לפני כשנה ראיינתי את רותם בנגר שעשתה שנת שירות בקהילת בארי, שנמצאה אז בחצרים. הקהילה עדיין שם ולגבעת חיים איחוד יש נציגה עכשווית שם: נור שפע (19) בתם של דוריס וגלי ז"ל, גם אחותם של יהלי והדר ונכדה של תמר וגרשון שפע. כמי שמאמין בחשיבות שנת השירות במסלול הצעירים של הקיבוץ, שאלתי את נור מספר שאלות בנושא.

למה דחית את השירות הצבאי ופנית לשנת-שירות, הדוחה תוכניות אחרות בחיים לטובת משימה לאומית נוספת?

"גדלתי תמיד על סיפורים של אנשים בסביבתי ומהאזור בו גדלתי שעשו שנת שירות. שני האחים הגדולים שלי עשו שנת שירות ושמעתי רק דברים טובים ועל כמה זה מספק ומעצים. מבחינתי זו הזדמנות לתת מעצמי ומהכלים והערכים שרכשתי במהלך השנים, בכדי להיות דמות משמעותית עבור מישהו אחר. לצאת מאזור הנוחות שלי, להתמודד עם אתגרים ולהתנדב שנה נוספת לפני גיוסי לצה״ל".

איפה ומה את עושה במסגרת שנת השירות שלך?

"שנת השירות שלי היא עם קהילת בארי שהתפנתה לקיבוץ חצרים ליד באר שבע מאוגוסט 2024. העבודה שלי בתחום החינוך ואנחנו 13 ש"שינים העובדים בחינוך של הקיבוץ, מהגיל הרך ועד הנעורים וזה ממש מזכיר את הקיבוץ שלנו: אנחנו קמים בבוקר הולכים ל'זוגון' (מרכזון) יושבים עם הצוות ומכינים פעילויות. עם תום יום הלימודים אנחנו הולכים להביא את הילדים מבית-הספר ומשם הולכים לאכול איתם ארוחת צהריים בחד"א הנמצא ב"שכונת בארי", בנפרד מקיבוץ חצרים. אחרי ארוחת הצהריים מקיימים פעילויות איתם עד שהם הולכים לדירות הוריהם. במהלך החופשים נמשכות הפעילויות איתם מהבוקר עד אחה"צ המאוחרים. היום דומה למה שקורה פה בקיבוץ, כשעושים להם ואיתם פעילויות ומאפשרים להם זמן חופשי עד ארוחת הארבע שאנחנו מכינים להם. אני עובדת עם עוד ש"שין בשכבת ו'".

לדבריה, רוב חברות וחברי קהילת בארי עובדים בענפי הקיבוץ בחצרים, חלקם נוסעים כל בוקר בהסעה מאורגנת לקיבוץ בארי לעבוד בענפי הקיבוץ שחזרו לפעול.

מה האתגרים שלך במסגרת תפקידייך שם?

"האתגר העיקרי שלי הוא לעבוד ולהיות בקהילה שעברה טראומה גדולה ועדיין עוברת וחווה אותה יום יום, לשמוע סיפורים של חניכים שלי ואנשים מהקיבוץ ולהיות שם בשבילם. בנוסף, בשנה זו יש לי ליווים אישיים של ילדים ואנשים מבוגרים מהקיבוץ הזקוקים לכך. אני מלווה נערה שהייתה בשבי ושני הוריה נרצחו. זה אתגר גדול אך יחד עם זאת, סיפוק אדיר עבורי המעצים אותי, מלמד אותי, מבגר אותי ונותן לי המון פרופורציות על החיים. אני מרגישה שאני לומדת מהקהילה הזו כל יום על כוח של קהילה, שיתוף, עזרה הדדית ותמיכה. נכון להיום, אני חצי שנה מהזמן בקומונה וחד-משמעית – השנה הזו עומדת בציפיותיי וממה שאיחלתי לעצמי לשנה זו".

היא מספרת שמה שמרגיש לה משמעותי מאוד היא השהות בכל יום ארבע שעות ברציפות עם חניכיה – להכיר אותם, לשמוע את סיפוריהם, להיות בשבילם דמות משמעותית וערכית ודמות להערצה. היא צריכה להיות זמינה אליהם תמיד גם מחוץ לשעות הזוגון מכיוון שהיא גרה בחצרים. היא לומדת מהם המון, מקבלת מהם המון ולומדת על כוח של ילד קטן שעבר טראומה גדולה.

 אחרי חיים בתוך "בועת גבעת-חיים", שאלתי אותה על החיים מחוץ לבית. כמי שלא חיה מעולם מחוץ לבית זה קשה ואתגר גדול, אך יחד עם זאת כיף גדול ומשמעות אדירה.

"אני בקומונה עם עוד 12 ש"שינים מכל הארץ, כשרק אני ועוד אחד קיבוצניקים, השאר ממושבים וישובים אחרים. אנחנו חברים טובים וכיף לנו מאוד לגור ביחד וברור שאני רואה את עצמי נשארת איתם בקשר, יש לי משם חברים לחיים. אשמור גם עם המקום על קשר, אבוא לבקר כל פעם שרק אוכל ואהיה בקשר עם כל האנשים שעבדתי איתם ושנכנסו לי ללב".

ולבסוף, השאלה המתבקשת: יש מצב שתמליצי לחברה מהקיבוץ ללכת במסלול של שנת שירות?

"חד-משמעית. אמליץ לכל מי שרוצה לעשות שנת שירות לעשות ובעיקר בקיבוץ בארי. זו שנה משמעותית בטירוף עם ערך מוסף גדול מאוד, להמשיך את מה שאני מכירה, לגדול ולחיות בקיבוץ ובקהילה בה כולם מכירים את כולם ומזכירה מאוד את הקיבוץ שלנו – רק שזה עם משמעות מיוחדת יותר מכל שנה אחרת.

השנה הזו מעצימה מאוד את מי שמגיע אליה, תיתן לו המון כלים חדשים לחיים ובעיקר תחושת סיפוק ענקית". 

ולסיום, פרט פיקנטי: עופרי זיידמן ימשיך בשנה הבאה את המסורת ויעשה שנת שירות בקיבוץ בארי, עם החברים שכנראה עדיין יהיו מפונים. בהצלחה עופרי.

למרות שרוב בוגרי י"ב אצלנו הולכים לשנת שירות, אין הדבר מובן מאליו והוא כרוך בדחיית תכניות אחרות וחשיפה לנוער, מוסדות ונסיבות מאתגרות אך כמובן שגם מספקות.

עדי זילבר, בנם של יפעת ורן ואחיהם של מעין ושי, עושה שנת שירות בכפר הנוער "אשל הנשיא" הנמצא בין באר-שבע לאופקים. הוא עובד עם ילדי כתה ז' מהפנימייה המגיעים בעיקר מבאר-שבע, נתיבות, אופקים וישובים הסמוכים להם. הוא בחר בכך כחלק מהמסורת כאן ומתוך החלטה לתרום ולהתפתח באופן אישי מפעילות חינוכית חברתית בכפר.

"שמעתי מחבר'ה שעשו ש"ש בשנה שעברה, שחבל לפספס את ההזדמנות המוצעת בשנה כזו". לדבריו, כמה שהוא נותן לאחרים בעבודתו, כך הוא מקבל בעיצוב האישיות ובהתבגרות מחוץ לבועה הקיבוצית. רק אחרי כחודש בכפר, הוא הבין למה הוא שם ומה החשיבות עבורו ועבור אחרים. "כל יום, כל שבוע וכל חודש, אני מגלה עד כמה העבודה בכפר מבגרת אותי".

בחודש הראשון קיבלו הוא וחבריו הכנה לעבודה עם הילדים והנוער בכפר, מהצוות הקבוע והעובדים הסוציאליים, כך שכאשר הגיעו הילדים מהחופש הגדול, היה לעדי ולחבריו קצת רקע, ידע והבנה לקראת מה הם הולכים. "היה לי רקע בעבודה עם ילדים בקיבוץ וזה עזר לי לתפקד בכפר", הוא משחזר.

הנוער נמצא בכפר שלא בהפניית רשויות הרווחה, אלא ילדים הבוחרים להיות שם, מאידך, אין זה "מקרה" שהם בכפר ולא במסגרות בישובים מהם הם מגיעים.

"הם לא 'נוער בסיכון' אלא 'נוער בסיכוי', הנמצאים בכפר במסגרות המאפשרות להם להתגבר על תקרת-הזכוכית המונעת מהילדים לממש את הפוטנציאל שלהם באותם ישובים. יש ביניהם ילדים מרקע משפחתי קשה, אלימות או נרקומניות במשפחה וגם אותם מלווים בכיתות אחרות בלימודים, בעבודה, בחוגים ובחברה", מתאר עדי.

לקח חשוב מהתקופה בה עדי נמצא בכפר הוא שבהשוואה לילדים בכפר "אנחנו חיים בבועה". העבודה כוללת שיתוף פעולה אינטגרטיבי עם ילדים מלהבים "הבאים ברובם עם רקע דומה לשלנו".

"אני מלווה אותם כאח בוגר החל בבית-הספר, המשך בעבודה, בחוגים, בטיולים ובפעילויות שאנחנו והצוות מארגנים להם". עדי עובד בנוי בזמן שהילדים בבית-הספר, בנוסף לבקרים המוקדשים לשיחות צוותי הליווי ומספר כי מלבד יום בשבוע, כל הבקרים מלאים בפעילות.

"אני מלווה אותם מאחה"צ בשכבות שלהם ובחוגים, כשאני באופן אישי גם עושה להם חוג כדור-סל ופעילויות נוספות. אני איתם עד הלילה, כך שהמחויבות היא לאורך שעות רבות במשך השבוע. יש סופ"שים שהילדים נשארים בכפר ועושים פעילויות חגים ואחרות שאנחנו מתכננים ומארגנים להם. למשל לסופ"ש פורים עשינו איתם פעילויות סביב 'הוליווד', נושא מרכזי במשך השבוע עם הופעות, 'טקס אוסקר' והפעלות יצירתיות אחרות".

הפעילות כוללת הישארות בכפר בסופ"שים ויש סופי שבוע בהם הש"שינים מתחזקים את המשק החקלאי בכפר כולל דיר, רפת, נוי, לול ועוד.

הצוות שלו כולל מדריכים, חלקם בוגרי הכפר, עליהם מוטלת עיקר האחריות לילדים ועו"סים. בין החניכים יש כאלה החווים פוסט טראומה בעקבות אירועי 7 באוקטובר והמלחמה. "הם לא תמיד משתפים בנושא, אך אנחנו מודעים לרקע שלהם ולכך שבני משפחתם עברו דברים קשים". עם חלק מהחניכים הוא מצליח ליצור קשר הממלא תפקיד בעיצוב החינוכי שלהם ובשילובם בקבוצה.

לשאלתי "מה עושים?" הוא עונה: "אנחנו עושים איתם טיולים, משחקי כדור, משחקי שולחן ושיחות בנושאים שונים". לעיתים, בכיבוי אורות בלילה, יש ילדים הנפתחים ורואים בו דמות שאפשר לשתף ברגשות ובמה שעובר עליהם והוא מחזק אותם ו/או מעודד אותם בהתאם לנסיבות. לדבריו, האופן בו הוא חש הכי משפיע, זה ע"י נתינת דוגמא-אישית ופחות בדיבורים. תכונות כמו קבלת האחר, סבלנות ואוזן קשבת נרכשות בצורה כזו.

שאלתי את עדי על החבר'ה שאיתו כש"שינים. לדבריו זו קבוצה מגוונת מאוד ולא קיבוצניקים בעיקר, אלא חבר'ה מרקע שונה. "הם כמו אחים שלי, כמו משפחה". כחלק מחוויה טובה ומשמעותית לומדים להסתדר איתם למרות השוני. הריחוק מהבית לא מאתגר אותו והיציאות עם החבר'ה מהקומונה לבאר-שבע הן חלק מהבילוי החברתי שלו.

עדי אומר שהוא בהחלט ממליץ לבוגרי י"ב ללכת לשנת שירות כי העשייה היא מעניינת, מאתגרת ופותחת קשרים עם חבר'ה שלא היית מכיר לולא שנת השירות. לדבריו, המפתח הוא הגישה איתה אתה בא: לא לעשות את זה "כי צריך" אלא מתוך רצון לתת, ללוות תהליכים משמעותיים ובגדול. "איך אתה עושה ולאו דווקא מה אתה עושה".

עודד אריאל (רסיס) בנם של ענת ועומר ועידן נבון (של תמר וערן) יצאו לשנת שירות בכישורית, כממשיכי מסורת ארוכת שנים של חבר'ה מגח"א, בין השאר מסורות משפחתיות (הבנים של תמר ועידן שינדלר) וקשרים דרך מיודעתנו יעל שילה שהייתה ממקימי המקום ומנהלת אותו עד היום עם שוקי לוינגר.

שאלתי אותו למה בחר במסלול זה, בהתחשב בעובדה שקשה מאוד להתקבל כיום לשנת שירות.

"זה כמעט נורמה כאן שיוצאים לשנת-שירות לפני הצבא", הוא אומר. "מערכת החינוך כאן ממש מכוונת אותנו לשנת שירות וכל מי שניסה מהחבר'ה שלנו בקיבוץ – הצליח בכך. המקום היחידי אליו פניתי היה כישורית, כי רציתי להתנדב ולעשות למען מי שזקוק לעזרתי. זה מדהים להתנדב וכך לעזור לאנשים עם צרכים מיוחדים, אוכלוסיה שלא הכרתי עד כה".

כישורית הוקם בשנת 1997 ונמצא בין ישובים דרוזים וערביים ובו אוכלוסייה בת כ-200 חברים בוגרים ומבוגרים (מגיל 21 ועד בכלל כולל אנשים בשנות +60  לחייהם) עם צרכים מיוחדים. במקום יש גם דיור מוגן, אך המטרה של המערכת היא תפקוד עצמאי עד כמה שניתן. 

אז מה אתם עושים שם? "כל יום בין 8-15 אנחנו עובדים עם תושבי המקום בענפים השונים, הכוללים בין השאר לולים, מכבסה, יקב, סדנאות ליצור סבונים ומוצרי פלסטיק ואורווה. אחרי העבודה נפגש כל ש.ש אחד-על-אחד עם חבר כשכל פעם זה עם חבר אחר מתוך כחמישה שהוא חונך. אני עושה איתם פעילויות או מפגיש אותם עם חברים אחרים ואיתם עושים משהו ביחד. אנחנו מעבירים להם חוגים ואפילו מלווים אותם ביציאה לכרמיאל הנמצאת בקרבת הישוב. לפעמים אנחנו מלווים אותם לחוגים חיצוניים או לשחייה בבריכה המקומית, כך שיש לנו יום של כ-12 שעות עבודה ופעילות".

עודד עובד בלול ומלווה שם חברים הזקוקים לו כדי לתפקד בעבודה. "יש כאן אנשים ברמות עצמאות שונה, מכאלה הזקוקים לליווי 24/7 ועד אנשים שהם בעלי צרכים מיוחדים, כולל בעלי רישיון נהיגה הנוהגים ברכבי הישוב". עודד מציין שרוב החברים למדו בעבר בשפרירים. "התגלה לי בדרך אגב כי סבא שלי, גל רסיס, היה המורה של כולם בשפרירים".

"אני נהנה מאוד מהעבודה שלי כאן למרות או אולי בגלל האתגרים הממוקדים בהגעה לאוכלוסייה שונה מאוד ממה שהורגלתי. למדתי עליהם שרבים מהם אנשים מדהימים, השמחים מאוד על נוכחותנו, משום שאנחנו מתנדבים לעזור להם וגורמים להם לשמחה ונחת גדולות. אני גם לומד מהם דברים שלא ידעתי או התנסיתי בהם בבועה הקיבוצית של גח"א ומקבל מהם הרבה הערכה ויחס חם ויש כאלה שהקשר איתם הוא עמוק ואיכותי. העובדה שאני מצליח להתחבר אליהם באה עם הרבה סיפוק מהאמון שהם נותנים בי ובחברי לקומונה".

איך מכינים אתכם לתפקיד? "יש כאן צוות מקצועי של עובדים סוציאליים ובעלי תפקידים אחרים הנותנים לנו גב בעבודה השוטפת שלנו בכישורית. אז אמנם בהתחלה 'זרקו אותנו למים' שנתמודד ונתחיל להכיר את חברי הישוב והבעיות עמן הם מתמודדים. לאחר מכן קיבלנו ואנחנו ממשיכים לקבל הדרכות מהצוות הקבוע שם שהוא מיומן, מנוסה ומקצועי מאוד".

אנחנו 15 ש"שנים כאן שגרים באיזור המוקצה רק לנו. אנחנו עושים פעילות כולל יציאות, בישול לעצמנו ותחזוקת המגורים. אחרי שהיה לי חדר פרטי בדירה של אמא, החיים מחוץ לבית הם לא פשוטים עם אנשים בעלי הרגלים שונים משלי, למשל בענייני סדר ונקיון, התחשבות באחר מבחינת רעש ופרטיות (אנחנו שלושה בחדר). אבל התרגלתי מהר והתחברתי לחבר'ה בקומונה, כשההכנה בקיבוץ לקראת שנת-השירות ממש סייעה לי בהסתגלות. אני בהחלט רואה את עצמי שומר על קשר עם החברים בכישורית, היות וזו אוכלוסייה קבועה שאינה מתחלפת כמו שפוגשים חבר'ה אחרים בשנת-שירות במקומות אחרים. אני בהחלט ממליץ לחבר'ה המתלבטים בבחירת מקום לשנת-שירות להגיע לכישורית. זה מקום מדהים בו אני מפתח מיומנויות רבות שיהיו איתי בהמשך דרכי".

נוי (בתם של יער ודני שרון) נוסעת דרך ארוכה בתחבורה ציבורית עד נאות הכיכר, מדרום לים-המלח כדי להגיע לקומונה בה היא נמצאת בחודשים האחרונים במסגרת שנת השירות בגרעין שהוא חלק מחייה כעת.

שאלתי אותה על הסיבה ליציאה למקום כה רחוק ולמשימה שאף אחד לא דרש ממנה.

"רציתי מאוד לתרום אחרי שנים בהן זכיתי להנות ממערכת החינוך בקיבוץ. יש כאן מסורת של הליכה לשנת שירות ושמעתי רק דברים טובים מחבר'ה שעשו את זה בשנים האחרונות. הייתה בגבעת-חיים 'גרעינרית' שגם היא השפיעה עלי לפנות למסלול הזה וראיתי שכייף לה וטוב לה, אז ממש נדלקתי על הרעיון. זה לא רק שאת באה ותורמת אלא גם מקבלת כל-כך הרבה דברים טובים שבונים את האישיות שלך, שמעתי ואני חווה חוויות שלא הייתי מתנסה בהן בשום מקום אחר".

היה חשוב לה להיות בתפקיד ומקום משמעותי לבני נוער. "רציתי להגיע לנוער בסיכון, אך הגעתי לנאות הכיכר לקומונה של 'האיחוד החקלאי': קומונה שחבריה פעילים החל מהר-עמשא ועד עין-גדי ואנחנו גרעין של 80 חבר'ה המפוזרים בכ-15 קומונות בכל הארץ, כשאני אחראית בשותפות על הפעלת תנועת הנוער בעין-גדי. אנחנו מייצגים את תנועת הנוער ופעילים רק בקיבוצים ובמושבים כשבעין-גדי משתתפים במידה קטנה גם ילדי הפנימיה שם".

לשאלתי על אתגרים בתפקיד, מציינת נוי שקיימת אווירת אנטי-תנועה בחלק מהמקומות בהם פעילים חברי הקומונה והם מקווים לשנות את המצב הזה. החניכים משתתפים ומחויבים לתנועה ולמדריכים והיא אפילו משמשת כמנטורית לחניכה המתכוונת לצאת לשנת שירות.

אז מה עושים בתפקידי ההדרכה? "בכל שבוע אנחנו מעבירים פעולות לחניכים בנוסף לפעילות שבועית של הדרכת המד"צים ויום אנחנו מגיעים לבתי-הספר ללוות את החניכים והמד"צים".

הם מקבלים תכנים, ליווי והדרכה ממדריכים ומלווים בוגרים במקומות שונים בארץ, כולל בעמק-חפר. נוי משתתפת בפעילויות לגנים מצד אחד ופעילויות למבוגרים בקהילה מצד שני גם בהר-עמשא. בסך הכל הם פעילים מבוקר עד ערב שישה ימים בשבוע, נהנים מטיולים במסגרת הגרעין ואפילו עבדו בחקלאות במו"פ האיזורי. נוי מספרת שבמסגרת התנועה הם עומדים לצאת לפולין וזה יהיה מעניין ומגבש.

באשר להכנה לצה"ל במסגרת שנת השירות, אומרת נוי כי ההסתגלות לחיים מחוץ והרחק מהבית, תורמים לכך באופן משמעותי. היא מבשלת לקומונה ועושה בזה יותר ממה שעשתה בבית "אבל מצד שני יש יותר הליכה לקראתנו מאשר ניתן לצפות בצבא".

מה את יכולה להגיד על החבר'ה שאיתך בקומונה?

"הרקע של הקומונרים דומה (יש קיבוצניקים ומושבניקים) אך החשיפה של אחדים מאיתנו לפעילות תנועתית שונה מאוד. יש כאלה שהדריכו ואני – לא". חיי החברה בקומונה מהווים אתגר אחר והיא מתחלקת עם עוד שתי בנות בחדר עם מעט מאוד פרטיות.

לסיכום, מה את יכולה לומר על הבחירה שלך והאם את ממליצה לאחרים לעשות שנת-שירות לפני הגיוס?

"זו הזדמנות של פעם בחיים ורציתי למצות אותה. לבוגרי י"ב אני ממליצה בחום לעשות שנת-שירות אך לא לצפות שזה יהיה תמיד קל, זה מתאים למי שמחפש אתגר. לעיתים נמצאים במצבים לא-פשוטים, למשל עימותים בין ילדים או בינך לבין ילדים מסויימים והפעילות מגוונת מאוד כשכל אחד חווה את זה אחרת. יש מעגל גדול של הגרעין (כ-80 חבר'ה) ובו קיימת קרבה עד כדי כך שאני מזמינה את כולם לכאן לחגוג איתי יום הולדת. הם חברים טובים ובמובן החיובי, את אף פעם לא לבד. החבר'ה עוזרים אחד לשני ואת תמיד יכולה לסמוך עליהם וכמובן שרכזת הסניף עומדת לרשותך בנוסף לרכזת החינוך בישוב. אז כאמור החוויה היא חיובית מאוד ומומלצת בחום".