נכתב בעקבות ראיון עם ניב יגר ("ויקום הגנן")  אודות ענף הנוי בעלון מספר 1065 אשר התפרסם בחודש אפריל.

"איתמר, אח שלי, סיפר לי שבמחסן הנוי היה כתוב על הקיר: 'אדם, שתי מעות בכיסו, באחת יקנה לחם שיהיה לו ממה לחיות ובשנייה יקנה פרח כדי שיהיה לו בשביל מה לחיות'.

חלפו שנים רבות, היום כל אחד בקיבוץ דואג שתהיה לו מטבע בכיס כדי לקנות לחם לו ולמשפחתו – אבל הפרחים עדיין באחריות הקיבוץ. במשך עשרות שנים הייתה הגבעה שלנו פורחת וזו הייתה בהחלט עוד סיבה לחיות: מדשאות מוריקות ומכוסחות, שדרות גזומות ומטופחות, ערוגות פרחים שנשתלו במחשבה וטופחו כך שיפרחו בשלל צבעים לאורך כל השנה. השטחים הפתוחים, החורשות וצידי הדרכים עובדו, רוססו, עושבו והשלימו מראה שאמר כולו השקעה, אסתטיקה, מחשבה לעתיד ואחריות לקהילה כולה. הנוי בקיבוץ לא היה רק צמחייה. הוא היה חלק מהזהות המקומית, מהתרבות ומהתחושה שיש כאן בית שמכבדים אותו ושומרים עליו. המצב היום שונה לחלוטין וזה באמת כואב.

מה לעשות? אני בא מבית יקה. המשמעות העיקרית היא שהכל צריך להיות מסודר וכך היה פה גם בתחום הנוי מאז ומעולם. דורות על דורות גדלו פה ככה, עד שהגיעה התפיסה שנקראת 'בר-קיימא'. זה הפוך מכל מה שהקיבוץ הזה גדל עליו וזו, לדעתי, הזנחה.

אני חושב ששינוי הוא בדרך כלל מבורך, אבל בטח לא בקיצוניות, לא באגרסיביות ובלי הקשבה. שלא יבינו אותי לא נכון, אני אוהב מאוד פרחי בר: את החצב המופיע ומסמל את בוא הסתיו והשנה החדשה. את מרבדי הפרגים בסוף החורף ואת החרציות המבשרות את פסח והאביב. אני אוהב דרדרים כחולים וורודים, את סיפן התבואה המרשים ואת החוטמיות המתנשאות לגובה ושלל פרחי הבר הנוספים שבהם התברכה ארצנו

אני גם אוהב מאוד דגנים, בעיקר כשהם מופיעים בשדות ירוקים או קצורים של חיטה ושיבולת שועל. פחות כשהם מכסים איי תנועה וצידי דרכים, נשארים יבשים כל הקיץ, מפיצים זרעים ללא שליטה, משמשים מסתור לנחשים ומהווים סכנת שריפה.

השיטה גורמת לכך, שבין היתר, שבילים ומדרכות מכוסים בידי שיחים וצמחייה המתפשטת עליהם ללא מגע גינון וכך נאלצים הולכי רגל, גם ילדים וזקנים, לרדת לכביש כי מדרכות רבות פשוט בחצי מהרוחב שלהן. תמרורים באזורי סיכון מוסתרים בידי הצמחייה שאינה מרוססת ואינה מטופלת ויש כבר מקומות בקיבוץ שהפכו ללא נגישים, בגלל הזנחה וחוסר טיפול בצמחיית הפרא.

אפשר לראות כי חלקים גדולים של מדשאות בנעורים, בגנים, בחיילים וברחבי הקיבוץ פשוט מתייבשים כתוצאה מהחלטה, זו כבר לא מדשאה, זה שטח של דשא יבש ועשבים שלא טיפלו בהם שהופך למוזנח.

ענף הנוי אינו עסק פרטי ואינו גינה פרטית של אדם זה או אחר – הוא אמור לתת שירות לכלל הקהילה על גווניה ועל דעותיה. מתקבל הרושם שהקו נקבע בידי אדם אחד לפי תפיסתו האישית ללא נכונות אמיתית להתחשב בדעת חלק גדול מהציבור שחי פה ומשלם עבור השירות הזה.

צריך להזכיר כי כל זה עולה לקיבוץ ולנו כסף רב וענף הנוי נמצא בגרעונות כבר שנים. חלק גדול מזה נובע מגן הירק שהוקם, לפי מיטב ידיעתי, ללא דיון ציבורי וללא אישור רשמי מהנהלת הקיבוץ והוקם כעובדה בשטח שהוא אזור תפעולי. יש שם עובד במשרה מלאה ולמקום מוקדשים משאבים אדירים שלדעתי באים על חשבון הנוי והגינון של הקיבוץ. חשוב לי להדגיש כי אינני מתנגד לגן הירק, אבל חשוב להפרידו מענף הנוי הן בתקציבים והן בכח האדם.

הסטנדרט צריך להיות של גינון, לא של הזנחה אלא של ניצול נכון של המשאבים כולל עיבוד השטחים הפתוחים עם כלים חקלאיים וריסוסים סלקטיביים המאפשרים לשלוט בעשביה, השקייה וכיסוח הדשאים תוך צמצום גודל המדשאות לחסכון במים הם רק דוגמאות שראוי לדון עליהם ולא לפסול על הסף. התוצר שהחברים מקבלים פה מענף הנוי הוא לא טוב.

באזורים לא מעטים יש כאן עשבייה פולשת כי לא מרססים ואיפה שלא משקים ולא מרססים, כבר התבססה עשביית פרא שקשה מאוד יהיה לטפל בה. עצם המילה ריסוס הפכה כמעט לשם נרדף לשטן בלי קשר למינון, לאופן השימוש או להבדל בין ריסוס חקלאי אינטנסיבי לבין תחזוקת נוי מבוקרת. הפחד האוטומטי מכל שימוש בקוטלי עשבים הפך אצל חלק מהאנשים לעמדה אידיאולוגית, גם כאשר מדובר בשימוש מבוקר, נקודתי ומקצועי בחומרים המאושרים לשימוש ובעלי שארתיות נמוכה.

כיכר הטרקטור הצהוב שאבא שלי, זיגו ואריק סיון הקימו וטיפחו, מלאה בעשבים שוטים והדי-5 המיתולוגי מחליד ומתפורר. גם ערוגות רבות אחרות ברחבי הקיבוץ, שפעם שגשגו ופרחו, מלאות היום ביבלית, סיידא ושאר עשבים פולשים. אבל האחריות אינה רק על מנהל הנוי אלא גם על מי שממונה עליו – הנהלת הקיבוץ אמורה לקבוע מדיניות, להציב גבולות ולוודא כי המרחב הציבורי משקף את רצון הקהילה כולה ולא את תפיסתו של אדם אחד. במקום זאת יש תחושה של היעדר פיקוח והיעדר בקרה.

הגיע הזמן לעצור, להקשיב לציבור ולזכור שענף הנוי קיים כדי לשרת את הקהילה ולא כדי לחנך אותה או לכפות עליה תפיסת עולם אחת. אני בעד דו־שיח, ראש פתוח ושיתוף פעולה. אפשר וצריך לנהל גינון בר־קיימא בלי להזניח את הסביבה. ניצול נכון של משאבים יכול לכלול עיבוד שטחים פתוחים בכלים חקלאיים, ריסוסים סלקטיביים ומבוקרים לצורך שליטה בעשבייה, השקיה וכיסוח תוך צמצום שטחי המדשאות לחסכון במים, לצד ערוגות ייעודיות לפרחי בר ושטחים פתוחים שנותנים תחושת טבע ומרחב. אני חושב שהנהלת הקהילה צריכה ליזום פתיחת דיון ושיח שיביא לשינוי שייתן מענה לצרכים ולרצונות של כלל האוכלוסייה בגבעת חיים ולא רק לחלק קטן ממנה".

כמה נקודות בשביל קונטקסט: אני לא חבר של ניב יגר (בחור נחמד סה"כ) ואף פעם לא אכלתי אצלו ארוחת ערב, אפילו לא כוס קפה. לא גדלתי בגבעת חיים איחוד. אני גר פה 13 שנים ומכיר את גח"א כ־24 שנים (מאז שהכרתי את מאיה) אני לא "מחבק עצים", לא מאמין בפיית היער, אני לא אוכל אורגני, אין לי אג'נדה סביבתית נוקשה ואני לא מתנגד באופן עקרוני לריסוסים באשר הם (אפילו עבדתי בחיפה כימיקלים).

אני מבין שיש אנשים עם טעם שונה לחלוטין משלי ושאולי אני בדעת מיעוט. בחרתי לכתוב כאן לא בשביל להתווכח עם אף אחד, כי אין מה להתווכח על ענייני טעם ריח וכו' אלא להביע את דעתי. אני יודע שיש עוד שותפים לה.  

לכל אחד מאיתנו יש טעם חזותי שונה וכל אחד מעצב את הבית שלו אחרת. מספיק לראות את הניסוי החברתי שנקרא שכונה ג', בו כל משפחה קיבלה את אותה מסגרת והתקבלו עשרות תוצאות שונות לחלוטין, כדי להבין עד כמה הטעם האישי מגוון אפילו בתוך אוכלוסייה הומוגנית למדי.

יש בגבעת חיים איחוד נוי מרשים. ניכר שבמשך עשרות שנים השקיעו אנשים טובים מחשבה ועבודה קשה כדי שיהיה פה יפה: עצי הענק, המדשאות, גני המשחקים ושיחי הנוי הפורחים הם עדות לכך. גבעת חיים איחוד – מקום יפה.

כשעברתי לכאן לפני שנים לא הצלחתי להתאהב במקום. משהו כמעט אנרגטי (!אזהרת ניו אייג'!) הרגיש לי זר. הכול ירוק מסביב, הגינון מטופח ונעים והכול מוקף פרדסים ומטעים ושדות גד"ש. אבל משהו היה חסר לי. היום ברור לי שהמרכיב שהיה חסר לי הוא טבע. בר.

מוזר לגור בלב אזור כל כך ירוק ולהתגעגע לטבע אבל בעמק חפר כמעט שאין טבע. הכול סביבנו הוא מעשה ידי אדם (להוציא אולי את גבעת הדורבנים). גם בתוך הקיבוץ הכול היה מוקפד מאוד, מתוכנן ומעוצב. יש מי שרואה בכך יופי. יש מי שרואה בסדר ללא פשרות ובהתערבות קפדנית בכל חלקה איכות אסתטית ואני מבין את זה אבל אני לא מרגיש את זה.

לטעמי, בשנים האחרונות קורה לקיבוץ שינוי חיובי בהיבט החזותי. הוא התחיל להרגיש יותר כמו כפר. כפר כזה שאפשר לראות לפעמים בגליל או ביוון — כפר אליו אתה נכנס והוא מרגיש טבעי אבל מטופח, נינוח, רענן ומותאם למקום. זה לא אומר שקודם לא היה פה יפה. אבל ברור שהיה פה שונה, ושהגישה האסתטית השתנתה. קצת כמו גבר שגידל זקן או אישה שהפסיקה לצבוע את השיער. האם זה חייב להיתפס כפעולה של הזנחה? או רק כשינוי בתפיסה אסתטית?

הקיבוץ שלנו לא הפך למוזנח. מטפחים אותו באהבה, במחשבה ובהרבה עבודה קשה. פשוט מטפחים אותו בצורה אחרת ולכן הוא גם קיבל אופי חזותי מעט שונה מזה שהיה לו בעבר. יש בו יותר שונות ביולוגית, יותר צמחיה מקומית, פרחי בר, יותר פרפרים, ציפורים ודבורים. הוא התקרב לטבע יותר ועדיין יש סדר בדברים. אין כאוס.

אני אוהב לחלוף בכביש הגישה ולהתפעל מהחרובים והאלונים, מהשקדיות הפורחות בעונה ומהכיכרות בהן יש חן טבעי של חורש ים־תיכוני. בעיניי, העשבייה המכוסחת בגסות ופרחי הבר יפים יותר מערוגות של עונתיים צבעוניים. התוצאה – אני מרגיש כאן טוב יותר.

לגבי גן הירק, נושא נוכח מאוד בביקורת על התנהלות ענף הנוי. חייב לציין שאני קונה מעט מהתוצרת של גן הירק. רק מדי פעם. הנושא האורגני לא כל כך חשוב לי ואני גר 20 מטרים מהכלבולית, כך שבסוף אני בדרך כלל בוחר בנוחות (עצלות) אבל בכל פעם שאני רואה את גן הירק שלנו אני מתמלא גאווה ושמחה.

איזה פרויקט מדהים. צריך רק להיזכר במגרש הנטוש שהיה שם קודם וכמה חיים יש במקום עכשיו. יש לנו גן ירק בו כל אחד יכול לבוא ולראות איך גדלים ירקות, לעבוד קצת, לנוח בצל, לעשות מדורה, לבשל, ומי שרוצה יכול גם ליהנות מהתוצרת בכל שבוע במחיר נוח  — תוצרת שנמכרת במעדנייה המעולה של חדר האוכל. איזו סינרגיה. הכפר שלנו במלוא תפארתו.

גן הירק הזה הוא התפרצות של אסתטיקה ושל יצירה. כשאני מספר (משוויץ) עליו לאורחים ולחברים אני גאה בכפר שלנו. למי שעוד לא עשה את זה — קחו לעצמכם חצי שעה ובקרו שם ובאותה הזדמנות, בקרו גם בגן ליאור הסמוך, שהוא יצירת מופת בפני עצמה. אני לא יודע אם יש קשר לענף הנוי אבל זה באמת מקום יפה, מרגש ומיוחד במינו.

האם גן הירק הוא לא פרויקט שכולו נוי? האם זה פרויקט שצריך למדוד במונחים כלכליים, כאילו היה עסק מסחרי? בעיניי, ענף הנוי וגן הירק בתוכו דומים לענף התרבות. אין בהם תועלת כלכלית ישירה. הם קיימים בשביל הנפש ואיכות החיים והם נתונים לטעם אישי.

האם הכול מושלם? בוודאי שלא. האם אין פינות בקיבוץ שדורשות עוד תשומת לב וטיפוח? ברור שיש. האם לצורת הטיפוח הזו יש גם מחירים? כנראה שכן. האם ענף הנוי צריך להתייעל ולהשתפר מבחינה כלכלית? אולי – אני באמת לא יודע. אני לא בקיא במספרים ואין לי כלים לקבוע אבל במבחן האסתטי, במבחן התחושה והאנרגיה שהמקום משרה — אני אוהב את התוצאה.

גרים כאן הרבה מאד אנשים. לא נוכל להסכים כולנו על מה יפה ומה לא. צריכים להיות קשובים, להתפשר ולהתחשב. זה נדרש ממנהלי הענפים המשפיעים על החיים של כולם והם עובדי ציבור. ברור שקשה במיוחד למי שגדל כאן להתרגל לשינויים ואני, שהגעתי לפה מבחוץ, פחות קשור רגשית לתמונה הקודמת.

אני רואה את שתי התמונות ממוזגות לתמונה אחת יפה: את הבסיס המדהים שהניחו פה אנשי הנוי במשך עשרות שנים ואת הנגיעה המשוחררת והטבעית יותר שמיישמים אנשי הנוי של היום. הדברים עוד יכולים להשתנות בעתיד וה"מדיניות" יכולה לזוז גם לכיוון אחר, אבל בלי לשפוט אנשים (את ניב או אנשי הנוי בכלל) אלא רק את התוצאה ולגופו של עניין, אני חושב שהתוצאה נהדרת.

בראשית הייתה "הנקודה". כך מתחיל הסיפור של גבעת חיים איחוד. "הנקודה" הייתה כינוי נפוץ לימים הראשונים של יישוב שהוקם בראשית המדינה. גם חברי גבעת חיים איחוד כינו כך את היישוב החדש שהקימו על גבעת חול בעמק חפר בשנת 1952. השאלה "אתה בא לנקודה?" הייתה שאלה מוכרת בקרב אלה שעברו מהקיבוץ הישן (גח"מ) לקיבוץ החדש.

גבעת חיים איחוד התחיל כקיבוץ קטן ובהדרגה גדל היישוב והתמסד. אט אט תפסו דרכי כורכר את מקום של שבילי החול, הוקם בית-ספר מקומי ונבנו בתי ילדים שתוכננו במיוחד בידי אלכס קסטן ז"ל, ארכיטקט הקיבוץ. בהמשך הוקמו מוסדות ציבוריים, כמו המועדון ואפילו החלו לחשוב על הקמת אולם גדול שישמש את החברים והילדים בחגים, במופעים, בסרטים ובמסיבות. מדי חודש התפרסם "בתוכנו", העלון המקומי ובו סקר ישראל כץ ז"ל, בונה הקיבוץ, את התקדמות הבנייה ואת התוכניות לעתיד.

שנים אחר כך קיבל השם "הנקודה" חיים חדשים, עם הקמת מוזיאון "הנקודה, קיבוץ של פעם". סביב שנת 2000, חלמו כמה חברים אוהבי נוסטלגיה ובראשם פינדה שפע ז"ל (שבמשך שנים אסף חפצים וזכרונות מהקיבוץ של אז) להקים מוזיאון קטן: כזה שייתן לדורות הבאים מושג מה היה פעם, איך אכלו, איך גידלו ילדים, איך עבדו ואיך גרו ראשוני הקיבוץ.

פתי ונחום ידיד ז"ל, עם בני ובנות המצווה של מחזור מ"ט והוריהם, הפכו את החלום למציאות במבנים הנטושים אשר שימשו מגורי המתנדבים. בעזרת חפצים ואוספים הם ביקשו להחיות את הסיפור של הקיבוץ בראשית דרכו. המקום נקרא "הנקודה, קיבוץ של פעם". החדרים קיבלו לבוש מתאים לפי הנושא שכל חדר נבחר לייצג – דירת מבוגרים מפעם, תצוגה של כיתת לימוד ומדגם קטן של ריהוט פעוטון מפעם, הנהלת חשבונות, מרפאה ועוד. המוזיאון המתוק הזה היה אהוב על אלו שזכרו והתרפקו על העבר המקומי וגם על אלו שלא הכירו את המקום וגילו את הסיפורים מאחוריהם דרך החפצים.

לצערנו, המוזיאון לא שרד את תקופת השינויים בקיבוץ. לאט לאט נכבשו חדרי המוזיאון לטובת עסקים קטנים שנכנסו למתחם והסיפור של "הנקודה, קיבוץ של פעם" השתנה שוב.

בשלב הזה קיבל "מולהלול" תפקיד חשוב בשמירה על חלק מהרוח והזכרון של המקום. במשך שנים שמרו נירה פרינץ וחנוש מורג על המקום במסירות והפכו אותו להרבה יותר מחנות יד שנייה.

זה היה מקום של חפצים עם נשמה, של שיחות, של זכרונות ושל מבט אוהב אל הדברים הפשוטים של פעם. בתוך החנות שלהן נשמר משהו מהרוח של המוזיאון הישן, גם אם לא תמיד בתנאים מוזיאליים וגם אם שיני הזמן והאבק עשו את שלהם.

אחרי שנירה וחנוש סיימו את דרכן במקום, עמד המבנה במשך כמה חודשים כמחסן של חפצים, זכרונות ושאריות מהמוזיאון שפעל בעבר במתחם. בשלב מסוים לקח ענף התיירות אחריות על המקום, בשיתוף הארכיון, והוחלט להקים בו מרכז מבקרים חדש.

השם "מולהלול" נשמר ולא במקרה. הוא מזכיר את מה שהיה כאן פעם, אבל גם נותן מקום של כבוד לשנים בהן החזיקו נירה וחנוש את המקום וסיפרו בדרכן את סיפור הקיבוץ דרך הדברים הקטנים. השם שומר על הרצף בין הלול והמדגרה, המוזיאון הקטן של "הנקודה" ומרכז המבקרים החדש.

מתחם הנקודה מחזיק בתוכו שכבות של עבר, הווה ועתיד. אפשר לדמיין את האפרוחים הצהבהבים שבקעו במדגרה, את מחסן ההודיה בו התחילו העובדים את העבודה, את הריח של הצבע בסטודיו של האמן ידיד רובין ז"ל, את השיחות הצוהלות של המתנדבים, את הססגוניות של התערוכות של הגלריה שהקימה חנוש ומאוחר יותר, את ריח הפלאפל הטעים של משפחת נחמני. ליד כל אלה עומד עד היום עץ החרוב הגדול, מהעצים הוותיקים בקיבוץ, המצל על גינת המשחקים החביבה.

ועכשיו, אחרי עבודה מאומצת עם הגר עמיבר (מצוות התיירות ולגעת בחיות) ומתנדבים מסורים, קיבל "מולהלול" שבמתחם חיים חדשים: ניקינו, הבאנו חפצים והוצאנו חפצים, תלינו, חיברנו, עיצבנו ובלענו המון אבק.

לאחרונה נפתח המקום באירוע כולל של כל המתחם. הרבה מבוגרים וילדים מהקהילה הגיעו למתחם הנקודה, הסתובבו, התעניינו, פגשו את המקום מחדש וגילו שגם אם המתחם השתנה, הוא קיבל חיים אחרים ומעניינים, עם פוטנציאל רב להמשך.

"מולהלול" מיועד מעתה להיות נקודת פתיחה לסיורים, מקום מפגש עם סיפורו של הקיבוץ, פעילות קהילתית, אירוח קבוצות, וחיבור חי בין הארכיון, ענף התיירות והאנשים שחיים כאן. בתוך המתחם הזה אפשר להתחבר מחדש לשורשים, למה שהוקם כאן לפני 74 שנים בידי המייסדות והמייסדים ולשאול איך הסיפור ההוא ממשיך לפעום גם בחיים שלנו היום.

מי שנכנס היום ל"מולהלול" פוגש חלל מלא חיים: מדפים עמוסים בכלי מטבח של פעם, צעצועים, ספרים, תמונות, כלי עבודה, מכונות כתיבה, לוחות מודעות, רהיטים ישנים ופינות המזכירות את בית הילדים, את הנהלת החשבונות, את המרפאה, את הסנדלרייה ואת חיי היומיום בקיבוץ של פעם. חלק מהתמונות המעניינות שתלויות במקום הגיעו מתערוכת שנת ה-40 לקיבוץ, שהפיק צוות חגיגות שנת ה-40 בראשות תמר בר אילן.

כדי להפוך את הביקור לחוויה פעילה יותר, יצרנו גם משחק אינטראקטיבי המתאים למבוגרים ולילדים כאחד. המשחק מזמין את המשתתפים להסתובב במתחם, לחפש רמזים, להתבונן בפרטים הקטנים ולגלות עוד משהו על המקום בו אנו חיים דרך החפצים והסיפורים. בנוסף, פוזרו ברחבי "מולהלול" ברקודים המאפשרים לקרוא על חפצים נבחרים, על הפינות השונות ועל החיים בקיבוץ של פעם.

מחוץ למבנה נתלו שלטים המספרים את ההיסטוריה של המתחם ושל המבנים שסביבו, כדי שמי שמגיע יוכל להבין לא רק מה הוא רואה עכשיו, אלא גם מה היה כאן קודם. כך הופך גם השיטוט בחוץ, בין המבנים, עץ החרוב והשבילים, לחלק מהחוויה.

היום פועלות במתחם לא מעט יוזמות מקומיות ששווה להכיר: "כמו פה", הקפה של עזרי, "הדובות" – סטודיו לתרבות, אומנות ותוכן לצד חנות לאומנות ועיצוב (אורטל ישראלי וגאיה שליטא-כץ) "ברקפת" של רקפת מוהר – המשלבת יצירה עם הנאה קולינרית וחברתית, הסטודיו לציור של אמיר שפט, הסטודיו ליצירה של צביה קרול שגם שוזרת זרים צבעוניים, "ספרינא", המספרה של שחר וילק, מרכז רב תחומי להעצמה ולמידה של שירי הורוביץ, "הסטודיו לטפטים ומוצרים שמחים לבית" של גל ושירי הדר שוביץ וכמובן הגלריה בהובלת מיטל סיון שני וגילת בן אריה. במקום הסטודיו של ידיד פועל היום מרכז חוגים לפעילות גופנית. את נושא ההשכרות של המתחם מרכז קובי אבן שושן מטעם הקיבוץ.

כתבה זו היא למעשה הזמנה פתוחה לחברות ולחברי הקיבוץ להיות שותפים לדרך. ב"מולהלול" אנחנו רואים מרחב שיכול להתפתח יחד איתכם: דרך רעיונות לתצוגות, חפצים שיש להם משמעות, הצעות לפעילויות, זכרונות, תמונות, יוזמות חינוכיות או כל מחשבה שיכולה לעזור למקום הזה להיות חי, רלוונטי ומחובר לקהילה ולקבוצות מבחוץ. מוזמנים לפנות אלינו. נשמח לשמוע, לחשוב יחד, ולבנות את המקום הזה כמרכז שמספר לא רק את מה שהיה כאן פעם, אלא גם את מה שאנחנו בוחרים ליצור כאן היום.

יוצאים לדרך חדשה.

בהצלחה לכולנו.

עופר חגי (לגעת בחיות ותיירות) והיידי עפרון (מידע וארכיון)

תודה לחנוש על הסקירה ההיסטורית (יפורסם בהמשך בבלוג הארכיון באופן מלא).

יום ראשון, תחילת השבוע, שעה 15:56. בבניין המזכירות אותו ציפיתי למצוא ריק למדי, הפעילות רוחשת – בחדר אחד מעיינים חברי קיבוץ בהסכם המוצע עם חברת הגז, בחדר אחר יו"ר הקהילה ומנהל הקהילה בשיחה צפופה, גם אחותי מפתיעה ומגיחה מחדרה, בקיצור – עובדים.

שקד אביב, מנהל הקהילה, מסיים את השיחה שלו, ממהר למטבח ואני מאפשר לו בדיוק 20 שניות של לגימת מים, לפני שאנחנו מתיישבים לשיחה.

כמה חודשים לאחר שנכנס בסערה (לא באשמתו) לתפקידו, אני שואל מה שלומו.

"רוב הזמן טוב", הוא אומר. "רוב הדברים בשליטה ויש גם כאלה שפחות. זה נובע מכך שהתפקיד הזה של מנהל הקהילה דורש החלטות כל הזמן. חלקן מבוססות ידע ובחלק שאין לי ידע, אני משתדל מאוד שלא להחליט מהבטן. לא פעם פשוט אין זמן וחייבים להחליט וכן, לעיתים גם מתרחשות טעויות בגלל זה".

מה למשל?, אני תוהה. יש לו דוגמה. "נושא גדול שמעסיק אותי מאוד, הוא מצוקת הדיור בקיבוץ. לקח לי מעל חודש להבין את גודל העניין ובחודש הזה קיבלתי כמה החלטות, שיתכן כי חלק מהן היו שגויות", יאללה אם התחלנו עם טעויות, אולי נצלול קצת עמוק יותר – אני שואל אם גם "כביש מקורות" שייך לנושא הטעויות.

"הנושא הזה דווקא לא חונה אצלי", הוא אומר ואני שואל – אז אצל מי כן? "מי שטיפל בזה היה יוני, קודמי בתפקיד ומכיוון שמדובר בפרוייקט תשתית בסדר גודל כזה ואני לא שוחה בענייני תשתית, הוחלט כי סיזל יטפל בו. אני מסכים כי מדובר בפרוייקט כשלוני, אבל כשלון שהוא לא רק שלנו".

יש משהו שהוא "לא שלנו" בקיבוץ? אני תוהה. כאן כבר מגיע הסבר ארוך יותר. "הכל שלנו ואנו אמורים להיות מסוגלים להרים כל פרויקט בצורה טובה. עם זאת, מקורות שכרו קבלן לפרויקט והוא שכר קבלן משנה שגם הוא לקח קבלן משנה ומה שאף אחד מהם לא לקח זו האחריות. תוך כדי התהליך התחלף מנהל קהילה ובמקביל כמו תמיד היו בעיות כגון ימי גשם, חגים ועיכובים אחרים וכך נוצר עיכוב גדול בפרויקט שאמור היה כבר להסתיים. גם דברים שבוצעו, כמו הנחת צינור של מקורות, התבררו כטעות במיקום והם נאלצו לחפור שוב על-מנת להניח את הצינור במקום הנכון".

מהדוגמה של "כביש מקורות" אנחנו חוזרים לדבר קצת על אחד הנושאים המרכזיים מהראיון הקודם שעשיתי איתו – האם ניתן עדיין לנהל את גח"א?

"מלווה אותי בעבודה יובל שגיא, המייעץ לבעלי תפקידים בקיבוצים. הוא ואני דיברנו על כך שבקיבוץ אתה מנהל תהליכים לפי כללי הקיבוץ המתחדשים מעת לעת. אני שמח מאוד שכאן בגח"א אנחנו לא קופאים על השמרים, מערערים ומהרהרים על גבולות הגזרה ועל התהליכים המתנהלים בתוכם. לתפיסתי, זה תפקיד מנהל הקהילה – לנהל ולהוביל את התהליכים הללו".

טוב נו, איך אפשר "תהליכים" בלי קצת גז? ההצבעה בגבעת חיים מאוחד מתקיימת בשבוע בו אנו מנהלים את הראיון הזה, כך שסביר כי בעת קריאת שורות אלו, אתם כבר יודעים מה הוחלט שם. אבל עזבו אתכם מהמאוחד – מה קורה ובעיקר מה יקרה באיחוד אחרי ההצבעה ותוצאותיה?

"קשה לדעת ואני לא מתיימר לדעת מה יהיה כאן בעקבות ההצבעה", אומר שקד. "אני מזכיר לך בשלוף שהיו פה סערות כגון המעילה ובחירת מנהל הקהילה והנה, עבר פרק זמן והסערות שככו. מצד שני, נושא פרוייקט הגז הוא שונה מהותית, בעיקר בשל העובדה שהוא נוגע גם לרבים אחרים בעמק חפר מחוץ לגבעת חיים איחוד. יש קיבוצים שכנים שלנו שמתנגדים מאוד ויש את המועצה שמתנגדת. אני גם רוצה להזכיר כי גם בפרשת המעילה וגם בנושא בחירת מנהל קהילה, הרי שלאחר החלטה, הושג רוב לקיום דיון נוסף ואכן התקיים דיון נוסף, כך שייתכן שכל החלטה שתתקבל כאן בנושא הגז אינה סוף פסוק".

אנחנו מדברים על כך שאכן מדובר בנושא בעל השלכות נרחבות בכל הרמות ובכל הכיוונים וכל החלטה שלא תתקבל, תהווה אתגר פנימי וחיצוני. אז הוא מזכיר שוב אתגר שעומד וניצב על שולחנו ומול עיניו.

"מצוקת הדיור כאן גדולה. אנחנו נמצאים כל העת בחוסר ולכן צריכים להקפיד על הכללים בתחום הזה. אחוז גדול מאוד מסדר היום שלי מוקדש למציאת פתרונות דיור וכך, למשל, עסקנו בשבועות האחרונים במשפחות שלא מאכלסות את ביתן בשכונה ג' ומשכירות אותו וההנהלה אישרה להן חופשה מיוחדת. הגבלנו את שכר הדירה שניתן לגבות בשכונה זו לסכומים של בתים עם קומה אחת וכאלו עם שתי קומות. ההשכרה תתבצע לפי סדר התור בגח"א. כמו כן, הגבלנו את זמן ההשכרה לשלוש שנים, מתוך כוונה אמיתית שאותן משפחות יחזרו להתגורר בבית שבנו בקיבוץ. במקביל יש כוונה להאיץ את תהליך התב"ע של הקיבוץ במטרה להגיע ל-550 יחידות דיור. אני מזכיר לכולם שתהליך כזה יביא לשינוי התפיסה של תכנון הדיור בקיבוץ, במובן של בנייה רוויה יותר ובנייה לגובה ואין לי ספק שזכות הקיום של גח"א תלויה בבנייה והתפתחות שיתנו מענה לרצון הגובר לגור פה".

בין כל הנושאים הללו, אני שומע ממנו על הרגעים הקטנים בעבודה שלו, שגורמים לי לחשוב בפעם האלף – מי נכנס בעיניים פקוחות לג'וב כזה?

"כן, יש רגעים שנשרפים הפיוזים", הוא מודה בחיוך. "אבל יש ביומיום פתאום רגעים שאני מצליח לעשות פה משהו ומקבל פידבק חיובי או תודות מחברי קיבוץ ורק בשביל המילים הטובות האלה המעידות כי עשיתי משהו חיובי עבור מישהו – רק בשביל זה הכל שווה. לא הרבה זמן אחרי שנכנסתי לתפקיד כבר הגיעה מלחמה שמצאה פה גם ראש צח"י חדש ואני רוצה להגיד כל הכבוד לגיא קריאו שניהל יחד עם סיזל ואיתי את מצב החירום, בכל מקום והזדמנות בדקנו איך אנחנו אומרים כן במקום לא, החל במערכת החינוך וכלה בתוספת ממ"דים וצריך לומר כל הכבוד לקודמינו שהשקיעו בבניית ממ"דים במבני החינוך. המשמעת של תושבי וחברי הקיבוץ אפשרה פתיחה של חדרוכל, כלבולית ובריכה וזה לא מובן מאליו".

עוד מילים טובות לסיום? בטח. "חשוב לי לציין את מנהלי הענפים. הם מסורים, מחפשים כל הזמן איך לשפר מהכי גדול ועד לעניינים הקטנים. הם מאפשרים למנהל קהילה חצי-חדש לישון בשקט בידיעה כי הדברים מוחזקים היטב. ברור שתמיד יש מה לשפר, אבל אלה החיים האמיתיים והם טובים כאן".

אולי הדבר הכי מעניין בתהליך שעובר על הקיבוץ שלנו בשבועות האחרונים סביב שאלת תחנת הכוח, הוא שהתהליך כבר מזמן אינו רק על תחנת כוח.

כן, יש כאן שאלה גדולה, מורכבת ורגישה עם היבטים של כלכלה, בריאות, בטחון, סביבה, תכנון ועתיד הקיבוץ.

מטבע הדברים היא גם מעוררת חששות, מחלוקות, תקוות ולעיתים גם מתח. נדמה שכמעט כל אחד מאיתנו מסתכל על הנושא מזווית מעט אחרת, עם סדר עדיפויות אחר ועם שאלות אחרות שמעסיקות אותו ובתוך כל זה, מתרחש כאן בעיניי משהו נוסף, חשוב לא פחות: ניסיון קהילתי אמיתי להשתהות רגע לפני הכרעה — וללמוד.

כחבר בצוות הלמידה אני מוצא את עצמי לא פעם מתרשם מעצם הנסיון. לא משום שהכול פשוט או מושלם – להפך. זה תהליך מורכב, לעיתים עמוס, עם הרבה מידע, הרבה קולות ולעיתים גם תחושה של הצפה. אבל דווקא בגלל זה, יש ערך גדול לנסיון לייצר מרחב מסודר, שקוף ומשותף בו אפשר לשמוע, לשאול, לבדוק ולהתלבט יחד.

מלכתחילה הוגדר ייעוד הצוות כהובלת "תהליך למידה קהילתי, מקצועי ושקוף" שיאפשר לחברים לגבש עמדה מבוססת ידע ונתונים. בהמשך גובש מתווה המבוסס על כמה עקרונות פשוטים אך לא מובנים מאליהם: שקיפות, הנגשת מידע, שיח פתוח ומכבד, וחשיפה לקשת רחבה של עמדות ומומחים.

אני מודה שכבר בתחילת הדרך העסיקה אותי שאלה נוספת: איך קורה שבנושא כה מורכב, שרובנו לא באמת מגיעים אליו עם מומחיות מוקדמת, רבים מאיתנו גיבשו עמדה מהר מאוד מהר ולעיתים נחרצת מאוד.

גם אני שואל את עצמי את השאלה הזו, לא רק אחרים. עד כמה אנחנו באמת מוכנים ללמוד? עד כמה אנחנו מוכנים לשמוע נתון, עמדה או טיעון שיאתגרו את מה שכבר החלטנו? מה נדרש כדי להשהות לרגע את השיפוט האוטומטי שלנו?

כשאני מסתכל על המפגשים שהתקיימו, אני רואה מאמץ אמיתי לא "לסמן וי" אלא לאפשר למידה רצינית: אנשי כלכלה ומשפט, מומחי בריאות וסביבה, אנשי בטחון, נציגי מועצה, יישובים אחרים שהתמודדו עם דילמות דומות וגם קולות ביקורתיים.
ולא פחות חשוב מזה – נעשה נסיון לאפשר לחברים להגיב, לשאול, להעיר, להשתתף בסקרים, לצפות בהקלטות ולהמשיך את הדיון גם מחוץ למפגשים עצמם  בקבוצת הוואטסאפ, באתר, בעלון ועוד.

חשוב לי לומר גם משהו על האווירה שהתפתחה לאורך הדרך. בתחילת התהליך הטונים היו לעיתים גבוהים מאוד וצורמים. מעבר לוויכוח הענייני על תחנת הכוח, היה לא פעם גם סב-טקסט של חשדנות – רמיזות על חוסר יושרה, על אינטרסים נסתרים או על התנהלות לא נקייה של ההנהלה ושל גורמים שונים בתהליך.

בעיניי, זה היה אחד החלקים הקשים והמדאיגים ביותר ולכן אני מוצא מקום גם לאופטימיות זהירה. לא משום שהמחלוקות נעלמו – הן ממש לא – אלא משום שנדמה לי שלאורך השבועות האחרונים משהו בשיח השתנה. הרמיזות הללו הלכו ופחתו ובמקומן נשאר יותר ויותר הדיון עצמו: הנתונים, ההשלכות, הסיכונים, היתרונות והדילמות האמיתיות סביב התחנה.

מבחינתי, זה שינוי חשוב מאוד. לא כי כולם מסכימים אלא כי יש יותר נסיון להתמודד עם הנושא עצמו ופחות עם חשדות הדדיים.

ויש עוד דבר שראוי לציין. לאורך התהליך הגיעו אלינו אורחים ודוברים רבים מהקיבוצים השכנים, מהמועצה האזורית, מיישובים שהתמודדו עם דילמות דומות וגם גורמים שמחזיקים בעמדות שונות מאוד זו מזו, כולל נציגי היזם עצמו.

פעם אחר פעם שמענו מהם הערכה גדולה לעומק, לרצינות ולרמת המעורבות של הקהילה בתהליך. נדמה לי שלא תמיד אנחנו עוצרים לראות את זה מבחוץ, אבל בעיניי זו נקודת גאווה קהילתית אמיתית: היכולת לקיים למידה ציבורית יסודית, פתוחה ומעמיקה סביב סוגיה כל כך מורכבת ורגישה.

ובתוך כל זה, אני מרגיש צורך אישי לומר תודה גדולה לחברי לצוות הלמידה – שקד אביב, מיכל בן נח, יעל דייג, שלמה כהן והיידי עפרון, על השקעה עצומה בתקופה אינטנסיבית מאוד. מאחורי כל מפגש עומדות שעות ארוכות של תיאומים, שיחות, קריאת חומרים, התלבטויות וניסיון אמיתי לבנות תהליך מאוזן, ענייני ומכבד. תודה נוספת לחברים שהתנדבו להנחות את מעגלי השיח שהתקיימו בסיום התהליך: עדי תירוש, רועי אסטליין, גליה חן, שקד וממי לברון.

ותודה מיוחדת גם לד"ר חבצלת אריאל המלווה אותנו במסירות, ברגישות ובמקצועיות לאורך כל הדרך. בתוך העומס, המתח והמורכבות, סייע הליווי שלה שוב ושוב להחזיק את התהליך ממוקד במטרה לשמה יצאנו לדרך: לאפשר לקהילה ללמוד באמת.

תהליך למידה לא מעלים מחלוקות וגם בסוף הדרך כנראה לא נחשוב אותו דבר. ייתכן מאוד שגם אחרי שנשמע את כל הנתונים — אנשים שונים יגיעו למסקנות שונות וזה בסדר. אולי אפילו טבעי.

אבל בעיניי, קהילה לא נמדדת רק בהחלטה אליה היא מגיעה אלא גם בדרך בה היא מגיעה אליה.

האם ידענו לייצר מקום שבו אפשר לשמוע גם עמדות שלא נוחות לנו? האם הצלחנו להפריד בין ביקורת עניינית לבין חשדנות או הקשבה חלקית? האם אנשים הרגישו שיש להם מקום אמיתי לשאול, לערער ולהשפיע? והאם הצלחנו, גם בתוך ויכוח משמעותי, לזכור שאנחנו בסופו של דבר קהילה אחת?

נדמה לי שאלה שאלות חשובות לא פחות מהשאלה עצמה שעל הפרק.

אני חושב שיש כאן הזדמנות קהילתית נדירה. אם הצלחנו לקיים תהליך למידה יסודי, שקוף ומכבד סביב נושא כל כך טעון, נוכל לקחת איתנו משהו חשוב גם להמשך הדרך. לא רק לגבי תחנת כוח, אלא לגבי האופן בו אנחנו כחברה מקבלים החלטות מורכבות בעתיד.

בהצלחה לכולנו!

כמה עובדות על פיהן גיבשתי את דעתי: המדינה צריכה להגביר את הספק החשמל כי המדינה נמצאת בקצה הגבול של ייצור החשמל. התצרוכת עולה בקצב גבוה מהייצור.

ולפיכך, המדינה החליטה להקים תחנות כוח המופעלות בגז במרכז הארץ, כי במרכז קיים ביקוש גבוה ושינוע החשמל ממרחקים (מהנגב, למשל) כרוך בקשיים טכניים, אסטרטגיים ואקולוגיים מגוונים.

המדינה אוטונומית להחליט איפה להקים את תחנות הכוח שלה ללא צורך להצדיק או לקבל רשות מהתושבים ולכן, יש למדינה זכות להשיב אדמות המוחכרות לישובים, למען פרויקטים אסטרטגיים עליהם היא מחליטה.

בשוק יש יזמים פרטיים המציעים את שירותם לבנית תחנות כוח עליהן החליטה המדינה ויזם כזה (OPC) פנה לגבעות חיים ביקש את הסכמתן להקצות שטח של 60 דונם למימוש הפרויקט הזה. הנהלת הקיבוץ וקברניטיה הכלכליים ביקשו לבחון את הבקשה ולשם כך שכרה מגוון יועצים.

אבי מושל, היועץ שלנו לענייני איכות האוויר, הוא מומחה רב מוניטין שעבד שנים רבות במשרד לאיכות הסביבה. הוא ביצע סקר מקיף מאוד כשהשאלה העיקרית שנשאלה היא: באיזה אחוז תעלה תחנה בהספק של 850 מגה-ואט את זיהום האוויר שקיים כבר עכשיו? הוא בדק את ההשפעה על זיהום האוויר על כל יישובי העמק והדוח הופץ לחברי שני הקיבוצים.

באופן כללי, תוספת הזיהום לכל אחד מיישובי עמק חפר היא בשברי אחוזים. הזיהום הצפוי הוא של תחמוצות חנקן, שאינן מסרטנות אלא עלולות לגרום לגירוי של מערכת הנשימה. על פי אותו דוח, העלייה באחוז תחמוצות חנקן בעקבות הכנסת התחנה לעבודה, לא תעלה על 0.3%  ועל פי בדיקה שעשיתי, העלייה בתחלואת מערכת הנשימה הצפויה בעקבות כך, היא זניחה.

יש תקווה שההכנסות הגבוהות הצפויות יאפשרו לתמוך בהכנסת רכבים חשמליים, בעיקר תחבורה ציבורית שכיום גורמת לזיהום מסוכן בעשרות מונים מהזיהום של התחנה המתוכננת. כמו כן, תוספת תחנות כוח באיזור תאפשר לוותר על תחנת הכוח בחדרה הפועלת על פחם ומהווה סכנה בריאותית חמורה.

שכרנו מומחה נוסף שאמור לתת לנו תסקיר על עלייה בתחלואה בעקבות הקמת התחנה.הדוח קצת מתעכב כי הכותב הוא רופא וכמובן שחוות דעתו תילקח בחשבון.

יועץ נוסף ששכרנו הוא אלוף (מיל') אייל אייזנברג, מפקד פיקוד העורף לשעבר. הוא בדק את הסיכון של התחנה להוות יעד לטילים או צרות אחרות. גם הוא נתן תסקיר מפורט    שעיקריו יפורסמו לציבור בהמשך, אבל ממנו השתכנעתי שאין מקום לדאגה בהקשר זה.

שכרנו את עו"ד חן שחרור, מומחה לכתיבת הסכמים עם חברות ענק כמו OPC. בניגוד   ליועצים האחרים, הוא נשכר לייצג את האינטרסים שלנו ולסגור את כל הפינות עם OPC, כולל דרישות שלנו לגבי ניטור ופרטים טכניים רבים אחרים שמטרתם לשמור על

האינטרסים של גח"א. מבלי להיכנס לפרטים, ההסכם עם OPC אמור להניב לגבעת חייםסכום של לפחות שמונה מיליון שקלים בשנה. אנחנו, גבעת חיים, נוכל להחליט במה

להשקיע את הכסף, חלקו או כולו.

ההבנה שהקמת תחנת כוח בשטחי עמק חפר פוגעת בצורה מקומית בנוף הירוק ומוסיפה מידה קטנה של זיהום אוויר ומצד שני ההבנה שהחיים המודרניים מצריכים עלייה בתצרוכת חשמל (הרי לא נוותר על מזגנים, תאורה, תעשייה וגם לא נחזור להתנייע באמצעות חמורים וסוסים) המצריכה עלייה בייצור חשמל. בנוסף, ישראל היא מדינה קטנה וכל תחנה שיקימו תהיה קרובה לישובים שהבריאות שלהם חשובה כמו הבריאות שלנו כאן.

אי אפשר להתעלם מההזדמנות הכלכלית שעומדת לפתחנו. לא כי אני בעד למכור את הבריאות בעבור נזיד עדשים אלא כי אני מקווה לא להחמיץ הזדמנויות כלכליות עבור גבעת חיים שמקורות ההכנסה שלו מצטמצמים והולכים והציפיות שלנו לרמת חיים בתחומי חינוך, תרבות, נוי ובטחון סוציאלי, הולכות ועולות. עם כל הנתונים הללו, גיבשתי החלטה לתמוך בהתקדמות בבדיקת ההיתכנות לחתימה על חוזה עם היזם.

חברות וחבריי היקרים בגבעת חיים. קשה להישאר אדישים מול המציאות מולה אנו ניצבים: האפשרות להקים מפגע סביבתי מזהם בלב עמק חפר בסמוך לקיבוץ שכן.

למיטב הבנתי, יזמי תחנת הכוח הגיעו אלינו לאחר שפנו תחילה לקיבוץ המאוחד. הנהלת המאוחד פנתה לאחר מכן להנהלה שלנו כדי לקדם יחד את הפרויקט. נדמה כי המהלך הזה נועד כדי ליצור חזית משותפת וחזקה שתסייע להתמודד עם הביקורת הציבורית שצפו הנהלת המאוחד והיזמים. נראה שקיוו כי "החתונה" עם האיחוד, תעזור לעמוד ביחד עם תחושת הסטייה מהנורמות הערכיות – מהאחריות לסביבה, מהמחויבות לאמת הפשוטה ומההגיון הבריא.

אך דווקא משום כך, חשוב שלא ניתן לשקט המדומה הזה לגבור על החובה לשאול שאלות קשות, לבחון את העובדות וההבטחות המפתות לעומקן ולהגן על המקום בו אנו חיים.

זכינו לאורך דורות לגור באזור שהוא ריאה ירוקה וייחודית במדינת ישראל. כולנו אוהבים את המקום הזה ורוצים לשמור עליו. לכן, אך טבעי שההצעה להקמת תחנת כח מזהמת מעוררת דאגה רבה, אכזבה עמוקה ותמיהה רבה, בעיקר מיישובים הסמוכים לאזור המפגע.

במקביל, אנו שומעים גם את הפליאה (חייב לציין שהיא צינית ומאכזבת) מצד הנהגות הקיבוצים ופרנסי היישוב, הפונים באופן שנשמע כזעקת "הקוזאק הנגזל" – מדוע היישובים הסובבים יוצאים נגד המהלך? חשוב לומר להם בכנות, כן – אנא היו קשובים, אנא הסתכלו רגע סביבכם, רגע חזרו אל האמת, אל פסיפס החיים העדין: עבור רבים מתושבי העמק התחושה היא של פגיעה, כאב ואכזבה רבה לאור החלטה חד-צדדית מצד הקיבוצים. נשאלת שאלה בכאב ותמיהה – לאן פנינו מועדות? האם לפגיעה בסביבה שלנו ובבריאות שלנו ושל שכנינו ?

לפני מספר חודשים, כשלא ידענו עדיין (חברי הקיבוץ) על כוונת ההנהלה להוביל מהלך שהוא עסקי אגרסיבי ויש לו השלכות רבות על מרקם ויחסי הקהילה, היו מי שהתנגדו, אף מתוך ההנהלה ויצאו נגד מנהל הקהילה שנבחר מכיוון שתואר כאדם שרגיש לנושאים קהילתיים ופחות עם נסיון עסקי.

לדעתי דווקא הצד החברתי זו מעלתו וזו חוזקתו של מנהל קהילה. הם טענו שצריך אדם עם רקע עסקי חזק. ההתנגדות הייתה מפתיעה ואף מוזרה מאוד (הרי יש כבר מנהל עסקי – שזה תפקידו העיקרי וטוב שכך) ואנחנו כקיבוץ ניגשנו שוב לקלפי והצבענו ברב קולות מובהק – כן, עבור שקד! כן עבור מנהל קהילה שייצג אותנו כחברה וקהילה.

מכאן, אני רוצה לחזק את מנהל הקהילה שלנו וקורא לו להמשיך ולמצוא את האיזון הנכון בין הצד העסקי לצד הקהילתי – אלו ימים שיש לשמור על קהילתנו, זו דרכנו וכך הצבענו.

במפגש הסברה שהתקיים בקיבוץ, שמעתי את האמירה של היועצת הארגונית, שלפיה הקהילה צריכה עתה "להסתכל פנימה". פנייתה אלינו החברים, נשמעה לי כמעין נסיון לאלחש אותנו, אל מול הקולות מבחוץ, המוצדקים לתפיסתי, הבאים מאלו הנפגעים מהמהלך, מיישובים שכנים הסמוכים למפגע, מפגיעה במרקם החיים בעמק חפר – מסביבתנו. בעיניי, דווקא מבט פנימה מזכיר לנו מי אנחנו ומה הם הערכים שהנחו אותנו לאורך השנים. 

מקרה דומה היה בעמק שלנו, כאשר בשנת 2017 הייתה התנגדות של כלל היישובים להקמת תחנת כוח באזור אחיטוב על שטחים של חיבת ציון. באותה שנה הוביל רני אידן, ראש המועצה, התנגדות ואמר כי לא יתכן שיישוב אחד יציב מפגע בסמוך ליישוב אחר וקבע נחרצות שזה לא יקרה במשמרת שלו.

אנחנו, אותה קהילה שלחמה לפני כעשור נגד הקמת מתקן לטיהור גז בשטחי העמק בשטח מרצ, אנחנו אותה קהילה שפעלה יחד עם המועצה האזורית ועם יישובי האזור, בהתנגדות להקמת שדה-תעופה בשטח המועצה, בסמוך לעין החורש ולקיבוץ המעפיל. בכל אותם מאבקים עמדנו יחד כחומה בצורה מתוך דאגה לבריאות, לסביבה ולשמירה על העמק הירוק שלנו אל מול יוזמות נלוזות של המדינה לפגוע באזור הירוק שלנו.

ראוי גם לזכור את ההיסטוריה המשותפת והעמוקה בין גבעת חיים ליישובי האזור – בשנת 1945 הגיעו מכל קצוות העמק והיישובים הסובבים כדי לסייע לגבעת חיים בשעת "המצור על גבעת חיים". זו הייתה דוגמה מובהקת, שעתה היפה ביותר של הערבות הדדית – ערך יסודי שעליו נבנו הקהילות כאן בעמק, זו הברית בינינו, ברית עתיקת יומין בין ההורים של חברי הקיבוץ כיום לבין שכנינו.

דווקא מתוך אותה רוח עולה השאלה: מה השתנה מאז? האם ייתכן שכיום, לנוכח שיקולים שונים ופיתויים כלכליים, אנו עלולים להתרחק מערכי השותפות? מהערכים המעניקים לנו חוסן – האחריות ההדדית, השמירה המשותפת על הבית והסביבה, ערכים של "לא תעשה לרעך מה ששנוא עליך?".

לכן, במקום להאשים, לזעוק ולתמוה כביכול, מדוע ישנה התנגדות בקרב היישובים השכנים אל מול פעולה חד-צדדית, דווקא עכשיו חשוב לקיים שיח מכבד, קשוב ואמיתי בין הקהילות – שיח המבוסס על הערכים המחברים בינינו, על ההיסטוריה המשותפת שלנו ועל שיתוף הפעולה עם המועצה האזורית והיישובים השכנים לנו.

שיח כזה יכול לאחד אותנו שוב סביב מטרה משותפת: לשמור על העמק שלנו ירוק, כמקום בריא שטוב לחיות בו, לכבד את כלל היישובים, לכבד את קהילת עמק חפר שהייתה לצידנו בימים קשים. עמק חפר הוא קהילה של קהילות.

אני וחבריי המתנגדים להקמת תחנה, פונים אל הנהלות גבעות חיים בבקשה לבחון מחדש את המהלך ולפעול מתוך אותה רוח של אחריות משותפת וערבות הדדית. בידיכם חבריי, האפשרות להוביל החלטה שתשקף את הערכים שעליהם גדלנו כולנו.

חשוב לי לציין שאני חבר הקיבוץ כבר 16 שנים ואשאר חבר הקיבוץ לשנים רבות הלאה. אני פועל ופעלתי רבות למען הקהילה בעשייה בתוך הקהילה ובמאבקים רבים שבהם צלחה דרכנו – גם בנושא כיכר גבעות חיים והבטיחות על כביש 581, פתרונות ופרוייקטים של שיפור תשתיות ואיכות חיים, תרומה לקהילה בעמק ובקיבוץ ותמיד מתוך ראיית טובת הקיבוץ וחבריו, גם כחבר המועצה האזורית וחבר הנהלת המועצה האזורית כנבחר ציבור של הקיבוץ עצמו.

מאחל לנו, חבריי, שנדע לשמור על הקהילה שלנו בגבעת חיים איחוד. שלא ניגרר אחר החלטות של הנהלה ביישוב שכן, שנישאר חזקים ואיתנים כחלק מכלל הקהילות בעמק. לפעול מתוך אחריות למקום שבו אנו חיים, לקהילה שלנו ולעמק כולו.

המערכה הזו גדולה בהרבה מהקיבוץ שלנו ומהמועצה האזורית. מדובר במגה-אירוע של אינטרסים: בעלי הון, בנקים ומוקדי שלטון. דווקא אנחנו, שזעקנו לאורך השנים נגד יחסי הון-שלטון, מוצאים את עצמנו כעת בתוך סערה מורכבת ובסערה כידוע – מחזיקים חזק ושומרים על הצפון. אני מאמין שבכוחנו לבחור שלא להיות קלפים במשחק הזה. עלינו להיות ערניים, מפוקחים ולא להתבלבל, להישאר נאמנים לערכים שתמיד הובילו אותנו בדיוק כפי שעשו יישובים וקיבוצים רבים אחרים במדינה, כשהסערה הגיעה לפתחם. הם הבינו כי ערכים, אחריות לקהילה ושמירה על המקום בו אנו חיים, קודמים לכל הבטחה פיננסית מפתה.

ובדיוק, כשם שאנו רוצים שמדינתנו לא תהיה מנודה בין העמים בשל כשל ערכי וליקוי מאורות, זה המקום להדגיש כי כוחנו בכך שנמשיך להיות קהילה פורחת ואהודה בתוך קהילת עמק חפר- שמא נמצא עצמינו "עִם לְבָדָד יִשְׁכֹּן". בתודה ותקווה לימים טובים יותר לכולנו.

אני נכנס למשרד של שקד אביב, מנהל הקהילה, בדקה לארבע. הוא בקושי מתנתק ממסך המחשב שלו, אין אפילו דקה לנוח לפני הראיון. "הכל פה על סטרואידים", הוא אומר בחיוך כשאנו מתיישבים. "כמו מרק על סף רתיחה".

"תגיד", אני שואל אותו. "עוד אפשר בכלל לנהל את גח"א? כי את מדינת ישראל כבר אי אפשר, לפי מה שרואים כל לילה וכל יום. את ישראל וגח"א הקימו בערך באותו זמן עבור מעט אנשים שרובם האמינו באותו חזון. היום בישראל ובגח"א יש כמויות אדירות של אנשים והחזון? לא בטוח".

הוא עונה לי תשובה מתחום ההתמחות שלו – סיורי שואה. "ארגון 'הבונד' האנטי-ציוני טען כי אין סיכוי להקים מדינה יהודית, משום שנסיון העבר מלמד כי שנאת חינם מפילה בכל פעם מחדש כל מדינה כזו. אם נגיע למסקנה שלא ניתן לנהל – לא יהיה מה לנהל. אני חייב להיות אופטימי וכך לייצר מציאות".

אפרופו ניהול – אנחנו עוברים לדבר על כך שלא נרשמת התלהבות גדולה (האנדרסטייטמנט של השנה) מצד חברות וחברי הקיבוץ להיכנס לתפקידים בגח"א. "אני מבין את זה. זה מפחיד להתמודד בקהילה שלך. אני מסתובב בכלבולית ובבריכה ופוגש אנשים שניהלתי איתם שיחה לא נעימה רק שעתיים קודם. זה בהחלט משהו שעלול להרתיע. מבחינתי  – אני משתדל לטפל במה שמפחיד ומרתיע אותי במיידי ולא לדחות אותו".

אנחנו חוזרים לעניין בו פתחנו ונזכרים כי בעוד כמה חודשים יציין גח"א 74. כמעט הכל השתנה במהלך שבעה עשורים וחצי – אבל שיטת הניהול נותרה פחות או יותר על כנה.

"הנקודה החשובה היא שעולם הערכים נותר כפי שהיה", הוא מציין. "כבוד האדם, השאיפה לשוויון (שלא תמיד מתקיים) ובעיקר ערך הקהילה. נכון שהטכנולוגיה ודרכי התקשורת השתנו, אבל האנשים לא השתנו. אני חושב שגם לפני 74 שנים קיבלו החלטות לגבי אנשים שאתגרו את המערכת ואני מאמין בדרך הזו, גם אם אחרים כבר לא".

למתבונן מבחוץ נראה שהתפקיד ממש חשוב לו. הוא מדגיש שהוא נהנה, מדבר מתוך שכנוע עמוק ומפוקס בטיפול בעניינים שחלקם בהחלט דורש נשימה עמוקה. אולי בגלל זה הוא מדליק כעת מזגן.

טוב, גם מזגן עובד על גז אז עברנו באופן טבעי לנושא הגז. "כן, הנושא היה בדיונים בדרגים כאלה ואחרים בקיבוץ לפני הפרסום, אני מאמין שבעלי תפקיד נבחרו לתפקידם כדי לדון בעניינים כאלה לפני הבאת העניין לציבור, בשביל זה יש הנהלה. אמרה לי פה חברת קיבוץ משפט נהדר כשדיברנו על תחנת הכח – 'יש כאן תהליך שחשוב יותר מהתוצאה'. ההנהלה ובעלי התפקידים עובדים על תוכנית עבודה שקופה ומשתפת שתופץ לכלל הציבור. אני מאמין כי שלוש המטרות המרכזיות שלנו הן: להבהיר לקיבוץ שיש לנו חובה ניהולית להביא את ההצעה הזו, לוודא שהתהליך יהיה ראוי ומשתף ולהזמין את הציבור לקחת אחריות, ללמוד ובסוף להכריע בקלפי".

מה על שולחנך מעבר לענני הגז? אני תוהה. "אני עוסק רבות בנושא שחשוב לי אישית וחשוב בכלל – מערכת החינוך. היה פה שבוע חינוך מעולה בהובלת ערה, אנטה ויעל והייתה השתתפות ציבורית גדולה. אם בעבר היו פה מנהלי קהילה שבאו מתחומי בניין ותשתיות, כעת זה אני שבא מעולם החינוך וכאמור זה נושא שחשוב לי מאוד לקדם, כך שאני מעורב ועובד צמוד למנהלות. מצד אחד מערכת החינוך פה במצב טוב מאוד ומצד שני נכונו לנו אתגרים, משום שמחוץ לבועה הקיבוצית לא מעט דברים שקשורים לחינוך משתנים ולאו דווקא לטובה".

ואיך אתה רואה את המצב החברתי בקיבוץ? "אני חושב שבסך הכל הוא טוב ואנחנו מצליחים לקיים מערכת המנסה להתאים עצמה למכנה המשותף הרחב, תוך שהיא מנסה שלא לוותר על עקרונות. אני חושב שנקודה חשובה היא שהמערכת בגח"א נמדדת ביחס לשתי קהילות מובחנות – מערכת החינוך (ילדים ונוער) ופנסיונרים. אנו נמדדים ביכולתנו לתקצב, לעטוף ולקדם את שתי הקהילות הללו ושמים זאת כערך, בטח כשניתן לראות שהמדינה כושלת בתחומים אלה".

ומה יהיה בשיוך, שלא לומר אחריו? "השיוך יהיה אתגר גדול. זה תהליך קיבוצי שתלוי בחברים ועסקה הדורשת התגייסות של כולם, כי אני מזכיר שהקיבוץ הצביע באופן דמוקרטי בעד השיוך. הקיבוץ יסייע בהכוונה פיננסית ובהבאה של גורמים שיעזרו בהתאמת התשלומים – אבל אני מזכיר שסביר שלא יוכל לסייע באופן פיננסי ישיר לחברים. מה שחשוב בעיניי, זה להיות לצד האדם בלי קשר לכסף ואת זה נעשה. בלי קשר לשיוך, הנושא של קשר עם האנשים פה – מגיעות לפתחי סוגיות אנושיות ואני בעל אחריות כלפי האדם, גם אם אני לא מסוגל לעזור לו או לפתור את בעיותיו. אני רואה שאנשים מעריכים את היחס הזה, גם אם לא הצלחתי לפתור את הבעיה או הקושי".

הוא חושב להקים צוות שיעסוק בגח"א של אחרי השיוך. "מה שומר קהילה אחרי תהליך כזה, במסגרתו הופך כל אחד לבעל הנכס שלו? אני משוכנע שיש פה לא מעט אנשים שעבורם גח"א אינה רק פיסת נדל"ן אלא מחפשים יותר משמעות לחיים פה".

אני שואל על אתגרים קיימים. "יש פה לעיתים בעייה שנוצרה מאז ההפרטה בין הציבורי לפרטי – לא תמיד החבר יודע איפה הגבול בינו לבין הקיבוץ, על מה הקיבוץ אחראי ועל מה אני. יש גם לא פעם מצב שאנשים חושבים שהקיבוץ חייב להם. זה לא תמיד נובע מכוונה רעה – אנשים נותנים מעצמם ואז לעיתים נוצר מצב שהם מחכים לקבל חזרה. חשוב להדגיש שאנשים רבים נותנים מעצמם ללא תמורה – באים לישיבות מועצה, מתנדבים באירועים ומבקשים להיות אחראים למה שקורה פה. זה מתקשר לנושא עליו דיברנו בהתחלה – זה משהו שלדעתי נשאר כבר 74 שנים: התחושה שהפרט לא לבד פה ואנחנו עדיין נאבקים על ערכים כמו אז. אני שמח שבחרתי להתמודד על התפקיד ונבחרתי ומברך על כל יום במשרד הזה, גם אם הוא קשה ומאתגר".

טוב, מחוץ למשרדו מחכים צעירים שבאו לדיון על הזולה שבנו (רמז – בגח"א של המאה ה-21 זולות לא באות טוב בעין) אז אני אומר לו תודה ונפרדים עד הפעם הבאה.

על הכתפיים של נעה לברון והצוות שאיתה מונח התיק הכי כבד, מורכב ומאתגר בגח"א – תיק השיוך. היא מביטה למורכבות העצומה של התיק הזה בלבן שבעיניים ורוצה לעדכן אתכם: תתכוננו, הוא מגיע

ביום הכי קר בשנה בערך אני נכנס למשרד הצנוע של נעה לברון וכשהיא מתיישבת בכסא היא אומרת משפט ראשון: "לפעמים זה נראה לי הרבה אחריות".

אני לא אומר על זה כלום ורק חושב שזו לשון המעטה לגבי תהליך המתנהל כאן כבר יותר משני עשורים. עכשיו נעה (שמדגישה שהיא לא לבד) לוקחת אותו אל קו הסיום – ויהי מה.

אני מבקש ממנה לפרט קצת על התחושה שלה. "זה הרבה אחריות כי תהליך השיוך מלא בתחומים מורכבים ומאתגרים שיש להם השלכות כבדות משקל על אנשים ועל המקום". שנינו מסכימים מאוד שלמעט משפחה, סביר שרוב בני האדם מעסיקים עצמם לא מעט בשני תחומים מרכזיים – בית וכסף. בדיוק התחומים הנמצאים בלב תהליך השיוך.

אחרי הפתיחה עם האחריות, נעה רוצה להשחיל גם מוטיבציה. "כל קיבוץ שרצה שיוך והגיש תיק שיוך – ביצע שיוך", היא מדגישה. "אין מקרה שתהליך שיוך הגיע לסיומו ולא בוצע. נכון שבאזור המרכז, במקומות שהקרקע יקרה מאוד, האתגר גדול והרבה פחות קיבוצים השלימו את התהליך ובכל זאת, עד כה, קיבוץ שהגיש תיק שיוך מלא וקיבל שומה גם ביצע את העסקה. גח"א נמצא במצב בו חייבים להצליח בתהליך, משום שבפועל ביומיום מתנהגים כאן כאילו השיוך כבר קיים, שלא לדבר על כך שהסדר הביניים בו גח"א נמצא הוא בעצם התחייבות לשיוך".

אז הבנתם/ן? אין ברירה וחייבים.

"דובי גניש שעובד איתנו בצוות השיוך, אמר לי כשנכנסתי לתפקיד לפני כמה שנים, שלא מדובר במרתון – אלא באיירון מן, כלומר הכי ארוך והכי קשה. הוא צדק, כי שיוך קנייני מול רמ"י זה קשה בכל מקום וגח"א קיבוץ מורכב מאוד, גדול ויש בו הסדרים פנימיים רבים ומצב קיים נתון, כך שלא ניתן לעשות מהפכות. אפשר לטייב ולשפר אבל חייבים להגיע לתשתית הסדרית של שיוך וקליטה על בסיס הקיים וכאמור, חייבים לעשות הכל כדי שנצליח".

על-מנת לעשות את העלילה מעניינת יותר, הרי שמעבר לאתגרים הפנימיים הרבים – קר שם בחוץ והסביבה לא אוהדת שלא לומר מנוכרת.

"גלגלי הבירוקרטיה מסתובבים לאט ולא פעם העבודה במרחב הזה היא סיזיפית ומתסכלת", מספרת נעה. "למזלנו הגדול יש לנו את סיזל, 'שר החוץ' שלנו ובעל נסיון רב בעבודה מול רמ"י ודמות מוכרת ברמ"י, המצליח לא פעם להוציא מים מהסלע בביקוריו התכופים שם. כמו כן, יש את היועצים החיצוניים, דורון מנהל הכספים וכמובן ליאורה לה יש חלק רב בתהליך והיא תמיד שם, עם החזון הברור שלה שחייבים להצליח לבצע את השיוך. עבור זה הם משקיעים משאבים ומאמצים וכמובן יוני קודם ושקד עכשיו שעובדים על התהליך מהפן של הקהילה וכולנו הולכים על זה בפול גז".

כן, כבר אמרנו שהתהליך נמשך, שלא לומר נמרח, על פני יותר משני עשורים שחלפו מאז ההחלטה. נעה מודעת לכך. "תהליך שיוך הוא תהליך מורכב ביותר ואין פלא שהוא נמשך זמן רב. בשנה האחרונה התמקדנו בעיקר בתהליכים פנים-קיבוציים שהחשובים ביניהם הם הסדרת השימושים החורגים והשלמת תהליך תב"ע-פרצלציה (הסדרת גבולות המגרשים בקיבוץ הוותיק). בלי תהליך הסדרת השימושים, אין ולא יהיה שיוך מבחינת רמ"י ולכן הושקעו בו מאמצים כבירים כי מדובר בתכולה אדירה ששנים לא נגעו בה והגיע הזמן לסדר אותה".

זו אכן הייתה עבודה אינטנסיבית. "הייתה עבודה מקדימה רבה ולא פשוטה של סיזל וקובי אבן שושן, בכל הנושא של סיומי השכרה לעסקים שחלקם ממש נכנסו למרקם וללב של אנשים בגח"א והיו גם כאלה שכעסו פה, אבל זה היה חלק מהכורח של התהליך לקראת השיוך כי חייבים להתיישר לפי הכללים. היה גם צורך לחלק מחדש חללים רבים ל-25 מטרים ועסקים צריכים כעת להיות בבעלות חברי הקיבוץ ולמזלנו וכפי שאמרתי כבר, יש לנו צוות מעולה שעוסק בכך וצלחנו גם את זה".

אז לאן הגענו? "הגשנו את כל הסדרת השימושים החורגים. בהגשה כללנו את כל הפרטים והמידע על כל האזורים והמבנים השונים כולל מפות, מדידות, ייעוד השטח ומיקומו, סוגי השימושים בכל אזור ובכל מבנה, תקופות הזמן הרלוונטיות, גדלים של המבנים והחצרות ואיך הן הוסדרו או יוסדרו בעתיד. המכלול של כל 'המפלצת' הזו מסתכם בהגשה גדולה מאוד המאורגנת בצורה הכי מדויקת, מקצועית וברורה".

התעייפתם? יש עוד. "כאמור, תהליך נוסף שאנחנו צריכים להשלים הוא אישור תב"ע-פרצלציה בקיבוץ הוותיק שכן זה יאפשר לנו הגדרת גבולות מגרשים מוסדרים שעל בסיסם ניתן לבצע עסקת שיוך לכל בית אב. רק כאשר תכנית זו תאושר בוועדה המקומית לתכנון ובנייה במועצה האזורית עמק חפר, נוכל להגיש את תיק השיוך של קיבוץ גבעת חיים איחוד (אשר יכלול עוד מסמכים רבים לפי דרישות ההגשה) לרשות מקרקעי ישראל".

מתי נצטרך לשלם? שואלים חברים רבים. "לצערנו גם כאן יש הרבה חוסר ודאות. לא פעם אנו חושבים ששלב מסויים בתהליך יקח פרק זמן מסוים אבל במציאות אותו שלב נתקע או מתעכב ובסוף זה לוקח פי שלוש או ארבע יותר זמן ממה שצפינו".

מסתבר שעד כה, העבודה והמאמץ השתלמו. "לאחר ההגשה של השימושים החורגים, קיבלנו פידבק ממש טוב מרמ"י וזה היה משמח מאוד כי דברים יוסדרו למעשה לטווח הרחוק וגם את הפיקוח של רמ"י עברנו בהצטיינות ועכשיו מחכים למאני-טיים תרתי משמע – לקביעת השומה של השימושים החורגים שתגיע כנראה בחצי השנה הקרובה. אנחנו מקווים מאוד להגיש את תיק השיוך בעוד כשנה לכל היותר (לאחר אישור התב"ע פרצלציה) וכשנה לאחר מכן לקבל את השומה מרמ"י אשר תקבע את שווי הקרקע של מגרשי המגורים. בהמשך לכך, תתחיל להתבצע עסקת השיוך בפועל".

אה – השומה. אותו ענן ההופך כבד יותר ויותר עם כל יום שעובר, אותו ענן המטיל צל גדל והולך על מורדות גבעת חיים איחוד. כן, אותו ענן.

"אני מקווה מאוד שאנשים מבינים כי היום הזה מתקרב ומתארגנים לקראתו, כי הוא יבוא", אומרת נעה כשאנחנו מדסקסים את נושא הכסף. מתברר כי בקיבוץ לא רחוק מכאן נקבע בעת האחרונה שווי של כמליון שקלים עבור 33 אחוזים מערך הקרקע, כך שסביר להעריך שהשומה שתהיה כאן יכולה בהחלט להיות סביב ערכים כאלה – ואף יותר.

אבל רגע, אל תתעלפו, יש עם מה ועם מי לעבוד. "ברמה הקיבוצית יש נסיון מצטבר והולך בעבודה עם הבנקים הגדולים שמכירים כבר את נושא השיוך בקיבוצים ופיתחו כלי מימון לצורך זה. חייבים להדגיש פה – אין קסמים. מדובר בהלוואה שצריך לקחת ולהחזיר. יש פה אנשים שאומרים לי 'רק שלא יגיע היום הזה' או "אולי ערך הנדל"ן בעמק חפר יירד ואז השומה לא תהיה גבוהה', אבל צריכים להיות מחוברים למציאות. לפחות כעת, הזמן לא לטובתנו, משום שהיסטורית בישראל המגמה ברורה: ככל שחולף הזמן, עולים מחירי הקרקע. מצידנו אנו עושים את הכל הכי מהר שאפשר והכי טוב שאפשר, אבל כפי שכבר הבנתם, מדובר בתהליך כל כך מורכב שחלקו הגדול לא תלוי בנו. כשיתקרב מועד השיוך יהיו פה יועצי משכנתאות, כי סביר שחברים רבים יצטרכו ייעוץ אישי בנוגע לאפשרויות המימון המתאימות להם בהתאם לנתונים אישיים פרטניים כגון גיל, מצב משפחתי, הון עצמי, יכולות החזר חודשי ועוד. חשוב לציין, כי ישנן גם משכנתאות המתאימות לגיל השלישי שמטרתן לאפשר לחברים מבוגרים קבלת מימון לצורך ביצוע עסקת השיוך שלהם מבלי להכביד על התזרים השוטף. העמקה בנושא המימון תתבצע לאחר הגשת תיק השיוך לרמ"י, ובסמוך יותר לביצוע העסקה".

נעה אומרת כי בראייתה, השיוך הוא נושא קהילתי. "יבואו עוד אתגרים, אבל אסור להיבהל וצריך לצלוח אותם. הקיבוץ יצטרך להתאמץ כדי שכולם יעברו את הנהר וצריך לדעת שגם הקיבוץ בעצמו ישלם עשרות מיליונים, למשל על שיוך שכונת החיילים שעל המבנים שם משלמים 91 אחוזים. מדובר בדירות שגודלן לא יעלה על 55 מטרים שאינן משוייכות לחברים אלא נשארות בשימוש הקיבוץ ונועדו להשכרה לצמיתות. זו הסתכלות פרופר חברתית, על-מנת לשמור לקיבוץ יחידות מעבר, או יחידות למשפחות קטנות/צעירות. יכולנו לוותר ולחסוך כסף רב, אבל יש פה ראייה קהילתית. צריך לזכור גם שהקיבוץ לא יוכל להלוות לחברים סכומים גדולים לצורך השיוך ולכן אני שוב מדגישה את הצורך בהיערכות של כל משפחה בנושא הכסף".

היא אומרת כי חלק מכובד מהאחריות על כתפיה נובעת מקבלת החלטות בתנאי אי-וודאות. "לא פעם רמ"י משנה מדיניות או דרישות ואנו נאלצים לקדם תהליכים בחוסר וודאות וכמובן, כפי שכבר אמרנו, יש גם חוסר ודאות לגבי המחיר ולכן אני לא תמיד יודעת מה לענות לחברים. אני מבטיחה שכל מה שאני יודעת, אני אומרת".

זו נקודה מעניינת ואני שואל אותה איך זה לעבוד בקיבוץ, מול חברות וחברי הקיבוץ. "יש הרבה דברים טובים ומשמחים", היא מדגישה. "עזרה, עשיית טוב ותחושה שיש ערך מוסף לזה שאני מפה כי אני מכירה את האנשים ומבינה את ההקשרים והרגישויות. לעיתים זה ההיפך – מישהו כועס או לעומתי ואז בדיוק בגלל שאני מפה, זה מורכב וקשה יותר. אני טיפוס שלוקח ללב ולשני הצדדים זה מתבטא כאן. בקיבוצים אחרים בהם אני עובדת בנושא שיוך/צמיחה דמוגרפית/תהליך אחר, אני באה לעבוד וחוזרת הביתה וקל לי יותר להפריד כי אני לא משם".

באותו נושא – מי שזוכר, לפני כמה שנים היא רצתה להיות מנהלת קהילה פה. כן, גם לגביה יצא מכתב של "אזרחים מודאגים" והיא החליטה להסיר את מועמדותה. אני שואל אם תרצה בעתיד למלא פה תפקיד ניהולי. "כרגע אני לא יודעת", היא מחייכת בדיפלומטיות. "היום אני מפוכחת הרבה יותר לגבי השלכות אישיות ולגבי חוסן רגשי שלי. מי יודע? אם ארגיש שיש לי מה לתרום פה, אבדוק את האפשרות. בתפקידי מנהל קהילה או יו"ר יש מגע גדול מאוד עם האוכלוסייה כאן. זה מביא עימו מורכבות גדולה שצריך לחשוב טוב בפנים אם היא מתאימה".

טוב, הפגישה הבאה שלה כבר דופקת בדלת ואני יוצא החוצה ומייד פוגש את מזג-האוויר הקפוא שיחד עם נושא השיוך, עושה לי אסוציאציה מיידית לפזמון הידוע – "כל כך קר / קר שם בחוץ / מתי תתפסי / שהחיים / זה לא קיבוץ".