20 ביולי, 21:30 בערב.

עכשיו, ממש עכשיו לפני 35 שנים, בול ביולי 1985, ישבנו בדיוק כאן, למרגלות הדשא הגדול של בית וינה. בנות ובני כיתת "אלון", כמה ימים לפני חג המחזור והצגת י"ב שלנו. נרגשים, חוששים, מקווים.

כלום לא השתנה. גם השבוע זה אותו דשא, אותו בית וינה כמובן וכמובן שאותה הלחות וגם אותן התרגשויות, חששות ותקוות. הפעם הם של קבוצת "פטל".

הם בדיוק מסיימים חזרה לקראת ההצגה בסוף השבוע, נותנים עוד ביס בפחזניות ובשטרודל שהביאו ההורים המלווים מקרוב ואז מתפנים לשבת בעיגול על הבמה שמתחת הדשא, לשתף קצת בתחושותיהם.

ניקו נבון, עומר פרי, מיכאל בוכהולץ, ירדן אמיתי, עומרי בר, שני אופיר, רז הרטמן, מיה אשל וירון פולק נמצאים שם ויש גם את שקד פרידמן, רום ויסבורט ולירון אלדד שלא היו שם.

שקד, שמלווה אותם בנעורים, הזמין אותי לשמוע מה יש להם לומר לגבי ההצגה שלהם, אבל השיחה התגלגלה בעיקר לכיוונים מעניינים אחרים, אז הנה, בואו לקחת קצת "פטל".

"טוב, אני אתחיל", אומר ניקו. "בקרוב כולנו נעזוב למסגרות של שנת השירות והצבא. אני הולך לשנת שירות במנוף – כפר נוער לילדים בסיכון. זו תהיה הפעם הראשונה בה אהיה שנה מחוץ לבית וכמובן שאני רוצה, מתרגש, קצת לחוץ, אבל מאמין שיהיה טוב".

גם עומר יוצאת לשנת שירות. "אני אהיה בביה"ס החקלאי 'כדורי'", היא מספרת. "גם שם יש מסגרת של נוער בסיכון. עבורי זו תהיה יציאה מהבועה בה אנו חיים כאן בקיבוץ וזה משהו שאני רוצה מאוד לעשות, קצת מפחדת מהלא נודע אבל מחכה לזה".

אני עוצר רגע את השיחה ושואל אותם אם הם כיתה מגובשת. "לא" היא התשובה האחידה שקצת מפתיעה אותי ומסתבר שבמקרה עליתי על נקודה.

"אני חושב שכבר אחרי שנת הבר-מצווה זה התחיל להיפרם", מציין מיכאל. "כל אחת ואחד מאיתנו מצאו להם חברויות שונות והחיבור לא היה בתוך הכיתה שלנו".

"אנחנו שונים משכבות אחרות, מעלינו ומתחתינו שמגובשות בתוכן הרבה יותר", מציין עומרי. "אנחנו שונים בתחומי העניין שלנו, באיך שאנו מדברים ובמה שאנו משדרים".

"אני חושב שתקופת החזרות כעת, לפני ההצגה, דווקא גיבשה אותנו", אומר רז אבל הם שוב מושכים לכיוון שמתברר כמשמעותי עבורם.

"צריך לקבל כל שכבה כמו שהיא ולהבין שלא כולם אותו הדבר", אומר שני. "צריך לשנות את הציפיות, כי לא כולם מגובשים" וניקו מסכים: "אין אצלנו גרעין מגובש כמו בכיתות אחרות".

אני מחזיר את השיחה לנושא לשמו התכנסנו – הצגת הסיום שלהם, שגם מעליה מרחף צילה של האורחת הבלתי קרואה שהפכה לתושבת קבע – הקורונה.

"לא ציפינו לזה והתבאסנו מאוד מזה שיראו אותנו רק ברשת", אומר ניקו. "רצינו לעמוד פה על הבמה מול כל הקיבוץ ולעשות הצגה מצחיקה ומעולה".

"לא מכירים אותנו בקיבוץ ורצינו להשתמש בהצגה ובחג המשק כדי שידעו מי אנחנו", מוסיפה עומר. "ועכשיו באה הקורונה ושיבשה הכל. חיכינו וזה לא קורה כמו שרצינו".

הם מספרים כי למעשה עד לפני כמה שבועות, לא היה ברור בכלל אם תתקיים הצגה. "התחלנו את החזרות מאוחר", אומרת ירדן. "גם הקורונה וגם התחושה שלנו שאין לנו מספיק דחיפה, לא סייעו לתחושה שלנו".

אני מציין בפניהם כי אני מתרשם שדווקא אל מול התנאים והתחושות הללו, הנה, הם הצליחו להרים הצגה והשיגו משהו שלא היה וודאי כלל וכלל.

הם מסכימים והדיון חוזר שוב לנושא הגיבוש. "הניחו שלא נצליח לעשות משהו יחד, כי אנחנו לא שורצים כל היום יחד", אומר עומרי ועומר מוסיפה: "אמרו לי שלא נצליח להרים הצגה, אבל הנה – הצלחנו".

השיחה ממשיכה להתגלגל ואני שואל אותם, אם מנקודת מבטם הצעירה כיום, הם חושבים שירצו לגור בקיבוץ בעתיד.

"אני לא רואה את עצמי גר פה", אומר ירון וגם מיכאל מהנהן ואומר "לא אחזור לפה". לעומתם, לעומר ברור שהיא תגור רק כאן. "עושה לי טוב שמכירים אותי כאן, זה כייף, אפילו זה שכולם יודעים הכל". הנקודה הזו חשובה גם לרז, אבל מהכיוון ההפוך. "אני ארצה לגור בקיבוץ או מושב, אבל לא פה", הוא אומר. "פה מכירים כל אחד מאז גיל צעיר, יש עליו סטיגמה מסויימת ואני רוצה לגור במקום בו אוכל להתחיל משהו חדש".

השיחה ממשיכה ואני מסתכל עליהם מהצד ורואה את הכיתה שלי יושבת כאן, בדיוק אותו הדבר, בול לפני 35 שנים. והכל כל כך אותו הדבר: כמה חוסר וודאות, חששות, מאוויים וחלומות יש בגיל 18, בו אתה מסיים פרק בחייך ולא משער אפילו איזה פרקים חדשים עומדים להיפתח בחייך.

אבל יש דבר אחד שהם יודעים בוודאות – הם כל כך רוצים שתראו אותם בהצגה שלהם, עליה הם עובדים קשה כל יום. אז תפנו לכם את השעה 20:00 בשישי בערב ובואו להיות איתם.