פורים היה תמיד בראש שמחתנו. אבל לא לכך כיוונתי.

"אבן שאין לה הופכין" היא / הוא בית וינה. כצל'ה הזיז הרים וגבעות בכדי לבנות את המונומנט הקונגלומרטי הזה, שברבות הימים הפך בכייה לדורות.

את איציק שלחו לווינה לשנורר כסף מקהילת יהודי וינה. איציק היה איש אשכולות, חסר יד ימינו.

כשחזר, היה שרוולו מלא כסף שנתרם להקמת הבית, בית מקדשה של הקהילה.

כדי לתכנן את הפלא הזה, שכרו את הארכיטקט הטוב במדינה. המפה ניתנה לכצל"ה שלצורך הבנייה, שינה את הטופוגרפיה מהקצה אל הקצה ואת הגבעה הפך לשטוחה. מתחת לאינסטרומנט הגג היפה הזה, לא היה דבר חוץ מחמרה כרצפה ובמה צרה.

בחורף היה שם קר ובקיץ חם, אבל האקוסטיקה הייתה נפלאה ואז הביא מוטל"ה את גארי ברטיני עם האנסמבל הקאמרי של רעננה וזקנים חגגו בגדול. אחר כך סגרו את בית וינה עם דלתות זכוכית ודפקו את האקוסטיקה הנפלאה.

את בית וינה בנו טלאי על טלאי, הרחיבו את הבמה שהייתה צרה וגבוהה מדי ומתחתיה בנו מחסן ושירותים ואחר כך עשו רצפה ומפלסים ובנו גם חדר גדול להקרנת סרטים.

המקום הפך לאולם אירועים של תמנע, יוסי וארנון. חגגו שם בגדול את החגים עם מופע לכבוד החיפושיות וגם הופעה של אריק איינשטיין שהביאו לקיבוץ, מופע שצרם לזקנים את האוזניים. אחרי  המופע הלכה אינה, מנהלת הבית החסודה ואמרה "את אריק אני לא סובלת".

אריק שמע ובתגובה הושיט את ידו ואמר לה: "נעים מאוד, אני אריק". במקום הזה חגגו את פורים בגדול ועד היום אבל לא רק אותו – את כל החגים חגגו שם וגם את ליל הסדר חגגו, עד שמרק רותח נשפך על חלציו של האקונום. היום עומד בית וינה כאבן שאין לה הופכין. אתמול ומחר את פורים שם ממשיכים לחגוג ואחר כך את הדלתות סוגרים.

שמעתי שיש והיו המון תוכניות ועכשיו גם סינמטק. נו אז מה? צריך מיזוג וגם לובי וגם שירותים ועוד דברים רבים. מהיכן מביאים את הכסף להשמיש את השימושים החורגים או את השימושים הלא מסדרים, כדברי ברוך.

ויש גם מועדון לחבר שאין בו חפץ ולא הכנסה נוספת. מועדון ששופץ באלפי שקלים מכספי החברים, את ייעודו אינו ממלא, אין בו בית קפה ולא דבר מאפה. ברוב הזמן עומד ריקם.