השם המלא של בית-הספר הוא "בנימין רוטמן שבילי העמק" – ביה"ס פועל בתמיכת עמותת "אלומות אור" – קרן פילנתרופית שהוקמה על ידי משפחתו של מר בנימין רוטמן ז"ל, ניצול שואה שהיגר לבוליביה לאחר מלחמת העולם השנייה. לאורך השנים תומכת הקרן בפרויקטים מגוונים בתחומי החינוך והרפואה.

ביה"ס הוא בעצם חציו של בית-ספר שפרירים (בשנים האחרונות נקרא שפרירים א'). לומדים בו תלמידים בגילאי 13-21 בעלי משכל גבולי ומוגבלות שכלית התפתחותית קלה. בית-הספר עבר למיקומו החדש בסמוך למרכז הקהילתי יכון לפני שלוש שנים וחצי ואז גם קיבל את שמו. המקום הזה, על כל ההיסטוריה שלו, מעלה אצלנו בקיבוץ תחושות שונות: צער, כעס, געגוע, נוסטלגיה וכדומה. לפעמים יש התעניינות ופליאה ויש גם תחושת גאווה ושייכות.

אני עובדת בשפרירים / שפרירים א' / "שבילי העמק" כבר למעלה מעשור. התחלתי את דרכי בספריית בית-הספר יחד עם מירל'ה כפרי ז"ל ושלומית בן יון. התאהבתי במקום ויצאתי להסבת אקדמאים. סיימתי תעודת הוראה בחינוך מיוחד כאשר בית-הספר התפצל לשניים והשתלבתי ב"מסגרת ההמשך" המיועדת לחניכים בגילאי 18-21. לאחר מספר שנים עברתי לחטיבת הביניים ועם המעבר למבנה החדש חזרתי לרכז את "מסגרת ההמשך".

אל הלא נודע

שינויים לא תמיד קלים – המעבר אל יכון לווה בתחושת אבל, בדומה לתקופה בה התחלפו ההנהלות ובית-הספר התפצל לשניים. היה קשה לחשוב על פרידה מהקיבוץ, מהאנשים ומהמרחבים. הכל פה היה כל כך מוכר ויפה ותמיד התגאיתי בכך. ככל שהמעבר התקרב לא הבנתי כיצד ניתן יהיה לעבור לבית-ספר חדש עם מבנים דו-קומתיים, הרבה בטון, בלי קהילה, בלי ירוק ובלי עצים וצל. כל מה שהיה קשור לשפרירים היה מושלם מבחינתי וכל מה שהיה קשור לבית-הספר החדש העלה בי רתיעה ופחד.

מאז הקמת "הכיתות המקדמות" נרקם קשר מכבד ומשמעותי בין קהילת הקיבוץ לבית-הספר. חברי קיבוץ רבים עבדו בבית-הספר והמבנים שלו גבלו בשכונות המגורים, התלמידים הסתובבו בשבילים, הגיעו לחדר האוכל, קיימו פעילויות בקיבוץ, החניכים הבוגרים עבדו בענפים השונים ועוד

בעת כתיבת שורות אלו אני נזכרת בתהליך פרידה שעשינו עם התלמידים והצוות. צילמנו פינות אהובות, כתבנו וסיפרנו עליהן. קיימנו שיחות רבות במהלכן הצפנו חששות וציפיות ועסקנו בלי סוף במעבר מהקיבוץ אל מקום חדש ולא ידוע.

איך בונים בית?

מצד שני, אני גם נזכרת במבנים המתפוררים בבית-הספר, היעדר הנגשה, תשתיות בלתי ראויות ועוד. שנים לפני המעבר ישבנו, חלמנו ותכננו את הכיתות והסדנאות, הרחבה, חדר האוכל, פינת החי ומתקני הספורט. חשבנו מה אנו רוצים בכל כיתה ואיך הופכים את מרחבי הלמידה לפתוחים יותר ושונים מהכיתות המסורתיות אותן אנו מכירים. אני זוכרת שביקשנו שבכיתות יהיה מטבחון על-מנת שהכיתה תדמה בית. אנו מתמקדים בכישורי חיים וזו הייתה הזדמנות נפלאה.

מבנה בית-הספר הושלם לאחר כשבע שנות בנייה והמעבר התאפשר הודות לעבודתם הקשה של אנשים טובים ורבים שעבדו מסביב לשעון בכדי להתחיל את שנת הלימודים כראוי.

המעבר היה מורכב וטעון, פיזית ורגשית. בהתחלה הכל עוד היה ריק, הארגזים הועברו ונפרקו, התלמידים הגיעו והשנה התחילה. מקום הוא הרוח והאנשים – דורות מתחלפים וכולנו כל הזמן בתנועה. הפרויקט של השנה הראשונה כמעט בכל שכבות הגיל היה סביב "בית" – כולנו חיפשנו את התשובה לשאלה: "מה הופך מקום לבית? איך בונים בית?"

העתיד מוב"ן

בבית-הספר לומדים כיום 158 תלמידים ועובדים בו כ-60 אנשי צוות. התלמידים נהנים ממגוון עצום של סדנאות ושיעורים עיוניים. בשנים האחרונות נכנסה למידה מבוססת פרויקטים, במסגרתה מבצעים התלמידים פרויקט סביב שאלת חקר ועוסקים בשאלה בשיעורים השונים.

בלמידה מושם דגש רב על רכישת מיומנויות של כישורי חיים אשר יאפשרו לתלמידינו להפוך לבוגרים עצמאיים ולהשתלב בקהילה על פי יכולתם.

הערכים המובילים של בית-הספר הם מודעות עצמית, בחירה ונחישות (בקיצור אנו קוראים להם עתיד מוב"ן). ערכים אלו באים לידי ביטוי בכל שכבות הגיל ומקבלים משמעות נוספת עם סיום הלמידה במסגרת ההמשך. אנו מאמינים כי גם צעירים בעלי מגבלה צריכים לבחור ולסלול את עתידם מתוך הבנת התחומים החזקים שלהם והאתגרים עמם עליהם להתמודד.

אנו מעודדים את החניכים להיות שותפים בקבלת ההחלטות לגבי עתידם ומלווים אותם בבחירת המסלול הנכון עבורם – השתלבות במערכי דיור, התנדבות לשירות לאומי, התנדבות לצבא, תעסוקה מוגנת, תכניות חברתיות, פנאי ועוד.

בחלקת האלוהים

משנה לשנה הופך בית-הספר ליפה יותר ויותר וזו ממש חלקת אלוהים קטנה 10 דקות נסיעה מהבית. אט אט נרקמים קשרים עם הסביבה אך חסרה לי מאוד הקהילה וההשתייכות לקיבוץ ובכל זאת, בבית-הספר קורים דברים נפלאים. בית-הספר שלנו הוא באמת אחד היפים בזכות האנשים בו (לא מעט הם מהקיבוץ שלנו). העשייה, הלמידה והיצירה באים לידי ביטוי בכל מקום בו נמצאים – הקירות והמרחבים. הפכנו את המקום לבית חמים ונעים, כי, כאמור האנשים עושים את המקום.

אנחנו מחכים שהעצים יגדלו ומחכים לתחנת אוטובוס ליד בית-הספר שתאפשר לנו להתנייד בחופשיות בתחבורה ציבורית כחלק מהלמידה. הלוואי ונצליח למצוא חיבורים נוספים לקהילה הסובבת אותנו.

תחת הנהגתם של בנימין שפריר, נועה לוי, אורית מליחי והצוות לאורך השנים, לבש בית-הספר ופשט צורות שונות. עם זאת, למרות השינויים במקום, במראה ובאוכלוסיית התלמידים, אני חשה כי גם היום אנו ניזונים משורשי אותה היסטוריה מפוארת של המוסד שהוקם במגדל המים הקיבוצי. "שבילי העמק" – מקום נפלא. זו זכות גדולה לעבוד במקום שכזה.

טלי סונדק – מחנכת, זמרת מוכשרת, מורה למוזיקה ומובילה את מקהלת ביה"ס.

יניב הורוויץ – מטפל במוזיקה, מטפל במרחב סטודיו פתוח ובאולפן הקלטות.

טובה בן חיים – עוזרת הוראה ותיקה ומנוסה, מסייעת לתלמידים המתקשים ברכישת הקריאה וחשבון שימושי.

אדוה סינדליס – יועצת ביה"ס ומובילת תחום מוגנות.

יגל אשד – מורה מקצועי ומוכשר בתחומי מלאכה מגוונים ומורה לתיאטרון.

טל רסיס – מרפא בעיסוק, רכז תחום כישורי חיים, מוביל את תחום רכיבת האופניים.

אלה חילי – מחנכת, מרכזת מסגרת ההמשך ומובילה את עבודת התלמידים בבית הקפה הבית-ספרי.

אסנת סבוראי – מטפלת רגשית, יועצת, ומלווה של צוות המחנכות שפרשה בסוף שנה שעברה.

דבורה חילי – מתנדבת אחת לשבוע עם חניכי מסגרת ההמשך בתחום כישורי חיים.

עמליה החלה לעבוד ב"שפרירים" בשנת 1985, אז עדיין בניהולו של בנימין שפריר, המייסד והמנהל הראשון. ביה"ס עסק בלימוד וטיפול בבני ובנות נוער עם קשיים רגשיים, קשיים לימודיים, מגבלה שכלית קלה, בעיות של קשב וריכוז, לקויות למידה ועוד. הגישה החינוכית הייחודית לפיה התנהל ביה"ס ראתה בראש ובראשונה את התלמידים והתלמידות כבני אדם ולחפש את החוזקות של אחד ואחת מהם. "אצלנו מנגנים ע"פ שמיעה ולא ע"פ תווים, כי התווים יבואו אחרי זה". (בנימין שפריר).

"כשהתחלתי לעבוד הייתי ללא התמחות בחינוך מיוחד. שפריר לא האמין בתעודות וטען שמי שרוצה לעסוק בתחום, יגלה שהוא אוהב אותו ורק אח"כ ילך וילמד באופן מסודר. עבדתי כמחנכת, בתחום התקשורת ובתחום הטיפולי הייתי פעילה מאוד בצד החברתי של ביה"ס ואחרי ארבע שנים יצאתי ללימודי חינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים" היא נזכרת. תקופת הניהול של שפריר התאפיינה במתן אוטונומיה למורים ולא משרד החינוך קבע את תהליכי הלמידה.

"כאשר שפריר פרש מתפקידו, החליפה אותו נעה לוי אשר שמרה על הצבע והאופי המיוחד של ביה"ס, אבל לאחר יציאתה לגמלאות, החלה כניסת משרד החינוך לביה"ס שהביאה שינוי דרמטי בניהול ובצוות: רבים עזבו, התחלפו, יצאו לפנסיה וביה"ס התחלק לשלושה בתי-ספר", מספרת עמליה.

זו הייתה תקופת שינוי מורכבת. "בוטלו פרויקטים ייחודיים ורבים מחבריי וחברותיי עזבו. ה'אני מאמין' של שפריר השתנה והגיעו שיטות שהיו מותאמות להנחיות משרד החינוך. ממש הייתי באבל כי חברים וחברות שלי עזבו וגם כי היה צריך ללמוד כאן שפה חינוכית חדשה כשכל דרך העבודה השתנתה. מה שהחזיק אותי ועזר לי להישאר בתקופה המטלטלת הזו היה העבודה המספקת עם התלמידים אותם אהבתי מאוד. תמיד זכרתי שילד הוא ילד ותמיד יהיו לו צרכים ייחודיים ואני כאן עבורו. יחד עם הצוות הטיפולי, הקמתי מרכז 'פסק זמן עם עמליה'

אליו הגיעו ילדים רווים חוויות קשות מבית ותסכולים שונים שחוו בבתי-הספר מהם הגיעו. הם לא היו בשלים להיכנס לכיתה ופסק הזמן היווה להם בית והתאקלמות ויחד איתם, התחלתי 'לפרק את המוקשים'. העבודה נתנה לי מרחב גדול מאוד להתפתחות במגוון תחומים".

עמליה מלאה סיפורי "שפרירים" כרימון. שאלתי על סיפור מיוחד עם הצלחה אישית שלה, אבל היא מדגישה שלא מדובר בהצלחתה האישית אלא בהצלחת הנער/ה שפגשו גם בה והיא סייעה באותו רגע מסוים. אני מזכיר לה חניך מ"שפרירים" שהוא גם קרוב משפחה שלי (לא מגח"א). בכל פעם שאני פוגש בו ובאמו, הם מרעיפים על עמליה שבחים ויהיו אסירי תודה לעולם על מה שעשתה עבורו. "תמיד היה חשוב לי הקשר האישי. עד היום אני בקשר עם תלמידים ותלמידות רבים שנקרו בדרכי. חלקם כבר בני 40 ואני עדיין מתרגשת לפגוש אותם, לדרוש בשלומם ולדעת מה קורה בחייהם".

"הילדים האלה הם בית עבורי. אתה צריך להיות בעצמך חינוך מיוחד, כדי לדעת מה עובר על ילד בחינוך מיוחד". כל חייה המקצועיים, היא חשה שנועדה להיות למען אלה שחייהם לא היו פשוטים והיא לא יכולה הייתה לעשות משהו אחר.

בשנה האחרונה היא לקחה חלק בצוותים שתכננו את המעבר הפיזי והפיכת "שפרירים" לביה"ס "שבילי העמק" ביכון. מזה שלוש שנים שהמעבר על הפרק, אך מסיבות שונות הוא נדחה. כעת זה קורה והיא מתרגשת מאוד לדבר על בית-הספר החדש והחוויות החדשות המצפות שם. המקום נבנה ע"פ חזון חדש ומותאם לצרכי הלמידה של ילדים עם צרכים מיוחדים ובנוי מחללים שבכל אחד מהם יש עיצוב מיוחד המותאם ספציפית לצרכי הלמידה. אבל רגע – אני שואל אותה מה יהיה תפקידה שם והיא עונה שבעצם אין לה תפקיד כיוון שהיא יוצאת לפנסיה.

"לפני כמה ימים קמתי מדוכדכת ולא היה לי כוח לעשות כלום, לא כלים, לא כביסה ולא סידורים. ניסיתי להתחבר לרגש הזה ולהיות בתוכו, כי הבנתי שיש כאן חוויית פרידה, נשארתי בעצבות ונתתי לה לעבור דרכי כי חווית הפרידה, אחרי 36 שנים, היא לא פחות משמעותית ומרכזית במקום שהיה לי בית".

לא לדאוג, היא בטוחה שתבוא הרפתקה חדשה וכשאנחנו מסיימים את המפגש המרגש, נשאר רק לאחל לה המון הצלחה בדרכה החדשה והצלחה לבית-הספר "שבילי העמק" בביתו החדש.

"אתה יודע – אני עצוב", אומר לי גל רסיס בטלפון.

כשאני מתעניין על מה ולמה, הוא מזמין אותי לשתות איתו בירה ולדבר על זה. באתי לשתות בירה.

גל עבד שנים רבות בבית-הספר "שפרירים" וכמו אבא אורי שלי, גם הוא "גוייס" בתחילת שנות השבעים בידי בנימין שפריר ז"ל, האיש שעל שמו נקרא בית-הספר עד לאחרונה, כדי לעבוד כמורה ומחנך. הוא עבד עשרות שנים, רובן בצמוד לבנימין שפריר ועכשיו, הוא מרגיש שזכרו של האיש הענק הזה – נמחק.

"כן, כואב לי שבית-הספר שפרירים א' ייקרא מעתה 'רוטמן שבילי העמק', כי ברור שבעוד כמה שנים אף אחד לא יידע מי זה בנימין שפריר. הגיע אדם עשיר, שם כסף וזהו – כך נמחקת מורשתו של האדם שבזכותו קיים כל המוסד הזה", הוא אומר.

אני שואל אותו אם זה לא חיובי דווקא שאדם תורם מכספו למטרה שכזו. "אני חושב שכל מה שתורם לרווחת התלמידים חשוב, אבל אני חושש שזה לא רק שינוי השם. חלקים חשובים ממורשתו של בנימין שפריר נמחקו בשנים האחרונות, כשבית-הספר עוד ישב פה בקיבוץ וסביר שבמקום החדש, בטח ובטח שלא יהיה מי שימשיך לשמור על הדרך".

אנחנו רואים סרטון קצר שצולם בעת פרישתו של בנימין, בשנת 1993. בסרטון מספר שפריר על הדרך הארוכה שעשה הוא כמו גם בית-הספר. במהלך הסרטון הוא מטפס במדרגות אל המשרד העגול שבמגדל המים ומספר בחיוך כי שם הכל החל (עם יד על הלב – מי כאן ידע את זה?).

"זו הייתה הכיתה הראשונה, בשנת 1957. כאן הכל עגול, אין קווים מגבילים ואין פינות. זה התווה את הדרך להמשך".

כשמסתיים הסרטון, אני אומר לו שנראה לי כי בעשור השלישי של המאה ה-21, (כמעט) רק הכסף מדבר. "זה התחיל עוד לפני כן, אני קורא לזה 'המהפך', כאשר לפני כמה שנים העביר הקיבוץ את ביה"ס לאחריות המועצה. מאז אני חושב שניתן להבחין כי יש ירידה. אני חושב שניתן להקביל את מה שקרה לבית-הספר למה שקרה לקיבוץ", הוא אומר.

"הקיבוץ קם בשנת 1952 ובית-הספר בשנת 1957, כלומר זה קרה פחות או יותר באותו הזמן ואותם האנשים שהקימו את הקיבוץ, הביאו את הרעיונות והאידיאלים לבית-הספר בו עבדו. אתה יודע שלאורך השנים, למדו בבית-הספר כל כך הרבה ילדים שהתייאשו מהם במקומות אחרים והיום הם אנשים מצליחים מאוד בתחומם, הצלחה הרחוקה שנות אור ממה שחזו להם בתחילת דרכם. ההצלחה הזו נולדה מהאנשים שעבדו יחד עם בנימין, לפי העקרונות שהתווה ובדרך אותה סלל". גל מזכיר כמה שמות של אנשים כאלו וכן, הם באמת מצליחים מאוד בתחומם.

כשמפלס הבירה יורד בכוסות, אנחנו עוברים קצת ללטינית ואני אומר לו כי "סיג טרנזיט גלוריה מונדי" ואין מה לעשות, זו דרכו של עולם. גל עונה מייד עם תותח כבד אחר בדמותו של יגאל אלון. "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל. אני חושב כי גוויעת בית-הספר כאן, קול הדממה הדקה בה נסגר המוסד המפואר הזה, מעיד על כך כי גם כאן איבדנו חלק מהדברים החשובים שהנחו אותנו זמן רב. הסתובבתי שם בין מה שנשאר מבית-הספר וצילמתי תמונות (מופיעות בכתבה) המעידות על היחס. זה כבר כמעט לא מעניין איש. אני חושב שטוב יעשו אם כעת, כאשר נותר בגבעת חיים איחוד רק בית חינוך מיוחד אחד, אפשר וצריך להוריד את האות ב' מהשם – ופשוט לקרוא לו שפרירים".

אנחנו מדברים עוד על בית-הספר שהיה ואיננו עוד, מקום שבמשך שנים רבות נחשב לבית חינוך המוביל בתחומו בישראל ושמעו יצא גם בעולם. לפני שאנחנו מסיימים גל מספר על תלמידה שכתבה בתוך לימודיה בבית-הספר: "כשבאתי לגבעת חיים, הייתי משהו. אני עוזבת היום ואני מישהו".

מבחינתי, כמורה וכרכזת תקשוב, התקופה הזו מזמנת עוד רגעים קסומים רבים של התמוגגות ועם כל הקושי שמסביב, עדיין ברור לי שעשינו כאן קפיצת מדרגה משמעותית, שכנראה לא הייתה יכולה להתקיים מבלי שהעולם ייעצר לפרק הזמן הזה.

צילום: סמדר כרמל

כרכזת תקשוב, אני נפעמת לראות איך כל המורים, גם אלו שהטכנולוגיה תמיד הרתיעה אותם, מעיזים לחקור את הטכנולוגיה וללמוד אותה. מצליחים להעביר שיעורים בזום, "גוגל-מיט" ו"גוגל קלאסרום", לומדים לסרוק מהטלפון חומרים, ליצור שאלונים ומצגות, אוספים חומרים מרחבי האינטרנט ובדרך נעזרים בבני משפחה, בתלמידים ובמורים.

כמורה, אני פוגשת את התלמידים שלי בשיעורים כיתתיים (תלמידי י') בשיעורים פרטניים (תלמידי י"א-י"ב) ובמפגשי "מה נשמע" קבוצתיים ולא מחייבים, למי שמעוניין/ צריך.

מביאה כאן כמה מהרגעים, שכנראה לא יתרחשו בלמידה הרגילה, אבל כיום מייצרים חיבור אחר, שיישאר כנראה לתמיד.

• המרחק מאפשר קירבה: בשיעורים הכיתתיים, שמתקיימים בזום בשעה 14:00 או מאוחר יותר, עדיין מספר תלמידים נמצאים במיטה, מכורבלים להם בשמיכת הפוך, אפופים ברוגע הזה של קימה מאוחרת, בלי הלחץ של הלו"ז היומיומי. הרגע הזה מאפשר אינטימיות שאינה מתקיימת בחיים "הרגילים".
• למידה ממוקדת והתקדמות משמעותית בתכני הלימוד: בעבודות על פרויקטי הגמר לבגרות בתקשוב (כיתה י"ב) קובע כל תלמיד שיעור פרטני, בד"כ בין חצי שעה לשעה וחצי (כל אחד לפי יכולתו וקצב ההתקדמות שלו). דרך שיתוף מסכים, התלמידים עובדים ואני מנחה את התהליך, כך שהלמידה דומה מאוד למתרחש בכיתה, אך ההבדל המשמעותי הוא במיקוד. התלמיד ממוקד בעבודה ולא בורח למשחקי מחשב, הודעות ווטסאפ וכו'. אני נמצאת מולו ולא עוברת בין תלמידים, כך שהוא יכול לקבל הדרכה ממוקדת ואישית לאורך כל השיעור. פתאום אין צורך בהפסקות והעבודות מתקדמות בקצב מהיר.
  אני מוצאת שבדרך הלמידה הזו, האחריות והמוטיבציה מוגברות מאוד וקל יותר לגייס תלמידים הנוטים פחות לשתף פעולה בלמידה הרגילה.
• קשר עם הורים לתלמידים "מנותקי קשר": אני מאמינה מאוד בעבודה עם הורים, מאמינה שבכל משפחה יש את המנגנונים שיודעים להפעיל נכון את הילד. לעיתים זה דורש ממני לשחרר שיפוטיות, לוותר על מחשבות של "מה נראה לי נכון" ולסמוך על ההיכרות המשפחתית והדפוסים המשפחתיים. לזכור שיש לנו מטרה משותפת.
  גם כאן, היו מספר תלמידים שלא שיתפו פעולה עם הכניסה לשיעורים. בתקופה כזו, שיש לפנינו בגרויות, זה לגמרי לא הזמן להתנהלות כזו. לשמחתי גיליתי שלכל ילד, יש אמא או אבא אוהבים מאחוריו, שמוכנים "לזרוק" אותו מהמיטה כדי שייכנס בזמן לשיעור, שמזכירים לו למלא את המטלות לפני השיעור הבא, גם כשזה בשעה 12 בלילה, שאפשר להתלבט איתם ובעיקר – לאפשר יחד לילד להתארגן על עצמו ולהצליח.

צילום: סמדר כרמל

ובנוסף מפגשים קבוצתיים, סתם כדי לדבר, מפגשים שלפעמים מאפשרים לתלמידים להמשיך לתקשר גם בערוצים הפרטיים, חגיגת ימי הולדת ב"מועדון הזום", עם תכנים שהחברים הקרובים יוצרים, כך שהקשר נשמר ומתחזק. תמיד הערכתי את הטכנולוגיה כמקדמת למידה ומאפשרת יעילות, שיתופיות, גמישות ונוחות. נראה לי שהתקופה הזו מאפשרת לרבים להתחבר לתחושות הללו.

** גילוי נאות: הבנות שלי גדולות, איני מתמודדת עם העומס שיש למורים שהם גם הורים לילדים צעירים ולכן יכולה להתענג על מרחב הלמידה מרחוק.

צילום: סמדר כרמל

מה המטרות שהגדרתם לעצמכם במעבר ללמידה מרחוק? 

"הופתענו ממגיפת הקורונה ואיתה המעבר ללמידה מרחוק. לא היה זמן לשבת ולגבש מטרות באופן מסודר והכל קרה תוך כדי תנועה, אבל כשיש "אני מאמין" ברור מאוד, גם המטרות ברורות.

מה שחשוב לנו תמיד הוא הקשר האישי עם התלמידים, לוודא שכולם מסתגלים ומסתדרים עם המצב החדש. להיפגש, בכל אמצעי מקוון (טלפון, ווטסאפ, זום, גוגל מיט). מכיוון שאנחנו בי"ס תיכון ומרבית התלמידים נבחנים בבחינות הבגרות, היה חשוב לנו להמשיך לקיים למידה מרחוק באופן מסודר".

איך נכנסו לאירוע הזה המורים המקצועיים?

"בשפרירים (ואני מאמינה שבבתי-ספר לחינוך מיוחד באופן כללי) המורים המקצועיים הם גם סוג של מחנכים. לאורך השנה נוצרים קשרים חזקים מאוד בין מורים מקצועיים לתלמידים ולכן, גם בלמידה מרחוק, נשמר הקשר הזה ולפעמים אפילו מתפתח יותר.

יש לי כמה תלמידים, שעבורם אני לא מחנכת אלא מורה מקצועית, שניתקו קשר בתקופת הקורונה. יצרתי קשר עם האמהות שלהם ויחד הצלחנו להחזירם לעניינים, למצוא בתוכם את המוטיבציה לתאם שיעורים, ללמוד ולהיכנס שוב לעשייה.

העבודה המשותפת עם ההורים בפן המורה המקצועית, מחזק את הקשר בין צלעות המשולש הורה-מורה-תלמיד. זה המצב האולטימטיבי בחינוך, על אחת כמה וכמה בחינוך המיוחד".

באיזה אילוצים של התלמידים והמורים התחשבתם?

מדי שבוע פורסמה מערכת לכל שכבה. השיעורים התחילו מאוחר, כי לפני 12:00 אין עם מי לדבר. גם בשיעורים שהעברתי בשעה 14:00, חצי מהתלמידים עדיין היו במיטות, תוהים למה מתחילים כל כך מוקדם בנוסף למערכת הכללית, קבעו מורים רבים שיעורים פרטניים עם תלמידים, בהתאם ללו"ז של התלמיד ושל המורה.

הלו"ז שלי בד"כ היה הוראה קבוצתית/ פרטנית מהצהריים עד הערב ולאחר מכן תמיכה במורים בהיבטי תקשוב, שיחות עם הורים, ווטסאפים עם תלמידים אל תוך הלילה.

עבור מורים שהם גם הורים לילדים צעירים, ההוראה מהבית מורכבת יותר והם נאלצו לתמרן בין ארוחות, עזרה בשיעורים מתוקשבים לילדים הפרטיים שלהם, זמן איכות משפחתי, הוראה מרחוק ועוד, מה שיצר עומס לא פשוט".

איזה מענה רגשי קיבלו התלמידים בתקופה הזו?

"המחנכים שמרו כל הזמן על קשר אישי עם תלמידיהם. יש אצלנו צוות טיפולי משמעותי ותלמידים רבים מטופלים רגשית באופן שוטף לאורך השנה. המטפלים היו בקשר עם התלמידים המטופלים על ידם והעבירו את המסר שהם נמצאים עבורם במקרה הצורך".

האם קבלתם כלים שתוכלו להשתמש בהם גם בחזרה לשגרה?

"אני חושבת שהכלי העיקרי שקיבלנו הוא תחושת המסוגלות, הן של המורים והן של התלמידים. הכלים הטכנולוגיים היו שם תמיד ופלטפורמת הלמידה של ביה"ס (גוגל-קלאסרום) קיימת. חלק מהמורים וחלק מהתלמידים עשו בכך שימוש גם קודם.

השינוי העיקרי הוא שהקורונה גרמה לכ-ו-ל-ם לקפוץ למים ולהעז לשחות. מורים שלא הסתדרו עם חיפוש בסיסי בגוגל, מתפעלים היום זום, מעלים חומרים ל"גוגל קלאסרום" ומנהלים שיעורים בשיחות וידאו. התלמידים לומדים מהבית, ומורים רבים מדווחים על התקדמות משמעותית בלמידה".

איך הגעת לתחום הריפוי בעיסוק?

למדתי ריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב. סיימתי את לימודיי ב-2011 והתחלתי לעבוד בבי"ס "תושיה" בנתניה לילדים עם פיגור בינוני ועמוק. בשלב מסוים סיפרה לי חמוטל עמית שבי"ס שפרירים עובר שינוי ומתפנים תקנים לריפוי בעיסוק והציעה שאבוא לראיון. תמיד היתה לי פינה חמה בלב לשפרירים ובמהלך השנים  שאבא שלי עבד שם, הייתי מלווה מטעמם טיולים וקיטנות. שפרירים הוא בי"ס עם מוניטין מקצועי מעולה וזו היתה הזדמנות מצוינת להשתלב במקום עבודה איכותי.

ב-2011 התקבלתי לשפרירים והייתי מחנך כיתה בשנה הראשונה. כיום אני עובד שם ב-90 אחוז משרה.

בשנה השנייה פיתחתי עם מורן וייסברוט (רום) תכנית חדשה של ריפוי בעיסוק בביה"ס. פיתחנו מגוון תכניות של הכנה לחיים עצמאיים כשהמטרה היא לתת לבוגרי ביה"ס את מגוון הכלים הדרושים לשילוב מיטבי בקהילה: התניידות, תקשורת עם הסביבה, הכנה לחיי עבודה ושילוב במגוון מקומות תעסוקה לפי יכולות אישיות של כל תלמיד. השנה הצטרפו אלינו שתי  מרפאות בעיסוק נוספות, כך שהצוות שלנו מונה ארבעה בחלקיות משרה.

בתחום הריפוי בעיסוק אנחנו עוסקים במגוון גדול של תחומים ובונים לכל תלמיד/ה תכנית טיפול בשיתוף איתו/ה. למשל: יש בביה"ס דירת הכשרה, שהיא דירה מרוהטת ומאובזרת ובה התלמידים לומדים כיצד לנהל משק בית. יש אצלנו חדר עם מכשיר X-Box באמצעותו משפרים התלמידים יכולות מוטוריות ותפקודים ניהוליים.

אני מפעיל קבוצת רכיבה על אופניים. יש תלמידים שמעולם לא למדו לרכב, או שאין להם אופניים או שהם יושבים כל היום מול המסכים בבית. לקבוצת רכיבה יש יתרונות רבים- חברתיים, מוטוריים, בריאותיים ונפשיים. בטיול סיום השנה רכבנו עד חוף הים וזו תחושת הישג עצומה עבור התלמידים  ועבורנו כצוות. (בהזדמנות זו – למי שיש אופניים ומעוניין למסור, נשמח לקבלם).

במסגרת תפקידי אני גם אחראי על הקשר עם עמותת "אלווין", הנותנת מענה להתנסויות בתעסוקה בשוק החופשי. כל תלמיד בוחר איפה הוא רוצה לעבוד והעמותה מסייעת בקשר מול המעסיקים ומתן הליווי התעסוקתי.

איך אתה חווה את העבודה בשפרירים?

שפרירים הוא בי"ס ייחודי ויצירתי, עם צוות איכותי ומגובש, המקבל מההנהלה גיבוי ליצירתיות ויוזמה. אני אוהב מאוד את העשייה ואת אחוות הצוות המתאפיינות באכפתיות גדולה ועשייה מעבר "למה שצריך". התלמידים מחזירים המון אהבה והכרת תודה וגם הוריהם עוברים תהליכים משמעותיים. מה שעושה את ההבדל היא העבודה המשותפת של הצוות עם ההורים והאמונה ביכולת של התלמידים להגיע לחיים עצמאיים בהתאם ליכולותיהם

טל רסיס עבודה בבריכה

מתי התחיל הרומן שלך עם תחום ההידרותרפיה?

ב-2006 למדתי הידרותרפיה במכון למאמנים בוינגייט. את ההתמחות עשיתי בתל השומר. בדיוק נפתחה בביה"ח לניאדו בריכה חדשה ודרך תמר שגיא הגעתי לשם ונכנסתי כהידרותרפיסט לצוות שלהם (שימו לב לקו המחבר בין שתי ההזדמנויות שנפלו בחיקי. מסקנה: חשוב לשמור על קשר טוב עם חברות בקיבוץ, זה עוזר בנטוורקינג).

אני עובד כבר 12 שנה בלניאדו ב-25 אחוזי משרה. זה בי"ח חרדי ובבריכה יש שעות נפרדות לנשים ולגברים. אני מטפל רק בגברים ובילדים צעירים עם בעיות אורתופדיות – נויורולוגיות ורגשיות. העבודה שם פתחה בפני את המפגש עם קהילת צאנז ואני חווה סיפוק רב בעיקר בעבודה עם הילדים, כשאני מצליח להביא אותם להישגים המאפשרים להם לשחות בבריכות רגילות ולהשתלב בקהילה שלהם עם בני גילם. בביה"ח יש צוות פארא-רפואי מומחה מאוד שאני לומד ממנו המון וזו דרך מעולה עבורי להתפתח ולהתקדם מקצועית.

ב-2011 פתחתי עסק עצמאי להידרותרפיה, בו אני עובד בעוד כרבע משרה. רוב העבודה מתבצעת בבריכה בגח"א, בהסדר קבוע שיש לי עם יורם ואמנון ולפעמים אני נוסע לבריכות אחרות כשאני עובד בעיקר עם ילדים ונוער עם לקויות רגשיות, קוגנטיביות, פיזיות ואוטיזם. הידרותרפיה הוא מדיום מחבר והמים נותנים מקום לטפל במגוון רחב של לקויות שהרבה מהן פשוט נעלמות בתוך המים. למשל ילד שבחוץ רץ ונופל, יכול לחוש שליטה במים.

אני מקבל המון סיפוק מלראות את הילדים מתפתחים ומגיעים להישגים ומלחזות בפליאה ובאושר של ההורים שלהם. יש לי מטופלת שאני עובד איתה כבר 12 שנים ובגיל 16 היא לקחה שלוש מדליות באליפות השחייה של איל"ן (האיגוד הישראלי לילדים נפגעים). ילד אחר שאני עובד איתו כמעט מת כשהיה בן 10 חודשים לאחר שהוציאו לו גידול גדול במוח, יש לו לקויות רבות, אך למרות הקשיים צלחתי איתו כבר חמש פעמים את הכנרת. זה הישג עצום.

DCIM104GOPROG0070672.JPG

איך אתה משלב בין העבודה לבית?

אם עשיתם חישוב נכון, הבנתם שאני עובד כמעט משרה וחצי. בעבר זה היה 60 שעות אבל מיכל שכנעה אותי לוותר על יום שישי ולרדת ל-55 שעות. כיום יום שישי מוקדש לזמן איכות, כמו קפה עם מיכל.

בעבר הייתי מחוץ  לבית שלושה ערבים בשבוע והגעתי אחרי שהילדים הלכו לישון. היום יש רק ערב אחד כזה. אני המבשל בבית ואחראי על הקניות. אנחנו  מקפידים מאוד שהילדים ילכו לישון בשמונה ואז יש לנו עוד זמן שקט לעצמינו.

יש יתרון גדול בכך שאני עובד בקיבוץ. כמעט בכל בוקר אני לוקח את הילדים למסגרות ותוך כמה דקות אני בעבודה. אם זה היה תלוי בי אז הייתי עובד רק בתוך הקיבוץ. אני מאוד לא אוהב לעלות על הכביש ולא ישמח אותי כששפרירים יעברו לביה"ס החדש הנבנה ביכון, למרות שאני לא יכול להתלונן על מרחק כה קצר.

מצד שני, ביה"ס החדש שנבנה שם יהיה מדהים מבחינת המבנה והתפיסה החינוכית המתקדמת, שיאפשרו  צורות למידה מגוונות. חוויית הלמידה תהיה שונה לגמרי, מאחר וההוראה הפרונטלית בכיתות תוחלף בקבוצות למידה עצמית במרחבי למידה מגוונים. ישנם הרבה גופים חיצוניים שיקימו שם מתקנים מיוחדים שיאפשרו לתלמידים למידה בסגנון אחר. אז אני גם מצפה למעבר.

מה עוד על הפרק מבחינת התפתחות מקצועית?

אני מתכוון ללמוד להיות מורשה נגישות. זה תחום חדש ומרתק, שאותו אלמד במסגרת השתלמות של משרד החינוך ונראה לאן זה ייקח אותי.

יש הרבה נושאים, אז אולי נתמקד בנושא 2030? פורסם לאחרונה דף ראשוני בנושא.
נושא 2030 (גבעת חיים שנת 2030 כיעד) עבר כמה גילגולים ומחשבות בהיבט המהותי ובהיבט היישומי.
ערכנו הרבה דיונים בהנהלה בנושאים שעומדים על הפרק תחת המושג 2030, והתכנסנו לזה שאנחנו מקימים שני צוותים עיקריים, ועוד פעילות אחת שתעשה במסגרת קרובה של תוכנית 2016.
שני הצוותים הם: אחד – תפיסה דמוגרפית, והשני פיתוח עסקי (גם לאור ההחלטות וההתקדמות עם מה שנקרא "שימושים לא מוסדרים").

אני עוצרת אותך – 'שימושים לא מוסדרים' זה מה שנקרא בעבר 'שימושים חורגים'?
בעבר, בהתנהלות של המנהל מול הקיבוצים, היתה הגדרה של "שימושים חורגים" לשטחים שנעשה בהם שימוש שאינו תואם לתב"ע המאושרת (תוכנית בנין ערים). לשמחתנו השתנה השיח עם המנהל והמושג הפך ל"שימושים לא מוסדרים". האורווה של הקיבוץ לדוגמא, הוגדרה כשימוש לא מוסדר. זה מצחיק (ועצוב) שמה שהוגדר שימוש חורג לפני 20-30 שנים ישאר כזה גם היום, הרבה דברים השתנו בשלושה עשורים וראוי לבחון גם את ההגדרות בתחום זה.
הנושא של פיתוח רעיונות עסקיים, על רקע השימושים הלא מוסדרים, והסדרתם כבר נמצא בתוכנית משק 2016, וצריך להיערך לזה, לתכנן היטב וברור שזה ישפיע על איזה פעילויות יהיו כאן, ואיך הם ייראו…
יתכן שנצליח לשמר ולהסדיר את המשק חי והאורווה אבל לא ברור אם יוכלו לעבוד באותה מתכונת של היום. ואולי הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. ברור לנו שאת מערכת היחסים עם המנהל צריך להסדיר. זה טוב לנו וזה טוב בכלל.

אז יש דיאלוג עם המנהל בנושא ה'שימושים הלא מוסדרים'?
יש ניסיון מתמשך לדיאלוג. לא פשוט… עצם העובדה שההגדרה של שימוש חורג הפכה לשימוש לא מוסדר, מעידה על התקדמות בשיח. יש הבנה בכל המרחב הקיבוצי ובמנהל שחייבים להגיע להבנות, אחרת אין אפשרות להתפתח וזה פוגע בכולם.

תסביר בבקשה על הצוות לפיתוח העסקי
זהו צוות שבראשו עומד המנהל העסקי (ערד סלוצקי). בצוות יהיו שותפים נציגי הנהלה ואחרים. ערד מגבש כרגע את הצוות. מבחינת הצוות ועיסוקיו – אין פרות קדושות מציפים את הכל – אפילו שאלות לא קלות כמו האם צריכה להיות רפת בקיבוץ, האם הרפת צריכה להיות פה? ואותו דבר לגבי מטעים למשל – כל מה שמצריך השקעות גדולות לאורך ציר הזמן. 'שפרירים' בקרוב אמור לעבור לבית הספר ביכון וגם זו שאלה – מה עושים עם השטח?

אבל החוזה עם 'שפרירים' הוארך לא?
נכון, מאחר ובית הספר שאליו הם אמורים לעבור טרם נבנה. אבל זה רק לשנתיים עד קיץ 2018 – 'שפרירים א' (מחוץ לגדרות), וכל הנראה שנה אחרי – 'שפרירים ב'. במונחים של תכנון ופיתוח קהילתי או עסקי מדברים על שנים. כשבונים סככה ברפת היא מחזירה את עצמה אחרי שמונה שנים, כשבונים מתחם שירותים אולי שבע שנים.
בתב"ע מוגדר האזור הצפוני כמוסד חינוכי ומדרום שטח כמעט לכל מטרה (מש"מ 12).

מה זה אומר מוגדר בתב"ע (תוכנית בנין ערים) כמוסד חינוכי?
זו הגדרה כללית לשימושי קרקע שאומרת שבאזור הזה ניתן לפתח מוסדות חינוך – זה יכול להיות בית ספר דמוקרטי או אנתרופוסופי או חינוך מיוחד. וחשוב שתהיה לו תשתית כלכלית שתצדיק את הקמתו ואת תפעולו לאורך זמן. וכל זה כמובן אחרי הסדר מול המנהל.

ואין אפשרות לעשות שם משהו אחר?
בגדול אפשר הכל… זה דומה לרצון לקדם את הכביש המערבי לפי ההגדרה הסטטוטורית שלו, כלומר שהוא רשום בתב"ע ביעוד מסויים, ואם נרצה לשנות לו ייעוד, נחכה, במושגי הזמן של היום, עוד 10-5 שנים עד השינוי המיוחל, אם בכלל…
יש שינויי תב"ע שהם יותר קלים כמו החלפת שטחים – הטכניקה הכללית היא החלפת שטחים בייעודי קרקע שונים ממקום למקום בתוכנית כל עוד נשמרת הפרופורציה בין שימושי הקרקע השונים, לדוגמא שינוי התב"ע בדירות הרווחה הישנות. ויש שינויים כמו הזזת הכביש המערבי או שינוי יעוד שטח 'שפרירים' שיצריך כאמור הרבה שנים.

במה עוד יעסוק הצוות לפיתוח עסקי?
נושא מרכזי נוסף הוא פיתוח מתחם השרותים, היום לאחר התנעת שלב א' בבנין המג"ח והקמת המרפאה האזורית, צריך להעמיק את החשיבה והתכנון בכל הקשור לשאר השטח. לפני מספר שנים הגדיר הקיבוץ עקרונות חדשים לפיתוח אזור התעשיה ועכשיו צריך להתעמק ולפתח את הקונספט.

מה לגבי הצוות השני?
הצוות השני יעסוק בתפיסה דמוגרפית – הכוונה לחשיבה מעמיקה בכל הקשור לגידול הטבעי של הישוב ובכלל זה גודל הישוב, קליטה הדרגתית, "דיור בר השגה" וכיו"ב. רענון תפיסת הדיור הזמני על כל היבטיו: דיור לבנים, דיור מוגן לחברים וותיקים ודיור לצרכים מיוחדים ושונים. בנוסף, בקשנו להרחיב את הישוב ב-150 יחידות, וההתניות של המנהל הן שאם אנחנו רוצים לקבל את היחידות הללו אנחנו צריכים לוותר על פטור ממכרז. זה משהו שאנחנו לא יודעים לקבל. אין מצב שהקיבוץ יאפשר למנהל מקרקעי ישראל להחליט מי יכנס לגור בקיבוץ. ונצטרך לראות איך מתמודדים עם זה.

רק כדי להבין עד הסוף – 150 היחידות הללו זה אומר השכונה החדשה – פיטום עליון – שכונה ג' או חלקה?
אין קשר, שכונה ג' מתוכננת על תב"ע מאושרת וה-150 יחידות שביקשנו מחייבות קידום תב"ע חדשה, אם זה יאושר. בימים אלו מתקיימים דיונים בנושא.

אתם מתייחסים לגידול האוכלוסין בצורה הומגנית?
בודאי שלא. יש לנו קבוצות שונות עם צרכים שונים, ואנחנו מתייחסים גם לדיור הזמני וגם לקבוע.

אתם מתייחסים גם לדירות מסיימי יב' ודירות החיילים?
כן. היום אנחנו מקצים הרבה שטח לדירות הללו כ- 40 דירות של כ 30 מ' שזה בערך 1200 מ"ר. מחוץ לקיבוץ אין "סידור" כזה… מדובר בוויתור מרצון (ויכולת…) של הכנסה כספית גדולה. בנוסף, אנו צריכים להגדיל ולשמר את מצבת הדירות גם למשפחות צעירות. היום כשיש דירות גדולות לחברים הן יכולות להכיל גם חדרים לחיילים ולמסיימי יב' כמו שקורה בחוץ. אני לא אומר שצריך לעשות בעת הזאת שינויים דרמטיים אבל אלה בהחלט שיקולים שצריך לקחת בחשבון.
ישנה קבוצת הסטודנטים והזוגות הצעירים, שלהם נדרשות דירות קצת יותר גדולות. ויש קבוצה גדולה של משפחות צעירות, שלהן אנחנו מנסים למצוא פתרונות יצירתיים. יש הרבה מגבלות. הביקוש הוא גדול (בכלל בקיבוצים, גם בגלל משבר הדיור מחוץ לקיבוץ). אין סיכוי שנצליח לתת מענה לכל הבנים שלנו, "תורת המחסור" נכונה גם במקרה זה.

יש עוד פתרונות בקנה?
כן, שינינו את תפיסת התכנון בבניה הפרטית בקיבוץ כך שחברים יוכלו להרחיב את ביתם ולאכלס ביתר נוחיות גם את בניהם (אפשרות לבנות יותר מ 160 מ"ר).

תסביר קצת על מגורי גיל הזהב
אנו מקבלים כל הזמן פניות לגבי מגורים לגיל הזהב. אם אנחנו יודעים להציע פתרון להורה מבוגר שחי בבית גדול לבד בצורת מעבר לבית קטן ומסודר בשכירות, הוא מפנה את הבית שלו לטובת משפחת הבן או הבת למגורים ארוכי טווח. כאשר אחד מההורים עדיין חבר, הבן או הבת לא יכולים להיות חברים, אבל כאשר הבית עובר אליהם הם יהפכו להיות חברים. זה נותן למשפחות עוד מרווח תמרון.
הדיור לגיל הזהב מתוכנן בחלק הצפוני של מתחם הפעוטונים הישן, שני מבנים שיחולקו לארבע דירות – ההצעה בשלמותה נמצאת בהתהוות והכנה לדיון בהנהלה.

מה לגבי דירות רווחה?
יש מתחם רווחה ובריאות שמוגדר בתב"ע. זה חלק מהחשיבה הקהילתית של גח"א לאורך שנים, בהתייחסות לרווחה ולבעלי צרכים מיוחדים. כיום יש ברשותנו ארבע דירות רווחה ליד המרפאה. כדי לאפשר לשייך את הדירות לקליטה נוספת, אנו עושים הסבה של ארבעה פעוטונים לארבע דירות רווחה בגדלים שונים (בהליכי תכנון ובנייה).

אמרת שיש עוד צוות?
קראנו לנושא הזה "אחזקה ופיתוח הישוב". בדיונים הראשוניים של 2030 עלה מאד חזק הנושא של פיתוח תשתיות – ביוב, חשמל, כבישים, חניות וכו'. הטענה היתה שאומנם יש עבודה משמעותית בנושא הזה בקיבוץ, אבל זה עדיין לא מספיק. בטח אם לוקחים בחשבון את מבני הציבור והטיפול בהם, אבל גם בפיתוח יותר מהיר של שאר תשתיות הקיבוץ. יש חשיבות להגדלת המימון של התשתיות (מעבר לקרן תשתיות) על מנת שיהיה יותר כסף בשביל האחזקה המונעת והפיתוח של מבני ציבור והתשתית הכללית. הנושא יבוא לידי ביטוי בתוכנית 2016.

מי בצוותים בנתיים?
הצוותים האלה הם צוותי עבודה של ההנהלה שעובדים גם עם אנשים מקצועיים מחוץ למערכת. המטרה להביא חומר למועצה לדיון ושיתוף אחרי שעבר דיונים פנימיים.

איפה משתפים את הציבור בחשיבה הזו?
זו בהחלט דילמה מתי לשתף את הציבור. מצד אחד רוצים להיות שקופים אבל לא רוצים להגיש חומר שלא ישים ושיש בו המון חורים. חייבים לבדוק כל נושא עם המגבלות שלו. אם נבוא עם שאלות פתוחות מדי שבכלל אי אפשר ליישמם אז למעשה לא עשינו כלום בשיתוף.

וכרגיל נגמר הזמן… נשחיל עוד כמה דברים לסיכום?
אנחנו ממשיכים עם השגת ההיתר לכניסה המערבית (חרב לאת) במקביל לבדיקה של חלופות (לא פשוט, מעורב עם בדיקת התנועה, פוליטיקה מקומית ולוחות זמנים). זה משהו שישחרר את הקיבוץ מהרבה עומס תנועה וזה מאד חשוב.
מתחם השירותים מתקדם במרץ. בשלב ב' כבר צריכים לחשוב על כניסה מזרחית כך שהמתחם יהיה מחוץ לגדר הקיבוץ.
מתחם החינוך – אנחנו מסיימים את הפעוטונים החדשים והממ"דים.
שנת 2016 תהיה עמוסה בפעילות מבורכת בכל תחומי החיים, בדיונים לאן פנינו (גיבוש חזון בתחום העסקי-כלכלי והחברתי-קהילתי), קליטה, והשלמות בתחום השיפוצים.

בסוף חודש יוני, לאחר 22 שנות עבודה ב"שפרירים", הודעתי על התפטרותי.

לא אחת הרהרתי ביני לביני ואף בקול רם, עד כמה אני מבכה את המקום אשר לפני שנתיים עבר מהפך ומנקודת מבטי, שינה את פניו ולבש אדרת שונה לחלוטין.

אמרו עליו: מפעל חיים, ייחודי שאין שני לו, ביה"ס לחיים, מקום המאפשר לכל אדם בעל צרכים מיוחדים, להרים ראש ולהרגיש גאה במי שהוא, ולא פחות, מקום המאפשר למוריו, להדגיש את היצירתיות והייחודיות של כל אחד ואחת ולעבוד יחד למען מטרה משותפת שהיא האדם, החניך, התלמיד.

לצערי הרב, מרגע שהמקום שינה בעלות ועבר לבעלותו של משרד החינוך, נגוז החלום ששמו "שפרירים".

אני לא רוצה להפנות אצבע מאשימה לגורם כזה או אחר, במשך השנתיים התלבטתי עם עצמי מדי יום ביומו, האם באמת אהיה מסוגלת להישאר במקום שלאחרונה, כל כך נוגד את השקפת עולמי החינוכית ומנגד, האם אהיה מסוגלת לנטוש מקום שעבורי היה בית, עם כל המשתמע מכך. בית שהעריך, פרגן, תמך, קיבל, עטף, עודד. בית שהיה כייף לקום בעבורו בכל בוקר, בית שלא נזקקת להביט בשעון ובשמחה תרמת אינספור שעות עבודה, בית שנתן ברכתו לכל רעיון יצירתי שהגיתי ותרם רבות ליישומו, בית שבעיקר הלך בעיניים עצומות אחרי סיסמתו של בנימין שפריר ז"ל: "חנוך את הנער על פי דרכו".

מילה אחת קטנה, נתנה לי את האות והסימן לקום ולעזוב: "היה". "כל זה היה, כל זה כבר איננו רק זיכרונות, רק זיכרונות"… (כמאמר השיר).

הרגשתי זרה, לא עוד בביתי, לא עוד במשפחת "שפרירים". רבים מבני דורי עזבו מיד עם השינוי, מי מהם שיצא לפנסיה, ומי שפרש טרם זמנו כי לא יכול היה לשאת את כאב השינוי. הגיע דור צעיר שלא ידע את בנימין וממשיכי דרכו ואני מצדיעה לכל אחד מהם. חבורה אמביציוזית, חדורת מוטיבציה שלא כל כך הבינה על מה מתרפקים בני דורי והם יהיו אלה השותפים לבריאתו של בית הספר האחר. אני משוכנעת שזה מאד מאתגר.

לא קל בגילי לקום ולהחליט על עזיבת מקום עבודה שליווה אותי שנים ארוכות. דרוש אומץ רב בעיקר מההיבט הכלכלי והסתכלות עמוק, עמוק, פנימה. יחד עם זאת, מצאתי את עצמי מגלה בי כוחות חדשים ויתרה מכך, נקלעתי על אם הדרך לשיחות עם חברים רבים, שבזכות העידוד הרב שקיבלתי מהם, הצלחתי לשמן את הגלגלים ולנוע קדימה. הכאב, התסכול, האכזבה, פינו מקום לאופטימיות רבה ואולי בכך אתרום גם לאופטימיות של אלו היוצאים לפנסיה ומלֻווים בחששות כבדים. אני מאמינה בלב שלם, שיש חיים לאחר הפרישה ממקום העבודה וזו הזדמנות מצוינת לשלוף ולחשוף את אותם דברים שגנזת אי שם במעמקים. בכל אחד חבוי משהו, שאולי הגיעה העת להוציאו ולעשות בו שימוש.

אישית, החלטתי להפוך לפרנסה את הכתיבה, אשר עד כה היתה לי תחביב.

מאחורי, ספר: תיעוד סיפורי חיים, שכבר ציינתי את תהליך כתיבתו באחד מעלוני "בתוכנו", ואני מתכוונת לפתח את התחום ולרוץ אתו הלאה. בנוסף, כתיבה לאירועים שונים: ימי הולדת, בר מצווה, חתונה וכ"ו ויש עוד הרבה רעיונות המתגלגלים במוחי הקודח ומעלים את האדרנלין. "יש חיים אחרי"… את המשפט הזה, מומלץ שיאמץ כל אדם הנושק לגיל הפרישה, או זה שהחל כבר לטעום מטעמו.

בהזדמנות זו, אני רוצה להודות לכל אותם אנשים נפלאים שהיו שותפי לדרך, לחזון, לאמונה ולתלמידים הרבים שהזינו ונתנו את הכוח בעיקר בשנתיים האחרונות ומייחלת שמשהו מהדבר הענק הזה ששמו "שפרירים" יחלחל בתודעת דור ההמשך.

לכולם בהצלחה רבה,

.

ערב טוב לכולם,

יש להניח שזו הפעם האחרונה שאני נושאת דברים. כמו עוד כמה ענינים קטנים כגדולים שעשיתי בפעם האחרונה. ומכיוון שכך ומכיוון שהבמה והמיקרופון ברשותי ולכם אין שום ברירה אלא להקשיב לי – אני מנצלת את המצב ורוצה להגיד כמה דברים שחשובים לי.

למרות היותי מאושרת ממצבי החדש, עדיין אני מתהלכת עם כאב קטן בלב, כזה שחשים כשמשהו יקר לך – נאבד, נלקח, או קיים אבל התקלקל. בדומה לסוודר יפה שדהו צבעיו בכביסה, הוא עדיין סוודר, אבל דהוי. או בדומה לכלי יפה שאהבת – שנשבר ואפילו הודבק, בלית ברירה הוא יוצא אל המרפסת.

בנימין כתב ש"הבסיס לתפקוד תקין של מוסד חינוכי, הוא הרוח הנושבת בו, האווירה הרגשית שנוצרת, שביטויה בא בהרגלי יום יום, ביחסי האנוש ויחסי הגומלין בין כל המשתתפים. בצורה זו, אווירה נכונה – נקלטת, נבלעת ומופנמת, ונוצרת חוויה – לצוות ולחניכים כאחד. תהליך זה הוא דינמי ומתמשך והאווירה הופכת לאקלימו של מקום".

ביה"ס לעולם לא היה מגיע למעמדו אלולא בנימין היה יצירתי, פורץ גבולות, נונקונפורמיסט, בלתי קשור לתקנונים ומעל הכל!  וזה הענין! בעל אני מאמין חזק ובוטח. שהוא תנאי הכרחי ליצירת האקלים – ליצירת "שפרירים".

אני לא יכולתי לשמור על מורשתו אלולא קלטתי, בלעתי והפנמתי את אותו אני מאמין חזק ובוטח ואלולא לאורו, בררתי את מה ש"צריך", הבדלתי בין עיקר לתפל וכל זאת – לטעמי – מבלי לפגוע בחוק, כי אם לשדרגו על מנת להיטיב עוד יותר עם הילדים.

אם אין קו חינוכי, אם אין עמוד שדרה פנימי, אם אין אני מאמין חזק ובוטח, כי אז מלים חסרות כל תוכן ותרומה, מלבד בתקנונים ובסמינרים, תופסות מקום, כאילו הן לב ליבו של התהליך החינוכי. חשיבה יצירתית פורצת גבולות, באין כיוון, נדרסת ע"י חוק ותקנה. מדברים אז על מקצועות ליבה בית ספריים ושוכחים שלכל ילד יש מקצועות ליבה משלו. מתעקשים על בית ספר א' או ב' ושוכחים שמספר ה-IQ והסימון שבא בעקבותיו, לא ישקפו את מלוא אישיותו וצרכיו של הילד. כשהאוזן מקשיבה להוראות הניתנות מגבוה, היא אינה פנויה להקשיב לנשמתו החבולה של הילד, היא אינה פנויה אף להקשיב למנגינה המתנגנת כבר שנים רבות ואינה שומעת מה אומרים המנגנים המיומנים. מי שדבק באמונה שתעודה מסודרת היא המייצגת הבלעדית של אדם, ימעיט מערכם של אנשים ואף ייפטר מהם.

הירארכיה  אז תופסת את מקום השותפות, הכבוד ההדדי והקרבה האנושית. בכל העולם מתקיימת כבר זמן רב, גישה המתבססת על מחקרים רבים, האומרת כי מפעל מצליח הוא מפעל בעל אקלים אנושי נכון – עד כמה שאפשר, שותפות בין כל הדרגות וכל הגורמים, גם בקבלת החלטות, גם בבניית "אני מאמין". הירארכיה הרי קיימת באופן טבעי – יש מנהל, יש מורה, יש תלמיד – ואין צורך להתעסק אתה. כשהירארכיה נהפכת לרעיון מרכזי, מתבטל האקלים החוויתי.

רק באווירה של שותפות וקרבה נעשה כל אחד אכפתי, מעורב ואף יעיל ומוצלח יותר בעבודתו. באווירה כזו לא שוכחים שכל בעלי המקצוע הינם קודם כל אנשים, יש להם כשרונות, חסרונות, קשיים, משפחה, הסטוריה. אם יקבלו את האפשרות להתפתח בדרכם, לתת דרור ליצירתיותם, לקבל מקום לרעיונותיהם. אם יקבלו אפשרות להטביע את חותמם בסגוננם הם – כי אז קבלת את הצוות הנפלא ביותר, שירים כל מוסד ומפעל אל-על! ואתם ההוכחה!!!

מעטים הם מוסדות החינוך שנושאים על נס את הילד ולא את הכללים והם – הפלא ופלא! בעת ובעונה אחת – גם מבוקשים ומהוללים אך גם הופכים למטרת יישור ואיבוד הייחוד ע"י משרד החינוך. אני לא מאמינה שיש מערכת כלכלית, עסקית ואף חינוכית שתתעלם ממוצר שהצליח שתבטל בהבל פה ריקני מורשת מפוארת שעבדה (ומבלי שיהיה לה רעיון חלופי מוצלח יותר, או בכלל). מצב כזה קיים רק בפוליטיקה, שם שולטים כוחות אגו, אינטרסים צרים ושליטה חסרת מעצורים. וכשפוליטיקה היא הכח המניע קדימה – ערכים חינוכיים ואנושיים נסוגים אחורה.

אני יודעת שיש ביניכם – הצוות הקיים הצעיר – אנשים שמתקשים להסתגל, אני יודעת שיש ביניכם אנשים שהסתגלו והם שמחים בחלקם. אבל אלו גם אלו פשוט רגילים לעשות עבודה טובה! ה"אני מאמין" עדיין שולט עמוק בתוכם ואי אפשר להכחיד אותו ביום אחד. לכן – כך אני מבינה – הילדים הם ברי מזל, וממשיכים לקבל מכל אחד מכם את מה שלבכם יודע להציע ובשלב זה לפחות – זו נחמה גדולה. אנא המשיכו כך באומץ וביחד! והלוואי שגם החדשים שבצוות, יהיו קשובים למה שלבכם אומר – יקלטו, יבלעו ויפנימו.

עם כל זה אני רוצה להגיד לעצמי, את מה שהציע לי אוהד שפריר – זכיתי להיות חלק ביצירה חשובה ויחודית בעלת אני מאמין חזק ובוטח, שעשתה גדולות ונצורות לאלפי ילדים והורים, עלי כנראה להסתפק בזה ולנוח על משכבי בשלום…

ועכשיו, אני בבעיה גדולה – איך להגיד באופן כללי, כשרוצים להגיד באופן אישי. יש לי צורך עמוק להגיד לכל אחד איך הרגשתי אתו, מה נתן לביה"ס, מה נתן לי, כמה אני מודה לו ומה אני מאחלת לו. לכל אחד שיושב פה יש בעצם תפקיד וחלק בדרך שלי ובחיים שלי – המקצועיים והאישיים, שלפעמים אי אפשר להפריד ביניהם. אז איך עושים זאת? חשבתי להדגיש כמה דברים בחלק שלי – שאומרים מיידית. על הצד השני שהוא כל אחד מכם.

אף פעם לא ממש כעסתי (אולי פעמיים)

אף פעם לא ממש רתחתי

אף פעם לא ממש נעלבתי

אף פעם לא ממש נפגעתי

אף פעם לא ממש הרגשתי בודדה.

לא זוכרת כמעט נתוק והפניית גב.

לעיתים רחוקות מאד לא התחשק לי לקום מהמיטה.

לעיתים רחוקות מאד רציתי שהיום כבר יסתיים

לעיתים רחוקות מאד התייגעתי מאנשים.

לעיתים קרובות הייתי מלאת הערכה

לעיתים קרובות הייתי מלאת הערצה

לעיתים קרובות הייתי מלאת אהבה.

הרבה מאוד למדתי

הרבה מאוד נתרמתי

הרבה מאוד נתמלאתי מחדש

כמעט תמיד האמנתי

כמעט תמיד סמכתי

כמעט תמיד בטחתי

לרוב הייתי רגועה

לרוב ישנתי שינה שקטה ומתוקה.

אני מודה ואודה כל חיי, על שהייתי חלק ממערכת מופלאה של אנשים מופלאים, שייכת, תורמת, נתרמת, שווה בין שווים.

יהיו אולי מי שיכעסו עלי או יגידו שזה לא בסדר, אני מתנצלת מראש. אבל אני חייבת לשלוח מכאן את תודתי ואהבתי עם השמות המפורשים ל"מטבח" שלי: חיהל'ה נויה וסימה בזמנה – שבאישיותן ותרומתן נתנו ליום יום את טעמו השמח האישי והמתוק. לעוזי שמבחינתי אין לו תחליף ואפילו עכשיו אני מסרבת להרפות ממנו. לעירית שבין חלון ודלת חלקנו באמון, מבטים, מחשבות ורעיונות. לאבי, איילה, ניצה ומירי – להתחיל איתם את היום מוקדם בבוקר עם עוגה קטנה, ספורי בית חולים או כלבים ופרחים ויחד לחוש את דופק היום החדש שמתעורר. ללואיס שבצעדיו המהירים אל הלוח וה"בוקר טוב" הראשון – הכניס את היום שמתחיל להילוכו הגבוה וללביאה שותפתי, חברתי – ואין להפריד ביניהן – שאין ספק שלא אני ולא ביה"ס, אותו דבר בלעדיה.

ועוד משהו. אני לא יודעת למה, אבל אף פעם לא ערבתי את משפחתי בעבודה. ויש לי פה משפחה גדולה היום. ענת ונורית שלי שנותנות לי את טעם החיים (וגם מחזיקות אותי עדיין מועילה ותורמת) ויש גם אופיר וכרמל שעצם קיומם… אבל הם בצד השני של הירח. להם נוספו אלון ואמיר – הדובדבן שבקצפת. והיום כאן גם האחיות שלי האהובות עד בלי די רוני, יהודית ותמר והגיסים האהובים עלי שהן בחרו בשבילי – אלכס, אבנר ואיתן. ויש גם חברות וחברים שהם לי כאחיות ואחים שחלקו וחולקים אתי בית משותף ולא נתנו ולא נותנים לי לעולם לחוש לבדי – חנוש ומורדי ונירה ויוני ומירהלה ויהושוע וההורים שלי חגי ותמר וגם חנהלה ואבי אתי כאן היום. ויש את עדה חברתי המיוחדת ואת תרצה – אחותי מאז ועד עולם.

אני שומעת אנשים הנושאים נאומי תודה ואומרים בסופם תודה מיוחדת למשפחתם שבלעדיה כל זה לא היה קורה…זה נשמע כמו הגזמה פראית, אבל האמת כשחושבים על זה לא כפרזה – זו אמת לאמיתה! כי המשפחה הזו שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי, נותנת לי בית, עוגן, קנה מידה, פירגון, שייכות, חשיבות, משמעות, צחוק שמחה ואהבה וברור לי שבלי כל אלו קשה לאדם לשרוד, כל שכן – לנהל בי"ס.

תוספת שנכתבה אחרי הערב וחלקה נאמרה בערב באופן עילג:

מילים בדרך כלל נענות לי, אבל עכשיו אני לא מוצאת אותן. להגיד על הערב הזה שהיה מרגש, זה לא קולע ולא מתקרב אפילו למה שאני מרגישה. זו חוויה ריגשית עמוקה שמציפה אותי בגלי אהבה ותודה. אושר מיוחד ממלאים אותי שושנה, אבירם ואוהד שפריר שהגיעו הערב. אני רואה על ידם את בנימין יקירי, מורי ואבי, מביט בי בעיניו הטובות והחכמות ואני מתפללת שאינו רואה את מה שמתחולל והוא נח על משכבו בשלום ובשלווה.

מה שעלה מתוך הערב הזה יכול לקרות רק בזכות היותכם תזמורת אחת! לא תזמורת א' ותזמורת ב'! למרות המנגינות השונות, כל כך הרמונית מאוחדת ומוכשרת שכליה טובים וקשובים זה לזה! שמחים זה עם זה! האם אפשר לשמור על זה?

ואני  – אחרי שהפכתי "לפרסונה נון גרטה"  למשרד החינוך, למועצה האזורית , לגבעת חיים, ולהנהלה הקיימת, קיבלתי היום ממש תעודה!!  שבשבילכם,

ורק זה באמת חשוב

אני פרסונה גרטה.

נועה לוי

אז מה קורה כאן בעצם?

הכל התחיל ע"י תלמיד אחד שהיה בכיתתנו בשם נוי, שההורים שלו תרמו את החממה כדי ליצור לו מקום עבודה מתאים. מטרת הפרויקט היא לא רק לגדל ולמכור צמחים, אלא גם ללמוד על עצמאות וניהול עסק. הכסף שאנחנו מקבלים מן המכירות מחולק – חלקו להשקעה חזרה בחממה וחלקו ל"בזבוזים". למשל אנחנו יכולים ללכת לראות סרט או לקנות פיצה, אבל אנחנו די חסכנים, כי אנחנו רוצים שהעסק יגדל. אנחנו שמחים להרוויח כסף, אבל זה כסף של כולנו ולא כל אחד יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה.

הבוס שלנו בחממה הוא שאול, אחד מן המורים לחקלאות בביה"ס. הוא בוס מאוד מקצועי וטוב. הוא נותן לנו הוראות עבודה גם דרך מיילים.

איך אתם מחלקים ביניכם את העבודה?

דין: אני אחראי על ההזמנות במחשב.

סלע: אני המחסנאי – אני אחראי לשים את כל הכלים חזרה במחסן.

עומר ב.: אני מחלק את הסחורה.

מתן: אני ערוגאי, אני מעשב.

גיא: אני איש הפרסום של החממה, ומוניתי לאחרונה להיות אחד מאנשי התרבות בחממתנו.

אייל: אני הגזבר.

עומר ס.: יש תורנות השקיה שאני אחראי עליה, אם מישהו לא מגיע אני דואג לו למחליף.

ירדן: התפקיד שלי הוא לעדכן את אתר האינטרנט של החממה: https://sites.google.com/site/shafnjs/hamama. האתר פועל כבר שנה ומומלץ להזמין דרכו שתילים. כל מי שמזמין – אנחנו יוצרים איתו קשר. אפשר גם לכתוב "אתר כיתת נעמי ושחר" בגוגל ותגיעו. יש שם כל מיני דברים על הכיתה שלנו.

.

מה ניתן לרכוש אצלכם?

יש לנו למשל חרדל שמשמש לסלט, עשב לימון ונענע לתה, פיגם, רוקט, עלי בייבי, סלרי, שמיר, חסה, תרד, מנגולד, בזיליקום שמתאים לסלטים, פיצה ופסטה, וגם הרבה פרחי נוי, למשל לוע הארי ואחרים. אנחנו כל הזמן מעדכנים ומרחיבים את המבחר. כל השתילים הקטנים עולים שקל, האחרים קצת יותר.

את הזרעים אנחנו קונים ומנביטים במגשי הנבטה. חלק אנחנו מוכרים כשתילים וחלק בכלבולית כשקיות של עלי בייבי.

אז מה התכניות לעתיד?

יומיים לפני חופש חנוכה, ב- 19 בדצמבר, משעה 10:00 עד 12:30, אנחנו עומדים לעשות מכירה גדולה ואנחנו מקווים שרבים מאנשי הקיבוץ יבואו. יהיו לנו עד אז גם שתילים של רקפות ופרחי חורף אחרים. חוץ מזה אנחנו פתוחים כרגע כל יום בין 8:00 ל- 13:00.

.

לסיכום?

העבודה בחממה לא קלה לנו, אבל אנחנו חייבים להתמודד עם זה. צריך לקחת אחריות. להתרכז. אנחנו משתפרים מחודש לחודש. כשאנשים באים לקנות מאיתנו אנחנו יודעים שלא שוכחים אותנו. זה מאתגר מאוד. כשאנחנו מצליחים ואנשים קונים – יש תחושה של גאווה ושמחה, הנה עשינו את זה. אבל עם כל הגאווה – אנחנו צריכים להמשיך ולהתקדם, לא להישאר ברמה הנוכחית שהגענו אליה.

נעה, בעצם יש לי את הכבוד להיות המראיינת הראשונה שלך, עד כה סירבת לתת ראיונות בכל סוף שנה בשפרירים, והנה, יש לנו עכשיו המון זמן כפנסיונריות… בספר שהוציאו עכשיו בשפרירים לכל הפורשים כתבת שבנימין סימן אותך כאחת מן הצוות עוד כשהיית בתיכון, ולישיבה הראשונה הגעת עוד כשהיית במדים!

נכון. מה שבטוח ידעתי תמיד שמורה – אני לא אהיה. והנה הייתי מורה עוד לפני שעשיתי הפסקה מהצבא, אבל אף פעם לא ראיתי את עצמי כמורה. חינוך מיוחד והוראה – אלו מבחינתי שני מקצועות שונים.  לבנימין הייתה דרך להציע לאנשים לעבוד שנה-שנתיים על יד מישהו, ואם ראו כי טוב המשיכו. ראיתי כי טוב.

הגעת לשפרירים ב- 64' וסיימת ב- 2011, עם הפסקות קטנות. ספרי קצת על המסלול שעשית.

בשנתיים הראשונות הייתי מחנכת שנייה, יחד עם מחנכת ראשית. אחרי זה הלכתי ללמוד, חזרתי מהלימודים וקיבלתי כיתה, וזה בעצם מה שעשיתי עד 85' כשנסעתי לאמריקה. בין 75' ל- 78' החלפתי את בנימין בניהול . והייתי מטפלת ארבע שנים בקיבוץ – גם אלו היו שנים מאוד משמעותיות עבורי.

בעצם זה מקום עבודה אחד לכל החיים. אפשר להגיד שצמחת יחד עם צמיחת בית הספר. מה זה עושה לבן אדם, כשהוא גדל יחד עם מקום העבודה שלו?

בעצם אתה במצב של אנטי-שחיקה תמידי: תמיד יש משהו לפתח, לצמוח, להסתכל קדימה, לשנות, להגות. אתה לא עוצר. קשה לי לדמיין סוג של חיים שכל בוקר אתה קם ועושה אותו דבר. אף יום אינו דומה ליום אחר. כשעלייך גם יש את האחריות. הרעיון הוא לא לעצור – כשיש בעיה – לפתור אותה, כשיש רעיון יותר טוב – לבצע אותו. אתה בעצם לא מפסיק, צומח, מתפתח. וזה מקביל והמניע לצמיחה והתפתחות של הילדים. כל הילדים שמגיעים אלינו – היה צריך לעשות שם משהו, כדי לתקן, לשפר, לחולל שינוי, להביא ממקום א' למקום ב'. כך נוצר אורגניזם שלא מפסיק לזוז.

אנחנו תמיד מפארים גישה מערכתית, הוליסטית, שזה דבר שבאמת שזור אחד בשני. האם לא נשחקים מעבודה כל כך רבת שנים? לא היו זמנים שבכל זאת אמרת לעצמך – הנה, עשיתי כבר די?

לא. לא היה דבר כזה. זאת אמירה משותפת לכל מי שעבד / עובד (אני לא יודעת כבר מה להגיד) בשפרירים. אחד מסימני ההיכר של הצוות שלנו, שאנשים תמיד טענו שהם לא נשחקים, באים כל יום ליום חדש, מתחילים כל שנה שנה חדשה, ואין שחיקה. אבל בהחלט לקראת הפנסיה, לא כתוצאה משחיקה, אבל אישית הרגשתי שהגיע הזמן שאסיים. הלכתי לקראת הנקודה הזו לחלוטין ברצון ואפילו בשמחה.

בעצם, חוץ מן התקופה שהחלפת את בנימין, הרי שמשנת 93' עד 2011 – 18 שנים ברצף היית מנהלת של ביה"ס. איך זה להיכנס לנעליים של בנימין? המנהל, המייסד, איש משכמו ומעלה, שלא רק ששמו הולך לפניו, זה באמת גם שמן טוב, לא רק שם טוב.

אני מנסה להיזכר בתחושות שהיו לי אז. כשהוצע לי להחליף אותו זמנית הייתי בדילמה גדולה, והלכתי על זה רק מתוך ידיעה שהאנשים שעבדו איתי, כמו אטה, ניצה גיל, סימה – היו טבעת שהחזיקה איתי והיוותה תמיכה אדירה. שלוש שנים זה דבר שיש לו סוף, ובעצם ראיתי את תפקידי לשמור על מה שקיים. לא תכננתי לפתח דברים חדשים או להתקדם לאיזשהו מקום, אלא פשוט לשמור על הקיים. זה היה יותר פשוט כי ביה"ס היה הרבה יותר קטן.

זה היה כמו סטאז'?

בוודאי שזה לימד אותי משהו על עצמי, על גבולות היכולת שלי, על היכולת שלי להשפיע על הסביבה, על היכולת שלי לתקשר עם הילדים שלי כמנהלת. אני לא נפלתי מהשמיים ב- 93'.

אז באת להחליף ממש את בנימין, ובעצם ידעת מה זה יהיה לנהל.

קשה להגיד שידעתי כי עכשיו בעצם היה מדובר על משהו שלא נגמר אחרי זמן קצר. היה לי איזשהו בטחון שאני יכולה לעשות את זה – זה בפירוש בגלל הצוות של שפרירים שהוא ראש גדול, כל אחד הוא "מנהל", יודע את עבודתו, אכפת לו ובית הספר הוא שלו. אף אחד לא חי בשפרירים כשכיר של מישהו אחר. כולם חיים כאילו הם באים לבית שלהם, למקום שלהם, לייעוד שלהם. באמת לא הייתי לבד לרגע. אני גם חסידה של תהליכים איטיים, אני לא מקבלת מהפכות וגליוטינות, הרבה מאוד שינויים חלו, אבל הם גדלו. כמו שילד גדל, והוא לא יום אחד הופך להיות מבן שש לבן עשר, ואתה לא מרגיש בהבדל מיום ליום – כך אנחנו צמחנו, בדיוק אותו הדבר. ולכן זה זרם באופן טבעי. רוב האנשים בסך הכל מאוד פירגנו לי. היו כמה אנשים שהיה להם קושי עם החילופים, היו לי איתם שיחות… והמשכנו הלאה.

בד"כ המנהל הקודם מכניס לעבודה ואז פורש. בנימין בעצם נשאר לעבוד בשפרירים עוד הרבה מאוד שנים, לא?

לא, לא… בנימין בעצם עשה את עבודת היציאה שלו משפרירים בצורה שהיא ממש אומנות. הוא לא היה יום אחד בבי"ס מהיום שהתחלתי. הוא קיבל יחד איתי תלמידים חדשים במשרד, שהיה פעם המשרד של אבא שלי. הוא לא היה באזור ביה"ס, לא הגיע. אחרי כמה שנים אמרתי לו- מספיק עם זה, נמאס לי לרוץ לשם בכל פעם שקולטים ילדים, בוא נפנה לך חדר. הוא ביקש את החדר הכי קיצוני, בא בשקט והלך בשקט, בכלל לא היה מעורב בכלום. היה לו תפקיד מוגדר ואקס-טריטוריאלי. אני יכולתי להחליט במה אני מתייעצת איתו. ואכן, בכל מה שרציתי הוא היה שם בשבילי. כמו כן אנשי צוות תמיד יכלו להיכנס לחדרו להתייעץ או לפטפט והיו שעשו זאת, מי מעט מי הרבה.

התייעצת איתו הרבה?

התייעצתי. אבל הוא נתן לי לפרוש כנפיים לחלוטין.

הדבר הראשון שמרגישים בשפרירים זה שמכבדים את כל אחד במקום שהוא נמצא בו. ובכל זאת – למנהל יש תפקיד להוביל, ו- 18 שנים זה הרבה אילו דברים את מרגישה שהם תרומה שלך?

אני לא יודעת אם זה המקום לפרט, אבל יש מעט דברים שהיום, או יותר נכון אתמול, היו קיימים בבי"ס, והיה גם לפני 18 שנים. זה היה בי"ס קטן עם כיתות, בכל כיתה מחנכת או שתיים שלימדו וכמובן סדנאות מקצועיות מגוונות. הכל התחדש תוך כדי: שתי האוכלוסיות, י"ג, בחינות הבגרות, חקלאות, בע"ח, איך שהתגלגלו מרכזי מוסיקה, אנגלית, מתמטיקה… ועוד נושאים רבים, גדולים כקטנים, שכל אחד מהם בא לענות על צרכי הילדים, כמו: אחריות על מסגרות המשך, צבא, צוות טיפולי גדול ומופלא ועוד ועוד – קצרה היריעה מלפרט. אבל חשוב להגיד – שום דבר לא השתנה מלפני 54 שנים ברוח, ברעיונות המרכזיים, ביישום שלהם: כבוד לילד, הקשבה, כל הסיסמאות שבנימין טבע אותם – אלו לא היו סתם סיסמאות אלא דרך חיים, ולכל אחת מהן היה כיסוי בשטח. אומרים "חנוך לנער לפי דרכו" = אכן, דרכו של כל אחד הייתה שונה, ונתנו לו את ההזדמנות הזו.  בעניין הזה לא השתנה כלום כל השנים. אם בנימין היה נופל היום… לפני שנה לביה"ס – הוא היה מרגיש מאוד בבית. גם אם המון דברים השתנו וביה"ס מאוד גדל. אף פעם לא היו מהפכות, כולם היו בראש אחד, בכוונה אחת, בשפה אחת.

להיות מנהל זה בעצם משא מאוד גדול של אחריות על הכתפיים. איך כ"כ הרבה שנים הולכים עם מסע כזה?

תראי, כשביה"ס התחיל לגדול ואני הרגשתי שבשום אופן לא אוכל לעשות הכל טוב ולעומק, האצלתי סמכויות, ובשמחה. ואז נכנסה מנהלת אדמיניסטרטיבית, שזו כמובן לביאה, שבעצם לקחה על עצמה את כל נושא האדמיניסטרציה שהוא מאוד מאוד מורכב וצריך לדעת אותו לפרטי פרטים – צריך להכיר את האנשים, את המשרדים, את הזכויות והחובות והחוקים – מאוד מורכב! אין סיכוי שהייתי יכולה לעשות אותו ברמה הזו.

נכנסה מנהלת פדגוגית. אני ידעתי מה לומדים, הרי לימדתי הרבה שנים, אבל חשבתי שצריך לעשות את זה הרבה יותר לעומק – לתכנן את שנת הלימודים, לבנות תכניות, לבחור נושאים, ליצור או לחפש ספרים מתאימים לנו, ליצור חוברות עבודה, לראות שיש איזו התקדמות ליניארית מכיתה ז' עד י"ב, לקבל אנשים, ללוות אותם וגם קצת לפקח עליהם, שתהיה איזושהי ביקורת – דברים שלא יכולתי לעשות בשום אופן עם 22 כיתות בצורה טובה. ואז נכנסה מנהלת פדגוגית מאוד מאוד מעמיקה ומסורה, שיודעת דברים ולומדת דברים. ואז יכולתי לישון בשקט…

לואיס, שהיה סגן מנהל, ולקח על עצמו תפקידים שהיו לגמרי שלו – הכנת מערכת זה מלאכת מחשבת, שהוא היה עושה אותה כמו איזה קוסם. אח"כ היינו יושבים יחד לפתור בעיות, אבל קודם כל זה הקסמים של לואיס. אני נתתי לו כל מיני הנחיות, והוא עבד – משמעת, בגרויות – דברים משמעותיים ביותר, ואני יכולתי לישון בשקט. עוזי, שאין דבר שהוא לא לוקח על עצמו – בטיחות, בטחון, ריכוז קניות, הסעות – יש מישהו שלא נותן לשום דבר להישכח. ואני יכולתי לישון בשקט…

ימימה גשן שהייתה אחראית על ימי שישי וחודש יולי, חוץ מכתף שנתנה לכל דבר שהיה צריך. איילה על הנוי בשטח גדול, ירון שעליו היו פולין, בגרויות, ועוד עבד כל השנה, גם בקיץ, עם אבי (חוץ מעבודתו בי"ג). ואני יכולתי לישון בשקט…

יהודית, שכל דבר שצריך להפיק – מושלם, דבורה'לה – שכל הטקסים היו עליה, המזכירות, הן לא מזכירות – חיהל'ה ונויה – כל אחת מהן כבר לוקחת אחריות ויודעת הכל. שלא לדבר על כל המחנכות, כל המורים המקצועיים, ניצה, אבי, חדר עיון, ספריה – שזה לא ספריה אלא מרכז, כל הצוות הטיפולי, מוטי – פסיכולוג קליני (לבושתו הגדולה), 12 שנים ריכז צוות של יועצות ומטפלות בתנועה ובאומנות ועובדות סוציאליות, ואין ילד שהיה זקוק למשהו ולא קיבל תשובה. ואין מורה שהיה צריך להתייעץ ולא קיבל תשובה. ועמליה ודבורה וימימה שפע ועדנה, שיצרו כל אחת משהו מיוחד… אני אפסיק עם השמות כי אח"כ אשכח מישהו… אבל כל אחד היה יושב בקצה של איזשהו קור של עכביש, עם ראש גדול, ואני הייתי יכולה לשבת בשקט באמצע הקור ולא לזוז, כמו איזו עכבישה, והעבודה נעשתה. וזהו – ככה אתה יכול לנהל.

מהי המשמעות של עבודה כזו מבחינת התלמידים? מה זה בעצם נותן, לנהל בי"ס של חינוך מיוחד?

אני חושבת שכל בן אדם שזוכה לחולל שינוי אצל מישהו אחר – הוא זכה. הוא לא נתן – הוא קיבל. זו המטרה שלנו. ילדים מגיעים אלינו בד"כ לא במצב טוב. הם צריכים משהו אחר ממה שהיה להם. הם רגילים להיכשל, לא מאמינים בעצמם, פתרו את העניין כ"בעיות התנהגות" או הסתגרות…  ועכשיו אתה צריך לסיים בי"ב עם נער עם בטחון עצמי ודימוי עצמי טוב, עם ידיעה ברורה מה הוא יודע ומה הוא לא יודע, עם שני הדברים האלו הוא חי בשלום, הוא בן אדם! בן אדם כמוני וכמוך. אף אחד מאיתנו לא מושלם. הוא יודע מיהו ועם זה הוא הולך, וחל בו שינו אדיר מהמקום בו הוא היה לפני כמה שנים, לפעמים אפילו שנה – שנתיים, ואת כל הזמן חווה את זה. המחנכות הישירות בעיקר עוברות את זה מאוד עוצמתי, וגם אני. היה לי הרבה קשר עם הילדים. קשר ישיר ובלתי אמצעי.

היו לילות שלא ישנת בגלל ביה"ס?

אני לא יכולה להגיד את זה ככלל. אני בהחלט סיימתי את יום העבודה בד"כ. אנשים חשבו שאני כל היום וכל הלילה רק עסוקה בבי"ס, אבל לא. כשהייתה איזו בעיה לא פתורה בוודאי שזה העסיק והטריד אותי. קרו לנו גם פה ושם אסונות, שכן אפשר להגיד שהעציבו אותי מאוד, אבל היו לי גם חיים משלי. לא היו לי הרבה אנרגיות לעוד חיים, אבל הייתה הפרדה.

מבחינה אישית – מהי המהות של נעה ושפרירים? מה הכי ישקף?

זה לא קל לבחור דבר אחד, אלו חיים שלמים, אבל אולי הדבר החזק ביותר שאני מרגישה לגבי העבודה שלנו שם היא נקודת המפגש בין הייעוד להגשמה. זה נשמע מאוד מפוצץ אבל זה דבר מאוד פשוט: אם אתה קובע איזשהו יעד, יש ייעוד, להביא תלמיד מנקודה א' לנקודה ב' – אתה עושה את זה. אם היעד שלך הוא להשיג משהו בבי"ס –אז אתה עושה את זה, לומד, חוקר. כל דבר, כל נושא, גם תכנים, גם אנשים, גם תלמידים – כל הזמן היה חיבור הדוק בין היעדים לבין ההגשמה שלהם. הרעיון הזה הוא המהות היומיומית שהשתדלתי להטמיע בכל עניין ובכל רגע.

אפילו בין חזון לבין המימוש לו?

ממש. שום דבר לא היה דיבורים בשמיים. לכל דבר היה חיבור הדוק מאוד בעשייה. וגם זה קשור לאי השחיקה, לשותפות של כל הצוות. מישהו בא עם רעיון – רעי למשל – תראי איזה שטח גדול יש פה, בואי נעשה כאן שדה. זה הייעוד, והחזון, והקשר עם האדמה, העניין הכל כך טיפולי בעבודה עם הצמח, שאתה טומן אותו והוא גדל, ואתה יכול להשפיע על הגידול שלו. ילדים שדווקא בתוך השדה ימצאו את אבן הפינה שממנה הם יצמחו – חנוך לנער ע"פ דרכו – החיבור שלהם, מה זה יעשה להם, שהם מצליחים להשפיע פה ע"י זה שהם מדשנים ומשקים… כל המילים היפות האלו – ישר תרגמנו אותן לעשייה: חרשנו, הכנסנו צינורות השקיה. התחלנו בקטן, ולאט לאט זה צמח לשטח גדול והרבה ילדים זכו להיות שם עד היום. וזו רק דוגמא, זה בכל דבר ככה: יש איזו חשיבה – מבצעים אותה, לא מדברים בסיסמאות. והכל מחובר ישירות לחזונות עוד יותר גדולים כמו "חנוך לנער ע"פ דרכו", "כבד קודם כל את דרכו של ילד" וכד'.

אם כך מתבקש לשאול – מה קרה לשפרירים? את עבדת בסביבה שזו באמת מתנה, גם מבחינת הצוות, שאין גורם ביורוקרטי שחוסם. במשך כל השנים האלו זה היה בי"ס אוטונומי לחלוטין? לא בא מישהו ואמר – לא ככה, יש חוקים, תקנים תקנות?

תמיד היו מפקחים אצלנו, ותמיד היינו קשורים. אבל היה את החלק הארגוני והיה את החלק המעשי, היומיומי. באופן מעשי היינו יצור קצת מורכב. התנהגנו והתנהגו אלינו כמו מקום פרטי, אוטונומי. זה נכון.

ואז סיימת את תפקידך בעצם עם אקורד צורם. לא זאת הייתה התכנית. משהו השתבש בדרך? הציבור בעצם רוצה לדעת – מה קרה? שומעים בחצר דברים קשים… הרי יש פה משהו כל כך נפלא שבעצם אולי עומד לפני כליה.

נכון. זה סיפור קצת ארוך ואני מאוד אשתדל לתמצת, ואם מישהו ירצה לדעת יותר הוא יצטרך לבוא ולשאול אותי, ואני אענה ברצון. היינו יצור קצת מורכב, ומבחינת המערכת הביורוקרטית זה בעייתי. בחצי בי"ס המעביד הישיר היה משרד החינוך ובחצי אחר גבעת חיים. של גבעת חיים בעצם היה צריך להיות של המועצה, אבל ע"פ איזושהי החלטה מאוד ישנה היה של הקיבוץ. בי"ס לחינוך מיוחד אמור, ע"פ כל החוקים החשובים שנחקקים בשנים האחרונות, להיות משהו אחיד. גם התשלום לא היה אחיד – חט"ב ביניים שולמה אחרת מחטיבה עליונה. הם לא היו בדיוק ע"פ המשבצת המדויקת שאמורה להיות. אני לא מתכוונת שקיבלו כאן כספים לא כשרים, זה לא ככה, להיפך – אולי קצת פחות ממה שהיה אם זה היה מסודר, אבל זה לא היה במשבצת הנכונה. ואמרו לנו כבר כמה שנים שאת הנושא הארגוני נצטרך לשנות. כל הזמן היינו בידיעה שנעשה שינוי ארגוני, לא הייתה לנו התנגדות לזה, הבנו שזה צו השעה, לא חשבנו שזה צריך להשפיע על המהות. זה ממש לא מסובך.

אלו עניינים מנהליים.

כן. הכל התחיל ונבע מעניינים מנהליים. כל ביה"ס היה צריך להיות אחיד, מ- ז' עד 21, או של משרד החינוך או של גבעת חיים, שנקרא בעצם בי"ס "מוכר שאינו רשמי" (באחוז בעלות מסוים של הקיבוץ, והשאר של משרד החינוך). ניתנה לנו האפשרות להחליט, אבל אי אפשר גם וגם. ונוסף לזה אמרו לנו תמיד שבי"ס כ"כ גדול – יכול לנהל אותו מי שצומח איתו. נאמר לנו שכשמישהו יחליף אותי – זה יהיה גדול עליו, וצריך לחלק את ביה"ס לשניים. ידענו שזה עומד בפתח, וחשבנו שאם נחלק את ביה"ס לשניים מבחינה ארגונית, בלי לפרק את המהות, אם נשמור על קשר בין שני בתי הספר, זה לא יהיה אסון. אולי יהיו לזה יתרונות. עשינו בדיקה מעמיקה גם בעזרת צוות חיצוני. אבל ברור היה לנו שאנחנו לא נוותר בשום אופן על העקרונות, ועל המהות, ועל הדרך, ועל השפה, ועל הגישה, ועל האכפתיות…

כאשר התחילו הדיבורים המעשיים יותר סביב השינוי בשנה שאני יוצאת, הרגשנו שיש מכיוון משרד החינוך סוג של התלהבות השתלטותית. אז התייעצנו עם הרבה מאוד אנשים שיודעים היטב מה זה בי"ס מוכר שאינו רשמי. נסענו בכל הארץ להיפגש עם יועצים ומפקחים, ולקחנו חברה מיוחדת שיועצת לבתי ספר. התחלנו גם לעבוד במשותף עם נציגי הבעלות – שמוליק ויזהר, כי היה חשוב מאוד שמי שאומר מה שהוא אומר זה לא רק מנהלת ומנהל אדמיניסטרטיבית ויועץ ופסיכולוג, אלא הבעלות, במובן של גבעת חיים. עבדנו כמה חודשים והגענו להחלטה חד משמעית שאנחנו יוצאים ממשרד החינוך ועושים פה בי"ס מוכר שאינו רשמי. זה אגף מיוחד במשרד החינוך שמתקצב את בתי הספר שלו בכ- 70% מהתקציב, והיתר זה הבעלות, שע"י כך משיגה את העצמאות שלה. ידענו שזה לא יהיה פשוט ויש דרך ארוכה. התייעצנו גם עם בנימין. זה היה מאוד חד משמעי. הגענו חגיגית למשרד החינוך ביום בו ביקשו מאיתנו תשובה סופית, והודעתו להם חד-משמעית וסופית שזו החלטתנו.

ואז, כפי שאומרת המפקחת – "לאחר שלושה ימים ללא שינה" – היא באה ושאלה בעצם למה הגענו לרעיון הזה? מה הייתה הבעיה? ופירטנו לה. הסברנו למה אנחנו חושבים שמשרד החינוך יחבל ויהרוס ויעשה כבתוך שלו, האנשים שייפגעו, הרבה אנשים ייפגעו מזה והם יקרים לנו, כל אחד ואחד. לא הרגשנו שיש אווירה של רצון טוב לשמר את מה שיש, הרגשנו הפוך, ולכן הגענו למה שהגענו.

היא הלכה הביתה, וחזרה אלינו בזרועות פתוחות ועם מילים מאוד יפות: תשימו על הנייר את כל מה שאתם חושבים שחשוב לשמור. אנחנו לא נפגע בשום דבר! השינויים יצטרכו להיות, אבל נעשה את זה בהדרגה, בשלבים, עם תשומת לב לכל הדברים היקרים ללבכם, עם התחשבות באנשים, לא נפגע במהות, לא נפגע בעקרונות, נלך שלב שלב בהדרגה, וכיו"ב…

היא למשל ידעה שבביה"ס יש די הרבה מורים נהדרים שאין להם את הניירות הדרושים?

ודאי שהיא ידעה. זה היה אחד הדברים שדיברנו עליהם – שאנחנו לא רוצים להפקיר אותם. שעבדנו אחרת כל השנים, ושאם אנחנו נכנסים למשרד החינוך צריך לעשות איזשהו הסדר. מי שיש לו נייר נכנס בלי בעיה. מי שצעיר יכול לעשות איזו השלמה. כבר הכנו אותם כמה שנים קודם שילכו ללמוד וישלימו. מי שוותיק מאוד – הובטח לנו שלא ייפגע, כי יהיו כמה שנות מעבר. מי שלא ירצה או יבחר לסיים – יעשה את ההחלטות שלו, אבל יהיה תמיד את הזמן, שנתיים, שלוש או ארבע. ואנחנו דיברנו עם כולם כבר קודם, נירה – גם איתך – מה זה אומר לגביו ודורש ממנו. האבא והאמא הגדולים כבר לא מסדרים את כל העניינים, זה קצת דומה למה שקרה לקיבוץ. כל אחד צריך לקחת איזושהי אחריות איפה הוא רוצה להיות. היינו מוכנים לזה. ובעיקר עם ההבטחות.

ואז הפכו בעצם את ההחלטה.

שוב, אחרי חשיבה, וכל דבר הבאנו לצוות ושמענו את האנשים, בקבוצות, בישיבות, בהנהלה, בדיווחים לכל הצוות. לפני זה עוד נפגשנו עם המועצה.  ראש המועצה נבחר על ידינו בתור איש חינוך. הוא פרש את זרועותיו על כל המעבר חזרה למשרד החינוך. גם הוא דיבר יפה מאוד על זה שביה"ס הוא מותג, והוא משהו מיוחד, ואין שום כוונה למועצה לשנות את הדבר הזה, להיפך! המועצה גאה לקבל את הדבר הזה והיא לא תרצה לפגוע בו ולשנות אותו. והייתה ישיבה רבת משתתפים – חוץ משמפניה היה שם הכל, חיבוקים, נשיקות, מסמך הבנות שכולם אמרו מצוין, נשמור עליו, הוא יהיה עמוד העשן שילך לפנינו…

ובואי נגיד שלא הרבה זמן חלף עד שהרגשנו שכל התחושות שבגללן יצאנו ממשרד החינוך היו נכונות, והתסריט שחששנו ממנו מתקיים. זה היה קצת ילדותי ולא אחראי להגיד – הי, עוד פעם, פוס, לא משחקים… אי אפשר היה לעשות את זה יותר. אז הסתמכנו על זה שיש סעיף בחוזה שאנחנו בודקים את העניין שלוש שנים, כי אם במשך שלוש השנים האלו יתברר שזה לא לרוחנו – יש לנו עוד אפשרות לצאת. (אני מציעה שיהיה כתוב עד שלוש שנים, ולא שלוש שנים).

זהו. ומאותו רגע – שאלת אותי קודם אם היו דברים שהדירו שינה מעיני? אז, מאותו רגע ועד לאחרונה לא ישנתי. לא ישנתי. היה לנו נסיון לגייס את הבעלות לעמוד בפרץ – זה לא הצליח. היה לי באופן אישי נסיון לגייס את ראש המועצה לשים לב מה קורה – זה לא הצליח. היה לי נסיון לדבר על ליבה של המפקחת – זה לא הצליח. ההרגשה שלנו, של אנשי שפרירים, הייתה שנבגדנו. ונשארנו לבד.

שהולכתם שולל?

אני לא יודעת להגיד כמה מכל המהלכים האלו היו מתוכננים מראש, וכמה מתוך ההתלהבות של המפקחת שניתנה לה האפשרות לנכס ולנהל בי"ס כזה כמו שהיא רוצה. של המועצה – שנחסכו לה הוצאות כספיות ושתכניס ילדים ע"פ רצונה ולא תתחשב בעקרונות ביה"ס לקליטה (כתוב במזכר ההבנות, אבל מי סופר). לגבי הבעלות – גבעת חיים – אינני יודעת להגיד לך מה בעצם הוביל אותם.

אבל המפקחת, שכל כך היה לה חשוב לקבל בי"ס כזה? מה השינוי שהיא מובילה, ולמה?

לא יודעת. היא רוצה להיזכר כנראה בהיסטוריה של הפיקוח בזכות דברים אחרים. השינוי שהיא עושה בשפרירים מייצב את המקום הזה, ע"פ החוקים והמשבצות המדויקות שבאופן טבעי פוגעות בכל חלקה טובה. היום פחות חשוב הילד ודרכו, ולא רק הילד – חנוך גם למורה ע"פ דרכו. לא כולם היו במקום המתאים להם כשפגשתי אותם, אבל לאט לאט ובחשיבה משותפת, כל אחד מגיע למקום המתאים לו. יש אפשרות לשנות תפקידים במשך השנים ולא לבוא לכיתה עם הליכון. עושים שינויים בהתאם לבן אדם ולשאיפות שלו. זה תמיד היה. היום אלה דברים פחות חשובים. יש דברים יותר חשובים: קודים, מספרים, תעודות, ניירות. אני גם שומעת צלילים של בגרויות. זה גם משהו שמדיר שינה. הכל בעצם משתנה. השפה, העקרונות שטבע בנימין, הכבוד קודם כל לילד ולאדם ואח"כ לתקנה, ההתנהלות. כנראה שכך היא רוצה להיזכר. כל אחד עושה את דרכו.

אני לא רוצה להביך, אבל אנשים רבים שואלים איך קרה שבנימין דאג שתהיה לו מחליפה, שתמשיך את המפעל הזה. מה קרה שלא הייתם מוכנים עם מנהל או שניים? אולי הכל היה יכול להיראות אחרת?

אנחנו היינו מוכנים. אבל ע"פ אמות המידה שאנחנו הכרנו ושאני נכנסתי על פיהן. אנחנו לא שמענו את המילה "מכרז", עד שכל העניין היה כבר מאוחר. והאנשים האלה שחשבנו שיכולים להחליף אותי היו צריכים עוד לעשות דרך כדי לעמוד בתנאי המכרז. גם כשכבר הבנו שצריך לעבור מכרז הקמנו צוות פנימי שלנו עם שמוליק וראיינו אנשים, כי חשבנו שנוכל לבחור ולהשפיע. זה טואטא במהירות לכל הכיוונים. גם חברה מהצוות שלנו, שהיה לה 99% מהכישורים והניירות שצריך בשביל לעבור מכרז, והיא אפילו הוזמנה למכרז – הוזמנה למכרז הלא נכון, לבי"ס אחד, אבל לבי"ס השני כבר טיאטאו אותה החוצה מתוך איזה תירוץ שהייתה חסרה לה איזו עבודה. גם הבנו מאוחר מדי מה זה אומר לסמן אנשים, וגם זה היה תמים לחשוב שאנחנו יכולים לבחור. המפקחת והמנהלות ראיינו, בחרו ושכרו אנשים מבלי לשתף אותנו המכירים את הצרכים, ולא היה שום סיכוי לאף שם שרצינו. זה היה תהליך – מעידן של הוויה אחת להוויה אחרת, והמעבר הזה התרחש בקצב כזה שפשוט לא הספקנו.

ואז – את רואה את כל מעשה ידייך טובעים בים?

אני לא יודעת. אנחנו בסך הכל אחרי השבוע השני של שנת הלימודים. ההתחלה קשה ולא סגורה ומצב הרוח קשה. יכול להיות שהמנהלות החדשות, שלא ניתנה להן האפשרות ללמוד את ביה"ס, ולא ניתנה להן האפשרות לחפוף איתי, ולא ניתנה להן האפשרות להבין בכלל לאן הן נפלו – יכול להיות שתוך כדי הליכה הן יבינו וילמדו, הצוות זה צוות שמדבר לרוב – ויכול להיות שהן יעשו לאט לאט את השינוי לקראת הכי קרוב שאפשר למה שהיה. זו תקוותי.

אז נסיים אם כך במשהו אישי. עברת במעבר חד משעות על גבי שעות של עבודה לפנסיה מוחלטת. את אומרת שאת נגד הפיכות ומהפכים, ואת אישית עשית מהפך.

עשו לי.

עשו לך מהפך.

כן.

אחד הדברים שהיה לי הכי קשה איתם זה גם שכאילו גירשו כאן מישהו שהיה יכול להפריע להם עכשיו.

גירשו זו מילה קצת חריפה. אבל לא ביקשו את עזרתי. מבחינה אישית – חד משמעית התכוננתי, התכוונתי, לא עלה בדעתי לעבוד יותר מעוד שנה אחת, בשמחה גדולה הלכתי לפרק הסיום. אבל לא עלה על דעתי שלא תהיה חפיפה! אני לא יכולה לתאר לעצמי שסוכנות דואר מעבירים בלי חפיפה. אני לא יכולה לתאר לעצמי – רק אצלנו, בעבודה, כל מורה שלוקחת כיתה ממורה שנייה יושבת איתה, חוץ מזה שהיא קוראת את התיקים ולומדת על הילדים. אין בכלל דבר כזה בשום מקום בעולם. אולי במקום הזה שעכשיו גיליתי אותו: משרד החינוך. לא עלה על דעתי שלא אתבקש להיות במפגשים, לא משנה כמה זמן זה היה לוקח – חודש, חצי שנה, יום בשבוע, ישיבות בכמה זמן עם המנהלת… לא עלה על דעתי שאפשר להעביר ככה אוצר כזה, ש-54 שנים יש לו דרך משלו, שקיבל שני פרסי חינוך (וע"י כך גם הכרה רשמית), כאשר כולן כל הזמן מכריזות: "איזה דבר נפלא", "קטונתי", "אני רוצה לשמוע ממך", "בחיל וברעדה", "בחרדת קודש אני הולכת לקבל את המקום הזה"… אבל מרוב חרדת קודש היא לא דיברה איתי פעם אחת!!

מה שדי ברור לי הוא שזו הנחיה מגבוה, כי הקשיים הם עצומים. הכל היה יכול להיראות אחרת. לא הייתה צריכה להיות שום בעיה! גם בפרידה ממני. זו לא הנקודה. מנהל הולך, מנהל בא, לוקח קצת זמן ושוכחים את המנהל הקודם. אבל ללא חפיפה? ללא התייעצות? ללא הקשבה? על דבר כזה שמתרחש במשך 54 שנה? לא קורה כזה דבר, זה עיוות מטורף. ולזה לא פיללתי. זה הדבר שהיה כל כך קשה.

את יכולה להרשות לעצמך לבוא לשם?

אני לא מתקרבת לביה"ס. אני גם לא רוצה להביך את הבנות האלו, שאני לא חושבת שהן התוו את הדרך הזו. כרגע הצוות מאוד מאוד לא שקט ולא רגוע. עד כדי כך לא התכוונתי לחתוך, שהדבר שכואב לי מאוד מאוד מאוד הוא שלא נפרדתי מהילדים. אני עדיין מנסה לחשוב באיזו נקודת זמן אני צריכה לבוא להיפרד מהילדים. המצב שם עוד כל כך שביר שכרגע אני לא מרשה לעצמי להגיע לשם. אבל אני לא אוותר על פרידה מהילדים.

משאלה לסיום?

שאני אהיה בריאה ואצליח ליהנות מעשרים השנים הבאות, ולא פתאום ייפול עלי משהו… עשרים שנים של הנאה מהמשפחה ומהמקום הזה. וכמו שמישהו שמאוד אוהב את ביה"ס ואותי אמר לי: "היו 54 שנים נפלאות ואת היית חלק מזה. אולי אין לך ברירה אלא להסתפק בזה".