לאחר שגיא קריאו טרח לברר אצל אלדד ורדי ויניב אופיר מה מהות התפקיד והגיש את מועמדותו לכהונת ראש צח"י, הייתה תקופה של רגיעה בין "עם כלביא" לבין "שאגת הארי". עדיין לא התקבלה החלטה לגבי ממלא התפקיד, לאחר שאלדד התפטר והעניינים עם האיראנים היו על סף פיצוץ נוסף.

דווקא אז, סמוך לכניסתו של שקד לתפקיד וליציאתה של ורד מתפקיד מנהלת מש"א, קיבל גיא בתדהמה מסויימת את ההודעה שהוא נבחר לתפקיד וכל זאת תוך שהוא בעבודתו בשבת כמזריע בחבל התענכים בפעילות הנחשבת כעבודה בחירום, הטיימינג היה בסמוך לנפילת הטיל האיראני באותו סבב.

פגשתי את גיא לפני הסבב הקצר של חודש יוני מול האירנים, חזבאללה והחות'ים ולאחר מכן השלימה מוריה את החסר.

מלבדו, חברי צוות צח"י הם מוריה אופיר צימרמן, ליאורה (היו"רית) שקד (מנהל הקהילה) וכמו-כן דודו וגיא (בטחון). בצוות הרחב יותר של צח"י חברים גם שרון בר-שלום (מקלטים, כיבוי-אש ומים) אמיתי לביא (חשמל) רכזות החינוך והרווחה והיידי שעל התקשורת.

"המוטו המרכזי של הצוות הוא פעילות ע"פ הנחיות פיקוד העורף, תוך ידיעה שהדברים חייבים להמשיך ולתפקד גם בשעת חירום ולקבל התאמות רלבנטיות לגבעת-חיים איחוד", מתאר גיא. "ערכנו סיור בכל המקלטים על-מנת לוודא שההכנות העיקריות מבוצעות והמערכת במצב שמיש ומוכנה לחירום. גם בהמשך, מהווים אלדד ויניב אופיר חברים תומכים בכל, מתוך נסיונם העשיר ונכונותם החשובה לסייע".

אז מה יש לנו כאן מלבד ממ"דים, שכידוע חסרים לחלק גדול מהאוכלוסייה? יש כ-18 מקלטים ומרחבים מוגנים, שלא כולם עומדים באישורים ובסטנדרטים הבסיסיים.

"לא ידעתי על קיומם של רבים מאותם מקלטים. בכולם יש כעת מיזוג אך קיימת בעיה עם חלקם באשר לחיבור למים ומחסור בשירותים. בהתחשב בגודל האוכלוסייה הנזקקת להם, אפשר להדגיש את המגבלה במקום לשהייה ממושכת ולשנת לילה במקלט או במרחב המוגן, כשצריך".

לשאלתי על שיפוץ ושדרוג מקלטים, לנוכח סבב נוסף שעלול ליפול עלינו מול האיראנים וחזבאללה, מציין גיא כי תקציב המועצה האזורית עמק-חפר לשיפוץ 44 מקלטים בעמק – פסח עלינו, בין השאר מחוסר תיעוד מתאים וגם מה שהיה לא הוגש בזמנו למועצה. יש מקלטים רבים שאינם מאושרים ע"י פיקוד העורף. עוזי לס עוזר בקידום הנושא הזה מול המועצה ופיקוד העורף וובשלב זה נקבל כנראה סכום של כ-14,000 ₪ לכל מקלט מאושר לשדרוג (שקל של המועצה מול שקל שלנו לכל אחד).

גיא מספר כי נרכשו שלוש מיגוניות: לכלבו, לסביום, סטודיו ושכנים, כולל מיגוניות לרפת, מחלבה, תאילנדים ואורווה. הייתה שאיפה להביא מיגונית לנוה-נועם, אך בשלב זה לא ניתן היה לקדם את זה, היות והמיגונית צריכה להיות מחוברת ברווחה למבנה.

שאלתי את מוריה מספר שאלות נוספות: איך מתמגנת אוכלוסיית נווה נעם?

"קיימת מורכבות טכנית בהצבת מיגון חיצוני. לכן יש לבחון פתרון של בניית ממ״ד פנימי, בדומה לפתרונות שנעשו בבתי הילדים. פתרון כזה מחייב תכנון, אישורים וכמובן תקציב ייעודי".

ראיתי בעבר ברשת תלונות על מקלטים מסוימים. מי דואג לניקיונם? האם בכולם יש שירותים? מיזוג? מספיק מקום לאוכלוסיית היעד?

"כמו במקומות רבים בארץ, האחריות לשמירה על נקיון וסדר במקלטים היא אחריות משותפת של המשתמשים בהם. אצלנו בקיבוץ לכל מקלט יש אחראי מקלט וקבוצת וואטסאפ ודרך המסגרות האלה ניתן להתארגן, להציף בעיות ולתאם טיפול שוטף. מבחינת מיזוג — ברוב המקלטים יש מזגנים. בשלוש המיגוניות החדשות עדיין אין מיזוג והנושא בטיפול. לגבי שירותים — נכון להיום, השירותים במקלטים אינם תקינים. זה נושא שידוע לנו וצריך להיכנס לסדרי העדיפויות לטיפול, בהתאם למשאבים ולתקציבים הקיימים".

מה הן האפשרויות למיגון נוסף למקלטים ולממ״דים בקיבוץ?

"בשלב זה אין פתרון פשוט או מיידי שניתן ליישם בכל רחבי הקיבוץ. כל תוספת מיגון מחייבת בדיקה פרטנית של השטח, התאמה הנדסית, אישורים ותקציב.

אנחנו משתדלים לגשת לנושא לפי סדרי עדיפויות: קודם כל מקרים שבהם יש פער מיגוני משמעותי, אוכלוסיות רגישות ומקומות בהם ניתן לייצר פתרון ישים ובטוח".

חשוב להם לומר שהנושא נלקח ברצינות רבה. מדובר בכספי ציבור, בבטחון, ובמקרים מסוימים גם בחיים עצמם ולכן אי אפשר לקבל החלטות בחופזה או מתוך לחץ בלבד. הצוות מנסה לפעול בצורה אחראית: לבדוק את הצרכים, להבין את המגבלות, לתעדף נכון ולחפש פתרונות שניתן באמת לבצע. לא לכל דבר יש מענה מיידי אבל המטרה היא להתקדם באופן מסודר, שקוף ואחראי ככל האפשר.

ממי לברון המליצה לי לשוחח עם הילה אשורי ממשגב-עם, אחת מברי-המזל שמצאו כאן מקום רגוע ורחוק מגבול הצפון וממתקפות החזבאללה. בשלושת החודשים האחרונים ומאז המקרה בו נהרג במשגב-עם חבר קיבוצה שנפגע מכטב"ם, היא שוהה אצלנו בגבעת-חיים איחוד וכיום היא מתגוררת בחדרון צנוע אצל יפתח לברון.

גם לאחר שנה כאן, היא ממשיכה להתרשם מיופיו של הקיבוץ וכל מה שיש לו להציע לחבריו, תושביו ואורחיו. בטיוליה הרגליים ברחבי הקיבוץ שהוא אחד היפים שבקיבוצים היא מצלמת עצים, פרחים ונופים מרשימים.

נפגשנו אצל עזרי והיא נענתה לבקשתי לספר קצת על עצמה: במקביל ללימודי טיפול באמנות, היא עוסקת באמנות כבר יותר מ-30 שנים. בעבר היא גרה כ-13 שנים בתל-אביב, שם למדה הוראת חינוך-גופני ושם גם פגשה את ממי והן בקשר כבר שנים רבות. הילה נהנית מהאירוח של ממי בגבעת-חיים ומהעזרה שהיא מעניקה לה מאז שהיא כאן.

היא עבדה שנים רבות כפקחית הגנת-הצומח על מזיקים בשדות ופרדסי הקיבוץ הנמצאים בעמק-החולה ועושה זאת חלקית גם כיום ולצורך עבודתה בחקלאות, למדה על הגידולים השונים ומזיקיהם בקורסים יעודיים של "הגנת הצומח". כל זאת, כאמור, לצד עיסוקה באמנות במיזמים שונים וכמורה לקרמיקה בצפון כשאת עבודות הקרמיקה שלה היא מכרה גם בראש-פינה העתיקה. הילה מגוונת את עיסוקיה בהכנת ליקרים וגידול סחלבים המחכים לקונים בביתה במשגב-עם.

התעניינתי בעיסוקיה האמנותיים במשגב-עם ומצאתי בכתובים שהיא פועלת שם מתוך מה שהיה פעם בית התינוקות במשגב-עם, בו התרחש הפיגוע באפריל 1980 ובו נהרגו פעוט, מזכיר הקיבוץ ולוחם סיירת גולני.

המבנה נותר נטוש במשך שנים לאחר הפיגוע. אף אחד לא רצה להיכנס לשם ואביה של הילה שיפץ עבורה את המקום, בנה לה אובניים ותנור לקרמיקה והמקום הפך לביתה ולגלריה מקסימה בה הציגה את עבודותיה לאורך שנים מאז תחילת שנות ה-2000. על המקום הייחודי הזה במשגב-עם, אומרת הילה: "עשיתי כאן גן פורח יפהפה. אני מחזיקה בית שהוא גם אנדרטה". 

היא מספרת כי אביה, אברהם אשורי (במקור מחיפה) נפטר לאחר שהשלים את מלאכת שיפוץ בית-הילדים. מסתבר שהוא היה מתאבק בהפועל חיפה ובקבוצת ההיאבקות של גבעת חיים וזכה גם באליפות המדינה.

"המעבר מקיבוץ קטן לקיבוץ גדול הוא מאתגר. סיפור הפינוי שלי מתחיל בתחילת המלחמה ואז הייתי בבקעה כחצי שנה ולאחר מכן עברתי לבת-חפר, שם גר אחי. במשך קרוב לשנה הגעתי לכאן בסופי שבוע, כאשר לפרנסתי מכרתי ואני עדיין מוכרת בדוכן שלי בנחלת בנימין עבודות קרמיקה מגוונות ואת ספרי האמנות שהוצאתי. כשהגיעו לארץ תיירים, זה היה עסק לא רע וכעת, כשהלקוחות הם בעיקר מקומיים, העסק קשה יותר".

לביאה בן-אור אפשרה לה להשתמש בתנור הקרמיקה של החוג בסביום והיא מחמיאה לה על קבלת הפנים. היא זכתה לכך שאחת מעבודות הקדרות שלה (ראו תמונה) מוצגת בביאנלה לאמנויות במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב ומאז היא שומרת על נוכחות בביאנלה, ממשיכה למכור את יצירות הקדרות שלה ואת ספרי האמנות שלה ("אמנות עירומה") בנחלת-בנימין בתל-אביב ונהנית מאוד מגבעת-חיים, נופיה ואנשיה.

היא לא מתגעגעת לימים בהם שהתה עם ילדי הקיבוץ האחרים במקלטים, תחת מתקפות הקטיושות ומתקפת המחבלים על הקיבוץ, בהיותה בת 16 בלבד. המצב הנוכחי במשגב-עם קשה לה ועוד יותר מכך לחברים שנשארו שם והיא מקווה לימים רגועים יותר בקיבוץ, בגליל-העליון ובעמק החולה.

שוב נמצאה סיבה להגיע לשכונה ג' והפעם ממש בתחילת הליכי המעבר. לפני כמה חודשים, לאחר שהחות'ים מתימן נכנסו לעולמנו בדרך-לא-דרך, קיבלו הפנסיונרים סקירה חיה על הארגון המסתורי הזה ממתן דניאל, שלמד וחוקר את הנושא הזה עוד לפני המלחמה המתמשכת שהחלה ב-7 באוקטובר.

מתן, בנם של ערה ואלי דניאל ותור (במקור מרגבה, ממנה בא גם שקד אביב) שניהם בני כ-38, ממש פורקים חבילות, מקבלים ציוד, מתחברים לתשתיות וחיים כבר בביתם החדש כמה שבועות לשביעות רצונם הרבה. הם הורים לנטע (4 וחצי) ונועם (כבן שנה) גרו כארבע שנים בשכונת החיילים ואופטימיים ביחס לבעיות התשתיות בשכונה החדשה. מתן עובד כחוקר ומשלים דוקטורט באוניברסיטת ת"א בנושא ארגוני טרור באפריקה ותור, שסיימה לימודי חינוך מיוחד, מלמדת ב"שפרירים".

חות'ים? "למדתי תואר ראשון בבן-גוריון בב"ש ותואר שני בלימודי בטחון באונ' ת"א, שם אני ממשיך בלימודי התואר השלישי בהיסטוריה של המזרח-התיכון ואפריקה". הוא עוסק בתחום הטרור באפריקה שהיא "מובילה עולמית" בשטח הטרור עליו אנו ממעטים לשמוע, מכיוון שאינו נוגע לנו ישירות.

לאחר שהתמחה בנושא במחלקה העוסקת בטרור במכון למחקרי בטחון לאומי,  החליט מתן להתמקד בארגונים "אל-שבאב" בסומליה ו"בוקו-חראם" בניגריה, ובחקר השוואתי ביניהם. "הראשונים מקיימים קשרים הדוקים עם החות'ים, אליהם הגעתי באקראי".

את סומלי-לנד (הקיימת כישות עצמאית ובדלנית מסומליה מאז 1991 ועלתה לאחרונה לכותרות בישראל) המהווה מושא מחקר נוסף שלו, הוא מתאר כחבל ארץ ליברלי יחסית שישראל היא המדינה היחידה החברה באו"ם שהכירה בו (יחד עם טיוואן) מה שנותן למדינת סומליה סיבה נוספת לא לאהוב אותנו, משום שלטענתה אנו פוגעים בריבונות מדינת האם. בנוסף, סומלי-לנד ידידותית לישראל וממוקמת באופן אסטרטגי סמוך למיצר באב-אל-מנדב, אותו הפכו החות'ים לבסיס למצור על מפרץ אילת ותעלת סואץ.

"הגעתי לחות'ים בעת שעבדתי במכון מחקר העוסק בטרור, עוד לפני המלחמה התבקשתי לחקור את האניגמה הנקראת 'חות'ים' בתימן ולעדכן מאמר שנכתב עליהם בעבר, מה שעשיתי מתוך סקרנות באותה עת. כמעט שנה לאחר מכן, הם נכנסו בגדול לתמונה עם המצור על באב-אל-מנדב וגם בשיגור טילים וכטב"מים לישראל. המלחמה הפכה אותי למומחה בתחום".

מה לחות'ים ולישראל או לארה"ב? "נשמת אפו של ארגון טרור היא ההכרה בקיומו וכך שמע העולם על קיומם ונחשף לפעילותם. הם יושבים בצפון-מערב תימן ושולטים על איזור  נפרד בתוך מדינת תימן המוכרת לנו". צנעא הבירה שנכבשה על-ידם ב-2015 נמצאת בשליטתם, בעוד שבירת תימן "החוקית" המוכרת כעת היא עדן, הנמצאת דרומה משטחי החות'ים. הם התחילו את העימות בשאיפתם להכרה, כשלטון נפרד לזרם הזיידי בתימן השייך בתורו לזרם השיעה באסלאם. מבחינה היסטורית היו החות'ים קבוצת שוליים, לעיתים מדוכאת, שלפעמים רצו אוטונומיה תוך נכונות להילחם בשלטון המרכזי (הסוני) של תימן.

בתקופת "האביב-הערבי" הידעה גם בתור "החורף האסלאמי" הם מצאו פתח לקדם את מעמדם וכיום שולטים על 30% משטח תימן וכ- 60% מאוכלוסייתה, כולל שבטים או חמולות של כמה משפחות גדולות. לאחר מכן צירפו החות'ים לשטחיהם קבוצות אוכלוסייה נוספות.

הבסיס האידאולוגי שלהם נובע מאיראן, משם שאב האב המייסד ואביו של המנהיג הנוכחי, עבד מלכ אל-חות'י, את העקרונות הפוליטיים כולל השנאה לישראל ולמערב. המוטו שלהם מדגיש זאת ("אללה אכבר, מוות לאמריקה, מוות לישראל, קללה על היהודים ניצחון לאסלאם") וכך יכול השלטון המרכזי להשליך את כל כשלונותיו על גורמים חיצוניים.

בין השאר, מדובר ברעב כרוני, כשלונות ניהוליים ובריאותיים ומצב קשה מתמשך של רוב האוכלוסייה. אין בשטחם כמעט אוצרות טבע כך שהשליטה על מיצר באב-אל-מנדב שהוא מעבר חשוב – היא מרכיב חשוב בקיומם. יש יסוד סביר להניח שבנוסף לאיראנים, מעורבים שם גם הרוסים והסינים על רקע המיקום האסטרטגי. בפרוץ המלחמה הם הציגו את עצמם כמגיני הפלסטינאים וערכו מצור מוצלח על נמל אילת. "כשראו-כי-טוב", הרחיבו אותו גם לים האדום כולו. שם, התהודה שהם מקבלים משמעותית יותר.

מה המקורות שלך, בהתחשב שאין יחסים דיפלומטיים עם תימן ובטח לא עם החות'ים?

"אני חב את מקורותיי לאינטרנט. הם מפרסמים שם מידע רב ורק צריך לעקוב. כפי שאתה רואה, במיוחד לאחר 7 באוקטובר, רוצים החות'ים שידעו עליהם וישמעו עליהם, כשהחשיפה של מעורבותם היא חלק חשוב במהות קיומם. אני עוקב אחר רשתות חברתיות, ובמקרה שלהם בעיקר דרך טלגרם וטוויטר (X). רוב המידע שהם מפרסמים הוא מידע המכוון החוצה ולא לצרכים פנימיים. הם כמעט לא משחררים מידע פנימי אלא אם זה משהו חיובי המשמש אותם לצרכי תעמולה ואין הרבה דברים טובים נוכח הרעב, השחיתות, המצוקה הכלכלית והבריאותית וכו'".

האם הערבית שלך מספיקה כדי לעקוב אחר המידע?  "אני מבין ודובר ערבית, אבל כשמדובר בטקסטים ארוכים, לא אכחד ואודה שאני נעזר באמצעי תרגום אינטרנטיים, AI ותוכנות תרגום אחרות. אני מאמת את המידע כדי שהתוצאות תהיינה אמינות. זו חזית בה צריך להיות ערניים ולהימנע ממקורות מפוקפקים. זה נכון גם למקורות על מחקריי בנושאי ארגוני הטרור באפריקה, בהם אני מעמיק. כל הארגונים הללו משתמשים ברשתות החברתיות ובעיקר בטלגרם".

מעבר לדוקטורט באוניברסיטת ת"א, מתן פועל גם במכוני מחקר: "מכון עמית למחקר טרור ומודיעין", הפועל תחת המרכז למורשת המודיעין ולמשרד-הבטחון וגם "המכון ליחסי ישראל-אפריקה" הקשור לאיזור הגיאוגרפי אותו הוא חוקר ועוסק בנושאי כלכלה, חברה, חינוך ופוליטיקה. שני המכונים אוספים ומנתחים מידע ממקורות גלויים וכאמור, הנתונים מראים כי מוקד הטרור הגדול בעולם הוא כבר שנים ארוכות באפריקה, ולאו דווקא במזרח-התיכון, כפי שמשתקף בתקשורת העולמית.

מאחל למתן הצלחה בהמשך דרכו המקצועית וביחד עם תור והילדים – קליטה מהירה, מוצלחת ושלמה בביתם ובשכונה החדשה.

הרצון לגור ולחיות בעוטף נולד אצלי לפני ארבע שנים בערך, כשנסעתי לבקר את אור רוזנברג, חברי שעשה שנת שירות בקיבוץ ניר עוז. כבר מהדרך היה ברור לי שהאזור הוא משהו מיוחד – שדות חקלאיים שלא נגמרים, שקט שקשה למצוא כמוהו במרכז ושקיעות מדהימות. אחרי שהסתובבנו קצת בקיבוץ ובאיזור, אמרתי לעצמי בדרך חזור שמתישהו בחיים אני חייב לחיות ולחוות את האזור הזה יותר. 

אחרי שסיימתי שירות צבאי כתומך לחימה בשלדג וחודש של ניקוי ראש בתאילנד, החלטתי שזה הזמן הנכון להעביר את החיים שלי לעוטף. במיוחד אחרי 7 באוקטובר הרגיש לי שלא יהיה זמן נכון ומדוייק יותר. 

חיפשתי עבודה בקיבוצים שונים ובסוף הגעתי לקיבוץ כיסופים (חלקכם אולי תכירו אותו גם כקיבוץ עסיסים). בבוקר 7 באוקטובר חדרו לכיסופים כ-200 מחבלים, רצחו 13 מחברי הקיבוץ ושישה עובדים תאילנדים וחטפו את גופתו של שלמה מנצור לרצועת עזה.

המרחק בין כיסופים לרצועה הוא כשני קילומטרים והמחבלים הגיעו בגלים וניהלו קרב עם לוחמים, בעיקר מגדוד 51 של גולני, שאיישו את המוצב הצבאי הצמוד לקיבוץ ובכך מנעו אסון גדול יותר. ב-9 באוקטובר, כאשר אנשי הקיבוץ פונו למלון בים המלח, החליטו ראובן הייניק ז"ל, מנהל הרפת ועובד נוסף, לחזור לקיבוץ כדי לחלוב את הפרות שנשארו בקיבוץ. מחבל שהסתתר במכון החליבה פתח עליהם באש וראובן נהרג. טנק שהגיע למקום פוצץ את מכון החליבה בו הסתתר המחבל. 

רוב חברי הקיבוץ עדיין מפונים ומתגוררים בשכונה זמנית בעומר כשהתכנון לחזרה לקיבוץ מיועד לקיץ הקרוב. כיום גרים בקיבוץ חלק קטן של תושבים שהחליטו לחזור, עובדי הענפים במשק וגדוד מילואים "משק-נשק", שתפקידם לשמור בקיבוץ ולעבוד בענפים. 

בחודשיים מאז שהגעתי לכיסופים, אני עובד בנוי של הקיבוץ. איתי בצוות עובדת נוספת שהגיעה כמוני לעבוד פה ואנחנו מקבלים גם עזרה מהמילואימניקים מגרעין "משק-נשק". אחראי עלינו מנהל הענף שהוא חבר קיבוץ ותיק הנמצא על הקו בין עומר לכיסופים (וחשוב לא פחות לציין שגילו לי שבצעירותו הוא היה חלק מההשראה עבור דרור שאול לדמותו של קרמבו בסרט הידוע).

בנוסף לעבודת נוי שוטפת, מוקדש חלק גדול מהעבודה שלנו לשיקום וחידוש המבנים הציבוריים והשטחים הפתוחים בקיבוץ, כדי לעשות מה שאפשר שהקהילה תוכל לחזור הביתה כמה שיותר מהר. כמעט כל מבני הציבור בקיבוץ עוברים שיפוץ ורבים מהבתים שנהרסו נבנים מחדש.
כשירדתי לכיסופים להתרשם ולהחליט אם זה מתאים לי, הצטרפתי לצוות הנוי ולמשפחתו של שלמה מנצור ביום לפני הריסת ביתו כדי להעביר את גינת הקקטוסים המפורסמת של שלמה למיקום זמני עד לסיום שיפוץ הבית. זה היה יום משמעותי וכבר מהרגע הראשון פה, הבנתי שזו הולכת להיות שליחות משמעותית עבורי.
כשהגעתי לפה במוצאי סוכות עם בני המשפחה שבאו לסייע לנקות את הדירה שלי, גיליתי בחורשה הסמוכה חמישה שלטים שנתלו על גזעי העצים להנצחתם של חמישה חיילי "צוות פרץ" מגדוד 101 של הצנחנים, שהיו הצוות הצבאי הראשון שהגיע לקיבוץ ונהרגו בקרב על הגנת הקיבוץ.

סמ"ר עומרי פרץ ז"ל מאליכין היה בן גילי ולמד איתי בכיתה ביסודי במשגב. כבר אז ידעתי שאני רוצה לעשות משהו סביב העץ שלו בחורשה, שייתן כבוד וינציח את סיפור הגבורה שלו ושל הצוות. לפני שבועיים הגיעו ההורים של עומרי מאליכין ועשינו פרוייקט משותף של סידור השקיה ושתילת פרחים ופקעות סביב העץ. זה היה יום משמעותי ומרגש מאוד. 

אני מרגיש תחושת שליחות לתת ולתרום למקום שחווה את האירועים הקשים בבוקר 7 באוקטובר, בתקווה שהקהילה תחזור ולראות את העוטף חוזר לחיים.

הערב יורד באחד האמשים. זו השעה שרובכם כבר סיימתם להשכיב, חלקכם זרוקים על הספה מול נטפליקס. בחוץ ערב סתווי ומעליו מרחפת הידיעה כי אחרי שנתיים הסתיימה המלחמה. בקיצור כך, פחות או יותר, נראית מנוחה על זרי הדפנה.

אבל בין שכונת ההרחבה הראשונה לשנייה, ניתן לאתר דמויות חמושות נעות בחושך ומבט קרוב יותר מאתר פרצופים מוכרים מתחת הקסדות.

"כן, שמענו על זה שעכשיו יש הפסקת אש וגמרו להילחם ואולי גם תעשה בעלון ראיון עם 'נשים רודפות שלום' אבל אותנו זה לא מעניין – אנחנו מתאמנים", אומר מקור בכיר בכיתת הכוננות המקומית שאנשיה ביצעו לאחרונה אימון תקופתי.

המתארים שתורגלו במהלך האימון היו סריקת רחוב חמושה תוך תנועה לילית מאובטחת ומכיוון שמכתבות קודמות אתם בוודאי זוכרים כי לא תמיד הרמה המקצועית נשמרה, כמובן שיש חשיבות גדולה לאימונים התקופתיים.

אבל הכוכב האמיתי של האימון הנוכחי לא נע עם הכוחות בסדר התנועה אלא ריחף בדממה מעליהם.

"זה היה האימון הראשון עם הרחפן התרמי", חושף המקור. "וזה מכניס אותנו לרמה אחרת לגמרי. עד לאימון הזה, בכל תנועה לילית המחבלים תקעו אותנו משום שבלילה קל להסתתר. אבל באימון הזה התברר שלא ניתן להסתתר מהרחפן התרמי המאפשר ראיית לילה רציפה לכוח במשך לפחות חצי שעה".

כמו הרבה דברים טובים בישראל, הרחפן נרכש באמצעות תרומה מחו"ל אליה התווסף סכום מסויים מתקציב הבטחון הקיבוצי.

"אנחנו כבר עושים ברחפן שימוש מבצעי בכל ההקפצות של כיתת הכוננות. כך, למשל, בעת נסיון הביזה של קלאב-קאר משכונת הבריכה באחד הלילות בשבועות שחלפו, הרמנו אותו לאוויר. במקביל אנו מיישמים לקחים מתחום התעופה בכוח שלנו".

מאחורי הביטוי "לקחים מתחום התעופה" מסתתרת התקלה המבצעית במסגרתה הרים הכוח רחפן קודם שהיה בשימושו – והלה פשוט טס למקום ממנו לא שב.

"זה עוד קרה בתקופה של שיבושי הג'י.פי.אס", מנסה המקור לסבר את האוזן. "אבל כיום יש לנו מוסמך אחד בתור מפקד הטייסת (מדובר בלוחם י"ו) והוא היחידי המורשה לתפעל את הרחפן התרמי".

כעת מתברר כי זו רק ההתחלה. "אנו עובדים כעת על פתרון טכנולוגי שיאפשר הזרמה של דאטה ויזואלית מהרחפן התרמי אל הטלפונים האישיים וכך יוכל כל לוחם ביחידה לראות בזמן אמת מה נמצא בתוך החושך".

טוב, יופי של טכנולוגיה – אבל מה עם הלוחמים?

"יש כרגע יותר מ-30 לוחמים ביחידה, כמחצית עם נשק ארוך והשאר עם אקדחים. התרחיש מולו אנו מתאמנים הוא של כמה מפגעים בודדים ולא לחימה מול פלוגת נוח'בה".

לדבריו, המוטיבציה בכיתת הכוננות גבוהה כתמיד, החבר'ה מתייצבים לאימונים וכמובן שתחקיר הסיום מלווה תמיד בבליסה ראויה ומגוונת. "אירועי השנתיים האחרונות (בכל התחומים) לא פגעו בתחום הקולינריה הכיתתית", מדווח המקור.

אז אם כל זה גורם לכם להזדקף מהספה עליה אתם רובצים ולהגיד לעצמכם "גם אני רוצה", קבלו עדכון אחרון.

"החל מהזמן הקרוב נתחיל באימוני כושר משולבים באימוני ירי", מדגיש המקור הבכיר ואני מעביר בראשי את השמות והפנים ונזכר שלא כל הלוחמים שירתו ביחידות קצה (הגדרה עדינה) ולכן הכישורים הנדרשים בכל תורת לחימה, ביום או בלילה, רלוונטיים מתמיד.

אז נסיר שוב את הכובע בפני כולם (כולל הרחפן התרמי) על ההתנדבות, ההשקעה והרצון לתרום ונקווה שלא נזדקק לשירותיהם.

אֶת הָרֶגַע שֶׁשָּׁמַעְנוּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה 

שֶׁהַכֹּל הִשְׁתַּנָּה

אֶת הַלֵּב שֶׁנִּדְרַךְ

אֶת הָאוֹת הַבָּהוּל שֶׁנִּשְׁלַח

אֶת צִלְצוּל הַטֶּלֶפוֹן שֶׁהֶחֱרִיד כָּל כָּךְ

אֶת הַבֶּטֶן שֶׁהִתְכַּוְּצָה

הַצְּעָקָה שֶׁהִתְפָּרְצָה

הַדִּמְעָה שֶׁנִּקְוְתָה

הַשִּׂמְחָה שֶׁכָּבְתָה

אֶת הַיְּדִיעָה הָאֲיֻּמָה

אֶת הָאֵימָה, 

אֶת בִּכְיָהּ שֶׁל הָאֲדָמָה 

וְשֶׁל אֻמָּה שְׁלֵמָה

נִזְכֹּר, וְלֹא נִשְׁכַּח לְרֶגַע – 

אֶת מִי שֶׁקָּם בְּלִי שֶׁקָּרְאוּ לוֹ וְיָצָא לַקְּרָב

אֶת זֶה שֶׁנִּלְחַם, אֶת זֶה שֶׁנִּפְצַע, אֶת זֶה שֶׁלֹּא שָׁב

אֶת כֹּחָהּ שֶׁל הַתִּקְוָה

וְהַמִּלָּה הַטּוֹבָה

וְהַהֵיחַלְצוּת 

וְהַהַקְרָבָה

נִזְכֹּר, וְלֹא נִשְׁכַּח לְרֶגַע – 

אֶת אָהוּבֵינוּ בַּמִּנְהָרָה

אֶת סִבְלָם הַנּוֹרָא

אֶת יִסּוּרֵי הָאֵם, הָאָח, הַבָּת, הַחָבֵרָה 

אֶת הַשְּׂרִיטָה שֶׁל כֻּלָּנוּ בַּלֵּב

שֶׁלֹּא נוֹתֶנֶת לִישׁוֹן, שֶׁזִּכְרָהּ אוֹרֵב, וְצוֹרֵב, וְכוֹאֵב

אֶת כָּל אֵלֶּה הָרַבִּים רַבִּים

הַיּוֹצְאִים לַכִּיכָּרוֹת וְלַצְּמָתִים 

לִמְבוֹאוֹת הַבַּתִּים שֶׁל הָרוֹזְנִים וְהַשָּׂרִים

וְזוֹעֲקִים, וְנֶאֱבָקִים

לֹא מְוַתְּרִים, לֹא שׁוֹתְקִים

נִזְכֹּר, וְלֹא נִשְׁכַּח לְרֶגַע – 

אֶת הַשַּׁלִּיט וְסָרִיסָיו 

אֶת הַשְּׁקָרִים, אֶת הַכָּזָב

אֶת הָרְמִיָּה, אֶת הַשִּׂנְאָה, אֶת דִּבְרֵי הַשַּׁחַץ וְהַשָּׁוְא

אֶת הַהַפְקָרָה

אֶת הַהַשְׁחָרָה

אֶת הָאֲדִישׁוּת, אֶת הַפְנָיַת הַגַּב

נִזְכֹּר, וְלֹא נִשְׁכַּח לְרֶגַע – 

עַד שֶׁנִקַץ מִסִּיּוּט אֶל אוֹר יוֹם

עַד שֶׁנֶּחֱזֶה בְּשׁוּבָם בְּשָׁלוֹם

עַד שֶׁנְחַבֵּק אֶת הַחֲטוּפִים

וְאֶת הַחַיָּלִים וְהַחַיָלוֹת הָעֲיֵפִים

וְנַחוּש שֶׁאֶפְשָׁר, 

וַאֲפִילוּ מוּתָּר

לְחַיֵּךְ וְלוֹמַר:

מִלְחָמָה רְשָׁעָה, שַׁלִּיט אַכְזָר

זְמַנְּכֶם עָבַר!

(הוקרא בערב שנערך במועדון ב-7 באוקטובר 2025)

בגבעת חיים ישנה קבוצה גדולה של נשים פעילות במסגרת "נשים עושות שלום". הן ביקשו להשתלב במיזם אומנותי גדול ביוזמת הגלריה לאומנות בגבעת חביבה, במסגרת פסטיבל "מתחת לפנס" במהלך סוכות 2024.

כותרת הפסטיבל הייתה "מכאב לתקווה" והוא אמור היה לציין שנה לאסון 7 באוקטובר כשבאותם ימים ישנם חטופים רבים במנהרות וסיום המלחמה עדיין לא נראה באופק.

קבוצות נשים רבות מכל הארץ, יהודיות וערביות הפועלות למען השלום, חברו להעמדת אוהל המאגד בתוכו עבודות המסמלות את התקווה ומקבלות השראה מעבודתה של האומנית סיגלית לנדאו, גם היא פעילת שלום.

נשות הקבוצה של "נשים עושות שלום" פנו לקבוצת הסריגה המקומית אשר הסכימה להשתתף במיזם, אבל הרגישה שהיא צריכה יד מכוונת ופנתה למיטל סיון שני שתוביל את הפרויקט.

כ-20 נשים מגבעת חיים והסביבה, נפגשו פעם בשבוע ועבדו במרץ על העבודה שכללה סריגה ואריגה. המפגש השבועי הקל עלינו את הימים הקשים של הדאגה והפחד במלחמה הבלתי נגמרת.

הרעיון לעבודה התחיל מיצירת כדורים סרוגים העשויים מרצועות בד שנגזרו מחולצות טריקו ישנות בצבעוניות של אדום, חום ושחור המתקשרת לכאב ולבן המסמל את התקווה.

משם זה התפתח ליצירת יריעה מרכזית ארוגה המחברת בין האדמה למטה והאוויר למעלה וחובקת קוביית בטון, עליו היא מונחת. כדי ליצור את הנול הגדול לעבודה, קיבלנו קרשים מפינת עץ.

ואז, עקב המצב הבטחוני בארץ וביטול הפסטיבל בגבעת חביבה, נארזו הכדורים והשטיח הארוג בקרטונים והעבודה חיכתה להזדמנות להצגתה.

פנינו לחנוש מורג בתקווה שתסכים להציג את העבודה בגלריה לאמנות בגח"א.

וכך, לפני כשלושה חודשים בכוחות מחודשים, התחלנו ליצור עבודה שנייה המתכתבת עם העבודה הראשונה, שוב עם חומרי טקסטיל רכים.

בגלריה מוצגות שתי העבודות הגדולות בתוספת צילומים המתעדים את התהליך. אתם מוזמנים להגיע ולהתרשם. התערוכה תוצג עד 23 באוגוסט.

האוכלוסייה שהתאספה במקלט כללה פעוטים מגיל חודש וחצי עד גילאי 80 פלוס. המקלט היה מאובזר בכיסאות רבים, ספה, מיטת קומותיים, מזרונים, מרבד, מאווררים, טלוויזיה, Wi-Fi ממתקים ומשחקים לילדים ובאמצע שלחן קטן. במהלך השבועיים הפתאומיים הללו, נאספה אוכלוסייה פחות או יותר קבועה ומיד גם התקבעו מקומות הישיבה.

על קיר המזרח ישבו משפחות פולק עם הכלב צופקי. אליהם נוסף אורח מגרמניה דומה להם במידותיו ועל כפות רגליו כפכפי אדידס אדומות. הביקור הקודם שלו נערך ב-7 באוקטובר ( הם חייבים להפסיק להיפגש כך).

בקיר הצפוני על הספה, ישבו בדרך כלל אמהות עם תינוקות שלא מזמן הגיחו לאוויר העולם. על  מזרונים לרגליהן השתרעו בנות משפחת גילה (איתי) והמשיכו את שנתן מהבית. בהמשך הקיר על מיטת הקומות, התמקמו משפחת עופרי (דה בורס) ושלושת ילדיהם הקטנים. הם הגיעו תמיד ראשונים, מתוקתקים ומאובזרים עם תרמיל מקלטים ובו סיר מצופה ניילון למקרה שאחד הקטנים ירצה להטיל את מימיו.

בקיר המערבי התמקמו משפחת שמיר, תמיד תינוקות על זרועותיהם, אנוכי, יוסי חי ומנחמים שבאו לשבעה של דרורה ז"ל.

על פתח הדלת בקיר הדרומי נעמדו גברים מסוקסים, גמלאי יחידות מובחרות, מנסים לאתר היכן נפלו הטילים ומה טיבם. בעיקר הם סתמו את האוויר המועט שחדר למקלט דרך הדלת. 

בתווך על המרבד היו המוני ילדים שצפו בסרטים מצוירים בטלוויזיה ולעיתים הזדמנו עוברי אורח עם כלביהם ופסיכולוגים מהתחנה עם מטופליהם.

בחלל האוויר היה ניחוח של מאפים שנאפו זה מכבר ע"י צחית וחולקו ליושבים. במהלך השבועיים נוסף גם מעקה בצד השני של המדרגות לנוחיות כל העולים ויורדים בהם.  

כולנו כמובן היינו מצוידים בטלפונים וכשניתן האות לצאת, ספר אותנו טל כעדר כבשים השב מן המרעה והכריז "הפעם היו 50 נפשות במקלט".

בכל פעם שהוזעקנו למקלט, הוא היה נקי מסודר וערוך לקראתנו ועל כך תודה גדולה וישר כוח לזוג הזה.    

אתחיל מהסוף. תעסוקה היא העוגן שלי, עשייה היא השפיות שלי כי תעסוקה היא לא רק פרנסה, היא זהות, היא סיבה לקום בבוקר, היא הדרך שלי להגשים את עצמי ולהאמין שיהיה פה טוב. את האמת הזו אני מחזיקה מעל 13 שנים, זו התאוריה מאחורי המודלים, זה הרציונל שעומד מאחורי הארגון בו אני עובדת, אבל זו לא סיסמה, זה היומיום שלי.

אודי הקוקר-ספניאל הגיע ב-6 באוקטובר, ירון יצא ב-7 באוקטובר ונשארנו לבד פה בקיבוץ, המומים ומפוחדים, בנסיון לעבור את הימים בשפיות ובחתיכה אחת עם קקי ופיפי של גור בן שלושה חודשים.

ביום בו התקשרה אלי נירה המנכ"לית ואמרה לי לקחת את האנשים הטובים ביותר, להקים יחידת גרילה בשם "צוות טקילה" ולעשות מה שצריך, קרו שני דברים: עשיתי גוגל וגיליתי שיש דבר כזה "צוות טקילה" ונירה הצילה אותי.

אני טובה בליצור יש מאין ואני טובה בלתכנן ולהוציא לפועל. כל יצירה היא אירוע שצריך להקים, אני מציירת לי תמונה בראש, זה קל.

לא קל לי להיות עם שני ילדים בבית ולא קל לי להיות לבד. ירון עושה הכל ואני בעיקר עובדת, מתכללת ומבשלת בשישי שבת. אלו היו ימים בלתי נסבלים אבל נירה נתנה לי משימה ואני מסתערת: תוך שעתיים יש סקיצה בראש, תוך יומיים צוות וב-21 בנובמבר 2023 אנחנו במלונות בירושלים ופוגשים מפונים מהצפון. 

פגשתי אנשים שנתלשו מביתם, מסתובבים עם פיג'מה בבית מלון, עוברים מהחדר לחדר אוכל ובחזרה ובדרך יוצאים למכולת לקנות סיגריות עם הפיג'מה.

הסיפור של העשייה שלנו בימי מלחמה הוא עקרון הרציפות התעסוקתית – סיבה לקום בבוקר, להיות בעשיה, בבחירה, להרגיש באונים ובשליטה, לצאת מהפיג'מה, להיות בתנועה, ללמוד, לשכלל מיומנויות, אולי להניע את העסק מחדש במקום אחר, אולי ללכת ולמצוא עבודה, רק להיות בתנועה.

דמיינו את עצמכם נמצאים חודש בחדר במלון בעיר רחוקה מהבית, תחשבו מה זה להיות 17 חודשים במפונות מתמשכת ומה ההשלכות שלה?

דצמבר 2023 וירון נכנס לעזה. ניתק הקשר ואני מחפשת לברוח, עובדת בלי סוף מזום לזום, מתורמת לשותף, כותבת תכניות, מגייסת כספים. בפברואר אנחנו נכנסים ללוות את תושבי ניר יצחק בחבל איילות, באפריל את תושבי כפר עזה בשפיים ובשלב הזה גייסנו מעל ארבעה מיליון ש"ח ואנחנו מלווים את תושבי הצפון במרחבי הפינוי מטבריה ועד אילת.

ירון משתחרר אחרי 117 ימי מילואים ואנחנו מתחילים בשיקום. ברגעים שעצרתי ושאלתי את עצמי מה עזר לי לעבור את התקופה הזו, ידעתי לומר שזה העוגן שנירה שלחה לי: היא נתנה לי משימה והאמינה בי, שלחה לי חבל הצלה שהכריח אותי להיות בעשייה בימי מלחמה, לבנות תכניות חוסן תעסוקתי למפונים, לקהילות שנפגעו, למשפחות השכולות ולשורדי המסיבות.

בין סבב ראשון לסבב שני מתחילים לעכל, לטפל, לעבד, להתמודד ואני מבינה שההצלחה שלי הייתה בהישרדות שלי. לא היה פנאי לשאול, להתלבט, הסתערתי, טרפתי, לא דרכתי על ביצים, הבאתי את הלב שלי ואת הכאב שלי לצלחת, לפגישה, לזום, באותנטיות עם בטחון והרבה תקווה וזה עבד. מתארגנים לעוד סבב ובין לבין מגבירים. אני מסתובבת בכל הארץ, עוברת מקהילה למרחב פינוי, מהפגנה להפגנה ואז נכנסים ללבנון. את חושבת שהכנת את עצמך, למדת, התרגלת והגוף מסרב לקבל ונדרך. אני כועסת ומתעלת את כל הכוחות לעבודה: בונה תכנית למשרתי מילואים. מגייסת מאות אלפי שקלים והעשייה היא זו שמצילה אותי, אני מתישה את עצמי עד שקורסת בלילה, עוד יום ועוד יום עד שירון חוזר.

במרץ המדינה מחזירה את תושבי הצפון, מתחילה שגרה משפחתית, חוזרים לשיקום והעננה של הסבב השלישי מכתיבה את החיים ואת התכניות כשאני כמובן בורחת לעבודה.

3 ביולי, 2025 "לילה לבן" בקיבוץ ודיווח ערבי בחדשות: "חמאס מסר תשובה חיובית". הייתי היום בעוטף, עברתי מאזור צבאי סגור אחד לשני, מהחץ השחור לנחל עוז ולחממות של נתיב העשרה, פגשתי מעסיקים בחבל תקומה, ישבתי בשטח, באבק בלתי נגמר של כלים שנכנסים ויוצאים מעזה, ההפצצות לא מפסיקות, אני קופצת.

בדצמבר 2023 לא ראיתי כזו כמות של כוחות כמו היום, כמויות של כלים, חיילים שאמא שלהם לא ישנה בלילה והרים, הרים של אבק מלחמה בריח אבק שריפה. שני קילומטרים משם שקט, חיים ללא מלחמה ויש שגרה, פקקים, לחץ יום חמישי טיפוסי לחזור הביתה.

אני יושבת מול תושבים מהעוטף, בעלי עסקים שפשוט רוצים לחיות, להתקיים, לקום בבוקר לעשייה, אבל 636 ימים אחרי, קשה לקום בבוקר ולהניע את עצמך, לצאת לחממה ולעבוד. 636 ימים של חיים בהמתנה, באבל, בהישרדות, אמירות כמו: "אני לא רואה את האור", "פעם הייתה התגייסות, היום פועלים על אדים של דלק", "אין יכולת להכיל יותר" ושחיקת האמפתיה.

אלו הכוחות המניעים אותי לצאת עוד יום מהבית, להיות חמש שעות בפקקים, לכתוב עד 23:30 בלילה תכניות והצעות לתורמים, כי אני יודעת שתעסוקה היא סיבה לקום בבוקר ולהיות בתנועה. תעסוקה היא זהות, משמעות, תעסוקה מבנה מחדש מבנים שהתפרקו, היא עוגן, היא הצילה אותי בימי מלחמה והיא תהיה שם בשבילי בסבב הבא עלינו בחגים. השבוע עצרתי להרים שלוש כוסיות לכבוד שלוש תוכניות שזכינו לקבל: תכנית גדולה למשרתי מילואים ובנות זוג, תכנית למעגל השני והשלישי לנרצחי ה-7 באוקטובר, משפחות השבים והחטופים ותכנית גדולה לעסקים קטנים בצפון.

הלילה "לילה לבן" בקיבוץ, ירון עם הילדים בבריכה או בא"ש לילה ואני מתפללת שבזמן שהעלון יצא – ישובו אלינו כולם הביתה ונוכל להתחיל בשיקום האמיתי.

ולמה צניעות? כי באמת ובתמים אנחנו לא יודעים כלום ויפה השעה שנהיה בענווה כשאנחנו פוגשים את האנשים וכאבי היומיום שלהם. בזמן הזה למדתי שלעולם לא אדע או אבין מי יושב מולי ומה הוא עבר ולצד היררכיית השכול, האבל והטראומה יש מרחב חדש בו אנו צריכים ללמוד לחיות בהכרה, בעדות, בנוכחות, לתת למה שיש להיות ותמיד, בכל מצב, להחזיק את התקווה גם אם לא לנו, אז לזה שהפקיד בידינו את היכולת להראות את האור בקצה המנהרה.

לאחר שבוע של מלחמה מול איראן שלמרות כל ההתראות תפסה אותנו מנומנמים באותו בוקר יום שישי, 13 ביוני, פניתי לאלדד ורדי, יו"ר צח"י (צוות חירום ישובי) הטרי אצלנו.

הצוות המורחב נפגש מדי ערב לדון ולהחליט על פעולות נדרשות על רקע המצב כפי שידוע מפיקוד העורף והמיגון הזמין לנו כאן. מלבד אלדד ורדי כולל הצוות את יוני ארי, מנהל הקהילה, ליאורה רופמן, יו"ר הקיבוץ, גילת שניר, אמיתי לביא, שרון בר-שלום, גיא פיינברג, דודו לנג, יעל חילי, אנטה, אביגיל קולייר והיידי עפרון.

הם קובעים מה ניתן וצריך לעשות כאן כדי להבטיח את המיגון והבטחון המקסימאלי ליותר מ-1,200 ילדים, חברים, תושבים ועובדים זרים ואיך להעביר את המסרים, תוך היצמדות להנחיות פיקוד העורף והנתונים הספציפיים לנו.

לדברי אלדד, יש להם מנדט להקשיח עמדות בנושאים מסוימים ולהתגמש באחרים. כך, למשל, בפתיחה זמנית של המעדנייה וקיום מסגרות חינוכיות לא פורמאליות, כחלק מההגמשה ולעומת זאת, גישה קשוחה יותר בהפעלת הבריכה. לפעילויות מסויימות מחפשים אלטרנטיבות במקום ממוגן העומד בדרישות.

שאלתי את אלדד מה תפקיד צח"י מעבר ליישום הנחיות פיקוד העורף. "תפקידנו הוא לקחת את הבעיות העולות מהשטח ומהנסיבות, בתחום המיגון והפעילות השוטפת בקיבוץ, ולתת מענים אופטימליים ואמינים על פי הצרכים העולים מהשטח ובהתאם למה שזמין כעת", הוא מסביר. "למשל, 13 המקלטים הנמצאים במצב שונה במקומות שונים בקיבוץ. חלקם משמשים באופן שוטף לצרכים אחרים, כמו המועדון הסגול, חדר-הכושר בבריכה ו'מקלט ממי' לעומת מקלטים אחרים שהיו במצב סביר, אך הוכנסו לשימוש רק עם תחילת מתקפת הטילים האיראנית. בחלק מהמקלטים יש שירותים ומיזוג אוויר ובאחרים יש מאווררים ושירותים לא תקינים. המשותף לכולם הוא המיגון הפיזי, זמינות של חשמל, מים, תקשורת (טלפון) Wi-Fi, אינטרנט ולפחות אוורור. השירותים לא ניתנים להשמשה ללא השקעה משמעותית וכאמור לא הותקנו מזגנים. אלה נושאים שהנהלת הקיבוץ הייתה ועדיין מודעת להם ולכן החליטה להקצות סכום לרכישה והתקנה של מזגנים".

לקראת הראיון ביקרתי בכמה מקלטים, מצאתי את חלקם במצב טוב ואחרים – שמישים לצרכי הציבור, אך פחות נוחים. לדברי אלדד, ציבור המשתמשים במקלטים עוזר מאוד ומביא ציוד מגוון שעוזר לשהייה בהם. 

לשאלתי על אפקטיביות הגורמים בקיבוץ בנסיבות הנוכחיות, אלדד מציין את הזמינות והתגובה המהירה של כל הגורמים ובמיוחד את החשמליה בראשות אמיתי לביא ושל שרון בר-שלום בנושא המקלטים. בעיות שעלו והצוות הפנה אליהן, טופלו במידת האפשר במהירות ובמסירות.

הוא מצביע על התפוסה הגבוהה במקלטים והשהות הארוכה בהם שלא הייתה בעבר. השינה במקלטים היא תופעה חדשה, כך שהמקלטים והממ"דים הציבוריים, מלאים ונותנים תחושת צפיפות שלא הכרנו עד כה. בגנים, למשל, הממ"דים מספיקים לילדי הגן והצוות אך לא למשפחות שלמות הנאלצות להשתמש בהם בעיקר בלילות ללא מיגון חלופי.

כחבר (בזום) בצוות מנהלי צח"י במועצה האיזורית עמק-חפר, נחשף אלדד למצב המקלטים  בעיקר במושבים ולדבריו מצבנו טוב בהרבה מבחינת המוכנות. זה לא אמור להרגיע ועדיין יש מקום לשיפורים, שהצוות עושה עד כמה שניתן בזמן אמת.

שאלתי על ההמלצות העיקריות שלו.

"חייבים להוריד את אפליקציית פיקוד העורף ולהישמע בקפדנות להוראות המתקבלות שם ובתקשורת הפורמלית", מדגיש אלדד. "יש לשים לב לשכנים ולאוכלוסיות מיוחדות ולעזור במידת האפשר. כמו כן, ניתן כמובן להיעזר בצוות צח"י בכל נושא הקשור במיגון והתנהלות כאן".

לאחר שראיתי את מימדי הטיל שנפל בשדותינו, אני שואל את אלדד האם ומה ניתן לעשות כדי להתמגן מפני דבר כזה. "אם חלק כזה של טיל נופל על בית, הוא הורס אותו וזה ממחיש את גודל הסכנה למי שלא נכנס למקום ממוגן, לא כל-שכן, אלה שנשארים בחוץ לצפות ביירוטים". הוא חוזר ומדגיש כי אין לגעת ולהתקרב לחלק של טיל או שבר יירוט וחייבים לדווח לצח"י, לגיא או לדודו על כך. אסור להתפשר על ההנחיות ויש להישאר במרחב הממוגן עד אישור היציאה של פיקוד העורף.

ב"נוה-נועם" אין ממ"דים או מקלט קרוב, ונמצאים שם אנשים שקשה להעביר למקלט. מה עושים איתם? "הנוהל הוא להעביר אותם למסדרון בו אינם חשופים לחלונות. ברור שזה לא מצב רצוי אך הוא ידוע למוסדות הקיבוץ כבר שנים רבות. פתרון לבעיה אקוטית זו אינו זמין כעת".

צח"י פועל בשלושה מצבים: "שגרה", "שגרת-חירום" בה אנחנו נמצאים כעת ומצב הקיצון "חירום" (נפילת טיל, רעידת אדמה וכדומה) שבו מופעל חמ"ל. בצוות חמ"ל משתתפים מתנדבים מהקיבוץ המוקפצים בעת הצורך מהחמ"ל המשמש לתכלול המצב מול מספר גורמים כגון המועצה, המשטרה והצבא, כיבוי-אש ומד"א, משמר-הגבול ומול ישובים שכנים. כמובן שהם עובדים גם מול הציבור, גורמי הבטחון והרפואה ובעלי תפקידים בקיבוץ. אלדד מציין את רוח ההתנדבות, כאשר מייד עם הפניה לציבור נענו כ-10 חברים להצטרף לחמ"ל צוות החירום היישובי.

כרכז לשעבר של צוות החירום להתמודדות עם הקורונה כאן, אלדד מדגיש כי ההבדלים בין המצב בקורונה למצב הנוכחי, הם משמעותיים מאוד. אז היו הוראות ברורות של הרשויות והממסד ולאי עמידה בהוראות ובמגבלות הייתה השפעה על מספר גדול של אנשים אך כיום, באופן מובהק יותר, האחריות היא אישית ומשפחתית של הציבור לקיים את הכללים.

"אני מבקש להודות לכל מי שלוקח חלק במאמץ לשמור על בטחון ובריאות הציבור לאורך כל השנה ובפרט במצב בו אנו נמצאים כיום. תודה ליניב אופיר על שנים רבות של עשייה". 

בואו נקווה שלא נזדקק לצוות פעיל זה בימים, שבועות, חודשים והשנים הקרובות. שהמלחמה תסתיים בחזיתות איראן ובעזה ושכל החטופים יחזרו הביתה, מי למשפחתו ומי לקבורה בישראל ושכל הפצועים יחלימו בהקדם האפשרי. בינתיים, שמרו על ערנות ומלאו את ההוראות.