מאי ברות (בתם של עירא ורעות): מקווה שבשנה הבאה יהיו לי המון חברות במשגב ובמרכזון ושתהיה שנה טובה. למדינה אני מאחלת שיהיה לכולם מזל טוב ושהחטופים יחזרו מהר למשפחות שלהם.

אביב ברנע (בנם של עילי ושירה): מאחל לעצמי שיהיה לי כייף בחג אצל סבא וסבתא שלי. מקווה שיתחילו לחגוג ימי הולדת במרכזון. שנה טובה למדינה ושהחטופים יחזרו הביתה וראש שנה שמח להוריי.

בר ידיד (בתם של מאילן ושובל): מאחלת לעצמי שאצליח בכל מה שאני עושה ושיהיה לי כייף בבית, במשגב ובמרכזון. לקיבוץ אני מאחלת חגים שמחים, הצגות טובות ושנה טובה לכולם. למדינה אני מאחלת שכל החטופים יחזרו ושננצח. אני שמחה שבשנה הבאה נעבור כבר לשכונה ג', אחרי שגרנו בבית צפוף עד עכשיו.

אלי פרנק ארנון (בתם של יואב ואביב): מקווה שיהיה לי בשנה הבאה קל וכייף במרכזון ובבית-הספר. שנצליח בכל מה שקשה לנו. אני אוהבת את החגים בקיבוץ ובמיוחד חג-המשק ושבועות ולכן אני מאחלת לקיבוץ שימשיך בהם. מצפה לראש-השנה. גם אני רוצה שכל החטופים יחזרו הביתה בשלום.

בארי רטר (בנם של רוני ועדי): מאחל לנו שלא יהיו עבודות חובה במרכזון. רוצה שיעורים חופשיים בבית-הספר. רוצה מאוד שכל החטופים יחזרו הביתה בשלום.

עומר תירוש (של עדי ועמית): מאחל לעצמי שיהיה לי טוב במשפחה ובמרכזון ושיהיה חופש כל השנה. במשגב אני מאחל לעצמי שכל השיעורים יהיו כאלה שאפשר יהיה לקרוא ספר. שהשנה החדשה תתחיל בלי מלחמה ושכל החטופים יחזרו, שהחיילים הבודדים לא יהיו לבד ויפגשו את ההורים שלהם.

תומר יגודה (בנם של עדי ונדב): מאחל שכל החטופים יחזרו ותהיה לי שנה של כייף בבית-הספר, במרכזון ובבית.

פלג ון-קרפלד (בנם של יערה ואמיר): מאחל לעצמי שיהיו לי כל הממתקים שאני אוהב. שיהיה לי כייף בכל מה שאני עושה. הלוואי שיהיו לי הרבה חברים טובים. שלא ינשך אותי נחש ושיהיו הרבה פרחים כל השנה.

אלון אור-חן (של תמר ויואב): מקווה שיהיה לי כייף בבית, במשגב ובמרכזון. לאמא ואבא אני מאחל כייף בעבודה.

והנה מגיע היום וקצת לפני החגיגות עם שרון והילדים (פלאפל וגלידה) אני מוצא זמן לגלוש לעבר השכשוכית, שם מתארגן לו כוח המחץ של גבעת חיים איחוד.

כזכור לכולכם, כמה ימים לאחר 7 באוקטובר, בכובעי ככתב הבטחוני של העלון, נכחתי באותו מקום בדיוק בכינוס חירום של שלד הצוות הנוכחי.

אבל עכשיו שום דבר לא דומה. אם באותו ערב הורכב החימוש של הצוות מכמה אקדחים בודדים, קלשונים ואתי חפירה הרי שכעת, בתום הריון של 9 חודשים, עטויים כל חברי הצוות במדים (טקטיים) קסדות (טקטיות) ורובם הגדול חמוש בכלי משחית ארוכי קנה כגון MZ-4, AR-15 ונגזרות אחרות של M-16 מקוצר (ברור שטקטיים, מה חשבתם?) וכל זה עוד לפני שמבצע "שנור" ייעודי של גדעון כרמל בתפוצות הגולה הדוויה נשא פירותיו.

נראה גם שהחבר'ה עשו תרגילי בטן מאז 7 באוקטובר, כי כולם נראים פה בכושר למרות הלחות המתקרבת לרמות של 100 אחוזים, אבל בתור כתב בטחוני ותיק אני לא נופל למלכודות של מראית העין ומוצא לי מקום בו ניתן להאזין לדברי הלוחמים ואכן, לא חולף זמן רב לפני שמתחילות התלונות: "מגרד לי הסקוצ' של הפאצ'", זועק אחד מהם שלא חווה כנראה יותר מדי קשיים בשירותו הצבאי. אני רושם לי לבדוק עם השריף המקומי – האם כל אחד יכול להתקבל ליחידה? יש מערכת סיווג וסינון?

אבל אין זמן, הנה מתחיל התדריך. מתברר שכוח נוח'בה מפאתי מחנה הפליטים נור אל-שמס בטול כרם הממוקם רבע שעה נסיעה מהספות הנינוחות שלכם (והופך לקן צרעות במהירות אקספוננציאלית) פשט על גח"א. את המחבלים מגלמים אנשי כתת הכוננות הנוקשה של עין החורש, שאנשיה לא לבושים במדים ואביזרים (טקטיים) אבל לאורך התרגיל מציבים לא מעט אתגרים לכוחותינו.

מתחילים. החבר'ה מתפרסים לנקודות ציון ברחבי הקיבוץ, במטרה לאתר את הפולשים ולהילחם בהם. אני קופץ על רכב הפנאי / שטח המפונפן של ב"ב, חברי מילדות ואחד מקשישי הלוחמים ביחידה ("תכתוב שזה רכב חלופי", הוא דורש). אנחנו דוהרים לכיוון צפון מערב ומקימים חסימה (טקטית) מול הפינה של המאנז'. אותנו לא יעברו.

כמה ימים לפני כן, פורסם דו"ח הקרב בבארי בו הוקדש פרק נרחב ללחימת הגבורה של כתת הכוננות במקום – ובו גם שוקף המצב חסר הסיכוי של אותה כתת כוננות, שאנשיה מצאו עצמם בשלב מסויים מול יותר מ-300 מחבלים. ב"ב ואנוכי מדסקסים ותוהים על סיכויי כוחות הבטחון המקומיים במתארים דומים ולפתע זעקות קטועות במכשירי הקשר (הטקטיים) מפירות את שלוות הערב הלוהט בדרישה חד-משמעית – "דחוף, תגיעו במהירות האפשרית לגנים דרך החשמליה".

אנו מביטים זה בזה בשתיקה. שנינו נולדנו כאן, אני בסיקסטיז והוא בסבנטיז ומכירים פחות או יותר את השטח. אם אנו ממוקמים בפאתי משק בית-הספר, אז להגיע לגנים דרך החשמליה זו כנראה לא הדרך המהירה ביותר אבל יש מלחמה אז ב"ב לוחץ על הגז ואנו נעים לאזור הקרב. בדרך אנחנו מבחינים באותו לוחם שזעק שמגרד לו הפאץ' כשהוא עסוק בשמירה על שער החיילים. אנחנו מדווחים לו שהקרב בעיצומו אך הוא מתעקש להמשיך לשמור.

מגיעים בנסיעה איטית לאזור ומתברר כי ציר הלחימה העיקרי מתבצע במרחב בית האלון ובית האורן. "גופות" פזורות במרחב וצוות טיפול רפואי מעניק טיפול לפצועים. כמה נוח'בות מעין החורש עדיין מנהלים אש אבל אט אט מנוטרלים בידי לוחמינו.

אז גם מתבררת הטעות בדיווח ברשת הקשר – מתברר כי מי שדיווח על "חשמליה", התכוון למעשה לביתן הגנרטור המוצב ליד הגנים. אני מציין לעצמי כי רבים מאנשי כתת הכוננות לא נולדו פה, מה שאולי מצביע על פערי מושגים ושמות מקומות.

קצת אחר כך מסתיים התרגיל וכולם נעים לכיוון השכשוכית, לשמוע קצת דברי סיכום ולקחים ובעיקר לעשות שפטים בכמויות הבשר עליהן שוקד כבר ע', הלוגיסטיקן (הטקטי) האמון על פעולות מסוג זה.

לצערי אין לי זמן להישאר, כי הילדים שלי כבר לוחצים לכיוון הפלאפל והגלידה, אבל הנה כמה לקחים שהפקתי:

1 – היחידה צריכה לתרגל פיינטבול. רק שחוטפים כדור צבע בין הלסת לאוזן, מבינים שאי אפשר פשוט להסתער על בית האורן בו מתבצרים מחבלים.

2 – בכסף שיביא מבצע "השנור" של גדעון כרמל בתפוצות הגולה הדוויה, יש להשתמש לרכש טכנולוגי אשר מעניק יתרון (טקטי) בשדה הקרב.

3 – יש לקיים סיורי הדרכה לחברי הצוות שלא נולדו בקיבוץ ולהסביר הבדלי יסוד בין גנרטור לחשמליה. באמצע הלילה, כשהכדורים שורקים מעל הראש קשה גם ככה, בלי שנוסף קושי ההתמצאות.

4 – יש על מי לסמוך. החבר'ה מלאים במוטיבציה, מוכנים לפעילות ונכונים לכל מקרה אשר יבוא.

הטבח הנורא שביצעו מחבלי חמאס ביישובי הנגב המערבי ובחוגגי המסיבה ברעים, החדיר בכולנו מוטיבציה שאין שנייה לה ועם זאת, לעזוב את המשפחה, הקיבוץ, העבודה ולעצור את הכל באמצע החיים זו אינה החלטה רציונלית בשום קנה מידה.

אני מודה: בשנים האחרונות עלתה בי המחשבה לסיים עם זה ולתלות את נעלי הנח"לאווי האדומות שנשמרו היטב במחסן עוד מהשירות הסדיר שהסתיים בסוף 2008. מה אני צריך את זה? רוב בני המחזור שלי כבר עשו את הצעד ועזבו ליחידות אחרות, קיבלו את הפטור המיוחל או פשוט הפסיקו להגיע. אני כמעט היחיד מבין חבריי הקרובים (שנתון 86', כן?) שעוד נקרא לדגל; יש לי שני ילדים קטנים, עבודה ואישה שאני אוהב, בית בקיבוץ וגינה שטיפחתי במשך השנים.

אבל אחרי ההפקרות שחוו אחינו הדרומיים כשהחיילים המעטים התמודדו בגבורה מול מחבלים צמאי דם, לא נשארה ברירה. היה ברור שעכשיו צריכים את כולנו, צעירים ומבוגרים, רווקים ונשואים כאחד – יותר מתמיד.

אשקר שברגעים הראשונים לא היה לי ספק אם להתייצב – הוא היה שם לרגעים ובכל זאת, גודל השעה הכריע. מיותר לציין כי 7 באוקטובר היה יום מטלטל, אולי המזעזע ביותר שחוויתי בימי חיי מאז רצח רבין. רק מי שהיה שם ושרד את התופת יכול להעיד על הזוועות שעבר, לנו אין מושג באמת איך זה מרגיש לאבד בני משפחה או חברים רבים, להסתתר בתוך חדר קטן וחשוך במשך שעות ארוכות – באשליה שהצבא יבוא להציל אותך. שלא לדבר על להיחטף בידי המפלצות לתוך הגהנום בעזה, מעל או מתחת לאדמה.

רוב השירות הסדיר הייתי לוחם בחפ"ק המג"ד. במילואים אני מתפקד כקשר המג"ד ולאחרונה גם סמל של מחלקת הקשר הגדודית. בשבוע הראשון ללחימה תפס הגדוד משימת הגנה על כמה יישובים בעוטף עזה, כאשר בימים הראשונים עדיין הסתובבו מחבלים במרחב ותושבים בודדים שטרם פונו, חששו לצאת מבתיהם או לאפשר לצבא להיכנס בשל הסיכוי שאולי מעבר לדלת יש מחבלים. כן, עד כדי כך נסדק האמון שלהם במערכת. תפקידנו היה להחזיר להם את הבטחון ולטהר את המרחב. הקיבוצים הפכו בין לילה למחנות צבאיים, בתי-הילדים וגני-הילדים היו למוצבים עם עמדות שמירה, מכשירי קשר ובונקרים מלאים בתחמושת. 

לשמחתי, הצלחתי לצאת להתרעננות בבית כבר בסוף השבוע הראשון. כשחזרתי, הגדוד כבר תפס גזרה חדשה בצפון הרצועה – מרחב זיקים והחוף, במקום בו צוללת הגדר אל מי הים התיכון. התקרבנו לגבול, הכי קרוב שאפשר והתמקמנו בבסיס בו התחולל קרב עקוב מדם רק שבוע קודם לכן. את הסימנים מהשבת ניתן לראות היטב: לא רק קירות מחוררים או גדרות פרוצות אלא גם תשתיות חשמל ומים שנהרסו וטרם חזרו לפעולה כשהגענו. בימים הראשונים התקלחנו רק בבניין אחד, בחושך, עם מים קרים בלבד והיו גם מראות קשים שלא אפרט כאן.

כל הזמן הזה היינו מחוברים לחדשות ולווטסאפ. לצד האוכל, החבילות והציוד הרב שקיבלנו בבסיסים או בדרך אליהם (כבישי הדרום היו מלאים באנשים טובים שבאו לתת ולתרום על חשבונם ובזמנם החופשי) המשכתי לשאת את עיניי לקבוצת "משפחות צעירות גח"א" ונחשפתי ליוזמות האדירות שנעשו פה לטובת המפונים, החיילים והעובדים הזרים. אין מלים לתאר כמה שזה חימם את הלב. באותם ימים להיות חייל צה"ל בגזרה הדרומית היה כמו להיות סלבריטי – כל רכב שחלף על פנינו צפר בגאווה וברמזורים אפילו "זרקו" עלינו פחיות שתייה קלה, חטיפים וממתקים. 

אחרי שלושה שבועות בגזרת זיקים, במהלכם אבטחנו את כניסת הכוחות הקרקעיים לרצועת עזה והתמודדנו עם ירי רקטות כמעט בלתי פוסק מתוכה – ירדנו חזרה לשדה תימן כדי להתכונן למשימה הבאה. בזמן הזה למדתי להבדיל בין ארטילריה שלנו, פצצות של חיל-האוויר, ירי של חיל-הים או רקטות מעזה ויירוטים של "כיפת ברזל" וגם לאכול צ'ולנט משובח עם קיגל היישר מבני-ברק וכל מיני מנעמים שהביאו לנו ותרמו לחיזוק המורל. 

בזמן הקיפול מבסיס זיקים, קיבלנו ידיעה שאף חייל לא יכול להישאר אדיש אליה  – "נכנסים לעזה". בכל השירות שלי לא הייתי שם, אני בוגר חברון וקו צפון, איו"ש פה ושם, אבל ברצועה עוד לא יצא לי לשרת.

כשנכנסנו פנימה, הורגשו היטב בשטח חמת זעמם של מטוסי חיל-האוויר ומפלצות  D9 של חיל ההנדסה הקרבית. רוב המבנים בגזרתנו היו הרוסים ואנחנו נדרשנו לאבטח ציר לוגיסטי עליו נסעו כלי-רכב רבים ורק"ם (רכב קרבי משוריין) אל עומק הרצועה – עד הים. 

תפסנו גזרה בה צה"ל כבר פעל, לא רחוק מהגבול עם בארי והתמקמנו בשטח, משם יצאנו לפעולות סריקה ותקיפה בגזרה. שהינו בבתים שעדיין עמדו על תילם או במגננים שהוקמו באדיבות שופלים ודחפורי D9 עם אוהלים גדולים. לא הייתה אפשרות להכניס טלפונים סלולריים כך שהניתוק מהבית היה בהחלט מאתגר, אבל דאגתי שחבר מהמחלקה שנשאר בחוץ יתפקד כאיש קשר עם הבית. את המסרים העברתי דרך מכשיר הקשר, הטלפון הצבאי המוצפן או מכתבים לחיילים שיצאו החוצה. אפילו הטרנזיסטור חזר לאופנה בזכות המלחמה ובאמצעותו שמענו על עסקת שחרור החטופים והשמות של האזרחים שזכו להשתחרר מהשבי. אלה היו רגעים מרגשים מאוד.

התנאים לא היו פשוטים: אין מים זורמים ואין חשמל אז נאלצים להסתדר ללא מקלחת או שירותים. הדי הפיצוצים החזקים כמעט לא פוסקים במשך כל היום והלילה וגם השקט, שהשתלט על התודעה בימי ההפוגה והפעימות לשחרור החטופים – היה מתוח במיוחד. בסביבתנו היו מספר פירים של מנהרות ושתי היתקלויות מרכזיות שהסתיימו ללא נפגעים לכוחותינו, תודה לאל. בנוסף, היו דיווחים רבים על נסיונות פשיטה וחדירה וכמובן ירי פצמ"רים.

השתחררתי באמצע דצמבר לאחר 74 ימים, אבל המלחמה עודנה נמשכת וחשוב לי מאוד לציין את החיילים הגיבורים שלנו שעדין מסכנים את חייהם. לגבעת חיים איחוד יש נציגות מכובדת של סדירים ומילואימניקים בגילאים שונים ברצועת עזה וגם בגזרת הצפון שמתחממת ועלולה להתלקח בקלות. תחשבו עליהם, תדאגו להם ותחבקו אותם כשהם חוזרים הביתה.

רגע לפני שהעלון יורד לדפוס, נוחת בתא הדואר של עמית צו מילואים חדש, לחודש מרץ 2024.

מתחילת המלחמה, אי שם בשבעה באוקטובר, ביום הארור הזה, אנשים בקהילת גבעת חיים איחוד – נשים, גברים, ילדים, נוער ובני גיל הזהב מתנדבים למען אנשים בקהילה עצמה ומחוצה לה. זה לא משהו מינורי אלא עובדה שכדאי להתעכב עליה. היא לא מובנת מאליה, היא חלק מהחוסן של הקהילה. זו דרך להתמודד עם השבר. זה מחזק את הפרט המקבל מכך סיפוק וזה גם מחזק את הפן הקהילתי. יש חוקרים הטוענים שהתנדבות בקהילה בשעת משבר היא חלק חשוב ביצירת עתיד וקרקע בטוחה לאנשים החווים חוסר וודאות וחוסר אופטימיות.  

נירית קורן-לורנס משדמות-מכללת אורנים ושרון טופר-אמיתי מהחברה למתנ"סים כתבו על הנושא – "התנדבות ומעורבות חברתית ככלי לבינוי קהילה*. להלן מספר נקודות חשובות מתוך המאמר שבו החוקרות ציטטו ממחקרים שונים בעולם – התנדבות היא היפוכה של אדישות. היא דוגלת במעורבות בחברה מתוך בחירה. היא הקשר בתוך הקהילה. התנדבות פירושה להשפיע, להוביל שינוי ולעצב את צורת החברה שבה אנו רוצים לחיות. כוחה של ההתנדבות הוא שהקים מדינות ותנועות חברתיות, הצית מהפיכות, לחם במלחמות, בממשלות, בעוולות ובשריפות. מחקר שנעשה לאחרונה בשוודיה זיהה חמישה מאפיינים כמענה לשאלה "מה נחשב התנדבות?" – אי קבלת תשלום; טובתם או תועלתם של אחרים; בחירה חופשית; מעורבות של היחיד בחברה בה הוא חי; עשייה במרחב הקהילתי. בהמשך להגדרה זו, מעניינת וחשובה ההגדרה הקובעת כי התנדבות היא הבחירה לנקוט פעולה שהיא מעבר להתחייבויות הבסיסיות של האדם, בעקבות ההכרה בצורך ומתוך גישה של אחריות חברתית ללא שום עניין בקבלת רווח כספי. מתוך ההבנה כי ההתנדבות מביאה תועלת לא רק למוטב הפעולה אלא גם למתנדב עצמו, נעשו מחקרים שביקשו לבדוק את השפעת המעשה ההתנדבותי על המתנדב. אלה הראו כי לפעולה ההתנדבותית הייתה השפעה חיובית על שביעות הרצון מהחיים, הערכה עצמית, התפתחות ותחושת מסוגלות עצמית, בריאות, הישגים לימודיים ומקצועיים, יכולת תפקודית ורמת מוסריות. מחקרים הראו כי בקרב בני נוער, התנדבות מורידה את הסבירות להתנהגות בעייתית כגון שימוש בסמים או היעדרויות מביה"ס.  פעולת ההתנדבות מאפשרת ליחיד, להרגיש משמעותי, שכן מושא הפעולה הוא תמיד מישהו או משהו אחר. זאת ועוד, באמצעות הפעולה הוא מביא לידי ביטוי את יכולותיו, חוזקותיו, אמונותיו ואישיותו האותנטית. ניתן לראות, כי להתנדבות יש השפעה וחשיבות גם בהיבט החברתי הרחב: ההתנדבות היא הביטוי הבסיסי של יחסים בין בני אדם והיא מבטאת את הצורך להשתתף בחיי החברות בהן הם חיים ולחוש כי יש להם ערך בעיני אחרים. ההתנדבות היא מאגר של מיומנויות, אנרגיה וידע מקומי היכולים לסייע לממשלות לקדם באופן ממוקד, יעיל, שקוף ומערב יותר את תוכניות הממשלה ומדיניות ציבורית.  מסגרות התנדבות מפגישות בין אנשים ולכן הן מהוות אמצעי חשוב לייצור וחיזוק הון חברתי שהוא אחד המאפיינים המרכזיים של החוסן הקהילתי. ההון החברתי, המוגדר כמכלול הקשרים החברתיים (הרשתות) של תושבים, ארגונים ומערכות בקהילה, מקיים ומחזק את הקהילה בהיותו מפעיל את המכלול המעגלי של אמון, הדדיות, נורמות חברתיות והערכה הדדית. פעולות התנדבות ומעורבות חברתית הן אחת הדרכים בהן תושבים יכולים להשפיע על המרחב שבו הם חיים, לקחת עליו אחריות ולעצב אותו כרצונם. יכולת השפעה זו היא אחד המאפיינים והתפקידים החשובים של קהילה מיטבית. 

ואת כל האמור לעיל אפשר להכליל בלי בעיה בקהילה החזקה בגבעת חיים איחוד. מאחר והתנדבות והתרומה של קהילת גח"א היא עצומה, אין מצב שלא נשכח מישהו, ולכן, בחרנו לציין את התרומה עצמה ולא את השמות, וכמובן תודה ענקית לכל אחד ואחת מכם, מאיתנו: 

למי שפתחו את המקלטים מייד בבוקר יום שבת לאלה שקפצו כבר בעשר באותו בוקר לישיבה דחופה של צח"י במזכירות לכל מי שהתנדבו להצטרף לכיתת כוננות שגדלה מאוד למילואימניקים/ות שגוייסו למלחמה בצו 8 לאנשי כוחות הביטחון לחיילים ולחיילות בסדיר ולחיילים הבודדים למי שהקים צוות רפואה מפואר בחירום והשיג עזרי רפואה רבים לרופאים ולרופאות ולכל אנשי הבריאות שבצוות הרפואי למי שהשתתף בתרגילי כיתת הכוננות (גם למי ששיחקו בתפקיד פצועים ופצועות) למי שהקים חמ"ל ולצוות שמתפעל אותו בחירום לכל מי שעבד בניקיון המקלטים וארגונם למי שניהלו את כל המשימות או חלקן למי שארגנו תקשורת למקלטים למי שארגנו קבוצות ווטסאפ למקלטים לכל המערכת החינוכית הענפה שלנו שהייתה פעילה בהתנדבות ובמאמצים לתפעל אותה למרות המצב למי ששינעו חפצים וטרמפיסטים לכל רחבי הארץ למי שנתן יד לעזרה לעובדים תאילנדים שפונו מהעוטף למי שדאגו להיות בקשר עם המועצה האזורית וגופי הביטחון להורי החיילים והחיילות ולמי שמחזק אותם/ן למי שעזרו בחקלאות במקומות שונים בארץ (מצעיר ועד ותיק) למי שניקו מקררים בכפר עזה למי שדאג להשיג עוד רובים לכיתת הכוננות למי שהכין חבילות משלוח לחיילים ב"לגעת בחיות" למי שדאג למיגון חמ"ל צח"י בחירום למי שהקים מקלחות מפנקות לחיילים למי שדאגו ודואגים להמשיך בשגרה שלנו במידת האפשר למרות חוסר בכוח אדם למי שהכין חדרים וציוד לאורחים למי שדאג ודואג לנשות המילואימניקים ולערב המקסים עבורן למי שדאג ודואג למשפחת ארזי היקרה למי שדאג ודואג למשפחת סקרישבסקי היקרה לחיילים ולחברים שפינו את דירותיהם לטובת המפונים למי שהכינו חבילות לאורחים למי שדאגו לעדכן את הקיבוץ בכל המידע החשוב לקבוצת נערים קטנה שמהשבוע הראשון ועד היום ממשיכים להתנדב בכל אירוע של המפונים למי שהכין ומכין אוכל לאורחים למי שדאגו לפנסיונרים ולפעילות ללא הפסקה בסביום למי שמארח בביתו אורחים מהצפון ומהדרום למי ששמר ושומר בשער הראשי למי שיצר ותלה את השלט בחוץ – "ביחד ננצח" למי שתרם בגדים וחפצים לאורחים ולמפונים אחרים למי שמסייעים בשלל פעילויות בארגוני המתנדבים ברחבי הארץ לצוותי הענפים שהתנדבו לכל משימה למי שהאירו את חדר האוכל באדום למען החזרת החטופים ולזכר ההרוגים למי שבכניסה לשער הקיבוץ תלו סרטים צהובים ושלט להחזרת החטופים למי שעזרו באירוח באורווה/בבריכה/בספריה/בכלבולית/בחד"א או ב"לגעת בחיות" למי ששלחו חבילות לחיילים לשוכרים ולשוכרות בקיבוץ שהטו שכם למי שמארגן אוטובוס לנסיעה לתל אביב למען החזרת החטופים למי שבישל ומבשלת לחיילים למי שדאגו שהחקלאות והרפת של גח"א לא ייפגעו למי שהשתתף בישיבות צח"י המרובות למי שתרמו מכספם לציוד לחיילים למי שהשתתפו והפיקו את ערב שירי "תקווה ונחמה" של מוטי למי שהזמין אנשים לממ"ד שלו בעת חירום למי שהתקשרו לשכן/שכנה לראות מה שלומם   למי שנתנו וייתנו חיבוק בשביל, וישאלו מה נשמע? כדי שנוכל לענות בסדר. "הבסדר החדש".   

*את הכתבה המלאה של נירית קורן-לורנס משדמות-מכללת אורנים ושרון טופר-אמיתי מהחברה למתנסים, ניתן למצוא באתר של מכללת אורנים. 

עדי גולן תירוש התוססת ומלאת החיים, נשואה לעמית והם הורים לעומר (4.5) ועדן (2.5). במקור ממושב מבקיעים בעוטף עזה ומזה כשנתיים עובדת כמנהלת תכניות קיבוץ ב- WEKIBBUTZ ו"הבונים דרור". היא הגיעה לתפקידה הנוכחי לאחר הדרכת נוער ברחבי הארץ (גם בגח"א) ניהול מפעלי ארגון נוער "לתת" ובמחלקת הנוער במועצה אזורית עמק חפר.

במסגרת התפקיד היא מנהלת את תכנית "חמסה" לחיילים בודדים בקיבוצים, עובדת מול אולפני קיבוץ ותוכניות קצרות כמו "תגלית" ובנוסף מנהלת את התוכן של תכנית "נטעים" שמטרתה הידוק הקשר של קהילות ובתי-ספר יהודיים בחו"ל עם ישראל והקיבוצים. שלא כמו שליחים מכאן שפעלו עם משפחותיהם מעבר לים, היא עובדת מישראל ומגיעה לקהילות יהודיות וישראליות בעולם לפי הצורך.

איך מצאה תפקיד שכאילו נתפר למידותיה? "ראיתי את התפקיד בקבוצת הווטסאפ הקיבוצית בשיא הקורונה. הייתי אחרי לידת עדן וחופשת הלידה כבר נגמרה, שלחתי עשרות קורות-חיים והמצב במשק היה מזעזע – המון מובטלים ולא חוזרים לאף אחד ששולח. יום אחד העביר אדם הישראלי מודעת דרושים שנשמעה בול עבורי ב"משפחות צעירות גח"א". קריטריון חובה – חבר/ת קיבוץ. הייתי בעננים כי זו הזדמנות מעולה שיחזרו אליי, כמה חברי קיבוץ כבר יש שמחפשים עבודה עכשיו? ובאמת למחרת כבר ראיינו אותי ראיון ראשון בזום".

רגע – איך אם לקטנטנים נוסעת הרבה לחו"ל?

"אני דווקא אוהבת ששואלים אותי על הטיסות ועל העובדה שאני אמא לילדים צעירים ואפילו מרגישה קצת שליחה של הרעיון. 'אמא טובה' אפשר לפרש בכמה דרכים ואני מאמינה מאוד במתן דוגמה, גם בקריירה. הילדים שלי יודעים מה אני עושה בעבודה עם החיילים הבודדים, הם פגשו אותם ונסעו איתי ברחבי הארץ מספר פעמים לבקר אותם בטקסים ובקיבוצים ובאו איתי לקנות להם אוכל ומתנות".

הילדים שלה יודעים שיש ילדים ברחבי העולם שרוצים קשר לישראל ואמא עוזרת בזה וחוגגת איתם כמו שהם חוגגים בגן בישראל. "את כל הפעילויות אני מנסה עליהם בבית לפני ואת כל הציוד שנותר אני מחלקת לגן דקל וגנון זית, ויש הרבה". מעבר לזה היא מדברת איתם המון בווטסאפ וידאו, קונה להם מתנות ומספרת המון חוויות.

"הם מבינים שמה שאני עושה זו ציונות והם מקבלים ערכים של עזרה לאחר, ציונות, אהבת הארץ והגשמה עצמית. אלה לא פחות חשובים בגידול ילדים בעיניי וכמובן בלי שום ספק, מודה כל יום שיש לי בעל מדהים ותומך ומאמין במה שאני עושה, טלי ויורם שאין צורך להסביר כמה הם מושלמים והמשפחה כולה".

היא הגיעה אפילו לאוקראינה, במשלחת חירום במסגרת פרויקט "נטעים", המקרב ילדים ונוער יהודיים בחו"ל לישראל. הפרויקט כולל גם קירוב נוער לא יהודי במטרה שיהפכו לשגרירים טובים שלנו בעולם. כך עזרה להביא ציוד לילדים האוקראינים דרך האוהל של "הג'וינט", שהיה הגדול והפעיל ביותר במסע הסיוע הזה וסייע לאלפים שברגע אחד איבדו הכל. החשיפה לתופעות המלחמה הממה אותה ולא מרפה ממנה גם כיום.

בשנה וחצי האחרונות היא הייתה בארה"ב, רומניה, אוקראינה, הונגריה, אוסטריה, גרמניה, שווייץ, הולנד, נורבגיה, גאורגיה, אנגליה, ליטא וסרביה. תוך כדי פרסום עלון זה היא כבר חזרה גם מבולגריה, מקדוניה וביום העצמאות תגיע לאירלנד וסקוטלנד. בחלק מהמדינות היא מלווה קהילות ולאו דווקא בתי-ספר.

"יש מלא דברים מרגשים בתפקיד הזה וגם יוצא לי לפגוש ולעבוד עם אנשים מרתקים, חשובים ומעניינים. הזדמן לי להכיר לעומק למשל את מרים פרץ (שהייתה מועמדת לנשיאות המדינה) אישה שהיא מקור השראה, מהפנטת ובעלת ראייה מדהימה על החינוך ועל החיים. אני בקשר עם ראש המועצה של שער הנגב, יו"ר הסוכנות היהודית, אנשים משפיעים מאוד מקק"ל, המנכ"לית שלי שזכתה באחת מ-12 הנשים המשפיעות בעולם היהודי ועוד מגוון תפקידים שאני נושאת אליהם עיניים ומעריצה".

היא מספרת כי אנטישמיות קיימת כמעט בכל המדינות אליהן הגיעה. הפתיע אותה להיווכח בכך באופן גלוי ולשמוע בני נוער מספרים איך עדיין קוראים להם "יהודי מסריח" ודברים קשים יותר. האיום האנטישמי משחק תפקיד כה משמעותי כך שבנורבגיה, למשל, היהודים נמנעים מלהירשם ברישומים פורמליים של המדינה מתוך זכרון העובר מדור לדור על תקופת השואה, אז השתמשו הנאצים באותן רשימות על-מנת לאסוף את היהודים ולשלוח אותם למחנות ריכוז. לכן, לא מקבלות קהילות כאלה כספים מהמדינה, המחייבת רישום אישי כדי להעניק כספי תמיכה לפעילות תרבותית וחינוכית.

פעילות זו להנחלת חגי ישראל שם בסגנון חילוני קיבוצי, מציינת עדי, הביאה לה סיפוק רב. המקומיים התלהבו מאוד מפעילות כזו המגבשת אותם כקהילה, מחזקת את הקשר שלהם לישראל והופכת אותם לשגרירים טובים שלה בחו"ל.

יש חיילים בודדים

"חלק חשוב מעבודתי נעשה עם חיילים בודדים בקיבוצים. הם נמצאים בכ-60 קיבוצים, אך עם ההפרטה הנדל"נית הולך מספרם ומצטמצם, כשגם אצלנו בגח"א ירד מספרם לארבעה בלבד. רובם לא נשארים בארץ אך יוצרים קשר משמעותי עם ישראל ומי שנשאר פה, הם בד"כ ממדינות חבר-העמים ומדרום אמריקה ולשם אין כל-כך לאן לחזור. אנחנו נלחמים בבעיה הזו ומנסים לשמור את ישראל אטרקטיבית עבורם גם כשהם משתחררים וחושבים קדימה. לא רק הציונות דוחפת אותם לכאן, אלא גם בעיות אישיות ומשפחתיות קשות (אבא מכה, אם נרקומנית ועוד) ועבורם ההגעה לישראל ולצבא, מהווה פתרון זמני ולעיתים גם קבוע".

עדי מלווה אותם כאן בהתמודדות עם בדידות, שפה חדשה, חוסר היכרות עם תרבות צה"לית ובכלל, דיכאונות ונטיות אובדניות, המחייבות מעורבות של עובדים סוציאליים 24/7 ולעיתים גם פסיכולוגים.

"למרות שלרוב החיילים הבודדים יש משפחות מאמצות, רבים מהם נשארים לבד ואני מוצאת עצמי משתתפת בטקסי סיום טירונות וקורסים שלהם, בתור הדמות הקרובה היחידה עבורם בישראל. הגופים התומכים בתוכנית החיילים הבודדים ממומנים ע"י קק"ל והסוכנות היהודית והתוכנית משותפת לתנועה הקיבוצית ולמשרד הבטחון כאשר אנחנו מתכללים, תוך שמירה על  קשר עם המפקדים בצבא, אחראיות החיילים הבודדים בקיבוצים (כמו אורנה צ'רבינקה העושה עבודה מסורה וטובה עם החיילים הבודדים אצלנו) המשפחות המאמצות, המשפחות שלהם בחו"ל, אך בעיקר איתם – החיילים הבודדים הזקוקים לגב תומך, לב רחב ויד מחבקת ומפנקת בנסיבות שהותם כאן".

היא מלווה בחור צעיר בשם גאלן, לא יהודי במקור, שסבו בקוסטה-ריקה קלט בטרנזיסטור את הדיווחים על מלחמת ששת-הימים ונשבע שצאצאיו יתגיירו ולפחות אחד מהם ישרת בצה"ל. כך התגייר גאלן שהגיע כחייל בודד ומשרת כלוחם בסיירת חרוב בחטיבת כפיר. הוא הגיע לקיבוץ יגור ומצא שם את אהבת חייו (מתנדבת מאקוודור).

"בארוחת שישי לפני שבועיים הייתי צריכה להחזיר אותו לקלנסוואה, אבל התחננתי למפקדו שייתן לו עוד שעה לארוחת ערב עם משפחת תירוש המורחבת. היה לו כל כך רועש עם כל הילדים במשפחתי, שנראה לי כי הוא העדיף להיות בג'נין (סתאאם). אלו רגעים מיוחדים עבורו והוא לא הפסיק להזכיר לי את זה. זו פלטפורמה מעולה לכתוב שאני מחפשת שיתופי פעולה של ארגונים שיתרמו מתנה קטנה לכל חייל (יש לנו 100 משתתפים במקסימום) אז אם אתם מכירים, אל תהססו".

לשווק את המדינה

"למרות שאני נמנעת מפוליטיקה בתפקידי, אני לא יכולה להכחיש כי קשה לשווק את ישראל לצעירים בימינו. לחבר'ה בחו"ל ברור שמשהו לא טוב קורה פה, לכולם יש דעה מגובשת וכולם כאילו יודעים הכל, גם אם לא דרכו פה מעולם וגם אם ירדו ולא מתכוונים לחזור.

החיילים שלנו, שעלו לפני דקה וחצי, בעלי זכות הצבעה כמובן וחשוב לי שהם יצביעו כשהם מבינים דבר או שניים על החיים פה. רבים מהם  חוו אנטישמיות וחיו לצד מוסלמים לא ביחסים טובים, הם מונעים משנאה גדולה ורואים הכל בשחור או לבן. אני בעד ריבוי דעות, רק שזה ייעשה לאחר שקראו, ראו, חוו, הקשיבו לכל הצדדים וקיבלו החלטה מושכלת.

בנימה אופטימית של מי שעבורה ישראל היא בכל זאת העבודה והחיים – אני מאחלת לכולנו שהסאגה הזו תסתיים ויחזור להיות פה טוב יותר, נעים ובטוח".

השנה, לראשונה, לא מגדלים כותנה אצלנו וברוב המדינה. אברמל'ה שמיר (85) היה מראשוני הענף כאן ולכן דיברתי איתו על הימים הראשונים של הכותנה בגבעת חיים איחוד

אברמל'ה נולד בפולין והגיע לארץ עם הוריו בגיל שלושה חודשים. המשפחה התיישבה בנתניה, שם העביר את ילדותו.

אברמל'ה שמיר בשדה

אברמל'ה היה חבר גרעין שעשה הכשרה בדגניה ולאחר מכן היה אמור להשלים את קיבוץ משמר-דוד, אך היות והקיבוץ לא היה ערוך לקלוט את כל הגרעין, עבר עם חלק מהחברים לקיבוץ חולדה הסמוך.

"התמזל מזלי ואני הייתי אחד מהם. הכי אהבתי לעבוד בחקלאות וגידלתי שם את כל הגידולים שאתה יכול להעלות על דעתך: מלונים, אבטיחים, חיטה, שעורה, פשתן וחריע. שם גם פגשתי את רביבה, האישה שהכי אהבתי, שבאה מגבעת-חיים לעזור שם במסגרת סיוע למשק צעיר. סיפרו לי עליה, באתי לראות במו עיניי ונדלקתי".

בתחילת שנות ה-60 חזרה רביבה לגבעת-חיים, הוא הגיע איתה לכאן והם התחתנו בקיבוץ ונשואים כבר 60 שנים. אברמל'ה השתלב בענף הפלחה אותו ריכזו בומבה רפאלי ואח"כ דינה כרמי ועבדו איתו אורי וולף, שמעון הישראלי וראובן פיינברג. "גידולי השדה הייתה העבודה האהובה עלי גם כאן. עם הכניסה לגידול כותנה, שלח אותי הקיבוץ לארה"ב ללמוד על הגידול". עד היום הוא זוכר את הנסיעה הזו בגעגוע.

בהמשך עבד אברמל'ה גם באקונומיה וכ-20 שנים בקואופרטיב עמק-חפר ולקראת היציאה לפנסיה, הוא עבד גם בחנות לחלקי חילוף בנתניה.

על הרמפה – אברמל'ה שמיר אקונום

מתקופת העבודה בגידולי השדה הוא זוכר את אבא של ראובן פיינברג עובד בחריש ואת ראובן עצמו שטען תמיד שאברמל'ה לימד אותו לעבוד בלי לאכול. הוא זוכר שכשהגיע עובד חדש, היו עושים לו "זובור" – מורים לו לטפס על מיכל האמוניה ולבדוק אותו ע"י הרמת המכסה. אדי החומר היו גורמים לטראומה בלתי נשכחת לכל מי שעבר את התרגיל.

"זה היה חוסר אחריות מצידנו, כי הבחור היה עלול ליפול ולהיפגע, אך היינו צעירים. היינו מוגבלים בצינורות השקייה מאלומיניום ולכן היינו מעבירים קווים בידיים ופיתחתי מיומנות לזהות נזילות לפי צליל הממטרות".

באחת הפעמים הוא לקח איתו לשדה את ניר בנו, שהיה אז כבן חמש ואמר לו שהוא הולך להעביר קווים ותכף ישוב. כדי שניר לא ישתעמם, הוא נתן לו את השעון שלו שישחק איתו ומשבושש לחזור, כעס ניר וזרק את השעון שעד היום לא נמצא.

מה עשתה לכם החזרה של תמר בתכם עם משפחתה לקיבוץ?

"זה עשה לנו ממש ממש טוב והיינו מגיעים אליה לארוחות ערב שבת". הוא שומר על קשר יומיומי עם בניו ניר וזוהר בארה"ב וגם עם אחיו החי שם שנים רבות ועוסק בתכשיטים ויהלומים וזוהר עובד אצלו כאיש מכירות. הוא שמח עם ההפרטה בקיבוץ, נפגש עם ששון וארנון (מעברות) מדי יום ופוגש גם אחרים מדי פעם. הוא היה נוהג להכין צלי בשר-בקר עבור שכנתו מירהל'ה כפרי ז"ל, לפי בקשתה.

לקראת סיום שיחתנו, אברמל'ה שמח לבשר לי כי ניר, בנו, מתעתד לחזור לארץ בקרוב, לאחר ששלושה מבניו שירתו בצה"ל כחיילים בודדים ונשארו בישראל לאחר מכן.

אורי אסטליין

"עם תחילת שנת 1967, גבעת חיים איחוד בגיל 15 הוא קיבוץ שבע רצון מעצמו, היבולים טובים והאופק גם נראה טוב", נזכר אורי. "איש לא חשב על מלחמה. המצב התחיל להדרדר רק בסביבות מצעד יום העצמאות בחודש מאי והצהרותיו הלוחמניות של גמאל עבד אל-נאצר, נשיא מצרים".

אורי זוכר כי החלה אווירת לחץ במדינה ומאבק פוליטי בין מפלגות מפא"י ורפ"י של בן גוריון, אבל תשומת הלב בקיבוץ הופנתה למאבק אדירים מקומי. "ניטש קרב איתנים וסכסוך בין מישה נטע, איש רפ"י ואהרון מדיני, איש מפא"י והקיבוץ עצר נשימתו, עד שבאישון לילה השלימו השניים וכולם נשמו לרווחה".

בתקופת "ההמתנה" שנמשכה כשלושה שבועות, החלו לגייס מילואים. "התחילו לקחת אנשים למילואים, אבל מעבר לכך, השתררה אווירה של חשש ועצבנות. גבי הרמן, רכז הבניין, בסיוע הנוער המקומי החלו לחפור תעלות ושוחות ברחבי הקיבוץ, בתי הילדים נסגרו ואפשר היה לראות התגודדויות של אנשים בקיבוץ כשמעליהם מרחפת תחושת אי-וודאות".

אורי, קצין צנחנים שעבר במילואים הסבה לשריון, המשיך בינתיים לעבוד עם ברוך גושן במסגרייה.

"שמואל קרני, הבוס שלנו, התייצב בוקר אחד לבוש סגין צבאי מימי מלחמת השחרור עונד דרגות סרן ועל גבו סל. הוא הודיע בגאווה כי הוא נוסע להתייצב ביחידתו והורה לנו להמשיך בעבודה. אנחנו היינו מאושרים שלא נחטוף את הצעקות שלו במשך זמן מה, אך האושר היה קצר: בשעות הצהריים הוא שב, אבל וחפוי ראש ושלא כהרגלו, התיישב בשקט בפינה. כששאלנו מה קרה, ענה בקול נכאים: אמרו לי שלא צריך, שאשב בבית ואם יצטרכו-יקראו לי".

שבועיים לפני המלחמה, התרוקן הקיבוץ מגברים שאת תפקידם בענפים תפסו תלמידי י"א-י"ב. אז גוייס גם אורי. "הגעתי למחנה כורדני ומולי בא מישקה, המג"ד מגניגר, שעל המקום מינה אותי למפקד פלוגה בגדוד שרובו הגדול הורכב מקיבוצניקים. ביום שלפני המלחמה אסף אותנו המח"ט, הודיע שתהיה מלחמה וכי לא בטוח שכולם יחזרו ממנה".

אני שואל אם היה פחד. "הייתי במתח, כי בבית הייתה רותי בשבועות האחרונים של ההריון, בכל יום הבטיח "קול הרעם מקהיר" כי בקרוב יחנו חיילים מצריים בתל אביב ואנשים אמרו שהאחרון שעוזב מנתב"ג שיכבה את האור".

הכל התפרץ בבוקר שלמחרת. "כולם על הכלים בטור משוריין ובקשר נשמעת פקודת "סדין אדום. נוע, נוע, נוע" שמשמעותה שהמלחמה התחילה. המשימה שלנו היא לנוע דרך עפולה, שם זרקו עלינו התושבים שוקולדים ופרחים, ולהיכנס לגדה מכיוון ג'נין ובסופו של דבר לכבוש את שכם".

התברר שהאויב לא היה נורא כל כך. "את שכם כבשנו יחסית בקלות. מהעבר השני נכנסה לעיר הסיירת החטיבתית של יהודה גלר מגח"מ. תושבי שכם זרקו עליהם פרחים ואורז, עד שהנהג של יהודה ירה בחייל ירדני, רק אז הבינו התושבים שלא מדובר בטור התגבורת העיראקי לו ציפו. עם יהודה היה גם איתן חפר מהמאוחד. כשהגיעו למטע זיתים, הטבע קרא לו, הוא לקח נייר טואלט ונכנס למטע. לאחר כמה שניות יצא מהמטע בספרינט מטורף. מתברר שבמטע הוכן מארב גדול של טנקים ירדניים ולאחר שאיתן גילה אותם, טנקי צה"ל התגנבו מאחוריהם והשמידו אותם בשני מטחים. מ"מ השריון קיבל את צל"ש הרמטכ"ל. כך שאם בדרך כלל מקבלים צל"ש אחרי שדברים מתחרבנים, כאן דווקא הגיע צל"ש מחרבון שלא יצא לפועל".

בשכם היה גם מפגש ראשון עם המוות. "נכנסתי לאחד הבניינים וראיתי חבר משער העמקים, יושב שעון על הקיר והיה בו משהו מוזר. שאלתי אותו מה המצב, ואז מישהו ענה לי "אתה לא רואה שהוא מת?" שם פגשתי גם את אמיר קרן מגח"מ שסיפר לי שעפר פניגר וינקי מירון נהרגו".

החטיבה של אורי השתתפה גם בכיבוש הרמה ואחרי חודש הוא שב הביתה, בדיוק בזמן ללידתו של בנו הבכור (כותב שורות אלו). ממרחק של 53 שנים הוא חושב שצריך היה להחזיר את הגדה ואת סיני לאחר המלחמה, בתמורה להסכמי שלום וממרום 80 שנותיו הוא קובע – עוד נכונו לנו מלחמות.

גיורא ידיד

"אתה יודע – הבנים שלי מעולם לא שאלו אותי על המלחמה, ואני חי עם זה בשלום, כי לא רציתי לספר דברים שקרו שם", אומר לי גיורא ידיד, מי שהיה במלחמת ששת הימים מילואימניק צעיר בחטיבה 80 של הצנחנים. באווירה השקטה שלפני המלחמה, הוא ניהל את מטעי האגסים והתפוחים, כמו גם כרמי הענבים של הקיבוץ בקקון.

גם הוא גוייס בתקופת "ההמתנה", כשלושה שבועות לפני המלחמה. "כולנו היינו קיבוצניקים בחטיבת המילואים של הצנחנים, היינו ברמלה ומשם נסענו לנחל פארן, כשהיה באוויר תחושה שעומד לקרות משהו גדול. הפארן הוא ואדי ענק ובמשך כמה ימים עסקנו שם בהטעיית המצרים, כשנסענו הלוך ושוב עם קומנדקרים כדי להרים ענני אבק גדולים שיחשבו שיש תנועת כוחות. היה ממש כייף".

גיורא מספר על תחושת הבטחון השקטה. "היה לנו נסיון קרבי מהשנים הקודמות וערב אחד הגיעו האוטובוסים, עלינו עליהם ועברה הידיעה – מחר מלחמה. בבוקר היינו בשבטה וראינו מעלינו את המטסים הגדולים של מטוסי הקרב שיצאו להשמיד את חיל-האוויר המצרי, כשהם חולפים מעלינו בגובה נמוך".

אחה"צ התחילה עבורם המלחמה, כאשר התברר שהם ישתתפו באחד המבצעים המפורסמים ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית – האיגוף האנכי שביצע אריק שרון באום כתף. "המראנו בלילה למבצע משוגע שהגה אריק שרון. טסנו בהליקופטרים מדגם S-58 וזו הייתה טיסה מטורפת תחת הפגזות כבדות של המצרים".

לאחר הנחיתה התברר שהטיסה המטלטלת עוד הייתה החלק הטוב. "התחלנו להתקדם בדיונות הטובעניות לכיוון מתחם אום כתף ולקח לנו שש שעות וחצי לעבור שלושה קילומטרים היה משקל מטורף על הגב, עליות וירידות וכמעט בלי מים". כשסוף סוף הגיעו, הם לא ממש השתתפו בקרב. "המצרים לא היו חיילים כל כך טובים, לא יריתי כדור אחד מהעוזי שלי והסכנה האמיתית הייתה ירי כוחותינו על כוחותינו".

ואז שוב לאוטובוסים. "עלינו לבקעת יבניאל והודיעו שנשתתף בכיבוש הרמה, אבל בגלל שבסיני קיבלנו הליקופטרים – כעת נטפס על הרמה ברגל. כך היה: אנחנו קורעים את התחת בטיפוס מעין גב ומעלינו חולפים ההליקופטרים עם הגדודים האחרים. עלינו למעלה והתחלנו להילחם". בגולן נתקל גיורא גם בצדדים אחרים של המלחמה. "ראיתי חיילים ישראלים בוזזים אוכל, בוזזים גופות והייתי המום. זה נשאר איתי עוד זמן רב".

מה הוא חושב יותר מחמישה עשורים אחר כך? "היה מאמץ גופני קשה, בדיונות של אום כתף ובעלייה לגולן, אבל אני זוכר הרגשה של טיול. היינו בשלוש חזיתות בשישה ימים ולכוחות הקרקע כמעט ולא הייתה עבודה בעקבות מה שעשה חיל-האוויר בפתיחת המלחמה".

ויש לו עוד משהו לומר, שלא ישמח את "נשים עושות שלום" וכנראה שעוד כמה אחרים. "אנחנו עושים טוב לפלסטינאים בזה שאנחנו יושבים בשטחים. אני מדבר עם רבים מהם לעיתים תכופות והם אלו שאומרים זאת. אם נצא מהשטחים, לא תהיה להם עבודה – ואז, ממה הם יחיו? 53 שנים אחר כך, התוצאות טובות לנו ולהם".

שמעון הישראלי

בגיל 27 עבד שמעון הישראלי בגד"ש גח"א, זרע תירס והיה מסיע מטעני סלק סוכר למפעלי הסוכר.

"אף אחד לא חשב על מלחמה. הייתי סגן במילואים, מ"מ בחטיבה 80 של צנחני מילואים וחודשיים לפני המלחמה הייתי במילואים. פיקדתי על מוצב תל דן כשעל מוצב סוסיתא הסמוך פיקד המ"מ יענקל'ה הורביץ. גם אז עדיין לא דיברו על מלחמה למרות הכוננות".

את הקריאה למילואים בזמן "ההמתנה", הוא זוכר היטב. "בדיוק הוקרן סרט בבית וינה ואז הודיעו לכולם להתייצב. היינו באזור רמלה ואז עברנו להתאמן בדיונות של פלמחים. היינו בטוחים בעצמנו, היה מורל גבוה, לא עשינו חשבון והיינו חטיבה חזקה ומיומנת עם המון קיבוצניקים".

גם המחלקה של שמעון נועדה להשתתף בכיבוש מתחם אום כתף. "בסופו של דבר, לא השתתפנו בקרב, כי היינו אמורים לטוס אבל המתחם נכבש מהר מהמצופה. במקום זאת עלינו למעלה החמישה כי להשתתף בכיבוש ירושלים, אבל בדרך לקסטל הודיעו שגם שם כבר הר הבית בידינו והשתתפותנו אינה נחוצה".

מה נשאר? עולים לרמה. "כל מה שהחמצנו חיכה לנו שם. בלילה עלינו על דרבשייה וג'לבינה, שני מוצבים סוריים. טיפסנו מכפר בלום ופה אתה כבר מתחיל לחוש פחד, כי זה טיפוס תחת אש. הסתערנו, שמנו בונגלור על גדר המוצב ושטפנו אל תוך התעלות כדי להילחם בתוכן. הסורים שלא נהרגו ברחו ועם עלות השחר נכבש המוצב".

באור ראשון, פוקד מפקד הפלוגה לצאת מהתעלות ולסרוק להמשך. "היה שקט, במשכנו לסרוק ולפתע מגיח ממסתור באדמה, טנק סורי שמסתער לכיווננו, יורה עלינו בתותח ובמקלע המקביל. טסנו חזרה לתעלות ולאחר שמטוס של חיל-האוויר הופיע, הטנק נמלט ואז התברר שיש לנו שני נעדרים. אחד הוא בנו של שר הדתות זרח ורהפטיג והשני הסגן שלי".

שוב יצאו הצנחנים מהתעלות כדי לחפש. "מצאתי את הסגן שלי פצוע. הוא חטף כדור במרפק, פיניתי אותו לתעלה וחבשתי את המרפק המרוסק בתחבושות שלי ושלו ואז פינו אותו. דרך אגב, לסגן שלי קראו יוני נתניהו".

כמה שנים לאחר מכן, אכל שמעון ארוחת ערב בחדר האוכל בקיבוץ. "אמיתי נחמני קרא לי החוצה, כי יש מישהו שרוצה לדבר איתי. זה היה יוני ששירת כבר עימו בסיירת מטכ"ל והוא אמר לי: "שמעון, אחרי שחטפתי את הכדורים מהטנק, הייתי משוכנע שאמות שם ואז אתה הכנסת אותי לתעלה, חבשת אותי וכמו מלאך הצלת את חיי".

ואז התחיל הטיול. "אחרי כיבוש הרמה נסענו באוטובוס, דרך כביש 90 בבקעה לירושלים. אבי היה בכל המקומות הללו ותמיד סיפר לנו, והנה אני נוסע באוטובוס, לידי יענקל'ה הורביץ ואנחנו עוברים דרך הבקעה, מגיעים ליריחו, כל האלמוגנים פורחים באדום מרהיב, ירדנו לקנות שתייה, דיברנו עם התושבים ועלינו לירושלים. פגשתי את עוזי נבון בכותל ולצד ההתרגשות, היו שם רגעים קשים כי הוא סיפר לי על נפילת עופר פניגר וינקי מירון. פתאום הבנתי שיש הרוגים במלחמה".

היום הוא סקפטי לגבי פתרון מדיני בשטחים. "אבא שלי היה אחוז תזזית אחרי המלחמה והיה מהבודדים שדיברו על הסדר. הוא היה מוטרד ובדיעבד התברר שצדק. צריך ליצור ישות פלסטינאית שיהיה לה יותר ממה שיש לה היום".

סגול עמוק (Deep Purple)

כבר בטיולית שלוקחת אותך ביום ראשון מבנייני האומה לבסיס אי שם בארץ, מתחיל להתפשט כאב עמום במורד הבטן. לא משנה אם אתה בטירונות או במסלול, בשטחים או בלבנון, אתה כל הזמן חושב לעצמך אם תצא שבת ואם יפתחו את "הסגול" השבוע (צריך לנקות, להביא ארגזי גולדסטאר מהמינימרקט, למצוא די ג'יי). זה חוזר ומציק מדי פעם בפרקי הזמן האינסופיים, בשמירות ובמטווחים.

אי הוודאות הסתיימה. יצאת ועכשיו כבר שישי בלילה. אכלנו שניצלים בחדר האוכל, שתינו קפה ועוגה בבית של ההורים ווויסקי על המרפסת בשכונת החיילים. בשלב מסוים דודו מכבה את האור ונועל את החדר. מישהו זורק לאוויר "נלך קצת לבעוט בחתולה"? ("מה שעובר עלי" / איפה הילד) ועולים ל"סגול". מדרכות הקיבוץ חשוכות ושקטות, אבל במקום אחד יחיד ומיוחד מתעוררים עכשיו החיים.

בין תאי הדואר בכניסה הצפונית של חדר האוכל, מתקיים עדיין העולם הרגיל: השטיח העגום על קיר הברזיות, ציורים של מדג'ה זליגר במדרגות, אור ניאון לבן וריח אורנים, אבל מעבר לדלת הפלדה מחכה חלל חשוך וקסום.

כשאתה נכנס מכה בך ריח חמצמץ-רקבקב של בירה ישנה, חומרי ניקוי וזיעת רוקדים שדבקה בקירות המקלט העבים. העיניים לוקחות לעצמן כמה שניות להתרגל לחשיכה ולאורות המרצדים, אבל המוח כבר רושם מי הגיע? מי הגיעה? ומה הסיכויים שלי?

God is a D.J. / Faithless

עמדת הדי ג'יי היא חדרון קטן של יציאת החירום. בתוכו מתנהל בקלילות מפתיעה איש גדל מידות, אוזנו האחת צמודה לאוזניות, השנייה כרויה לבקשות הקהל והוא מלהטט בין מספר קופסאות מרובות כפתורים, שני טייפים (דק) מגבר (אמפליפייר) מיקסר ואורגן האורות האגדי.

תיק חום עם לוגו של 'עלית' ובתוכו מסודרות כמו סרדינים עשרות קסטות (TDK) אחת לצד השנייה. על גבה של כל אחת רשימת השירים. צד א' וצד ב'. בצד התיק מונח תמיד עפרון שנועד לתקן קסטות סוררות שברח להן הסרט. בשנים מאוחרות יותר הגיעו הדיסקים והעיפרון נזנח.

הוויסקי מאיכות ירודה (אולד קליפר, J&B) והערב עדיין לא המריא. על הרחבה כמה נערות כיסופיות (מי זאת? מהמאוחד?) רוקדות מול הרמקול בכוונה גדולה ובתנועות ארוכות את הפסקול של שיער (“Manchester England England across the Atlantic sea”). לא רע, אבל לא בשביל זה יצאנו שבת.

Dancing With Tears in my Eyes / Ultravox

ההסכם הוא כזה: אתה יכול לבקש מהדי ג'יי כל שיר שתרצה והוא, מצדו, ישים מה שבא לו.

כשיצטברו מספיק אנשים בנגר כבר ישים לנו "קמאן איילין" (Dexy’s Midnight Runners) או "קולד אז אייס"(Foreigner) או אולי איזה פורטיס טוב ("ומקרר ומקרר ומקרר שיקרר לי את המוח, אני רוצה לברוח") הרחבה תתמלא והטירוף יתחיל.

על הרחבה, לכל אחד טעם מוזיקלי שונה וסגנון ריקוד ייחודי. כפרי וגלילי בתנועות קפוארה עגולות, מאוחדניקים מהורהרים נזעקים לרחבה למשמע "השטן ירד לג'ורג'יה" (The Charlie Daniels Band) ובוטשים ברצפה עם נעלי עבודה כבדות, בנות מהנעורים רוקדות אחת מול השנייה את True Colors של סינדי לאופר, ולוחמי סיירת מסוקסים נוטעים רגליהם ברצפה עם בקבוק בירה ביד ומניעים רק את פלג גופם העליון לצלילי "מאמי יא מאמי תפתחי את הרגליים לשבעה מדוכאים, שבעה פלסטינאים, עשרים שנות כיבוש, יותר לא נמתין, בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין" (מאמי / אופרת רוק).

בחצות המקום מפוצץ. איחודניקים ומאוחדניקיות, חיילים ומתנדבות, י"בניקים וחברים מהאיזור. המזגנים האומללים לא עומדים בעומס. קירות הבטון העבים מזיעים. מדי פעם נשבר בקבוק בירה. מישהו מקיא בשירותים. בערב טוב נדחסים כאן כ- 200 איש, חלקם ברחבה, אחרים עומדים ובידם כוס בירה, אחרים נשפכים החוצה למבואת חדר האוכל והרחבה שבחוץ, שם אפשר לנשום אוויר צח, ולנקות קצת את הראש לפני שחוזרים לזירה המהבילה.

קרבות תרנגולים / ערן צור וכרמלה גרוס וואגנר

המקום מפורסם בסביבה, ומהווה זירה להתנגשות תרבויות. מדי פעם מגיעים אורחים בלתי קרואים. אנחנו מתייצבים מולם ואוסרים את כניסתם כאילו היו ההונים שבאו לחמוס את שדותינו ונשותינו. 30 שנים אחר כך נתבייש בהתנהגות שלנו ונתפלא מדוע הם עדיין מצביעים ליכוד, אבל בינתיים אנחנו מרגישים שאנחנו מגינים על הבית.

יש רוק לועזי ועברי, פורטיס, סחרוף, איפה הילד, מאמי, החברים של נטשה, טאטו ואחרים. אין מוזיקה מזרחית.

פעם, כשניהלתי את המקום, נכנסה חבורת צעירים "לא מכאן". בראשה בחור נאה עם "תספורת אוחנה" והרבה בטחון. כנהוג, שאלתי אותם אם הם אורחים של מישהו. הבחור לא התבלבל וענה לי "אני פיזה!". אף פעם לא הבנתי בכדורגל, אז לקח קצת זמן והסברים עד שהבנתי שמדובר בדוד פיזנטי, (מכבי נתניה, פ.צ. קלן, נערות זוהר לונדוניות בציפוי חומוס) אורח של דני צ'רבנקה הוא הסביר לי וקיבל בירה.

These Boots Were Made for Walking / Nancy Sinatra

באמצע שנות התשעים, אחרי שהשתחררנו, הסתובבנו קצת בעולם ועבדנו בברים בתל אביב, ניסינו לעדכן קצת את הסגול. הבר התחדש אז בשתי מכונות בירה, אחת שרענן הרמן אירגן (גולדסטאר) ועוד אחת מגת (טובורג וקרלסברג). הכנסנו קוקטיילים עם שמות אקזוטיים (סקס און דה ביץ', וויט ראשן ו- B-52(. ההוא שמדליקים למעלה, היה קילר אמיתי. והבאנו אומנים מפורסמים שיופיעו על בימת הסגול המאולתרת.

מאיר אריאל ז"ל חישמל את האולם. לא היה מקום לעמוד או לזוז, וכולם שרו יחד איתו את פסקול נעורינו. בערבים אחרים הבאנו אמני סטאנד-אפ קומדי שהיו אז בתחילת דרכם, חנן ודני (שהיו כאן בגרעין) עידן אלתרמן ואבי גרייניק ("ילדים סורגים לאלוהים", "נווה חמציצים") שהקימו יחד את חבורת "פלטפוס". אחר כך זה גווע וחזרנו לרקוד.

ברחובות כיבו מזמן את הניאון (גשם) / בנזין   

בחסות החשיכה וערפול החושים, אנשים מתחילים לזלוג החוצה. ברי המזל בזוגות והרוב בודדים.  המאוחדניקיות כבר חצו מזמן את הפשפש בחזרה לכור מחצבתן וגם המתנדבות כנראה העדיפו לבלות את שארית הלילה במקום אחר. הנוכחות ברחבת הריקודים דלילה יותר. כל אחד רוקד עם עצמו, אנחנו חיילים של הקצב.

כשנותרים רק בודדים בזירה, ניתן האות. האורות נדלקים ובנגר שם את "גשם" של בנזין ("ברחובות כיבו מזמן את הניאון, את נראית לי עייפה נלך לישון, האור דולק בחדר השני, אבל מישהו בוכה וזה לא אני"). אנחנו מרימים כסאות, מטאטאים בדלי סיגריות ובקבוקי בירה ריקים ובוכים את נשמתנו עם המלים של יעקב גלעד והלחן של קיטש אמסלם. מחר נקום בצהריים עם כאב ראש נוראי ושביזות יום א'.

I’m Still Alive / Pearl Jam

ועוד כמה מלים לסיום – לא ניתנה לי הזכות, אבל אם היה לי ביד את "תפוז הזהב" הייתי מעניק אותו ללא היסוס לדניאל ונתנאל סטיוארט, בניו וממשיכיו של גארת' (דיוויד) סטיוארט המפעילים את המקום בעוז ואמונה.

חלפו 25 שנים והמקום השתנה. במקום רחבת הריקודים ניצב עכשיו שולחן סנוקר גדול, וחדרון הדי ג'יי הפך לכניסה הרשמית. המוזיקה מנוגנת מתכנת מחשב, ואין כבר מתנדבות (אם לא סופרים את רוברט קולייר) אבל אחת לכמה שבועות אנחנו, ותיקי המקום, פוקדים אותו, שותים וויסקי (שהשתבח עם השנים) ומספרים לנוער המקומי על "הימים הגדולים" כאשר קירות המוסד הזה הזיעו מהתרגשות ורעדו מחדוות הנעורים.

צביקה לוי אהב במיוחד לבקר בגבעת חיים, ותמיד היה גאה בנו על הטיפול בחיילים הבודדים, ותמיד חזר וציין ״גבעת חיים נתנה את הרמה הגבוהה ביותר בתנועה הקיבוצית״.

צביקה אימץ לליבו כל חייל בודד, וטיפל בכל אחד ואחת כאילו היו בנו או בתו.

גם בגבעת חיים התארחו, לאורך השנים, קרוב ל-80 חיילים בודדים, שטופלו על ידו במסירות ואהבה.

לא אשכח, שבאחד הביקורים פגש צביקה בחייל שהיה במצב רוח לא טוב. צביקה לא עזב אותו עד שהחייל שיתף אותו במה מטריד אותו. הסיבה היתה שהחייל דיבר בפלאפון עם הוריו שבחו״ל במשך הרבה זמן, ולאחר מכן הוא קיבל חשבון מאוד גבוה, וסגרו לו את הקו לאחר שלא שילם את החשבון. צביקה הפעיל את כל קשריו, ובסופו של דבר הצליח עוד באותו היום להסדיר את הבעיה – החוב טופל והקו חזר.

בחגים היה מגיע עם שקיות עם דגלי ישראל עליהן, ומחלק לחיילים הבודדים מכל טוב.

חיילים שהיו מעוניינים להגיע ליחידות מיוחדות ויחידות קרביות בפרט, זכו לטיפול מיוחד אצל צביקה. הוא היה מדבר עם מג״דים ומח״טים כדי לעזור לאותם חיילים שרצו להיות קרביים וכמובן שאף אחד לא יכל להתנגד לו.

זכורים לי גם הביקורים שלו בקיבוץ בשעת ארוחת צהריים כשהיה עובר ליד עגלות ההגשה, חוטף שניצל ואומר ״אני משוגע על השניצלים של גבעת חיים״ ובדרך החוצה היה לוקח שניצל נוסף לפני הנסיעה הארוכה דרומה לנגב, כדי לבקר חיילים בבסיסים, ומשם לכותל לטקס השבעה, שם גם היה מחלק את השקיות צ׳ופרים עם דגל ישראל.

בהרבה מאוד מהמקרים היה מחכה צביקה לחיילים הבודדים במסעות בדרך לכותל, ומצטרף אליהם לקילומטרים האחרונים של הריצה.

כשהיה בתחילת המחלה וכבר לא יכל ללכת, הגיע לביקור עם הנהג שלו וקראו לי למגרש החניה. הפגישה הזו היתה מרגשת מאוד ולי גם היה עצובה מאוד.

להלוויה לא יכולתי להגיע אבל כשנסעתי לניחום אבלים עליתי קודם לקבר, וכבר מרחוק ראיתי שהונחו על קברו מאות ענפי כותנה, בדיוק כמו שצביקה נהג לשים בהלוויות החיילים. הסיבה לכך היתה שהיה בעברו עובד גד"ש ביפעת והכותנה היתה כמו פרחים בשבילו.

הכרתי את צביקה דרך עבודתנו המשותפת אך עם השנים הוא הפך להיות חבר קרוב.

ענפי הכותנה והשקיות עם הדגל, וכמובן ליבו הגדול ואהבתו לחיילים ולחיים יהיו נצורים בליבי לתמיד.

מדף הפייסבוק של צביקה לוי

שוש צביון (מהפייסבוק):

לאחרונה אנו נפרדים מאנשים טובים. בעידן שבו היד קלה על המקלדת ומילים קשות וחדות נשלחות לכל עבר. עצוב להיפרד מאנשים שכה רחוקים מתרבות האספסוף.

כך נפרדנו מאיש יקר, שעשה לעמו ולארצו בקנה מידה שאני לא מכירה.

צביקה, האיש והאגדה, שדאג לחיילים הבודדים כאילו היו בניו ובנותיו האישיים, ידע והכיר כל סיפור, התערב ולקח חלק בעיצוב של כל חייל וחיילת שהגיעו מהתפוצות. דאג לקשר עם המשפחות המאמצות, וליווה כל בקשה וגחמה בלב מלא ובנתינה טוטאלית. איש מקסים, חם, בעל הומור ואהבה לארץ, למדינה וליושביה.

עצוב שאנשים כמוהו לא נשארים כאן לנצח.

שמחה שנטלנו חלק במפעל הגדול שלו ושאנו ממשיכים את דרכו.

"יונתן סע הביתה…"
אוגוסט 88', סיימנו י"ב, התקבלנו לחברות, וסיימנו את כל הגיוסים ב"גת" לקראת ההפלגה ליוון. בין הגיוסים, לבגרויות (מי שעשה), ולשיעורי הנהיגה עם גדעון, הפקנו חג משק והצגה מרשימה. למשימת הבימוי הובא אחד, מוטי שימשוביץ, הבטחה גדולה, לשעתו, על במות הפרינג' של הכרך הגדול, שחנך אותנו בשיטות משחק מתקדמות, דינמיקה קבוצתית והתכה רגשית. לזכותו ייאמר שלאורך מספר שבועות, הצלחנו להשיל את משקעי העבר, לשכוח ריבים ישנים ולהתגבש כקבוצה. אלבומי התמונות מהערב הבלתי נשכח ומהטיול ליוון שהגיע מיד לאחר מכן, מספרים את סיפורה של קבוצה מלוכדת, אוהבת ומפרגנת. צפייה בסרט הווידאו אשר חגי דור המיר לאחרונה לפורמט דיגיטלי מעלה זיכרונות, נוסטלגיה וגם קצת, איך לומר, רגעי מבוכה.
ההצגה אשר זכתה לכותרת "יונתן סע הביתה…" כשם שירו של יונתן גפן, הועלתה בסגנון המחוכם של תיאטרון חדש, נשכני ובלתי מובן בעליל, אבל בפני הצופים אשר התאמצו והצליחו לעקוב, צף ועלה קו עלילה קוהרנטי אשר נבנה מהשאלות, התקוות, והפחדים שמעסיקים נערות ונערים בני שמונה עשרה – איפה נהיה בעוד עשר או עשרים שנים? מה נעשה בחיינו? האם נהיה בקשר אחד עם השני?

בסצינת הפתיחה המורבידית, בית וינה חשוך ושקט, כל בני המחזור לבושים בחצאיות לבנות ארוכות, פלג גוף עליון חשוף והפנים מוארות על ידי פנס הפסקות-חשמל קטן שתקענו בגומי החצאית. אנו סובבים ברחבי האולם, בינות לקהל הקיבוצי ההמום ומזמרים בקולות עמוקים קטעים אופראיים מתוך הרקוויאם של מוצארט. א-קאפלה.
בהסתכלות של שלושים שנה לאחור, הבנתי שסצינה זו סימלה את קבורת הילדות, שאפשרה לנו לנוע הלאה ולחקור את עתידנו כמבוגרים. בסופה, הגופים הבודדים שסבבו בבית וינה התכנסו יחדיו לריקוד מעגל פראי שבסופו אנו נפרדים ונפוצים ברחבי הבמה, העולם.
הסצינה הבאה מתרחשת במקום מרוחק ודמיוני, לאחר עשר שנים, או יותר, איציק נחמני ובן ברות המגלמים שני זרים לכאורה, מתיישבים במקרה על אותו ספסל בלילה בהיר אחד ופוצחים בשיחת חולין ("לילה יפה לילה — כל כוכב, כוכב — שביל החלב — הדובה הגדולה — הדובה הקטנה — והדובה שהיא לא גדולה ולא קטנה…"), שבעקבותיה הם מגלים שהם מכירים אחד את השני, שהם איציק ובן, שגדלו יחדיו, חברי קבוצת דגן, מגבעת חיים איחוד. הם מחליטים לתור את העולם בחיפוש אחר שאר חברי הקבוצה.

הם יוצאים לדרכם, ובמהלכה פוגשים אט אט את שאר בני הקבוצה שנפוצו במקומות שונים ומשונים בעולם, וחיים את החלום. או את שברו… העלילה המפותלת לוקחת אותם על פני ימים וארצות, ממש אודיסאה של הרפתקאות. הכתיבה והמשחק מרתקים.
הם חודרים לג'ונגל אפריקאי סבוך, וכמו הנרי מורטון סטנלי הפוגש את ד"ר דיוויד ליווינגסטון בלב המאפליה ("ד"ר ליווינגסטון אני מניח?"), הם פוגשים את שי חן ומיכל שגיא ומצילים אותם מידי קניבלים. את העלילה מלווה מספר-יודע-כל בדמות פועל במה עלום שם, שבהמשך מתגלה כיאיר אסטליין, חבר הקבוצה המתווסף לחבורה הגדלה וצועדת יחדיו בחיפושיה אחר שאר החברים, ואולי אחר הדרך הביתה, לקיבוץ (מישהו אמר הקוסם מארץ עוץ?).
לקראת הסיום עולה תמונה של דירת פאר בכרך אורבני מנוכר, כנראה ניו יורק. ירון ברון בחליפה יוקרתית מגלם ברוקר חלקלק וקשוח השואג לתוך פומית הטלפון ("תמכור, תמכור") ומייד לאחר מכן מתפשט לבגדי ריקוד צמודים ופוצח בקטע של בלט מודרני (לא כולנו ידענו

במה נרצה לעסוק כשנהיה גדולים). הברוקר-הרקדן נופל קורבן לשוד מתוחכם שבמהלכו נלכדים גם שאר בני החבורה כבני ערובה, עד שמתברר שהשודדים, טל בירן ואיציק נחמני (בתפקיד כפול, עקב מיעוט המשתתפים), גם הם בני הקבוצה.

בנקודת המפגש הסינגולרית הזו, חברי הקבוצה מתאחדים וכולם נופלים זה על צווארו של רעהו בחיבוקים ונשיקות סוערות המלמדים על עוצמת ההתרגשות מהמפגש המחודש. קתרזיס. מסך.

יתכן שהיינו צעירים ותמימים, יתכן שהנבואה ניתנה לטיפשים, אבל באופן בלתי מוסבר ההצגה הזו חזתה במידה רבה את גורל קבוצתנו הקטנה. חוץ מבן ברות שאחרי הרפתקה קצרה בחוץ קבע את מקום מושבו בקיבוץ, ושי חן שעשה אותו דבר בקיבוץ גניגר, קצת אחרי תום השירות הצבאי, קבוצתנו הקטנה התפזרה ונפוצה בכל קצוות העולם.
איציק נחמני חי מזה שנים רבות עם אשתו רוני (מהמאוחד) וילדיהם בחופים הקסומים של מקסיקו ואיי הבהאמה, שם הוא מנהל עסק מצליח לממכר תכשיטים; מיכל שגיא חיה מזה שנים רבות עם משפחתה באוסטרליה; ירון ברון חי באנגליה מזה שנים רבות, מגדל שם את בתו מאיה; טל בירן חיתה תקופות ארוכות בהודו, שם גם פגשה את בעלה, דן, ולימים שניהם בנו את ביתם בקיבוץ. וגם אני, יאיר אסטליין, חייתי עשר שנים בניו יורק. שם למדתי, עבדתי, והייתי שותף בפירמת עורכי דין גדולה. אהבתי מאוד את ניו יורק, חלמתי, הגשמתי, הייתי עסוק, אבל בסופו של דבר הקשבתי לשיר וחזרתי הביתה.

יונתן סע הביתה

עיר גדולה בלי חיילים ואי אפשר לישון
פעמונים מצלצלים בבוקר יום ראשון
ירח קר על מגדלים וחורף אמיתי
אני מרגיש פשוט נפלא, אבל זה לא ביתי.
…..
יונתן סע הביתה
קח רכבת קח אווירון
קח מתנה קטנה לילד
קח תרמיל קח מקל
וסע לארץ ישראל.
(סע לארץ ישראל)
יונתן סע הביתה."

נ.ב. – להשלמת התמונה, אפשר להוסיף גם את בנות הכיתה המצורפת (ילידי 69) המתגוררות בחו"ל: כרמל לוי – בניו יורק, רותם רשב"ם – בניו ג'רזי, מאור כהן – באלסקה.

קבוצת דגן