תוך יום היו לפוסט מעל 120,000 צפיות. בין הקוראים היו גם אנשי חברת הציוד האמריקאית בה בחרנו לבניית הרשת החדשה. למחרת הם יצרו קשר עם דויד וביקשו ללמוד עוד פרטים על מה שבנינו בקיבוץ. במהלך השיחה הם הציעו לשלוח לו כמתנה שני נתבי רשת ראשיים, כל אחד בעלות של 2,000$, כדי לנסות אותם, להתרשם מהביצועים ואולי להחליף את אלה המותקנים היום בקיבוץ. המתנה הגיעה אבל נתקעה במכס הישראלי לכמה שבועות ואז החלה סאגה של שחרור ממלתעות המכס: טלפונים רבים, הפעלת קשרים, הלוך וחזור בין המכס ואנשים עם רצון טוב ואז, בשעה טובה, הגיעה המתנה ליעדה והנתבים מחוברים במוקד בגח"א.

אך בואו נחזור להתחלה. איך הכל התחיל?

לפני כשנתיים החלפנו את החברה שנתנה שירותי תקשורת לקיבוץ. באותה הזדמנות ישבה ועדת תקשורת ודנה בבעיות התקשורת של המשתמשים בקיבוץ, כולל אינטרנט וטלוויזיה. המסקנה הייתה שהציוד במוקד מיושן מאוד, אין שליטה יעילה על המערכת ואין תכנת ניהול פשוטה וידידותית למשתמש. שיטת שידור הטלוויזיה הייתה אנלוגית ולא יעילה וראינו בטלוויזיה יותר שלג מאשר על הרי האלפים. מי שנכנס אז למוקד התקשורת ראה הרבה מתגים ובלגן של כבלים

התחלנו לתכנן שדרוג מוקד וחיפוש ציוד חלופי אצל החברות המובילות והתברר כי ציוד כזה הוא יקר מאוד ופערי המחיר גבוהים. את עינו של דויד משך יצרן ציוד תקשורת אמריקאי שאינו בין המובילים בשם Ubiquity. הנתונים הראו שהוא מתאים למה שאנחנו מחפשים, במחיר סביר, הביקורות היו טובות ולאחר תכנון מדוקדק של שדרוג המוקד, הזמנו את היחידות.

עכשיו צריך לחשוב איך משדרגים מוקד (לב) תקשורת ללא הפסקת שירות ממושכת למשתמשים ויצירת מצבים של פגיעה ברצף. התשובה – לאט לאט ובסבלנות. דויד למד את המתגים שהגיעו, את מערכת הניהול שלהם יחד עם חלק מחברי הועדה האחרים (איתי עמית, רוני פולק ושלומי שרון).

בעוד אנו חושבים איך ומי יבצע את עבודת המעבר בזהירות הרצויה ומה תהיה העלות, הוא התחיל להגיע בזמנו הפנוי לראות מה ואיך צריך לעשות ומפה לשם, הוא העביר, תחילה את המשתמשים עם בעיות התקשורת ומשתמשי אינטרנט כבדים, כשהוא נמצא בקשר ישיר איתם לוודא תוצאות. ראה כי טוב ויש שיפור משמעותי, המשיך. לפעמים גייס את בנותיו לעזרה, כי לדבריו אצבעותיהן הדקות הן יתרון עצום בעבודה עדינה ורגישה שכזו. חשוב להזכיר – כל העבודה ללא תשלום ובהתנדבות מלאה למען הקהילה והקידמה. כשהיה בין עבודות, הגביר את הקצב וכעת עומד מוקד משודרג כמעט לחלוטין, כולל הכנה מלאה לחיבור שכונה ג' עם ציוד חדש ויעיל, מנוהל בתכנה זמינה, חינמית, פשוטה, יעילה וידידותית למשתמש. 

כיום ממופה המוקד כיאות. יש תיעוד לכל נקודה ואין צורך בניחושים וחיפושים מיותרים. השדרוג נמשך כמה חדשים ובמשך זמן העבודות לא היה ניתוק כללי של התקשורת בשום שלב. אם לוקחים בחשבון את גודל הפרויקט שנגע בכל נקודות הקצה (הבתים) בשרותי האינטרנט, הטלוויזיה והטלפון הקווי, הרי שהפרעות וניתוקים כמעט לא הורגשו. 

זה סיכום הסיפור שכתב דויד בפוסט שכתב באתר reddit כמובן שבשפה הרבה יותר מקצועית וטכנולוגית. אפשר להבין למה התלהבו אנשי Ubiquity.

לסיכום: ועדת תקשורת ממשיכה בפועלה לקדם את איכות התקשורת בקיבוץ. אנו חשופים, כמו כולם, למתקפות סייבר, וירוסים ושפעות מכל הסוגים. אז נכון שיש פה ושם בעיות, אבל הכל מנוטר ומשתדלים לעלות על הבעיה בהקדם, באמצעות מערכות ניטור מתקדמות העובדות 24/7, חברה חיצונית המנהלת את השרתים המקומיים ומתריעה על כל שינוי קטן במערכת. הגנות חשמל על המוקד מפני ברקים, הפסקות חשמל ושאר מרעין בישין.

כאן המקום להזכיר: אם יש בעיית תקשורת, נא לפתוח קריאת שרות בווטסאפ בלבד בטלפון 0503189673. אם לא נדע, לא נוכל לטפל. הקריאות נענות עד 24 שעות מפתיחתן ובמטרה לקצר ככל האפשר את זמן הטיפול. ראוטר אלחוטי ביתי אינו נמצא תחת אחריות ענף התקשורת והטיפול הוא עד נקודת הכניסה לבית (היחידה האופטית).

כבר כמה חודשים אנו מחפשים את האדם הנכון שיצטרף לצוות כטכנאי נותן שירות לקריאות. מקווים למצוא בקרוב ולקצר בהרבה מאוד את זמן התגובה והפתרון.

חברי ועדת תקשורת: דוד שרון (יו"ר הועדה) שלומי שרון, איתי עמית, נבט בן חיים, רוני פולק ואביגיל קולייר (מנהלת ענף התקשורת).

הרעיון קסם לי ונרתמתי ברגע למשימה וכמוני עוד מאות אנשים ברחבי הארץ השכימו קום והתייצבו בתחנת הרכבת הקרובה. ביום רביעי, 25 בדצמבר 2024, נר ראשון של חנוכה, הופצו ברחבי הארץ 50,000 עותקים של עיתון יחיד במינו: "היום שיהיה".

האיש מאחורי המיזם הוא רוני ניימן, יזם הייטק שאחייניתו נרצחה ב-7 באוקטובר. פגשתי אותו כשאספתי את ערימת העיתונים שלי והתגלה לי איש חזון, חכם וצנוע מאוד. הוא מימן את היוזמה מכספו, ניהל אותה והגשים אותה.

העיתון מציג את החדשות שהיינו רוצים לקרוא בשנת 2025 והוא מתוארך ל-1 ביוני, 2025. העיתון מכיל כתבות עיתונאיות חיוביות על כל הטוב שיכול להיות כאן בכל תחומי החיים: החברה, הכלכלה, החינוך, הבריאות, הצבא, השלום והתרבות.

אחת החדשות הטובות ביותר שאפשר כמובן למצוא בעיתון של עוד חצי שנה, הן כתבות מעקב על שלומם של החטופים שחזרו מזמן ונמצאים בהליך החלמה. הכתבות אינן מופרכות (הן נכתבו על-ידי אנשי מקצוע אמיתיים) אופטימיות ומטרתן להפיץ זרעים של תקווה ולזרוע רעיונות חיוביים בים הייאוש שאנו חווים בשנה האחרונה מהמתרחש במדינה.

בעמוד המרכזי ארבע כותרות:

"הפרוטוקולים מהסכם הנורמליזציה – מקור מדיני בכיר: עסקת החטופים שהביאה לסוף המלחמה יצרה את התנאים להסכם עם סעודיה, אבל המכשולים לא נעלמו ביום אחד". 

"650 מיליון שקלים להקמת בית-חולים בקריית שמונה – לאחר שנים של הבטחות ריקות, סופסוף גם לתושבי הצפון יהיה מענה ראוי".

"סוד ההצלחה של היזם החרדי שפתח רשת קורסי הכנה לצבא עבור החברה החרדית". יזם חרדי מבני ברק שזיהה צורך חיוני וייסד מיזם ייחודי המגשר בין העולם החרדי והשירות הצבאי.

וכמובן קצת כדורגל – "רונאלדו ומסי בדרך לארץ".

בהמשך מציג העיתון כותרות נפלאות כגון "המילואימניקים חוזרים הביתה", רפורמה במערך המילואים המקצרת את השירות השנתי ב-40 אחוזים בהשוואה ל- 2022, עקב התייצבות בטחונית באזור ועליה בהתגייסות החרדים. "שכר המינימום יעלה ל- 40 שקלים לשעה: צעד היסטורי שקידמה שרת האוצר למען העובדים והמשק".

"מהפכת התורים בפריפריה" – קיצור של 70 אחוזים בזמני ההמתנה לרופאים מומחים בפריפריה, 15 מרכזים רפואיים חדשים הנמצאים בשלבי פתיחה שונים, גיוס של 450 רופאים מומחים חדשים לאזורי הפריפריה, הקמת מערך טל-רפואה מתקדם והפעלת 25 ניידות רפואה מתקדמות לשירות תושבי הפריפריה.

"ירידה של 15 אחוזים במדד יוקר המחייה בישראל תחת הנהגתה של שרת האוצר".

"סוף לפייק ניוז?" תוכנית פעולה מקיפה המשלבת חינוך, הסברה ואכיפה במטרה להתמודד עם אחד האתגרים המשמעותיים ביותר בעידן המידע הדיגיטלי.

"ישראל והרשות הפלסטינית יחתמו על מזכר הבנות לסיום הסכסוך", כאשר נציגי הצדדים איימו לנטוש, התיישבו הנשים הישראליות והפלסטינאיות בפתח אולם הדיונים וסירבו לאפשר למדינאים לעזוב עד השגת פשרה. "בדרך למהפך בטיפול באלימות בחברה הערבית?", תוכנית לאומית, שותפות קהילתית, חינוך, אמון הדדי ותקציב.

רפורמה בתחבורה הציבורית, מהפכה בשוק השכירות והדיור הציבורי, שיקום אמון הציבור במשטרת ישראל, צמצום זיהום האוויר ממפעלים, התייצבות מפלס ים המלח, ירידה באנטישמיות בעולם, תיירות עסקית ממדינות המפרץ, 12,000 ₪ לגננת מתחילה, חוק חובת ייצוג נשי בכנסת, מונדיאל 2024 בישראל וטיילור סוויפט מגיעה לפארק הירקון.

רוני ניסה לשמור על העיתון נקי מפוליטיקה אך הדבר אינו אפשרי לגמרי. מדובר על גיוס חרדים, שרת אוצר ומזכר הבנות עם הפלסטינאים לסיום הסכסוך. בחיפוש ברשת הבנתי כי תומכי הממשלה הנוכחית תופסים את העיתון כנסיון של השמאל "להנדס את התודעה בדלת האחורית". זה אכן נסיון זרוע רעיונות, אבל כולם טובים (ולא מוזכר דבר אחד שלילי על הממשלה הנוכחית).

החוויה האישית שלי הייתה מעניינת מאוד. רוב האנשים לא היו פנויים לקבל משהו חדש בדרכם לרכבת אבל אלו שלקחו את העיתון העלו חיוך על פניהם. היו אנשים שעיינו בעיתון ביסודיות והיו שסרקו את הכותרות, אבל כל מי שקרא בו לא נשאר אדיש.

יש שיאמרו שזה תלוש, מופרך או תמים אבל רוני העז לעשות משהו לכיוון הטוב והאופטימי. ועל זה הערכתי הגדולה אליו.

לרגל יום ירושלים הקרנתי למועדון גיל הזהב שלנו כאן (ותודה לממי הנמרצת!) את הפרק הפותח של "מאחורי הקלעים של המאבק על ירושלים ובירושלים עצמה", סדרת טלוויזיה בת חמישה פרקים בהנחייתי, העוסקת בנושא המאבק הישראלי – פלסטיני על ירושלים ובעיר עצמה.

הסדרה (כולה באנגלית) נקראת "קו התפר" או THE SEAM LINE באנגלית, מיועדת לקהל מערבי ועלתה לאוויר בחודש מאי 2023.

הקו המחבר בין פרקי הסדרה מתבסס על פעילותי בשנות האינתיפאדה כסגן ויועץ לענייני ערבים לראשי עיריית ירושלים. בסדרה אני חוזר למקומות שהיו זירת פעילותי בירושלים באותה תקופה ופוגש מכרים משכבר הימים – יהודים וערבים, אנשי ירושלים ומשוחח עם מומחים, בעיקר ערבים מהאיזור.

כל פרק בסדרה מציג זווית שונה שאינה מוכרת (או מוכרת חלקית בלבד) בשיח המערבי ביחס לנושא. פרק הפתיחה עוסק בהבנת המארג הגאופוליטי של ירושלים וכיצד התעצב מאז 1967, בעוד שאר פרקי הסדרה עוסקים ביחסי הגומלין בין נושא הר הבית והפוליטיקה המזרח-תיכונית, מציאות החיים המורכבת של קהילות יהודיות וערביות כתף אל כתף במציאות של סכסוך אלים, הצמחת מנהיגות פלסטינית מקומית חיובית בנסיבות של אלימות קשה ופרק הסיום העוסק בבניית גשר של דיאלוג פרגמטי בין מנהיגות קהילתית יהודית ופלסטינית בתקופת האינתיפאדה.

אני מקרין את הסדרה (או חלקים שלה) בפורומים שונים בחו"ל והייתה גם הקרנה חגיגית במרכז בגין בירושלים. במפגשים עם הקהל אני מספק מבט אל מאחורי הקלעים של אירועים ומקומות המופיעים בסדרה וגם אפיזודות מאחורי הקלעים של תהליך ההפקה של הסדרה שנמשך כשנה – תהליך שלעתים היה לא פחות מורכב, מאתגר ומרתק מנושאי הסדרה.

אני שמח לומר שהתגובות חיוביות מאוד. תגובה החוזרת כחוט השני היא שלמרות הנפיצות והמורכבות הפוליטית והרגשית של הנושא, הסדרה מאוזנת, חסרת פניות פוליטיות, ומוסיפה נדבכים חשובים להבנת הנושא.

פעמים רבות אני נשאל כיצד אני מרגיש ביחס לסדרה. אני עונה שאני רואה בעצמי בר מזל משום שאני משתייך למועדון קטן של אנשים הזוכים בימי חייהם לראות את פועלם מונצח – ואני אסיר תודה על כך.

אתם יכולים לצפות ללא עלות בכל פרקי הסדרה בקישור הבא:

/https://insidethemiddle-east.com/the-seam-line-jerusalem-documentary-with-izzy

בהזדמנות זו אני שמח לבשר שבימים אלה אני שוקד על סרט של כ-60 דקות המציג לקהל מערבי היבטים של המזרח התיכון בן ימינו. בדומה לסדרה על ירושלים, הסרט מציג היבטים ותובנות שאינם מוכרים בשיח המערבי. בסרט אני משוחח עם שורה ארוכה של מומחים, פעילים פוליטיים, ופרשנים מרחבי המזרח התיכון. הסרט יראה אור בסתיו 2024. יהיה מעניין, מבטיח לשתף.

כבר שנים רבות שהנהלת הקיבוץ מבקשת והמועצה מאשרת (כל שנה) 70,000 ₪ בתקציב הקהילה לטובת הסטת תשתיות. מדובר בתשתיות תת-קרקעיות – חשמל, מים, ביוב ותקשורת. על מה מדובר? מדוע זה נדרש?

היסטורית, כנראה שתכנון רוב רובן של תשתיות הקיבוץ בוצע אי-אז, הרבה לפני המחשבה על פרצלציה ושיוך מגרשי המגורים. קווי התשתיות תוכננו לעבור במקום הנוח או הכי קצר, מנקודה א' לנקודה ב'.

בשל תהליך פרצלציה, נכנסו בקיבוצים רבים לפרוייקט שלם של חידוש והסטת תשתיות בהשקעות של עשרות מיליוני שקלים. קיבוצים אשר נמנעו מחידוש תשתיות בשל מצוקה כספית ואי-יכולת מימון, נתקעו עם תשתיות ישנות ורעועות.

ההחלטה בגבעת חיים איחוד הייתה להמשיך ולהשתמש בתוואי הישן של התשתיות הציבוריות, אשר לעיתים עובר בתחומי מגרשי המגורים כל עוד ניתן ורק לבצע הסטת תשתיות יזומה במקרה של שיפוץ או בנייה חדשה (פינוי-בינוי וכדומה).

להלן מספר דוגמאות משנים עברו של אסדרה והסטת תשתיות ציבוריות במגרשי חברים: הסטת קו ביוב, הסטת ארון תקשורת שכונתי, הסטת פילר חשמל והסדרת תשתית ניקוז.

וכאן ברצוני לחזור לתקציב הקהילה השנתי. אני חושב כי במבחן הזמן, ההקצאה התקציבית הוא ריאלית ובממוצע לאורך השנים זו ההוצאה הנדרשת. השנה נוצרה סיטואציה מעט שונה אשר הצריכה השקעה מעט גדולה יותר של הסטת תשתיות תקשורת בשכונת מגדל המים.

בעקבות פרוייקט פינוי בינוי במגרש של יניב הורוויץ, התברר כי קו תקשורת ראשי המזין שכונה שלמה, עובר בשטח המגרש. הקו הנ"ל ממשיך ועובר גם בתחומי מגרשים רבים נוספים בשכונה ולכן, התקבלה החלטה מושכלת להסיט את הקו כולו לתוואי חדש אשר נמצא כולו בשטחים ציבוריים.

לצורך כך, משתמשים בצנרת תת-קרקעית חדשה אשר הוטמנה בתת-הקרקע בעת השיפוץ של כביש הגישה העולה למגדל המים. קו הזנת התקשורת החדש לשכונת מגדל המים תוכנן מחדש כך שיוכל גם לענות על צרכים עתידיים בצד הדרומי של הקיבוץ, כמו לדוגמה הסטת תשתית אשר תדרש בקרוב בשל פרוייקט פינוי-בינוי אשר עומד להסתיים במגרש של רותם ועמרי לנג.

הפרוייקט מורכב ויקר (יחסית להסטת תשתית ממגרש בודד) אך בעל פוטנציאל לפתור בעיות וצרכים עתידיים באזור זה של הקיבוץ. המעבר לשימוש בתוואי החדש יצריך ניתוק (קצר ככל הניתן) של הצרכנים בשכונה מהקו הישן וחיבורם הפיזי לקו החדש. בהצלחה.

אתר מחודש ואפליקציה הם בהחלט סיבה טובה לכתבה בעלון. לאחר תהליך ארוך של אפיון ועבודה על האתר החדש, אנו שמחות קצת להסביר מעבר למראה העיניים כדי שתוכלו להתנסות ולהבין איפה מפורסם המידע.

לגבעת חיים איחוד מערכת מידע רחבה:

• אתר רשמי ואפליקציה – מהאתר נשלחים עדכונים אוטומטים פעמיים בשבוע הכוללים את המידע החדש שנוסף. האתר מתעדכן כמעט באופן יומיומי.
• בתוככינו – דף מידע שבועי מודפס ודיגיטלי, הנשלח בסמס בימי שישי.
• לוח מודעות במערכת הטלוויזיה החדשה.
• קבוצת ווטסאפ של הפנסיונרים המנוהלת בידי גילת שניר ובה מידע לפנסיונרים.
• קבוצת ווטסאפ של המשפחות לא מטעם הקיבוץ אבל גם בה מתפרסם מידע.
• קבוצת פייסבוק סגורה שגם בה מתפרסם מידע.
• עלון בתוכנו היוצא מדי חודש (מודפס ודיגיטלי) – מקור מידע חשוב הנוגע בנקודות רבות בחיי הקהילה (עורכים: ליאור אסטליין ורועי אסטליין).

חשוב לציין שהאתר הוא המקור הרשמי והמסודר לקבלת חומרים וכל שאר הכלים הם כלי עזר להפצת המידע.

מה המטרה של כל זה?

הרעיון הוא שאנשים יוכלו לצרוך ולהשתמש במידע השוטף הקיבוצי והמקומי בצורה נוחה, אם בהקשרי חיי היומיום כמו מספרי טלפון או נושאים מעמיקים יותר כגון תהליכים, מועצות, קלפי וכו'. יש אנשים מבוגרים שאינם מחוברים למחשב, שיכולים לקבל מסמכים חשובים מודפסים במזכירות או בארכיון, אבל בקרוב, אולי, יוכלו להיעזר באפליקציה בטלפונים הסלולריים שלהם.

האתר החדש

ניתן  להיכנס אליו דרך גוגל (מקלידים: גבעת חיים איחוד) או דרך העדכונים הנשלחים למייל.

המלצה: קחו את הכתבה הזו, שבו מול האתר של גבעת חיים איחוד והתחילו להתנסות.

כיצד לעשות זאת?

שלב ראשון –  להיכנס לאתר.

למעלה משמאל נרשמים עם שם משתמש וסיסמה (שם המשתמש והסיסמה הם כמו באתר הקודם). אפשר להיעזר בגלי או היידי בנושא.

מומלץ ללחוץ על הריבוע הקטן "זכור אותי" כדי שלא תצטרכו להקליד את שם המשתמש והסיסמה בכל פעם. דרך אגב, ניתן לשנות את הסיסמה שלכם בפרטים האישיים.

אחרי שנכנסתם – חשוב לשים לב שתמיד אפשר ללחוץ על "שער חברים" בפס העליון כדי לחזור לשער הראשי של החברים. גם לחיצה על הלוגו מחזירה לשער החברים הראשי.

אז מה יש לנו באתר המחודש? בקצרה:

בפס העליון ניתן להיכנס לשער החיצוני (שער שאנשים מבחוץ רואים) ב"צור קשר" אפשר ליצור קשר במייל עם בעלי התפקיד בגח"א וגם ניתן להגיע לאתר הישן בו יש עדיין חומרים לצפייה.

בחלק הימני הגדול בתמונה מופיעים ארבעה פריטים חשובים במלבנים ירוקים:

1. ספר טלפונים – שימו לב שניתן להתקשר ישירות או לשלוח ישירות ווטסאפ (על-ידי לחיצה על האייקון של הווטסאפ) או לשלוח מייל ישירות למי שאתם מחפשים.
2. טופס הזמנת כלבולית.
3. תקציב אישי.
4. שעות פתיחה.

הפס התחתון מתחת לתמונה מכונה "תפריט" ובו מידע הפתוח לכל הציבור ואנחנו ממליצים להיכנס אליו.

דף חד"א – מתעדכן באופן יומיומי על יד צוות חד"א.

עסקים, ענפים, חירום ועוד.

בחלק זה ניתן להיכנס לאתר ההנצחה ולארכיון הממוקמים עדיין באתר הישן.

שימו לב – תמיד חשוב לדאוג לחזור מהאתר הישן לחדש.

בצד ימין למטה יש תפריט בו מופיעים סעיפים ל"מתקדמים" ובהם מידע רב למי שרוצה להתעמק ולהיות מעורה במתרחש בקיבוץ. החלק החשוב הוא של המנהלה והמידע השוטף ושם גם מתפרסמים כל הפרוטוקולים ודברים חשובים אחרים. בתחתית אותו התפריט גם ניתן לפתוח קריאת תקשורת של טלראן.

מתחת לתפריט הימני שתיארנו זה עתה יש לוח אירועים. שימו לב לדבר המדליק הבא – אתם יכולים להיכנס לאירוע בו אתם מתעניינים ולשמור אותו ביומן גוגל שלכם. במרכז המסך יש כתבות ומסמכים חדשים המתעדכנים כמעט באופן יומיומי.

נשאיר לכם להמשיך לשוטט להנאתכם ולגלות עוד דברים מעניינים באתר החדש שלנו כמו: עלון בתוכנו, גרף מדידת גשם (מסתבר שהוא להיט באתר) המלצות של חברים על בעלי מקצוע וגם קישור לאתר חיצוני של סידור הרכב.

אתר בנייד

האתר שלנו מיועד גם לצפייה בנייד כמובן (גם לאייפון ואם יש בעיות אנא הודיעו לנו). חשוב שתשימו לב שכאשר נכנסים לאתר בפעם הראשונה דרך הנייד (באותה צורה כמו האתר הרגיל מצד שמאל למעלה) יש מצד ימין פסים בהם מסתתר עוד חומר חשוב.

אפליקציה

המילה העברית לאפליקציה היא יישומון – תוכנת מחשב המתאימה ליישום בסביבה מתוקשבת כגון טלפון סלולארי, טאבלט, אתר אינטרנט וכו'.

זה ההסבר הרשמי, אבל תכל'ס האפליקציות נועדו להקל על חיינו ולבצע פעולות באופן נוח, מהיר ואמין כמו אפליקציה לדואר או לבנק. את האפליקציה של האתר ניתן להוריד מחנות האפליקציות שלכם בנייד. בפעם הראשונה יש להכניס את שמכם ואת הטלפון. אם אין לכם שם משתמש באתר, אז לא תוכלו להיכנס לאפליקציה ועליכם לפנות לגלי שתפתח לכם שם משתמש. באפליקציה שמנו את הדברים שחשבנו שהכי חשובים לכם אבל אם אתם חושבים שיש עוד משהו חשוב שפספסנו – מוזמנים להעיר.

מה בעתיד?

נעביר את כל החומרים מהאתר הישן לחדש, נשתמש בשלל כלים חדשים וננסה להשתפר.

ואתם? אתם תגלשו, תעירו הערות ותציעו הצעות ואנחנו נשתדל מאוד ליישמן במידת האפשר.

בהצלחה לכולנו והתחדשנו.

לפני כחודש סיים שלמה כהן את תפקידו כעורך העלון לאחר כמעט ארבע שנים. שלמה, בן קיבוץ שמיר, הגיע לגבעת חיים איחוד עם אשתו מרל וילדיהם, אורי ויעל, לפני כ-40 שנים בעקבות המעבר ללינה המשפחתית והמלצותיה של טלי תירוש בת-כתתו משמיר וכאן נולדה ליסה, בתם השלישית.

מאז הגיע לקיבוץ, עבד שלמה במגוון ענפים: בפרדס, בגת, פיקוח אורגני, בהנהלת החשבונות וכרכז הנעורים (בשכונת הנעורים מול בית ספר משג"ב). מהיכרותי איתו ומשיחות עם אחרים המכירים אותו, מוסכם וידוע שאת כל תפקידיו, כולל עריכת העלון, מילא ברגישות רבה, תוך שהוא משקיע מחשבה בכל צעד שעשה ומגבש עמדה בהירה לגבי כל החלטה שקיבל.

את השכלתו האקדמית – תואר ראשון בסוציולוגיה ותואר שני ביחסי עבודה – רכש באוניברסיטאות מעולות בארה"ב ואת מיומנויותיו הביא לידי ביטוי בתפקידיו לאורך השנים. כעורך "בתוכנו" הנכנס, ביקשתי לשמוע ממנו על שנותיו בתפקיד. דווקא משום שהוא מעיד על עצמו שאינו אוהב עימותים ונמנע מהם במידת האפשר, עניין אותי לדעת כיצד עברה עליו תקופת העריכה בעלון המשמש במה לקולות שונים, לעתים מנוגדים ומתנגדים, בתפקיד שלפעמים מציב את מי שממלא אותו ב"קו האש".

איך הגעת לערוך את העלון?

"לפני כארבע שנים, כתבתי לעלון על נושא שעניין אותי, ללא איזו מוטיבציה להצטרף למערכת העלון. היידי עודדה אותי לכתוב עוד ואכן כתבתי שניים או שלושה דברים נוספים ומשם זה נמשך. באותה תקופה ערכה היידי את העלון והייתה נכונות מצדה לחלוק בנטל העריכה.

זה גם התאים לי מבחינת העיתוי, מכיוון שבדיוק התפניתי מעיסוקים אחרים עם יציאתי לפנסיה. הרגשתי שהתפקיד בעלון מאפשר לי להיות מעורב בקיבוץ באופן שמתאים ונח לי, באמצעות התבטאות בכתב ולא באמצעות השתתפות בוועדות, למשל, שמצריכות התנסחות בעל-פה".

שימשת עורך העלון מספר שנים. אתה מזהה שינויים לאורך התקופה?

"בתחילת דרכי בצוות העריכה, העלון היה קצת יותר ממסדי ופחות במה לחילוקי דעות. אני חושב שבתקופתי העלון הפך להיות מרחב להבעת עמדות, אבל אני מודה שאני רואה עצמי שמרני בעניין הזה, פחות מחפש פלוגתא וויכוחים חמים. אני נוהג להדגים את העמדה שלי בנושא הזה באמצעות השוואה לעלון המועצה האזורית המשמש כלי ליחסי ציבור להנהלה ולממסד ולא הייתי רוצה שהעלון של גבעת חיים איחוד יהפוך לכזה".

הלימונים בגינתו של שלמה. צילום: שלמה כהן

איך שומרים על הגבול הזה?

"העמדה שלי הייתה שעל העלון לתת במה למתנגדים ולא להיות באופן בלעדי כלי ביטוי לקולה של ההנהלה. אני מאמין שכשאנשים ראו שיש פתיחות לביטויים מהסוג הזה בעלון, הם התחילו להרשות לעצמם להציף דברים. במקביל, נהגנו להעלות את הדברים היותר ביקורתיים לפורמט העלון המקוון ולנקוט בקו סולידי יותר במסגרת העלון המודפס בדיוק לצורך שמירה על הגבול שעליו אתה מדבר".

איך ראית את תפקידך כעורך העלון? מה היה לך חשוב לקדם?

"קודם כל, התכנים בהם עסק העלון היו תמיד קשורים לשיח באותו זמן בקיבוץ. היידי ואני ואחר כך ליאור ואני, היינו מקבלים רעיונות ומחשבות מהשטח, נפגשים, משוחחים וכך מגבשים את הגליון הבא. יחד עם זאת, היה לי חשוב ליצור ולקדם פינות קבועות, עוד מתקופתה של היידי בעלון, כמו התשבץ של יורם פארן, הטור של אביגיל על סרטים חדשים, פינה על בתים בקיבוץ ופינת 'נעים להכיר' על חבר'ה צעירים בקיבוץ.

בהקשר הזה, היה לי רצון לקרב את הצעירים לעלון ואת העלון לצעירים. זו אחת המטרות שעמדה לנגד עיניי ואני עדיין חושב שזה חשוב וצריך שיהיה מישהו מה'מגזר' הזה שירצה להתגייס ולהיות מעורב בעלון. זה חשוב לצעירים עצמם וגם להוריהם ולסבים שלהם".

מה התפקיד אפשר לך, לתפיסתך? מה קיבלת ממנו?

"ראשית, התפקיד אפשר לי להכיר אנשים בקיבוץ שאת חלקם כלל לא הכרתי קודם. הוא אפשר לי להתוודע לסיפורים ולתחומים מעניינים שבהם עוסקים אנשים בקיבוץ ושלא ידעתי עליהם. שנית, זכיתי לשמוע ולהבין על המתרחש בקיבוץ באופן ובמידה שלא היו מתאפשרים לולא שימשתי עורך העלון. בהמשך לכך, התפקיד אפשר לי להביע את עמדותיי לגבי נושאים שונים.

זכורים לי שני מקרים כאלה שהיו משמעותיים מבחינתי במיוחד: האחד, לאחר אירוע במהלכו תקף חבר קיבוץ רשפים את מזכיר הקהילה שם בכלי נשק, כתבתי שעלינו ללמוד מהמקרה ולהשכיל לשלב נחישות עם רגישות ולדעת לא להתעקש על תקנונים 'עד הקצה'. להיות קשובים לקושי ולכאב של חברי קהילה בעת הצורך. זה היה סטייטמנט חשוב מבחינתי והייתה לי האפשרות לעשות את זה בתור עורך העלון.

מקרה נוסף היה סביב הדיונים על שכונה ג': רבים מתומכי השכונה לא גילו סובלנות למתנגדים לעמדת הרוב ואני הרגשתי והדגשתי שחשוב לתת קול לכולם. הארתי את החשיבות שבהקשבה גם למתנגדי השכונה. לבסוף, התפקיד אפשר לי גם ללמוד על היבטים מקצועיים הקשורים בעריכה. העבודה עם היידי ועם ליאור, המגיעים מתחום העריכה המקצועית, זימנה לי אפשרות ללמוד מהם ויצאתי נשכר מכך".

בהתבוננות לאחור, יש כתבה שאתה זוכר באופן מיוחד?

"קצת לפני שמירהל'ה כפרי נפטרה, התכוונתי לעשות כתבה עליה ועל שלומית בן-יון ועל עבודתן ההתנדבותית והמשמעותית במתנ"ס בשכונה בנתניה. מירהל'ה ושלומית התעקשו שאפגוש גם את מנהל המתנ"ס, בחור יוצא אתיופיה, בעל השכלה אקדמית שנכנס לתפקידו כאשר המצב בשכונה היה קשה מאוד, שוטרים חששו להיכנס לשם, שליחי פיצה סירבו להגיע לשכונה, אחוזי הנשירה מבית-הספר היו גבוהים מאוד והנערים ברובם לא התגייסו לצה"ל.

נפגשתי עם מנהל המתנ"ס והתרשמתי ממנו מאוד. הוא סיפר כיצד בנה מערכות תמיכה וצמיחה, ממש מאפס ובזכות השינויים שחולל, עלו פלאים אחוז מסיימי התיכון ואחוז המתגייסים ומידת מעורבות ההורים במתנ"ס הפכה גבוהה מאוד. התרומה של מירהל'ה הייתה בהקמת ספרייה ומשחקייה במתנ"ס".

ניכר ששלמה עדיין נרגש כשהוא מספר על אותו מנהל, על המפגש עם המתנ"ס ועל תרומתן של מירהל'ה ושלומית. "לצערי, לא יצא לי לדבר עם מירהל'ה ולראיין אותה, כיוון שהיא נפטרה תוך כדי העבודה על הכתבה ובסופו של דבר, הכתבה הוקדשה לה.

בנוסף, אמנם לא כתבה ספציפית, אבל עקרון שהנחה אותי היה לתת שֵם וקול לאנשים שפחות נמצאים בקדמת הבמה הקיבוצית, נעלמים ממנה וראוי שגם להם תהיה נראוּת. מנסיוני, רוב האנשים שפונים אליהם ומציעים לכתוב עליהם בעלון מסכימים ואפילו ברצון. אם יש משהו שאני קצת מצטער עליו, הוא שהיו אנשים שלא הגעתי אליהם, בעיקר אנשים שחשוב בעיניי שירואיינו ושיכירו אותם בקיבוץ. דברים נוספים שאני אוהב מאוד בעלון הם כתבות הצבע הפיקנטיות על אנשים, מקצועותיהם ותחומי העניין שלהם, כמו הכתבות שעושים ענת אופיר, ליאור ואיילת אסטליין".

יש לשלמה זכרונות רבים משנותיו כעורך. קשה לסכם, אבל לסיום, אני שואל אותו מה הוא מאחל ל"בתוכנו".

"אנשים שקוראים את 'בתוכנו' ומכירים את המדיום ממקומות אחרים מחמיאים מאוד לעלון שלנו, במיוחד על רקע נבואות 'אפוקליפטיות' לגבי המדיום המודפס. אני לא שותף לנבואות הללו ומאמין שאנשים מעוניינים להמשיך לקרוא את העלון ולכן, מוכרחים להמשיך לשמור עליו ולפתח אותו. אני מאחל לך ולליאור שתעשו זאת בהצלחה".

הריאיון מסתיים, אבל שלמה ואני ממשיכים לשוחח ולהחליף רעיונות. הוא שופע עצות, תובנות וניכר שהעניין שלו בקיבוץ ובעיקר בתושביו נותר רב. לפני פרידה, שלמה, המתפנה כעת לעיסוק מקצועי בעבודות תרגום, מזמין אותי לשמור על קשר ולפנות אליו בכל שאלה בנוגע לעלון. אני מאמץ את ההזמנה שלו בשמחה ובחום.

כשהבנות שלי היו במרכזון בית האלון, לא כל-כך מזמן, יצא שהייתי מקבל מדי פעם טלפון מטלי סופר (אחיטוב) לפני שעת האיסוף ב-16:00. טלי, מנוסה שכמותה, נהגה לפתוח את השיחה מיד במילים "הכל בסדר", כדי להרגיע את ההורה המודאג מהשיחה החריגה.

אבל בשיחה הזו לא נכלל "הכל בסדר". מבחינת טלי, שסיימה לאחרונה את תפקידה כמנהלת אתר האינטרנט של הקיבוץ ואת קבוצת הפייסבוק (לצד היידי) לא הכל כל-כך בסדר בגבעת חיים איחוד, אף שהיא מצהירה על עצמה כאופטימית ומקווה שיהיה בסדר. נפגשתי איתה כדי לשמוע על תחושותיה ומחשבותיה לגבי תהליכים הקשורים בשיח בקיבוץ על רקע השנים שבהן שימשה כמנהלת מרחבים מרכזיים.

אבל רגע, מה זה בכלל התפקיד הזה? "בעקבות החלטה של אייל ניסן להקים אתר לגבעת חיים איחוד בשנת 2008, התחלתי בתפקיד מנהלת האתר ועבדתי עם צוות שכלל את יורם פארן, שלומית לוי-ארזי (אשתו של בעז) ערן נבון ורן זילבר. במשך שנה עבדנו על אפיון האתר: אילו תכנים יכלול וכיצד ייראה. במסגרת התהליך, עברתי על עשרות אתרים של קיבוצים כדי להתרשם, ובחרנו חברה מנוסה לבניית אתרים.

כעבור שנה ולאחר עבודה רבה, האתר עלה לאוויר. באותו שלב הוא התמקד בהנגשת הצד הממסדי של הקיבוץ ופחות בצדדים החווייתיים והתרבותיים של הקהילה. האתר הציג את המבנה הארגוני של הקיבוץ, העלה את הפרוטוקולים מהוועדות ומההנהלות וסיפק אינפורמציה על הענפים והעסקים הקטנים בקיבוץ. לצד המידע, העליתי בכל שבוע סרטי ארכיון של 'גלי גבעה' (אוצר מדהים של זכרונות).

צילום: שירלי צ'רבנקה

כעבור כמה שנים, נכנסה היידי כמנהלת תחום מידע והפכה מעורבת גם בניהול האתר. יחד איתה, עיצבנו את האתר מחדש והיידי במרץ רב ואופייני, שילבה באתר פונקציות חדשות וייצרה מדור הנצחה ומדור ארכיון מפוארים, שכמוהם יש במעט מאוד קיבוצים, וזו חוויה מומלצת מאוד לחובבי נוסטלגיה".

לפני כמה שנים ובעקבות הפופולריות הגואה של פלטפורמת פייסבוק, הוקם דף פייסבוק ואחר כך קבוצת פייסבוק. טלי מספרת שלא ששה להתמודד עם הדרמות הנלוות לדינאמיקה המאפיינת את השיח בפייסבוק, אבל כחלק מתפקידה כמנהלת אתר האינטרנט של הקיבוץ נוסף גם ניהול דף הפייסבוק, כשהיידי מובילה את ניהול הקבוצה והיא "לצידה".

"בשלב מסוים החלו, כצפוי, דיאלוגים סוערים בדף הפייסבוק והתחלנו לשאול את עצמנו איך להתמודד עם הדברים. לא הכרנו את אופן ההתמודדות במרחב החדש, אז התחלנו לחקור דרך מנהלי קבוצות פייסבוק שונים, התייעצויות עם עורך-הדין של הקיבוץ ועוד. בשלב מסוים החלטנו לצאת לתהליך של התייעצות ציבורית כדי לחשוב על מדיניות מנחה מול הדילמות בנוגע למתי ואיך להתייחס לטקסטים שנכתבו בסגנון בוטה מאוד. מצד אחד, יש תחושה שצריך להגיב לדברים שעולים ולבקש לערוך אותם בשל הסגנון ומצד שני, זה מעורר אצל אנשים תחושה של סתימת פיות וצנזורה. אגב, למיטב זכרוני מעולם לא קיבלנו פניות מגוף ממסדי של הקיבוץ בהקשר הזה. הפניות היו תמיד מצד חברים בקבוצה, מה'שטח', ותמיד בנוגע לסגנון ולא בנוגע לתכנים או לדעות עצמן".

כן, היה גם צוות פייסבוק. "לפני כשנתיים הקמנו את הצוות וכל הציבור הוזמן לקחת בו חלק (גם אתה, רועי, היית חלק ממנו). קיימנו סדרה של שלוש פגישות. מהפגישה הראשונה יצאנו היידי ואני מבולבלות כי נשמעה בה כל קשת הדעות: החל מהמלצות להשתמש בעורך-דין, לתבוע, לחסום, להוריד וכלה באמירות שאסור לנו לגעת בשום דבר, שזה הסגנון בפייסבוק וכל נגיעה היא מסוכנת, שזה מדרון חלקלק שיוביל לסתימת פיות.

צילום: שירלי צ'רבנקה

לפגישה השנייה כבר הגענו עם כיוון לגבי ההתנהלות הנכונה לדעתנו והתגבשה החלטה שלא מורידים שום פוסט. אם מתקבלת פנייה, אנחנו פונים לכותב הפוסט בטלפון ומשוחחים אתו על העניין. התחלנו ליישם את המדיניות הזו ולטעמי, השיחות היו תמיד ברוח טובה. רובם המכריע של הכותבים שאליהם פנינו השתכנעו לערוך, להוריד או לשנות.

בשיחות אמרתי: 'אם אתה רוצה להשפיע ושיקשיבו לך, כדאי לך לדבר באופן מכבד, כדי שיקשיבו לתוכן של הדברים'. וזה עבד. התחושה שלי היא שהמהלך עשה עבודה, אנשים שינו את הסגנון במידה מסוימת ואני מרגישה שיש מאמץ לשמור על שיח לגופו של עניין ולא לפגוע".

בחודש יולי האחרון החליפה גלי אבן-שושן את טלי בתפקידיה באתר ובדף הפייסבוק. "אני חשה שהשיח כיום פחות סוער ושיש התמתנות כללית. אני עדיין נכנסת ומסתכלת, אבל האנרגיה שלי להיכנס לזה פחתה והאמת היא שגם בעבר הרתיע אותי להיכנס לזירת התגוששות".

אפרופו התגוששות, מה היו האתגרים המרכזיים בתפקיד?

"האתגר המרכזי הוא לשמור על האתר רלוונטי והכי נכון ועדכני לקהילה. במהלך השנים תהיתי לפעמים אם צריך לשנות את כל הפורמט של אתר האינטרנט של הקיבוץ, כך שיאפשר יותר ביטוי של 'מה שקורה בשבילים' ולא רק את ההתנהלות הממסדית של הנהלה, ענפים, עסקים ומוסדות. אני מרגישה שעד לפני כשנתיים היה ניתוק מסוים בין ההתנהלות של כל גופי הניהול לבין 'השבילים' והאתר המאוד-מאוד 'ממסדי' לא תרם להבאת 'קולות השבילים' לתוך גופי ההנהלה".

והיום? "אני חושבת שהיום יש הבנה שצריך להיות דיאלוג ושצריך לפתח את הכלים לשיח הדדי שבמסגרתו יהיה פידבק מצד הציבור בתהליכי קבלת ההחלטות ולכן, אני חשה אשמה במידה מסוימת על כך שהאתר שעיצבתי ובניתי הלך יותר עם הקו המיושן הזה, שלפיו הקיבוץ זה מה שהממסד עושה ומחליט ומפרסם, ופחות עם הזרם, הגעש והתנועה המאפיינים ציבור מורכב שחיים בו כמה מאות חברים ותושבים".

צילום: שירלי צ'רבנקה

אני תוהה לגבי ההזדמנויות והיתרונות שהתפקיד מאפשר. "שנים רבות הייתי גאה מאוד באתר הזה. אני יודעת בוודאות שזה אחד האתרים העשירים בתנועה הקיבוצית. ניתנה לי האפשרות לעצב גם בהיבט האסתטי ובכלל להיות יצירתית. התפקיד אפשר לי גם סוג של עבודה שמאזנת את העבודה הסוערת עם הילדים במרכזון והשאיר אותי מעורבת מאוד וגם מאוד 'בעניניים', אבל אחרי 11 שנים, מיציתי".

את מעורבת כבר הרבה שנים במסגרות הקשורות בשיח בגבעת חיים איחוד: התפקידים שלך באתר האינטרנט ובקבוצת הפייסבוק, צוות הפייסבוק, צוות ההסכמות שנבחרת אליו. איך את רואה את התהליכים בקיבוץ בהקשר הזה?

"יש לי תחושה שיהיה שינוי לטובה בשיח בקיבוץ. יש הבנה שצריך לקיים דיאלוג רב יותר עם הציבור הרחב, בעיקר בתהליכי קבלת החלטות, ואני מאמינה שלא יחזרו אחורה מהמקום הזה. מצד שני, בהחלט יש סכנה שאנשים מוכשרים ומחויבים לקיבוץ לא ירצו להיכנס לקלחת של ניהול ומילוי תפקידים אם תשתלט הנורמה של התקפות בוטות ואישיות כלפי בעלי תפקידים".

ומה את מאחלת לעצמך, לקיבוץ? "אני מאחלת לקיבוץ להיות קהילה חמה, חיובית, גמישה ושמחה, שכל אחד מוצא את הדרך להיות חלק משמעותי בתוכה". ושוב, כמו באותן שיחות טלפון, נדמה שטלי יודעת לתת הרגשה שגם אם לא הכל, אז לפחות הרֹוב "יהיה בסדר".

"הקיבוץ, כמו המדינה, באופוריה שאחרי ששת הימים. המצב החברתי היה יציב למדי והמצב הכלכלי עמד להמריא יחד עם 'גת' שעמדה אז על מסלול ההמראה", הוא זוכר. "בדיוק נבחרתי לתפקיד סדרן עבודה, כך שישבתי בחדר בצריף המזכירות הישן, יחד עם מרים גל, מרכזת המשק, והכלב שלה 'כושי'".

זה המקום לציין שכלב המוזכר במערכה הראשונה – עושה הרבה בלגאן במערכה השלישית.

"נחשבתי לאיש ספר כי עבדתי כל שני וחמישי עם אלי ורפל בספרייה ששכנה אז במגדל המים וכך, יום אחד, נכנס לחדרי במזכירות יונה לנדסברג, מזכיר הקיבוץ ושאל את השאלה הנפוצה של 1969 – יש לך סיגריה? העברתי לו אסקוט אחת והוא הודיע לי כי בישיבה של וועדת חברים הוצעתי כעורך העלון וקיבלתי את המינוי. ניסיתי להגיד שאני כבר סדרן עבודה, אבל הוא הודיע לי שזה הולך יחד, סיים את הסיגריה ויצא".

אורי ניגש לאיזולטור, לקבל חפיפה מזאבה לבני, העורכת היוצאת, ששכבה שם. "היא הסבירה לי שיש שתי בעיות עיקריות. הראשונה היא הצורך לקבל בכל עליון דיווח ממרכזי הענפים על המצב, מה שהם לא מקפידים לעשות, חוץ מהפדנט היחיד – משה דייג. ואז היא הזהירה אותי מהבעייה השנייה – המאמרים של יהודה ארז העוסקים בסוגיות עולמיות ובנבכי ההתיישבות העובדת. למותר לציין שהיא צדקה בשתי האזהרות".

הוא ניגש למלאכה במרץ. "לא היו אז אמצעי תקשורת ובעצם העלון היה זה שדיווח לחברים על המצב בקיבוץ, הן בענפים והן מבחינה חברתית. היו באמת הרבה מאוד דיווחים של מרכזי הענפים, שהשאירו לי אותם בתא הדואר שלי, היו הגיגים של חברים על המצב בקיבוץ, היה מדור קבוע של פינדה שפע שנקרא 'יומנו של דוליק' ולעיתים היה מדור ספורט של גרשון שפע. בדרך כלל הייתי עובר על החומרים, מתקן פה ושם עד שהגעתי למאמר של יהודה ארז".

צריך לזכור שאז הגיע כל החומר בכתב יד. "אלו היו תמיד ארבעה עמודי פוליו, בכתב יד צפוף ובלתי קריא והייתי עובר, מתקן שגיאות ועורך ומחזיר לו להגהה – ותמיד מקבל בחזרה יומיים לאחר מכן בצירוף ההוראה 'נא להדפיס כמו שזה'. אני לא בטוח שרבים (או מעטים) קראו את המאמרים הללו".

לאחר ששלב העריכה הסתיים, היה אלי ורפל כותב את כל העלון במכונת כתיבה ואז היו מודפסים הגליונות.

יש לזכור כי אורי היה סדרן עבודה ועריכת העלון נועדה להתבצע בזמנו החופשי. אלא שמתברר שזמן זה נעלם. "בכל סוף חודש הייתי אמור להעביר למז'דה זליגר את סיכום ימי העבודה, החופשה והמחלה של כל חברי הקיבוץ ולא פעם היא הייתה מגיעה לגעור בי על כך שאני מאחר בדיווחים אלו".

זוכרים את הכלב מהמערכה הראשונה? "באחר הבקרים אני יושב עם מרים גל בחדרנו המשותף במזכירות, כשהיא מבחינה מהחלון במז'דה הפוסעת בצעד החלטי לכיוון הכללי של המזכירות. מרים מיד הזהירה אותי".

אורי לא התבלבל. "היה בחדר ארון גדול וריק, מיד וזינקתי פנימה וסגרתי את הדלת. 10 שניות אחר כך אני שומע את מז'דה 'איפה אורי?' ומרים עונה לה שהוא יצא, אבל הכלב של מרים, ניגש בצעד עליז לארון, שירבב פנימה את אפו ופתח את דלת הארון לרווחה. מיד העליתי חיוך גדול על פני וקראתי בקול רם: 'מז'דה, איזה מזל שבאת, אני בדיוק בדרך אלייך'. זו הייתה הנקודה בה הבנתי שאני צריך לפרוש מעריכת העלון, כי פשוט אין לי זמן".

יש לי זכרון חשוב מהתקופה בה ערכתי את העלון, שאני מספרת אותו מדי פעם, כמעין הבנה פנימית המשקפת מימד חשוב שלי ושל העלון.

הייתי בחופשה בחו"ל וגם תמר רז לנג, שערכה איתי את העלון באותה תקופה. בדיוק באותה עת נפטר חיים בן-אור ולא ידעתי על פטירתו.

אמנון לוי. עיצוב לוגו בתוכנו

עם שובי, התחלנו לסדר את העלון שדפיו היו כבר מודפסים ומוכנים לאיסוף על השולחן העגול במזכירות. (באותה תקופה לא היה נהוג לשלוח את העלון להדפסה מחוץ לקיבוץ, כפי שנעשה היום). לפתע הזכירה נירה פרינץ את מותו של חיים בן-אור. הייתה לי ממש תגובה פיזית לתדהמה שאחזה בי, כשהבנתי שאני עומדת להוציא עלון ללא דברים והספדים על חיים ז"ל.

אמרתי למי שעזר לי לעצור את מלאכתנו מיד. היה יום חמישי והעלון אמור היה להיות בתאי הדואר למחרת, אך אי אפשר להוציא את העלון ללא כמה דברים על חיים. פניתי לעודד בן-אור, אך הוא אמר לי שכל החומר נמצא אצל צפריר, שנסע ללמוד בירושלים באותו יום. הייתה לנו התלבטות אם להוציא את העלון ביום ראשון ולכלול את ההספדים או לדחות אותם לעלון הבא ולחלק את העלון ביום שישי בלעדיהם.

היה צורך לעמוד בשני כללים שהיו חשובים לי מאוד כעורכת: הקפדה על פרסום ההספדים בזמן הקרוב ביותר והוצאת העלון לתאי-הדואר ביום שישי, בו רגילים החברים לקבל אותו. לא עלה על דעתי שחבר נפטר ויוצא עלון ללא דברי הספד.

גם ללא עודד התכוונתי לכלול את אותם דברים בעלון, אך לאחר שדיברתי איתו, זה היה ברור עוד יותר. סיכמתי טלפונית עם צפריר שיניח את החומר עבורי בשובו מהבירה, הוריתי לאנשים להתפזר ופניתי לאשר ישראל, ששכפל את העלון באותה תקופה, שיכין לי את הדפים להכנסה לעלון.

בבוקר יום שישי היו הדברים מוכנים להכנסה לעלון. לא זוכרת אם קראתי לאנשים שיעזרו לי לסככ את העלונים או שעשיתי את זה לבד. על-כל-פנים, בשעה 11:00 היו העלונים עם ההספדים בתאי הדואר ואני נרגעתי. מאז, נשארה בי ההבנה כי אין או-או, יש גם-וגם.

הסיפור מאפיין את היחס שלי למסורת ולנוהגים של אותה תקופה ואני אוהבת את השמרנות שלי.

בעלון הקיבוץ בתחילת 1972, עדי נחמני מציג בשפה פיוטית את הלוגו החדש שעיצב אמנון לוי: "בשער, בראש חדש ניצב עתה עלוננו לפני קוראיו. תוספת צבע ועיצוב משוכלל של הסמל – ליתר נוי נועדו, למשוך את העין בטעם. אלה השיפורים והבאים בעקבותם מבשרים אחת לפחות: אי קיפאון. 

עם זאת מודעים אנו לתפקידנו הראשי: להעלות את רמתו של בטאון הקיבוץ, להרבות מידע, לעורר מחשבה באמצעות תגובה וויכוח, לגוון מדוריו, כדי להרחיב אופקים, וכדומה מטרות נעלות. אל אלה ניתן להתקרב אך צעד צעד בעזרת קהל קוראיו וכותביו. לגבי דידנו, לא צורה, קליפה או אריזה עיקר הן ככלות הכל, כי אם התוכן המזין, הנימה המלבבת, המשקל הסגולי."

בהגיענו לעלון ה-1000, זוהי עת טובה לעצור רגע, ולהביט לאחור בהתפתחות הלוגו של העלון המקומי, כפי שעושים גם במיטב החברות הגדולות כמו נייק, קוקה קולה, אפל ועוד.

במרץ 1952 (לפני העליה לקרקע במאי) עלון הקיבוץ נקרא "יומן המשק", ניתן לראות את עבודת היד ברישום האותיות ואת ההשפעה הסגנונית של עיתוני הפועלים מהתקופה ההיא (מינימליזם אינפורמטיבי).

בסוף 1952 זאב גוטקינגד (אביה של פתי ידיד) שרטט ביד לוגו עם השם שילווה את העלון מכאן ואילך – "בתוכנו", כשמו של עלון כפר סאלד, שנדד הנה עם חבריו בזמן הפילוג. ניתן למצוא פונטים דומים בעיתונים היומיים וגם על כריכות ספרי הילדים של אותה התקופה.

בתוכנו לוגו כפר סאלד 1950

ב-1953 גילינו לוגו שהוקלד במכונת כתיבה (שימו לב לשימוש באות דל"ת), שאולי מעיד על כך שלא זאב היה זה שעשה אותו מסיבות כלשהן. זאב המשיך לאייר את הלוגו עד תחילת שנות ה-60.

הלוגו המאוייר הראשון מפציע בסוף 1954, ועלוננו מתחיל לקבל את פניו הייחודיות (והאיחוד-יות) עם מגדל המים הנישא בגאווה מעל הגבעה כשהבתים והעצים הצעירים תחתיו.

וכך חולפות להן יותר מ-15 שנים עד שאמנון לוי מייצר לוגו חדש, המשלב בין פונט מסוגנן ואיור מינימליסטי המזכיר במשהו את הסגנון של כריכות ספרי הילדים מהתקופה (לדוגמא "דירה להשכיר" בעיצובו של המאייר הוותיק שמואל כ"ץ). מעניין לראות איך אמנון משלב את טקסט המסוגנן במורדות הגבעה עם נגיעה אדריכלית. את ההתייחסות של עדי נחמני העורך ללוגו הזה קראתם בתחילת הכתבה.

בתחילת שנות השמונים הססגוניות, המודרניזם בשיאו, הלוגו המאויר נזנח לזמן קצר לטובת פונט "אייטיז" מסוגנן ומודרני בעיצובו של חגי דור וללא מגדל מים.

ב-1982 אמנון לוי יוצר לוגו איורי עם מגדל המים ועם חתך אדריכלי של המג"ח, שנבנה באותן השנים, והוא היה מעורב בתכנון המבנה האדריכלי.

עם השנים הלוגו מקבל גם תלבושות מיוחדות לחגים אך נשאר פחות או יותר אותו הדבר עד לשנת 2011 כשיעל ויינברג (גשן) יצרה גרסה המתקשרת עם העיצוב הקודם של אמנון לוי כמעין חזרה למקורות, אבל עם טאצ' מעודכן ואופנתי המתאים לתקופה.

הלוגו הזה מלווה אותנו נאמנה עד עצם היום הזה.