נעמי שמר כתבה על "בית חלומותיי אשר בראש גבעה". הסתקרנתי לראות את הבית של שירה רובין ואמיר שפט בראש הגבעה וכשעברתי ליד המקום, הייתי קצת המום מהחשיפה של תוך הבית לעוברים בשביל הסמוך לו. אז התחלנו מהחלום.

"דמיינו את הבית כבר שנים במהלכן אספתי המון רעיונות ותמונות של בתים להשראה", משחזרת שירה. "המקור של ההשראה הוא ממש מכאן – הלולים הישנים אשר שימשו השראה לצורה החיצונית של החלונות הנפגשים עם גג פח גלי בשיפוע מתון, בית וינה עם הבטון החשוף והשילוב עם הזכוכית והצורה של הבית כפי שמופיעה בציורים של אבא שלי. רצינו לצאת מתוך השורשים האלה ולנסות לבנות בית המשלב גם השראה מלופט בניו יורק או חלל תעשייתי. בקיצור, משהו בין לול לניו יורק".

היא מספרת כי במשך שנים רבות הם חלמו על בית משלהם. "כשהגשנו את עצמנו למכרז על המגרש הזה בתור בן שני (אחרי מאבק ממושך ואחרי שאחי שי בנה בשכונה א') היינו במקום 62 בין המועמדים. רבים ויתרו בגלל ששכונה ג' הייתה כבר בפתח וכי המגרש שלנו קצת קטן מהמקובל (290 מ'). בשבילנו זה היה מושלם, גם בגלל המיקום הגבוה והסביבה הירוקה שכבר קיימת שם וגם בגלל האפשרות לבנות את הבית בהתאם לחלום שלנו. זו גם הייתה סגירת מעגל לחזור ממש לאותו השביל בו גדלתי, כאשר שני בתים משם אמא שלי ושחר אחותי עדיין גרות".

שירה ידעה תמיד כי שחר היא זו שתוביל את הפרוייקט. "היא מכירה בדיוק את הטעם שלי (והטעם שלנו גם די דומה) אבל חשוב יותר – יש לה את החזון להבין איך להפוך רעיון למציאות, היא מכירה חומרים, יש לה יכולת לדמיין חלל ולחשוב על שילוב החומרים הנכון לכל סיטואציה. היא פשוט אשת מקצוע לעילא, בלעדיה לא היה בית".

מבחינת בחירת החומרים היה ברור להם שהם רוצים לעבוד עם חומר גלם אותנטי. "היום הכל דמוי פורצלן, דמוי בטון, דמוי עץ ורצינו שילוב של בטון, זכוכית, עץ, בלוקים ומתכת, כולם בצורה הגולמית שלהם: הבלוקים ללא הטיח, הבטון חשוף והמדרגות ממתכת. יש לנו גם אהבה גדולה ליד שניה ככה שניסינו לשלב חומרים ממוחזרים".

שחר מספרת כי האילוצים העיקריים היו כלכליים והשגת חומרים שאינם סטנדרטים. "היה קשה לנו למצוא חלק מהחומרים בעידן בו רוב הבניה נעשית באותם חומרים סטנדרטיים ואופנת 'דמוי'. האילוצים והקשיים האלו הובילו אותנו לפתרונות יצירתיים שבסוף עשו את הבית. השתמשנו בחומרי הגלם איתם בנינו. לקחנו את העצים שאיתם יצקו את הבטון ועם הקרשים המשומשים הללו בנינו את התקרה של המטבח כשעל הקרשים יש עדיין שאריות של הבטון. השתמשנו ברשת הבנייה כדי לבנות את המעקות של המדרגות ושל המרפסת. הפתרונות האלה היו נכונים עבורנו גם בהקשר לתפיסות האסתטיות שלנו ואהבתנו ליד שניה וגם השתלבו עם התקציב".

שירה ושחר עשו חלונות גדולים כי שאפו להכניס את הנוף היפה של סביבת הבית אל תוכו פנימה. הייתה לשתיהן התנגדות לחיים בתוך "קופסה סגורה" המנותקת מהסביבה. "החוץ הוא חלק מהבית", אומרת שחר. "אנחנו חיים בסביבה יפהפייה, אז למה להתנתק ממנה? כל יום נראה שונה ויפה בדרך אחרת. רבים תוהים על הקושי בחשיפה הרבה מהשביל" ובעניין זה אומרת שירה: "אין לנו בעיה עם החשיפה לסביבה הטבעית והאנושית. יש לנו פרטיות במקומות בבית בהם אנחנו מעוניינים בה, מה גם שבהמשך הצמחייה תגדל ונמצא את הווילונות הנכונים אם כי לא ברור מה יקרה קודם. את גינת הבר עיצב ותכנן ניב יגר ככה שתתאים לבית שגם הוא קצת 'בית בר'".

לשירה היה חשוב שהמטבח יהיה מנירוסטה ולאמיר היה חשוב שהנירוסטה תהיה מקומית ולא במחירים של הנירוסטה המיובאת. "במסגרת מחזור חומרים משומשים, לקחנו מנורות ספוט ששימשו את אמיר בתערוכת הסיום שלו בתואר השני בבצלאל לפני 12 שנים", מספרת שירה. "עבדנו עם אנשי מקצוע מעולים וסבלניים לדרישות הבלתי נסבלות שלנו בראש ובראשונה מוטי בוארון, הקבלן והצוות שהיו קשובים ומסורים. בגלל הבנייה בבטון והבלוקים החשופים, צריך היה לעבוד בצורה מדויקת ומתוכננת מראש. בנוסף, היה לנו המזל לעבוד עם הפקח הנהדר נדב יגודה, שהיה מתקשר איתנו בווטסאפ אפילו משירות המילואים שלו הישר מהחזית הצפונית בכל שעה על כל דבר קטן. החבר'ה של 'פינת עץ' עשו עבודה נהדרת עם התקרה הלא פשוטה בכלל שהמצאנו להם ומוטי, המסגר שעשה את המדרגות והמעקות, היה פשוט מעולה".

שירה מספרת שבעוד שהיא ושחר אהבו מהתחלה את התוצאה, אמיר פחד מכמה מהרעיונות היותר מיוחדים ודויד (בן 11) כינה את הבית "דיר חזירים" ולא הבין למה הקירות בלי טיח והכל יד שניה. כשהתחילו להגיע מחמאות מחברים, הוא הבין שאולי זה סך הכל דיר יפה. שחר מסכמת: "העובדה שאמיר, קם בבוקר הראשון בבית החדש ואמר שהוא מאוהב, הייתה הנצחון הגדול של שירה ושלי".