ממי לברון המליצה לי לשוחח עם הילה אשורי ממשגב-עם, אחת מברי-המזל שמצאו כאן מקום רגוע ורחוק מגבול הצפון וממתקפות החזבאללה. בשלושת החודשים האחרונים ומאז המקרה בו נהרג במשגב-עם חבר קיבוצה שנפגע מכטב"ם, היא שוהה אצלנו בגבעת-חיים איחוד וכיום היא מתגוררת בחדרון צנוע אצל יפתח לברון.

גם לאחר שנה כאן, היא ממשיכה להתרשם מיופיו של הקיבוץ וכל מה שיש לו להציע לחבריו, תושביו ואורחיו. בטיוליה הרגליים ברחבי הקיבוץ שהוא אחד היפים שבקיבוצים היא מצלמת עצים, פרחים ונופים מרשימים.

נפגשנו אצל עזרי והיא נענתה לבקשתי לספר קצת על עצמה: במקביל ללימודי טיפול באמנות, היא עוסקת באמנות כבר יותר מ-30 שנים. בעבר היא גרה כ-13 שנים בתל-אביב, שם למדה הוראת חינוך-גופני ושם גם פגשה את ממי והן בקשר כבר שנים רבות. הילה נהנית מהאירוח של ממי בגבעת-חיים ומהעזרה שהיא מעניקה לה מאז שהיא כאן.

היא עבדה שנים רבות כפקחית הגנת-הצומח על מזיקים בשדות ופרדסי הקיבוץ הנמצאים בעמק-החולה ועושה זאת חלקית גם כיום ולצורך עבודתה בחקלאות, למדה על הגידולים השונים ומזיקיהם בקורסים יעודיים של "הגנת הצומח". כל זאת, כאמור, לצד עיסוקה באמנות במיזמים שונים וכמורה לקרמיקה בצפון כשאת עבודות הקרמיקה שלה היא מכרה גם בראש-פינה העתיקה. הילה מגוונת את עיסוקיה בהכנת ליקרים וגידול סחלבים המחכים לקונים בביתה במשגב-עם.

התעניינתי בעיסוקיה האמנותיים במשגב-עם ומצאתי בכתובים שהיא פועלת שם מתוך מה שהיה פעם בית התינוקות במשגב-עם, בו התרחש הפיגוע באפריל 1980 ובו נהרגו פעוט, מזכיר הקיבוץ ולוחם סיירת גולני.

המבנה נותר נטוש במשך שנים לאחר הפיגוע. אף אחד לא רצה להיכנס לשם ואביה של הילה שיפץ עבורה את המקום, בנה לה אובניים ותנור לקרמיקה והמקום הפך לביתה ולגלריה מקסימה בה הציגה את עבודותיה לאורך שנים מאז תחילת שנות ה-2000. על המקום הייחודי הזה במשגב-עם, אומרת הילה: "עשיתי כאן גן פורח יפהפה. אני מחזיקה בית שהוא גם אנדרטה". 

היא מספרת כי אביה, אברהם אשורי (במקור מחיפה) נפטר לאחר שהשלים את מלאכת שיפוץ בית-הילדים. מסתבר שהוא היה מתאבק בהפועל חיפה ובקבוצת ההיאבקות של גבעת חיים וזכה גם באליפות המדינה.

"המעבר מקיבוץ קטן לקיבוץ גדול הוא מאתגר. סיפור הפינוי שלי מתחיל בתחילת המלחמה ואז הייתי בבקעה כחצי שנה ולאחר מכן עברתי לבת-חפר, שם גר אחי. במשך קרוב לשנה הגעתי לכאן בסופי שבוע, כאשר לפרנסתי מכרתי ואני עדיין מוכרת בדוכן שלי בנחלת בנימין עבודות קרמיקה מגוונות ואת ספרי האמנות שהוצאתי. כשהגיעו לארץ תיירים, זה היה עסק לא רע וכעת, כשהלקוחות הם בעיקר מקומיים, העסק קשה יותר".

לביאה בן-אור אפשרה לה להשתמש בתנור הקרמיקה של החוג בסביום והיא מחמיאה לה על קבלת הפנים. היא זכתה לכך שאחת מעבודות הקדרות שלה (ראו תמונה) מוצגת בביאנלה לאמנויות במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב ומאז היא שומרת על נוכחות בביאנלה, ממשיכה למכור את יצירות הקדרות שלה ואת ספרי האמנות שלה ("אמנות עירומה") בנחלת-בנימין בתל-אביב ונהנית מאוד מגבעת-חיים, נופיה ואנשיה.

היא לא מתגעגעת לימים בהם שהתה עם ילדי הקיבוץ האחרים במקלטים, תחת מתקפות הקטיושות ומתקפת המחבלים על הקיבוץ, בהיותה בת 16 בלבד. המצב הנוכחי במשגב-עם קשה לה ועוד יותר מכך לחברים שנשארו שם והיא מקווה לימים רגועים יותר בקיבוץ, בגליל-העליון ובעמק החולה.

בכל ישוב קטן או נידח יש אותם – האנשים שהם מצד אחד חלק מהמציאות היומיומית, הרגילה לכאורה – ומצד שני יש להם את המבט החודר, עין לטושה לצד האחר, הנסתר, שרובנו עיוורים אליו.

הסובייקט, חבר ילדות, נקט כצפוי בתמרוני חמיקה בחסות מגפת השפעת – אבל בסוף נדחק אל הפינה וסיכמנו על כוס תה במבצר הסודי שלו, מרתפי הארכיון.
במפתיע, ולטובת הדדליין שגם ככה איים לחלוף, הוא הבליח בפאב המקומי כבר בערב חמישי (המלצה חמה ! בחסות כנופיית לנג-מירון, המקום פורח לאחרונה ומושך אף את העופות המשונים ביותר בלול), מה שאיפשר לנו להתחיל את הראיון מוקדם מהצפוי –
קבלו אם כן, לרגל התערוכה החדשה שלו בגלריה, את יריב אמיתי – ה'אח המלומד' הפרטי שלנו.
למרבה המזל, אדי הוויסקי שמזגו פרנסי המקום הותירו עדיין פינה צלולה יחסית וזכרתי ללחוץ על כפתור ההקלטה בדיוק כשיריב מתחיל לדבר על התערוכה החדשה שלו. "אני מאוד מתרגש," הוא הודה, "שני השותפים שלי, אחד מהם כבר סוגר עכשיו את התערוכה בעין חרוד… הם כל הזמן בעשייה. אני נהנה ממה שקורה, או כרגע לא כל כך קורה, ומזכיר לעצמי שזו לא פעם ראשונה."

שאלתי אותו אם הוא בעצם מרגיש כמו אמן צעיר, שעושה את צעדיו הראשונים בעולם האמנות.

יריב: לגמרי… למרות שהצגתי כבר בגלריה, עם ההגדות של פסח…

אנחנו נזכרים ביחד במעלותיהם, ובמיוחד במגרעותיהם של חלק מהאמנים שהשתתפו באותה תערוכה, וההשפעה שהיתה להם על בריאותה הנפשית של מנהלת הגלריה.

משם אנחנו מגיעים להיסטוריה סודית אחרת – בשנות ה-90 היה יריב חבר בקבוצת קומיקס מחתרתי שהוציאה את המגזין "סטיות של פינגווינים". (בנקודה הזו, אני טועה ומבלבל לרגע את השם עם קבוצת הקומיקס המתחרה "אקטוס טרגיקוס" ומקבל מיד שיעור מאלף).

יריב: לא… אקטוס זה היה המורים שלי (ירמי פינקוס, רותי מודן). זה היה בעיקר ניסיון להסתכל על גרמניה ולהגיד ככה אנחנו רוצים להיות, לעשות דברים נורא אינטליגנטיים וגרמניים, וזה מה שהם דפקו לנו לראש בכיתה – שאם אתה לא עושה את זה, אין לך מה לחפש במקצוע. אם אתה לא יוצר קומיקסים אירופאים ומהורהרים על חיים אורבניים, לך כבר תמכור דולרים, לך תהיה שוטר.

הסיפור מתגלגל לאספן אמנות, ולספר שעוד ילווה אותנו בהמשך הכתבה:

יריב: …הוא נורא נחמד, הוא השיג לי ספר נדיר בנדירים – הוא ראה אצלי חומרים מ"סטיות של פינגווינים", הוא ראה את החומרים אלו, ואמר לי "אני אספן, אני רוצה את מה שיש לך, אבל (לתת) כסף לא כל כך בא לי… יש משהו בעולם הזה שהיית רוצה בבעלותך?" אמרתי לו, אני לא יודע אם שמעת אי פעם, אבל יצא בעברית ספר שנקרא "נקרונומיקון"… אז הוא אמר לי "את שלי אתה לא תקבל, כי הוא עם הקדשה – אבל אני יודע איך להשיג אותו".

יואב: זה לא הספר (הפיקטיבי) מהסיפורים של לאבקראפט? מה זאת אומרת, יצא בעברית? הספר הזה הוא פיקציה, הוא לא קיים באמת…

יריב: הוא יצא בעברית, ב-2005.

יואב: אבל מה התוכן שלו?

יריב: התוכן שלו מדהים. הסיפור של הנקרונומיקון זה בדיחה מתגלגלת שרצה כבר עשרות שנים, שמקורה באמת אצל לאבקראפט בשנות ה-20, אבל מתישהו מישהו החליט, כנראה שהראשון הוא משנות ה-70 באיטליה, שכדאי לכתוב אחד אמיתי. זה נקרא נקרונומיקון של סימון, לא קראתי את זה אף פעם. באיזה קבוצה נתקעתי באספן, שהוא נדהם שיש את זה בעברית, הוא אוסף גרסאות ומשווה ביניהן…

(למי שלא מכיר: הנקרונומיקון הוא "ספר הצללים" המקולל שמופיע בסיפוריו של הסופר ה.פ. לאבקראפט – אבי ז'אנר האימה הקוסמית – מדריך עתיק ופסאודו-היסטורי לזימון כוחות אפלים שדנים את הקורא בהם לטירוף מוחלט. י.מ)

יואב: ומי כתב אותו ?

יריב: זה לא יודעים.

יואב : עכשיו זה קצת מדאיג אותי, אולי אני לא רוצה לקרוא את זה.

יריב: כתוב שם שאין זכויות יוצרים על הטקסט, ומי שיעתיק וישנן את הטקסט, שיהיה לו בכיף, אבל שיחכה ש… אגב –  לאבקראפט כותב במקור, שאותו אל שחיתות נורא המדבר עם הכותב לכאורה, שהוא ערבי בן המאה ה-11, מבגדד או מדמשק, הוא אומר לו : ״יום אחד יתרגמו את מילותיך ללטינית״  – וזה כאילו תרגום של איזה ורוס אחד, איזה רומאי, שלא היה קיים כמובן, אחר כך יתורגם לאנגלית על ידי ג'ון די, איזשהו מיסטיקן בריטי מהמאה ה-16, שלא תרגם שום דבר שקשור לזה, אבל לאבקראפט הכניס את השם שלו..
ואז בסוף הוא אומר – ויום אחד יתרגמו אותך אל יהוד – ככה במקור – לשפתם, ואז יבוא סופו של העולם…

בנקודה הזו, יריב נאלץ להרגיע אותי שמאז התרגום עברו כבר יותר מ20 שנה ובינתיים ״הכל בסדר״, אמירה שעליה אני כמובן מזדרז לערער תוך מבט חטוף לשמיים. כך או כך האלכוהול הכריע אותנו, את ההמשך קבענו לשבת.

ואם הגעתם עד פה, ולפני שנמשיך, אזהרה חשובה ! כתבה זו, כמו אותו ספר מיתולוגי ואולי פיקטיבי שהוזכר, היא בעצמה מבט לצד ההוא, האחר  – הקריאה על אחריותכם! אם תגיעו לסוף הטקסט הזה שפויים, ייתכן שלעולם לא תסתכלו שוב על קליפת עץ, סלע בזלת או קוץ תמים לכאורה באותו האופן.

בגלריה

מצוידים במחברת ורשמקול, התכנסנו בגלריה להמשיך את הראיון בתוך אובך צהבהב אפוקליפטי, כיאה לנושאים שבהם אנו עוסקים כאן,

יואב: היה לי את הרעיון, בגלל שאנחנו שנינו לא כל כך מקצועיים בעסק הזה – קודם כל לעשות כאן שיחה חופשית, ודבר שני, ליצור מפה. לקחת את הקוראים  שלנו מהקיבוץ, למפות את כל ההקשרים של העבודות שלך בצורה כמעט גרפית כזו …

יריב: וואי, פתאום עולה לי משהו בראש, כי שני הכותבים שאני מאוד מושפע מהם, אחד זה אומברטו אקו והשני זה ה.פ. לאבקראפט, שניהם עסקו במיפוי המון פעמים. ונגיד ב"באודולינו" של אקו — זה רומן שבו חבורה יוצאת לחפש ארץ אגדית — אני חושב שאחד מהאיורים פה בכניסה מתייחס לסקיופוד (יצור מיתולוגי בעל רגל אחת ענקית שמשמשת לו כשמשייה) ששוכב על הגב. והארץ הזו שהם מחפשים כבר מוזכרת באיזשהו מסמך מזויף מהמאה ה-11, סיפור אמיתי לגמרי, שכאילו נכתב על ידי אדם בשם "הכומר יוחנן", שהוא שליט של איזושהי מדינה…

יואב: זה באפריקה, נכון?

יריב: בהתחלה זה היה באפריקה, אחרי זה הטקסט נדד למזרח הרחוק, כפי שקוראים לזה.

יואב: מה שחשוב שזה יהיה במקום רחוק, שלא רואים.

יריב: בדיוק, בדיוק. וארצו של הכומר יוחנן מתוארת, אתה יודע, כמקום הכי טוב, הכי עשיר, הכי חיובי, הכי טהור מכל הבחינות, ושולט בו אדם שהוא התגלמות הצדק והענווה, והוא כאילו מזמין את הקיסר של האימפריה הרומית בעצם לחבור אליו. והם יוצאים שם איזו חבורה הזויה למצוא את הארץ הזו, ומוצאים אותה, אבל היא לא בדיוק מה שתואר בספרים….
ומצד שני,לאבקראפט  שהוא פעל בעיקר בראשית המאה ה-20, מתאר בעיקר בעקבות תגליות כמו המיפוי של הקוטב הדרומי וההגעה לשם. הוא תיאר ארצות נסתרות באנטרקטיקה, יבשות ששקעו… הוא מאוד עוסק בגיאוגרפיה של כדור הארץ, בגיאוגרפיה הנסתרת של כדור הארץ.

יואב: זה לא סתם גיאוגרפיה. זה ארצות שהן כאילו גלויות לעין, אנחנו יודעים איפה הן, אבל יש בהן את הדברים שאנחנו לא רואים.

יריב: כן. יש לאקו ספר שנקרא "תולדות האגדות", שזו אנציקלופדיה של כל המקומות הלא קיימים שהוזכרו בטקסטים קאנוניים – שנגרילה, דרך גן העדן הארצי, היבשות של לאבקראפט ועוד כהנה וכהנה.

יואב: השאלה היא שגם אנחנו כאן חוקרים ארץ נסתרת כזו — ההשפעות על העבודות שלך. לאבקראפט, הילדות שלנו, הארכיון… אלו מקומות יומיומיים לכאורה, אבל יש בהם משהו נסתר.

יריב: מה שנסתר ולא גלוי לעין אולי זה החיבור ביניהם. זה נכון.

יואב: אז אם נצייר מפה, כדי לחבר את כל המקומות האלו, כיוון שאתה צייר במקצועך –

יריב: באמת יש לי איזושהי קריקטורה שבה אני מחבר את דודו גבע עם לאבקראפט.

בשלב הזה עשינו הפסקה קצרה בראיון , כיוון שהאמן נחטף לסיור גלריה עם מספר מבקרים.

בסיור עצמו, מול אחת העבודות, צף לרגע רובד האפל יותר. העבודה מבוססת על תצלום ארכיוני – קבוצת אנשי קיבוץ, בבגדי חורף, עומדים על גבעה ומביטים לכיוון מזרח. אף אחד כבר לא יודע מה הטקס שנערך שם. הארכיונאית ניסתה לברר, שאלה את מי שנותר מהדור הראשון – אף אחד לא יכול היה לעזור. התעלומה נשארה פתוחה, ויריב הדביק על התצלום, בטכניקת הקולאז' שלו, דמויות מפלצתיות שמציצות מבין האנשים העומדים שם. כאילו הן תמיד היו שם, רק שאף אחד לא צילם אותן.

בשיחה שנרקמה מול העבודה, יריב אומר שבארכיון הקיבוץ הוא נתקל בעדויות לקהילה שעבדה כוח עליון שלא היה בדיוק אל, אבל קיים לגמרי במציאות שלהם. הוא מספר על חברה, ניצולת שואה, שעזבה את הקיבוץ לאוסטרליה – ועל הקושי, האטימות, של הקהילה סביב העזיבה הזו. האידיאולוגיה הפכה אותם לאנשים קשים, עציים.

כמו בעיירה אינסמאות' של לאבקראפט, התושבים  נטמעו עם יצורי מעמקים ולאט-לאט הפכו דגיים ודוחים. וכאן, אנשי הקיבוץ "מתעצים" – מפתחים קליפות של עץ. מי שעובד כוח גדול ממנו מקבל לאט-לאט את התכונות שלו. ומי שלא התאים נדחק החוצה ונעלם מהסיפור הרשמי, בדיוק כפי שהתרבות ה"אלדריץ'", המוזרה והקדומה, נדחקה ונעלמה מאירלנד כשהנצרות הגיעה.

הדימויים האלה לא נשארו רק ברמה של מטאפורה. בעבודות אחרות שתלויות בגלריה, יריב עובד ישירות עם הטבע של המקום – צמחי אלוורה שמזיק פגע בהם ונשארו לעמוד, גזרי עצים, קליפות. הוא מוצא בהם גולגולות, זרועות של תמנון, דימויים שבדרך כלל אתה מצפה למצוא בכרזה של סרט זוועה — רק שפה הם צומחים מהדשא ליד חדר האוכל. יריב שותל אותם בתוך העבודות כאילו הם סימנים של תרבות קדמונית, שורשים שמפעפעים מתחת לקרקע ושולחים יונקות למעלה. אתה רק צריך לדעת לאן להסתכל.

בסוף הסיור, אני מוזג עוד כוסית לחיזוק, וממשיך בראיון:

יואב: בוא נדבר על הילדות. זה אולי הדבר הכי משותף לכולנו כאן.

יריב: זה קודם כל דודו גבע, קורט הלבריטר (Halbritter), והתלהבות מדברים שהם לא מהמציאות שלנו. לראות דברים שלא היו קיימים, היגיון אבסורדי שאתה לא חווה במציאות היומיומית.

יואב: בילדות שלנו היו ההשפעות החיצוניות, אבל היה גם משהו מקומי מאוד. כדי להבין "עיירה קטנה", לא משנה אם זה בניו-אינגלנד או כאן, אתה צריך לגדול באחת כזו.

יריב: נכון. כדי להעריך טרקטורים, אתה צריך לראות אותם בילדות. יש לי זיכרון מהגן: משאית עם תופים ענקיים של צינורות שפורסת אותם. עף לי השכל מזה. רציתי שהמשאית תהיה שלי, אבל כילד אתה לא יכול להיות בעלים של משאית – אז אתה מצייר אותה. ככה אתה לוקח עליה בעלות, משמר אותה.

יואב: נחזור למה שאמרת לי בפאב – ששני השדונים שמציצים מאחורי האבן בציור שלך, אלו בעצם אתה ואח שלך?

יריב: במידה מסוימת, כן. זו ילדות לא מפוקחת. רוב החיים שלנו לא עברו תחת השגחה הורית צמודה. היינו צריכים לייצר לעצמנו גם את ההרפתקה וגם את הביטחון מהמעט שיש. לפעמים סלע גדול הוא אטרקציה.

יואב: הגייזר ההוא ליד איפה שסלע הבזלת נמצא היום – צינור הקיטור המיתולוגי שפרץ פעם מהדשא מתחת למרפאת השיניים – היה בזיכרון שלי כמו דרקון.

יריב: זה בדיוק זה – למצוא את הקסם בפינות. המציאות הדלה והצנועה של הקיבוץ בשנות ה-70 וה-80 דחפה אותך לדמיין את מה שאין.

יואב: אם נצייר את זה במפה תחת "קיבוץ – ילדות", איזה סמל נבחר? מגדל מים? שדה וטרקטור?

יריב: שדה וטרקטור חורש זה סמל חזק. היינו הולכים לראות את המהדק של הכותנה עובר, זה היה סוג של פלא, מכונות מוזרות שמתנדבים מפעילים.

יואב: נוסיף לזה את דודו גבע והלבריטר שהגיחו לעולמנו. ההורים שחררו אותנו לקנות את הספרים האלו ב"יום הספר", למרות התכנים הפרועים שהיו בהם…

יריב: ספר זה ספר — יותר טוב מכדורגל. אני לא חושב שאימא שלי ידעה אי פעם איזה תכנים היו שם בפנים

יואב: הארכיון הוא גם תחנה חשובה. הוא קרוב לקיבוץ, אבל הוא מייצג עבר רחוק.

יריב: הארכיון נותן מבט על הילדות שלי וגם על הילדות של אלו שהיו כאן לפנינו. הדימוי שלו במפה צריך להיות זכוכית מגדלת – מקום שבו דברים קטנים ונידחים מההיסטוריה נחשפים ופתאום מקבלים משמעות עמוקה.

יואב: ואולי נצייר את הארכיון במפה כמנזר מימי הביניים?

יריב: לגמרי. אני מאוד נמשך לדימוי של 'האח המאייר' מ'שם הוורד' – אותו נזיר-אמן שמחבר בין דברים לא הגיוניים ומגלגל מחשבות 'לא טהורות' בשולי הטקסטים הקנוניים. בארכיון הקיבוץ יש את החומר הרשמי, אבל יש גם את ה'אוף-דה-רקורד', את הרכילות והגוזמאות. הגוזמאי הוא אבן בסיס כאן.
קח את הצריף לכימיה, למשל, שהרסו לא מזמן…

יואב: הצריף הזה נבלע על ידי שיח ענקי. זה מטורף, יער שפשוט בולע בניין. משהו שלא קורה אפילו בסיפורים. היית נכנס לתוך השיח ופתאום מגלה שם עולם, סירות עגולות…

יריב: וזה בדיוק מה שמעיף לי את הדמיון! אלו החומרים שמדליקים אותי. אני רואה משהו, וכבר מלביש עליו סיפור שלם. הרבה מהציורים שלי מלווים בטקסטים כאילו הם מתוך "יומן משק" ישן. למשל: "יוסף מבקש כעת שנכנה אותם לא יצורים אלא ברואים…" זה כל מה שנשאר – שברים של רמזים על קהילה שנעלמה ולא התאימה לשום מציאות נורמלית.

יואב: ואיך לאבקראפט נכנס לזה?

יריב: אני מאוד מתחבר לאישיות שלו – אדם מסוגר ורדוף. הוא לא בא לעשות ספרות גבוהה, הוא בא לתאר את הפסיכוזות והחרדות העצומות שלו. הוא מתחבר לכל מה שאלטרנטיבי ושולי. הוא כותב על קהילות קטנות ומסוגרות עם היסטוריה פנימית – וזה הרי מאוד מזכיר קיבוץ. אצולה כפרית ומנוונת עם חוקים ושפה משלה, ודברים שלא מדברים עליהם. ואני, כמו הסטודנט מהסיפורים שלו, מטייל במקום הזה ונחשף בפליאה או בחרדה לסודות שלו.

יואב: אז נצייר אותו כאי בגיאוגרפיה שלנו? ויש לי בשבילך עוד ארץ אחת – ארץ ה"דארק אייטיז" (Dark 80s). אני רואה את הדברים שאתה מעלה בפייסבוק מסצנת המסיבות הזו…

יריב: זה התחיל לפני 11 שנה בערך, כשעינב רצתה קצת לצאת. מצאתי את עצמי פתאום בשלוש וחצי בלילה במרתף בתל אביב, נהנה כמו שלא נהניתי שנים. שם הכרתי את האנשים בסצנה. גיליתי אנשים שבגיל 50 ואפילו 60 עדיין שומרים על הילד שבהם. הם הכי נורמטיביים ביום – אחיות, מתכנתים – אבל בלילה יש להם מקום להמון פנטזיה, תלבושות ולוקיישנים.

יואב: מה שמעניין בדארק אייטיז זה שבאיחור של עשורים, דווקא הדברים ה"דחויים" והלא-מיינסטרימיים של פעם הפכו לקנון אלטרנטיבי חזק.

יריב: נכון. כשכולם סביבנו שמעו לד זפלין כי זה נחשב קנון, אני תמיד חיפשתי משהו שאני יכול להתחבר אליו באופן אישי. משהו אלטרנטיבי, קצת מבודח, תיאטרלי וקרקסי – כמו אליס קופר או "מופע הקולנוע של רוקי" . תמיד הלכתי אחרי דברים שיכולתי לאמץ כי הם לא היו של כולם והרוב לא רצו לגעת בהם.

יואב: איך נצייר את זה במפה? המקום הזה חייב להיות עיר, לא? הרי שם מתרכזים הפנקיסטים והלובשי שחורים.

יריב: יש בזה משהו עירוני, אבל זה יכול להיות גם כמו החבורה שמתכנסת ב"מחששה" בבית הספר בחוף כרמל. הרי בחברה הקיבוצית שלנו – או שאתה בטרקטורים או שאתה לא קיים. אז מי שלא שם, מיד מזהה את הדומים לו ממושבים וקיבוצים אחרים באזור. תמיד הייתי ב"ארץ האלטרנטיבה" – איפה שאני לא הולך, אני תמיד מחפש את השונה והזר והנסתר והלא-מדובר.

יואב: זה ממש מחזיר אותנו לציטוט מה"מומינים" – על הזר והנסתר, כשהם יושבים במדורת החורף שלהם. אני זוכר את זה משם.

יריב: לגמרי! "ספר המסעות של מומינאבא" הוא אחד הספרים הכי משפיעים עליי. זה מתחבר בדיוק לחיפוש הזה.

יואב: כן, אבל זה ספר שמשום מה לא היה זמין ומוכר בילדותנו. מתי קראת אותו?

יריב: קראתי אותו כילד. הוא תורגם לעברית, אבל פשוט לא היה נפוץ. עד היום אני רואה אותו מדי פעם צץ בקבוצות של ספרי יד שנייה. הוא הספר הכי מוזר מכולם. יש את "עמק החיות המוזרות" וכל אלה, אבל הוא…תמיד זו "ארץ האלטרנטיבה". לאיפה שאני לא הולך, אני מחפש את השונה, הזר, הנסתר והלא-מדובר.
ויש הרבה כאלה. קח למשל גם את הספרים של לאבקראפט – רק סוף-סוף, בשנים האחרונות, התחילו לתרגם אותו לעברית בצורה קצת יותר מסודרת. אבל עדיין, יש ספרים שלו שאני יודע שכנראה לא יתורגמו

יואב: כן, למרות שהוא לא יותר מוזר מהספר הזה – – כשמומינטרול הלך לישון וקם באמצע החורף .

יריב: משם זה הציטוט שלך, הלא מודע – על הזר והנסתר. וואלה, והיה גם את "עמק שומאיש", אתה זוכר?

יואב: עמק שומאיש של כל "החיות הנכחדות".

יריב: כן. הזר והנסתר  – והנכחד.

יואב: אבל מה הדימוי של הארץ הזאת, ואיפה היא יושבת אצלך? איפה היא ממוקמת?

יריב: היא יושבת בכל מקום. מתחת לשולחן, בתוך מגירה שלא מצליחים לסגור.

יואב: ב-Underworld. אתה עכשיו מאלץ אותי לדמיין מפה תלת ממדית

יריב: כן, כן, אנחנו קופצים לתוך "הארץ החלולה". יש איזה סיפור, איזה דו"ח של איזה קפטן או טייס בשנות ה-30, נדמה לי, שטס מעל אנטארקטיקה וקצת הלך לאיבוד. הוא מתאר שהוא מצא בתוך האדמה ארץ שלמה, ירוקה, והוא נותן דו"ח ממש מפורט.

יואב: כמו ז'ול ורן, "מסע אל בטן האדמה".

יריב: ועד היום כל מיני חובבי קונספירציות נשענים על הדו"ח הזה כהוכחה לארץ החלולה.. ואת החבורה של לאבקראפט זה הדליק לגמרי, הדו"ח הזה. וקלארק אשטון סמית' כתב את המיתוסים של "ארבוריה" (Arboria), שתורגמו לעברית גם. זה הכל דו"ח מפורט. 

יואב: זה מה שאתה אומר. יש לך אינטרסים.

יריב: אני אוהב את הגישה הזו שאומברטו אקו, למשל, מציג ב"שם הוורד". הוא נותן שם דוגמה טובה: לפי האמונה הקדומה, הדרך היחידה לחתוך יהלום היא בעזרת דם של תייש. בא המלומד רוג'ר בייקון ובדק את העניין, וגילה שאי אפשר לחתוך יהלומים עם דם של תייש. אבל בא אקו ואומר…

יואב: בואו לא נזלזל.

יריב: בדיוק. יכול להיות שהיה איזשהו הקשר קדמון באמת ליהלומים ולדם של תייש, אבל ההקשר נעלם לאורך השנים וזה מה שנשאר לנו – איזושהי אמונה לא מעשית. אבל אולי הייתה לזה משמעות לפני אלף שנה. אז אם יש דברים שאנחנו רואים אותם היום והם נראים לנו לא קשורים לכלום, מה שחשוב זה הסיפור. זה כבר לא הפרטים המציאותיים, מה שחשוב זו הגוזמה.

יואב: כן, ברור. זה מה שהופך את החיים למעניינים. זו אמנות, בעצם. התפקיד של אמנות הוא לא לעזור לך לחתוך יהלומים.

יריב: נכון. זה לספר סיפור דמיוני שיעשיר לך את הדמיון ויגרום לך לחשוב – אולי באמת היה איזה קשר שאני יכול רק לשער את הטיב שלו. ואותו דבר לגבי הטקס הלא-מזוהה ההוא. מה הם עשו שם לעזאזל? לא יודעים, ואנחנו גם לא נדע. דן שגיא יגיד ככה, ויפתח (לב רון) יגיד ככה, ושניהם לא היו שם. אתה מצייר, אתה מנחש.

יואב: כל מקרה, נשאר לנו סרטון או צילום בלי הסבר – אז בואו נמציא לו אחד. ראינו למשל את קוביית השיש הזאת בחדר אוכל למטה, שאנחנו לא יודעים למה היא שם.

יריב: זה "הטרור של קוביית השיש". לא היה לזה שום הסבר. הארכיטקט תקע שם את הדבר הזה, אז מה? נשאיר את זה ככה? לא נספר סיפור טוב?

יואב: קודם כל, הייתה לזה פונקציה, לא? אנחנו עכשיו ששים להמציא הסבר דמיוני, אבל כילדים היינו חוזרים מבית הספר וזורקים שם את התיקים.

יריב: נכון, אבל זו לא הייתה הפונקציה המקורית של זה. גם המתנדבים אהבו לרבוץ על זה כשהפאב היה פתוח. אבל זה לא המקור.

יואב: מי יודע איזה מעשים נעשו שם על השיש הזה. יש לנו משהו שאין לו שום הסבר, אז בואו ניתן לו הסבר, כי משעמם לנו פה בקיבוץ, לא קורה פה הרבה.

יריב: אתה יודע, אני מציע שבכתבה אנחנו נשלח את כל הקוראים הנאמנים לברר מה קורה ב"יד שנייה" (שם נמצאת הקובייה היום).

יואב: הבעיה שהם יבואו אליי אחר כך בטענות. הבנות מהיד-שנייה יתמרמרו, הן בטח שמות שם בגדים על הקובייה.

יריב: אני לחלוטין חושב שאם אתה קונה משהו ביד שנייה והוא רדוף  או מורעל, דבק בך משהו. אתה יושב מחוץ לבית בשעות אחר הצהריים ותולש את יונקות השורשים הזעירות שצומחות לך מכפות הרגליים. 

בשלב הזה, מתוך חשש אמיתי לשלוות הקוראים ולשלום העסקים בקיבוץ, בחרתי לקטוע את השיחה – אך כולי תקווה שההצצה שקיבלתם כאן לעולם המוזר הרוחש מתחת לדשאים הירוקים שלנו הותירה אתכם שפויים (יחסית) ובעיקר סקרנים. ולמי שנותר אחוז בבולמוס לידע נוסף ולאותן אמיתות שמוטב להן שיישארו חבויות – את יריב תמצאו תמיד במחשכי הארכיון, מוכן לדלות עבורכם אינסוף סיפורים דומים, מחכימים ומבדחים, על הארצות הנסתרות שמתחת ומעבר לשבילים המוכרים.

בין דפי "ספר החיים" ניתן למצוא לא מעט התלבטויות לגבי אופיו והתנהלותו של המועדון השקט / המועדון לחבר / המועדון של אדית לאורך השנים. לקראת שיפוצו של המועדון, אנו מביאים כמה מהתלבטויות והרהורים אלו

"לא הייתה לנו כוונה פתוח את בית-התרבות בט"ו בשבט דווקא. מקרה הוא שיום הפתיחה חל בראש-השנה לאילנות, ביום הנטיעה. אך יהא לנו הדבר לסמל. תהא לנו פתיחת בית-התרבות משום נטיעת עץ-דעת בתוכנו ויהיה הבית הזה בית-נטע לשתילי ערכים יהודיים-אנושיים שהביאונו לבניית ביתנו הקיבוצי וכשם שהעץ ששתלנו מאז עלינו על הגבעה הזאת שינה את הנוף סביבנו וייפה אותו, כך ייפה הבית הזה שהקמנו לתפארת את נוף רוחנו ויניב פרי כאשר הניבו העצים שנטענו". יהודה ארז (3.2.56).

"תערוכת כיסאות וכורסאות התקיימה בשעת ישיבתה של ועדת המועדון. חברי הוועדה אספו הצעות ועצות מכל פינות המחנה, במטרה להחליט ולקבוע מהי דוגמת הכיסאות בה יבחרו כדי לתת לחברים את הנוחיות המכסימלית בשעה שיימצאו במועדון החדש. כדי להוכיח לחברים מה קשה היה מצבם של בוחני הכיסאות, נציין את הבחינות לפיהן נאלצו לבחור את הדוגמה:

1. ישיבה נוחה בשעת קריאה.

2. ישיבה נוחה בשעת שתייה וגם כאשר היושב צמוד לשולחן.

 3. "הרגשה חמה" בחורף (כביטוי הנוגעים בדבר).

 4. "הרגשה קרירה" בקיץ.

 5. ניקוי קל ומהיר של הכיסאות.

 6. קלות הזזה והרמה בשעת שטיפת המועדון.

 7. צורה חיצונית יפה.

 8. הוצאה בגדר תקציב.

הוועדה ישבה בכובד ראש על המדוכה ואחרי שהחברים עברו פעמים מספר מכיסא לכיסא, הוחלט להזמין "מומחי ישיבה" נוספים (בחורי ישיבה?) ולהמשיך בישיבות, כדי למצוא את התשובה הסופית לשאלה – מהי צורת ההתיישבות האידאלית לחבר המשק בעתיד הקרוב? א.ש. (18.11.58).

"כרגיל, נמשכים הקונצרטים השבועיים – מדי יום ה' בערב "בביצועו" של דימיטרוף. חוג חובבי מוסיקה, קבוע פחות או יותר, בא, מאזין ונהנה. כמובן, לקונצרטים מיוחדים מופיעים רבים. השמעת האופרה "פורגי ובס" בקונצרט ליל-שבת (נדחה במקרה) משכה קהל של 150 חברים.

וכאן המקום להעיר: לפני שבועיים, בשעת קונצרט שהוקדש למוסיקה קלאסית, הייתה הפרעה רצינית של חברים צעירים. יש להזכיר כי קונצרט מיועד למעוניינים לשמוע ובשום אופן אין הוא "ליווי" לבילוי במועדון. בשעת קונצרט אין מקום למשחקים, שעשועים ופטפוטים. יש לקוות כי להבא יובן הדבר, שאם לא כן, נצטרך לחפש ולמצוא דרך למניעת ההפרעות". לינה רובין (16.9.62)

"השמעת הקונצרטים השבועיים נמשכת זה כשש שנים והנה, לאחר שערכתי קרוב ל-300 קונצרטים, אני מוצא עצמי כיום אובד עצות במידה מסויימת. במשך השנים השתדלתי כמיטב יכולתי לבוא לקראת הציבור ולמלא את משאלות החברים, אך לצערי אני נתקל בכל קונצרט במידה מסויימת של חוסר התעניינות, דבר המונע ממני – למרות בקשות רבים – להשמיע מוסיקה קאמרית. השלמתי עם ההפרעות הנגרמות ע"י דפדוף בעיתונות, הפעלת מציתים (הנדלקים רק אחרי 10-12 דפיקות) כל זמן שמושמעים קטעי מוזיקה ידועה, שאינה מחייבת העמקה מיוחדת. אבל אינני יכול ואינני מוכן בשום אופן לקלקל את טעמי וטעם אחרים במוזיקה קאמרית על ידי כך שאשלים עם המצב ואתן יד להפרעות.

עובדה היא, שיש חברים הרוצים לשמוע מוזיקה ומעוניינים גם להקשיב למוזיקה רצינית יותר, אך הם מופרעים על ידי תופעות של חוסר התחשבות בזולת. לפני זמן לא רב הפסקתי לתקופת-מה – מטעמים אלה – את השמעת הקונצרטים. רק לאחר דרישות חוזרות ונשנות של חברים מעוניינים, הסכמתי לחדש, לנסיון, את השמעתם". דימיטרוף וולף (28.1.65).

"במועדון יש כיום כ-60 מקומות ישיבה. בערב רגיל מבקרים בו 120 עד 150 חברים (בקיץ עד 200, אך בקיץ יש לנו "תוספת" מקום בגינה, שהוא מאוד ארעי – ללא רצפה, ללא ריהוט שאפשר לשבת עליו בנוח. יתרון יחידי: קצת רומנטיות).

אנחנו חברה גדולה, ערה, שאינה מסתגרת יותר מדי בחדרים, ששילוב הדורות בה טבעי ומוצלח – האמנם יכולים אנחנו לוותר על מועדון גדול, מרווח, שיענה על צרכינו? ואכן, הבעיה היא בעיקרה הרחבת השטח, המקום כי מלבד זאת – כמעט ולא חסר דבר. הציוד עשיר למדי, הריהוט נוח ופשוט וקל לתזוזה והאווירה – כך חושבני – נעימה.

לא נותר לנו, לכל אלה הרואים ומכירים חשיבותו החברתית של המועדון, אלא לעזור ולדאוג להרחבת המועדון, כדי שכולנו נרגיש בו טוב ושבעוד מועד נכין מקום גם לבנינו, שישובו בשעה טובה הביתה". לוטה אהרון (24.4.66).

כבר בסוף פברואר הודיעה מור נואמה כי תסיים את תפקידה כרכזת תרבות בסוף יולי, אבל היא משכה ומשכה ומשכה. גם כי לא נמצא מחליף/ה אבל בעיקר כי לא יכולה הייתה לעזוב את התרבות כך סתם וללכת, להשאיר את הכל באוויר. במקביל, היא הדפה בנחישות את כל הנסיונות של מערכת העלון להוציא ממנה ראיון סיכום. כן, היו לא מעט נסיונות.

אבל יום אחד, משהו נשבר.

בעצם כמה דברים נשברו – נתחיל מהרגל שלה.

"ירדתי מהקלאב-קאר וכנראה פספסתי את המקום בו הייתי צריכה לדרוך. אני זוכרת את עצמי שוכבת ליד הקלאב-קאר ויודעת בתוכי שמשהו קרה לרגל", היא משחזרת.

כרכזת תרבות לדוגמה היא לקחה פיקוד על האירוע, אמרה לכולם מה לעשות ואיך להתקשר למד"א ואת התוצאות אני רואה מול העיניים כשאני מגיע לראיין אותה בביתה – מור יושבת עם גבס מכובד מאוד על הרגל ומספרת על השבר המורכב ועל זמן ההחלמה הממושך שלפניה.

אבל התכנסנו כאן כדי לדבר על שבר אחר, כזה שלא בטוח שיש גבס שיצליח לרפא אותו. כן, כולם יודעים שלמרות הנסיונות, המאמצים, השכנועים, הרצון הטוב והעתיד המעונן – לא נמצאו למור מחליף/ה בתפקיד רכזת תרבות.

בתחילת השיחה, היא מטילה את האחריות על המוניטין של התפקיד. "לעבודה בתור רכזת תרבות יצא שם רע", היא מאבחנת. "אומרים שזו עבודה קשה מאוד, שהיא לא מתגמלת ושצריך כל הזמן לרדוף אחרי אנשים, שלא לומר אחרי מתנדבים". למותר לציין שעבורה זה היה בדיוק ההיפך – ולא סתם היא עשתה כבר קדנציה אחת של ארבע שנים וכעת היא מסיימת קדנציה שנייה של שלוש שנים וחצי.

"אני אוהבת מאוד את העבודה הזו. זה בטח ובטח עדיף על עבודה משרדית ויש כאן המון יצירתיות, יש פה ניהול זמנים ואני מתנהלת בקצב שאני קובעת לעצמי והכי חשוב – יש כאן עבודה עם אנשים, עם האנשים שגרים פה ואני אהבתי מאוד את המחוייבות של האנשים האלה, את רוח ההתנדבות שלהם ואת רוח היצירה שלהם בהתנדבות. בכל חג קיבלתי אנרגיה מחודשת, לפניו בעת ההכנות וכמובן שאחריו, עם התוצאות הנהדרות בכל פעם מחדש".

אז למה את מפסיקה? אני תוהה.

"התחלתי להרגיש שקשה לי", היא אומרת. "האנרגיה נגמרה וכך גם המוזה והיצירתיות ולא סתם אמרתי בכל מקום שזה צריך להיות תפקיד של קדנציה, כי הוא שוחק".

אני אומר לה שלדעתי, לא סתם אין ולו מועמד אחד בתור מחליף/ה. כמו דברים אחרים שנותרו (בקושי) מהקיבוץ שעמד פה פעם, כך גם נושא התרבות הובא הנה מהמאה שחלפה. היום, כאשר "הקהילה" המתגוררת באותו "קיבוץ מתחדש" דוהרת לכיוון 1,300 נפשות, פשוט כבר קשה עד בלתי אפשרי ליצור, לעבד ובעיקר לרכז תרבות.

אני רואה שקשה לה להסכים, אבל בסופו של דבר, עם חלק הארי היא מסכימה.

"אני רואה שבגילאי 40 ומטה – אין הרבה היענות, כמעט ואין התנדבות ואני לא יודעת למה לייחס את זה, אולי בגלל שמדובר במשפחות עם ילדים צעירים אבל אז אני מזכירה לעצמי שבקדנציה הראשונה שלי כרכזת תרבות, היו לי ילדים קטנים בבית וציון היה בצבא, אז זאת אומרת שזה אפשרי".

אז בואי רגע, אני מזמין אותה, נציץ רגע בכדור הבדולח של ענף התרבות בגח"א וננסה לראות את החגים והאירועים בעוד שנים בודדות.

"כמובן שהייתי רוצה שמישהו מכאן יקח זאת על עצמו", היא אומרת. "אם לא, אז אולי בחגים תהיה זמרת עם הגברה וקצת מתנפחים לילדים – כי למי שלא יודע, זה מה שקורה בקיבוצים אחרים בארץ. רכזי התרבות לא מאמינים כשאני מספרת להם שהיום החגים אצלנו מוקמים, מבוצעים ומפורקים בידי אנשי גח"א, הלוואי שאתבדה, אבל לפחות כרגע נראה שזה הכיוון".

אני אומר לה שלדעתי, כיום רבים מאוד מתושבי גח"א לא נולדו פה ואילו רבים נוספים נולדו פה ב-30 השנים האחרונות אל תוך המציאות של ההפרטה ומכאן שרוב האנשים פה לא הכירו את מקומו המרכזי של ענף התרבות בקיבוץ ההוא ומכאן שאינם מחוברים לצורך בהמשכיות.

שוב – קשה לה, אבל היא מסכימה. "יכול מאוד להיות שיהיה שלב, אולי אפילו של כמה שנים ואז, מתוך החוסר, יקום מישהו שיחשוב שצריך יותר מזה. יש כאן הרבה כוחות ויש כאן אהבה ויש כאן רצון".

באמת? אני שואל. אז איך זה מסתדר שאף אחת ואף אחד לא רוצים להחליפך?

אין לה באמת תשובה לשאלה הזו. אנחנו מדסקסים קצת את מה שקורה במדינה והיא רואה קורולציה עם מה שקורה בקיבוץ.

אני שואל אותה אם יש לה מסר אל "קהילת הקיבוץ המתחדש"?

כן, יש לה.

"תתעוררו".

בסוף ינואר התפתח דיון ער בקבוצת הווטסאפ של ההורים בגן דקל, הגן של עדן הבן הקטן שלנו. ניסינו להשיג כרטיסים להופעות החדשות שנוספו לסיבוב הקאמבק של אלבום הילדים המופתי מהסבנטיז "הַכֶּבֶשׂ הַ-16". קפצנו על ההזדמנות, לחצנו על הקישור לרכישה במהירות שיא אבל יצאנו מתוסכלים – לא נותרו עוד כרטיסים.

אז עלה רעיון על-ידי אחד ההורים בגיבויה של גלי הגננת: לא נזכה להיות במופע? לא נורא! נרים הופעה משלנו בגן עם השירים האהובים והמוכרים של חבורת המוכשרים: יהודית רביץ, גידי גוב, דיוויד ברוזה, יוני רכטר ויהונתן גפן המנוח, שהיה המוח מאחורי יצירת האלבום. 

התחלתי להתכתב עם גלי לגבי רשימת השירים איתם נופיע, לגבש את הנגנים והזמרות ולהניע את היוזמה. ככל שצללתי לשירים גיליתי כמה הם מורכבים ואיזה גאון מוזיקלי הוא יוני רכטר שהלחין את רובם הגדול. עם הזמן וההכנות גילינו עוד ועוד הורים כשרוניים המעוניינים לקחת חלק בשירה, נגינה והפקה של המופיע המתגבש.

על פריטת הלחנים התחלתי להתאמן במהלך סבב המילואים האחרון שביצעתי (הרביעי מתחילת המלחמה) בחודשים מרץ-מאי השנה. 

בערבי חזרות מהנים שנתנו לנו קצת אוויר מהשגרה, שלף כל אחד מאיתנו מהאוב את הכשרון המוזיקלי שלו שהיה רדום במשך שנים. מפה לשם יצא לנו מופע עם סטנדרטים לא נמוכים בכלל, עם ציוד הגברה אותו שאלתי מהקיבוץ (הודות לרכזת התרבות מור נואמה ורותם גרינשפן) ואפילו תפאורה מושקעת שציירה יעל דייג, בת כיתתי וחברתי המוכשרת, גם היא אמא בגן. התפאורה כללה ציור של עטיפת התקליט ועוד כל מיני כבשים שהתפזרו להן ברחבי הגן. אמנם מאז נפתחו עוד הרבה הופעות של הכבש וכולנו השגנו כרטיסים, אבל למי איכפת?! אנחנו את שלנו עשינו.

מאז המופע הקצר בגן דקל, אשר כלל חמישה שירים, שני דקלומים וברכה אחת שנונה מאת יותם רפאלי, הציעו לנו להופיע איתו גם בפני כל הקיבוץ ובדשא שמתחת יד-2 הקהילתית.

יש סיכוי לא רע שניענה בחיוב להצעות ומן הסתם, אני מאמין שנרצה לעבות את רשימת השירים ואולי גם להוסיף ריקודים ונאמברים נוספים מתוך "הכבש". גלי אף הציעה שנרים מופע משירי להקת כוורת בגן דקל ומהצצה קצרה הם עלולים להיות אף מסובכים יותר (יוני רכטר, כבר אמרתי?).

אי-אפשר לסיים מבלי לומר תודה ענקית לגלי בלו, הגננת האדירה והחד-פעמית מקיבוץ מגל, חובבת מוזיקה מושבעת וגם זמרת מחוננת. היא עובדת בקיבוץ 22 שנים, מתוכן 10 שנים שהיא מנחילה לילדי גן דקל חינוך מוזיקלי הכי איכותי שאפשר לבקש כבר מגיל צעיר. בכל שישי משמיעים בגן את שירי הלהקות הצבאיות, אריק איינשטיין, שלום חנוך, כוורת ושלל נכסי צאן ברזל של המוזיקה העברית מכל מיני ז'אנרים ותקופות, בעיקר מפעם. 

השורות הללו נכתבו בימים מתוחים, זמן קצר לאחר שהחלה המלחמה עם איראן, או בשמה המליצי "עם כלביא", בין אזעקה לאזעקה ותחושה של חוסר וודאות כלפי העתיד. עדי ואני ושני הבנים שלנו היינו אמורים לטוס בעוד כמה ימים לשליחות במחנה קיץ בקנדה למשך חודשיים והלוואי שהיא תתממש. נכון לרגע זה השמיים של ישראל סגורים הרמטית. בתקווה לימים שקטים ובטוחים יותר לכולנו.

משתתפי המופע

שירה: סמדר ארבל, עדי שוהם, גלי בלו, ילדות וילדי גן דקל

ניהול מוזיקלי, גיטרה, שירה והגברה: עמית תירוש

קלידים, חליל, גיטרה ושירה: שוהם אחירם

הגשה ודקלום: עפרי דה בורס

כתיבה, הגשה ודקלום: יותם רפאלי

גיטרה: אלכס גורביץ'

חצוצרה: אורן כחילה

תפאורה: יעל דייג

צילום ועריכה: שני הלוי כחילה

הנחיה וגננות לתפארת: גלי בלו

שאר צוות הגן המקסים: אלה וורונין, עמית שרקת, עדי אוליאל, ירוס אייל

לצפייה בסרטון המופע מתוך ערוץ היוטיוב של גח"א>>

https://www.youtube.com/watch?v=3sCtFkqlNaY 

מבחוץ זה עוד אחד מהבניינים הישנים הללו, מהשאריות שנותרו מהקיבוץ שעמד פה פעם. עשבים שוטים מקיפים אותו ואפילו מציצים פרא מערוגת מרזב פרוביזורית על גג האסבסט הרעיל שלו, הסורגים הישנים ההם עדיין על החלונות וכל כולו אומר הזדקנות חסרת חן. אבל – בפנים יש לו עבר מיתולוגי ולמרבה הפתעה, גם ההווה שלו נראה מבטיח ביותר.

למי שלא נולד או גדל פה: המבנה הזה היה במשך עשרות שנים המועדון של הנעורים. אלפי מסיבות נחגגו כאן ובפינות עמדו רמקולים בגודל של גורילה זכר ממוצע, אשר שיגרו מיליוני דציבלים אל הקירות הללו במה שהיה פס הקול שהפך ילדות וילדים בגח"א לנערות ונערים.

הנה זכרון של יותר מ-40 שנים: בסתיו 1982, בלילה הראשון שלנו בנעורים, יצאנו א' ואנוכי לסיבוב הכרת השטח. מהמועדון בקעו צלילים אימתניים שהרעידו את הקירות והרימו את הגג, למרות שהמבנה היה שרוי בחושך כמעט מוחלט. ניסינו את הידית, אבל הדלת הייתה נעולה, כך שלא נותרה ברירה אלא לעמוד מתחת לסורגים  כן כן, אותם אלו שרואים בתמונה, לפשוט ידיים אל-על, להיאחז בהם ולמשוך עצמנו למעלה לצורך התבוננות במתרחש. לעיניים לקח כמה שניות להתרגל לחשיכה, אבל היה שווה: שלושה נערים מהשכבה הבוגרת בנעורים (השמות שמורים במערכת) כנראה טעונים בחומר אורגני, רצים בטירוף מקיר לקיר, קופצים ומתנגשים זה בזה וגם בקירות שרועדים מעוצמת צלילי Paranoid  של להקת Black Sabath (שימו רגע ביוטיוב את הביצוע מבלגיה 1970). א' ואנוכי הרפינו מהסורגים והבטנו זה בזה. היה ברור שהגענו למקום הנכון.

בחול המועד פסח אני שם פעמיי אל האתר, אחרי שמור נואמה חלפה על פניי כמה ימים לפני כן עם הקלאב-קאר תוך שהיא שואגת: "בוא למועדון של הנעורים, תעשה כתבה על משהו טוב".

דברים המוגדרים "משהו טוב" עם או בלי מרכאות מביאים איתם בד"כ את האחיינים שלהם (מהמם!! מרגש!! מדהים!!) ולכן מדכאים לי בד"כ במיידי את היצירתיות ובמילא יש כאן מספיק נשים וגברים שכותבים עליהם, ממש לא צריך אותי אבל לרוב, אני לא מסרב להזמנה של רכזת התרבות אז הגעתי.

מתברר שכעת המקום הוא חדר המוזיקה החדש של התרבות. "היה לנו את החדר הסמוך למרפאת השיניים לצורך חזרות לפני מופעים", מספרת מור על חדר המוזיקה הקודם שאם אתם מספיק זקנים, אז הספקתם להחליף שם ספרים כאשר עמדה שם הספרייה של הקיבוץ שעמד פה פעם.

"אבל כעת נפתח שם מכון הצילום של מרפאת השיניים, אז יצאתי לסיורים עם קובי אבן שושן ברחבי הקיבוץ, כאשר הוא מציע מספר חלופות עד שהגענו לפה ומצאתי את המקום המושלם". אני חושב על זה שיש משהו סמלי שהקירות האלו שכל כך רגילים לצלילים, מצאו את ייעודם המוזיקלי – שוב.

"יוני ארי סייע לנו וגם יניב הורביץ ורותם גרינשפן, שהוא יועץ ואחראי על ההגברה. קנינו הגברה חדשה, סידרנו את הקירות האקוסטיים והמקום כבר אירח את החזרות לערב מוטי האחרון. האקוסטיקה כאן מאפשרת לנגן גם באמצע הלילה בלי להפריע לשכנים שגרים פה. זה מקום שיאפשר לפתח את המוזיקה בגח"א ואני גאה עליו מאוד".

החדר הזה הוא גם אקורד הסיום (תרתי משמע) של כהונתה בתור רכזת תרבות. "הייתי בתפקיד שתי קדנציות", מספרת מור. "2014-2018 ועכשיו בין 2022-2025 וזה הפרויקט איתו אני מסיימת. אני מקווה שהוא יישמר ויישאר וימשיך לשרת את המוזיקאים כאן הרבה שנים קדימה".

אני מקווה להצליח לשכנע אותה לעשות גם ראיון סיום לתפקיד שייתן פרספקטיבה על התרבות בגבעת חיים איחוד, במהלכו נבדוק אולי כמה דברים בצורה קצת עמוקה יותר, אבל בינתיים ניתן למוזיקה לדבר, לרוב עדיף כך.

האמנית, אתי יעקבי, בוחרת באופן עקבי לצייר באזוריים כפריים בשולי הישוב.

"בקיבוץ מצאתי והרגשתי, באופן שמרחיב את הלב, חיבור לטבע, לחקלאות, לשקט, ולמרחבים הפתוחים שעדיין מקיפים את הקיבוצים", היא מספרת. "בעידן של 'אלבישך שלמת בטון ומלט'*, הקיבוץ בעיני הוא 'כאי ירוק בים'*, כמשמעו וגם כסמל לצורך במציאת מקום אישי ומוגן בחיים המורכבים והסוערים".

במשך שנות עבודתי בגלריה, התחבבו עלי מאוד התערוכות שמציגות בפני הציבור את נוף הקיבוץ וחשבתי כי שתי האהבות האלו, שלי ושלה, יכולות להוליד תערוכה יפה שתדבר אל לב רואיה, במיוחד אם הם תושבי המקום, חבריו וילדיו.

מכאן נפתח מסע ציורי מרתק שנמשך על פני כשנה. ברוב חריצותה, בימי שמש ולפעמים גם בימי סגריר, היא חיפשה פינות שדיברו אל ליבה בקיבוץ. כחלק מן המסע הזה, הצעתי לה לצייר לא רק את החוץ אלא גם את הפנים. המפגש עם כמה מבתי החברים הוליד סדרה של ציורי פנים, השופכים אור נוסף ורובד פרשני אחר לביטוי ציורי של המקום.

מעניינת הייתה תגובתה של יעקבי למפגש עם נופי הקיבוץ. מנקודת מבטה עומד הזכרון במרכז החצר הקיבוצית שלנו וכך היא כותבת: "במרכזו של הקיבוץ עומד הזכרון. יש לא מעט פינות זכרון במרכז ובקצוות (הן מופיעות בציורים במרומז) השוזרות חוט של שואה, תקומה, גבורה ודרך חיים ציונית שנשמרת גם עם שינויי הזמן".

כך היא מתארת את פעולת הציור שלה: "אני מציירת מתוך התבוננות ישירה בחיים. דרך זו, מביאה לציור ריאליסטי. בלב היצירה שלי שוכנים החיפוש והאיתור של הנושא הציורי וכן דרמה ורגש שהעיר בי רגע מסוים שלא יחזור. הציור בטבע הוא חוויה רגשית ואף מדיטטיבית עבורי ואני אוהבת לצייר בקיבוצים, בשל המרחב הפתוח, ההיסטוריה והצניעות".

אתם מוזמנים לבוא ולגלות בתערוכה פינות מוכרות ואהובות בפרשנות ציורית של עין רגישה ויד מיומנת. התערוכה תיפתח ב-8 במרץ עד סוף מרץ.

*ציטוטים: נתן אלתרמן, לאה גולדברג

הפעם אני רוצה להפנות את המבט אחורה מעט, לתקופה שלפני פרוץ המדינה, למה שהיה פעם – שהרי גם אני מפעם.

ספרות היא אמנות "פירמידלית". כל דור עומד על כתפי הדור הקודם לו, אבל הוא מביא משהו חדש. בכלל, ספרות יפה – עברית וחילונית – היא בחזקת רך נולד וכמעט שאין לה כתפיים לעמוד עליהן.

למיטב ידיעתי, לא נכתבה כלל לפני המאה ה-20 וראשיתה עם גנסין, ברנר, עגנון ואחרים, מה שמעיד על הטווח העצום שעברה ועוברת הלשון בימינו. היו הספרים של מאפו – "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" ולמיטיבי קרוא ודאי זכור הספר לנוער "מעל החרבות" של ליברמן, כל זאת בניגוד עצום למסורות מכובדות של ספרות אנגלית, צרפתית, ספרדית או רוסית הנשענות על מסורות בנות מאות שנים.

מכיוון שלא היו להם כתפיים משלהם, נעמדו סופרי התקופה על כתפיים זרות, אלה על הרוסים עם העומק הטראגי של דוסטויבסקי, טולסטוי וגוגול, אלה על הכתפיים של האידיש, של שלום עליכם ומנדלי מו"ס עם ההומור והעצב שבהם ואלה על ספרות מערבית על זרמי התודעה שבה.

הסופר אליו אני מפנה את המבט הפעם, הוא בנימין תמוז. יליד רוסיה של ראשית המאה ה-20, עלה כילד והתערה היטב בחיי הספרות בארץ. היה עורך המדור לספרות של עיתון "הארץ" והיה גם מבקר ספרות. מבין ספריו: "חולות הזהב" – קובץ סיפורים, "סיפור אנטון הארמני" – קובץ סיפורים, הטרילוגיה "אליקום", "רקויאם לנעמן" ועוד. 

ספריו מתארים היטב, בשפה קולחת, נעימה לאוזן ולא חסרת הומור דק, את הווי התקופה המנדטורית  על שלושת מרכיביה (היישוב העברי, הערבים והבריטים) הנאבקים בינם לבין עצמם ובינם לבינם ומתוכה צפה ועולה כל הבעייתיות של היחסים בעתיד.

מתוך האוסף הבאמת עשיר ביותר, בחרתי להתעכב כמתאבן על הסיפור "תחרות שחייה" מתוך הקובץ "סיפור אנטון הארמני".

מסופר בו על נער ביפו הזוכה להתארח אצל משפחה ערבית, שם הוא פוגש נערה ונער ערבים, והוא והנער נערכים להתמודדות ביניהם בתחרות שחייה ובידע כללי. הנער הערבי מנצח בשחייה והיהודי בידע הכללי ואז הנער אומר: "יבוא יום ואני אנצח אותך גם בבריכה", אמרתי לו. "אם תנצחני גם בבריכה", אמר עבדול כרים, "יהיה רע מאוד… לכולנו". לא ידעתי מה הוא סח ורציתי לומר לו שלא יתפלסף, אבל לא ידעתי כיצד אומרים זאת בערבית ושתקתי. אחר כך יצאנו לציד שפנים בפרדס. (סוף ציטוט). 

עברו שנים רבות וכל אותן שנים מסתבר לו הוא מתגעגע לאותה חוויה שהייתה לו בפרדס אצל המשפחה הערבית ואז באה מלחמת השחרור וכגזירת גורל, הוא שייך לכוח הכובש את יפו. והיתר? תקראו בעצמכם. 

ועוד דוגמה אחת: אלכסנדר הוא חוקר בשב"כ של אז. "הוא נתקבל למחלקה הערבית וזכה לשבחים על הצלחותיו בחקירת שבויים… מה שהפתיע אותו עצמו הייתה תחושת הכמיהה העזה שאחזה בו לקראת כל מגע עם שבוי… בכל אחת מן הפגישות ריחפה דמותו של הנער הבדואי איתו נאבק במטע בגליל… הערבים שהובאו לחקירה לא איימו עליו… אבל הוא ידע שהיו ממיתים אותו בשמחה אילו יכלו וכששוחח עימם היה עוקב אחר האימה, העלבון והייאוש שבנפשם… אינני מצטדק, הם שונאים אותנו שנאת מוות ואני עושה בדיוק מה שצריך ואסור לעשות, אבל אין זה משנה מן העובדה שבעד ידידותו של ערבי אחד, הייתי נותן עשרה ידידים אמריקנים, אנגלים או צרפתים… מדינת ישראל היא בעצם שליחה של אירופה במזרח, אבל עם ערבי אני יכול לשיר ולהתפלש בין רגבי המטע, לנשום ריח טאבון, ללקוט וללעוס זעתר, לרוץ אל עבר האופק ואולי גם למצוא טעם בחיים". (מתוך מינוטאור עמ' 131).

ספריו של תמוז ספוגים בגעגוע לתקופה, לדברים שהיו יכולים להיות בעצב, בהומור דק ובשפה שוטפת, תמציתית וזורמת. יש בו כמיהה עצומה לכך שהיחסים בינינו לבין הערבים היו מתפתחים אחרת ועצב עמוק על שלא כך היה.

ועוד הערה "מנהלתית" אחת: אשמח מאוד אם קוראים יגיבו, יסכימו, יחלקו על דעתי ואפילו, מדי פעם, ייטלו את מקומי ויכתבו על ספר שבער בעצמותיהם. בסופו של דבר מה הוא ספר אם לא גלולה של חוויה שכיף לחלוק אותה, או אולי, צורה תרבותית של ויכוח או חילוקי דעות.

לפני כשני עשורים, בשלהי 2003 (שלהי זו מילה יפה) פרסמתי ב"בתוכנו" מעין מדור של המלצה לקריאת ספרים. כעת נתבקשתי ואף הסכמתי ואולי קצת רציתי לחדש את אותו מדור. אחרי הכל גם ספרים הם, לדעתי, סוג של מזון ואם יש מתכונים לאוכל גם לספרים מותר והרי הוא לפניכם.

בחירת השם לאותו מדור גרמה לי לשעשוע קל ובחרתי להחליף אותו בכל פעם. בתחילה "קול אומר – קרא" ואחר "מה אקרא" ואף "קול קורא" (אני מקווה שלא במדבר). אז סקרתי שישה ספרים שכוחם עדיין יפה כהמלצה גם היום: "המערה" של סאראמגו, "נלך בלילות ונישן בימים" של אידה פינק, "רגטיים" של דוקוטורוב, "זושה" של יהודית כפרי, "שברים שלמים" של רות בונדי ו"ילדה" של אלונה פרנקל.

אני מוצא את ההקדמה שכתבתי אז למדור, כיצד בוחרים (אני) ספרים, רלוונטית גם כיום על כן צירפתי אותה כאן ובפעם הבאה נצא לדרך עם בנימין תמוז. 

כמה דברי הקדמה במה יעסוק (או לא) המדור דנן: ראשית, לא תהיה כאן ביקורת ספרותית-מדעית על כל הנלווה אליה (מקצבים, ניתוחים, וכיו"ב) וזאת משום ש: א. כותב טורים אלה אינו מוכשר לכך. ב. הנ"ל סבור שביקורת זו, חשובה ככל שתהיה, אין מקומה כאן. ג. יש לי דעה (קדומה, כנראה) שמיטבו של המדע איננו ספרות ומיטבה של הספרות  איננו מדעי. אגב כך מוצא אני לנכון להדגיש אחת ולתמיד, כל הנכתב כאן הוא לדעתי ולדעתי בלבד. אשמח אם מדור זה יהיה במה פתוחה לדעות אחרות, אך אני אין לי אלא כלי מחשבתי שלי ואם לעיתים אשמע בוטה ונחרץ, נא לזכור הקדמה זו.

כמו כן לא יעסוק מדור זה בספרות שאני קורא לה "ספרות קונפקציה", סוג פופולארי של ספרות שאפשר לראות היטב את הנוסחה העומדת מאחוריה ותכליתה היחידה – הצלחה חומרית. יצירת רב מכר, כמו כל מוצר סחיר אחר. כיצד מבחינים בספרות זו? יש כמה סימני משנה מובהקים, למשל שימוש במותגים. אם הגיבור נוסע בוולוו מודל 900 , עונד שעון רולקס 2000 וגר במגדלי הים התיכון, זהירות – קונפקציה. עד כאן כמעט סוף ההקדמה. עוד נושא מקדמי אחד חשוב ולעיתים כאוב.

איך בוחרים ספר לקריאה?

ראשית, אין כמו חברים. כמו בנושא המלצות לנסיעה לטיול, מידע המתקבל ישירות מחברים (רצוי כאלה שאתה סומך על טעמם) על דברים שחוו בעצמם, הוא בדרך כלל טוב ומהימן. מסקנה – דברו הרבה. עזבו את מכאובי הגוף, את רכילות השכונה וצרות העין החומרנית ודברו על ספרים. תרוויחו גם שיחה יותר מספקת ומעניינת וגם מידע.

שנית, יש מדורי ספרות כמעט בכל העיתונים, בדרך כלל ביום שישי ובהם לממעיט – רשימת הספרים שהם הבסט-סלרים ולמרבה – מבחר מאמרי ביקורת על ספרים שונים. הקפדן ירשום לו בצד את מה שנראה לו מעניין והמחפף יזכור מה שיזכור וכשיגיע לספריה ינצנץ במוחו מה שינצנץ. חבל על הזמן המושקע בקריאת עיתונים. חבל על העצים הנכרתים בגינם וחבל על הספרים שלא נקראים בגללם. הוצא מהם את מעט המידע הדרוש וברח מהם.

דרך שלישית, במקום "הפשע" עצמו – בספריה או בחנות הספרים. לעיין בדף האחורי של הספר ולראות אם הכתוב בו מוצא חן בעיניך ומדבר אל ליבך. כאן יש בעיה של ממש: רוב כותבי הדף האחורי הם "קלקלנים", מה שנקרא בלעז ספוילרים ומגלים את מהלכי העלילה שכל כך לא רצית שיגלו לך. 

אבל, יש שיטה. קוראים את הדף האחורי "בחצי עין", פותחים בהתחלה עם "הספר כתוב בהומור נפלא (מושך) עוסק בחיי הכורים בקמצ'טקה (מילא) ורווי בפנטזיה הבלתי מציאותית של היקום (?)" מדלגים על פרטי העלילה ומסיימים עם "הסופר הוא ממוצא צ'כי-תורכי (די מעניין) וזה לו ספרו הראשון שהתקבל בתשואות נלהבות (יש!) על-ידי קהילת חובבי הספר הטוב במזרח אוסטרליה".

יש שיטה חביבה עלי במיוחד ועיקרה – גילית ספר טוב שמצא חן בעיניך? לך עם הסופר שכתב אותו גם לשאר ספריו (אלא אם כן זהו ספרו הראשון) כמעט ודאי שתגלה עוד כמה ספרים שימצאו חן בעיניך ואגב כך גם תרוויח, ברוב המקרים, איזו תמונת עולם קוהרנטית של מישהו שאיננו אתה. לעיתים סופר אחד מוליך לסופר אחר, אם על ידי ציטוט או הזכרה או התייחסות ואתה ממשיך איתו.

ועוד דרך לבחור ספרים – קלאסיקה. יש ספרים שאתה יודע שהם נכסי צאן ברזל של התרבות שלנו, אבל לא יצא לקראם, השד יודע למה, כבדים כאלה, מאיימים, אל תפחד. אתה משתנה, טעמך משתנה ויכולתך להתמודד משתנה. השכר המובטח הוא עצום, הסיכון – מזערי, מקסימום תסגור את הספר ותעבור לאחר.

כשאין לך מה לקרוא, בין כל ספריך, קח לך את "יוסף ואחיו" של תומס מאן, קרא את "האודיסיאה" של הומרוס, עיין בקובץ המחזות של שייקספיר, ריב עם "האחים קרמאזוב" לדוסטוייבסקי, נשום לרווחה עם "מלחמה ושלום" של טולסטוי ועוד ועוד לא בבת אחת, אחד אחד.

עוד שתי שיטות לי לבחירת ספרים ודי. האחת היא שיטוט אקראי. בוא לספריה אל בין טורי הספרים, שא עיניך ימינה ושמאלה, אתר את סדר א"ב של הסופרים ואז, בלי ספק, תתחיל לפגוש מכרים ומעוררי עניין. לך עם מה שנראה לך, יתכן ותתאכזב, יתכן ותתלהב, בלי ספק תגלה עולמות חדשים ישנים.

ואחרון חביב, ביקור "חברים ותיקים". לפני שנים אהבה נפשי מאוד מאוד את "הקומדיה האנושית" של סרויאן, העוד הוא שם? האם הוא עוד נפלא? ספרים טובים הם כמו מוזיקה טובה. אפשר תמיד לחזור אליהם וליהנות עוד פעם ואולי יותר מהפעם הראשונה או השנייה ויש ספרים שאפילו השלישית והלאה.

לפני כ-50 שנים נהגתי לצפות בסאטרדי נייט לייב, תכנית הבידור הפופולרית בארה"ב, שהייתה מעין "ארץ נהדרת" של ארה"ב באותו עידן. כיכבו שם דן אקרויד וג'ון בלושי, שני שחקנים שהפכו למפורסמים כשאחד הקטעים שלהם היה שילוב של שירת רוק עם הרבה תנועה בחליפות שחורות. הם נקראו "האחים בלוז" וברבות הימים כיכבו בסרט בשם זה.

לפני כחודשיים ראינו על הדשא בגבעת-חיים מאוחד מופע סתיו בשם זה, כאשר להקה בהובלת אורי ממלוק, מיודענו, ליוותה את האחים אלעד ואמיתי וילק, ששרו ושיחקו את האחים בלוז בהצלחה, מקצועיות וחן רב. ביקשתי מהם להתראיין לעלון על רקע המופע ומעורבותם המשמעותית בחיי המוזיקה והשירה בקיבוץ שלנו.

אלעד הוא בן זוגה של מיכל (בן-נח) המרצה באוניברסיטה העברית ובמכללת רופין, (בנוסף למעורבותה כאן בהנהלת הקהילה ומנהלת שכונה ג') ואמיתי של שחר דייג, העובדת כספרית.

"אנחנו ארבעה אחים ממעברות", מספר אלעד. "אני השני ואמיתי השלישי ורק שנינו עוסקים במוזיקה. אמא, שהייתה ילדת חוץ מגיל 14 במעברות, שרה בשתיים-שלוש מקהלות ואבא היה בגרעין נח"ל לסאסא אך עבר למרכז. הוא ניגן בקרן-יער בתזמורת הנוער של חיפה וניחן בהומור, יכולת משחק ואפילו פנטומימה. יש לנו עדיין סבתא בבית הסיעודי במעברות".

הפעילות המוזיקלית של אלעד החלה הרבה לפני שלמד מוזיקה בתל-אביב. הוא כתב שירים והקליט אותם, בתחילה "למגירה" ובהמשך לעלון של מעברות (כבר מכיתה ג'). חברים לימדו אותו אקורדים ויחד הם שיתפו פעולה בתחום המוזיקה, יצרו שירים רבים וקיבלו עליהם משוב מעולה. במעברות הוא הופיע עם אמיתי, שליווה אותו בנגינה והמשיך להתקדם על הגיטרה בעיקר בצבא, שם גם הקליט דברים שחלקם היו בוסר וחלקם, כפי שאומר אמיתי "היו ממש טובים". הוא מוסיף שאלעד מנגן כמלווה ממש טוב.

אלעד שר וניגן בהרכבים קטנים. "ביצעתי שירים שכתבתי גם לבד בתקופה בה גרתי ולמדתי מוזיקה בתל-אביב. זו הייתה תקופה בה הרגשתי שיפור משמעותי ביכולותיי בתחום. הופתעתי אז מכך שיש אנשים המנגנים ולא כותבים שירים. קיבלתי אז תגובות טובות על שירי, שאחד מהם ("זמן קציר") הבאתי גם למכללה למבחן קבלה והפך לשם אלבום שהקלטתי והתקבל יפה בציבור באותה תקופה. מאז הקלטתי אלבום נוסף שלא יצא כתקליט ויניל, אך הועלה לרשת כיחידה שלמה". הוא הגיש ערב מיצירתו גם בסביום, ממנו נהנו כול המסובים.

"אנחנו מופיעים ביחד ולחוד ומקליטים שירים שניתן למצוא ביוטיוב ובספוטיפיי", מספר אמיתי. "שם נמצאים רוב המאזינים שלנו. לי יש תקליט של שירים באנגלית בספוטיפיי, אך שמי מופיע שם רק באנגלית. יש דברים שעשיתי עם אחרים, ביניהם עמוס צימרמן וחבורה איתה הקלטתי אלבום קבוצתי. התחלתי בתור נגן והמשכתי כזמר, כשהרקע המוזיקלי שלי מתחיל עם תקליטים שאלעד השמיע לי בבית. הוא בחר דיסקים מספריה ענקית וחנות במעברות ואני התחברתי. גם מנולו, מנהל אולפן ההקלטות במעברות, חיבר אותנו למגוון רחב של מוזיקה ובמיוחד לביטלס. ניגנתי אחרי בית-הספר ובצבא בלהקת חיל-האוויר וגם במסיבות, כך שזה הפך לעיסוק המרכזי שלי עד היום".

לפני כחמש שנים, עלה לאורי ממלוק מהמאוחד (הנשוי לאפרת מורג מכאן) הרעיון של מופע "האחים בלוז".

"הוא דיבר איתנו ואסף את הלהקה, המונה יחד איתנו 10 חבר'ה מהאיזור. יש לאורי את היוזמה והכושר הארגוני והמוזיקלי כדי להרים פרוייקט שכזה והוא זה שכתב את התווים לכלי הנשיפה במופע (סקסופון וחצוצרה). אנחנו באנו לשיר, לרקוד ולקטוף את הפירות. יחד איתנו מופיע גם סיוון רצון (נשוי לקרן הרץ) העובד כנגר מקצועי, צפניה שרעבי, נהג מונית מאלישיב, חצוצרן וזמר בחסד, אלון רמג' הגיטריסט מהמאוחד ואנגליה כשהמתופף הוא טל אריאל כהן, גרפיקאי ויוצר סרטי תדמית לעסקים מעין-החורש, משם גם מגיעה הזמרת, נטע שהיא דולה במקצועה וזמרת בתחילת הדרך. הפסנתרן הוא אורי גרובני המחובר לבית-הספר האנתרופוסופי ונגן המפוחית הוא עידן אלון המכיר הכי טוב את הבלוז-ברזרס".

הם הופיעו בעין-החורש, בפאב ועל הדשא בגח"מ ובטרקלין בפרדס-חנה. בכל המקומות הם התקבלו בחום, אהבה ומחיאות כפיים מעודדות. בשאיפה הם מקווים להפוך את זה למופע מסחרי יותר, מה שקשה לעשות עם להקה של 10 מוזיקאים, אך ההרכב רוצה להופיע במקומות נוספים ובמיוחד בגבעת-חיים איחוד ובמעברות.

"ההרכב עשוי להופיע ללא תשלום עד שלב מסויים", מדגיש אמיתי. "אך אנחנו חייבים להשקיע הרבה על קידום ההופעות, הרבה מעבר לחזרות על השירה והנגינה בלבד. אני מעריך שכולנו נשמח להופיע באיזור בשלב זה. היות ואחד הנגנים הוא שומר שבת יש בעיה להופיע בשבתות ובחגים, אך יש כמובן הרבה אפשרויות אחרות".

ולמה הם גרים כאן ולא במעברות? "התלבטתי לפני ששחר ואני חזרנו לאיזור והעדפתי את החופש התעסוקתי שלי על הבטחון הכלכלי הפוטנציאלי שיכול להעניק לי קיבוץ מעברות", מסביר אמיתי. "שנים רבות לא הייתי בקיבוץ, כך שלא היה לי ותק שם ולא את הזכויות הבאות עם כך. הדרך של נסיון וטעיה, חיפוש נתיבים, הצלחות וכשלונות, מתאימה לי יותר מאשר להתמסד בקיבוץ שלא עבר הפרטה. כאן אני חי ממוזיקה כמורה לגיטרה ובאס, נגן, מלחין שירים, מעבד ושותף בהפקות והקלטות של זמרים שחלקם ידועים יותר (יהלי סובול, שם-טוב לוי, קורין אלאל, חמי רודנר ודנה ברגר בקבלות שבת של "זית") ואחרים ידועים פחות (הביטלס עם מתן אשכנזי). אני נהנה מכך וזה מה שאני רוצה לעשות ועד כה גם מצליח. בקיבוצי הקודם לא הייתי יכול לעשות זאת".

אלעד עובד בכלבולית "זה מתאים לי כרגע. אני נהנה מהעבודה ומהצוות, מוצא בכך דרך להכיר את החברים והתושבים כאן והם מכירים ומוקירים את עבודתי וגם את העיסוק המוגבר שלי במוזיקה בגבעת-חיים ובחוץ. עבדתי לפני-כן בחברה של מימון המונים בתחום היצירתי לספרים, הופעות, אלבומים, מיזמים תרבותיים ועסקיים בתפקיד של שירות לקוחות וקידום יוזמות. פרשתי מהעבודה הזו שאילצה אותי לצמצם את פעילותי המוזיקלית ופגעה בזמן משפחה. התגעגעתי מאוד למוזיקה ובאמת חזרתי לכך לאחר שהפסקתי לעבוד בחוץ".

לשניהם קשרים טובים עם המשפחה והחברים במעברות והם מחוברים עם אולפן ההקלטות שם, עם הנוף והנוסטלגיה למקום לאורך הרבה שנים ויחד עם זאת, הם נהנים משיתוף הפעולה המוזיקלי שלהם ומהחיבור לגבעת-חיים איחוד כבר מספר שנים לא מבוטל. כפי שנאמר כבר כאן, בואו נקווה שנזכה לראות את מופע "האחים בלוז" בהפקתו של אורי ממלוק, ממנו נהנינו מאד בתחילת הסתיו על הדשא של השכן (גח"מ).