מיה בראוור 28.05.1938 – 30.08.2018

יש אנשים שקולם לא נשמע מעולם, ואין מי שיזעק את זעקתם הכואבת. מיה שייכת לאנשים האומללים שחיים לידינו אבל לא איתנו.

מיה נולדה ב-1938, והיתה מעל 80 במותה. היא נולדה מאהבה, תקווה ושמחה, אך החיים ויתרו עליה מראשית חייה. סבתא אילזה לא ויתרה עליה מעולם וניסתה ככל יכולתה להקל על סבלה.

כל חייה גדלה מיה במוסד. לא יכולנו לדעת מה היא חשה ומה רצונה, כי היא לא דיברה.

מיה – שם כל כך יפה ששירים נפלאים נכתבו עליו, אך היא נידונה לחיים קשים של סבל, בדידות ויסורים, בלי יכולת להביע את מר גורלה.

תמיד ידענו שיש את מיה. היא היתה חלק בלתי נפרד מחיינו, אבל לא היינו איתה, כי כך רצתה אילזה. עד שאילזה נפטרה לא ראינו אותה. בהמשך, ביקרנו אותה מדי חודש במוסד בו גדלה כל חייה, שם דאגו לה וזה היה ביתה. היתה לה מטפלת ערביה בשם נסרין, שקראה למיה אמא וטיפחה אותה – איפרה אותה, מרחה לה לק וסירקה אותה, שתיראה יפה. יופי היה מאכיל אותה במעדנים וחטיפים, והיא אכלה כמו ילדה קטנה, מסתכלת בנו בעיני התכלת שלה. לא מחייכת, רק מסתכלת ורוצה עוד. קנינו לה בגדים יפים, אך מי יודע אם היא נהנתה או שמחה בהם.

בשנה האחרונה היה קשה נורא. מצבה התדרדר ולא יכולנו לעזור לה, כי למערכת הבריאות חוקים ותקנות משלה… גם הצוות במוסד לא עזר לנו להקל עליה את סוף הדרך. שלשום ראינו אותה, וזה היה שוק נוראי. אבל אלוהים ריחם עליה ולקח אותה למקום הנכון לה.

הגואל ליסוריה נמצא בבי"ח מאיר, פנימית ו' ובדמותה של ד"ר רימה רפופורט. סוף סוף היתה רופאה שהבינה את מה שרצינו בשביל מיה. כשיצאנו מהפגישה עם הרופאה, יופי אמר לאסנת, עכשיו סבתא אילזה אומרת לי "דנקה יוזף". כמה חבל שלא הצלחנו לקצר את ימי הסבל.

אני מבקשת שנזכור כולנו שאנשים במצבה של מיה אינם חבילה עוברת, ודווקא ברגעים הקשים צריך לעזור ולא להקשות.

במוסד הם קראו לה מאיוצ'קה וכל הזמן הסבירו לנו כי אין לנו מה לדאוג ומיה מובטחת אצלם והם דואגים לכל. אך הנה, ברגע האמת היא נשלחה לביה"ח והם כבר לא בעניין… כי זה החוק ומאיימים בבית משפט. בשבילנו זה היה יאוש קשה וחוסר אונים נוראי. והנה פה בגבעת חיים התברכתם בעירית ארבל, שאין לנו מילים להודות ולתאר את פועלה בימים קשים אלה.

מיה, עכשיו טוב! נוחי בשלווה למנוחת עולמים אחרונה!