עדה בוכהולץ 4/6/2019- 7/5/1946 ב' סיון תשע"ט

Shift delete

אימוש, אם רק יכולנו לעשות Shift delete על השנה הכל כך קשה הזו, לחסוך לך את הסבל, לחסוך לך את הידיעה שאין מרפא, את הרצון לעשות דברים וכבר לא להצליח, את אובדן התאבון, את השבוע האחרון הכואב במיוחד.

אם רק פשוט יכולתם את ואבא לנסוע לויאטנם וקמבודיה כמו שתכננתם.

אם פשוט יכלו הילדים שלנו, להישאר רק עם הזיכרונות הטובים, עם הבלינצ'ס של שבת בבוקר. סליחה אם לא נאבקנו מספיק, אם לא באנו מספיק, אם לא תמיד ידענו להיות אסרטיביים מספיק מול המערכת הרפואית בבית חולים, סליחה אם לא הבנו אותך כשכבר לא דיברת. סליחה.

היית בשבילנו כל כך הרבה, בלי המון מילים, בלי הפגנת רגשות מוחצנת, עם החיוך והצחוק הנבוך שלך, פשוט היית שם עבורנו, מאז שהיינו ילדים דרך כל שלבי החיים. אז נכון שלא ידעת לרקום ולאפות ולא אהבת בכלל את מרכז הבמה אבל היית בשבילנו מצוינת, היית מרכז הבית שלנו והפכת אותנו למי שאנחנו היום.

וכשהגיעו הנכדים הרווחנו אותך שוב מחדש ואפילו בגרסה משופרת. כמה שהם אוהבים אותך, כמה אהבו לישון ולהיות אצלך. לא שופטת אותם, סבלנית לכולם, אף פעם לא אומרת לא או כועסת, רק מפנקת. ארוחת הערב ביום שישי התרחבה עד שהיה צריך להוסיף שולחנות נוספים ואת התמדת עם מנות הדגל שלך הקבועות והטעימות אותן חסרנו מאוד השנה.

ואבא, איזה אבא בחרת לנו! תמיד ידענו, אבל השנה ראינו בעוצמה לא נתפשת כמה הוא אוהב ומסור אלייך, כמה הוא נלחם עלייך, גם כשאנחנו כבר חשבנו שאולי כדאי כבר להניח למאבק.

אבא אין כמוך, אין.

תודה גדולה גדולה לעירית, יונה, טובה וכל הצוות בקיבוץ, שידע לעזור לנו לפשט דברים, לפתור ולקדם את העזרה לאמא ולנו ברגעים קשים.

ותודה אחת יחידה ומיוחדת ליער שרון העדינה, הרגישה שהגיעה אלינו ברגע הנכון והיתה זמינה יותר מ-24 שעות ביממה, דואגת לאמא ולאבא, קשובה וכל כך נכונה לעזור.

אימוש אוהבים אותך המון, נזכור אותך תמיד דרך הזיכרונות הטובים.

רונן, אורלי ונעה

סבתא

את זוכרת את ימי שישי? בדיוק בשבע וחצי כולנו מתיישבים ליד השולחן, תמיד את מגישה שניצלים תפוחי אדמה עוף אורז וסלטים מהחדר אוכל. לכמה דקות יש בבית שקט ואז אנחנו קמים מהשולחן ושוב הרעש חוזר. לנכדים כמו שלך צריך הרבה סבלנות. שמונה במספר והם מגוונים מאוד: לחלקם יש יותר אנרגיות ולחלקם יש הרבה יותר אנרגיות. לכל נכד יש בקשות ושאיפות משלו, וכל אחד יודע מבפנים שסבתא שלו שומעת אותו, ושהכל יהיה בסדר.

למעייני למשל יש אלרגיה למוצרי חלב, אז סבתא שומרת לה עמוק במקפיא גלידוניות מיוחדות. וגם אחרי שתמיר ואני מחסלות לה את הכל – סבתא עדה מחייכת ושולחת את סבא לחדש את המלאי.

כשמיכאל ואני התכוננו לטיסת בר המצווה שלנו – סבתא הסכימה לתמיר לעשות טיול חוזר. היא ידעה שלתמיר היה קצת קשה לטייל לבד והיא חייכה ואמרה שככה תהייה לתמיר חוויה מתקנת.

בארוחות בוקר בשבת – את מפנקת אותנו בלחם מטוגן או בבלינצ'סים. ברגע שהכולבו נפתח אנחנו "פושטים" עליו ומחסלים את מדפי החטיפים. "סבתא אפשר זה"? "סבתא אפשר את זה"? את אומרת לנו כן ומחייכת. את המלאי שקנינו את מסדרת במגרת חטיפים גדולה, שיש בה תמיד נשנושים וקרמבואים. רק הרוגעלך נמצא בחוץ – ליד הטוסטר אובן. כל מי שיוצא מהבית שלך ושל סבא לוקח איתו צידה מתוקה לדרך.

החיוך שלך מלווה את הקשר שלנו בכל משפט ומבט. הוא תמיד העביר לנו מסר שאת אוהבת אותנו ושיש לך המון סבלנות לבקשות המוזרות של כולנו.

וגם בתקופה האחרונה שהיה לך קשה וכואב – כל פעם שראית אותנו חייכת אלינו וראינו כמה את שמחה לראות אותנו.

סבתא –

החיוך שלך יישאר בלב שלנו תמיד כמו צידה ענקית לדרך שלוקחים ממגרת הממתקים שלך ושל סבא.

אנחנו יודעים שנלחמת במחלה ושלא ויתרת לרגע. חשוב לנו שתדעי שאנחנו מרגישים שהייתה לנו זכות להכיר אותך ולהיות הנכדים שלך וללוות אותך עד הרגע הזה. אנחנו גאים בך ואוהבים אותך ויודעים שתמשיכי לשמור עלינו ולראות אותנו ולחייך אלינו מלמעלה.

ימי שישי בערב לא יהיו אותו דבר בלעדיך, אבל אל תדאגי נמשיך להאכיל את סבא. בלב שלנו את תמיד תישארי. אנחנו עדיין לא מאמינים וכבר מתגעגעים מאוד. אוהבים אותך ומודים לך על כל הפינוקים והאהבה ובעיקר על זה שהיית סבתא שלנו.

הנכדים.

לעדה,

30 שנים עבדתי ביחד עם עדה בהרמוניה שלמה.

עדה החפה מכל תאוות שלטון והפגנת כח, ניהלה את מערכת החשבונות במסירות ללא קץ, ברוח טובה, עניינית מאוד ובדרך ישירה אך אף פעם לא פוגענית.

עדה לא ידעה לפאר את כוחה ומעשיה. גם לא לכסות את אי ידיעתה כשהייתה כזאת. במילים אחרות – לא מתאימה לרוח תקופתנו.

משום שלא רצתה להעליב תיקנה בעצמה, מעשה שגרה, טעויות שנפלו אצל אחרים.

הטבע המופנם שלה הטעה לפעמים את אלו שלא הכירו או אלו שלא רצו להכיר אותה. הידע המקצועי שלה היה עמוק ושליטתה בים הנתונים היתה מושלמת.

כשאולצה לפרוש מהעבודה עם הגיעה לגיל הפרישה, היה צורך ביותר מאדם אחד כדי לבצע את מה שעשתה.

עדה ויורם הקימו משפחה לתפארת וגידלו את רונן, אורלי ונעה.

לא פעם אמרתי לעדה: גלי לי את הסוד, איך גידלתם משפחה שכזאת מבלי שעברתם קורס להעצמה הורית. עדה היתה צוחקת – אבל אין צורך לגלות את הסוד.

תודה לך עדה.

אבי פרנקל

לדף ההנצחה של עדה