הרצון לגור ולחיות בעוטף נולד אצלי לפני ארבע שנים בערך, כשנסעתי לבקר את אור רוזנברג, חברי שעשה שנת שירות בקיבוץ ניר עוז. כבר מהדרך היה ברור לי שהאזור הוא משהו מיוחד – שדות חקלאיים שלא נגמרים, שקט שקשה למצוא כמוהו במרכז ושקיעות מדהימות. אחרי שהסתובבנו קצת בקיבוץ ובאיזור, אמרתי לעצמי בדרך חזור שמתישהו בחיים אני חייב לחיות ולחוות את האזור הזה יותר. 

אחרי שסיימתי שירות צבאי כתומך לחימה בשלדג וחודש של ניקוי ראש בתאילנד, החלטתי שזה הזמן הנכון להעביר את החיים שלי לעוטף. במיוחד אחרי 7 באוקטובר הרגיש לי שלא יהיה זמן נכון ומדוייק יותר. 

חיפשתי עבודה בקיבוצים שונים ובסוף הגעתי לקיבוץ כיסופים (חלקכם אולי תכירו אותו גם כקיבוץ עסיסים). בבוקר 7 באוקטובר חדרו לכיסופים כ-200 מחבלים, רצחו 13 מחברי הקיבוץ ושישה עובדים תאילנדים וחטפו את גופתו של שלמה מנצור לרצועת עזה.

המרחק בין כיסופים לרצועה הוא כשני קילומטרים והמחבלים הגיעו בגלים וניהלו קרב עם לוחמים, בעיקר מגדוד 51 של גולני, שאיישו את המוצב הצבאי הצמוד לקיבוץ ובכך מנעו אסון גדול יותר. ב-9 באוקטובר, כאשר אנשי הקיבוץ פונו למלון בים המלח, החליטו ראובן הייניק ז"ל, מנהל הרפת ועובד נוסף, לחזור לקיבוץ כדי לחלוב את הפרות שנשארו בקיבוץ. מחבל שהסתתר במכון החליבה פתח עליהם באש וראובן נהרג. טנק שהגיע למקום פוצץ את מכון החליבה בו הסתתר המחבל. 

רוב חברי הקיבוץ עדיין מפונים ומתגוררים בשכונה זמנית בעומר כשהתכנון לחזרה לקיבוץ מיועד לקיץ הקרוב. כיום גרים בקיבוץ חלק קטן של תושבים שהחליטו לחזור, עובדי הענפים במשק וגדוד מילואים "משק-נשק", שתפקידם לשמור בקיבוץ ולעבוד בענפים. 

בחודשיים מאז שהגעתי לכיסופים, אני עובד בנוי של הקיבוץ. איתי בצוות עובדת נוספת שהגיעה כמוני לעבוד פה ואנחנו מקבלים גם עזרה מהמילואימניקים מגרעין "משק-נשק". אחראי עלינו מנהל הענף שהוא חבר קיבוץ ותיק הנמצא על הקו בין עומר לכיסופים (וחשוב לא פחות לציין שגילו לי שבצעירותו הוא היה חלק מההשראה עבור דרור שאול לדמותו של קרמבו בסרט הידוע).

בנוסף לעבודת נוי שוטפת, מוקדש חלק גדול מהעבודה שלנו לשיקום וחידוש המבנים הציבוריים והשטחים הפתוחים בקיבוץ, כדי לעשות מה שאפשר שהקהילה תוכל לחזור הביתה כמה שיותר מהר. כמעט כל מבני הציבור בקיבוץ עוברים שיפוץ ורבים מהבתים שנהרסו נבנים מחדש.
כשירדתי לכיסופים להתרשם ולהחליט אם זה מתאים לי, הצטרפתי לצוות הנוי ולמשפחתו של שלמה מנצור ביום לפני הריסת ביתו כדי להעביר את גינת הקקטוסים המפורסמת של שלמה למיקום זמני עד לסיום שיפוץ הבית. זה היה יום משמעותי וכבר מהרגע הראשון פה, הבנתי שזו הולכת להיות שליחות משמעותית עבורי.
כשהגעתי לפה במוצאי סוכות עם בני המשפחה שבאו לסייע לנקות את הדירה שלי, גיליתי בחורשה הסמוכה חמישה שלטים שנתלו על גזעי העצים להנצחתם של חמישה חיילי "צוות פרץ" מגדוד 101 של הצנחנים, שהיו הצוות הצבאי הראשון שהגיע לקיבוץ ונהרגו בקרב על הגנת הקיבוץ.

סמ"ר עומרי פרץ ז"ל מאליכין היה בן גילי ולמד איתי בכיתה ביסודי במשגב. כבר אז ידעתי שאני רוצה לעשות משהו סביב העץ שלו בחורשה, שייתן כבוד וינציח את סיפור הגבורה שלו ושל הצוות. לפני שבועיים הגיעו ההורים של עומרי מאליכין ועשינו פרוייקט משותף של סידור השקיה ושתילת פרחים ופקעות סביב העץ. זה היה יום משמעותי ומרגש מאוד. 

אני מרגיש תחושת שליחות לתת ולתרום למקום שחווה את האירועים הקשים בבוקר 7 באוקטובר, בתקווה שהקהילה תחזור ולראות את העוטף חוזר לחיים.

המדיה מלאה בתיאורים על מה שקרה בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר ואפילו משפחה מגח"א (בן-אור) הייתה שם ושרדה לספר חלק מזערי מסיפור המקום באותו יום. מאז חלפה יותר משנה וחצי וסיפור בארי עדיין לא תם. לאחר האסון שפקד ועדיין עובר עליהם, כשמשפחות מבכות את חלליהן וחטופים מהקיבוץ עדיין נמקים במנהרות החמאס.

רותם בנגר (19) נמצאת בעיצומה של שנת השירות שלה עם קהילת בארי שעברה לאחר השבת השחורה למלון בים-המלח וממוקמת כעת בקיבוץ חצרים.

רותם חווה את הדברים מפרספקטיבה של מי שלא נכחה בבארי באותו יום ארור. פניתי אליה שתספר קצת על עצמה ותשתף בחוויות שלה מעבודתה. היא הסכימה אך סייגה את דבריה למחוזות שלא יפגעו בפרטיות אנשים בקהילת בארי.

רותם היא בתם של איריס וירון בנגר, אחותו התאומה של רועי עליו כתבנו בעלון קודם ואחותה הצעירה של רוני בנגר, הנמצאת במילואים בשעת הריאיון הזה.

ההסללה לשנת שירות היא תופעה מבורכת ומשותפת לרותם ולרוב החבר'ה שלה מקיבוצי ומושבי האיזור. לדבריה זו שנה בה היא רוצה לתת מעצמה לאחרים לפני הגיוס לצה"ל ולעזור במקום בו הכי זקוקים לעזרתה.

"אני אוהבת מאוד את הקהילתיות הקיבוצית, אך באיתור מסגרת לשנת שירות בדקתי גם כפרי נוער ופנימיות ובסוף בחרתי בבארי כמקום בו השנה הזו תהיה המשמעותית ביותר". לפני המלחמה קדמו לה בבארי גם גיל אחיטוב ואורי זיו.

רותם נמצאת במתחם בארי בקיבוץ חצרים במסגרת קומונה של 14 חבר'ה, רובם לא מקיבוצים. "אני נוסעת בבקרים לבארי לעבוד שם בפינת-החי המשתקמת, בזמן שהילדים שאני מדריכה נמצאים בבית-הספר, כשבנוסף לבעלי-החיים יש שם פינת יצירה בעץ ומתכת. אחר-הצהרים, בערבים ובלילות, אני עובדת עם ילדי כיתות ח'–ט' מהרגע בו הם חוזרים מבית-הספר ונמצאת איתם בקשר קבוצתי ואישי שוטף, בארגון פעילויות בקיבוץ וטיולים מחוץ לקיבוץ".

שאלתי על העבודה עם ילדים שעברו טראומה במלחמה. "יש ילדים הרוצים ומשתפים אותי בחוויות שעברו ואני מקשיבה ונמצאת שם בשבילם", היא מספרת. "ויש אחרים שלא משתפים וגם זה בסדר. יש קטעים לא קלים ואצל כל ילד זה שונה. אנחנו עוברים סדנאות כדי לקבל הכשרה להתמודד עם המצבים המורכבים איתם אנו מתמודדים ובנוסף לכך, יש לנו מלווים של הקומונה מהקיבוץ ועובדים-סוציאליים המסייעים לנו בעבודה עם הילדים".

העבודה בחינוך מאתגרת במהותה ולמרות שרותם באה עם נסיון של כארבע שנים בעבודה עם ילדים בגח"א, עדיין קשה להתמודד והעבודה לא תמיד מתגמלת במובן הבינאישי.

"לפעמים יש קשיים שנתקלים בהם מול הילדים ואנחנו מתמודדים איתם. לא כל הילדים ממשיכים בטיפול נפשי. יש כאלה שנמאס להם לאחר תקופה ארוכה בה היו מוצפים בפסיכולוגים, עו"סים ומטפלים אחרים".

האם שנת השירות עומדת בציפיות שלה? רותם מספרת כי היא מצטערת שהשנה עומדת כבר להסתיים בעוד כמה חודשים.

"עבדתי קשה במיונים כדי להתקבל ואני יכולה בהחלט לומר שזו השנה המשמעותית ביותר שעברתי. אני ממש שמחה שהגעתי לשם וזה בדיוק המקום המתאים לי. הייתה הרבה אי-ודאות לקראת מה אנחנו הולכים לעשות, כי לא סיפרו לנו עד שהגענו לשם. כרגע הכי טוב לי בעולם. כל מה שאנחנו עושים משמעותי להם ולנו וזה לא מקרה שהעלו את מספר הש"שינים ושרובנו שולבנו שם בחינוך. זו השנה הראשונה עם ש"שינים ב'נעורים' וכל מה שאנו עושים שם החל בפינת-חי, העבודה עם הנעורים והאירועים שאנחנו מרימים בעיקר בחגים, ממש חשוב להם".

ואיך החיים רחוק מהבית? "זו חוויה חיובית גם אם קצת מוזרה. להיות עם חבר'ה אחרים באותו מקום. זה שונה ממה שהייתי רגילה אליו אף-על-פי שרוב הזמן אנחנו עסוקים ולא נמצאים במבנה המגורים שלנו. החבר'ה בקומונה מחוברים מאוד ומתחלקים בחוויות והיחד כייף מאוד אז אני בטוחה שאשמור איתם על קשר. כבר היום אנחנו נוסעים לישובים ולבתים של החבר'ה מהקומונה ולא מסתפקים ביחד שבחצרים/בארי. משפחת כהן מאמצת אותי ויש לי גם קשר טוב עם משפחת שרעבי".

רותם ממליצה בחום על שנת-שירות כמו שלה. "הקהילה מדהימה ומקבלת יפה מאוד את הש"שינים. יש הרבה בחירה והם מקבלים בהערכה את הרעיונות והיוזמות שלנו וגם מצפים לכך. כבר כעת, נור שפע יודעת שתהיה שם בקומונה. לגבי הצבא, לא ברור עד כמה שנת-השירות מקדמת את האפשרויות שלי בצבא אך אני רואה שאני מקבלת זימונים מעניינים שלא הוצעו לי בסוף י"ב. אני בוחנת את כל האפשרויות כדי לתת מעצמי הכי טוב למדינה, כולל אפשרות של שירות קרבי".

המכינה הקדם-צבאית "זריחה" בקיבוץ טללים, ליד משאבי-שדה, יועדה לחבר'ה מישובים מפונים בעוטף ובצפון, אך נפתחה גם לאחרים וכך הגיע לשם יובל פולק (בן 19, 1.93  מ') בנם הצעיר של סוזנה ורוני, אחיה של ליאן החיה בקיבוץ ושל שני בניהם של רוני וסוזנה השוהים כעת בגרמניה לאחר שסיימו שירות בצה"ל: יונתן (25) הלומד לימודי תכנות וחשמל באוניברסיטה למדעים וירון (23) הלומד גרמנית בחיפוש דרך אקדמית.

שלושת הבנים דוברי עברית, אנגלית וגרמנית מאחר ואימם דיברה איתם גרמנית וההורים דיברו אנגלית ביניהם.

יובל מספר כי לא דיבר בכלל עד גיל ארבע והרקע הלימודי שלו כולל תקופות של לימודים עם הכיתה וגם תקופות אחרות בהן למד במסגרות ייחודיות בביה"ס או שלא ממש למד בביה"ס "שחר-מעיין" (בעיקר על רקע הקורונה) ואז עבד בחלוקת העיתונים בקיבוץ. למרות זאת הוא השלים בגרויות ומכל המחזור הוא שומר על קשר קרוב עם אור שרון, בנם של דקלה ושלומי שרון.

על המכינה בטללים לא שמע עד שלב מאוחר בו "התעורר" עם הבחירה, לאחר שרוב החבר'ה מהמחזור מצאו כבר מיקום לש"ש או מכינה ולא נותרו מקומות פתוחים לטעמו. אז הפנה אותו רם שפע, שכנם של הוריו, אל אותה מכינה חצי שנתית. זו מכינה קטנה, אליה הצטרפו במקור 24 חניכים שבודדים מהם פרשו בשלבים שונים של ששת החודשים.

"במסגרת המכינה עבדנו בענפי חקלאות ונוי כשלושה ימים בשבוע ושאר הימים הוקדשו ללימודים או למבצעי עזרה ביישובי העוטף, בצפון ומסגרות אחרות שאפשרו לנו להיות לעזר, במיוחד על רקע צרכים שנוצרו בעקבות המלחמה. כך עזרנו בקיבוץ הגושרים בצפון ובבארי בעוטף ועזרנו למשפחת סרגוסטי שבנה נפל בקרבות בעזה. אנחנו גם מארגנים טיולים ופעילויות עצמאיות כמו מסע י"ב של התק"מ ובעצם מהווים קייטנה לימודית. היו במכינה חבר'ה מישובים מפונים בדרום ובצפון, שחלקו איתנו סיפורי חיים לא פשוטים, עליהם אני מעדיף לא להרחיב. רוב החבר'ה במכינה הגיעו מקיבוצי פריפריה, כך שהיו להם הרפתקאות במשך המלחמה, אני וחניך נוסף היינו חריגים מבחינת היישובים מהם באנו".

הוא חושב שהחוויה הייתה קצרה מדי. "בדיעבד, הייתי מעדיף לעשות שנת-שירות מלאה, שהייתה יכולה להיות משמעותית יותר מבחינת הנתינה וגם מבחינת מה שהייתי מקבל לעצמי. למרות פרקים שהוקדשו לצבא במכינה שלנו, לא היה בכך מספיק כדי לתרום לשירות הצבאי שלי או של שותפיי למכינה".

ומה לגבי הצבא? "לקראת הגיוס שובצתי כמש"ק ידיעת-הארץ, אך בשלב זה נדחה גיוסי ואיני יודע מה אעשה בצבא. אני מעוניין בתפקיד הקשור ברפואה, אך הפרופיל הרפואי מונע ממני להיות חובש-קרבי ולא ברור מה יהיה. מצבי הרפואי הוביל אותי לתרגל וללמוד ג'יירו-טוניקס, שהוא תחום טיפולי ייחודי אותו מתרגלים גם אחרים בקיבוץ והוא מאפשר לטפל בעקמת-עמוד-השדרה הקיצונית ממנה אני סובל".

הופתעתי לשמוע שלמרות גילו הצעיר, הוא לומד ג'יירו-טוניקס כבר שנה רביעית כסוג טיפול בו הוא רוצה לעסוק כדי לעזור לאחרים וגם לעשות את מה שניתן כדי להימנע מניתוח שהוא אמור לעבור כדי להתגבר על העקמת ממנה הוא סובל.

הטיפול מבוצע בכפר חוגלה ע"י ג'קי מחניאל העובדת בקליניקה של עופר ארזי (במקור מגח"מ). אבל הוא לא מסתפק בכך ולומד בזום אצל מורה מקצועי שאימו סוזנה הכירה לו בחו"ל, בנוסף ללימודיו ביוון ובגרמניה אצל בכירי הג'יירו כך שכבר מגיל 15 הוא מעמיק בתחום.

יובל השתלם בארבעה קורסים במרכזי ג'יירו גם בארץ, כדי לקבל את ההסמכה שרכש והם מאפשרים לו להעניק טיפולים באופן פורמלי, מה שהוא מתכוון לעשות בהקדם האפשרי בהנחה שאנשים יקראו כאן, יכירו אותו ויביעו עניין בטיפול שלו.

באופן אישי הוא מרגיש את ההשפעה החיובית של הטיפול אפילו כשהוא מטפל בעצמו בעת שהוא סובל מכאבים ולדבריו, הטיפול משפר את השליטה העצמית בגוף ולא רק מונע את הכאב.

בשלב זה הוא מתכוון לעבוד בקיבוץ עד גיוסו באוגוסט והוא עדיין בודק גם אפשרות להתקבל לדובר צה"ל כדובר גרמנית שוטפת אך בינתיים, זה לא קורה. בעתיד הרחוק הוא מקווה ללמוד פיזיותרפיה, כנראה בגרמניה, שם הלימודים האקדמיים יהיו בחינם. אני מקווה שימצא את מקומו בצה"ל ויתברג לתחום הרפואה אליו הוא מחובר מאוד.

רות עפרון, בתם של היידי ורם ואחותם הצעירה של יותם ונדב, היא גם נכדתה של בת המשק נירה ברנסום ודור רביעי לליובה ושמעון שיפמן ז"ל, ממייסדי גבעת-חיים.

ההסללה לשנת שירות במשפחה, בקיבוץ ובאזור, לא פסחה עליה אך המוטיבציה שלה הייתה גם אישית, כשראתה כיצד שנת השירות של שני אחיה ביגרה והשפיעה עליהם לטובה. מכיוון שקיימת כבר מעין מסורת של נערות ונערים ההולכים לשנת שירות בעקבות אחים ואחיות בוגרים, היא כמעט שהלכה למקום בו שירתו יותם ונדב אך בסופו של דבר, בחרה במרכז חירום במקום אחר בארץ.

"אני משמשת כמדריכה (ברוב מסגרות שנת השירות, הש"שנים מתפקדים יותר כמו אחים בוגרים) ועובדת עם כ-16 ילדים בני 3-14 שהוצאו בנסיבות קשות מבתיהם ובדרך-כלל גם ממשפחותיהם", מספרת רות. "רבים מהילדים ממש 'נתלשו' ממשפחותיהם, מתוך הבנה שהם חייבים להגיע למקום בו יקבלו את הבטחון, תשומת-הלב, ההכוונה והיחס שמגיע להם ולא קיבלו בבית. לפעמים הם אפילו מוצאים מהבית ללא ידיעת ההורים כשזה הכרחי להצלתם. חשוב להבין שמוציאים ילדים מביתם רק כשהמצב מגיע ממש לקצה וזה לא נעשה סתם".

במרכז יש קליטת חירום של ילדים וקליטה שאיננה כזאת. כשהילדים עדיין בטראומה, מנסים להבין אותם ועושים להם תהליך אבחון, במהלכו מתקבלות החלטות ראשוניות לגביהם. הם מקבלים ליווי פסיכיאטרי, פסיכולוגי וליווי עובדות סוציאליות בתהליך הקליטה וקבלת ההחלטות לגבי טיפול תרופתי, זמני וקבוע הכולל איתור מסגרות הטיפול להן הם זקוקים.

כחלק מהצוות, הם דנים כל שבוע בדיסקרטיות בנסיבות של ילד מסוים ומנסים לסייע בקבלת החלטות לגבי מסגרת הולמת עבורו.

"כחלק מהצוות, אני מכירה היטב את הילדים ואת נסיבות הגעתם, את הבעיות שחוו בבית ואת הרגישויות אליהן יש לשים לב בטיפול", מתארת רות. "זה ממש קריטי והרקע של הילדים מגוון – יש סכסוכי גירושים קשים, הורים בכלא, הטרדות מיניות, אלימות, נטישה בידי ההורים ועוד דברים נוראיים שלא הייתם מעלים על הדעת".

עם זאת, עבורה מדובר בהתנסות חיובית מאוד, גם ואולי בגלל הרגעים והזמנים הקשים, למשל בעימותים בין ילדים הגולשים לעיתים לאלימות או למצבים לא-נעימים. ההצלחות שהיא חווה, גם אם פעוטות, מהוות לא פעם התקדמות משמעותית לילדים.

"אני לא כאן כדי להציל אותם", היא מדגישה. "אבל כשהם מתחילים לסמוך עלי מספיק כדי לשתף בדברים אישיים – זה כבר משהו משמעותי. הם עברו כל כך הרבה, שעצם יצירת קשר בריא איתם היא הישג בפני עצמו. לפעמים ההצלחות הן בדברים קטנים – למשל, ילד שהשמעתי לו את שירי 'הכבש ה-16' לפני השינה, מבקש לשמוע אותם כל ערב. זה נוגע ללב".

הש"שנים מקבלים הדרכה אישית עם עובדת-סוציאלית אחת לשבועיים והן זמינות להתייעצויות גם בשוטף ויש גם גישה לפסיכולוגית במידת הצורך והדרכות קבוצתיות. בנוסף לדיונים במליאה של הצוותים, מקבלים הש"שנים גב לא מבוטל בעבודתם.

הילדים אמורים לשהות במרכז החירום רק כשלושה חודשים, אך בפועל התקופות מתמשכות לחצי שנה ואף יותר בהתאם לנסיבות משום שלא תמיד קל למצוא מקום מתאים וזמין לילד.

"קיבלנו הכנה מפורטת לתפקיד והיו גלויים מאוד איתנו: הזהירו אותנו שהעבודה תהיה מאתגרת פיזית ומנטלית ושהילדים יבחנו אותנו בכל מיני מצבים", אומרת רות. "בפועל, אתה מבין שאתה פוגש את הילדים במקום נפשי שלא ציפית להגיע אליו. זה מפתיע עד כמה הם מביאים אותך לקצה – גם עם עצמך וגם איתם. זה מעורר בך רגשות שלא חשבת שתוכל להרגיש. הטראומה שלהם משפיעה עליך ואתה נבחן מחדש בכל יום במצבים משתנים. הילדים מאתגרים בדרכים שונות – לפעמים באלימות כלפינו, כלפי ילדים אחרים או כלפי עצמם, או בבדיקת גבולות כדי לראות עד כמה אפשר למתוח את החבל".

יש ילדים החיים בדילמה שבין פחד וחרדה מהחזרה הביתה, לבין רצון עז להיות עם ההורים. גם אם ההורים היכו את הילד, יש זכרונות של חום ורגש אנושי כלפי ההורים ומהם לילד. מבחינת הילד יש הבנה שההורים גידלו אותו ודאגו לו, אבל יש כמובן גם את הצד השלילי שבהתנהגות אחד מהם או שניהם כלפיו. זה קונפליקט איתו חי הילד יום-יום ושעה שעה.

במרכז עובדים מדריכים המלווים את הילדים בלילה והכללים נוקשים. למשל, אסור לילדים לגעת האחד בשני כדי לא לעורר טראומות ויש כניסה מבוקרת של אנשי הצוות לחדרים שלהם. יש גבולות ברורים מאוד, אלמנט קשה לילדים שלא ידעו גבולות לפני-כן.

"אנחנו מלווים את הילדים לבית-הספר במתחם", רות מספרת. "אנחנו עוזרים למורות בכיתה ומסייעים לילדים שצריך להוציא מהכיתה בגלל התנהגות פרועה ועוזרים להם להירגע. אנחנו משמשים גם כעיניים ואוזניים של העובדות הסוציאליות ועוזרים בקבלת החלטות לגבי מסגרות מתאימות לילדים – זו אחריות גדולה שיכולה להשפיע על עתידו של כל ילד".

העבודה שוחקת ורות מתקשה לראות את עצמה ממשיכה בה לאורך זמן. היא נמצאת בקומונה שהיא התנסות שונה עבורה כמי שחיה בבית ההורים עד כה ולפעמים קשה להסתדר עם חברים שבאו ממשפחות, הרגלים ומקומות שונים אך בסך הכל, זו התנסות חיובית מאוד והחבר'ה בקומונה הפכו לחלק חשוב בחייה.

היית ממליצה לאחרים על התפקיד? "זו חוויה חשובה ומדהימה ואני בהחלט ממליצה עליה. אבל חשוב להבין אם יש לך את היכולת האישית להכיל ולהתמודד עם ילדים שבאים ממשפחות ומצבים קשים מאוד ולראות ילדים במצבים טראומטיים ובמצבי קיצון אחרי שהוצאו מביתם. דבר אחד בטוח – אם קודם הערכתי את הבית, את ההורים ואת הקהילה בה גדלתי, היום אני מעריכה ומוקירה אותם פי כמה. לפעמים אני פשוט כותבת להורים שלי כמה הם מדהימים".

מסתבר שלא כל מסיימי י"ב פונים לשנת שירות או לצבא ויש אלטרנטיבות גם אם פחות מוכרות: אליה, בתם של תמר ישראל וירדן כהן, בחרה במכינה ע"ש רבין בחיפה. היא בת 18 משכבת "קקטוס", אחות של אופיר וכרמל (וטרקטור וברנדה שכבר מזמן חלק מהמשפחה) ונכדתם של נעמי וביל כהן, חברי גח"א לשעבר ושל אשר ובתיה ישראל הגרים בקיבוץ.

היא אוהבת לצייר ולכתוב ולהתנדב במד״א בסופ״שים כשהיא חוזרת הביתה מהמכינה ובסיומה גם מתעתדת להתגייס לקורס פרמדיקים בצה״ל. "לא הכרתי את ליאור ארזי ז"ל אשר שירת בתור פרמדיק לוחם", היא אומרת. "אך אני לוקחת השראה מהסיפורים עליו: פרמדיק, לוחם ואדם". 

ולמה מכינה? "יש כמה סיבות: אחת מהן הייתה שקצת מיציתי מסגרות מקובעות ולא מאפשרות ואחרי 12 שנות לימוד, רציתי לקחת שנה לעצמי בה אוכל לבחור מה אעשה בחיים ולא שיכתיבו לי. סיבה נוספת היא הצבא. אני נחושה להיות הפרמדיקית הכי טובה שיש ורציתי לקחת שנה של הכנה והתמודדות עם אתגרים בסביבה מאפשרת יותר לפני הצבא. רציתי גם להעשיר את הידע שלי על ישראל ובכלל". 

כאמור, היא הצטרפה למכינת רבין להכשרת מנהיגות חברתית בשכונת הדר בחיפה המסווגת כשכונה במעמד סוציו-אקונומי נמוך. אם יש דבר אחד שכמעט ולא קורה אצלם זה שגרה. כל יום ושבוע במכינה עוסק במשהו אחר: יומיים בשבוע הם לומדים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם מגדר, ציונות, חלוציות, בית מדרש, דמוקרטיה ליברלית, חברה וכלכלה ועוד מגוון הרצאות מתחלפות מדי שבוע.

יום וחצי בשבוע הם מתנדבים כאשר כל 3-5 אנשים מתנדבים במסגרת אחרת. אליה מתנדבת אחר הצהריים במועדונית רווחה בחיפה ובבוקר מעבירה סיורים לבתי-ספר בבית יד לבנים בחיפה. 

"כשאנחנו לא בשבוע רגיל, מה שקורה לעיתים קרובות, אנחנו בכל הארץ. לאחרונה הייתה לנו סדרת ירושלים בה למדנו על העיר, תולדותיה, הסכסוך ועוד. הייתה גם סדרת ניווטים בגבעות גורל בנגב, בה למדנו איך לנווט בעזרת מפה ומצפן. בקרוב תהיה לנו סדרת שטח במדבר יהודה ואחריה סדרת איו״ש ונבקר באזורי יהודה ושומרון, נלמד על האזור, על הסכסוך ועל המטענים סביבו. במהלך השנה אנחנו עובדים במטרה לסבסד את שהותנו במכינה, בה יש כ-50 'מכינאים' המחולקים לשלוש קבוצות ולכל קבוצה יש דירה. אני חיה בדירה עם עוד 17 "מכינאים" וישנה בחדר עם עוד ארבע בנות". 

מה הם האתגרים? הראשון הוא חיי הקבוצה. לחיות עם 17 אנשים בדירה כאשר יש שני שירותים ושתי מקלחות בלבד, מקשה מאוד על מציאת פרטיות. 

אתגר נוסף הוא הלו״ז המתחיל כל בוקר ב-7:30 ומסתיים ב-22:00. זה אינטנסיבי מאוד ולא תמיד קל להתרכז בשיעורים או בהתנדבות. אתגר נוסף הוא הספורט. היא אחראית על הכושר הגופני במכינה והגיעה אחרי שנה  

במסגרת "5 אצבעות" (כושר קרבי) למקום בו הספורט הוא לא בעדיפות עליונה וזה מתסכל אותה. 

לטוב ולרע, השנה הזו כלל לא דומה למה שציפתה. היא מרגישה שבמכינה היא עומדת מול התמודדויות עם החומר הלימודי ועם החיים הקבוצתיים ואם היא רוצה שמשהו יקרה, היא צריכה לגרום לו לקרות. 

"את האמת, אחד הדברים שפחות חששתי מהם היה החיים רחוק מהבית. זה לא מפריע לי ואני מתמודדת עם זה טוב, כשהדבר היחיד שקשה, כאמור, הוא שהלו״ז אף פעם לא עוצר. לעיתים יצאתי הביתה פעם בשלושה שבועות לסופ״ש אחד. הקבוצה שלי במכינה מורכבת מקיבוצניקים, עירונים ומושבניקים, כשאת החבר שלי הכרתי במכינה, אז אני רואה את עצמי 100% שומרת על קשר איתו. לגבי שאר האנשים, אני בהחלט מקווה לשמור על קשר לפחות לזמן הקרוב ולמכינה יש תכנית בוגרים שאולי אקח בה חלק". 

האם תמליצי על המכינה? "אמליץ לחבר׳ה שרוצים לפתח את עצמם ואת הידע שלהם ולקדם יוזמות ללכת למכינה, לא משנה איזו. זו חוויה עם מגוון רחב של אנשים המאפשרת יותר למצוא את המקום שלך ולחוות הרבה יותר במהלך השנה. בנוסף, מספר מכינות מציעות אפשרות של חצי שנת מכינה נוספת לפני הגיוס. על מכינת רבין אני ממליצה בפרט, כי יש בה דברים שאין במכינות אחרות כמו דגש על הקבוצה בתוך השלוחה הכוללת, החיים בדירות קבוצתיות, עבודה בשכר למען סבסוד יותר מחצי משנת המכינה והחיים בעיר השונים לגמרי מהחיים בקיבוץ". 

אמנם הוריה רצו שהיא תצטרף אליהם, אך שמחו בשבילה על בחירתה להצטרף לקומונה ביד-מרדכי עליה שמעה מנציג התנועה הקיבוצית. היא הגיעה לקיבוץ "מהמם עם אנשים נחמדים" ואז החליטה סופית להישאר לשנת-שירות.

היא בתם של אודי וענבל בליך ואחותם של יונתן (15) והתאומים הראל ומתן (10). עמית היא הנכדה הבכורה של פנינה ויוסי בליך וכשעברה המשפחה לאנגליה היא ליוותה אותם במשך שלושה שבועות וחזרה למרות הפיתויים שם והמלחמה והמצב הקשה כאן ועם כל זאת, שמחה בשביל ההורים והאחים שלה באנגליה. 

או שאולי הבחירה שלה הייתה דווקא בגלל המצב הקשה בו נמצאים יישובי העוטף, החטופים, ההרוגים ומשפחותיהם? מי אמר שאין כבר ציונות? 

כששאלתי אותה על אירוע בטחוני שהתרחש לאחרונה ביד-מרדכי והגיע לתקשורת (חשש לחדירת מחבלים לישוב) סיפרה עמית ששמעה עליו רק מטלפונים שקיבלה מהמשפחה ומהתקשורת, עד שהגיעו מסוקים וחיילים וגם הוראות להסתגר בבית, מה שהם עשו בניחותא עם פיצוח פקאנים.

היא מספרת שבשבת השחורה של 7 באוקטובר, התנהל קרב מול מחבלי החמאס בכניסה לקיבוץ והם לא  נכנסו. אוכלוסיית הקיבוץ פונתה אז למלון בחדרה, אך בינתיים רוב האנשים חזרו והדברים מתנהלים באופן נורמלי וסביר כולל חדר-האוכל, הכלבו וכו'.

רעשי הרקע מהמלחמה המתנהלת בעזה מגיעים אליהם, אך הם התרגלו לכך וזה חלק מהשגרה בישוב. "דווקא כשהפסקנו לשמוע את רעשי המלחמה – זה הרגיש מוזר. אני עובדת עם כיתות ג-ד אחרי הלימודים ועם ילדי ונערי ז' עד י"ב בערבים ומובילה את שכבת י"א – י"ב".

הקהילה קיבלה את החבר'ה מהקומונה בזרועות פתוחות ולדבריה הילדים מדהימים ורואים וחווים את המצב לעומק. "הם משתפים אותנו בתחושות שלהם בשיחות רבות שאנו מקיימים איתם".

הצוות מורכב מתושבות ותושבי העוטף. "אשה בצוות לקחה את החבר'ה מהקומונה לבית שלה בניר-עוז וקיבלנו מושג קרוב על מה שקרה שם, לא רק מהמראה אלא גם מסיפוריה על ביתם שנשרף כשהם בתוכו, לפני שחולצו ממנו מחוסרי הכרה".

בעבודה עם הילדים היא גם סגרה מעגל עם ילדי מפונים מגברעם שהיו בגח"א לאורך חודשי המלחמה הראשונים וכשהיא רואה את נערות ונערי י"ב איתם היא עובדת, מכינים אירועי תרבות ברצינות וברמה ומופיעים על הבמה, היא מרגישה כמו אמא הגאה בילדיה המופיעים בפני ציבור גדול.

"יש לי הרגשה שאני עושה שינוי חיובי בילדים שאני עובדת איתם. ילדה שלא ראתה אותי כמה ימים, אמרה לי בכנות שהתגעגעה אלי או ילדה שקשה לה ואמרה שהיא רוצה לדבר רק איתי. זה מרגש ועושה לי טוב על הנשמה".

מה הם האתגרים? בנוסף לעבודה הלא-פשוטה, יש את הריחוק מההורים והאחים וההתארגנות סביב הסבים התומכים מאוד בגח"א והוריה של אמא שלה בלהבים. "אין כמו הסבים שלי בעולם. הם מבקרים אותי שם ומפנקים ביד רחבה".

היא מרוצה מאוד מבחירתה. "החוויה ביד-מרדכי גורמת לי להרגיש שזה נוגע לי אישית ואני עושה משהו משמעותי כדי לעזור למי שזקוק לנו שם. חגגנו חנוכה איתם וזה היה מרגש על רקע המצב. אנחנו שמחים להכיר חבר'ה אחרים מקיבוצים שונים ולומדים גם להכיר את עצמנו טוב יותר בנסיבות האלה, כי כולנו נפתחים לאנשים שונים ולסביבה אחרת. אני לומדת להתמודד עם מצבים מסובכים ומאתגרים בעצמי וזה בונה את העצמאות והאישיות שלי".

לשאלה הזהה – האם תמליצי לי"בתניקים לצאת לשנת שירות? היא עונה בחיוב גדול. "כמה שאני נותנת מעצמי לילדים ולמסגרות החינוכיות שם, אני מרגישה שאני מקבלת בחזרה עוד יותר".

הוא נולד וגדל בגח"א, עבר את שלבי הילדות, המרכזונים והנעורים ואהב את המסגרות החינוכיות פה. אחרי קורס מד"צים הוא הדריך שנתיים את קבוצת "שקד" (כיום כיתה ח'). הוא מעדכן שעשה בגרות מלאה עם הרחבה בביולוגיה ופסיכולוגיה וניסה להתקבל לשנת שירות בכמה מקומות, מתוכם בחר בשפיה.

ההעדפה ללכת לשנת שירות, נבעה בין השאר מהמסורת שנוצרה כאן ובכלל בעמק חפר בעניין זה. רועי ראה במסלול זה דרך להתפתחות אישית וגם תרומה למדינה, למרות שהתקבלות לשנת-שירות בימים אלה של צמצומי תקנים אינה דבר של מה-בכך. דחיית הגיוס דווקא לא הייתה שיקול על רקע המלחמה, משום שהוא מתכוון להיות קרבי בכל מקרה. מה שמצא חן בעיניו הוא השילוב בין נוער וחקלאות.

"שנה של השפעה חיובית על חיי ילד או נער הנמצא בסיכון, היא השנה המשמעותית ביותר שאני מדמיין. לגרום לנער כזה להביט במראה בעוד כמה שנים ולומר לעצמו כי שנת השירות שלי שינתה את חייו, זו מטרת העל שלי כעת". בנוסף לכך, הוא גם אוהב חקלאות ורואה בכך יעוד אפשרי בעתיד.

לדבריו, "נוער בסיכון" היא הגדרה רחבה של ילדים ומקרים, החל בילדים שהוריהם ויתרו עליהם ו/או חיו בתנאי עוני קיצוניים, עד ילדים שלא הסתדרו עם הוריהם והופנו למקומות כמו כפר הנוער שפיה. יש גם ילדים פליטי מלחמת רוסיה-אוקראינה, שנותרו ללא הורים בכלל או ללא אחד ההורים. הם מגיעים לכפר ולומדים עברית על-מנת שיוכלו ללמוד שם מקצועות אחרים ולהשתלב בשוק העבודה. הוא נחשף לסיפורים קשים של ילדים ונערים שהטראומה עדיין ניכרת בהם.

הקומונה בשפיה כוללת 12 חבר'ה (לא רק מקיבוצים) איתם הוא מסתדר ממש טוב ומלבד העבודה יש להם חיי חברה, טיולים ומסיבות. השנה מסתמן שהחבר'ה בשנת שירות לא יצטרכו להפסיק באמצע כמו בשנה שחלפה, אבל כאמור צומצמו תקני ש"ש ולכן קשה יותר להתקבל.

במשך הבקרים הוא עובד שם ברפת ונהנה מזה מאוד. תחום הרפת שהיה חדש לו, הפך לדבר מעניין שהוא למד והפנים שם. הילדים עובדים לסירוגין ובכל פעם קבוצה אחרת עובדת שבוע במשק (יוצא להם לעבוד כשבועיים במשך השנה) והוא עובד איתם. שפיה היא לא רק פנימייה ויש ילדים מהאזור הבאים ללמוד וחוזרים כל יום הביתה.

מלבד עבודה, מלווה רועי את הילדים בפעילות החוגים, סדנאות, ספורט ושיחות פנאי המחייבות יכולות הכלה וקבלה והוא גילה בעצמו יכולות שלא הכיר, כך שהוא יוצא נשכר.

הוא מלווה את הילדים והנערים (כיתה י') ומהווה מעין חבר או אח-גדול ומספר כי גילה שלמרות הלחצים הקיימים בעבודה, הוא מצליח להתמודד איתם ברוגע ועם שיקול דעת ולא נכנס ללחץ, כפי שחשש שיהיה.

קיימות בעיות של אלימות ילדים והוא מצליח להתמודד איתן. בעיות של צריכת אלכוהול וסמים קיימות שם בשוליים, אך תפקידו של רועי הוא רק לעדכן את הצוות הקבוע בעניין. העבודה כקומונה מאתגרת ולכן יש ליווי של עו"סית ואחראי הדרכה. הם מכינים עם הילדים אירועים ומסיבות בחגים ובין החגים, למרות שלא פשוט לרתום את הנערים לכך. גם העבודה המשותפת עם צוות הקומונרים המגוון לא תמיד זורמת.

בעיות בתוך קבוצות הנערים מופנות לעו"סית ועזרתה חשובה מאוד. בתום חצי שנה לעבודתו שם, רועי רואה שינוי משמעותי לטובה אצל חלק מהילדים שסבלו מבעיות התנהגות או ניתוק מהמסגרת. אותם ילדים שלא קמו בהשכמות, עשו בעיות בלימודים ו/או בעבודה, נכנסו למסלול ומתפקדים טוב ללא התערבותו, שבהתחלה הייתה משמעותית מאוד. כעת הם משתפים יותר, לאחר שרכש את אמונם וכך מתאפשרת פתיחות רבה יותר. הוא בהחלט רואה בעצמו את הדמות האחראית במידה מסוימת לאותו שינוי מיוחל ועם כל האתגרים, הוא ממש מרוצה משנת השירות שלו.

מי שלחמו במחבלים וחיסלו אותם, הם 12 חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ וקצינים בחופשה, אליהם חברו אחר-כך כוחות סיירת מטכ"ל וגדוד ההכשרות של חטיבת כפיר. הקרב הסתיים ללא הרוגים או חטופים מהקיבוץ, אך בקרבות בצומת מפלסים נהרגו ונחטפו 50 אנשים, רבים מהם צעירים שנמלטו ממסיבת הנובה.

פניתי לאלה נואמה הנמצאת בשנת-שירות במפלסים שתרחיב קצת על החוויה אותה היא עוברת מאז חודש אוגוסט, ממש קילומטר מבית חאנון.

היא בתם של מור וציון ונכדתם של תמי ויענקל׳ה הורוויץ, דור רביעי בקיבוץ, שנולדה וגדלה פה ורואה עצמה כאיחודניקית גאה. לשאלתי על הבחירה בין גיוס מיידי לבין לשנת שירות היא עונה: "האמת שלא הייתה דילמה. בעמק חפר ובייחוד אצלנו בגח"א זה מובן מאליו שעושים שנת שירות והיה לי ברור שזה הדבר הנכון לעשות כחלק מהשייכות שלי לחברה ולמדינה. בשנה זו אנו תורמים תרומה חשובה לחברה ומקבלים לא פחות".

במסגרת שנת השירות עובדים תשעה חבר'ה במפלסים, בעיקר בענף החינוך בשילוב חקלאות ובשאר הזמן, עוזרים בהפקת אירועי תרבות ובקהילה.

אלה עובדת בגן תלת-גילאי (3-6) "האתגר העיקרי הוא להגיע לקיבוץ שחבריו וילדיו חוו טראומה, להשתלב בו ולגור בישוב צמוד גדר עם כל מה שמשתמע מכך כאשר המלחמה עדיין לא הסתיימה. הדבר העיקרי שמרגיש לי משמעותי מאוד זה חיזוק הקהילה שחזרה אחרי שנה בבית מלון וחיזוק הקומונה של שנת השירות כאן. רוב החברים חזרו לקיבוץ, אך רבים מרגישים עדיין את אובדן הילדים והחברים בקיבוצים בסביבה הקרובה וחילול הבתים והמקומות אליהם נהגו לצאת".

הקהילה מנסה להשתקם ביוזמות שונות של חיבור החברים והילדים אחד לשני ולכל המתנדבים שהגיעו, על-מנת לייצר סביבה בטוחה ומקבלת.

כמי שעובדת עם ילדים, היא מבחינה בהיבטי המלחמה. "באופן מובהק, הילדים אינם מתנהגים כילדים בגילם במקומות אחרים: חלקם חווים התקפי חרדה, אי-ודאות ופחד וזה ניכר, למשל, כאשר ילד בן ארבע שומע רעש חזק ומבין שצריך להכנס לממ"ד". היא גם עובדת באופן פרטני עם ילדים שחוו טראומה.

ולבסוף, מה היא מקבלת שם והאם היא ממליצה לבוגרות ובוגרי י"ב להגיע למקום כזה? "אני נהנית מאוד מחיי הקומונה, בין אם זה חברות לחיים או עצמאות ועוד כלים שרוכשים ברגע שיוצאים מהבית", היא מדגישה. "החבר'ה בקומונה כולם מקיבוצים ואני מרגישה שזכיתי בהם כחברים לחיים. לדעתי שנת שירות היא הזדמנות חד-פעמית ואני ממליצה חד-משמעית על שנת שירות בכלל ובמפלסים כמובן. חיי קומונה בקיבוץ זה משהו שכל אחד היה רוצה, כי מה צריך יותר מזה?".

מי היה, מה היה ולמה היה? אנחנו, צעירי גבעת חיים איחוד בגילאי 18-24, יצאנו לטיול בן יומיים למדבר כחלק מפעילות ענף הצעירים בקיבוץ.

מאז שהקבוצה שלנו נכנסה לצעירים לפני קצת יותר משלוש שנים, חלמנו על טיול צעירים כמו ששמענו בסיפורים ובאגדות מתקופות בהם הצעירים היו סוג של הנעורים רק של מבוגרים, כלומר – כולם בשנת שירות / צבא / עבודה / לימודים אך פעילים בסופ״שים, בין אם זה קבלות שבת, זולות בים, טיולים, אירועי שיא או סתם סתלבט על הדשא עם לימון עראק ומחצלת.

הכל התחיל בקרמיקה אצל לביאה, שם אנחנו משתדלים להיפגש בימי ראשון והתחלנו לדבר על איזו זולה בים או טיול לצעירים. לביאה ויהלי שפע, שני האנשים החד-פעמיים האלה המשמשים כראש וועדת צעירים, לקחו את זה צעד קדימה ונפגשו לתכנן את העניין.

הם יצרו את המתווה הכללי והתחילו לחלק אחריות: איתן מצקין על המסלול, מנו בירן אורדובר על הבטחון, אני (גל שוורץ) על הפיכחון, שירה נואמה עם יהלי שפע אחראים כלליים, אורי קריאו על הרפואה ועוד רבים ואחראים שעשו את תפקידם בצורה יוצאת מן הכלל. אחרי שהרעיון עלה לאוויר ועבר לשלבי ביצוע, נקבע תאריך ולמרות התקופה המסובכת הצליחו להגיע לטיול 25 צעירים וצעירות, רובם חיילים בסדיר אשר הקריבו את הסופ״ש שלהם בבית כדי לטייל.

התחלנו את הטיול בשישי בבוקר, אספנו סנדוויץ מהמעדנייה, נישקנו את ההורים, עברנו תדריך מקיף מלביאה ויצאנו לדרך.

תחנה ראשונה בטללים, יובל פולק משכבת "קקטוס" עושה שם מכינה וגנבנו אותו אלינו, כי לפני הכל המחויבות היא לקיבוץ. משם נסענו לנקודת תחילת המסלול בחניון סרפנטינות.

ירדנו מהאוטובוס, חילקנו אוכל בין החבר׳ה לפריסה של הצהריים, שמנו תיקים על הגב ויצאנו לדרך. איתן, אחראי מסלול, לא גילה לכולם שהמסלול מתחיל בעלייה חדה של קילומטר שלא הייתה מביישת נסיגה רגלית של יחידה מובחרת בצבא. אחרי שסיימנו את מעלה דבשון, הלכנו על הציר הירוק עד שהגענו לעין עקב, שם אכלנו ארוחת צהריים (מה שלא נמעך בדרך). האמיצים בינינו קפצו למים ואז חזרנו דרך נחל עקב עד האוטובוסים, לפני ששערי השמורה נסגרו עלינו. מזל שהבנות הצליחו לתפוס טרמפ כמעט כל המקטע האחרון, אחרת היינו צריכים לשלוח משלחת חילוץ:)  משם לאוטובוס ויציאה לחאן חוורים.

בדרך עצרנו במצפה לראות את השקיעה ולבנות רוג׳ומים כמו שליאור ארזי ז"ל היה נוהג לעשות, עשינו כמה תמונות והמשכנו לחאן.

איך שירדנו לחאן התחלנו כמו נמלים שבונות קן. כל אחד יודע מה העבודה שלו ואיפה כל דבר צריך לעמוד, תוך 20 דקות היו לנו שולחן אוכל מהודר מתחת לגרילנדה, מטבח חוץ מסודר, פינת מדורה וכמובן מאהל עם מזרונים מוכנים לקרבות היאבקות של הבנים שבדרך כלל מתרחשים בלילה.

לאחר סידור המחנה ישבנו קצת סביב המדורה עם בירה ראשונה לערב, שרנו שירים בליווי גיטרה והבנות הרציניות פתחו מעגל מסאז׳ים ושנ״צ אחרי המסלול המתיש.

התחלנו להכין את המנגל, הצ׳יפס והסלטים כשכל אחד השתבץ למחלקה הקרובה לליבו. באמצע הבישולים (מה הסיכויים?!?) החל לרדת עלינו גשם.

עכשיו, גשם יש גם בגבעת חיים, לא צריך לנסוע ללב המדבר בשבילו אבל בכל אופן הוא הצטרף אלינו, אז התחלנו להכניס את כל הדברים למחסה כשגיבורי המנגל המשיכו בעבודתם למרות הכל.

מאוחר יותר התחלנו לאכול. עשינו קידוש ושם הייתה תחושה אמיתית של טיול נעורים בגרסה הבוגרת. לאחר מכן התחלנו משחק צ׳ייסר (כמו השעשועון בטלוויזיה) בנושא קיבוץ שהכינו שירה נואמה וספיר בן חיים, שם בחנו את הידע ההיסטורי שלנו על הקיבוץ בתחרות נחמדה בין הקבוצות. לאחר מכן המשכנו לנגן סביב המדורה והלכנו לישון, התעוררנו בבוקר סביב שמונה וחצי אחרי שקבענו שבשבע וחצי אנחנו כבר ערים ומתחילים לבשל (אופייני מאוד, בכל זאת חיילים).

בכוחות חזקים מאוד ומנטליות רצינית התחלנו להכין שקשוקה בפיקוד הבנות ונהנינו מארוחת בוקר מדהימה. לאחר מכן התחלנו בקיפולים וקפצנו בדרך הביתה למדרשת בן גוריון לבקר בקבר של דוד ופולה. חשבנו קצת מה היה קורה אם כיום בן גוריון היה ראש הממשלה ואיך הדברים היו נראים אחרת.

ולאחר מכן שמענו קצת סיפורים על חטופים שהכינו לנו שאול זיידמן ועומר פרי, כי המינימום שיכולנו לעשות כשאנחנו ככה יוצאים לבלות, זה לזכור שיש עוד 100 אחיות ואחים שלנו שעדיין שם! נסענו הביתה והגענו לקיבוץ ישירות לזרועות החמות של לביאה.

לסיכום: בוודאות יהיו עוד טיולים כמו זה. הייתה באמת חוויה מדהימה וקצת מנוחה לראש מהעיסוקים של היומיום, בין אם זה חבר׳ה לוחמים שנמצאים כבר שנה בחזית בכל גזרה אפשרית או חיילים שעובדים במעטפת וגם חבר׳ה אזרחים שתורמים ועובדים קשה בחלק שלהם שזה לא פחות חשוב. אני רוצה גם להזכיר את ניקו, חבר שלנו שהוא באמת אחד האנשים הכי מצחיקים וטובים שיש וכמה הוא תמיד מרים את האווירה וכמה היה עושה את הטיול עוד יותר מוצלח. אנחנו שולחים לו כוחות ואהבה ומחכים לטיול הבא ששם הוא יהיה איתנו.

אני רוצה להגיד תודה לכל מי שנתן יד ועזר לאירוע הזה לקרות ומי שפספס את רשימת התודות המלאה, אפשר לראות בפייסבוק של הקיבוץ ואנחנו מאחלים חג חנוכה שמח לכל בית גבעת חיים איחוד.

כך נשאלנו תכופות, חבריי ואני, מאז שחזרנו מהמסע (1/10 – 23/9). בכל פעם מחדש שהופנתה אלי השאלה, עצרתי לרגע, מעט מבולבל ולא בטוח בנוגע לתשובה. איך אפשר לסכם את כל מה שחווינו בכמה מילים? הרי זה לא היה עוד איזה טיול או חופשה, היינו במסע דרך ההיסטוריה ופסענו בשבילי הזכרון וההנצחה.  

כשעוברים דרך שערי מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, כשדורכים ביער הילדים (זביליטובסקה גורה) וצועדים לעבר הבורות, יש תחושה אחת ברורה: השקט מדבר חזק יותר מכל המילים שאי-פעם נוכל לשמוע. ערן, המדריך שלנו, קרא לזה "היעדר הנוכחות ונוכחות ההיעדר", משפט שליווה אותי לאורך המסע כולו. 

עמדנו על הקרקע במקום בו איבד האדם כל פיסת אנושיות שהייתה בו, מקום בו התרחשו זוועות מעבר לכל מה שאוכל לדמיין, אך מתוך סיפורי הזוועות מהדהדים סיפורי האומץ, החוסן והגבורה. כל יום העלה מחדש תחושות ורגשות צער, הרהור ולמידה, כאשר התעמתנו עם מציאות השואה. 

לא קל להסביר את המשקל הרגשי הנוצר כאשר רואים את המקומות הללו בעיניים, אבל חשוב שננסה. הטיול הזה לא היה רק סביב זכרון העבר – הוא היה על ההבטחה כי אנו נושאים את הלקחים שלו אל העתיד. 

הכל מתחיל בהתלבטות: האם לצאת למסע? למרות שעכשיו התשובה ברורה מאליה ומובן שעשיתי את ההחלטה הנכונה לצאת, הרי שבשלב ההרשמה עלו תהיות רבות: היה לי קול בראש שאמר שלדרוך על האדמות ספוגות הדם ולחזות בשרידי הקברים והמחנות יכול להיות מכריע מדי, כואב מדי. האם זו הדרך הנכונה ללכת בה? או שאני מעמיק צלקת, פותח פצע שרק מנסה להגליד? מנגד, היה בי עוד חלק שידע כי המסע הוא לא רק בחירה אלא אחריות – להעיד, לזכור ולכבד את מורשתם של אלו שקדמו לנו. קיבלתי את ההחלטה לצאת כשבראשי מהדהדת המחשבה: "אם אנחנו לא נעשה את זה, אז מי?" 

חודש לפני היציאה, התקיימו הכנות שכללו חלוקה לצוותים (טקסים, תיעוד, סמל מסע ועוד) ויציאה אל "יד ושם". צפינו בסרטים העוסקים בשואה, ביניהם "שומר גן החיות" המספר על זוג פולני שניהל גן חיות בוורשה שהפך מוקד להצלת יהודים עם פלישת הנאצים לפולין, כשביום הראשון למסע ביקרנו באותו גן חיות בוורשה.

מפגשים ומעגלי שיח רבים עם הקבוצה עזרו לנו להתגבש ולהפוך את הסביבה לבטוחה ותומכת עוד יותר והעצימו את החוויות המשותפות. הביקור במוזיאון "יד ושם" נמשך יומיים במהלכו שמענו סיפורי גבורה, למדנו על יהדות אירופה וקיבלנו רקע היסטורי לצד פריטים היסטוריים, סיפורים ועדויות על השתלשלות האירועים. ההכנה למסע הייתה חלק בלתי נפרד ממנו והייתה הכרחית להבנה טובה ועמוקה יותר של התוכן במסע ושל מסע עצמו למרות שבסופו של דבר, אי אפשר להכין אותך מרחוק לחוויה כזו. 

00:30, יום שני, 23 בספטמבר. נפגשנו בבית-הספר ולאחר כמה מעגלי שיח יצאנו לדרך ובשעה 11:30 נחתנו בפולין. במהלך המסע, עשינו מעגל סיכום בסוף (כמעט) כל יום בו שיתפנו חוויות ותחושות, כשבמהלך הימים הראשונים למסע התחושות היו מוזרות.

באחד ממעגלי הסיכום שהתקיים ביום השני למסע, העלו תלמידים רבים את התחושה שקשה לקלוט ולהפנים את גודל האימה והזוועות. כל מספר על כמות נרצחים הוא כה גדול עד שהוא נקלט כשמו לעצמו: "מספר".

ככל שהימים מתקדמים, מתפתחת אט אט ההבנה שאכן לכל איש יש שם ואלו לא שישה מיליון נרצחים אלא שישה מיליון אנשים, כל אחד עם שם וסיפור משלו.

לצד אלו היו העדויות והסיפורים על הגבורה ועל השורדים שביניהם יכולתי להתחבר לאלו שהכרתי אישית – סאלק, סבא רבא שלי וציפורה, סבתא רבתא שלי. לכל תלמיד ניתנה ההזדמנות לספר את סיפוריו האישיים על משפחתו והיה מרגש ומשמעותי עבורי לספר את סיפורי סאלק בתחנת הרכבת בלודז', עיר הולדתו. במהלך המסע גם גיליתי שלכתוב את מה שאני מרגיש, עזר לי להבין את תחושותיי בצורה טובה יותר. 

בחלק מהאתרים קיימנו טקסים ומעמדי זכרון במהלכם סופרו סיפורים אישיים והוקראו שירים וטקסטים. מה שהיה הכי מרגש בטקסים עבורי, הייתה שירת "התקווה" של כולנו יחדיו ללא כל ליווי של מוזיקה בסיום כל טקס. זה נתן לי אור והרגשה של תקווה לעתיד.

לקראת סוף המסע נסענו לבקר בבית-ספר פולני למוזיקה, לשמוע שם קונצרט פסנתר של בוגר בית-הספר ותלמידה. הכינו אותנו שנפגוש תלמידים פולניים ושיהיה לנו זמן לשוחח איתם ולשאול אותם שאלות.

חיכיתי מאוד לפגוש את הנוער הפולני וצפיתי שעבורי זה יהיה אחד החלקים המשמעותיים ביותר במסע, משום שכדי ליצור עתיד טוב יותר עם שותפות גורל, המפגש של דור העתיד הישראלי עם דור עתיד הפולני הוא חלק שאי-אפשר לוותר עליו במסע כזה.

למרבה אכזבתי הגיעו רק שלושה תלמידים פולניים לפגוש אותנו ולכן לא התאפשר לשוחח איתם. בסיום הטקס, ניגנתי את השיר "אפר ואבק" עם עוד תלמיד ותלמידה אחת שרה. התרגשתי לקחת חלק בביצוע השיר הזה על אדמת פולין ובכלל, כל המסע שלנו בפולין הרגיש כמו פיסת אור קטנה במקום חשוך מאוד. 

אז "איך המסע לפולין?"

זו שאלה מורכבת יחסית. המסע פקח את עיניי למציאות גדולה יותר משחשבתי. הוא נתן לי הרגשה של חיבור אישי יותר לסיפורים והעדויות ששמעתי במסע ולפניו והבנה עמוקה יותר שלהם. יצאתי למסע עם שאלות רבות ותשובות מועטות וחזרתי ממנו עם יותר שאלות ופחות תשובות.