בית הקברות

לכל אחת ולכל אחד יש את הפעם הראשונה. זו שעוטפת אותו בוודאות הנוראית והמוחלטת של המוות ובפרופורציות של החיים. לי זה קרה בקיץ של יום הולדת 15, עם מלחמת לבנון הראשונה ועם המדינה הזו שהפכה לשם עצם – לבנון.

ההלוויה הראשונה בה השתתפתי בחיי הייתה של איתן רותם, איתן היפה, הבן של אריה ורבקהל'ה, אח של מיכל מהכיתה שלי, כוכב נבחרת ישראל בכדורמים, זה שרק כמה שבועות קודם לכן הראה לנו את הכומתה האדומה שלו ואני אמרתי לעצמי בשקט שיום אחד תהיה לי גם.

מארב מחוץ לעבדייה.

אחרי ההלווייה שלו ובמשך זמן רב, נאבקתי בהכרה שלא יהיה עוד. הרעיון המופשט של המוות חילחל אל תוכי עוד במשך זמן רב.

אחר כך הייתה ההלוויה של יוסף בן אור. יוסף, אליו היינו ממהרים עם הטרנזיסטור שפתאום לא עבד, כדי שיספיק לתקן עד "שירים ושערים". לפעמים הוא היה מרשה לעמוד לידו, להביט כמו מכושפים בבדיל הנמס בחום ומחבר יחד את החוטים הקרועים, עד לנס הקטן שמתרחש בסוף כששומעים את הקול ואת הכל.

מכונית תופת בגלרי סמעאן בביירות.

ככה לבנון הגיעה אלי, עד לקבוץ. קצת אחר כך אני הגעתי אליה, אל היופי המהפנט שלה שתמיד היה ויהיה רק קליפה דקה על המוות השורר בכל פינה – ממטעי הבננות המחניקים והמפחידים ביציאה המזרחית של צור, עבור במטעי הזיתים הקטלניים הסובבים את נבטייה וכלה במטעי הדובדבנים הקרים מעל ג'זין.

וחברים שלי שנשארו שם בני 21 לנצח.

ואחר כך לירון לנג, שהיה בא לעזור לי בהודייה ובהפסקות היה שותה בצמא את הקפה ואת הסיפורים שלי על קבריחה, יעטר ובעיקר הסיפור על מיידון שביקש לשמוע שוב ושוב, על 60 המחבלים שהשארנו שם מאחורינו, שוכבים בשורות ארוכות.

היתקלות באזור סוג'וד.

ואז דותן כהן מהכיתה של אח שלי, אחיה של דנה מהכיתה שלי. דותן עם הגיטרה, אח של ירדן עם הגיטרה שהוא המספר האישי העוקב שלי בצבא ההגנה.

אסון המסוקים.

לכל אחת ולכל אחד יש את הפעם הראשונה. זו שעוטפת אותו בוודאות הנוראית והמוחלטת של המוות ובפרופורציות של החיים. לי זה קרה בקיץ של יום הולדת 15, עם מלחמת לבנון הראשונה ועם המדינה הזו שהפכה לשם עצם – לבנון.

 

One Response to אני זוכר / ליאור אסטליין

  1. לאה אשכנזי הרץ הגיב:

    כתבת יפה ומרגש מאוד .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896