הוא היה נחרץ, הוא עבד מהר, רק בן 16 וכבר- ידיים זריזות, מוטיבציה בשמיים, יחסי אנוש פנומנליים. כל הזקנות שעמדו בתור העריצו אותו. הבן של ניסים, משווארמת ניסים ובניו בע"מ, הבנשל, אבל הוא לא הכין שווארמה עגל, או שניצל שמן בבגט, או פלאפל קריספי עם צ'יפס, הוא הכין טוסט, כן טוסט, וזה היה חתיכת טוסט מזלזל. בייגל שעמד יומיים בחוץ, והמילה טריות נשמעה בשבילו כמו איזה מילה בגאורגית, או כמו הקלף החדש הזה שהוציאו בטאקי אבל אף אחד לא יודע מה הוא עושה או מתי משתמשים בו אז פשוט מוציאים אותו בהתחלה. בתוך הטוסט תוכלו למצוא גבינה צהובה, עגבניות עייפות, קטשופ מופחת סוכר, מיונז, שמן זית, וכוסברה בשביל הטעם. כל היופי הזה מוכנס לטוסטרמשולשים שחומם מבעוד מועד, יד רביעית, אבל עובד טיפ טופ, הטוסט נאפה כשלוש דקות, ומוגש כשהגבינה עדיין קצת קשיחה. הוא קרא לו "הטוסט המזלזל של בנשל", הוא לא התחבא מאחורי מילים יפות וקלישאות, הוא אהב את האותנטיות, את הסכנה, הוא אהב את הפרובוקציה, מסתבר- שגם הלקוחות אהבו את זה.

"הטוסט המזלזל של בנשל", הוא שם אותו בתוך נייר פרגמנט ומכר אותו בעשרים וארבעה שקלים חדשים ותשעים אגורות. מהר מאוד כל השכונה שמעה עליו, ואז כל העיר, ותוך זמן קצר כל המדינה כבר השתוקקה לטעום, לראות על מה הדיבור, להבין מה גורם לטוסט הזה לשלוט בשוק. כשהם הגיעו לשווארמת ניסים ובניו בע"מ, הם נדהמו משירות הלקוחות המדהים של בנשל, והטוסט- היה רק תוספת. הוא יכול היה להחזיק חיוך 14 שעות רצוף, לכל לקוח היה לו כינוי משלו, שהמציא על המקום, ועקיצה שנונה עם טעם של עוד, אבל כל מה שבנשל באמת רצה, הוא להכין מנה שווארמה בלאפה כמו שאבא עושה. ניסים היה מקצוען, הוא קרא את הלקוחות כמו דף משכורת, ידע בדיוק מה לשים בלאפה, הוא ראה את זה בעיניים שלהם, כמה חומוס, חריף, עמבה, ירקות, כרוב, בצל, חציל, טחינה בסוף, בנשל רצה להיות בדיוק כמו אבא ניסים. תורים נערמו, הזקנות התחלפו באנשי עסקים, שמלות התחלפו בחליפות ועניבות, שיניים תותבות בלסתות רעבות, כולם רצו לטפח את הכרסים שלהם, אבל הם לא רצו שווארמה, הם רצו את הטוסט המזלזל.

יום אחד לניסים נשבר, הוא כעס. "אפחד כבר לא בא לאכול שווארמה!" הוא צעק על בנו, "אבא, דקה, בוא נדבר" בנשל אמר, "אין על מה לדבר" ניסים הקשה את ליבו, "יש׳ך את כל השווארמה, תכין כמה טוסטים שאתה רוצה", אמר וזרק את הסינר על הרצפה המשומנת, טרק את הדלת ויצא. בנשל נותר המום, אבל אנשים רק המשיכו להתווסף לתור, בנשל לא יכול היה להרשות לעצמו לנוח, אפילו לא לשנייה, הוא הרים את הסינר של אביו, בלע את הרוק וניגש לטוסטרמשולשים.

בסוף היום בנשל הגיע הביתה, אבל ניסים לא היה שם, לא במטבח, לא בסלון, לא בחדר השינה, ולא בשירותים, בנשל הבין שזה מקרה חירום, והתחיל במסע חיפושים. הוא חיפש אותו בכל המדינה, ימים ולילות, שבועות וחודשים, מהרגע בו הציצה השמש מבעד לרחובות העיר האפורים עד הרגע בו כיסה אור הירח את השמיים מלאי האובך הכבד. הוא גייס את כל השכונה, את כל המדינה, הוא זעק ללקוחות בשווארמה, הוא זעק בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונים. בנשל חיפש ברחובות, בביובים, בלשכות התעסוקה, אך לשווא, ניסים נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה.

מאז כבר עברו 22 שנה, בנשל הספיק למכור את השווארמה, הביא אותה בענק, עשה מיליונים, יש לו פנטהאוז עם ג'קוזי בהרצליה פיתוח. הוא קם בבוקר, מחרבן, מצחצח שיניים, שותה קפה שחור חלש, ומכין שני טוסטים מזלזלים לשני הבנים שלו. הוא פותח את החדשות, שום דבר לא מעניין, או חדש, חוץ מאיזה זקן אחד, דמנטי, יושב מחוץ לבניין העירייה וצועק כל היום בלי הפסקה- "אני גאה בבן שלי."

בטח יש לו ריח של וודקה.

לבנשל נוזלת דמעה על האף, הוא מלקק אותה, ומכבה את הטלוויזיה.