המופרטים, הקיבוצים, בכל הכוח מנסים לרצות את הגביר. מנהל רמ"י של הדוסים מנסה להשמיד כל חלקה טובה בהתיישבות העובדת ובמה שנשאר מתנועה הקיבוצית.

מהצד השני של הכביש המפריד מדרום, בונים לבני הקיבוץ בתים ומשפצים דירות ישנות וזה אפשרי מפני ששם המפריט הראשי לא הצליח ושם נשארו בחכירה רב-דורית. במאוחד (גח"מ) לא צריך לקלוט בני עוזבים בכדי להעביר את חלופת המגורים.

בימים טרופים אלו, כשאין כסף להשלמת השימושים הלא מוסדרים, מנסים לעשות זאת באמצעות כספי החברים שהרוויחו ביושר.

צילום: עדנה ארזי

הגאווה הכי גדולה של יו"ר הקהילה היא המעבר של "בירצה" למתחם המרפאה. בנוסף היא מתריעה גם על "בחינה של צמצום היקף ההכנסות בקהילה והצורך לבחון את השירותים הניתנים לתושבים וחברי קיבוץ", סוף ציטוט.

גח"א נשאר ללא כל מפעל תעשייתי מפרנס.

זה זמן רב מגיעות לאוזני שמועות על סגירת מרכזים, בית קפה ועוד לצורך הגשת התיק הכל כך נחשק – תיק השיוך והסדרת האישורים לשכונה ג'.

מפגינים בכל הארץ נלחמים בכל הכוח נגד הפושעים שהשליט עלינו השקרן בכדי לחמוק מהמשפט אבל פה בחלקת האלוהים הקטנה שלנו מנסים בכל הכוח לרצות את הגביר.

ספי רכלבסקי היטיב לתאר בספרו "חמורו של משיח", את כניעת המגזר החילוני לתורתו של הרב קוק זצ"ל (מרכאות כפולות) מנהיג "הפועל המזרחי" שהיה עדיף על חוקה והפרדת דת ממדינה.

לחם ושעשועים הבטיח קיסר מושחת ברומא להמונים אחרי שמינה סנטורים מושחתים ופושעים משיחיים. רק גנרל אחד ששרד את התופת חוזר לרומא ומבטיח: "אני אתן להם משהו שלא ראו מעולם". ההמון נוהה אחריו. קומודוס נרצח כדי למגר את שלטון הרשע. הגנרל לא שרד. נבואה שהפכה לסרט מופת. "גלדיאטור" סרט חובה. רידלי סקוט כתב וביים.

יצחק הרצוג, נשיא המדינה, עדיין מאכיל קש את החמור שהפך לדיקטטור וגם אותנו המאמינים השוטים, חברי מפלגת העבודה ז"ל.

הורינו הקימו  מדינה יהודית חילונית ו-75 שנים אחרי, המדינה הזו הולכת פארש, נחרבת לנגד עינינו, בידי הדת לכל סוגיה ובעזרת השקרן שעומד בראש הממשלה.

המדינה הופכת למדינת הלכה משיחית, מושחתת, שתשליט סדר חדש בקיבוצים. בניהם ונכדיהם של מגשימי החלום יעזבו ואת מקומם יתפסו בעלי ממון מכל הסוגים והמינים. בני המייסדים ונכדיהם כבר עוזבים.

אתמול, 27 ביולי 2023, הלכה מעולמנו מרים ארזי, האחרונה מדור המייסדים בקיבוץ, אישה יקרה שתהייה מנוחתה עדן.

אסיים בנימה קצת יותר אופטימית. "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", משפט מפתח בשיר "הולך נגד הרוח" של שלום חנוך.

צילום: אלדד ורדי

קבעתי לדבר עם ניב יגר, כשהגעתי כבר כמעט יורד ערב על הפעוטון שהוסב לבית בו הם גרים כעת.

בפנים, בין הקירות האוצרים בתוכם בדממה זעקות, מלמולים, בכי וחלומות אינספור של תינוקות מדורות רבים, יש אור נעים ואווירה חמימה וזה המקום היחידי עליו אני יודע בו אתה מקבל תה שעשוי מזוטה לבנה, אזוב מצוי, נפית כפופה וציטרה (שיש הקוראים לה צתרה).

עם התה הרותח, אנחנו פותחים בנושא הרותח. "כן, יש הקבלה בין האנוש לצומח. עם האנשים כאן בקיבוץ, גם העצים מתבגרים וגם הם נופלים בבוא יומם", מתאר ניב. "אורנים שייכים לקבוצה שחיה, כמו אנשים, כמאה שנים. קשה מאוד לחזות מתי ייפול עץ שכזה, בעיקר משום שאורנים זקנים מפתחים מפרש גבוה למעלה שתופס הרבה רוח ולכן חשוב להתמיד בגיזום, אוורור והורדת משקלים של צמרת העץ. למרות שאין עדות ישירה, ייתכן והעץ פשוט חטף מכת רוח ואט אט נשכב. בנוסף, כמויות גדולות של גשם הפכו את האדמה בה היה נטוע לבוצית וכך אחיזת השורש בקרקע התרופפה.

מתברר שאם עץ נופל באמצע קיבוץ ואין איש שרואה, עדיין יש רעש. "רבים באים ואומרים לי 'תוריד את העץ הזה, או את ההוא'. אני מתייחס ברצינות לכל פנייה כזו ועדיין מזכיר: כמה שפחות להסתובב ליד אורנים בסופות רוח קשות. הייתי רוצה גם להזכיר שלפני כשנתיים עשינו גיזומים של רוב עצי האורן בדיוק מהסיבות האלו וכן, בשנים הקרובות ייתכן וניפרד מכמה מהאורנים הזקנים שנמצאים פה עשרות שנים".

ניב מזכיר למי ששכח, כי אורן או כל עץ אחר שנמצא בתוך חצר בית, הוא באחריות המשפחה לה שייך הבית. "אנחנו מטפלים בשטחים הציבוריים ועכשיו, למשל, יש מי ששוקל להוריד את העץ הגבוה בחצר ביתו ועניין כזה יכול להגיע גם אל עלות של לא מעט אלפי שקלים, כך שצריך לקחת זאת בחשבון".

וזה מוביל אותנו ישירות גם לנושאים אחרים. "כמו בשאר התחומים, גם עבודות נוי עולות כסף בקיבוץ מופרט", מזכיר ניב. "חלף העידן שקוראים לצוות הנוי ליישר לי את הגדר החיה, או לגזום לי את השושנים. אנחנו עובדים במרחב הציבורי וכל עבודה אצל החברים, עולה כסף".

ענף הנוי עמד ביעדים שלו, כולל הכספיים, בשנה שחלפה. "הרגעתי קצת והורדתי את הרגל מהגז. קיבלתי החלטה להתחיל ולהשפיע מלמטה וזה אומר שאנחנו נכנסים לכל גן ילדים והקמנו בכל אחד מהם גינת ירק ובכל עונה נשתול את ירקות העונה שם, העברנו אלונים ונטענו אותם ליד גנון זית וכולם יכולים לראות את הבורות בדשא בין הגנים, שם ניטע עצים בט"ו בשבט".

שקדיה מול גן הירק. צילום: עדנה ארזי

הבייבי שלו, גן הירק, עולה וצומח. "גן הירק שלנו ממשיך להתפתח והפך לאחד מגני הירק היפים ביותר בישראל", הוא קובע. "וכמו תמיד, אין שם ריסוסים או דישון, הכל אקולוגי וטבעי, מזמין את כולם לטעום אותו על בסיס שבועי, ליד הסביום".

הקו המנחה אותו מאז כניסתו לתפקיד, נשאר בתוקף. "אנחנו ממשיכים בגינון אקולוגי, כזה שלא מפלה עשבים לרעה. מה רע בחוביזה וסרפד? מקווה שרוב האנשים כאן מרוצים מזה. אני מאמין מאוד שצריכים מגוון צמחים בכל מרחב אקולוגי וכאן אני רוצה לאתגר קצת את שלטון הדשא שקיים מאז הקמת הקיבוץ".

רגע, אני חושב שאתה מסתובב כאן סביב נקודה רגישה, אני אומר לו. הדשא הוא בנפשם של רבות ורבים כאן.

ניב לא נרתע. "אני רוצה לצמצם במידת מה את המדשאות הציבוריות", הוא אומר ומצביע על ניסוי שהוא עורך על עצמו. "אפשר לראות שבחצר שלנו אין דשא. אמנם לעיתים יש לי ויכוחים על כך עם נטע, אבל אני רואה כי טוב בלי הדשא. הדשא הוא יצור קפיטליסטי, צריך לעבוד אותו ולהוציא עליו מים רבים וכסף רב. אני, כאמור, מאמין בגיוון צמחי ויש לי בחצר מעל 30 מיני צמחים. בחזוני אני רואה אחו שבחורף הוא ירוק ופורח ובקיץ, כשהוא מתייבש, אז מקצצים ומכינים אותו כך לחורף הבא ובמקביל יש בו גם צמחים שהם ירוקים כל השנה".

את כל מי שמתחיל לחשוש שבחג הבא יתקעו לו קוצים בישבן במדרון עליו עומד כיום הדשא של בית וינה, ניב מרגיע. "אני לא מתכוון לדשא של בית וינה או של חדר אוכל. יש בקיבוץ לא מעט משטחי דשא עצומים שניתן להצמיח במקומם חורשות קטנות או שטחים מגוונים מבחינה צמחית, זה נכון הן אקולוגית והן פיננסית וזה הכל עניין של להרגיל את העיניים למשהו אחר".

שותים עוד קצת תה נהדר, מדסקסים אקולוגיה קיבוצית ועולמית ואז כבר הגיע הזמן לסיים. בדרך חזרה הביתה, אני חומק מתחת האורנים הגבוהים ותוהה מה יקרה איתם בסערה הבאה.

גל שווארץ (שוחט)

בחרתי ללכת לשנת שירות ולא להתגייס מיד לצבא, מכמה סיבות: הרצון לתת שנה מעצמי לאחרים, אחרי שתמיד הייתי מרוכז בעצמי וכך לקבל חזרה וגם הרצון לשפר ולפתח את עצמי.

כמו כן, אנשים משכבות מעליי ואחי שעשו שנת שירות, דיברו על השנה הזו כמשנת חיים וכחוויה שכל אחד חייב לעבור ולבסוף – היה בי רצון לצאת מהבועה בה גדלתי בעמק חפר בקרב אוכלוסייה שגדלה עם כפית זהב בפה ולראות אוכלוסיות מוחלשות שגדלו על ערכים שונים.

אני עושה שנת שירות בכפר גלים, כפר נוער חינוכי-חקלאי במועצה אזורית חוף כרמל. עובדים בפנימייה ובמשק, החניכים מכיתה ז׳-י"ב ומכיתה ט׳ יש קבוצות נעל״ה (נוער עולה לפני הורים) שהם ילדים מבריה"מ לשעבר שבאים לארץ ללמוד ולהשתלב באוכלוסייה הישראלית.  בכפר נמצאת גם קבוצה מהאקדמיה של מכבי חיפה בכדורגל ובה בנים בגילאי ז׳-י"ב מעורב. אני ש"שין של קבוצת י"א ישראלים, שזה גיל נהדר לעבוד איתו, כי הם נמצאים בתפר בין ילדים לבוגרים.

במשק יש שלל ענפים ואני עובד ברפת. זו חוויה שהבטחתי לעצמי בשנת שירות, אחרי כל השנים שהייתי צופה מהצד ברפת בקיבוץ. הקומונה שלי מונה 13 ש"שינים שגרים יחד באותו בית ומהווים את המשפחה שלך בשנה הזו.

לחיות בקומונה עם עוד 12 אנשים זה דבר שתיאורטית נשמע לי כמעט בלתי אפשרי, אבל היום אני יכול להגיד שהם אחים ואחיות שלי. אני לא רואה את עצמי מפסיק לחיות איתם כי הגענו לרמת קשר הכי גבוהה שיש ואי אפשר להבין מבחוץ  מה עברנו ביחד ולאיזה רמת קרבה הגענו: החל הרמת פרויקטים יחד עד צחוקים בזולה, מכעס על כולם, בכי ועצבים לאושר ולכן אני מאמין שנשמור קשר שנים רבות.

לפני תחילת השנה הייתי ילד שחושב שהוא מבין הכל ובטוח שהוא יודע הכל על שנת שירות, אבל בתחילת השנה חטפתי כאפה כשהבנתי שלא מדובר בטיול שנתי עם חברים. הבנתי את רמת האחריות האדירה שיש עלי ואת הקשיים שעוברים במהלך השנה עם החניכים, הצוות, הקומונה, המרחק מהבית והגעגוע לאמא. רק עכשיו אני מבין באמת מה זה להיות ש"שין.

אני ממליץ מאוד לעשות שנת שירות, אבל – לא לכולם זה מתאים.

צריך לעשות שיחה עם עצמך ולחשוב האם הם רוצים לעשות את זה מהסיבות הנכונות ולהיות מסוגל לשים את הלב והנשמה ולהתמסר ולא בגלל לחץ חברתי. לשאול את עצמך אם אתה מוכן להכנס לרכבת הרים שנקראת שנת שירות, האם אתה מוכן להתמודד עם התחושות הכי קשות, להרגיש לפעמים שאתה במקום הכי נמוך בעולם ושאתה צריך להרים את עצמך משם.

לקהילת גח"א אני רוצה להגיד שהשנה הבנתי  שלא הכל סובב סביב כסף ומה מגיע לי ומה יוצא לי מזה וכדאי לנסות לחיות ולהתנהג קצת יותר באנושיות, סבלנות וצניעות ולהגיד תודה על מה שיש. כל השנה היה לי קשה עם ההתנהלות בקיבוץ והשינויים שהקיבוץ עובר ואני מרגיש שיש הרבה אנשים טובים בקיבוץ ויש אנשים ששכחו מה חשוב באמת בחיים.

בשנים הראשונות של הנעורים הייתי עסוק רוב הזמן בספורט כדבר העיקרי בחיי והיה לי פחות מקום לנעורים בלו"ז שלי.

כשהגיעה הקורונה, הנעורים היו המקום העיקרי בו ביליתי את הזמן, למדתי דברים רבים וחוויתי חוויות מטורפות ובדיעבד זו הייתה אחת התקופות הטובות שהיו לי ואחד המקומות שהכי אהבתי. אני חושב שהקיבוץ יכול להתנהל אחרת עם הנעורים, לסמוך יותר על הנעורים ולתת יותר מקום לפעולות עם תוכן שייצרו להם ערך מוסף כמו שהנחלנו לחניכים שלנו בפנימייה.

ניר סינדליס

בחרתי ללכת לשנת שירות כי זה דבר שמקובל מאוד בקרב הי"בניקים בקיבוץ ובעמק חפר וחיפשתי שנה של התבגרות ולמידה על עצמי, תוך כדי תרומה למדינה ולחברה. נוסף על כך, קיבלתי הכוונה מההורים ומהמשפחה שכדאי ללכת לשנת שירות כדי להגיע מוכן ובוגר יותר לצבא.

אני עושה שנת שירות בארגון "השומר החדש" שהוא ארגון חברתי, חינוכי וציוני שהוקם בשנת 2007 בידי מתנדבים. מטרותיו: חיבור אזרחים וצעירים לאדמה, לאהבת הארץ ולזהות ציונית בכדי לשמור על אדמות המדינה תוך סיוע והעצמת החקלאים וגורמי האכיפה.

פעולות הסיוע והחיבור נעשות על-ידי התנדבות חקלאית מגוונת לצד פעילויות חינוכיות בהן עמודי התווך הם ערכי העמל, הערבות ההדדית, האומץ האזרחי ואהבת הארץ.

בתור ש"שין בארגון, יש לי חלק משמעותי בעשייה זו. במשך היום אנו עובדים בחקלאות אצל חקלאים מקומיים ואחרי העבודה אנו לומדים קרב מגע, ציונות, יהדות, מזרחנות ועוד.

בלילות אנו שומרים על עדרי בקר ומטעים בכדי למנוע פשיעה חקלאית ולסייע לחקלאים.

הארגון פועל בכל הארץ ומחולק למצפים (קומונות) בהם חיים הש"שינים ואני נמצא במושב כרם בן זמרה בגליל העליון.

בינינו, חברי המצפה נוצר קשר חזק מאוד. אנו חיים ביחד ועושים הכל ביחד, מתמודדים עם הקשיים יחד ולכן אנו מגובשים מאוד. זו שנה קשה ומאתגרת מאוד במהלכה חווים קשיים רבים ויציאה מאזור הנוחות לעיתים תכופות, אבל ברגעי קושי נבנים אמון וחברות אמת. כשהגעתי, ציפיתי שהפעילות היומיומית תהיה יותר מהנה או "סקסית", אבל בפועל העבודה החקלאית רגילה, פשוטה ומונוטונית. תחילה היה קשה אך עם הזמן לומדים להינות מהעבודה הקשה והסזיפית.

בנוגע לנושא השמירה, ציפיתי שיהיה "אקשן" לעיתים תכופות יותר אך בפועל השמירה יוצרת נוכחות, מה שלרוב מרחיק את הפושעים ולכן כאשר אנו בשטח, 99 אחוזים שלא יקרה כלום. יש משפט " לשמר את השגרה בתנאים לא שגרתיים" והשגרה של "השומר החדש" היא קשה  ועמוסה ולכן עלינו לפעול לשמר אותה גם כשקשה

הייתי ממליץ מאוד להגיע אל "השומר החדש" מכיוון שזו שנה מיוחדת. אני לא מכיר מסלולי שנת שירות בהם מתנסים ועובדים בחקלאות במשך שעות רבות ביום, מטיילים המון ומכירים את הארץ, עוברים סדנאות העשרה רבות ולומדים קרב מגע, ריתוך, ציונות מזרחנות ועוד.

חשוב לי להעלות למודעות את קיומו של הארגון הזה ושאנשים ידעו עליו ועל העבודה החשובה שלו ותרומתו לחקלאות בישראל. אני יודע על מספר לא מבוטל של חקלאים שלא היו יכולים להתקיים ללא "השומר החדש".

אני חושב שהעובדה שאני מגיע ממקום בו החקלאות היא חלק מהחיים וזה שחייתי שנים עם חברים בקיבוץ, תרמו להקלה בהתמודדות הראשונית שלי בשנת השירות.

צילום: עדנה ארזי

שאול זיידמן

רציתי לחוות את החוויה עליה שמעתי מגיל צעיר ולהכיר דברים ואנשים שונים שכנראה לא הייתי פוגש אם הייתי מתגייס ישירות לצבא.

עשיתי שנת שירות בכפר הנוער "חוות הנוער הציוני" בשכונת קטמון בירושלים. למרות שהוא נמצא במקום מרכזי בעיר גדולה, הכפר עצמו בכלל לא נראה כחלק מהעיר ומרגיש כמו קיבוץ. בכפר יש בערך 200 חניכים מכיתות ז'-י"ב המגיעים מכל מגוון האוכלוסייה בישראל -צברים, רוסים, ערבים, אתיופים ודרוזים.

יש בכפר תוכנית נע״לה (נוער עולה לפני הורים) ובה ילדים מכיתה ט', בעיקר ממדינות חבר העמים, שעולים לארץ לבדם וחיים במדינה זרה ללא הכרת השפה או אופי החיים בישראל.

עזבתי את שנת השירות בחודש מרץ בשל סיבות אישיות, אבל אני עדיין בקשר טוב מאוד עם החניכים ועם הקומונה ובנות השירות. אני חושב שמבחינת צוות קומונה ובנות שירות, היינו בקשר טוב ועבדנו בצורה טובה. כמובן שכמו בכל צוות, היו ריבים וויכוחים אבל הצלחנו להסתדר ובסופו של דבר עשינו את הכי טוב שיכולנו.

בכפר יש גם בנות שירות לאומי דתיות ואני חושב שזה מראה עוד צד בחיים במדינת ישראל, שכנראה שלא הייתי מכיר אם לא הייתי בשנת שירות. אני למדתי מהן והן למדו ממני ועד היום הן חברות מאוד טובות שלי.

עבדתי בצוות עם בת שירות ומדריכה דתייה ובפעילויות בימי שישי ושבת, היה קצת קשה כי צריך להתחשב בהן ולעשות פעילות שומרת שבת והיא לא תמיד איך שמדמיינים אותה, אבל מבינים שצריך להתחשב אחד בשני כדי ליצור עבודת צוות טובה. הרגשתי שעמדתי בציפיות שהיו ממני בתקופה שם. הייתי אהוב על צוות הכפר והחניכים ובקרב הקומונה והרגשתי שיש לי את המקום שלי; לתת את מה שאני יודע וטוב בו.

אני חושב ששנת שירות זה דבר חשוב מאוד מכיוון שזו חוויה מלמדת ומעשירה ומכירים אנשים ושומעים סיפורים שאין במקום אחר. לומדים להכיר את הצדדים של ישראל שאנחנו פחות מכירים וחזקים בהם ובעיקר יש תחושה שאתה חשוב למישהו.

בתור אחד שנמצא כבר תקופה ארוכה בקיבוץ השנה, לעומת שאר החבר'ה מהשכבה שלי שנמצאים בשנת השירות שלהם, כייף לי מאוד להיות בבית שלי ולהרגיש ככה אך יש גם הרגשה שהקיבוץ הוא כבר לא מה שהיה פעם והוא מתחיל לאבד מהקסם שהיה לו. לפי דעתי הקיבוץ הולך למקום לא טוב וצריך לשים לב לכך ולפעול. אני מרגיש שהרבה ממה שלימדו אותי בחיים, אם זה בבית-הספר או ההורים והחיים בקיבוץ, הלך איתי גם לשנת שירות וגם כיום.

צילום: עדנה ארזי

דובי גניש מקיבוץ רבדים הוא פרוייקטור השיוך שלנו. הוא שותף במשרד "דר יעוץ וניהול ותכנון עירוני בע"מ", המלווה אגודות שיתופיות במערכת היחסים מול מנהל מקרקעי ישראל. דובי מתמחה בניהול תהליכי שיוך דירות ועוסק בו כעשר שנים. "אנחנו מלווים את תהליך יישום שיוך דירות במסלול הקנייני ב- 979 לדורותיו, החל מהפיילוט הראשון בלהבות חביבה. מאז השלמנו עוד 8 שיוכים מתוך 14 שהושלמו בישראל ומטפלים בערך ב-25 קיבוצים בשלבים שונים של היערכות ליישום שיוך הדירות".

 איפה הבית שלי?

גבעת חיים איחוד קיבל את החלטה 751 בצורה רשמית בשנת 2002. "הקיבוץ לא עשה תהליך חיצוני מול המנהל אלא ביצע החלטה פנימית", מדגיש דובי. "בהחלטה, ניהל הקיבוץ תהליך שינוי אורחות חיים של עצמאות כלכלית ותהליך שנעשה ברוב הקיבוצים המתחדשים הנקרא 'שיוך פנימי' / 'שיוך חוזי'. כלומר –  הגדירו מגרש קבע לכל חבר ויצרו מנגנון איזוני יישומי פנימי על הבלוקים ועל המגרשים, רק כדיי ליישר קו ושכל אחד ידע מה בית הקבע שלו.

במקביל אפשרו זכויות קניין בתקנון הדיור ואורחות החיים (איך מתנהלים עם נכס, למי החבר יכול למכור וכו') כך שלכאורה, גבעת חיים איחוד, כמו בקיבוצים רבים אחרים, התנהל כאילו כבר שייכו את הדירות למרות שעוד לא שילמו למנהל אבל דיווחו לרשויות המס כעסקה במקרקעין, מה שקיבע את השיוך החוזי גם ברמה סטטוטורית מסויימת".

לפני כשנה, רתם הקיבוץ את גלעד לוי, יועץ ארגוני שהקים (יחד עם הנהלת הקיבוץ) צוות שיוך דירות מחוייב ורציני. נעשה תהליך עמוק מאוד להכנה ויידוע הציבור לאורך כל הדרך ונערכו לקלפי בקיבוץ במסלול הקניין הישיר. "באמצע הדרך של הצוות, גוייס המשרד שלנו ללוות אתכם ונעשתה עבודה משותפת רצינית, בסופה הצלחתם לקבל החלטה ברוב גדול מאוד ליישום שיוך במסלול השיוך הקנייני. כרגע אנו בשלב שעברתם קלפי ויש לנו כבר אישור רשם לתקינות ההחלטה בקיבוץ".

דובי גורס כי יישום שיוך דירות בפועל בקיבוץ, זהה למירוץ "איש הברזל", לא פחות. "לא סתם מתוך 300 קיבוצים, רק 14 הצליחו להשלים שיוך דירות בעשר שנים (ועוד ארבעה במסלול האגודה, שלושה מהם בעוטף עזה עם ערך קרקע אפסי). תנאי הסף להגשה מורכבים מאוד והגשה היא פרק שקשה מאוד לעמוד בו. לקיבוצים רבים המתעסקים בזה ברמה היומיומית, זה לוקח שנה וחצי לפחות".

צילום: עדנה ארזי

לאן הולכים?

דובי מתווה את אבני הדרך:

"אנחנו צריכים להיות מוכנים מבחינה תכנונית. כלומר ליצור 'תשריט חלוקה אנליטית' המבוסס על התב"ע (תכנית בניין עיר) המאושרת של הקיבוץ, מה שמאפשר למנהל לתרגם שטח למפה קניינית. זה תהליך שצריכים לעבור אותו בוועדה המקומית והוא מורכב למדי ונמשך כשנה. אנחנו עובדים על זה עם אנשי המקצוע הכי הטובים, עם המודדים ועם עמוס וכמן, אדריכל הקיבוץ. התהליך מפוקח ברמה שבועית בידי סיזל, יוני, נעה, ליאורה ואנוכי".

"אנחנו צריכים להיות אחרי מתווה הסדרת שימושים 'לא מוסדרים' מול המנהל. רמ"י (רשות מקרקעי ישראל) מכנה בשם שימושים חורגים (לא מוסדרים) את הפעילויות הלא חקלאיות המתבצעות ללא היתר בניגוד לחוזי החכירה של הקיבוץ מול המנהל. עניין זה כרוך לרוב בתשלום דמי היוון / שכירות על פעילות העבר ותשלום דמי היוון עבור שימוש עתידי. הקיבוץ הגיע למתווה הסדרת שימושים בשנת 2018, אבל מאז נדרש לבצע את המתווה מחדש.

מדובר בתהליך מסובך אבל למזלכם, יש לכם את סיזל שהוא באמת אחד השועלים הוותיקים בתחום. המשרד שלנו, בכובע אחר, מטפל בהסדרת השימושים שלכם, כאשר השותף שלי וסיזל עובדים על זה ואנחנו כבר מתקדמים בתהליך".

"אנחנו עובדים על תצהירי 'גודל הדירות'. כבר נבחר בעל המקצוע שיבצע תצהיר פרטני לכל בית ובית בקיבוץ ויקבע מה הגודל האמיתי של המבנה, כאשר סיזל ואנוכי מטפלים בתהליך שלוקח זמן. נעה לברון, הפרוייקטורית של העבודה הפנימית, עושה עבודה מדהימה וברקע מלווה משפטית עורך הדין גונן. הוא מקצועי מאוד ויחדיו השלמנו את שיוך הדירות בקיבוץ מענית ועובדים יחדיו בקיבוצים נוספים".

לבסוף, דובי אומר כי יש עוד תנאי סף רבים של החלטות פנימיות, תצהירים, תהליכים, איסוף חומרים מגורמים רבים כמו מהמועצה האזורית ומרשויות התכנון.

טוב, אחרי כל זה, יש עוד משהו? בוודאי. "בסיום התהליכים אנו מגישים את התיק לשיוך למחוז במנהל (בעברית: כשלושה אנשי צוות שצריכים לטפל ב- 60-70 קיבוצים בכל מחוז ויש המון בירוקרטיה). רק אחר כך (בעברית: שנה וחצי עד שנתיים אחרי ההגשה) מגיעים ליישום המיוחל של קבלת חוזים פרטניים על שם החברים".

צילום: עדנה ארזי

בסוף צריך לשלם

דובי מסביר כי לאחר ההגשה, מחכים עד שמאשרים את העסקה בכל ההיררכיות של המנהל. "צריך לזכור שסוף התהליך זה קניין פרטי לחברים. זו אחריות עצומה על המדינה שרוצה לדעת שהחוזה הוא אמיתי, שהמגרש באמת אמור להיות של החבר ומה הגבולות שלו. המדינה בודקת תכנונית בשכבות הרבות של התוכניות שהקיבוץ עשה לאורך השנים. ברקע עולה ועולה ערך השמאויות וזה הופך קשה מאוד ליישום מבחינה כלכלית, כי החברים החדשים הם אלה שמשלמים את זה במזומן כשהבטחת התשלום שלהם הוא תנאי מתלה לביצוע העסקה. ביום ביצוע העסקה, קיבוץ גבעת חיים איחוד יצטרך לשים שיק במזומן או להבטיח תשלום של מעל 100,000,000 (מאה מיליון) ₪. זה קשה מאוד ליישום.

זאת אומרת, אם עד עכשיו היה קשה עד כמעט בלתי אפשרי, כעת אנחנו צריכים לדאוג למנועי מימון שיתמכו במהלך הזה ולמנהיגות ולאמון הציבור, שכולם יירתמו וכולם יבינו שזו שעה גדולה שצריך להתכנס אליה. זו הזדמנות גדולה מאוד לרכוש מגרש בעמק חפר בשליש מעלותו האמיתית".

כמובן שיש גם לוח זמנים. "היעד שלנו הוא לסיים את ההגשה למנהל בשנת 2022 ואז יש עבודה בעצימות אחרת – זה יותר אנחנו, המשרד שלנו ואנשי המקצוע המשפטיים, לעבוד מול המנהל ולראות מה חסר, מה נתקע ולפרק את כל הפלונטרים המסובכים. מטרתנו להביא את המנהל לשמאות כמה שיותר מהר, כי מבחינתי, מרגע שתיק השיוך של גח"א יצא לשמאות מרמ"י, זו נקודת אל-חזור. ברגע שהשמאי סיים את עבודתו, יש עוד סדרה של תצהירים להגיש ואז כבר יש לנו יותר בהירות לגבי ערכי הקרקע, לוחות זמנים וכו'. אז ניכנס לשלב עצימות גבוהה מול הציבור: הסברה, שיקוף, החתמה על תצהירים והיערכות כלכלית. נכניס את כל הגורמים הכלכליים, נתחיל לבנות את המשכנתאות והקרנות לאיגום הכספים של כל המשתתפים, כדי להיות ערוכים לטווח של שישה-תשעה חודשים לתשלום והשלמת התהליך. בהנחה שנוכל להשלים הגשה עד תחילת 2023, אני מעריך כי באמצע 2024 כבר תהיה עסקה".

ולשאלת השאלות – מתי משלמים? "אני מעריך שגביית הכסף תהיה במחצית השנייה של 2023. אז נתחיל לאסוף את הכסף ולבנות את ההלוואות ואת מנגנוני התשלום, את קרנות הנאמנות ואת כל המנגנונים המורכבים מאוד".

ומה קורה למי שמתקשה לשלם?

"זו בעיה", מסכים דובי. " אבל נאמר שהיית קונה בית בפ"ת ובשלב מסירת המפתח היית אומרת שאין לך כסף. מה היה אז? אותו הדבר. תהליך שיוך פנימי בקיבוצים נגמר מבחינת מדינת ישראל שבא כוחה הוא רמ"י. אנחנו לא יכולים, גם אם אנחנו רוצים, להמשיך במנהג בעלים בקרקע של המדינה. צריך להבין כי שיוך דירות יתרחש בכל מקרה  ועדיף שאנחנו ננהל את התהליך ולא שינהלו לנו אותו על הראש.

צריך לזכור שהתהליך מקנה לנו ב- 600,000 ₪ (בהערכה) זכות לבעלות מלאה על מגרש בעמק חפר בשווי 2,000,000 (שני מיליון) ₪. זו עסקה מדהימה ומנסיוני, בכל מקום שהגעתי לשלב היישום וכשאדם מקבל שובר לתשלום 600,000 ₪ על משהו שעולה 2,000,000, הוא מוצא את הכסף כי זו העסקה הכי טובה שיעשה בחיים שלו. מי שבכל זאת יתקשה, הקהילה תדע לעזור.

בשלב הזה החברים לא צריכים לעשות כלום. בחודשים הקרובים הם יראו בקיבוץ את המודדים שבאים לעשות תצהיר גודל דירות ולאחר שנקבל את התצהירים, יידע כל אחד בדיוק מה גודל הבית שלו בשיוך הדירות. אם יש לזה משמעויות, אז גם נסביר לו את המשמעויות".

דובי מדבר גם על סוגיית היורשים. "אנחנו מלווים ומעדכנים אותם. מבחינה אסטרטגית אנחנו חושבים איך להגיע לפתרון הטוב ביותר שאפשר, כשאנו פועלים במרחב מוגבל ועושים את המקסימום הניתן במסגרת המצב הנוכחי".

מילה אחרונה שלו – על מה שקורה פה. "כיום העבודה מקצועית מאוד בגבעת חיים איחוד. בניתם הנהלה מקצועית, אופרטיבית ומכוונת מטרה מצד אחד וגם הקפתם עצמכם באנשי מקצוע, אולי לא אני, אבל מצוינים אחרים. יש לכם צוות מקצועי שמקיף אתכם טוב מאוד ויודע לעבוד ביחד ומתקשר עם ההנהלה שלכם. אנחנו מתעסקים בכם כל הזמן מול המזכירות, ההנהלה, המועצה ושאר גורמי ההנהלה הקהילתיים בקיבוץ".

תודה רבה לך, דובי, בטח עוד נשמע ממך.

מרים ארזי

הסרט הדוקומנטרי "קופסה כחולה", הופק לפני כשנה בישראל, קנדה ובלגיה ומספר את סיפורה של הקרן הקיימת כפי שהוא שזור בביוגרפיה של יוסף וייץ, על בסיס מחקרה (עם שותפים) ובבימויה של נינתו, מיכל וייץ. הסרט מגלה כי רכישת האדמות ליישוב היהודי והמדינה שבדרך ע"י הקרן הקיימת, יצרה בנוסף לתרומה המונומנטלית לישראל ולעם היהודי, גם הרס, טרנספר בפועל ועוגמת נפש רבה לערביי ארץ-ישראל. הסרט מומלץ מאוד למי שיכול לראות סרטים דוקומנטרים בוי.או.די (אפשר גם ב"יס דוקו"). מעניין לראות בסרט את התפתחות דעותיו של יוסף וייץ לאורך השנים, במיוחד לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש השטחים.

לאחרונה הוקרן הסרט במועדון שלנו בשיתוף עם המועצה ובסיומו התנהלה שיחה מעניינת עם יוצרת הסרט. כצופה קבוע בסרטים כאלה, אני חייב לציין שאף פעם לא התאכזבתי ותמיד מצאתי כי לשיחה שלאחר הסרט, יש ערך מוסף משמעותי אותו לא ניתן לקבל בצפייה בקולנוע או בטלוויזיה.

עם תום הסרט, ישבה מרים ארזי בשורה הראשונה והרימה יד כדי לספר סיפור מרתק הקשור בנושא הסרט. באתי לדירתה הצנועה במורד הגבעה, לשמוע את הסיפור במלואו, אך לפני כן ביקשתי ממנה שתרחיב מעט על עצמה.

צילום: עדנה ארזי

מרים (94) עלתה עם הוריה מגרמניה בגיל חמש. היו לה שתי אחיות בארץ, מבוגרות ממנה, שנפטרו בגיל מתקדם לפני שנים ספורות. אמה היתה מורה לספורט ופיזיוטרפיסטית ואביה היה רופא שגדל בבית מסורתי בעיירה עם אוכלוסייה יהודית קטנה יחסית בדרום גרמניה, כשהמורה שלו היה הסבא של נועה לוי ויהודית פרנק.

האב שירת בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה והמשפחה היגרה לפלשתינה-א"י בשנת 1933, לאחר שהבינו כי חייהם וחיי היהודים בכלל עלולים להיות בסכנה עם עליית המשטר הנאצי. מרים אסירת תודה לאביה על כך. הקשר של אביה לחדרה נוצר לאחר שבהתמחותו ברפואה בגרמניה, פגש את אביו של אבשלום פיינברג, איש ניל"י מחדרה והלה המליץ על המקום. היא זוכרת את ילדותה ונעוריה בחדרה, במיוחד את ימיה בגימנסיה (תיכון) שבהקמתה היה אביה מעורב עם הגיע בנותיו לגיל התיכון.

"הייתי במחזור הרביעי של ביה"ס שהפך ל'תיכון חדרה'. פגשתי את יחיעם, בנו של יוסף וייץ, מספר פעמים כשהיה בדרכו ללימודיו בירושלים", נזכרת מרים. "בפעם האחרונה אמר כי הוא נוסע למקום אחר והסתבר שהיה בדרכו אל 'ליל הגשרים' בו נהרג בפיצוץ גשר כזיב. על שמו נקרא קיבוץ יחיעם וגם 46 ילדים שנולדו באותה תקופה (אחד מהם הוא חבר שלי משמיר וכיום מגניגר. גם עמי רטר נקרא על שמו). יחיעם היה מדריך שלי בתנועת 'מכבי הצעיר' בה הייתי גם ראשת הקן והוא נהרג מכדור ולא מפיצוץ חומר הנפץ ולכן היה היחידי שגופתו נמצאה לאחר הפעולה והיחיד שהובא לקבורה". אליעזר ארזי ז"ל, לימים בעלה של מרים, השתתף גם הוא בהכנות לקראת "ליל הגשרים" ופיצוץ גשר אלנבי הסמוך ליריחו.

צילום: עדנה ארזי

מרים התגייסה להגנה ואח"כ לגדנ"ע והשתתפה בקורס מ"כים עם אריק שרון ומוטה גור ז"ל.  בעת המצור על גבעת-חיים, השתתפה במאבק בבריטים ואז התגלה לה ולאביה כי שניהם פעילים ב"הגנה", הוא כרופא והיא כקשרית מורס. היא הגיעה לגבעת-חיים עם גרעין תנועתי במסגרת הפלמ"ח, שם הכירה את אליעזר, בעלה.

בגיל 40 אושרו לה לימודים והיא השלימה תואר ראשון בחינוך במקביל לעבודתה ב"שפרירים". לפני-כן היא עבדה כמטפלת פעוטונים, ילדים בוגרים ונוער, לימדה באולפן לעברית, ריכזה את התרבות אך בעיקר לימדה, הקימה ספריה ומילאה תפקידים שונים בשפרירים לאורך כ-40 שנים. מרים גאה בכך שהקימה שם את מחלקת לימודי המחשב, במסגרתה לימדה זמן רב עד יציאתה לגמלאות בגיל 76.

עכשיו – לסיפור בעקבות הסרט: "זה סיפור הקשור באבי ובקק"ל שהתרחש בשנת 1937, בעיצומם של המאורעות ("המרד הערבי") במהלכם הרגו ערבים מאות יהודים במקומות שונים. אבי, שהיה רופא בחדרה, נקרא למשטרה ולא ידענו למה. ולאחר שהלך לשם, הוא לא חזר באותו ערב. לאחר יממה נוספת ללא מידע על גורלו, הוא חזר וסיפר: הקק"ל היה בתהליך של קניית כל האדמות השייכות כיום לחלק מישובי המועצה האיזורית מנשה (מגל, מאור, להבות חביבה ועוד) והיה צורך בחתימתו של שייח' אמיד ורב השפעה ממשפחת עבד אל-האדי, שהיה מבעלי אותן אדמות. רוב בני משפחת בעלי האדמות חתמו על שטר המכירה ורק חתימתו של אהוני עבד אל-האדי היתה חסרה.

צילום: עדנה ארזי

באותה עת הוא שכב על ערש דווי בבית החמולה שלו במקום הנקרא היום 'המצודה של ברקאי' (אתר חתונות ולשעבר פאב ומרכז מופעים בשולי ברקאי). אבי, שהיה הרופא בחדרה, נקרא לסייע ולמרות שהכניסה לאיזור נחשבה באותה עת לסכנת חיים, הוא הגיע מלווה באיש המשטרה הבריטית ובנציג הקק"ל לבית השייח', שם מצא את עבד-אל האדי גוסס ממחלת כליות קשה. אבי נתן לו תרופות וטיפל בו עד שהשייח' התאושש ואז הוגש לו שטר המכירה לחתימה, בנוכחות עדים שווידאו כי האיש פיכח ובהכרה מלאה ואז חתם השייח' על שטר המכירה. כך, במידה מסוימת בזכות אבי, נרכש כל האיזור הפורה והיפה הזה, כולל המעיינות השופעים הסמוכים לשער-מנשה והפך לשטח בבעלות יהודית".

צילום: עדנה ארזי

הכל מתוקתק: האישה לא בבית, הכלים שטופים הילדים כבר ישנים ויו"ר המועצה יכול להתפנות לעיסוק החשוב באמת ולהשקיע את כל מעייניו בליברפול נגד צ'לסי, מה שכמובן גם דוחה קצת את תחילת הראיון שלנו, אבל בכל זאת הגענו, למרות הכל.

חשוב לו להדגיש, מייד בהתחלה, את ההשקעה של חברי המועצה. "זה לא מובן מאליו במציאות של היום. אנשים מגיעים בזמנם החופשי, בהתנדבות וללא תשלום. לאחרונה קיימנו שלוש ישיבות ארוכות לפני העברת התקציב והייתה תפוסה מלאה. זה מרשים".

הם לא סתם באים למלא את הכסאות. "אנשים הגיעו אחרי הכנה מדוקדקת, קראו את החומרים ובאו עם רעיונות, העירו הערות חכמות והדיון התנהל בצורה מצויינת. כן, יש לעיתים חוסר הסכמה ולעיתים גם הטונים עולים, אבל רואים שטובת הקיבוץ עומדת בראש מעייני כולם".

תגיד, אני תוהה, אתה כבר בעניינים? "אני כבר חודש בתפקיד, ניהלתי כבר שתי ישיבות ובכל פעם אני מבין יותר", הוא אומר. "זה תפקיד הדורש עבודה מעבר לניהול הישיבות, יש צורך בקשר רציף עם ההנהלה ועם יו"ר הקיבוץ וכמובן שבראש ובראשונה צריך להתמצא בנושאים העומדים על הפרק במועצה, משום שאני האחראי על מסגרת הדיונים".

צילום: עדנה ארזי

לא היו לו הרבה ימי חסד, לאחר שנבחר לתפקיד. "כבר הייתי מעורב בתיאומים, דיונים והסכמות בכל נושא העברת התקציב. זה כולל דיונים עם מנהלת הקהילה, המנהל העסקי וכמובן שעם חברי המועצה. בגלל שהכל חדש לי, התחום מרתק וכן – לעיתים זה גם מלחיץ, אבל הלחץ יורד ככל שצוללים פנימה".

יש לו גם דוגמה רלוונטית. "ביום שלפני העברת התקציב, נוצר מצב בו הייתי צריך להתמודד עם סוגייה מסויימת ולא בדיוק ידעתי איך. אלכס, יו"ר המועצה הקודם, היה באוסטריה ולכן פניתי למוטי זעירא, שהיה בעבר גם הוא יו"ר מועצה. הוא נתן לי פרופורציות ובעיקר הרגיע אותי, ככה שכל מכשול כזה שעוברים, עוזר לבנות את הנסיון והבטחון. התפקיד דורש ניווט בין אינטרסים שונים, בין הנהלה למועצה, בין אנשים ובין רצונות".

לשקד חשוב לציין: "אלכס קראוס, יו"ר המועצה היוצא, עשה לי הכנה טובה מאוד וליווה אותי בכניסה לתפקיד. אני מנצל את הבמה להודות לו על הליווי וגם על ניהול איכותי וראוי לאורך השנים האחרונות".

לפני תחילת התפקיד, הוא שוחח עם לא מעט אנשים שסייעו למקד אותו. "הבנתי שאחד הדברים החשובים הוא הצורך לוודא כי ההחלטות שמתקבלות, אכן מתרחשות בפועל. להחלטות מועצה  יש מדדים וקריטריונים לפיהם ניתן לבדוק את ההחלטה מיושמת, חלק מתפקידי הוא לעשות כך ולכן כבר פניתי לחלק מחברי המועצה, שיהוו גוף תומך שיעקוב יחד איתי אחר יישום בשטח. עניין חשוב נוסף הוא שלראייתי, יו"ר המועצה צריך להיות במקום מאוזן יותר – שלא יהיה נציג ההנהלה במועצה, אלא נציג המועצה בהנהלה".

צילום: עדנה ארזי

הוא מודע לכך שהוא עומד בראש גוף משמעותי. "כמי שהחליפה את האסיפה המיתולוגית, המועצה היא הגוף החזק ביותר בקיבוץ ומהווה בעצם את הקול של חברות וחברי הקיבוץ. בזמן האחרון העברנו תקציב ברוב גדול, אושרו השקעות בתשתיות כשעל הפרק יש את הרחבת הפרויקט הסולארי והשקעות נוספות. הרכב המועצה כולל 35 נשים וגברים, זה לא גוף קטן ולפני שנכנסתי לתפקיד גם שמעתי כמה סיפורים על 'קרבות' שנערכו במועצה. אז נכון שלעיתים יש מתח, אבל תרבות הדיון טובה ויש סבלנות וקשב. אני חושב שהכיוון טוב".

הפתעת וריגשת אותי, לא רק בהעברת תפוז הזהב אליי, אלא בתשומת הלב שלך לפרטים הקטנים. התפוז התגלגל אליי כמו מתנה, לציון 50 שנה להצטרפותי לקיבוץ (אוקטובר 1971).

מגיל צעיר מאוד נדבקתי בחיידק אהבת הטבע ואני ממשיכה את מורשתו של אבי, שהיה מדריך טיולים עשרות שנים, מרצה בנושאי ידיעת הארץ וצלם חובב. הייתי בת 10 כאשר קיבלתי את המצלמה הראשונה שלי והיות שגרנו בקרית חיים, מרחק קצר מהים, צילמתי הרבה את הים בכל עונות השנה ובעיקר אהבתי לצלם בחורף, כשהוא סער מאוד והגלים פלטו לחוף "מציאוֹת". התחלתי עם צילומי שחור לבן וכאשר נכנס הצבע, צילמתי לא מעט שקיעות.

אבא היה מפתח את הפילם בחדר חשוך בבית והייתי שותפה לכל השלבים. אני זוכרת שהכניס את הפילם לתוך מיכל עם כימיקלים ומדד את טמפרטורת המים ואחרי זמן מסוים הוציא אותו, שטף במים ותלה לייבוש. כילדה, עשה עליי כל התהליך רושם רב כשפתאום, מפילם שחור רואים תמונות.

בטיולים ובהליכות הבוקר, אני מגלה תמיד משהו המושך את עיניי ושווה עצירה לצילום, כשאת חלק מהצילומים שילבתי בשניים מתוך ארבעת ספרי הילדים שהוצאתי לאור.

שמחה לשתף ומודה לפידבקים שאני מקבלת במפגש עם חברים בשבילים ובכל מקום בו מצטלבות דרכינו.

נפל בחלקי להעביר את התפוז הלאה ובחרתי באחד החברים, שלעתים אני פוגשת בהליכות הבוקר ולעתים על הקלנועית ותמיד הוא מנפנף לשלום בחביבות. יורם בוכהולץ הוא האיש, שמאז שיצא לגמלאות ממשיך לעבוד במסירות רבה.

על אף שאינו במצב בריאותי מזהיר, הוא נענה לכל קריאה במהירות, במשך כל ימות השבוע ומשתדל לפתור כל בעיה במיידי. לפעמים נדרשת יצירתיות והוא לא מרפה עד שהכל תקין ולשביעות רצונו של הלקוח ואם קשה מדי, הוא לא מהסס להעביר הלאה לקולגות. יורם הוא דוגמה לבעל מקצוע יסודי, הגון, מאיר פנים ולטעמי, הרוויח את תפוז הזהב בכבוד.

אכן, הרביתי בפעילות בתיוק מאמרים לארכיון. העבודה הראשונה הגדולה הייתה "סיפור חיים בגבעת חיים" אשר נכתב בידי גרי בר שלום, אשר תיאר בכתב יד יפה להפליא, את 20 השנים הראשונות של גבעת חיים בין השנים 1932-1952 ואת קורותיו מיום עלייתו ארצה ולפני כן ועד הפילוג.

העתקתי 190 עמודי מחשב, המתארים את שנות השלושים והארבעים בקיבוץ ובארץ. גרי תרם רבות ליסוד ההדרכה ב"הגנה" וכן בשליחות לצ'כיה ובאספקת נשק למלחמת השחרור. אכן חומר שראוי שרבים יקראו ויבינו טוב יותר תקופה קשה זו.

ובכן, תודה להיידי. אך היא הכירה אותי רק בתקופה האחרונה. לפני כן הייתי ב"שפרירים" במשך 40 שנים, החל מהצעדים הראשונים, כשעדיין היינו במבני הגנים ובצריפים.

כאן ברצוני להצטרף לדברי עמליה וגל רסיס בגליון הקודם. אכן, היה זה מוסד יוצא דופן אשר צעד לפי המנגינה, כדברי בנימין שפריר. בין היתר, אני זו שהכנסתי את המחשבים הראשונים ולימדתי "משחקי מחשב".

וכאן ברצוני לצרף חברת צוות נוספת, עדנה ארזי, אשר גם היא תרמה רבות לבית-הספר. עדנה היא סבתא של ארבעה נינים שלי ואני מעבירה לה את "תפוז הזהב", על התמונות הנהדרות שהיא מעבירה  לפייסבוק מדי יום וכן לעלון "בתוכנו", כפי שראינו בגליון הקודם. אני נהנית מן התמונות ויחד עם זאת, חושבת מה דרוש כדי לקבל תמונות כאלו: קודם כל, לקום מוקדם בבוקר ולצאת לדרך, דרושה מצלמה טובה ועין חדה.

היכולת לברור מכל הנוף והסביבה שמולנו את המיוחד והיפה, להתרכז באובייקט מסוים ולמצוא את הכיוון הנכון ואת הזווית הנכונה כדי להבליט את יופי הטבע ולבסוף, הרצון לאפשר לכל החברים ליהנות מיופי הטבע. כל זאת עושה עדנה בדרכה השקטה והבטוחה ולכן אני מעבירה לה את "תפוז הזהב".

מי שמקבל את התפוז המתגלגל, יודע בוודאי על מה אני מדברת. יש כל כך הרבה אנשים לתת להם מהכתום-הזהוב הזה ולא קל לבחור אחד/אחת. אבל שינסתי מותני ויצאתי למשימה. אז קודם כל כיאה לארכיונאית, קצת היסטוריה – את הרעיון של "תפוז הזהב" הגה אדם הישראלי כשערכנו את העלון יחדיו. מאז הוא מתגלגל בחדווה כבר זמן רב, וקיבלו אותו כבר יותר מ-65 אנשים. גם מעבר לכביש, בגח"מ, אהבו את הרעיון ואימצו אותו ואפילו ביקשו רשות להשתמש ברעיון, שזה מקסים בעיני. בין כל אלה שקיבלו את התפוז יש גם כאלה שאינם כבר איתנו וזה זיכרון חשוב – רובי ברנע, דוד קראוס, ראובן זיו ומירהל'ה כפרי (שלא זכתה לדעת על התפוז).

למרות שרוב האנשים אוהבים לקרוא את המדור, יש גם כאלה שלא. וזה מפתיע אותי. מה רע במילה טובה והבעת הערכה לאדם אחר בקהילה?

אני חייבת להודות שמבחינתי היה בתהליך גם משהו נחמד כי חשבתי על אנשים רבים בקיבוץ להעביר להם את "תפוז הזהב". חשבתי על תרומתם לקהילה ולאנשים אחרים (לפעמים בגלוי ולפעמים בצניעות ללא מילים מיותרות). הזרקור המוזהב הזה הוא מבט מעניין על הקהילה.

ושלא נדבר על התפוז כחלק מהמורשת החקלאית של המקום. הפרדסים והחקלאות של הקיבוץ הם חלק ב-DNA המקומי ואני מקווה שנדע לשמר אותם, בייחוד בתקופה סוערת זו.

ולפני שאמשיך, תודה לגילת שגלגלה לחיקי את התפוז ואני מצטרפת לכל מה שנאמר עליה במדור הקודם. בהחלט מגיע לה ומוסיפה שזה כייף לעבוד מול מישהי רצינית ומשקיעה, מחייכת ונעימה גם כשהיא לחוצה.

צילום: נועה לו

את התפוז אני מעבירה למרים ארזי.

מרים היא המתנדבת הוותיקה ביותר של הארכיון וגם סוג של ארכיונאית בנשמה. היא שומרת וזוכרת את הסיפורים ועוזרת להקליד אותם בארכיון. היא סקרנית וקוראת ומפתיעה אותי תמיד ביכולת הטכנית שלה על המחשב – מקלידה, שולחת מיילים ומכינה מצגות, דברים שצעירים ממנה בהרבה, לא מצליחים תמיד להתמודד איתם. מרים היקרה, צאי לדרך וקחי תפוז להעביר הלאה.

אני מסיימת בתודה לכל מתנדבי הארכיון לדורותיהם, בזכותכם יש בארכיון גח"א אוצרות כה רבים.

מתוך בני ובנות שכבת "רקפת" (ילידי 1977) חמישה מצטרפים לשכונה: ניצן פרינץ, תמר ישראל, יותם זיו, עילי ברנע ואני. פנייתי לכל אחת ואחד מהם/ן להתראיין נענתה מיידית בחיוב ולמרות עומסי היומיום, מצאנו בקלות מועד למפגש והתכנסנו אצל יותם לשיחה על העבר, ההווה והעתיד.

תציגו את עצמכם.

ניצן (בתם של יוני ונירה פרינץ): "אני נשואה לאייל, יש לנו שלושה ילדים: ניל (16 וחצי) דין (13) וסולי (11). אנחנו גרים בגן יאשיה, רוצים מאוד לחזור לקיבוץ ומחכים לזה. אני עובדת בגן עדן שנקרא 'שיווי משקל' (מרכז להתפתחות ילדים) בחרב לאת ואייל עובד גם בהובלות וגם עם היבואן של 'רדבק' בארץ".

תמר (בתם של אשר ובתיה ישראל): "ירדן ואני חזרנו לקיבוץ לפני שלוש שנים בתקווה גדולה ומתוך רצון להיות ליד המשפחה כשאני קוראת לזה 'לחזור הביתה'. ירדן הוא בנם של ביל ונעמי כהן, אח של דנה, כך שגם הוא חזר הביתה. יש לנו שלושה ילדים: אליה (עוד מעט 15) אופיר (12 וחצי) וכרמל (7 וחצי). אני אחות מיילדת ב'הלל יפה' וירדן עובד בחברה המייבאת חלקי אוטומציה".

יותם (בנם של יהושע ומירהל'ה זיו): "אני נשוי ללירון, חזרנו לגור בקיבוץ בדיוק לפני ארבע שנים ויש לנו ארבעה ילדים: שחר (3) ועוד שלוש בנות – זוהר עולה לכתה א', אורי עולה לכתה ב' ונועם עולה לכתה ד'. לירון היא רופאת ילדים במרפאה בלהבות חביבה ואני מנהל את אגף הקהילות בארגון 'מיתרים' העוסק בחיים משותפים לדתיים וחילונים. בנוסף, אני עוסק בתרבות יהודית, כשערוץ עשייה מרכזי בהקשר הזה הוא עיסוק בכתביו של מאיר אריאל כולל הרצאות, הופעות ומפגשי לימוד".

עילי (בנם של דוד ז"ל וענת ברנע): "נשוי לשירה. חזרנו לגור בקיבוץ לפני ארבע שנים, מה שאִפשֵר לנו להספיק להיות פה עם אבא שלי, חצי שנה לפני שהוא נפטר. יש לנו שלושה ילדים: עמית, עולה לכתה ב', שקד (5 וחצי) ואביב בן שנתיים. שירה רופאה, עומדת לסיים תת-התמחות בגריאטריה ב'מאיר' ואני מתכנת בחברת Qualcomm, חברת הייטק אמריקאית שיושבת בחיפה".

אני, רועי (בנם של אילן ז"ל ונאוה אסטליין), נשוי לגליה, מטפלת באמנות ולנו שלוש בנות: נעה (14 וחצי) שירה (11 וחצי) ומָיה (9 וחצי). אני חבר בסגל בית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. חזרנו לגור בקיבוץ לפני שלוש שנים וחצי.

צילום: עדנה ארזי

מה גרם לכם לרצות לבנות בשכונה ג'? למה עכשיו?

כולם: "הרצון לחזור הביתה".

עילי: "מבחינתי, חזרנו כדי לגור פה בקיבוץ, לאו דווקא בשכונה. זה הבית".

תמר: "אני מתחברת מאוד למה שעילי אומר. זה בדיוק זה. הקיבוץ הוא הבית ואני מחוברת לכל דבר פה".

ניצן: "המגורים בקיבוץ מאפשרים להתקרב להורים וגם ליהנות מכל מה שהוא מציע, זו ממש תחושה של קאנטרי, יש את הבריכה ויש אפשרויות לספורט. אני אוהבת מאוד את השבילים והתרבות נעימה מאוד פה, אני לוקחת ממנה הרבה גם לעשייה בתרבות שבה אני מעורבת בגן יאשיה. לגדל פה ילדים קטנים זה חלום ועכשיו, כשהילדים שלי גדלו, אני מודעת ליתרונות הרבים הנוספים שיש פה עבורנו וגם לבני הנוער שיכולים לעבוד באינסוף ענפים. זה הבית ואני מחוברת אליו בשכבות רבות. אני חולמת שהשכונה תפתח לי אפשרויות לחזור לקשרים שהיו פעם".

צילום: עדנה ארזי

יותם: "אני מעולם לא הצלחתי לחשוב על שום מקום אחר שאני רוצה לחיות בו חוץ מגבעת חיים וכל מקום אחר נראה לי תלוש. לי אין תחושות רָעוֹת מהקיבוץ. לא יכולתי להישאר לחיות פה כמו שהקיבוץ היה ומזה הלכתי, אבל נשארתי בקשר עם הקיבוץ כל השנים בצורות רבות והקשרים שלי עם האנשים מכל הגילאים כאן הם עמוקים. אני מחובר פה לשורשים ורק פה אני מרגיש בבית. מי עוד בארץ יכול להגיד שהוא מחובר לשורשים של שלושה דורות במקום בו הוא חי? שסבא שלו בנה את המקום, ההורים שלו טיפחו אותו וכיום הוא חי בו עם הילדים שהם כבר דור רביעי במקום הזה? אלה שורשים שכמעט לא קיימים בחברה שלנו היום ואני יודע להעריך את זה הרבה יותר מדברים אחרים. זה המקום שלי, זה הבית".

ניצן: "אני נורא שמחה שיותם לא עוצר ואומר, 'אבל'. כלומר, הוא לא מסייג ואומר שהוא אוהב את המקום, 'אבל'… למרות שבשלוש-ארבע השנים האחרונות האווירה פה השתנתה, אני בכל זאת שומעת את החיבור העמוק בדברים שכולנו פה אומרים".

יותם: "אני משתדל שהתחושות הפחות טובות יהיו נקודתיות, לחבר להן פָּנים. יש אנשים שזה כבר לא יהיה איתם אותו הדבר, לצערי, אבל בגדול אני מרגיש שרוב האנשים בקיבוץ רוצים אותי כאן, אוהבים אותי ואני אוהב אותם".

ניצן: "הרוב רוצה את השכונה לטובת כולם, לטובת הקהילה ולטובת הקיבוץ, זה אפילו לא עניין אישי".

תמר: "אני יודעת מאוד להעריך את העטיפה, את ההיכרות עם כולם. החלום שלי לחזור לגור בקיבוץ נולד ביום שהבת הגדולה שלי נולדה. גרנו עשר שנים ביישוב קציר ותמיד רציתי לחזור. תמיד הרגשתי שם 'חדשה', אף על פי שהיו לי שם חברות ויש שם אנשים מקסימים והיה לי בית מקסים וחצר מהממת, אבל הרגשתי שאני לא מצליחה לייצר את עומק החיבור שאני מכירה מהחיבור לקיבוץ. ערגתי לקיבוץ, זה הסטנדרט שהיה לי ולא הפסקתי להתגעגע".

עילי: "ואחרי שחוזרים לגור פה, אי אפשר לחזור אחורה".

צילום: עדנה ארזי

ההתרגשות במפגש ניכרת: החיבורים, השורשים, הציפייה להמשך והמעורבות. אני שואל על המעורבות הזו ועל הקשר לתחושת הבית העמוקה. כולנו נולדנו וגדלנו כאן, אני מזכיר להם. כולנו תורמים ותרמנו בצורות רבות לאורך השנים בהשתתפות באירועים ובארגון חגים, כולל בחג המשק השנה וברבים שהיו לפניו, בוועדות ובמסגרות החינוכיות. עד כמה חשובה לכם המעורבות בקהילה? אני שואל.

עילי: "מבחינתי, זה חלק מלהרגיש שייך. אם אתה משתתף, אתה מרגיש שייך יותר וזה יכול להיות בהיבטים רבים. אני, למשל, הייתי חלק מלהקת הריקוד בחגים של הקיבוץ ואני לא בטוח שזה תורם למישהו משהו, אבל זה בטוח תורם לי ולתחושת השייכות שלי".

תמר: "זה בהחלט תורם, עילי. זו בדיוק קהילתיות. זה יוצר חג וזה יוצר תרבות".

ניצן: "זה גם תורם לילדים שרואים אותך. אני אוהבת שהילדים רואים אותנו תורמים ושייכים".

יותם: "אנשים נוטים לפעמים לשכוח שקהילתיות היא לא דבר 'קיים', אלא משהו שעושים, משהו שיוצרים. באירועים בהם אנחנו תורמים ומעורבים, שם נוצרת ההזדמנות לשיחות והיכרויות עם אחרים. הרי מתי השיחות הללו מתרחשות? כשסוחבים יחד כסאות. אתה לא יכול לרצות שתהיה קהילה בלי לתרום לה וזה משהו שברור לעומק לכל היושבים פה".

ואז, כשמנסים לתקוף את בוני שכונה ג' בדיוק על המקום הזה?

עילי: "זה כל-כך הזוי וכל-כך תלוש, שזה אפילו לא פגע בי".

יותם: "אותי זה הפעיל. רציתי להתנגח עם מישהו על הדבר הזה. בסיטואציות הללו יש בי תמיד התלבטות, כי מצד אחד אני מרגיש שאסור להיגרר, אבל מהצד השני אני מרגיש שאי אפשר להשאיר את הזירה בלי מענה".

ניצן: "אני מרגישה לא בנוח וחבל לי שההורים שלנו חווים את זה. אני מקווה שאנשים יֵדעו לשמור על שיח נעים ומכבד, כך שיתאפשר לאנשי דור המייסדים שהשקיעו ובנו מסורת כל-כך יפה, ליהנות מפירות ההצלחה ולחוות אותם עם ילדיהם ונכדיהם".

תמר: "יש משהו מעליב מאוד בזה שה'אחים' שלך – כלומר, בני כתה שלך, אנשים שגדלת איתם – יוצאים ככה נגדך".

עילי: "מבחינתי, כל עוד הדברים נכתבים באופן ענייני, יש בזה טעם, אבל ברגע שכותבים דברים שאין בינם לבין המציאות קשר וברגע שמעמידים תנאים או מאיימים, זה פחות לגיטימי".

על רקע זה, כשבסופו של דבר רוב גדול הצביע בעד קבלה לחברות של בוני השכונה, איזו משמעות הייתה לזה מבחינתכם?

יותם: "ההצבעה על הקבלה לחברות נקשרה במאבק על השיוך. במצב 'נורמלי', לא היה בכלל קשר בין הדברים, אבל כל המאבקים של בנייה או לא בנייה הפכו להיות, בטעות, מול הבונים עצמם. נוצר מצב שיש 'מתנגדים' לשכונה ויש את הרשומים לשכונה והמאבק על הבנייה הוא כאילו ביניהם. למרות זאת, עובדה שרוב האנשים הצליחו לעשות את ההפרדה ולנתק בין הדברים ולכן אפשר בהחלט להגיד שתוצאות ההצבעה היו משמחות מאוד".

תמר: "זה היה מחמם לב מאוד וגם האיחולים אחר כך, באופן אישי. היה לי יום הולדת באותו יום ולא הבנתי למה כל-כך הרבה אנשים אומרים לי מזל טוב", היא צוחקת.

צילום: עדנה ארזי

מה אתם מאחלים לקיבוץ ולעצמכם?

תמר: "זה יישמע בנאלי, אבל אהבת חינם. שנדע להיות חכמים וטובים אחד לשני".

ניצן: "שנדע לקבל אחד את השני. לא להפסיק ליזום ולעשות טוב. לשמור על זה".

עילי: "אני מאחל לקיבוץ שימשיך לפרוח ושידע לשמור על לכידות".

יותם: "אני מאחל לנו שהעניין הזה של שכונה ג' ייפתר כבר ונוכל להמשיך הלאה, שאפשר יהיה להתעסק גם בדברים אחרים ולראות שיש הרבה דברים טובים שאפשר לעשות יחד. בנוסף, אני מאחל לקיבוץ שידע לפעול גם למען הסביבה הרחבה יותר בתוכה הוא מתקיים".

לאחר המפגש, אני מרשה לעצמי לערוך נבירה מהנה בארכיון הקיבוץ העשיר. לחפש חומרים ממהלך חיינו פה בקיבוץ. הקריאה מעלה דברים שאמרנו, בני כתת רקפת, לקראת סיום שנת בר-המצווה שלנו בקיץ 1990. בדיון על ההכנות להצגת בר-המצווה, אמרנו: "אנחנו כתה גדולה וזה לטוב ולרע. יש יותר ילדים ויש יותר גיוון ויש בזה לפעמים טוב ולפעמים רע". נראה שכבר אז הבנו משהו על האתגר שבגיוון. המשכנו והסברנו, כי "בהכנת הצגה כזו יש אחריות קולקטיבית וכשאחד לא מבין את זה, הוא מקלקל לכל הכתה. במקרה כזה, קשה אתו אבל גם אי-אפשר בלעדיו". זה, כנראה, הסיפור כולו. נסיים באיחולי שנה טובה ונאחל לכולנו לדעת להתבונן יחד בעבר, לחיות את ההווה ולהיות עם הפנים לעתיד.