קשה לי להאמין שאני נפרד ממך ואני כל כך רחוק. דברנו אתך השבוע דרך הוידאו והספקנו לשתף אותך כמה היית חלק חשוב בחיים של כולנו. היווית בשבילנו עמוד תווך יציב תומך, מעניק וגאה.

לא ניתן לכמת במלים את כל אבני הדרך השזורות בחיינו וחייך. מילד שגדל בכפר סאלד, עובר לגבעת חיים ומקיבוץ של שנות החמישים-שישים מקים משפחה עם אמא ומצטרף לשבט הדקלים האהובים מעין השופט.

מיקי ועוזי הדר, 1972.

ביחד עם אמא היוויתם לנו בזוגיות מיוחדת ומשלימה תא משפחתי חזק ותומך שהתחיל עם הבכורים שירי ואנוכי והושלם עם השבחה קלה עם גילי וגדי.

היה זה טבעי ש"סופחתי" לבריכה ולכל פעילויות הכדורמים שאבא היה הרוח הדוחפת בשנות ה-80. מלהביא כדורים ולמסור לזריקות, להביא את כרטיסי השחקנים למשחקים, לצלם ועוד. נשאבתי לאנרגיות העצומות שיצרת, שהרבה בזכותך ושותפים לדרך היוותה את האימפריה.

עשית זאת בנחישות בלתי מתפשרת, בדאגה לשחקנים ולמאמנים, מהראשון ועד האחרון. לראות איך זוהר רהב, אייל קניץ ועופר פרידמן נכנסים לביתנו מהדלת האחורית, אומרים שלום מהיר ומיד ניגשים למקרר – אחרי או לפני אימונים, היה דבר שגרתי. גם כשכל אחד מהשחקנים התבגרו והיו עסוקים בחייהם, הצלחת לשמור על ערך של הקירבה ההדדית ומחויבות טוטאלית לקבוצה ולמטרה. גידלת חבורה ארוכה של שחקנים שבשבילי היו כמו אחים גדולים, מאמנים ומורים. למעשה הבאת את "המקצוענות" במסגרת הקיבוץ עם חוצפה, תעוזה ונאיביות, והמון אמונה בדרך.

זה היה נכון גם בנבחרת ישראל שבמסגרתה התאפשר לי לשתף פעולה וליצור חברויות לחיים. ואכן, גם כשפרק הכדורמים בגבעת חיים הגיע לסופו, ולמרות הקושי הרב לקבל זאת, המשכת בעשייה וזכית להרבה נחת לראות אותי ואת גדי משחקים ברמה הגבוהה ביותר בארה"ב.

גם פרק זה שזור עמוק ביחסים שלנו עם הרבה עשייה ותמיכה שלך במשך הרבה שנים ויצר את היסודות שקיבלתי כדי להגשים את הדרך שבחרתי. בדרכך ליווית אותי בכל הצמתים המרכזיות, נסענו ביחד לפגוש את לליב אשתי לעתיד אחרי הטורניר שלי ב-USC, ממשיכים במוטיב הקשר של גבעת חיים- עין השופט.

מיקי הדר כילד

סיפור קטן שמייצג מי זה אבא – ב-11 בספטמבר 2001  עבדתי בבניין צמוד למגדלי התאומים בניו יורק וגדי היה בלוס אנג'לס, אתה היית בצפון הארץ בעבודתך. כששמעת מה קרה ועוד לא היו פרטים, עצרת את הרכב לצד הדרך להירגע מהדאגה הקשה. למרות שסגרו את השמיים וביטלו את כל הטיסות לארה"ב מכל העולם, אתה בכל זאת מיד החלטת שאתה צריך לנסוע "להגיע" אלי ואל גדי. איך? אתה כבר תמצא את הדרך. טסת למחרת ללונדון וניסית לשכנע חברה אחרי חברת תעופה שאתה "חייב" להגיע לבנים שלך. חזרת למחרת לישראל אבל הצורך והמסר הברור היה שגם אם צריך "להיכנס בקיר", הכל אפשרי.

עם השנים החולפות ולמרות המחלה המשכת ליצור, לעבוד ולהעניק בדרכך – בשקט, במסירות, בלי אגו – לעשות מה שצריך. היית ראש לשבט מתרחב עם נכדים שהצליחו לינוק מהייחודיות שלך.

אני יודע שהביקורים אצלנו והביקורים שלנו בארץ היה בשביל כולנו זמן איכות של משפחה וחוויות. אני יודע שזכית לעסוק לפחות 25 שנה כחלוץ בענף הכדורמים שכל כך אהבת. אני יודע שזכית לזוגיות מיוחדת והקמה של משפחה גדולה ואוהבת שירשה תכונות ויכולות מהאופן העקבי שלך.

אבא, אני אתגעגע למבזק האור בעיניך כשהנכדים מנגנים, רוקדים או משחקים בספורט, כולל כדורמים. אני אתגעגע לראות אותך מתענג מלשמוע את מוסיקת שנות ה-60 שלך ולחוש את האנרגיה שהיית מחליט ללכת על משהו גם כשכולם אומרים לך שאי אפשר. הנוכחות שלך תהיה מורגשת איתנו תמיד.

אבא, באהבה ותודה על כל מה שעשית עבורנו. יהי זכרך ברוך. עוזי, לליב, דניאל וטליה.