צילום: סמדר כרמל

בחודש מאי 2020 נקראתי לדגל בידי שרון אולמן, אז מנהלת הקהילה, שהציעה לי את תפקיד אחראי בטיחות קורונה בשגרה. מגפת הקורונה הייתה בשיאה וכך גם אי-הוודאות באשר ליעילות והצורך בפעולות שונות שננקטו במטרה לצמצם את "שרשרת ההדבקה". מי שניהל את התמודדות הקיבוץ עם המגיפה והנחיות משרד הבריאות ופיקוד העורף, היה צח"י (צוות חירום יישובי) בניהול יניב אופיר, כאשר רוח ההתנדבות וההתגייסות של רבים היו המאפיין הבולט ביותר בהתנהלות קהילתנו במצב חירום.

לאחר מספר חודשים הבינו ההנהלה וצח"י שהמגפה נשארת, ככל הנראה, לזמן בלתי ידוע ולכן עלה הצורך באיוש תפקיד מנהל הפעילות היומיומית שאינה מקרה חירום או מקרה הדבקה רחב היקף.

המשימה שהוטלה אלי הייתה מורכבת ממספר נושאים עיקריים: כתיבת שיטת העבודה, אופן קבלת ההחלטות וחלוקת הסמכויות. מטרת המסמך היא ריענון שיטות העבודה ותהליכי קבלת ההחלטות בשגרת הקורונה, באופן מיטבי יעיל ומתואם עבור צוות קורונה בשגרה ועבור מנהלי הענפים והסקטורים השונים. כמו כן חידוד מדרג הסמכויות בין כלל הגופים וממלאי התפקידים השונים בניהול התהליכים. מיפוי הענפים והסקטורים להם נדרש מתווה התנהלות, פגישות עם מנהלי הענפים והסקטורים לתיאום ציפיות להתנהלות יומיומית, הגדרת אופן התנהלות הביצוע ותיעוד התחקיר האפידמיולוגי עם זיהוי הדבקה (אישית או רחבת היקף).

לאחר שהושלמו המשימות הנ"ל תוך כדי טיפול במספר רב של אירועי הדבקה בהיקפים שונים, נפגשנו בזום לפחות אחת לשבוע ולעיתים מספר פעמים בשבוע. הפגישות הנ"ל התקיימו בהתאם לאירועים וחלקן החלו או הסתיימו בשעות הקטנות של הלילה ולא פעם בתחילת או אמצע סופ"ש. כל פגישה שכזו לוותה בסיכום מפורט שנשלח בווטסאפ או מייל וכלל משימות וחלוקת תפקידים. המשימות בוצעו במיידי או למחרת בבוקר, תוך דיווח ושיתוף הגורמים הרלוונטיים שהיו אדם בודד / משפחה או מערכות רחבות היקף כגון מערכת החינוך, חדרוכל, כולבולית, בריכה וכו'.

צילום: סמדר כרמל

לצורך קיום דיונים יעילים ואפקטיביים, חלוקת והעברת מידע הקמנו שלוש קבוצות: צוות קורונה בשגרה (אלדד, יניב, עירית / גילת, שרון, איילת וולובסקי, יוני  וציון). הצוות זימן לדיונים בעלי תפקידים וסקטורים, לפי הצורך. צוות "ריקוד הר הקורונה" למערכת החינוך (צוות קורונה + לביאה ניהול מערכת החינוך כולל הבלתי פורמלי + אנטה, הגיל הרך). צוות החינוך שלח פרסומים ומידע לקבוצות שונות במערכת החינוך לפי ההיקף והצורך. צוות פרסום להעברת מידע לציבור (צוות קורונה בשגרה + היידי). הפרסום בוצע לפי העניין ובמדיות השונות העומדות לרשותנו.

הייתה זו תקופה מאתגרת מלאה בעשייה ותחושת שליחות אמיתית. שיתוף הפעולה בתוך הצוותים עם מנהלי הענפים והסקטורים השונים היה מעולה, תוך התמודדות עם שאלות, דילמות ואתגרים לא פשוטים. הדילמות והאתגרים התחלקו למספר רבדים:

ברמה האישית (מול אדם או משפחה) –  תוך הקפדה על אתיקה, דיסקרטיות ויצירת יחסי אמון הדדיים.

ברמה הכלכלית ומעשית –  כאשר מדובר בענפי המשק השונים, כגון "לגעת בחיות", חדרוכל, כולבולית, חוגים, או בריכה.

ברמה הציבורית – בצוות התקבלו ההחלטות תוך מחשבה ושאלה, האם נוכל להצדיק החלטה שקיבלנו ולשמר את אמון הציבור? לעיתים קיבלנו החלטות בעלות משמעות אישית או ציבורית לא פשוטה והתקבלו גם החלטות "מחמירות" בהשוואה לדרישות מוסדות המדינה או משרד הבריאות. במקרים אלו תמיד עמדה טובת הציבור לנגד עינינו וכל פרט בתוכו. בדיעבד, אני יכול לומר שהרוב המוחלט של ההחלטות הוכיחו את עצמן ותרמו רבות לרמה נמוכה של הדבקה ותחלואה, גם בהשוואה ליישובי עמק חפר וגם ברמה הארצית.

אתייחס בקצרה למספר דילמות בולטות שליוו את הצוות ואותי באופן אישי

מערכת החינוך – מספר המטפלות שניתן להסיע בהסעות של הקיבוץ? האם מטפלת יכולה לעבור במשך יום העבודה בין בתי ילדים שונים? עטיית מסכה בידי הצוות לאורך כל היום? קטיעת שרשרת ההדבקה, סגירת בית ילדים או גן? כאשר תמיד עמדה מולנו המשמעות של הורים מושבתים מעבודה. לצאת לפעילות אזורית או לארח ילדים ממערכות חינוך מחוץ לקיבוץ ועוד ועוד. איך מתמודדים עם סרבני החיסון? היה מתח באוויר בנושא זה לאורך כל הדרך, אבל בסופו של דבר הושגו הבנות בטיפול רגיש של הצוות שלי וצוותי החינוך.

חדרוכל – האם לפתוח? באיזה מתווה? מפגש בין הילדים למבוגרים / פנסיונרים (קבוצה בסיכון גבוה). מה משמעות של סגירה? בעת סגירה, איך דואגים למבוגרים ולבתי הילדים? איך מתמודדים עם סרבני החיסון? הצבת "שומר סף" שיוודא שטיפת ידיים, מדידת חום ועטיית מסכה? לאלה זיו היה חלק משמעותי בקבלת ההחלטות, תוך שיתוף פעולה והפנמת המשמעויות שלעיתים היו קשות לעיכול כולל משמעויות כלכליות.

כולבולית – מקום שחייב להישאר פתוח ומצד שני, מקום מפגש צפוף עם פוטנציאל להדבקה והדבקות. כדי להשאירו פעיל, נדרש שיתוף פעולה סיזיפי של הצוות מחד והציבור מאידך. גם כאן היה שיתוף פעולה מצוין של תניה רטר והצוות שלה וברוב המקרים, של ציבור. גם כאן הוצב "שומר סף" שווידא שטיפת ידיים, מדידת חום ועטיית מסכה.

צילום: סמדר כרמל

בריכת שחייה וחדר כושר – דילמה לא פשוטה. מה הנזק הפוטנציאלי משימוש במתקנים מול ישיבה בבית של אנשים שהשימוש במתקנים הוא שגרת החיים שלהם ועוזר לשמור על בריאותם הפיזית והנפשית? בתקופות מסוימות עמדנו מול לחצים גדולים ובדרך כלל נצמדנו להוראות המוסדות המוסמכים. ברצוני להודות לאמנון הורביץ ויורם פרידמן על שיתוף הפעולה, ההבנה ואורך הרוח והעזרה הרבה בעיקר סביב התחקירים האפידמיולוגיים. תודה גם לציבור המשתמשים (בין השאר, גם אבא שלי).

חוגים ופעילות גופנית בסביום – בדומה לבריכת השחייה וחדר הכושר, גם כאן השתדלנו לאפשר את הפעילות תוך מגבלות על מספר אנשים בחללים סגורים ומקומות מאווררים או בחוץ באוויר הפתוח. כמובן שהיו גם תקופות שנאלצנו לסגור. ברצוני להודות לצוות הסביום והרווחה, מפעילי החוגים השונים וכמובן הציבור, על שיתוף הפעולה והסבלנות.

תרבות – כאן ההתמודדות הייתה מול הרצון העז לשמור ולשמר את המסורת לבין הסיכון בהתקהלויות ההמוניות בשבועות, מפגן האש וחנוכה, מסיבות פורים (גם נעורים) יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות. נטע פרנק השתתפה בדיונים שהסתיימו לעיתים שלא לשביעות רצונה, אבל תמיד זכינו לשיתוף פעולה. נטע וצוותי החגים מצאו את הדרך לקיים את החגים תוך יצירתיות מופלאה, בזום, כסרט המוקרן לציבור, או צמצום האירוע / קיומו בחוץ.

לסיום בנימה אישית, אני מרגיש כי בתקופת ההתמודדות עם המגיפה, גיליתי שוב את פניה היפים של גבעת חיים איחוד. ציבור גדול של אנשים נלחם מול אויב בלתי נראה ולעיתים אכזר, ערבות הדדית מלאה ותרומה ללא ציפייה לקבל דבר בחזרה. כל הוויכוחים והמשקעים, אי-ההסכמות ולעיתים אווירת הנכאים, הוזזו הצידה ואיפשרו למבודדים לקבל עזרה, למערכת החינוך לתפקד ולקיים חיי תרבות במסגרת המגבלות.

צילום: סמדר כרמל

אני יכול לומר בסיפוק כי בעזרת קשרים ומידע שקיבלנו מגורמים שונים, רוב הזמן רמת ההדבקה והתחלואה אצלנו הייתה מהנמוכים בהשוואה לישובים בעמק חפר וישובים בארץ וגח"א תפקדה היטב תוך ניצול מלא של הפוטנציאל האנושי של הקהילה שלנו. כל זה לא היה קורה ללא עזרה, יוזמה ומקצועיות של צוות צח"י וקורונה בשגרה, הנהלת הקהילה שנתנה את הגיבוי והייתה שותפה כשנדרש, מרכזי הענפים והסקטורים השונים (אלה שהזכרתי וגם אלה שלא).

התמודדות לאורך יותר משנתיים מביאה לעיתים לוויכוחים, אי-הסכמות ואף כעסים. בכל שיחותיי עשיתי מאמץ להקשיב להיות אמפתי לצד השני ולעיתים נפרדנו ללא הסכמה ואף בטונים צורמים. אני מבקש סליחה ממי שאולי נפגע או כועס. כוונתי הייתה לטובת הקהילה וכל פרט בתוכה.

בימים אלה סיימתי את תפקידי בריכוז פעילות הצוות וניהול הנושא חזר לידיהם של יוני ארי ויניב. אני מבקש להודות באופן אישי ופומבי למספר אנשים יקרים שליוו אותי לאורך התקופה: יניב, עירית, שרון אולמן, איילת וולובסקי, לביאה, אנטה, אלה, תניה, היידי, גילת וממי, אמנון ויורם, יוני ארי.

בריאות טובה לכולם ונתראה בשבילים.

צילום: סמדר כרמל

יש לי קשר רחוק עם ענת רסיס אריאל – סבא שלה ואבא שלי הקימו את ענף ההדרים בעמק-החולה ושמרו על קשרים מקצועיים ארוכים וטובים. היא גם גדלה במחזור של הבן שלנו כאן

"אני בתם של גל ודורית רסיס", פותחת ענת. "אחות של טל הנשוי למיכל רסיס הגרים בגח"א ושל מיכל הגרה במגדל-העמק. אני אמא לעודד בכיתה ט' ועידן בכיתה ה'. בארבע השנים האחרונות אני חולקת את חיי עם חיים ברסימנטוב, ואנחנו גרים כאן ובנתניה". היא פסיכולוגית חינוכית, בעלת שני תארים בפסיכולוגיה והתמחות.

עם הילדים

"למדתי נוירו-פסיכולוגיה שיקומית לתואר שני ועשיתי סטאז' בבית-לוינשטיין עם ילדים פגועי ראש, שלאחריו החלטתי שאני רוצה לעבוד כפסיכולוגית חינוכית עם אוכלוסיית ילדים בריאים יותר. במשך 14 שנים עבדתי בשירות הפסיכולוגי-חינוכי בבנימינה – גבעת עדה, כפסיכולוגית האחראית על התערבות במצבי חירום במערכת החינוך. למשל, במשפחות בהן נפטר הורה, מחלות קשות, התאבדויות ופגיעות מיניות. עסקתי גם בהכנת מערכת החינוך מבחינה פסיכולוגית למצבי חירום כגון מלחמה, רעידות אדמה וכדומה".

בשנים האחרונות היא עובדת במסגרת עמותה לילדים בסיכון, בגן תקשורת של ילדים עם אוטיזם בנתניה. "אני מרכזת צוות טיפולי, הכולל מטפלים ממקצועות פרה-רפואיים שונים: ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, טיפול באמנות, קלינאית תקשורת, קידום מיומנויות חברתיות וניתוח התנהגות. מספר אנשי הצוות בגן תקשורת גדול ממספר הילדים בגן ובנתניה יש מעל 20 גנים כאלה. אנחנו מלווים את הילדים והמשפחות לאורך שלוש שנים ונוצר קשר משמעותי מאוד עימם".

צילום: סמדר כרמל

יש לה קליניקה פרטית בקיבוץ כבר כמה שנים, שם היא מטפלת בילדים והוריהם. "אני מטפלת במגוון רחב של קשיים, למשל בהפרעות חרדה והפרעות התנהגות תוך שימוש בביופידבק ככלי טיפולי מסייע המאפשר לווסת את הגוף והנפש. כמו כן אני מדריכה הורים וצוותים חינוכיים. מאז הקורונה מתבצע חלק מהטיפולים בזום וחלק פנים אל פנים".

הצרות של המגיפה

ענת מתייחסת להשפעה הנפשית של תקופת הקורונה על ילדים. "יש המעטה בהתייחסות לבעיות נפשיות ותפקודיות שהופיעו והתחזקו מאז הקורונה. אני כבר 17 שנים במקצוע ומעולם לא עבדתי בכזו אינטנסיביות, איכותית וכמותית. כמות וחומרת המקרים רבה יותר, עוצמת הסבל גדולה יותר וילדים ובני נוער סובלים יותר מדיכאון, חרדה, בדידות, אלימות, סירוב ופחד ללכת לבית-הספר, נשירה מלימודים, שימוש באלכוהול וסמים. אני פוגשת נערות ונערים רבים עם הפרעות אכילה, דימוי עצמי ודימוי גוף נמוכים, הפרעות שינה והתמכרות למסכים. כולן תופעות מוכרות וידועות, אך כעת הן בשכיחות ועוצמה מוגברת. ילדים רבים, שבעבר היו מצליחים להתמודד עם הקשיים בעצמם או בעזרת הוריהם, זקוקים כעת לעזרה מקצועית, היות שמה שעבד בנסיבות נורמליות – כבר לא עובד. עמיתיי ואני פוגשים את אלו שמגיעים לבקש עזרה, אבל רובם לא מגיעים".

לדבריה, היא פוגשת הורים מותשים ומודאגים ומורות שחוקות לאחר התנסות ממושכת ולא כל כך מוצלחת של הוראה בזום. "במקרים רבים אין למערכת החינוך בכלל ולמורות בפרט, את הכלים והמשאבים להתמודד עם הבעיות שהציפה הקורונה, כולל אלימות ובידוד חברתי. נוצר פער בין ההשקעה של המורים בלמידה מרחוק (הכנת מצגות, השקעה בתכנים וכלים מקוונים חדשים ומעניינים) מול ילדים המשוועים לקשר ישיר ולא לשעות מסך. מורה ותיקה לביולוגיה בתיכון, מספרת שלקראת הכנה לבגרויות היא לא מכירה את התלמידים שלה, כי במשך שנתיים הם הופיעו כריבועים שחורים על מסך המחשב. היא ניסתה להכשיר אותם למעבדות בזום, אך זה לא באמת אפשרי".

גם הורים רבים חווים שחיקה ולחץ לאחר שנאלצו להתמודד עם לימודי הזום של כמה ילדים במקביל לעבודה מרחוק ולעיתים בנסיבות של איבוד מקום עבודה ולחץ כלכלי שלא חוו בעבר. המצוקה הזו מתבטאת לא פעם גם בעלייה ברמת האלימות המילולית והפיזית בתוך המשפחה.

צילום: סמדר כרמל

בודדים בבידודים

מאז הקורונה "ללכת לבית-הספר" הפך למושג שאינו מובן מאליו במשפחות רבות. "ילדים נעדרים מהלימודים בשיעור גבוה הרבה יותר ומטופלים אצלי ילדים המתקשים מאוד ללכת לבית-הספר. הם פיתחו סרבנות וסובלים מחרדה חברתית והאינטראקציות החברתיות בבית-הספר נחוות כאיום קיומי כשהגוף שלהם מגיב בהתאם. נדרשת במצבים כאלה התערבות מערכתית עם הילד, ההורים וצוות בית-הספר".

טיפולים רבים שהחלו לפני הקורונה, נקטעו עקב הסגרים והבידודים הרבים. "קטיעת הרצף הטיפולי הקשתה על התקדמות בתהליכים מתמשכים ומצד שני, היו לא מעט מטופלים שכבר סיימו טיפול בעבר וביקשו כעת לחזור לתמיכה וליווי. למשל, אני מלווה בוגרת צעירה שסיימה בי"ס חינוך מיוחד ונמצאת בתהליך המעבר למסגרת חוץ-ביתית. הטיפול נקטע בכל סגר או בידוד וכך גם תהליך הקליטה במקום בו היא מיועדת לגור ולעבוד. תהליך שאמור היה להסתיים בהצלחה בתוך מספר חודשים, מתמשך כבר יותר משנתיים והקושי עבורה ועבור המשפחה הוא עצום".

גם כשהדברים חזרו לכאורה לשגרה, מתקשים הילדים להסתגל אליה. השילוב בין הלימודים, החוגים, הצהרונים והפעילויות המשפחתיות נחווה אצל רבים מהם כעמוס מדי ומציף.

"חלקם פשוט לא ידעו איך להתנהל עם זה לאחר זמן ממושך בבית עם ההורים, האחים והמסכים וילדים מסוימים לא מצליחים להתארגן עם העומס החדש-ישן. חשוב לציין כי אני מתרשמת שבקיבוץ נהנו מרבית הילדים מיתרונות החינוך הבלתי-פורמלי שלנו. הם חוו פחות ניכור, התאפשר להם לפגוש חברים ומדריכים בשבילים, במגרש, על הדשאים ובבתים. הם זכו ברציפות רבה יותר של קשרים חברתיים בתוך מסגרת מסודרת, בזכות הפעילויות שהתקיימו, ואני סבורה שזה תרם רבות לחוסן הנפשי שלהם".

צילום: סמדר כרמל

אז מה עושים?

הקורונה העלתה לשיא את "תופעת המסכים" וענת אומרת כי נתונים עדכניים מראים שבסגרים, הגיעו ילדי ישראל לממוצע של 12 שעות מסכים ביממה. "זה הרבה יותר ממה שהיה לפני הקורונה וברור שהמצב לא רצוי ולא בריא. מאידך, לפעמים זה היה המפלט היחידי עבורם, כשכולם סגורים בבית בבידוד חברתי כפוי כשהורים רבים ממשיכים לעבוד, ללא פנאי לילדים.

בצד החיובי – אני רואה שהילדים משחקים במשחקים מקוונים משותפים, חווים אינטראקציות חברתיות ומתאמנים על פתרון בעיות וקונפליקטים. בצד השלילי, מדובר בחומר ממכר כאשר קצב האירועים במסך מהיר מאוד, עוצמת הצבעים והצלילים גבוהה ביותר ואילו בחיים זה לא כך. יש ילדים (הרבה פעמים עם הפרעות קשב וריכוז) אשר לאחר שימוש מאסיבי במסכים, חווים את המציאות כאפורה ומשעממת. במצבים כאלה נראה ילדים עצבניים, קצרי רוח, הכמהים למסך בכל זמן".

היא אומרת שלא צריך להיות איש מקצוע כדי לשפר את הרווחה הנפשית של ילדינו. "אני ממליצה להקפיד להיות בקשר עם הילדים, לא לוותר על המאמצים, ולנסות שוב ושוב בכל דרך ובכל ערוץ. בדקו עם ילדיכם ועם עצמכם מה עוזר לכם בדרך כלל במצבי קושי והדגישו את כוחות ההתגברות וההתמודדות של הילד. נרמלו את המצב, העבירו לילדים מסר שכמעט כל תגובה היא נורמלית במצב הלא-נורמלי הזה. צרו סדר ועוגנים ביום, שיהוו מסגרת המאפשרת וודאות לנו ולילדים (ארוחות משפחתיות, פעילויות). עודדו פעילות גופנית המזרימה אנדורפינים ומשפרת את מצב הרוח והגוף. עודדו ביטוי של מצוקה, אל תיבהלו ואל תכחישו אותה. הדיבור על המצוקה מפחית אותה ומאפשר פרספקטיבה וחיבור לכוחות הפנימיים. עודדו קשרים חברתיים בערוצים השונים ושדרו תקווה ואמונה שלכל בעיה ימצא מגוון של פתרונות ושמצבי המצוקה הם זמניים ויחלפו".

שנה חלפה מפרוץ המגפה והחינוך הבלתי-פורמלי בגבעת חיים איחוד, על המרכזונים והנעורים שהוא מפעיל, נדרש להתאים עצמו למציאות המשתנה ולתת מענה למגוון צרכים ותביעות. האם לפתוח? איך להתנהל כשההנחיות ברמה הלאומית מכתיבות את גבולות העשייה המקומיים? איך להשביע את רצון ההורים והצוותים – והכי חשוב, לעטוף את הילדים – וכל זאת תחת עינו הפקוחה מאוד של צחי"ק? על כל התזמורת הזו ניצחה לביאה ותחושה של חזרה לשגרה נראית כמו סיבה מצוינת לתפוס אותה לשיחה על "חינוך בימי קורונה".

שנה של מציאות משתנה בשל ובצל הקורונה. אפשר לצאת בסיכומים כלשהם?

"התקופה המעניינת הזו, האם הסתיימה? צריך קצת מרחק כדי לסכם ולהסיק מסקנות ואני בהחלט מתכננת דיון מעמיק. במהלך השנה זכינו לחשוב באופן יצירתי על דברים רבים. המציאות, שהתאפיינה בהרבה אי-ודאות, זימנה כל הזמן שינויים וצורך בהתאמות ולימדה אותנו רבות. במבט ראשון ופשוט ניתן לומר שחשיבות החינוך החברתי קיבלה מקום מובהק מאוד. זה היה הגוף היחידי שפעל, אמנם במגבלות רבות, אבל היה נוכח. חשוב לטפח אותו ולחזק אותו".

מה לימדה אותך הקורונה?

"מעבר למבט על מציאות שבירה, חשיבותה של קהילה, עוצמה של נוער ועוצמה של צוות מסור, נאמן ומקצועי וגם קשר טוב עם מנהלת הקהילה, אנחנו עדיין לא בשלב הסיכומים. החיים מחייבים אותנו לרוץ קדימה כל הזמן. אבל ראינו, שיש חשיבות למספרים הקטנים, לקבוצה הקטנה ושצריך לראות איך עושים את זה גם הלאה. מפגשים של 5-10 ילדים היו בעלי ערך לא-יתואר ובנינו אותם מתוך אילוץ בשל האיסור לכַנֵס מספר ילדים גדול.

זיהיתי את ההזדמנות וביקשתי מהצוותים שיעשו עבודה על החוזקות של הילדים ונוצר שיח אינטימי מעניין. בשכבה הבוגרת של כתות ז'-י"ב, אנחנו כבר מיישמים את זה ועברנו למפגשים שכבתיים.

צריך לחשוב על הנושא הזה באופן יצירתי, להציף את העניין גם לקהילה ולדבר גם על כח-אדם. היכולת לראות כל ילד ולהתייחס אליו כמו שראוי להתייחס, מתאפשרת יותר לעומק במספרים הקטנים.

נושא נוסף שלמדתי השנה קשור למרחב בחוץ: גם כאן, בשל המגבלות וההנחיות בקורונה, הבנו שיש צורך להכשיר ולטפח את החוץ, את מגרש הכדורסל ואת היציאה לגנים ולחורשות. צריך לבחון איך משלבים בפעילות החינוך את כל המרחב הציבורי – המתקנים, הספרייה, המגרשים.

עבודה בקבוצות קטנות יכולה, למשל, להיערך במרחב שבחוץ והאורווה, שתפקדה מצוין במהלך הקורונה, הייתה מרחב מעולה כזה. בעיניי, יש להגביר את חשיבות המוקדים הנוספים הללו ולהפוך את המרחב הציבורי למותאם יותר לצרכי החינוך.

והכי חשוב, זה עוצמה של צוות. יש לנו צוותים בבתים (מרכזונים) שהם מעוררי השראה. כולם התכנסו לעבודה ללא סייג, בכל פעם בתנאים משתנים, לעתים תחת ביקורת והם מתחת לאלונקה כשאני מודה בכל רגע לכל אחת ואחד. יפעת זילבר (פארן) שמהווה עוגן משמעותי לצוותים ועבורי, תומכת בצוותים החינוכיים הבוגרים ומדריכה אותם ובימי הקורונה ידעה להכיל רגשות מורכבים שעלו ולתת כיוונים ברורים.

יש לנו כאן צוות יוצא מן הכלל. אי אפשר בלי לדבר על הקשר עם שרון ואילת, שהיה והינו גם היום נוכח מאוד ומאפשר אוורור של רעיונות וחשיבה משותפת. נכון שאנטה ואני הגענו בכל בוקר עם איזה רעיון מהפכני חדש ולרוב זה לא התאפשר, אבל ניכר שיש עם מי לחשוב ולעבוד".

מה היו הדברים שבלטו מבחינת החינוך?

"בתקופה הראשונה של הקורונה ובסגר הראשון, בני הנוער החזיקו את כל צרכי הקהילה: חיטוי, כלבולית, משלוחים ואפילו עבודה בפרדס. זו הייתה הזדמנות לאפשר חיבור מחודש בין הילדים לקהילתם ולענפים. הילדים היו נכונים, באופן מובהק, לכל דבר ופשוט הוקסמתי מהם. נושא התנדבות איננו יומיומי ולרוב נוסעים לאיזו עמותה, עושים פעילות אחת ובזה תם העניין. הקורונה אפשרה להכניס בהצלחה גדולה את הנתינה ואת ההתגייסות-למען, כחלק מהשגרה.

נושא נוסף הוא מהות של קשר. איך בונים ושומרים על קשר. בעת שלא ניתן להיות במגע פיזי, האם נחוץ לשמור על קשר? אנחנו חשבנו שזה נחוץ ואמרנו שקשר הוא עמדה פנימית של 'אנחנו ביחד', לא משנה מה.

בנינו אתר אינטרנט עם פעילויות, שלחנו ערכות לבתי המשפחות, צילמנו סרטים והצוות התגייס לזה במלוא המרץ. זו גם הייתה עמדה שלנו לשמור על הצוות: יש קורונה ואנחנו כאן ביחד ויש לזה גם מחירים. בהמשך ראינו שהרצון שלנו יוצר יותר עומס מתועלת והפסקנו עם זה. התחלנו בפורמט אחד של תשלומים, שעורר התנגדות רבה ולשמחתי הרבה, הנהלת הקהילה שחררה בהמשך את ההורים מכל חובת תשלום בעתות הסגר.

אני בהחלט זוכרת ומציינת גם שני דברים שהיו פחות מוצלחים. האחד נוגע לאיסורי הקורונה, סגירת בתי-הספר, ההנחיות של צוות הקורונה כאן בקיבוץ וכל זאת אל מול מה שהמערכת שלנו יכולה הייתה לתת. היו כאן מתח ושלל רצונות שלא יכולנו להיעתר להם.

אנטה ואני 'שברנו את הראש' עם חשיבה על מענים שלא קיבלו היתר וממול הייתה כאן הנהגת קורונה ששמרה על הקהילה ויצרה מוגנות ברורה. כל זה יצר מתח גדול מאוד לגבי מה אפשרי מבחינתנו ומה לא אפשרי.

בגיל הרך ובשכבות הצעירות יותר, היה ברור שידינו כבולות ופעלנו לפי המגבלות. כאן, היו גלים של מתח וביקורת, לא נורא, אנחנו הבנו את ההורים. בכל הקשור לשכבה הבוגרת, לעומת זאת, פעלנו באופן גמיש יותר אל מול המגבלות וההנחיות (וקיבלנו על הרוב  אישורים) כי היה ברור שיש פה נוער בסיכון ושבכלל, שכבת הגיל הזו חייבת החזקה משמעותית. התנהלות בתי-הספר הייתה, בעיניי, מחפירה. אני לא מוכנה לקבל כעובדה שילדים יושבים בבית ואין עבורם פתרון. מבחינתי, אין דבר כזה.

הדבר הנוסף שהיה מאתגר וקשה בתחילת התקופה קשור בהתנהלות עם ומול ההורים. ההורים נתקעו במציאות חסרת-פשר ומסובכת והלבבות של אנטה ושלי היו איתם. גם לעבוד, גם לטפל בכל הילדים וגם לשאת מורכבות של סגר ואי-יכולת להיעזר במשפחה. ידענו כמה זה מורכב וקשה, ידענו איזה צורך עז יש במענים, ידענו גם שאנחנו כפופות להנהגה והייתה תקופה מאתגרת מאוד.

השיעור שלה בעבורי היה של תקשורת מהודקת יותר עם ההורים והצפה פתוחה יותר של מה שניתן ולכן, באיזשהו שלב, החלטתי לעצור את הדברים כפי שהיו בתחילת הסגר הראשון. עם זאת, לא ויתרתי על מענה והקשבה כל הזמן. למשל, כאשר 'שכחו אותם בבית', מרכזון ילדי שכבות ה'-ו' נפתח בעבורם משעות הבוקר. מבחינתנו, זו אמירה שלילדים יש גב וגם להורים.

אני חוזרת לשאלה על מה שלמדתי בקורונה. אז יש משהו שאמנם למדתי עוד קודם, אבל אני מרגישה שהתחדד בתקופת הקורונה: למדתי לתקשר טוב יותר עם ההורים. למדתי להקשיב טוב-טוב למה שהורים אומרים לי, להיפגש איתם ולחשוב יחד איתם על הדברים".

איך מייצרים לילדים ולהורים את התחושה שיש להם גב?

"זה אחד הדברים שלמדתי ב'שפרירים': לדאוג שיהיה פער קטן מאוד בין הססמאות

לבין המעשים. למשל, ההתנהלות שלנו ביחס אל "בית הרותם", שהוא מרכזון שכבות ה'-ו'. זו קבוצה שמשרד החינוך החליט שאפשר לטרטר אותם ולהשאיר אותם בבית ואנחנו בנינו עבורם מענים מול כל רעיון ושינוי מצד בית-הספר. אם ילדי ה' לומדים מ-11:30 עד 15:00, אנחנו פוגשים אותם בבוקר לפני בית-הספר ואת שכבה ו', שלומדת בשעות אחרות, אחרי בית-הספר. אנחנו מתעקשים ולא מוותרים על המקום שלנו בחיים של הילדים וזה המקום שבו לא נשפטים, לא נבחנים ומכוונים הצלחות ושמחת חיים. לי ברור שלא מוותרים על המקום הזה.

ולפעמים גם פחות מצליחים: הילדים, בני הנוער, רצו 'זוּלוֹת'. עשינו מאמץ, ניסינו לייצר 'זולות' בתוך המערכת והיו התלבטויות, ויכוחים, אמרו לנו שיש סיכוי גדול לכשלון כשחשבנו שנכון לנו להתנסות ואם לא מוצלח, חשוב גם להודות בכשלון. בעיניי, גם זו למידה ואמירה. הילדים יודעים שאני קשובה אליהם ונוכחת איתם. המשרד שלי הוא מקום חיובי והדלת תמיד פתוחה".

הגעת לחינוך הבלתי-פורמלי אחרי 'שפרירים'. מה היה לך חשוב, להביא לתפקיד?

"אני באה לתת לילדים חוויה אחרת ממה שבדרך כלל נותנים להם. אני מאמינה גדולה בדיאלוג, בחשיבה חיובית ולא אלימה, אני מעודדת יצירתיות ושיח ושואפת לתת מקום לדברים. אני מבקשת לתת לילדים הרגשה שמנסים לעשות פה משהו ביחד. התנהלות הנשענת על ערכים ברורים מאוד: כבוד האדם, מסירות, אחריות ונאמנות. זה תהליך שקורה באמצעות עשייה והשקעה יומיומית רבה ואמירה ברורה של קשר בין ערך למעשה., לדוגמה, כל החבר'ה של שכבת י"ב ממופים לשנת שירות, הישג לא מובן מאליו והוא נשען על אג'נדה שאומרת שחשוב לנו כבני אדם לתת, לתרום לאחר וכמובן חשוב שנכיר ונדע מי אנחנו ולשם כך, אנחנו מוכנים לתת שנה. אנחנו משקיעים בזה עבודה מורכבת, יפעת ואני והמדריכים, כולנו מלווים את הקבוצה עד שלכל אחד נמצא מקום. המסר: חשוב להכריז על רעיון ולבצע אותו".

מה את רואה במסגרת חזרת החינוך הבלתי-פורמלי לשגרה?

"קודם כל, הילדים: ההרגשה שלי היא שהילדים, ברובם, חזרו לשגרה מוחזקים לגמרי. יש פה קהילה חזקה והורים נהדרים ולמרות המציאות, הילדים שבו מהסגרים שמחים ובטוב. היחסים עם שרון, מנהלת הקהילה, מצוינים והוכיחו את עצמם במהלך התקופה ובמהלך החזרה לשגרה כשאנחנו נמצאים איתה בתקשורת פתוחה מאוד והיא פרטנרית להתייעצות. גם ההנהלה החינוכית עושה עבודה יוצאת מן הכלל. זה גוף שבמסגרתו אפשר להביא נושאים ולחשוב עליהם ורחוק מלהיות חותמת גומי.

לצד זאת, אני רואה שהזכרון שלנו קצר מאוד. אנשים שוכחים מהר, לא זוכרים ששום דבר לא מובן מאליו וכשפותחים מרכזון לשכבות ה'-ו' ועושים להם ארוחת בוקר ומלווים אותם בכל יום לבית-הספר, זה לא מובן מאליו ואנשים לא תמיד זוכרים את זה. אני חוזרת לאותו עניין: המקום של המערכת שלנו קריטי וחשוב לשמור עליו, לטפח אותו ולחזק אותו".

מה הלאה?

"לחזור לשגרה שלנו, שאמורה ליצור מענים איתנים לכל אחד. תנועת הנוער הייתה ב'הולד' מבחינה חיצונית. אנחנו כאן תפקדנו, אבל לא היו טיולים ומחנות וצריך לבחון את ההתנהלות שלנו בתנועה. דבר נוסף הוא חיזוק ההתנדבות דרך יצירת הזדמנויות, אפילו מלאכותיות, כדי לחבר את הילדים לקהילה. הדבר הכי חשוב במובנים רבים הוא תקשורת, תקשורת, תקשורת. להמשיך לטפח את התקשורת בכל המרחבים ובכל ההיבטים וכמובן, לגעת בנושאים מהותיים שלנו כחברה, אם אנחנו כאן, האם יש לנו איזו השפעה על מה שמתנהל סביבנו? ברור שכן ועל זה צריך לעבוד. כי העשייה הזו היא החשובה, היא בשפת הערכים שעליהם אנחנו בנויים".

אתם סגורים? פתוחים? הכלבולית עובדת כרגיל? יהיו לכם את המוצרים שאנחנו אוהבים? כדאי לאגור מזון? לספקים יהיה מספיק נייר טואלט לכולם? מים ! יהיו מים? תשמרו לנו בבקשה ביצים כי (מלא סיבות). יומן כלבולית בקורונה, מצב חירום החל ממרץ 2020

.מושגי יסוד: סימון מיקום לקוחות על הרצפה, מדרך אקונומיקה, שעות פנסיונרים, לא להתקהל ! רק שמונה מוצרים בעגלה, עם ילדים, בלי ילדים, עם כפפות, בלי כפפות, מסכות מכל הסוגים, יקר וזול, אורגינל וחיקוי, אלכוג'ל במחיר זהב, מדידת חום, חיטוי וניקוי עגלות. מה יקרה אם יהיה חולה קורונה? נסגור את הכלבולית? ואו, איזה לחץ, כמה אחריות.

איזו דרך ארוכה עובר כל מוצר עד שהוא מגיע למדף בשגרה וכמובן שבקורונה הדרך מאתגרת יותר. אז החלטנו להתארגן שלא יחסר לנו חלילה שום דבר. גילת נתנה לנו חדר צדדי בסביום והעמסנו במוצרי בסיס ונייר טואלט. במקביל ניר טרוד ומפעיל את כל הספקים שנקבל את כמות המצות הרצויה לנו לחג, כי החברים כבר לא רוצים לצאת לקנות בחוץ ("שם יש קורונה") ומצפים שהכל יהיה בכלבולית. יאיר משגע את הספקים שישלחו לנו את כל המוצרים שאנחנו צריכים ומהר, גבריאל לוחץ לקבל מלאי גבוה של ביצים ואילו ויוי אחראית קורונה בכלבולית.

הקורונה הכניסה לשגרת העבודה אלמנטים חדשים: פעמיים בשבוע שיחות זום עם צחי"ק (צוות חרום יישובי – קורונה) יניב אופיר, שרון אולמן ועוד מנהלי ענפים. דעות, הצעות, הנחיות, הנחתות, שיתוף, הקשבה, תמיכה. באמת צוות מופלא. לא הולכים לשנ"צ ביום שישי בלי מצגת זום מלחיצה של יניב על הקורונה בעולם ומה מחכה לנו בהמשך. חושבים כל הזמן מה צריך עוד לשפר ולעשות בכלבולית על-מנת שהמקום יישאר בטוח לקנייה. גם אם לא כל החברים יאהבו את הבקשות החדשות, הרי שכל החלטה התקבלה לאחר חשיבה ארוכה והתייעצויות.

מחליטים לבנות תאים לקופאיות. ארי כהן לנג בנה לנו בהתחלה מבנים זמניים ולאחר מכן בנו גלעד רפאלי ודני שרון את התאים הקבועים. מכניסים הקלטה בכריזה המייעצת איך צריך להתנהג במהלך הקנייה לכלבולית: "הכינו רשימות כתובות, "יש להימנע משימוש בטלפון". יום שני בבוקר: עשרות טלפונים.

"הלו?"

"כן בבקשה"

"יגיעו ביצים היום?"

"כככככןןןןןןןן".

הצילו……..יש לי סחרחורת.

אבל רגע, יש גם צד שני. כוחה של הקהילה שלנו הורגש במלוא עוצמתו: ילדים, נערים, צעירים ומבוגרים, כל כך הרבה עוצמות ויכולות של אנשים התרכזו ויצרו המון דברים טובים שעוד יישארו איתנו בהמשך. מתנדבים לשמירה בכניסה, מתנדבים לחיטוי הכלבולית בערב,

צוות של נערים ונערות המגיעים בכל יום לעבודה בליקוט, אריזה ושינוע של המשלוחים במערך משלוחים הפועל ונותן שירות גם כיום (מי שעדיין לא הזמין, מוזמן לנסות).

והיו רגעים של שפיות (שלי): נטע פרנק  מגיעה בכל יום להרים את המורל של כולנו, לראות שהכל בסדר והאם צריך עזרה במשהו. היא מכינה סנדוויצ'ים, דואגת לחיבוק מרחוק, עוזרת במה שצריך וממשיכה. ערן פרי מתקשר ומגיע עם אספקה של ציוד שצריך להביא מחוץ לקיבוץ ומתעניין במה עוד צריך לעזור. ציון נואמה עוסק בניהול מערך המשלוחים בהשקעה של יום ולילה לבנות את כל המערך הזה, בתפעול, ביישום ובהקשבה יומית לנערים ורתימתם לעבודה. נטליה מרמס הקימה מערכת אונליין שהיא הגשמת חלום מבחינתי, מערכת שפעילה בכל יום רביעי וחמישי ללקוחות מרוצים. דיוויד שרון הקים מערכת אונליין עם 1500 מוצרים והיא מוכנה לשימוש. בעוד כמה חודשים נעלה אותה לאוויר.

והיו עוד שליוו אותנו לאורך כל הדרך: איילת וולובסקי, הדס שוחט, היידי עפרון, אורנה צ'רבנקה, תמי הורביץ, יעל רוזנברג, לביאה בן אור, גאיה נקר, יעל פולק ואלדד ורדי ואם שכחתי מישהו, אני מתנצלת – זה רק בגלל שיש לי סחרחורת.

וכמובן, כמובן, כמובן – תודה גדולה לצוות המדהים שלי שהיו ויהיו שם כל הזמן, אלו שעבדו קשה, פעלו ותפקדו מעל ומעבר והכי חשוב שמרו על עצמם בריאים. קיבלנו המון פרגונים, חיזוקים ואהבה מהחברים ואנחנו מעריכים ומודים לכולם.

למרות החיסונים, אנחנו ממשיכים במסגרת קורונה בשגרה בסיוע אלדד ומחכים לכם עם כלבולית משודרגת, פינת לחם ויין משופרת, מסלול הליכה קל ונוח יותר למוצרי המזון במדפים חיצוניים ומדפים פנימיים שלnonfood . ואם בחרתם לקנות בחוץ ספרו לנו מה הסיבה. זה יעזור לנו להשתפר.

טוב. אז אני אחרי. לא מדביקה, לא נדבקת. מי יודע… 

מה זה אומר שנדבקתי? שאני לא זהירה? שהמערכת החיסונית שלי חלשה? שסתם אין לי מזל? 

מאיפה נדבקתי? לא יודעת. בקצה קצה הדרומי של הסקאלה של ספירת הימים הייתי בהפגנה בכיכר.  

אבל… קודם כל אסור להגיד כי אז ידעו שאני שמאלנית. וחוץ מזה, ברור שנדבקתי בהפגנה כי כל הדברים הרעים באים מ"המאוחד"… 

מה זה אומר שלא הדבקתי אף אחד? שאני שומרת היטב? שהמערכת החיסונית של הסובבים שלי חזקה? שסתם יש לי ולאחרים מזל? 

אז באמת מתנצלת בפני כל מי שהכנסתי לבידוד. מטופלים, משפחה, חברות, בנות שהיו אצלי במפגש יצירה. לא פשוט להכניס אנשים לבידוד למרות שכמו שיהודה פוליקר אומר – "אלו הם חיינו בזמן האחרון, יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון.  ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה, מי הבא בתור ומי בתור הבא"…תמיד יש לנו סיבות מצוינות להרגיש אשמה לא? 

היה מלחיץ מאוד עד שאבא שלי התברר שלילי… 

אז ככה…היו לי כאבים חזקים ותופעות יוצאות דופן אז הלכתי להיבדק. היו כמה ימים קשים ואחר כך השתפר. כן, פחדתי מהלא ידוע, פחדתי שיסתבך, היו רגעים שפחדתי למות…  

יש לי מזל שניתן היה לצאת מחדר הבידוד לפינה צדדית בגינה. כל יום הרבה יוגה, מדיטציה, נשימות, התבוננות בעננים ובבעלי החיים שבאים לבקר (חלזונות, חתולים, חיפושיות, נחש ארוך דק דק דק ושחור) 

ציירתי, כתבתי, ישנתי, הרהרתי, תרגלתי חשיבה חיובית. אכלתי בריא. מאוד בריא. הכל תודות לשף המשפחתי שדפק על דלתי 6 פעמים ביום לצורך הנגשת האוכל. הייתי צמודה לתרמוס מים עם לימון. שלושה ארבעה ליטר ביום.  

סיננתי טלפונים, שלחתי הודעות רק למי שבא לי. המעטתי מאוד בטלוויזיה.  

מסע ההחלמה איפשר לי לדייק לעצמי מה נכון לי. מה אני רוצה לעשות. מה אני אוהבת. מה אני לא.  

מה חשוב בחיים– להפחית מאבקים, לכעוס כשצריך, לחפש ולמצוא שותפויות, לוותר, לעזור אחרים,  לחלום יחד, להאמין בטוב, לעמוד על הרגליים האחוריות– לא…לא בכל החזיתות במקביל. לצרוך פחות. לנשום ירוק, לחזק את המשפחתיות, לבקש עזרה כשצריך. לשמור על פינת בלגאן באופן קבוע, לטפל בעניינים לא סגורים. סוף סוף לסלוח ולבשל סיר מרק למישהו אחר.  

משפחה, חברים, וקהילה תומכת ממש מסייעים בזמנים כאלו ואחרים. אז תודה לכולכם. לא מובן מאיליו.  

אז מה אחרי? קשה לצאת מהרחם לחזור לעולם, לעבוד, לקחת אחריות. כן, לא קל לחיות... 

ויש הרבה חולשה. כאבי ראש, המון עייפות מתמשכת.  

משתדלת לא להכחיש (את הקורונה…) ולא להיכנס לפאניקה של כתבות הטלוויזיה  

למרות שהכנסתי בנות לבידוד מזמינה אתכם לבוא ליצור בסטודיו שלי, להיות בקפסולות משפחתיות, או של חברות. בואו ליצור, ממש לא צריך לדעת לצייר. בואו לדבר, לשתף. 

הבדידות הורגת 

עוד מעט ומסתיימת לה שנה שהתאפיינה, כמעט כולה, בהתמודדות עם מגיפה עולמית, בתנאי אי-וודאות ובקושי להשלים עם מגבלות הריחוק הפיזי והחברתי הנכפה עלינו, ריחוק המשפיע עמוקות על אורחות חיינו בכל המישורים.

מבקשת לשתף ולסכם מן העשייה בקהילה במספר תחומים מרכזיים – אז איך בכל זאת מנהלים "שגרה" מיוחדת ומורכבת שכזו?

צילום: שירלי צ'רבינקה

העקרון המנחה הוא לעבוד בהלימה להנחיות המדינה ובכפוף לעקרון זה הגדרנו מדיניות המאפשרת לענפים לבנות תכניות עבודה ופעילויות.

צוות קורונה בשגרה ובראשו אני כמנהלת הקהילה, הוא הגוף המאשר והמסייע בחשיבה ובפתרונות. ממונה הבטיחות, אלדד ורדי, משמש כגורם מלווה המתאם בין כלל הגורמים בכל הקשור לכללי בטיחות קורונה וצח"י, בהובלת יניב אופיר, נכנס לפעולה כשנדרש לנהל אירועי הדבקה או חשש להדבקה.

כולנו רוצים לאפשר שירותים ופעילות קהילתית חברתית, לשמר ולחזק את החוסן הקהילתי ולעודד למעורבות והתנדבות, אך המגבלות והשינויים המהירים בהנחיות ואי-הוודאות הגדולה בתקופה הזו, לא מאפשרים תמיד מענה אופטימאלי עבור כל הצרכים. אנו מודעים וקשובים לזה.

פיננסי – בעקבות המשבר נקטנו השנה במדיניות זהירה במיוחד בהוצאות הקהילה, מה שהתבטא בצמצום הוצאות והקפאת השקעות. בנוסף, כפי שהוצג במסגרת תכנית המשק לשנת 2020, הושם דגש רב על תהליכי התייעלות ועמידה בתקציב, בכפוף למגבלות הקורונה. הובלת הקהילה באופן זה מוכיחה עצמה וניכר כרגע שהתוצאות טובות, על אף המשבר.

מתחם דירות רווחה – לאחר תהליך ממושך של תכנון ועיכוב שנבע בעיקר מהקפאת השקעות, יצאנו בשעה טובה לביצוע שש דירות למגורים זמניים בשלושה מבנים (פעוטונים לשעבר) בעלות כוללת של כ-שלושה מיליון ₪. כפי שהוגדר לפרויקט, מודל המימון לשיפוץ חלק מהדירות באמצעות תשלום מראש של דמי השימוש לתקופה של שש שנים והיתרה ממקורות הקיבוץ ובהלוואה של הקיבוץ שתוחזר מדמי השימוש העתידיים. עקב תוספת הדיירים הצפויה, יש כוונה לטפל גם בתוספת חניות באזור.

בענפי הקהילה – לצורך התייעלות ובקרה טובה יותר, ערכנו שינויים מבניים וחלוקת תחומי אחריות שונה בתחומי החצר, התברואה, הנוי והתשתיות. בשנה הקרובה יושם הדגש על שינוי המבנה הפנים-ארגוני שייתן מענה מיטבי יותר בתחום ההשכרות ובתחום הדיור. בשבועות הקרובים אנו משלימים את הכנת תכנית המשק לשנת 2021 אשר תוגש לאישור הנהלה ומועצה.

צילום: שירלי צ'רבינקה

מנהלי ומנהלות הענפים ממשיכים ומנהלים את השגרה בצורה מרשימה וראויה להערכה, חרף הקשיים והאתגרים בצל הקורונה, וזו הזדמנות לפרגן ולהודות.

מדיניות הדיור – התחלנו לרכז חומרים ולגבש המלצות לעדכונים המתבקשים בעת הזו. ההצעות תוגשנה לדיון ואישור בהנהלה כחלק מיעדי מגזר הקהילה לשנת 2021.

לאחרונה, מתקבלות פניות של חברים המבקשים לאפשר להוריהם או לחברי/בני משק לשעבר מגורים בדירות קיבוץ (או רווחה) שאינן לשיוך. חשוב להסביר ולעדכן שנכון להיום, החלטות ונהלי הקיבוץ בנוגע לאכלוס דירות קיבוץ (למעט הדיור המוגן בדירות נווה נועם) מגדירים קריטריונים וזכאות למגורים בדירות קיבוץ עבור בנים של חברים בלבד. במסגרת ההצעות לעדכון הנהלים והמדיניות, תיבחן גם סוגיה זו ואנו נפעל בהתאם להחלטות שתתקבלנה.

שכונה ג' – בשלב זה עוסק התהליך הציבורי באישור מתווה מפורט לכניסה להסדר הביניים כתנאי לקבלת היתרי הבנייה לחברים חדשים. אם וכאשר תאושר הכניסה בפועל להסדר הביניים, נפעל להשלמת תהליכי הבנייה בהתאם להחלטות הקיבוץ ולמתווה המגדיר את שלבי הפעולה כפי שאושר לאחרונה במועצה. ללא ספק, משאב הדיור הוא המשאב החסר ביותר והמצוקה ניכרת. לקיבוץ עומדים תאי שטח חדשים לתכנון ובניה ונכון יהיה לנצלם לצורך התפתחות הישוב והצמיחה הדמוגרפית המתבקשת.

צילום: שירלי צ'רבינקה

תכנון – לאחרונה נדון ועודכן בצוות התכנון הרחב הנוהל לבנייה הפרטית. עם השלמת העדכון יפורסם לציבור הנוהל המעודכן. בנוסף השלמנו את הטיפול במפות הפרצלציה בכל מגרשי השכונות החדשות א'+ ב', על-מנת לצרף את תשריט המגרש אל תיק השיוך האישי של כל משפחה. כמובן שיישלח לכל משפחה גם עותק. בשונה מהשכונות בישוב הוותיק, שלא תוכננו לפי חלוקה למגרשים ונדרש היה להתמודד עם אילוצים רבים, השכונות החדשות נבנו מראש על תשתית פרצלציה והמפות למעשה מתארות מצב קיים.

תקשורת – לאורך כל השנה ממשיך ומתבצע מעקב וטיפול שוטף בהשלמת פרויקט IPTV, בהתאם להתחייבויות. צוות הפרויקט פועל רבות להבאת הפרויקט לידי גמר. מרבית העבודה כבר בוצעה וממשיכים לעבוד על פתרונות לבעיות הבודדות שנותרו. תודה לדייויד, אביגיל ולצוות על הטיפול הנחוש וההשקעה בנושא. ברבעון הראשון של השנה יוצג בהנהלה עדכון לגבי סטאטוס הפרויקט ויפורסם גם לציבור.

פרויקטים תשתיתיים – עקב הקפאת ההשקעות, נדחו ולא בוצעו מרבית הפרויקטים שתוכננו ואושרו לביצוע השנה מקרן התשתיות. בזמן המועט מאוד שנותר עד סוף השנה, נשתדל לקדם עשייה אך סביר להניח שתוכנית ההשקעות מהקרן, כפי שאושרה לשנת 2020 בשינויים מסוימים, תוגש לאישור מחודש עבור שנת 2021 בתקווה שנוכל לחזור ולשקם את הנדרש בתשתיות הקיבוץ. בשנה הקרובה יינתן גם דגש על שיקום מבנים לשימור והמשך פיתוח פרוגרמה תכנונית לבית וינה.

לקראת השנה החדשה, כולנו בעיקר מקווים לראות באופק את "קצה מנהרת הקורונה", שנוכל לחזור לחיים מלאים ותוססים, לתרבות המאחדת שכה מתגעגעים אליה, ליציבות ולשגרה.

לסיום, שורה להשראה: "בטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. בטחון הוא גם, ואולי אף קודם כול – האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח. ובטחון הוא גם קו התקווה של האדם". (יצחק רבין)

"היו לי כמה ימים שהייתי 'על הפנים', הייתי עייפה כל הזמן ורציתי רק לישון ביום ובלילה ובכל זאת לא חשדתי בכלום", נזכרת נחמה. "העייפות באה ונעלמה. נסעתי לשחק ברידג' בגבעת-עדה עם 12 בחורות שאת חלקן אספתי בחדרה ולמחרת נסעתי להיות עם קשישה בה אני מטפלת בחוגלה.

איזולטור (חדר חולים) 1957. איור: זאב גוטקינד

כשחזרתי שוב הרגשתי רע כולל עייפות חריגה, אך ללא תסמיני קורונה. תמר, בתי, התעקשה לקחת אותי למיון בהלל-יפה, שם חיכיתי כשבע שעות עד שהגיעו אלי ועל סמך תחושותיי ובדיקות שעשו, הוחלט שאעבור צנתור.

לפני העברה מהמיון למחלקה אחרת, מבצעים בדיקת קורונה ואז חיכיתי שעות רבות במחלקה הקרדיולוגית כשבצהריים התכוננו להעביר אותי לצנתור. פתאום אני רואה את הצוות המטפל מסתודד ומסתכלים עלי ואז הם לבשו במהירות חליפות וכפפות הגנה וכך הסתבר לי שאני חולה בקורונה והעבירו אותי למחלקת קורונה.מסתבר כי במשך כשבוע הייתי כנראה חולה א-סימפטומטית, הייתי עם המשפחה, הסתובבתי בכלבו ובמקומות אחרים בקיבוץ וחשוב לציין שתמיד השתמשתי במסכה, מה שאולי הגן על אלה שבאו איתי במגע".

איך נדבקת?

"אין לי שמץ של מושג. אני יכולה לשער, אך אין ביסוס בדוק".

מה קרה לכל אלה שהיית איתם בקשר לפני כן?

"כל מי שנפגש איתי כולל דן והמשפחה, השותפות שלי בברידג' והקשישה מחוגלה – עברו בדיקות ונמצאו שליליים לנגיף. אני משוכנעת שלא הדבקתי אף אחד".

אז מה קרה לאחר שנדחה הצנתור?

"העבירו אותי למחלקת קורונה במתחם העצמאים, היה לי חדר לבד ולא היה לי קשר עם חולים קשה ומונשמים. לא פיתחתי סימפטומים למעט עייפות. אכלתי עצמאית ו"סבלתי" בעיקר מן הבידוד והאוכל המוסדי.

קיבלתי את כל מה שהייתי צריכה דרך חלון כפול, שחלקו הפנימי נפתח רק לאחר שהחיצוני נסגר. הצוות הנפלא שטיפל בי היה ממוגן באופן שקשה לתאר. ממש להוריד בפניהם את הכובע על תפקודם בתוך "חליפת חלל", מיוזעים ומוגבלים בתנועה למשך שעות. נקודת אור הייתה רעות נתיב העובדת במחלקה אחרת, שהביאה לי את כל מה שביקשתי מהמשפחה וגם היה נעים לדבר עם מישהי שאני מכירה. לאחר שהפצרתי בצוות שיעשו לי בדיקה נוספת, נמצאתי שוב חיובית לנגיף ואז כבר לא יכולתי להתווכח איתם.

הרגשתי טוב, לא היו לי תסמיני קורונה ובדיקה שלישית שעשו לי לאחר חמישה ימים, הייתה שלילית ואז שלחו אותי הביתה לבידוד. דן נאלץ לחפש לו מקום חלופי ולשמחתו נעתרו נורית ואורי דייג לארח אותו בקומה השנייה בדירתם".

וזה סוף הסיפור?

"לגמרי לא. לאחר שהגעתי הביתה הרגשתי לא טוב ונעשתה לי בדיקת א.ק.ג. שלאחריה אובחנתי ב"לניאדו" כחיובית לקורונה, אך היות ולא סבלתי הורשיתי להיות בבידוד בביתנו כשדן חזר לחדרו אצל משפחת דייג.

למי שכבר נדבק בנגיף, אני מאחלת שירגיש כמוני, ללא רוב התסמינים הקשים ואפילו הורדתי משמעותית במשקל, "בזכות" המזון המוסדי בבית-החולים. חלק מהטיפול בחולי הקורונה כולל טיפול תרופתי לדילול הדם כשתופעות הלוואי הכוללות סחרחורות והרגשה נוראית, אילצו אותי לחזור פעמיים למיון, עד שהגעתי לתובנה שהטיפול לדילול הדם גורם לי לכך. מהרגע שהפסקתי הרגשתי טוב יותר והתופעות לא חזרו, מה שמוכיח כי אף אחד לא מכיר את הגוף שלנו כפי שאנחנו מכירים".

איך את מרגישה היום?

"אחרי תשע בדיקות קורונה, אני מרגישה טוב, למעט עייפות שאני מודעת לכך שתמשך עוד מספר שבועות. מאז, עברתי צנתור ולא אותרה כל בעיה, אני לא לוקחת תרופות ואני מקווה שכך זה יימשך. "בלעתי" בתקופה הקצרה הזו 14 ספרים, מה שלא קורה לי בדרך כלל".

האם, לדעתך, הקיבוץ ערוך להתמודד עם מקרי קורונה?

"אני רוצה לציין את צוות הרווחה בקיבוץ לחיוב, אבל למרות הרושם החיובי לגבי מוכנות הקיבוץ להתמודד קורונה בקיבוץ, נאלץ דן לחפש פתרון אחר. למזלנו, נורית ואורי דייג היו שם כדי לעזור ולארח אותו ואפילו את ארוחת ערב שבת הם חלקו איתי. בכלל, התעניינות החברים והנכונות לעזור עשתה לנו הרגשה טובה, למרות הבידוד".

וכעת, לשותף בחוויה – דן: איך עברה עליך חווית הקורונה של נחמה?

"שבוע לפני שנחמה אובחנה, אמרתי לה בחצי רצינות שאני חושב שהיא חולה בקורונה. היא לא לקחה את זה ברצינות וגם אני כמובן לא הייתי בטוח בכך.

הייתי בבידוד 24 ימים ואני חש בר-מזל שמשפחתנו כאן ואני לא לבד. תמר לקחה את נחמה ל"הלל יפה" וליוותה את נחמה ואותי גם בהמשך. מערכת הרווחה ליוותה אותנו באופן יוצא מן הכלל וחזרתי ואמרתי לעצמי איזה בר-מזל אני על שאנו חיים בקיבוץ.

למרות זאת היה קשה להיות בבידוד שנראה כמו נצח, מנותק מהכל. יצרתי לעצמי סדר יום קבוע, כך שאוכל להעביר את היום בקריאה, כתיבת יומן, משחקי מחשב ופאזלים. יש לי חוג גדול של ידידים בקיבוץ ומחוצה לו, כך שניהלתי הרבה שיחות טלפוניות שעזרו לי להעביר את הזמן. גילת וממי הביאו לי אוכל מחדר אוכל והיו אחרים שהגיעו עם אוכל באופן פרטי".

רענן, תזכיר לנו מה העבודה שלך, ובמה אתה מתמחה?

אני אפידמיולוג סביבתי בביה"ס לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית, שזה אומר שאני עוסק בקשר בין גורמים סביבתיים לבין תחלואה. הנושאים העיקריים שאני חוקר הם קשרים בין חשיפות סביבתיות (כגון זיהום אוויר ושינוי אקלים) לבריאות האדם. כמו כל חוקר באוניברסיטה אני גם מלמד, במקרה שלי בעיקר קורסים בסיסיים ומתקדמים באפידמיולוגיה.

תכלס, מה הכי עוזר מבחינת מניעת המחלה עד כמה שידוע לחוקרים היום?

1. ריחוק פיזי.
2. מסכות.
3. הימנעות משהייה ממושכת בחללים סגורים שאינם מאווררים היטב.

למה יש סטטיסטיקות שונות, מה למעשה צריך לבדוק? מאומתים? חולים? סימפטומטים? א-סימטומטים?

התשובה לשאלה הזו היא הרצאה ארוכה, וזה לא משהו שאפשר לעשות במסגרת הזו.

בקצרה, אני מציע להשאיר את הסטטיסטיקות לאנשי המקצוע.

אנשים חושבים שהם יכולים להבין סטטיסטיקה של נתונים רפואיים לבד, או שכל אחד שמדבר בטלוויזיה או ברשתות החברתיות מבין על מה הוא מדבר. 99% ממה שאתם שומעים על הצגה ופרשנות של נתונים אפידמיולוגיים על הקורונה הוא חוסר הבנה של איך להסתכל על נתונים כאלו.

זה מקצוע שלומדים אותו ואז צוברים בו נסיון ואז אפשר אולי להגיד משהו חכם. מעבר למושגים הבסיסיים שהציבור כלל לא מכיר, יש כל כך הרבה הטיות בנתונים שחייבים להבין אותן כדי להסיק מסקנות נכונות. יש גם בעיה שהציבור לא ממש מבין מיהו מומחה ומיהו מומחה מטעם עצמו. למשל, לא כל אחד שעוסק במיקרוביולוגיה וחוקר וירוסים ברמה המולקולרית, מבין גם בהתפשטות של מגיפות באוכלוסיה. זה פשוט תחום אחר לחלוטין ודרושים לו רקע שונה וכלים שונים.

וגם, הרבה פעמים, אנשים שמדברים בתקשורת הרבה מאוד הם לאו דווקא אלו שבאמת מבינים משהו, ויש בישראל מומחים גדולים בתחום שלא הופיעו פעם אחת בתקשורת. אז אני מבין שהציבור מבולבל. אני חושב שיש כמה עיתונאים שעושים עבודה מצוינת בנסיון לתקשר לציבור את המצב ולהפריד בין שטויות למדע. כמה דוגמאות הן: נדב אייל, רוני לינדר-גנץ, אסף רונאל.

יש לנו בלבול רב, יש בעלי תפקיד מנהלי מחלקות ובתי חולים שטוענים שבתי חולים בקריסה ויש כאלה שטוענים שלא… ממה נובע השוני בעמדות?

בתי החולים בישראל ללא ספק בתהליך של קריסה. התהליך בישראל הוא איטי (לעומת הקריסה שקרתה במקומות אחרים) מכל מיני סיבות, אבל הוא מתרחש. וקצב הקריסה עולה במהרה.

חלק ממנהלי בתיה"ח לא רוצים להיתפס כמי שגרמו לסגר או כמי שלא מסוגלים "לעמוד במשימה", אבל ללא ספק איכות הטיפול בבתיה"ח נפגעה ותמשיך להיפגע כל עוד אנו עומדים על רמות גבוהות כל כך של תחלואה. זה כמובן פוגע גם באנשים שאינם חולי קורונה ונזקקים לטיפול בבתי החולים.

כמו כן, אנשים מתים סתם ממחלה שניתן למנוע אותה. זה העניין המרכזי. התפתח בישראל מין הלך רוח שאנחנו יכולים לספוג את התחלואה הזו, "לטובת הכלכלה", והמתים הפכו להיות רק מספרים. זו צורת חשיבה שגויה וחסרת חמלה. יש כאן מחלה שניתן למנוע אותה בעזרת ארגון נכון, וכאשר נעשה זאת גם נחסוך תחלואה ומוות מיותרים, וגם הכלכלה תוכל לשוב בהדרגה לתפקד ככל האפשר בתקופה כזו, בדומה למה שקורה במדינות המתמודדות טוב יותר עם המגיפה.

הובלנו בתחילת הדרך מבחינת המאבק בקורונה, והנה אנחנו עכשיו במקום המפוקפק הראשון בעולם בחולי קורונה. איך זה קרה?

קודם כל, ישראל עשתה בתחילת הדרך צעדים חריפים מאוד, ולכן הצליחה לדחות את תחילת המגיפה ולשמור תקופה ארוכה על רמות היארעות נמוכות. זה היה החלק המוצלח, אבל היה לזה גם פן אחר שממנו לא התאוששנו: הסגר הארוך והחריף, ללא פיצוי נאות לעסקים ולאנשים שנפגעו ממנו כלכלית, פגע בצורה אנושה בענפים רבים במשק, ודרכם באזרחים רבים. לטעמי הוא היה הרבה יותר מדי ארוך ודרקוני ואלמנטים רבים בסגר הזה לא היו מוצדקים. זה גם פגע באמון הציבור במקבלי ההחלטות. לכן ההצלחה היא בערבון מוגבל – מכיוון שהיא רק בהיבט אחד של התמודדות עם המגיפה.

בהמשך, מדינת ישראל לא השכילה לצאת מהסגר בזהירות המתבקשת. הפתיחה של כל המערכות הייתה מהירה מאוד, בתי כנסת, בתי ספר, מסעדות וכד' – ובאופן מפליא הנגיף התנהג בדיוק כצפוי והחלה הדבקה נרחבת. כל צעד נוסף של פתיחה של מערכת הגביר את קצב התחלואה. אין עוד מדינה בעולם שפתחה כך את בתי הספר והסירה מגבלות כל כך מהר. אין ולא הייתה לזה שום הצדקה מקצועית, וזה לא שירת גם את הכלכלה.

לא השכלנו להקים מערך יעיל לקטיעת שרשראות הדבקה כאשר התחלואה הייתה על אש קטנה, זה אולי המחדל הגדול ביותר, ומהר מאוד הגענו למצב שלא ניתן לקטוע הדבקה באופן יעיל. הפכנו להיות "קבוצת הביקורת" של כל העולם, המדינה שמראה לכולם מה יקרה אם לא תעשו כלום, וכל העולם מסתכל בהשתאות.

דלק נוסף נשפך לתהליך עם חידוש הלימודים בישיבות באוגוסט, ובהמשך עם חידוש הלימודים בבתי הספר, עם מתווה שהצחיק את הנגיף. אנחנו כנראה חושבים שאנחנו חכמים יותר מכל עמי העולם, אבל אין לכך תמיכה ממקורות זרים.

במקום להבין שכל המודלים האפידמיולוגיים מראים שפתיחה כזו של בתי הספר, חתונות והתקהלויות אחרות תוביל למוות מיותר וקריסה של בתי חולים, החליטו בישראל להתעלם מהמדע הפשוט ולנסות להמציא את הגלגל. דוגמה מצוינת לכך הן התבטאויותיו של השר גלנט לפני פתיחת שנת הלימודים.

גם כאשר היה כבר ברור שאנחנו בתוך קטסטרופה מבחינה אפידמיולוגית, קבלת ההחלטות וביצוע הצעדים נדחתה ונדחתה כך שבסוף, שום צעדי ביניים כמו תכניות רמזור למיניהן כבר לא מספיקים.

סגר זו באמת הדרך לעצור את המחלה?

סגר זה אמצעי ישן ודרקוני, והוא מהווה צעד אחרון שעדיף בהחלט שלא היינו מגיעים אליו.

היינו יכולים להימנע ממנו אם למשל היינו מונעים התקהלויות (כגון חתונות, לימודים בישיבות ובתי ספר וכד') בזמן. אלא שברמת התחלואה הנוכחית, ובמצב הפוליטי והחברתי בישראל, בו כל מגזר מתעקש על זכותו לעשות מה שהוא רוצה (תפילות בבתי כנסת, הפגנות, חתונות המוניות וכד') ולהגביל רק את האחרים, במשרד הבריאות הגיעו למסקנה מעציבה מאוד שאני די מבין אותה, שלא ניתן להטיל הגבלות הגיוניות יותר מכיוון שלא תהיה דרך לדאוג לכך שיתבצעו בפועל.

עם זאת, גם לסגר לא יהיה אפקט חזק בהורדת התחלואה אם אנשים ימשיכו להתקהל ולא להקפיד על שימוש נכון במסכות. בימים הקרובים אנחנו צפויים לראות החמרה בתחלואה ובתמותה ואולי גם תמונות קשות מבתי החולים, כל זאת כתוצאה מהדינמיקה של הסרה מתמשכת של הגבלות בשבועות האחרונים.

אני מקווה מאוד שהסגר, או צעדים אחרים עליהם יחליטו, יצליחו לבלום ולהוריד את התחלואה באופן דרסטי ובהמשך נסיק את המסקנות ונדע לצאת ממנו נכון יותר ועם מערך קטיעת הדבקה יעיל. כל תסריט אחר יהיה כשלון מהדהד אפילו יותר מזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו. זה תלוי כמובן גם בשיתוף הפעולה של הציבור.

אצלנו יחסית טפו טפו, יש מעט מאומתים, למה לדעתך?

דעתי היא שזה משקף אשליה.

ראשית, אנחנו ישוב קטן ואזור לא צפוף ולכן הסטטיסטיקה לא מאוד אמינה. כל שינוי בחולה אחד יכול לשנות לחלוטין את התמונה. שנית, צריך להבין שרוב החולים אינם מאומתים. ושלישית, העובדה שיש אזורים אחרים בהם ההיארעות גבוהה ביותר לא עוזרת לנו בכלום, להיפך – הם משפיעים עלינו. אז התחלואה כרגע גבוהה בכל הארץ ומתפשטת במהירות ואל לנו להשלות את עצמנו שאצלנו המצב טוב, זה לא מה שיקדם אותנו.

אם בכל זאת את רוצה תשובה לשאלה, אז אזורים פחות צפופים עם משפחות קטנות יותר צפויים להיות עם תחלואה נמוכה יותר, כלומר – איפה שחיים בצפיפות המגיפה מתפשטת יותר בקלות. זה לא אומר שמצבנו טוב.

אנחנו די בבועה בקיבוץ, יש כאלה שטוענים שצריך להקל בקיבוץ (מערכות חינוכיות וכו') מה דעתך?

אני מבין שזה נוח לחשוב ככה, אבל אנחנו ממש לא בבועה. יש כאן חולים מאומתים, חולים לא מאומתים, ילדים ובני נוער נפגשים עם חבריהם מיישובים אחרים בבתי ספר ובחוגים כל הזמן, מבוגרים עובדים בחוץ ועוד.

מתווה הקפסולות בבתי הספר הוא בדיחה. אנשים יושבים במסעדות בחללים סגורים שאינם מאווררים ללא מסיכות. לגבי השאלה אם צריך להקל בקיבוץ – אני חושב שדווקא צריך להחמיר הרבה יותר.

הממשלה כרגע, מסיבות פוליטיות, לא מסוגלת להחמיר בזמן, ומה שנשאר זה השלטון המקומי והקהילה, שיכולים להתעלות על חוסר האחריות הזה ולהטיל על עצמם מגבלות חמורות יותר כדי פשוט – אין דרך אחרת לומר זאת – להציל חיים.

צריך להבין, בסבירות לא מבוטלת, קורונה איננה מחלה קלה באנשים מעל גיל 60 (ולעיתים גם בצעירים יותר). אנחנו כבר יודעים עליה הרבה יותר ממה שידענו בהתחלה. למרות שהסיכון לאדם הבודד נראה קטן, בפועל היא מתפשטת ולכן הסיכונים הקטנים האלו מתממשים כאשר נדבקות אוכלוסיות שלמות.

אתן דוגמה קטנה: אם ניתן למחלה להתפשט בלי לעשות כלום, אנחנו צפויים להגיע לפי מיטב ההערכות כרגע להדבקה של כ-50% מהאוכלוסייה. מתוכם, בהערכות השמרניות ביותר צפויים למות כ- 0.7%. זה אומר שביישוב של 1000 איש ימותו 3-4 אנשים מהמחלה. במדינת ישראל כולה ימותו כ- 30,000 איש. ואלו הערכות די מינימליות, שלא לוקחות בחשבון קריסה של מערכת הבריאות שתקרה בתסריט כזה. האם זה מחיר שאנחנו כקהילה, או כמדינה, מוכנים לשלם? לדעתי לא. לדעתי זה מוות מיותר. מעבר לתמותה, גם למי שיחלים מן המחלה יכולות להיות השלכות בריאותיות לטווח הארוך, שאנחנו רק מתחילים לתעד אותן. יש ווירוסים אחרים, שסיבוכים שלהם מתגלים לעיתים גם לאחר שנים. לא ניתן באמת לבודד לחלוטין את הקשישים, ולכן יש להימנע מהדבקה ככל האפשר, עד שיהיה חיסון זמין.

לסיכום, ולעתיד?

אל תאמינו לכל מי שמספר לכם שלא צריך להיזהר כי זה הכל קונספירציה ואין בעיה להידבק. כאשר אתם לא שומרים על הכללים, אתם מסכנים את עצמכם ואת כל מי שקרוב לכם. כולי תקווה שבקרוב תרד התחלואה ונוכל להתחיל בשיקום הכלכלה. זה אפשרי. מדינות אחרות עושות זאת. זה תלוי בהיענות של הציבור להנחיות ובכך שהמערכת הפוליטית תתחיל לתפקד, ולו במעט. אנחנו צפויים לעבור תקופה קשה בשבועות הקרובים, אבל אני מקווה שנדע לתמוך באלו שקשה להם יותר בימים אלו, ולצאת מתקופה זו מחוזקים לדרך חדשה.

לכתבה קודמת של רענן

עכשיו שלאט לאט חוזרים לשגרה, מתחילים ארגונים להבין שלצד הצדדים השליליים (בעיקר כלכליים) של הקורונה ניתן לקחת דברים טובים מהקורונה. שההתנדבות והעזרה ההדדית הם חלק נכבד כמובן, אבל יש דברים נוספים כמו יתרונות לעבודה מהבית וביצוע ישיבות ב-ZOOM והבנה שישנם עובדים שאינם הכרחיים לארגון.

בגח"א אנו מגלים דברים פחות חיוביים, כשהגדול בהם הוא היעדר ההנהגה, ישנם מנהלים שמנהלים את היום יום שלנו (לפחות אמורים) אבל בזמן משבר פונים להנהגה ולא למי שתאור התפקיד שלו מתחיל ב"מנהל".

הלכה למעשה היא שחברים התנדבו להוביל את הארגון בזמן משבר ועשו זאת על הצד הטוב ביותר ובעצם להיות "הנהגה חליפית" למנהלי הארגון שהיו ב"חצי חל"ת בזום"

ולא ניצבו בקדמת הבמה מול הקהילה, ענפים  עסקים ומנהלי הביניים שעבדו שעות על שעות לקיים שיגרה כמעט בלתי אפשרית ועשו זאת בהצלחה רבה (תודה לכם).

יתרון נוסף לקורונה הוא שבזמן משבר הקורונה יצא לי לפגוש חברים ועובדים בקיבוץ שהרבה זמן לא יצא לי לדבר איתם. דרך שיחות אלו נחשפתי לשגרת יומיום בקיבוץ שקצת הפתיעה אותי.

מסתבר שהעדר הניהול קיים גם ביומיום ולא רק בזמן משבר:

• עובדים שלא ברור להם מי המנהל שלהם או לא פוגשים את המנהל שלהם על בסיס קבוע, אשר מקבלים החלטות על שירות לחבר על דעת עצמם.
• מנהלי ביניים שמייצרים מציאות בשטח של פעילויות שלא אושרו על ידי המנהל שלהם.
• פרויקטים שבוצעו ולא ניתן עליהם דיווח איך הסתיימו והאם עמדו ביעדים או תקציבים שנקבעו.
• בעלי תפקידים/נותני שרות שחברים מתלוננים שוב ושוב על טיב השרות שהם נותנים ולא מטופל.
• עסקים/ענפים שלא מספקים שרות הולם לענפים/עסקים אחרים.
• בעלי תפקידים שכירים שפתאום יש להם סגן/עוזר ויועץ.
• מנהל ענף שמתקשה לייצב תקציב, ממונה לו יועץ/מלווה במקום המנהל שלו.

דוגמא קטנה: דיברתי עם חבר קיבוץ על עבודתו באחד הענפים בקיבוץ. הוא טען שאני מגזים וכי ישנם מנהלים בקיבוץ.

שאלתי: האם הם מנהלים?

ענה: כמובן!!!

שאלתי: הם מנהלים בתואר שלהם אבל האם הם עוסקים בפעילות ניהולית?

ענה: כמובן!!!

שאלתי: כמה שנים עבדת תחת אותו מנהל מגזר?

ענה: 3-4 שנים

שאלתי: כמה פעמים עשה לך המנהל שיחה אישית באותן שנים?

ענה: 0

שאלתי: אם לא פגש אותך אישית ברור שנפגשתם בישיבות של הענף עם מנהל המגזר?

ענה: לא היו כאלו.

שאלתי: אתה רוצה להגיד לי שבמהלך 3-4 שנים אותו מנהל לא ישב עם הענף על תוכנית עבודה שנתית, תקציב שנתי או סיכום שנה?

ענה: מסתבר שלא.

שאלתי: האם עכשיו אתה מבין למה אני טוען שהמנהלים (התואר) לא מנהלים (בפועל)?

ישנם אירועים שרוב הציבור לא חשוף להם אשר מחזקים את דעתי כי אמנם החברים עברו עקב ההפרטות לניהול כלכלי משפחתי אפקטיבי, אבל איפשהו שכחנו לדרוש את אותו ניהול שקוף ויעיל ממנהלי הקיבוץ.

הקיבוץ ונכסיו הם שלנו, של החברים ולא של אף מנהל שעושה פה תחנת ביניים. מה הסיבה שאנו לא דורשים ממנהלי הקיבוץ (כחלק מתנאי ההעסקה שלהם) לייצר עבורנו מערכת יעילה עם שירותים מצוינים ועסקים רווחיים שכל נכסיו מניבים אשר יביאו אותנו לשגשוג חברתי וכלכלי, מציאות בה נכסי הקיבוץ משלמים על כל הוצאות הקיבוץ ואף משלמים דיבידנדים לחברים במקום שהחברים יממנו על ידי מיסים את מערכות הקיבוץ ויקבלו תירוצים למה הנכסים לא מניבים?

זאת אנו צריכים (לפחות) לדרוש מהמנהלים של הארגון הזה שנקרא גבעת חיים איחוד.

ראינו בקורונה שיש בקיבוץ אנשים שאכפת להם מהקיבוץ ויודעים להוביל ולנהל. אולי הגיעה הזמן למנות מנהלים כאלו.

מגיע לנו כעסק וכקהילה מנהלים אכפתיים שמרגישים שזהו הבית שלהם!

כשקראתי את הפוסט של שביט מספר פעמים, לקחתי בידי את הספר של בר וגרומב "התנדבות במציאות משתנה" שפורסם בשנת 2015. כמובן שאני מודה לשביט שהציף  בכנות את תחושותיו לגבי האווירה המתגייסת והמתנדבת הקוראת להתנדבות הקהילה.

יש לומר ששביט צודק באומרו שהתנדבות אפקטיבית היא התנדבות מרצון, של כל אחד לפי יכולותיו ורצונותיו והיא מתקיימת באווירה חופשית מלחץ, כפייה או  כל גורם שיפריע לבחירת המתנדב להתנדב. אין זה אומר שאין לגיטימיות ואף חובה של הגוף הקורא להתנדבות לנסות לדרבן את האנשים להתנדב ועליו מוטלות עוד כמה מטלות שנפרט בהמשך.

חוסן קהילתי

בהגדרה, חוסן (Resilience) היא "תכונת הקפיץ לשוב למצבו הרגיל לאחר שהופעל עליו לחץ או מתח" ובהשאלה, זו תכונה המאפשרת לבני אדם לחזור לעצמם לאחר אירוע המפר את שיווי המשקל. ניתן לפתח גורמי חוסן לנוער ולאנשים מבוגרים (את זה אני מלמד במכללה) ואף לקהילות שלמות. בן נשר, להד ושחם (2002) הגדירו חוסן קהילתי: "יכולת עמידה בפני אובדן פוטנציאלי או התאוששות מאבדן/נזק לאחר התרחשותו".

מתייחסים לשני רכיבים מרכזיים:

עמידות – היכולת להקטין נזק של אירוע חירום או מצב חירום בקהילה והתאוששות –יכולתה של הקהילה לתפקד לאחר הפגיעה. מחקר משנת 2013 מצא שהרכיבים המרכזיים בתחושת החוסן בקהילה הם אמון במנהיגות, יעילות קולקטיבית, קשר למקום, אמון חברתי ומוכנות מראש. בהקשר זה, מצב חירום מגביר את ההתנדבות ואת הרצון לעזור כ"אני חלק מקהילה הפועלת ועושה למען עצמה" ומתוך רצון לעזור לה.

אחד ממדדי החוסן הקהילתי היא רמת ההתנדבות בשוטף והנכונות לפעול בחירום.

התנדבות בחירום בקהילה

מצבי חירום, כמו מגפה, רעידת אדמה, מלחמה , צונאמי וכדומה, מחייבים משאבים רבים בזמן מהיר מאוד ולכן חשוב לכל יישוב, שכונה ועיר להיות ערוכים לגיוס והשמת מתנדבים רבים במערכות כדי להבטיח רצף חיים הדומה ככל הניתן לזמנים רגילים, שהוא אחד הגורמים המחזירים שפיות נפשית ויכולת עמידה במצבי לחץ. לכן מערך מתנדבים מיומנים ומאורגנים בזמן שגרה יקדמו מאוד את התפקוד היעיל של הקהילה בחירום. להתנדבות משמעות רבה, הן לפרט והן לקהילה.

אחד המאפיינים בזמן חירום היא התחושה של חוסר אונים ואבדן שליטה של הפרט באירועים המתרחשים מבלי שיש לו את היכולת להשפיע על ההתרחשות ומצב זה יוצר תסכול וחרדה. אחת הדרכים להפיג תחושת חוסר אונים היא בהתגייסות להתמודדות עם האירוע, שגם אם אין אפשרות לשנותו, ניתן למזער נזקים בסיוע לקהילה בהתמודדות עם השלכות האירוע. הפעלתנות הזו מחזירה לפרט את האמונה שהוא בשליטה, שהוא חיוני ושהוא עוזר לעצמו ולסובבים אותו.

כמו כן, יש להתנדבות משמעות לקהילה במספר היבטים: ראשית, התנדבות מסיבית משדרת עוצמה לציבור המרגיש שאינו לבד במצב החירום. התגייסות הקהילה על מנגנוניה הממסדיים ומערך ההתנדבות, משדרים בטחון, שליטה ועוגן יציב לטיפול בנפגעים ביעילות.

כמו כן, ההתנדבות מאפשרת לקהילה לייצר פתרונות שאינם בהישג יד כלכלי לו היו צריכים להתבצע בתשלום וכל זאת מעבר לפן הערכי המעצים ומחזק את ההון המקשר ומגשר בין ארבעת השחקנים העיקריים בקהילה: התושבים, הממסד השלטוני, המגזר השלישי והמגזר העסקי.

התנדבות בני נוער

מעמד המתנדב מעצים את בני הנוער ומעלה את תחושת המסוגלות העצמית, הערך העצמי ותחושת השייכות למשהו גדול מהם. מדובר בשלושה מרכיבים חשובים בתקופת עיצוב הזהות, כל זאת ובתנאי שההתנדבות נעשית מתוך בחירה, שמקום ההתנדבות מכיל ומותאם לנערים ובעיקר שההתנדבות חיונית לקהילה או לארגון הקולט. כידוע, בני נוער אינם קונים זיוף ומזהים מהר מאוד מתי מכבדים את זמנם וכי מאמציהם אינם מתבזבזים בדברים לא חיוניים.

גיוס, ניהול ושימור ההתנדבות והמתנדבים

מכל אלו נובע הצורך החיוני של הקהילה לגייס, לארגן, להכשיר ולתחזק את מערך המתנדבים על שני סוגיו, המאורגנים והספונטניים, כלומר אלו שבדרך קבע מתנדבים בנושאים ספציפיים ואלו שמתגייסים בזמן חירום ואינם נמנים על מערך ההתנדבות היישובית.

לכן לא רק שלגיטימי לעודד התנדבות אלא שמחובתה של הקהילה המאורגנת על מוסדותיה להפעיל מערך מתנדבים עם רכז, צוות השמה ומעקב וכל הנדרש לשם תחזוקת המתנדבים לאורך זמן.

מאמצי הקהילה לגייס ולדרבן מתנדבים בידי שליחיה אינם צריך להיתפס כהפעלת לחץ בלתי לגיטימי על הפרטים בקהילה, שזכותם להתנדב לפי מידת הפניות והרצון החופשי שלהם. תפקיד מערך המתנדבים ליידע ולאפשר בצורה נוחה ככל שניתן למתנדב הפוטנציאלי להירתם למאמץ בנושא ובזמן הנוח לו אם ברצונו בכך.

מסקנה: יש להעריך את המתנדב ולכבד את מי שכרגע לא מתאים לו.

סוף עידן האינדיבידואליזם  (ניאו-ליברליות) ופריחת עידן הקהילתיות

עוד לפני משבר הקורונה, החל העולם המערבי להתפכח  מאשליית המסר הניאו ליברלי – אינדיבידואליסט שבא לידי ביטוי קיצוני בגלובליזציה והקפיטליזם החזירי. כל יום צומחים במרחבים העירוניים סימנים נוספים של התארגנות אנושית קואופרטיבית, ארגוני NGO, קהילות ווירטואליות בעלות עניין, רשתות חברתיות משתפות, שיתוף ידע, עבודה בצוותים ושיתופי פעולה מחליפים בארגונים מובילים את התחרותיות האישית.

העולם העסקי וביתר שאת העולם הקהילתי, מגלים מחדש את הקהילתיות והערך של איגוד בני אדם לקידום מטרות משותפות. סביר להניח שמשבר הקורונה  יאיץ את קצב השינוי ולא רחוק היום שנראה עולם מאורגן אחרת, אבל על כך נרחיב במאמר אחר.

לסיום, כל הזמן עולה לי שמו של ספר שכתבו לפני שנים רבות ארזה צ'רצ'מן ואלישבע סדן (2003) העוסק בשיתוף ציבור בתהליכי התכנון האורבני ונראה לי ראוי לסיים איתו את המאמר, תוך התנצלות על שהארכתי מעט. "השתתפות, הדרך שלך להשפיע".