אנחנו פוסעים בשקט הזה בין הבניינים הגבוהים והמאפירים שניצבים כאן כבר ארבעה עשורים. גרנו בשכונה הזו, בחדרים האלו, בשנות השמונים וכמעט כלום לא השתנה. זו עוד פינה של הקיבוץ של פעם, וגם היא, כמו שאר הפינות של אותו קיבוץ, הולכת ונמוגה. הצורך הדחוף בכל מטר לדיור יביא כנראה לכך שהבניינים הללו יאכלסו בשנים הקרובות משפחות צעירות.

כמו שמיכה עבה נופלת עלינו עגמומיות מוצ"ש, המבשרת על שביזות יום א'. זו השעה הזו, באזור הזה, ביום הזה, שאם אתה בטירונות, אתה קולט שהשבת עפה לך בין האצבעות, אם אתה במסלול, אתה מבין שמחר חוזרים לעבוד קשה ואם אתה בקורס קצינים, כמו יותם עפרון (21, נצר למשפחת שיפמן) אתה קולט ששני נודניקים מהעלון הגיעו כדי לאכול לך דקות שבת יקרות.

אבל כמו חייל טוב, הוא מיד נכנס למשימה: מגיש אספרסו קצר ופורס את משנתו העיצובית. "מאז ומעולם הייתי טיפוס של 'עשה זאת בעצמך', כזה שמעדיף לבנות את מה שהוא משתמש בו", הוא מסביר תוך כדי שאנו מתפעלים ממעשי ידיו ויש מצב שאת האהבה לבנייה בידיים הוא ירש מסבא סנדר, שהיה מתנדב בקיבוץ שלנו לפני המון שנים.

"אז כמו שאתם רואים, יש לי פה חמישה חדרים: מטבח, בר, סלון, חדר השינה והאמבטיה". אז נכון שכל "החדרים" הללו מתפרסים על 25 המטרים הרבועים של דירתו, אבל כשנמצאים שם, זה ממש מרגיש ככה. הוא כבר נמצא בחדר כארבע שנים. "לפני הצבא יצאתי לשנת שירות בויצ"ו אחוזת ילדים בחיפה. זו פנימייה בה נמצא נוער-קצה, כלומר בתקופה פוסט אשפוזית ומצבים מורכבים אחרים. הייתי שם 'אח בוגר', מדריך ומלווה".

כאמור, הוא בקורס קצינים כעת ואת רוב הרהיטים בחדרו הכין בתקופה שלפני הגיוס והכל מעץ: בר עם תאורה, זרוע מסוגננת ומאסיבית לטלוויזיה, ספה עשויה ממרישי משטח העמסה, מסגרות לתמונות ותמונות שהכין על כפיסי עץ וגם מוטות הווילונות על החלונות – אה, כן, גם חלונות העץ הם מעשה ידיו. "כל הדברים שאתם רואים כאן, מחוברים במקסימום ארבעה ברגים לקיר, כדי שאוכל לקחת אותם בקלות אם אעבור מכאן", הוא מחייך. "כשאני עובד על רהיט מסויים, כל הדירה הופכת לחדר עבודה, כל הסופ"ש הכל פה הפוך, תוהו ובוהו מלא בכלי עבודה ורק לקראת מוצ"ש אני מנקה ומסדר הכל בחזרה".

אנחנו שואלים על היצירתיות – מאיפה ומתי היא באה? "לרוב זה מגיע כשאני שוכב או יושב פה, מסתכל על הקירות ואז צץ הרעיון הבא", הוא מתאר. "הנה למשל, הריבוע הריק הזה על הקיר מעל המיטה? שם אשים תמונה ענקית של הפרדס של הקבוץ", אכן, ניכרת מיד הלוקאל-פטריוטיות של עובד הנוי, הפרדס והגד"ש לשעבר.

יותם הגיע לקיבוץ עם משפחתו כשהיה בכיתה ט' ומהרגע הראשון אהב אותו. "אני אוהב מאוד את הקיבוץ", הוא אומר בהחלטיות. "והחדר הזה בקיבוץ הזה, הוא הבית שלי. אנחנו, הבנים בכיתה שלי, מגובשים מאוד ואנחנו נמצאים יחד מתי שרק אפשר כי כולנו בצבא".

אנחנו מנצלים את הכיוון שתפסה השיחה כדי לשאול על מצב הצעירים בגילו בקיבוץ. "בזמן האחרון יש ירידה", הוא מרצין. "יש תחושה שאין מי שאחראי על הנושא ופשוט נראה כבר זמן מה, שלצעירים פה אין כל כך מה לעשות. בזמן האחרון זה הדרדר לכך שהאופציה המובילה לבילוי היא יציאה לפאב במאוחד – לא, תודה. היו זמנים שהיו מסיבות ריקודים פה בפאב שלנו, אבל זה נגמר והמועדון הסגול מיועד לקהל קשיש יותר. בכל פעם שהיה לנו רעיון למסיבה, או לכדורעף בחיילים, זה נפל על בירוקרטיה. יש לי הרגשה לפעמים שהשכונה של החיילים והש"ש מנותקת מהקיבוץ. לדעתי צריך לתת דגש לטיפוח ושימור של השכונה כי יש כאן וייב צעיר של אנשים שאולי משמר משהו מהרוח של הקיבוץ של פעם, אנשים שהקיבוץ חשוב להם ויהיו העתיד של הקיבוץ. אני מבין שהולכים להעלות את שכר הדירה שלנו וזה עצוב כי זה אומר שהשכונה הזו תתפרק במהרה. רגע לפני שזה קורה אולי שווה לעשות על זה דיון ברמה ציבורית?". אנחנו מספרים לו שנטע פרנק נבחרה לעמוד בראש ועדת צעירים. "אני בטוח שהיא תוביל את הנושא קדימה. אנחנו נהיה כאן לעזור לה", הוא מבטיח. מי יודע? אולי כאן יתחיל השינוי.

"אני מעריך שתהיה לי תקופה בתל אביב, אבל אני רואה לגמרי את עתידי בקיבוץ", הוא מתחיל לסכם את השיחה כי הוא כבר צריך לזוז, לראות את השקיעה עם החברים בים. כן, בשבת נמדדת כל דקה בזהב טהור.

אנחנו משחררים אותו לדרכו ובדרך למטה הוא מראה לנו בגאווה את הגינה שהוא מטפח – עציצים התלויים על מעקה ומושקים בטפטפות מאולתרות אותן הוא כמובן בנה בעצמו.

אנחנו נפרדים ממנו ויורדים במדרגות ולמשך שניות ארוכות, שוב נעטפים בתחושה הזו של סוף שבת, תחושה שכל מי שאי פעם היה חייל בשכונה הזו, מכיר היטב.