יערה בן אור הקלידה את "ספר החיים" שפורסם במלאת 40 לגח"א וכולל קטעים שכתבו חברות וחברים במגוון נושאים לאורך השנים. רחל נחמני עושה הגהה לספר ושלחה לנו קטע מ-18 בינואר, 1974, קטע שנראה ונקרא כאילו נכתב לאחרונה. אחד לאחד

בעלי מגוייס ונמצא באפריקה כבר קרוב לחודשיים. בעצם כבר נכנסתי לשגרה מסויימת. כל יום בשעה 10 אני דוחפת לפניי את עגלת בתי בכיוון למזכירות, לראות אם יש גלויה. ההקשבה לחדשות נעשית כבר באופן אוטומטי, כחלק אורגני ממני. יש כמה חברות, חברות לגורל, שאיתן מחליפים חוויות על "מה הם כותבים", מבררים אצל כל אחת "מתי שלך מגיע?" יושבים יחד בסרט, בטלוויזיה, במועדון, אופים יחד עוגיות, אורזים חבילות. בערב החדר הריק. בלילה המיטה הריקה. שגרה – מתרגלים.

בעצם, זהו סתם שקר. לא התרגלתי לרגע. אני רק מנסה להעמיד פנים שהתרגלתי. משהו בתוכי מתוח כמו קפיץ, מתוח וכואב. אני מוכרחה להודות, לפעמים הקפיץ הזה משתחרר ואז יש לי רגעים לא כל-כך יפים. כמו שקרה לי אתמול, כשהטחתי בפניה של חברה מסוימת: "מה את מדברת, בעלך כאן, אז מה יש לך להתלונן?"

ברגע שאמרתי זאת, הצטערתי. ראיתי את הכאב בפניה אבל, אצלי לרגע הקפיץ השתחרר, אתם מבינים? אני יודעת שזה לא יפה אבל אני לא תמיד יפה. אני בהחלט לא יפה כשאני צריכה ללכת בגשם ולסחוב ג'ריקן מלא וכבד של נפט, או כשאני צריכה להרגיע מצד אחד את התינוקת ומצד שני לספר סיפור לגדולה, מצד שלישי לשחק דומינו עם הבן ואני לא יפה (בעיקר בעיני עצמי) כשרוצים שאעבוד בהקמה, או בהשכבה או כאן או שם, ואני עייפה ומתוחה ואין לי עצבים.

יש לי גם המון רגעים טובים ויפים אבל, על זה כותבים בכל העיתונים ומדברים על זה ברדיו ומראים בטלוויזיה ועכשיו כשאני לבד, רק עם עצמי, אני חושבת על הדברים הקטנים האלה, המרגיזים האלה. אני יודעת שזה "קיטור" ואני באמת משתדלת לא להשמיע דברים אלה באוזני איש. אבל, כשאני מדברת אל עצמי, אני יודעת שאין לי גבורה ואני סתם אישה שמתגעגעת אל בעלה. זה משונה. אף פעם לא הרגשתי עצמי כל-כך קרובה אליו, או זקוקה לו יותר. זה קצת מצחיק כי אחרי 10 שנות נישואין, כשהאהבה כבר באמת לא כל-כך בוערת ולפעמים רבים ועוד איך והמון פעמים מרוגזים אחד על השני ובכלל. ופתאום אני מתרגשת כמו גימנזיסטית מכל מכתב או קריאת טלפון ובלילה אני מסתכלת לצד הריק ומתגעגעת לחיבוק חם ששוכחים בתוכו הכול, ואפילו לנחירות שלו אני מתגעגעת, כי בלעדיהן החדר כל-כך ריק וקר ונמאס לי כבר לשכב לבד במיטה הגדולה.

די, אלוהים, עשה שזה ייגמר. אני יודעת שאיני היחידה, ויש עוד המון נשים כמוני ויש שקשה להן יותר אבל, בחייך! אני רוצה את הבעל שלי. כאן, על-ידי, לצחוק אתו, לכעוס עליו, פשוט אתו.

גליון העלון אותו אתם מחזיקים, רואה אור ביום הזכרון. כמעט 43 שנים אחרי שנהרג בלב ביירות, אנחנו חוזרים אל יוסף בן אור. יום הזכרון תשפ"ה

השעה 17:00, יום שישי, לקראת סוף הסבנטיז, יש משבר: מסתבר שהטרנזיסטור האדום לא עובד. כנראה נסתדר למחרת בשבת בלי "הגשש החיוור" והבי-ג'יז, אבל מה נעשה בשעה 14:00 כאשר תתחיל "שירים ושערים"?

הפתרון ברור – רצים ליוסף בן אור, עוד לפני ארוחת שישי בחדר אוכל. יוסף תמיד פותח את הדלת בחיוך ומתיישב ליד המכתבה שלו, מחבר את מה שצריך לחשמל, פוער את קרבי הטרנזיסטור ואז מתחיל הקסם. בדממה היינו מתבוננים איך מותך גוש הבדיל הכסוף והמבהיק אט-אט ואז מחבר את החוטים הזעירים שנקרעו כאשר הוא מתגבש שוב. יוסף מלהטט בו כמו אלכימאי ואחרי זמן מה, הוא לוחץ על הכפתור, המוזיקה בוקעת והוא סוגר את הטרנזיסטור ומושיט אותו חזרה בחיוך. זהו, אפשר לרוץ לאכול שניצל בחדר אוכל.

"זה סיפור נהדר שמאשר את כל מה שאני מספר לך פה", מחייך צפריר בן אור שיושב איתי על המרפסת הנעימה של ביתו ומספר לי על דוד יוסף שלו. "הנכונות, החיוך, הלב הטוב, הרצון לעזור תמיד גם בשישי בערב – זה יוסף".

צפריר מספר על הדוד שלו, בן הזקונים של שרה וחיים, האח הקטן של עודד, חנוך ואביטל. "אבא שלי כבר היה בן 20 כשיוסף נולד, כך שהייתי צעיר ממנו בעשר שנים בסך הכל והמרחק הלא גדול הזה, איפשר לי לקבל ממנו דברים, למשל בתחום המוזיקה".

יוסף ניגן בכינור והיה מתאמן אצל הוריו. "לדעתי הוא היה מוכשר ומוזיקלי בצורה יוצאת דופן", מספר צפריר. "כאן, בבית הזה, גרו סבתי וסבי וזה היה בית חם ונעים. הייתי בא כילד בן 10 בערך לשתות תה, לאכול עוגה ולקרוא ספר והוא היה מנגן פה. אבל המוזיקליות שלו התבטאה גם בתקליטים מיוחדים. בשנת 1969 יצא תקליט של שירי רחל המשוררת בביצוע חווה אלברשטיין ודני גרנות, הוא הביא לפה ואני כל כך התלהבתי מזה או שירי חג'ידאקיס בביצוע 'ניו-יורק רוקנרול  אנסמבל', כך שקיבלתי ממנו לא מעט היכרות מוזיקלית עם שירים ויצירות מיוחדים".

כשהגיעה העת להתגייס לצה"ל, יוסף התנדב לצנחנים ושובץ בגדוד 202. מי שהייתה הפקידה הפלוגתית, היא בת כיתתו – יהודית פרנק.

"יוסף היה טוב לב ברמות. מעולם לא עשה שטויות ואין אף תעלול על שמו", היא זוכרת. "הוא היה בן זקונים אחרי שלושה 'מנהלים' והיה כמובן התלמיד הכי טוב, משקיען סדרתי בתוך כיתה שלא לומדת".

גדוד 202 הוצב אז בסיני. "בצבא היינו יחד ופשוט ישבנו המון בסיני, כמה קילומטרים מתעלת סואץ. היציאות הביתה היו בטרמפים. יום אחד עצר לנו מישהו שנסע כמו משוגע ובאמצע שומקום צרחתי עליו שיעצור כי אני רוצה לרדת. יוסף היה המום, אבל הבין שאין לו ברירה אלא לרדת גם ובמשך 10 דקות תמימות התנצל לפני הנהג וניסה להסביר לו את הבעיה שלי ולבסוף ביקש סליחה ונפרד בצער. מצאנו עצמנו בלב חולות סיני, לבד, כנראה במשך זמן ארוך למדי עד שהגיע מושיע. אבל הוא לא כעס עלי, הבן אדם הנפלא הזה".

אחרי שהשתחרר, הוא לא הלך ישר לפלחה או לגד"ש אלא ללמוד. "הוא השלים בגרות אקסטרנית, מה שלא היה מקובל אז", משחזר צפריר. "הוא עשה את זה לבד, לא היה לו קל אבל היה לו כח רצון מברזל. לאחר מכן הוא למד הנדסאי אלקטרוניקה ועבד באמבר ובכך מיצב את עצמו בצורה עצמאית וייחודית שונה מאחיו במשפחת בן אור שהיו מעורבים מאוד בניהול הקיבוץ וענפיו".

זו הייתה התקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. "זה היה עשור נוראי, בגלל מספר ההרוגים הגדול בקיבוץ במלחמה. הייתי אז נער וגח"א הייתה מקום קשה אז לנערים – כולם היו עם הראש למטה ולא היה ראש לילדים", זוכר צפריר. "ואת המפלט של הסיגריה, המוזיקה וכוס הקפה מצאתי לא פעם אצל יוסף וחברתו פולין שהגיעה מקנדה ללמוד פה באולפן. אהבתי מאוד להיות שם ואהבתי אותו מאוד. לפני המלחמה חזרנו משליחות בקנדה ופולין באה מטורונטו וכמו כן יוסף ואני אהבנו מאוד לקרוא ספרים, זה היה מה שחיבר אותי אליהם. היה לו לב טוב, הוא מעולם לא התנשא, היה חרוץ מאוד ותמיד במצב רוח טוב. כמו שסיפרת על הטרנזיסטור, הוא תמיד היה מוכן לעזור".

יוסף ופולין התחתנו ובשנת 1975 נולד אייל, בנם הראשון, שסבל ממום מולד ברגליו. "מהרגע שאייל נולד, הפכו הטיפול והתמיכה בו למרכז עולמו של יוסף. הוא השקיע באייל את כל כולו, העניק לו את הכל, נפשית ופיזית ואני זוכר שזה הרשים אותי בתור בחור צעיר".

כך חלפו השנים, הבן השני אמנון נולד וביוני 1982 פרצה מלחמה הידועה בשלל שמות, אך סביר כי השם שהעניקו לה אהוד יערי וזאב שיף, הוא זה ההולם ביותר את מידותיה – מלחמת שולל.

כשנה מפרוץ אותה מלחמה, נקרא יוסף למילואים בביירות. "יצא ששנינו גוייסנו למילואים יחד", מספר צפריר. "כמה ימים לפני כן, הוא שאל אם אני יכול לתת לו את נעלי הצבא שלי, אבל אמרתי לו שגם אני יוצא למילואים והוא אמר שיסתדר. בדיעבד הבנתי שהיו אחרים מהם ביקש. אני הגעתי לאיזה חור בלבנון ,כפר שנקרא בופור  (לא  המבצר הידוע) ויוסף הוצב בביירות. הספקתי להיות איזה יומיים בקו ויצאתי למארב ממנו חזרתי בבוקר. הלכתי לישון כמה דקות ובשש וחצי בבוקר העירו אותי ואמרו שקרה משהו בבית ואני צריך לחזור. כמובן שבעולם בלי סלולרי ואינטרנט, לא ידעתי כלום ומייד התחלתי לחשוב על האחים שלי שהיו אז בסדיר: גל בסיירת מטכ"ל וטל בסיירת צנחנים". 

התוכנית הייתה ליסוע בספארי לרשידייה ואז לתפוס מסוק לישראל. "כמו שאנחנו נכנסים למנחת ברשידייה, אנחנו רואים מול העיניים את המסוק מתרומם וטס משם. במקום הטיסה, נסענו ל"גיבור" ומשם התחלנו ליסוע לקיבוץ. אני כמובן עדיין לא יודע מה קרה, אבל באזור עפולה היו חדשות ברדיו והודיעו כי הלווייתו של סמל יוסף בן אור תיערך בגבעת חיים איחוד בשעה ארבע. בשעה רבע לארבע הגעתי עם השכפ"ץ, האפוד והנשק לשער הקיבוץ והמונים כבר עמדו שם עד מגרש החנייה".

הוא זוכר את השבעה ואת ההלם. "הנפגעים העיקריים היו כמובן סבתא וסבא שלי, הוריו של יוסף ומהצד השני, ילדיו אייל ואמנון. חודשיים אחר כך הלכתי ללמוד והתחלתי את חיי הבוגרים. לביאה הייתה מאלו שהיו בקשר הטוב יותר עם פולין, אבל כמה שנים לאחר מכן, במלחמת המפרץ, פולין לקחה את הילדים וחזרה לקנדה. מאז אין לנו קשר איתה. זו משפחה שקרתה לה טרגדיה לפני 43 שנים ולעיתים אני מהרהר איך יוסף היה חווה את השינויים שקרו מאז בקיבוץ. הוא היה אדם נהדר".

יהודית פרנק גם זוכרת. "הכי נורא שהוא נפל במלחמה. בכלל לא התאים לו המלחמות הטיפשיות של הגברים. הוא הותיר את אייל אליו היה כל כך מסור והוא היה אבא אדיר. למשפחה שלו זה היה אסון שלא הייתה ממנו תקומה".

שישי בצהריים, תחילת חודש מרץ וקצת טיפות גשם באוויר המזכירות שפעם הייתה פה עונה שנקראה "חורף".

מהחלון הגדול שליד שולחן האוכל של ירון אווסקר ונורית כרמי רואים הרבה ירוק, נורית, שהיא שותפה מלאה לשיחה, עומלת על בישולי השבת במטבח וירון ואני יושבים לשולחן עם כוס קפה כאשר על השולחן מונח מספר.

217

זה מספר לילות וימי המילואים שירון עשה מאז אותה שבת שחורה. אני שואל אותו אם יש לו עוד כוח להמשיך. "יש לי עוד כוח", הוא עונה אחרי מחשבה קצרה. "אבל הוא מתחיל להיגמר. אני לוחם לצידם של ילדים בני 20 וקצת שהם הדור החדש שמגיע ואני בעיקר מרגיש את הגוף, הוא כבר לא מה שהיה פעם". אחרי ההקדמה הזו, אנחנו חוזרים אל היום בו השתנה הכל.

"הוקפצנו כבר ב-7 באוקטובר, ישנו בבסיס וקמתי עם גב תפוס", הוא מספר. אני מציין כי אצלי גב תפוס מגיע כמעט תמיד מהנפש, ירון מחייך ונורית מצטרפת לדעתי. "ב-9 באוקטובר החלפנו בכפר עזה את הגדוד שהיה שם. ראינו את אנשי זק"א בעבודה ואיך חלקם התפרקו כתוצאה ממנה. אני זוכר את הריח הנורא ואת נהג המשאית שהסתכל עליי כשיצא משם בדרך למחנה שורה".

למחרת הם יצאו מהגזרה ואחרי שבוע אימונים, עלו לצפון ושהו באזור צפון רמת הגולן במשך כחודש בכוננות ללחימה. "בשלב מסויים קיבלנו אפודים קרמיים ואז הבנתי שאנחנו עומדים להיכנס לעזה. בתחילת דצמבר סגרנו טלפונים ונכנסנו לחאן יונס. נכנסנו דרך כיסופים בארבע בבוקר, רגע אחד היינו בשדות ובנוף המוכר וברגע שחצינו את הגדר הקרועה נכנסנו למדבר, פיזי ומנטלי".

כבר ביום הראשון ברצועה נהרג חייל מהגדוד של ירון וכוחות אחרים נתקלו במטענים וירי. "אני זוכר את הקור בשוחה בלילה, ממש רעדתי מקור", הוא משחזר את המשימה שלהם שהייתה אבטחת כוחות על הציר. "לא הייתי בבית כחודש וכשיצאתי הביתה, הריח של עזה הגיע איתי".

נורית מאשרת. "הריח של הפיח פשוט לא יצא מהבית", היא אומרת. "ריח כזה שנדבק לאף ולא עוזב אותו".

אחרי 36 שעות בבית, הוא חזר לגדוד והשבועות ברצועה הלכו ונערמו. "כל הזמן האריכו לנו את השהות שם ואחרי כחודש נכנסנו עמוק יותר והחלפנו את גבעתי בשכונת וילות ממש יפה. בהמשך, כשעברנו שם שוב, הכל היה הרוס. המשכנו להעמיק אל תוך הרצועה ואחרי חודשיים כבר היינו סחוטים. בסוף ינואר יצאנו החוצה".

נורית, מהצד שלה, מספרת על חוסר הוודאות, על הלילות הארוכים בלי סימן או קשר, על המחשבות ועל ההרהורים הקשים של מי שנותרה בבית, עם שני ילדים ושני כלבים.

אני שואל את ירון על שמירת צלם אנוש בתקופה ההיא. "אני תמיד עוסק בשמירה על צלם אנוש", הוא מדגיש. "אני יודע שרוב הזמן עמדנו במשימה הזו וכאשר היו חריגות, דיברנו עליהן ודיווחנו עליהן. לשמחתי, כמעט ולא פגשנו אזרחים אז הנקודה הזו לא הייתה מרכז העיסוק היומיומי".

כאמור, בסוף ינואר הם יצאו מהרצועה אבל לפני ההגעה הביתה, הם פגשו במלון פסיכולוגים לצורך עיבוד מה שעברו. כמה שבועות לאחר מכן כבר נפגשו כדי לתרגל לחימה לקראת אפשרות של פתיחת החזית הלבנונית.

במקביל, חלו שינויים גדולים במה שנקרא "החיים עצמם" במשפחה. "היה לי קושי לחזור לעבודה בגלל שינוי המציאות והאתגר המנטלי שנותר אז ומלווה גם כיום. הרגשתי צורך לעשות שינוי תעסוקתי, לשמחתי התקבלתי לתפקיד חדש בחיפה".

כאן נורית מצטרפת שוב. "הייתי בחרדות גדולות במשך הזמן הזה וגם הילדים דיברו את זה מאוד. כשירון יצא, התחלנו כולנו טיפולים בתחנה והתנאי שלי הוא שבלי זה אין עוד סבב מילואים בהמשך. ידעתי כבר מההתחלה שנצטרך לעשות את זה וזה, כאמור, התנאי להמשך השירות של ירון. המדינה סייעה במעט, אבל לא ממלאת את הצרכים בזמן הסבב ובין הסבבים, כאן נכנסת הקהילה שמסייעת לנו וכך צריך שיהיה, פשוט להיכנס ולעזור בלי שאלות. אני רואה מסביב את שחיקת האמפתיה, בכל המרחבים, בקיבוץ נוהגים אחרת".

תגיד, אני שואל אותו – היה שווה את זה? "אני לא אוהב את המושג הזה", הוא משיב. "זה היה חשוב, משמעותי ולמדתי הרבה".

מה למדת? אני מקשה. "להעריך את מה שיש לי – הבית, הילדים, נורית ולמדתי שאני גם יכול לעשות הרבה יותר בחיים. למדתי שהשירות שלי שינה את ההתנהגות של הילדים בבית, הם לוקחים יותר אחריות וזה נעשה בלי מילים. בגדוד הפכתי לאוזן קשבת של הצעירים וממש היה לי תפקיד לחזק ולהחזיק אותם ולתת תמיכה איפה שצריך".

אז למי שלא הבין זאת עדיין, 217 הוא רק מספר זמני. "באוגוסט יש לנו כבר צו נוסף, כאשר בשנת 2025 אנחנו מיועדים לעשות 65-80 ימי מילואים וכן, אני מרגיש צורך לעשות זאת. למשל, היינו בחזית הלבנונית והיינו צריכים לטפס את העלייה הקשה לאל-חיאם, עלייה ממנה חששתי, אבל בסופו של דבר לא רק שעליתי אותה עם כל הציוד, גם עזרתי לאחרים, כך שלעיתים אני לא מרגיש בן 43".

נורית שוב מצטרפת. "ילדים צריכים אבא בבית", היא אומרת. "217 ימים של היעדרות משפיעים כל כך. לנהל קריירה לצד משפחה לבד, כשמבחינתי, בכל רגע יכולה להישמע דפיקה על הדלת וזה הפחד שאיתו אני חיה בכל הלילות והימים האלו, תוך כדי עשייה חברתית והורות לילדים שברגעים מסוימים מגדלים את עצמם. זה קשה מאוד לחיות כך שוב ושוב".

היא מצביעה על הדלת של הבית שלהם שהיה ביתם של ז'ני ועדי נחמני ז"ל. "זו דלת שכבר דפקו עליה פעם. המילואים הם משקולת על הכתפיים שלי ואני סובלת וכואבת את המשקל הזה, אני יודעת איך שכול נראה ואני לא רוצה אותו יותר".

ירון יודע את כל זה. "אם אין תמיכה מהבית, אתה לא יכול לעשות את זה", הוא אומר. "זה המחיר הכואב שמשלמים על התרומה למדינה".

שעת ערב במועדון של אדית, פלוס-מינוס 20 אישה ואיש, רוב מכריע לגילאי 70-80 עם כמה חריגי גיל. חלק מהנוכחים הם בני המשפחות השכולות.

לכאורה, דיון פרוצדורלי על הטקס ביום הזכרון ועל הטקסטים שיוקראו בו, אבל בפועל זה היה ניתוח לב פתוח, צלילה עמוקה אל האזורים הרגישים ביותר של מה שנקרא כיום גבעת חיים איחוד. בדיקת יסודית המטילה אור על הרקמות של הגוף ועל השתנותן ובודקת את הגוף המזדקן של גח"א.

מי שביקש את הדיון בשאלה האם לשלב אמירת "קדיש" בטקס יום הזכרון, הוא יובל רותם, אח של מיכל ושל איתן ז"ל שנפל במלחמת לבנון הראשונה.

אני אוהב מאוד את יובל איתו עבדתי בהודייה, אוהב את מיכל שישנה במיטה הסמוכה אליי בבית הילדים של כתת "אלון" ואוהב את רבקהל'ה ז"ל ואריה ז"ל הוריהם. אני אוהב וזוכר טוב את איתן, החיוך שלו, כשרונו המופלא בכדורמים ושחייה ואת ההלוויה שלו שהייתה הראשונה בה השתתפתי.  

את הדיון פתח מוטי זעירא שהציג לצד הקדיש המסורתי, גם נוסחי קדיש אחרים שחלקם נהוגים בתנועה הקיבוצית. מוטי גם הדגיש כי מדובר בשיחה לבירור הגישות וכי אין כוונה לקבל החלטה בסיומה.

אחריו דיבר יובל רותם, "כייף להיות פה, אני עם כיפה אבל עדיין קיבוצניק מגבעת חיים בתוכי", אמר וסיפר על חזרתו בתשובה ועל הבנתו את חשיבות הקדיש כאחת מהתוצאות של תהליך זה. הוא סיפר כי הפריע לו שבמהלך טקס יום הזכרון בבית הקברות בגח"א, אין קשר או הקשר למסורת היהודית.

יובל התרגש. "כל מה שאני אומר פה, יוצא מהלב", אמר. "יום הזכרון פה מאורגן בצורה נפלאה, אבל אני חושב שהיריעה רחבה יותר מנופלי הקיבוץ ויש עוזבי קיבוץ שיש להם פה קרובים שנפלו וכיום אני בא ממקום בו חשוב להגיד קדיש על הנופלים".

לאה הרץ אמרה כי אינה מתחברת לקדיש המסורתי, שהיא רוצה מאוד לשמור על רוח חילונית וטקסטים חילוניים, מבלי כפייה של מה שאנו לא מאמינים בו ביומיום. ליונל חיזק את דבריה ואמר כי בעוד חילונים צריכים להתחשב בדתיים, לא פעם, הרי שאין התחשבות כזו מהצד השני.

"לאה ביטאה את מחשבותיי", אמרה רחל נחמני. "כבת למשפחה שכולה, אני מבטאת את הוריי ואני רוצה לכבד את אומרי הקדיש. קיבלנו והוספנו ערכים יהודיים אבל צריך לכבד את הרוח הקיבוצית".

לעומתם, דני הרמן אמר: "אם יש משפחה שכולה שחשוב לה, אז צריך להקריא קדיש. חשוב מאוד לקבל גם גישות אחרות ולגלות סובלנות".

ברכה הישראלי: "מתחברת לדברי לאה. הבן שלי מדבר איתי כל הזמן. מאוד לא נוח לי עם הלל לאלוהים וזה רחוק ממני מאוד. אני יודעת כי ארגיש בגוף מאוד לא נוח בקריאת קדיש בטקס בבית הקברות".  

ענת שביט אמרה כי אינה נבהלת מהקראת קדיש וכי אולי ניתן לשלב הקראת קדיש קיבוצי באחד מהטקסים (בחדר אוכל או בבית הקברות).

"הכל טיימינג בחיים", אומר בני לנג. "חכו עם זה, כי כעת זה מפריע מאוד. אפשר שבצפירה בשעה 11, יבוא מי שרוצה לומר קדיש ויאמר. היה פה פעם מישהו בקיבוץ שאמר 'אם זה לא מקולקל – לא צריך לתקן'. יש כאן טקס כל כך מכובד בגח"א. צריכים להיות גאים בו – אז למה לשנות?"

דורון לנג שהיה בחו"ל בעת הפגישה, העביר מסר דומה: "מאז פורסם הדיון לגבי הקראת קדיש בטקס יום הזיכרון לחללי ישראל, הנושא מדיר שינה מעיני.

אני, דורון בנם של תמר ופטר אח של לירון ז"ל נמצא בסיטואציה שבה נדרש ממני להילחם על ערכי קיבוץ גבעת חיים -משפחתי. צורת חיינו השיתופית, הסוציאליסטית והאתאיסטית. נגד הדתה המופצת בארצנו ועכשיו בביתנו.,,

יום הזיכרון בקיבוץ הינו יום קדוש. כל שינוי המסורת יהווה פגיעה כואבת בנו בני משפחת לנג. מבקש לסרב לבקשה הנוגדת את ערכי חיינו".

אדם הישראלי אמר: "אני נגד. הקדיש הדתי מבטא ערכים אחרים שאינם ערכי הקהילה פה".

רותי אסטליין: "אני מתחברת לדברי לאה ובני. יכול להיות שבעוד לא מעט זמן, זה ישתנה, אבל הקיבוצים נבנו בידי אנשים שבאו ממשפחות דתיות ועזבו את הדת מאחוריהם ואני חושבת שרובנו ככולנו, מאמינים בתרבות הקיבוצית. יש לי קשר עמוק למשפחת רותם ואני מבינה מאוד את יובל, אבל הקונטקסט כאן הוא רחב יותר כי כל כמה שנים מתעוררת פה שאלה לגבי אמונה או דת בקיבוץ, כמו למשל עם סיפור תחום השבת או עניין המזוזות שהיה פה. זה מתחיל בקטן והופך לבעייה. אני לא מאמינה באלוהים ומאמינה מאוד בנפש האדם, בחברות ובאהבה".

אלו הם רק עיקרי הדברים ונאמרו עוד דברים חשובים אבל כאמור, בסיום השיחה לא התקבלה החלטה.

כאחד מבני טיפוחיו של יפתח לברון, נדב מחובר לאורווה בכל נימי נפשו. "בתור ילד בקיבוץ העברתי חצי מהזמן באורווה וחצי בכדורמים. לדעתי האורווה ועוד כמה מוסדות קיבוציים חייבים להמשיך ולהתקיים כאן. אחרת, מה זו המילה קיבוץ?". 

המעבר לאורווה החדשה מהווה הזדמנות גדולה להתחדשות והתקדמות. הוא ושותפיו בפרוייקט מאמינים שהמעבר יביא אנרגיות חדשות, תלמידי רכיבה חדשים ואכסניה לסוסי פנסיון כדי שהאורווה תכניס כסף, תגדל ותתרחב בהמשך. 

האורווה החדשה נבנית בתוך מבנה ההודיה: נקנו תאים חדשים לסוסים, נבנים כיתת לימוד / מועדון וחדר אוכפים, כשמצפון ללול מתוכננים פיתוח של מגרש רכיבה ומצפון לבור התחמיץ יהיה מרעה. יבנו משרד, מבנה שירותים ולהערכת נדב, תהליך הבנייה יימשך שנים.

כמעט כמו תמיד, הפרויקט החל בסגנון יפתח. "כמה חודשים לפני המלחמה פנה אלי יפתח ואמר: 'צריכים להעביר את האורווה ללול שליד מרכז המזון, חייבים אותך'. מייד אמרתי כן, כי יש אנשים שלא אומרים להם לא גם אם זה עולה לך בזמן, אנרגיה וכסף. התאים לי מאוד להוביל את הפרויקט וזה בדיוק התחום בו אני עוסק ביומיום. העסק מתמקד בבניה ופיקוח כשמגוון הפרויקטים שלנו רחב: רפתות, מבני תעשיה, כבישים ותשתיות ומפקחים על הרחבות ובנייה פרטית. מטבעי אני אוהב לתרום, בעיקר בעשייה וכבר בשנת שירות הבנתי שכסף זה לא הכל, יש מקומות להרוויח כסף ויש מקומות שצריך לתרום". שותפיו בצוות המוביל הם יפתח, אור בתו, יאיר אסטליין ובפן התקציבי שמוליק לשם שעובדים מול סיזל, המנהל העסקי.  

נדב מספר כי בהתחלה היה רב הנסתר על הגלוי. "אט אט ותוך כדי עבודה, הדברים התבהרו ובסוף הכל הסתדר בצורה שאני לא יודע להסביר. לא באמת ידעתי למה אני נכנס והתפקיד דרש ממני הרבה יותר ממה שחשבתי, אבל לא יכולתי להגיד 'עד כאן' אז עושים את הכי טוב ומתמרנים בין העבודות".

אומדן עלות הפרויקט היה כמיליון ש"ח. הקיבוץ החליט על תקציב של 600,000 ₪ בציפייה כי האורווה תגייס את השאר.

"ב-6 באוקטובר 2023 העלינו קמפיין מימון המונים שכמובן בוטל ביום שלאחר מכן", מתאר נדב שגוייס אז ל-150 ימי מילואים, מה שהביא לעצירת הפרוייקט. מאז הצליחו יפתח ואור לברון, יחד עם יאיר אסטליין, לגייס כחצי מיליון ש"ח במאמץ עצום ועבודה רבה, כך שהשקעת הקיבוץ הפכה גם היא לחצי מיליון ₪. "ביום הפתיחה, האורווה לא צריכה ולא תהיה מוכנה ב-100 אחוזים והבנייה תימשך שנים", מדגיש שוב נדב.

החלק הראשון של הפרויקט אמור היה להסתיים בינואר 2025 אך ידחה לתחילת מרץ. "העיכוב בפרויקט לא נגרם עקב ימי המילואים אלא ממגבלות ייבוא התאי הסוסים מסין", מסביר נדב. "לאחר בדיקה מעמיקה של הנושא הזמנו את המחיצות מסין ונרכיב אותם בשטח, כמו לגו, זה נכון יותר כלכלית והמוצר איכותי".

הוא מדגיש כי הרוכבים והסוסים הם מוקד הפרויקט והאורווה מתוכננת כך שלסוסים יהיה מרווח, נעים, מזמין ונוח. "במהלך ההיערכות לפרויקט ביקרנו באורוות בארץ, כך שיכולנו לזקק את צרכי הסוסים ולתת את המענה הטוב ביותר".

אי אפשר להתעלם מהעובדה שנדב שירת במילואים זמן רב בשנה האחרונה. "זה לא יכול לעבוד אם אין בבית אישה חזקה, תומכת, המבינה שאין ברירה וזה צו השעה. אנחנו כבר בשנה השנייה למלחמה ומאז תחילתה שירתתי מעל 300 ימי מילואים. בלשון המעטה, התמודדות המשפחה אינה קלה וזה הופך מורכב יותר עם כל תקופת מילואים נוספת ואנו נעזרים המון במשפחה, הסבים והסבתות, הדודים וחברים בקיבוץ. במהלך המלחמה ורגע לפני תחילת תעסוקה מבצעית ברמת הגולן, נולד בננו אביב והפכנו להורים לשלושה, מה שהפך את העניין למורכב אף יותר אך לגמרי אפשרי בזכות אשתי והתמיכה מסביב. הגדוד לקראת פרק מילואים נוסף והכוח של העורף זה הכוח שלנו להמשיך ולהילחם בחזית".

בפרוץ המלחמה הגדוד שלו הוקפץ לגבול הצפון. "ידענו מה מחכה לנו מעבר לגדר והתכוננו לזה שנים. מה שמדהים היה לראות איך כמות אדירה של מילואימניקים שעטו קדימה להתמקם על הגבול ולמנוע פלישה של חזבאללה". במהלך התמרון בלבנון הם נכנסו לכפרים במשימות סריקה, השמדת תשתיות אויב ואיסוף אמצעי לחימה. לשמחתו לא היו דילמות מוסריות, משום שלא נתקלו באויב או באזרחים. "אני מקווה מאוד שהחטופים יחזרו לביתם, שהישובים שנפגעו יחזרו לפרוח ושיצמצמו לנו את כמות ימי המילואים. אין לנו ארץ אחרת".

רוח קרירה ורעננה הכתה בפניו. רעש רחוק של צרורות ושל שלשלאות ברזל. ריח של עשן פלסטי מהול ברמז רקבון ואבק לא מנע ממנו לגמוע נשימה עמוקה. הוא כל כך התגעגע לתחושת הקרירות בנחיריים, לאוויר שאינו דחוס ולח, לנשימה פריכה וחדה. אור הירח חדר מבעד להריסות – פסי אור חלבי שהאירו את החדר. ערימות שברי בטון, שמיכה מאובקת, פחית שימורים חצי פתוחה, כרית, חלקי טלוויזיה, מגש מעוקם, ערימת

בגדים שהוצאו מאיזה ארון. נצנוצים קסומים של כוכבים – שברי זכוכיות – הזכירו לו את השמים שלא ראה כבר חמישה שבועות. למרות שהתגעגע כל כך לשמש, לשמים כחולים וענן, לירוק של עץ או ללילה זרוע

כוכבים, לאורות הבתים לפנות ערב ולים, יותר מכל התגעגע לנשום, עמוק ונקי לנשום באמת. הוא התענג עוד כמה רגעים לפני שנשף את האוויר לאט לאט, מדהים איך פתאום מעריכים דברים כל כך קטנים.

הנשימה השנייה נכנסה לאיטה, מילאה את ריאותיו כליל – תענוג צרוף. אבל הקרירות בנחיריים כבר פחות הורגשה. ענן כיסה את הירח וכיבה את שביל החלב הנוצץ שהיה פזור באבק. הוא הניח את רובה הקלאצ'ניקוב על הרצפה והוציא את הבקבוק מהתרמיל. דפנות הפלסטיק היו יבשות. כבר ימים שהוא מייבש את הבקבוק. שומר את הפקק בכיס ודואג שלא יכנס אבק או עפר לבקבוק. הוא הרים את הבקבוק לחלון הפרוץ ממנו הרגיש את הרוח נכנסת, פתח את הפקק האדום ולחץ על הדפנות – מועך אותן ומוציא את שאריות אוויר המנהרות. ריח טחב עלה באפו, מהול ברמז של ריח חלב חמוץ, כנראה מהחדר ההוא. אחרי שווידא שכל האויר הישן נלחץ מחוץ לבקבוק, החל להחזיר אותו לצורתו. מספר לחיצות והבקבוק חזר להיות בקבוק. פינה אחת התעקשה לא לחזור להיות קמורה ומסודרת ואחרי כמה נסיונות ויתר עליה. לרגע אחד כשהחזיר לבקבוק את צורתו, ממש ראה את האוויר הצלול היקר נשפך לתוך החלל שנוצר – זהב שנוצק לתבנית. הוא התפנה לטפל במטען שהביא איתו. כבר מדמיין את שלוק האוויר שייקח מהבקבוק מחר, כשיחזור למנהרות הלחות. נשימה אחת ביום הוא הקציב לעצמו. נשימה אחת נקייה וצלולה. ואז שמע את הדיבורים ממש מתחת לחלון, פחות ממטר ממנו – ממש מעבר לקיר. זיעה קרה שטפה אותו. עברית, ללא ספק.

"אחי – הכי חשוב לא לשים את הגבעולים. תכל'ס זה מה שלוקח רוב הזמן, להוריד את העלים מהגבעולים, אחרת יוצא מר וגם לשים מלא שמן זית. מלא. אל תתקמצן. אל תדאג זה מתכון מנצח. אה – ופולסים קצרים בפוד-פרוססור, כדי לא לחמם את זה יותר מדי. טוב תקשיב, אני צריך לסיים, מתפנה לפסטו שלי, יש לי עוד איזה מליון עלים להפריד. אז יאללה, ביי ואל תתבייש להתקשר אם אתה צריך. נתראה מחר".

חמוד הנמרוד הזה, מכין לחברה החדשה שלו פסטו. זה כבר נהיה טרנד אצלנו בפלוגה. הצצתי בשלוש חבילות הבזיליקום שעוד נותרו לי. כבר 23:30 בלילה, יש עוד משהו כמו 40 דקות עבודה לפחות ואז עוד עשר דקות לכלים ואז לארגן שוב את הצ'ימידן ואולי קצת לבהות בטלויזיה. לא נורא, מחר באוטובוס בדרך לכיסופים אוכל להשלים קצת שינה.

מאז שפרצה המלחמה, כל פעם שהגעתי הביתה זאת הייתה המשימה שלי – להכין את הפסטו. לפסטה, לסנדויצ'ים של הילדים, זה אחד מאבות המזון פה אצלנו, במיוחד כשאני במילואים. קירבתי את האצבעות לאף, הן כבר השחירו מרוב בזיליקום, אבל איזה ריח. לא סתם קראו לזה בעברית "ריחן". טוב שקניתי אותו רק היום. אחרי יום-יומיים במקרר הבזיליקום כבר מתחיל להשחיר וזה אף פעם לא בדיוק אותו דבר ועכשיו כבר באמת אין ברירה וחייבים להכין הכל הלילה – הרי אחרי שמפרידים את העלים מהגבעול תוך שעה-שעתיים זה גם כבר לא אותו דבר.

תמיד הפליא אותי הקסם הזה שנקרא פסטו. כאילו לוקחים את הארומה המטורפת הזאת, מכניסים אותה לתוך צנצנת וכולאים אותה שם. דמיינתי את ארוחת הערב מחר, כשאהיה זרוק בתוך נמ"ר בדרך פנימה – ופה על השולחן הם יפתחו את הצנצנת וישחררו את הג'יני הזה והריח יעלה מהצנצנת לכפית העמוסה, שני שדי-ארומה, ראשם בתקרה ורגליהם בכפית ובצנצנת, מניקים את קערת הפסטה או את פרוסת הלחם בארומה טרייה.

הקטן בוכה. הוא רצה להשאר פה רק עוד רגע, עטוף בפוך, בין כריות רכות, מנסה להצמד לחלום ולחוסר המודעות עוד קצת. אבל הקטן בוכה – הקול כמו שאב אותו החוצה מתוך הרכות, מתוך השינה. מיד חזרה גם המועקה בלב והגוש בגרון, נאמנים כתמיד מאז היום ההוא. מרפים רק באותן חלקיקי השניות שבין השינה לעירות. מנורת הלילה הכתומה האירה את החדר. קצת אור ירח חדר דרך הוילונות הארוכים והשתקף במראה שעל הארונות.

הוא הרים את הקטן בעדינות, עוטף את כולו בחיבוק. לא רטוב, אין ריח של קקי, הבכי הרך המשיך. "רגע מתוק, רק רגע, אתה רעב? בוא נלך להכין לך משהו". הוא לקח את הקטן על הידיים וניגש לחדרון הכניסה, מפעיל את הקומקום החשמלי. זה לא היה ממש חדר נפרד, מעין מבואה עם מקרר קטן ושידה עם קומקום ושתי כוסות קפה קטנות מדי, כמה תיונים, סוכר וקפה בשקיקים מאורכים. חדר מלון טיפוסי.

הוא פתח את המקרר הקטן ואת דלת המקפיא ולמרות שכבר ידע מה יראה בפנים, הוא הסתכל שוב, בפעם המיליון, על שבע השקיות הנותרות. חישב שוב כמה ימים עברו מאז הוא או היא, הוא לא זכר, העבירו את הנוזל היקר מהבקבוקון לשקית – לא מאבדים אף טיפה, כשברקע הצלילים המונוטוניים של המשאבה. כמה ימים עברו מאז סגרו את הזיפ-לוק שעל השקית וכתבו עם טוש את התאריך ושוב – בפעם המיליון – להיזכר כמה זמן זה בכלל מחזיק בהקפאה ושוב לחשוב איך 36 שעות במקפיא בלי חשמל ועוד שעתיים בצידנית משפיעות על זה. שוב, בפעם המיליון, לחשוב אם להפשיר או לתת שוב פורמולה, כמה זמן זה יחזיק ומה אם יתקלקל? ומה אם הטעם של הקטן ישתנה והוא לא ירצה את זה? והחרדה מהרגע הזה שבו יפשיר את השקית האחרונה. הוא סגר את המקרר. "בוא מתוקי, אבא יכין לך בקבוק". הוא פתח את המכסה של הצנצנת ומדד כף של פורמולה.

יאללה, עוד פולס שניים של הפוד פרוססור וסיימתי. צריך כבר לקנות מכתש ועלי כמו המקצוענים, כמו שהיה לי פעם וכמו שמכינים פסטו כבר מאות שנים בליגוריה. רק שאולי בליגוריה הם כבר למדו שלא כדאי לתת לילד לשחק כדורגל בתוך הבית כשהמכתש מונח על השולחן. אבל פתאום, בכי חלש מהחדר, הקטנה התעוררה מהרעש.

אני נכנס, סוגר את הדלת בשקט, ממשש את דרכי למיטה לידה ונשכב. שוקע לתוך המזרן, לתוך ערימת הכריות הרכה, מתכסה בענן הפוך המחמם. נותן לעיניים להתרגל לחושך. האור הכתמתם שמאיר מתוך ה-29 שכתוב במזגן הוא הדבר היחיד שמאיר את החדר. הכל חמים ורך ושקט.

"אבא אפשר עליך?".

"בטח קטנה, בואי".

לוקח את הגוף הקטנטן, מניח אותה עלי עם הראש על החזה ומכסה בפוך. תוך כמה שניות קצב הנשימות וקצב הצלילים המתוקים מהמוצץ מסגירים שנרדמה. עם הגדולים זה כבר לא קורה. אני מתמסר לרוגע ולרגע. אושר צרוף והמון אהבה. רגע נדיר ומזוקק זולג לתודעה ומשקה אותה באושר. אז עולה בי שוב הקול הזה: איך? איך אני פאקינג מסכים לסכן את כל זה? איך?.

התקדמתי עוד כמה צעדים ונצמדתי לקיר. העפתי שוב מבט קדימה ולצידו השני של הרחוב ההרוס לראות איפה התמקמו שאר החבר'ה. עבר זמן מאז הלכנו בלילה. הנה המפקד, הנה נמרוד הקשר ממש לידו, הנה עודד ושם מאחורה שאר הכח. הרמתי את המבט ואת המקלע וסרקתי את חלונות הקומה השנייה שממול, מחפש תנועה או משהו חשוד. כמה ציקצוקים של נמרוד החזירו את מבטי לחוד. חוזרים לתנועה. עוד כמה בתים ושוב עצירת ניקוי. נצמד שוב לקיר ויורד לכריעה מתחת לחלון, חצי נשען חצי לא. פתאום שומע רעש מתוך החדר, ממש מעבר לקיר. אי-אפשר לטעות, כאילו מישהו דרך על בקבוק פלסטיק.

אם הבנתי נכון בתדריך, לא אמורים להיות כאן כוחות שלנו, הרי כבר עברנו את ציר "שימור" מערבה והתושבים כבר מזמן לא פה. מעיף מבט על הבית ומיד מזהה שהוא לא היה אף פעם "בית בהגנה". הרי אפשר לזהות אותם בקלות. אז זה לא כוחותינו. זיעה קרה שוטפת אותי. שם קנה לחלון ומסמן לנמרוד שיבוא, אבל בשקט.

"אחי, עברנו כבר את ציר 'שימור' – נכון? אני לא שיכור?", אני לוחש.

"למה? מה?"

"שמעתי מישהו בבית, רק לוודא שהוא לא שלנו. אז עברנו את 'שימור', נכון?"

"מתי עברנו? אתה בטוח?"

"נו – ליד הבית עם הקשתות".

"ואללה – לא יודע, כל 'שימור' הזה כבר הרוס לגמרי, כמו כל הצירים כאן. אבל נראה לי שאתה צודק".

"טוב, יאללה, תכין רימון, אבל בוא רגע נוודא שזה באמת לא כוחותינו". נמרוד מוציא רימון. מזל שיש לו פאוץ' בלי סקוץ'. מביטים אחד בשני ואז פועלים. "מי זה בפנים? מישהו שלנו? צה"ל!", אני צועק. אין תשובה. אבל יש מישהו בפנים והפעם גם נמרוד שומע. "קיפול, קיפול, רימון!". נמרוד זורק את הרימון פנימה. צעקה מופתעת נשמעת בערבית מהבית. "21, 22, 23". בום גדול. הרימון התפוצץ.

היא תשב בשולחן מול הבקבוק והצנצנת והטישו. העיניים בטח אדומות. זה יהיה היום בו היינו אמורים לפתוח אותו. 15 שנים שכב בארון, האם השתבח? או החמיץ? לא ידעה, נזכרת ביום בו נקנה. "אם לא יחמיץ – שיחקנו אותה ואם כן, באסה, בכל זאת 300

שקלים. אבל אז נצטרך לחשוב אם זה מסמל משהו, אם לא נצחק על זה, נדע שצריך לעשות חושבים". עכשיו אולי היין השתבח בבקבוק ואולי לא, אבל בחוץ הכל נשבר. השתבח ואז נשבר, היא תחשוב.

ובצנצנת הפסטו כבר משחיר קצת, זכרון אחרון ממני. לאכול או לא? מה הטעם לשמור אותו עוד? זה כבר לא יהיה זה. אולי לעשות טקס אכילה עם הילדים מחר? ואולי לא כדאי? שיישאר להם הזכרון של הטעם הטרי.

"תחנות בקבוק, כאן קודקוד. מזכיר עוד 20 קטנות כוננות עם שחר. נא לאשר לפי סדר".

הקשר החזיר את חוט המחשבה שלי למציאות, ככה זה בשמירות תמיד, אבל הפעם קצת הגזמתי עם המקאבריות. רק עוד שבועיים והתאריך באמת יגיע. עד אז אני כבר אמור להיות בבית, נפתח את היין ביחד. מעניין מה איתו באמת ומה יהיה איתנו אחרי כל הסאגה הזו ואז עוד כמה דקות בלי דיבור בקשר והקשר בחוט של המחשבות נפרם והן שוב נודדות.

חוזרת התמונה מאתמול בלילה: החדר היה מלא עשן, תמיד יש אבק ועשן אחרי רימון אבל הפעם הוא הדליק שם משהו. רק נתנו כמה כדורים מהדלת והצצנו, אי אפשר היה להכנס בגלל ענני העשן הסמיך. על הרצפה הייתה דמות – גופת המחבל בתנוחה עוברית, אוחזת משהו בשתי הידיים. לידה מונח קלאצ'ניקוב ובפינה משהו שנראה כמו מטען קטן. מזל ששמעתי אותו לפני ששמע אותנו. אולי בגלל זה התחלתי עם המחשבות של "מה היה אם". לא ממש ראיתי את הפנים שלו ודי שמחתי מזה, אבל כן הצלחתי לראות דרך העשן את הבקבוק שאחז, כמעט חיבק – כבר מתחיל להתקפל מהחום. הוא החזיק אותו צמוד לפה בשתי ידיים, כאילו ניסה לינוק ממנו. בגלל המטען ניתקנו מהר והתרחקנו, הבית עדיין מעלה קצת עשן עד היום והתמונה נשארה איתי בראש.

היא שכבה במיטה בעיניים פקוחות. נזכרת. חדר לח וטחוב ואוויר שמוחזר כבר ימים ארוכים בנשימות והבל פה ונשימות חוזרות שוב ושוב ושוב ותחושת הפחד התמידי. והזעם וריח חלב חמוץ שליווה אותה לכל מקום. פונה כל כמה שעות לקיר ומשקה את הפינה, שופכת חיים לעפר. הטיפות נושרות כמו ענבי-חלב, פוגשות בחול והופכות לצימוקי-אדמה קטנים. אפילו בקבוק הוא לא הסכים לתת לה, יום אחרי יום, הקפידה לא לפספס. לפעמים היא חשבה שזה מה שהחזיק אותה בחיים שם, כי ממש לדמיין את הקטן לא העיזה.

ועכשיו פה במלון, במקפיא נחות להן שבע שקיות מאז, מקודם, מהעולם שלפני כל זה. מעניין מתי יחליטו להיפרד מהן ויזרקו אותן כבר. הרי היא פה. היא חייכה. ניתקה אותו בעדינות, פתחה את הסוגר השני בחזייה והעבירה את הקטן לשד השני. הוא מלמל משהו והמשיך לינוק, חצי ישן.

כבר ביום שלאחר נפילתו בקרב היה להם ברור כי יקום גן בקיבוץ לזכר ליאור. החזון היה מקום בצלמו של ליאור: פינה צנועה, מקום פתוח ושקט, צמחיה ארצישראלית, מקום שאפשר לבוא עם חברים ולעשות קפה, מדורה ולשבת בשקיעה או בזריחה. גן מזמין ופתוח לכולם ובקיצור, מקום שליאור היה אוהב לשבת בו. 

שאלתי את חבריו על ליאור. 

"עבורי ליאור היה בן אדם של עשייה ויוזמה", אומר טל דוד. "תמיד מחפש הרפתקאות חדשות, בעל לו"ז צפוף ותמיד עושה משהו או בדרך לעשות משהו. בשנים האחרונות זה היה כרוך בעיקר בהצלת חיים או במבצעים מיוחדים. ליאור ואני היינו מתאמנים יחד אבל כמו שאמרתי – לתאם איתו מראש היה קשה, אז כשהוא היה פנוי הייתי קופץ על ההזדמנות ואני זוכר לא מעט פעמים שליאור הציע לי לרוץ בדיוק כשחזרתי מריצה. הרגליים כאבו כמה ימים, אבל זה היה שווה את זה". 

עבור איתמר סיטון, ליאור הוא אדם שכל אירוע פשוט הופך בחברתו לסיפור. "אחד שרק הנוכחות שלו, בלי שום דבר נוסף, מתבלת כל אירוע. הסיפור שאני רוצה לספר על ליאור הוא דווקא על מסורת שהייתה לנו, החברים, בשנים האחרונות: מאז הגיוס, בכל חודש אוגוסט, ליאור היה מתקשר בשעת צהריים מוקדמת ביום שישי ואומר 'צא מהבית, אני פה'. כבר מהחלון אני רואה את הפיאט פונטו שקיבל מאחותו מזוודת לימין, מוטות עם פחיות שימורים בקצה קשורים לגג ואני כבר יודע מה הולך לקרות בשעות הקרובות – קטיף סברסים! בהובלתו הבלתי מתפשרת שייטנו בחולות הפרדס ולא פסחנו על אף קקטוס. גדושים בסברסים ומלאים בקוצים חזרנו לקיבוץ ורק חיכינו לאוגוסט הבא". 

מיכאל צ'רבינקה נזכר: "בזכותו תמיד הרגשתי ילד, גם כאדם בוגר. היה משהו שובה בכנות שלו, בלי להתחכם, בלי לחשוב מה חושבים אחרים, כמו שזה. עולה לי בראש סיפור: אחרי מסיבה אליה הלכנו יחד, ישבנו לשתות קפה, ליאור הזמין שוקו משום מה ואז מישהו סיפר בדיחה וליאור התפוצץ מצחוק והעיף את השוקו שלו לכל עבר. הסתכלנו עליו בתדהמה והוא פשוט צחק ואמר – סליחה, פשוט התרגשתי". 

איתמר סיטון ממשיך ומספר. "מאז שאני זוכר את עצמי, ליאור היה בן-אדם שכל אירוע איתו הוא מעין סיפור. צחוקים, שטויות או כל מיני דברים שפשוט גורמים לך להתפוצץ מצחוק. לפעמים נראה כי 'אם זה לא היה מסוכן – זה לא היה מעניין'. למשל ברפסודיה ראינו את קו המצופים בכינרת והחלטנו (בניגוד להוראות) לשחות לשם בכל זאת. שקד, מדריך הנעורים שלנו, גילה את זה ומייד נבהל, החזיר אותנו לחוף ואסר עלינו לעלות על הרפסודה, כך שנאלצנו לבלות בכייף על החוף". 

שאלתי אותם על הרגע בו נודע להם על נפילתו של ליאור. 

טל היה בפעילות מבצעית בגבול הצפון כשזה קרה. "היו ימים מתוחים מאוד והיינו עסוקים מאוד. לעתים קרובות המפקד שלי היה קורא לי בשקט ושולח אותי למשימות מיוחדות שחייבו יציאה מהעמדה. ב-3 בנובמבר חשבתי שזו עוד משימה, אבל הוא פתח ואמר: 'חבר שלך, ליאור' ואני קטעתי אותו ואמרתי 'מת' והוא הנהן ואמר 'ארגנתי שיירה של ג'יפים שתבוא לאסוף אותך הביתה, תחזור אלינו לעמדה הבאה'. תוך שעה וחצי הייתי כבר בבית משפחת ארזי". 

מיכאל היה בקיבוץ, בסוף שבוע של הפוגה מהמילואים, "בן דוד שלי הגיע בסערה הביתה אחרי שראה את קציני העיר בשערי הקיבוץ, נכנס פנימה לתוך הבית וקרא לאמא שלי. אני זוכר שהרגשתי שמשהו לא תקין, אמי סימנה לי להיכנס פנימה בעיניים דומעות, נכנסתי והיא סיפרה לי. ישר יצאתי החוצה וניסיתי לעכל את הבשורה. חצי שעה לאחר מכן כבר היינו כל הכיתה אצל משפחת לס ואני התחלתי את סבב הטלפונים הנוראי ובישרתי לכל החברים שלא היו בקיבוץ. חיכינו שהקצינים יסיימו והלכנו לבית משפחת ארזי". 

ואז הם התחילו לארגן את הקמת "גן ליאור".

"כמה שבועות לאחר האסון, אספנו את כל החברים הקרובים מהבית", מספר מיכאל. "חילקנו אחריות בינינו, בנינו צוות מקצועי שכלל אדריכל, אגרונום, הנהלת חשבונות, לוגיסטיקה, אחראי גיוסים ופשוט התחלנו לתת גז". 

איתי אומר כי היה חשוב להם לתת לכמה שיותר אנשים לקחת חלק בהקמת הפינה, "בחרנו לעשות זאת בשיטת הגיוסים, כמו פעם בקיבוץ וליצור מקום שמערב את הקהילה וכך היה. הזמנו את כל חבריו של ליאור לשלושה ימי הקמה והגיעו 150 אנשים. זה היה בסוף פסח, בחום מטורף ובדיוק בתחילת העונה של נמלת האש החביבה. היה לנו חשוב לשמוע מכל אחד שהגיע, איך הוא הכיר את ליאור ומאיזה זווית הוא חווה אותו. היה לנו חשוב שכמה שיותר אנשים 'ישתלו פה צמחים באדמה'. הייתה חשיבות רבה במתן משמעות נוספת לכל פעולה ופעולה – ואפשר לראות את התוצאה. באדמה הזו יש משהו שאין באף מקום אחר. בכל אבן שהונחה כאן יש סיפור וכמות הדמעות שירדה כאן בימי הגיוס, חסכה לנו את ההשקיה הראשונה". 

עוד לפני מלחמת יום הכיפורים עסקו בגח"א בשאלת הנצחת הנופלים ובמסגרת זו התנהלו ויכוחים רבים, שעיכבו את ביצוע העבודה במשך כמה שנים. במסגרת הוויכוח, היו שהציעו "מפעל הנצחה חי, נושם ותוסס" ברוח ספורטיבית ומולם אלו שדיברו על פינה שקטה בה ניתן להתייחד עם זכר הנופלים.

המלחמה הנוראה שפרצה באוקטובר 1973 ונפילתם של שמונה מבני הקיבוץ, טרפה את הקלפים והוחלט על הקמת ועדת הנצחה לביצוע מהיר על-מנת שהאנדרטה תיחנך ביום השנה למלחמה. על התכנון הופקד האדריכל יוסף סגל ועל הביצוע הקבלן אברהם תשובה.

"מי שעשה את העבודה של השיש והאבן, היה מפעל וינקלר בנתניה, מפעל שקיים עד היום עם דור הבנים והנכדים", מספר לי יניב אופיר. יניב הוא מי שהופקד על חידוש האנדרטה ובגלל שזה הוא, הסיפור שתקראו פה, נוגע לכל אותם מרכיבים שהוזכרו בפסקת הפתיחה.

"בסלע האנדרטה נחצבו גומחות ובכל אחת מהן ארבעה שמות וגומחה אחת עם חמישה שמות. האותיות הודבקו בדבק בגומחות ויצרו שמות בסלע ובמקביל הוצב בכניסה לאנדרטה השלט ובו הציטוט מהשיר 'האם השלישית' של נתן אלתרמן".

יניב מציין עובדה מעניינת. "יש שמות אותם מקריאים ביום הזכרון, אך אינם מופיעים על גבי האנדרטה. הסיבה היא שאותם חללים לא היו בני קיבוץ או חברי קיבוץ".

חלפו תשע שנים ואז פרצה מלחמת לבנון הראשונה. "באותה מלחמה נוספו שלושה שמות לאנדרטה ובדיעבד התברר כי שמות אלו לא יושמו באנדרטה באותו האופן בו יושמו השמות הקודמים. באותיות של 1982 נעשה שימוש בפינים שעדיין נעוצים כיום בסלע. הזמן והמלחמות המשיכו ובשנות התשעים נוספו שני השמות האחרונים ל-25 השנים הבאות".

השנים שחלפו גם גרמו לבלאי טבעי באנדרטה ובין השאר לתופעה של נפילת אותיות – במיוחד בגומחה "המאוחרת". "לפני כעשר שנים החליטו לנסות ולפתור את הבעייה הזו. לקחו לוח פרספקס שחובר עם ברגים ועליו שמו את השמות. "האותיות היו עבות מדי, לא בפונט הנכון ולא מהחומר הנכון", משחזר יניב. "אחרי עשר שנים, זה כבר נראה ממש לא טוב".

חמישה עשורים בדיוק מפרוץ המלחמה בעקבותיה נבנתה האנדרטה, פרצה מלחמת "חרבות ברזל" וגם במלחמה זו הכה השכול בקיבוץ גבעת חיים איחוד.

"בסביבות דצמבר התכנס צוות בעקבות הצורך להוסיף שם לאנדרטה. בבדיקת השטח התברר כי הגומחות והאותיות של השמות עד (וכולל) 1973 במצב סביר והגומחה השישית בעייתית בגלל נושא הפרספקס שהוזכר קודם ובאופן כללי, האנדרטה הייתה מוזנחת, הבריכה מלאה בירוקת והאותיות דהויות".

באופן כללי, ניתן לומר כי נבדקו רעיונות שונים לשיפוץ האנדרטה. לקח זמן עד שהגיעו ליניב וזאת לדעת – השנה יניב בן 59 והוא נולד כאן. שני פרטים לכאורה שגרתיים, אך הם נטענים במשמעות רבה, כאשר מגיעים לנושא שלדעת יניב (וסביר שלדעתם של רבים אחרים) הוא חלק מהאתוס של המקום הזה.

"מור חיפשה זמן רב מי שיעשה את העבודה הזו וכאשר פנתה אליי באזור פסח, היה לי ברור שצריך לעשות מאמץ לשימור המראה הקיים – אותיות ממתכת המחוברות לגומחה חצובה בסלע. הגעתי לאנדרטה, צילמתי, לקחתי מידות ושאלתי שאלות".

בשלב זה הוא ניסה עדיין להבין את מורכבות הפרוייקט. "סוגייה שעלתה היא הפונט של האותיות. לא זכרו מי עשה אותו, מי הביא אותו ואיך נוצר. דיברתי עם חזי אחיטוב והגעתי לאורי דייג שהיה אחראי על הפרוייקט בשנת 1973 בתפקידו בענף הבניין. הוא זכר את וינקלר שעשה אז את העבודה, זה היה הצעד הראשון בדרך הארוכה".

למי שלא יודע: יניב הוא "גו-טו-גאי" כאשר מדובר על פרוייקטים ייחודיים בתחומים שונים. כאשר אנשים במדינת ישראל זקוקים למוצר מסויים שכבר אינו בנמצא, לא פעם מוצא הפרוייקט את דרכו ליניב. כמו מהנדסי הטילים האיראניים, הוא אלוף בתחום "הנדסה הפוכה", כלומר מסוגל לייצר מוצר מתוך פריט בודד המגיע לידיו.

"מצד אחד אני יודע לייצר פונטים ומצד שני אני לא יודע עדיין איך מחוברות האותיות לסלע, מה החומר ממנו הן עשויות וכל הזמן ממשיכה לעלות הנקודה של הפינים. יש אותם בשמות של 1982 אבל אני לא יודע מה יש בשמות של 1973. נקודת ההנחה ממנה אני יוצא היא שהאותיות עשויות מפליז ונעוצות בסלע באמצעות פינים".

המדידות שלו העלו כי האותיות הן בעובי 2 מילימטרים. "מכיוון, שכאמור, אני מעוניין לשמור על עובי, צורת וגודל הפונט, היה לי ברור שיהיה מסובך מאוד לשים אותיות כאלו עם פינים. מצד שני, אם הולכים לכיוון של דבק – עם איזה חומר מדביקים? הבנתי שאין מנוס מבדיקה פיזית ופשוט הורדתי אות אחת".

אז התברר הסוד. "מאחורה לא היו פינים, כלומר הכל הודבק באמצעות דבק. זאת ועוד – האות הייתה בהירה מהצד הקדמי, אך מאחור נראתה כמו פליז. שקלתי אותה בבית והמשקל התאים בול לאלומיניום".

התברר כי האותיות משנת 1973 הוכנו מאלומיניום עם ציפוי אנודייז בגוון פליז.

"בשלב זה כבר צילמתי את כל האותיות והכנסתי אותן לתוכנת תלת-מימד שתאפשר השמה מחדש בגומחות בצורה מסודרת".

והנה צצה סוגייה חדשה. "התלבטנו מה לעשות בגומחה היחידה בה היו חמישה שמות וכעת עלינו להוסיף שם נוסף. יש תובנה שנעלה גם לסלע העליון בו לא היו גומחות ואז הציע חזי לחלק את ששת השמות לשתי גומחות, ארבעה שמות באחת מהן ושני שמות בנוספת".

יניב מחליט לעשות הכל בדרך הרגילה שלו – להתחיל מאפס, לפרק הכל ולעשות חדש.

"אני בשלב בו ביצעתי כבר את הגרפיקה, יש לי את תכנון העמדת הגומחות, קיבלנו את אישור המשפחות ויש לי אילוסטרציה של המצב הרצוי", הוא מתאר. "אני יודע שנחתוך את האותיות מחומר הגלם בלייזר וברור לי שאשתמש בדבק ולא בפינים. המטרה שלי היא להגיע לפיילוט ובמקביל השעון דופק: יש כשישה שבועות עד יום הזכרון אבל אני רוצה שביום השואה, הכל כבר יעמוד על מקומו".

את שלב הסיתות והניקוי ביצעו בצורה נהדרת אורי ארבל והחבר'ה של "בורקין מצבות", בעוד יניב ביצע בדיקה אצל ספקי דבק לגבי הסוגים השונים, על-מנת למצוא את הסוג המתאים.

"כיוונתי לדבק אפוקסי, כי יש לי נסיון רב בתחום זה אבל עדיין ניקר בי חשש בשאלה איך מדביקים אותיות מתכת על אבן? אני רוצה תוצאה מושלמת של כל אות על אבן, בדיוק במיקום על המילימטר בלי שאריות דבק או כתמים מסביב".

יניב הבין שהוא צריך "אלמנט עזר" ולצורך כך יצר לוח מדבקות שעליו גזר בצורה ממוחשבת את האותיות. את המדבקה עם גיזורי האותיות הוא הדביק על האבן, הדביק כל אות במקומה המיועד ואז הסיר את המדבקה. "כמובן שעשיתי פיילוט על סלע וזה יצא נקי, הכל במקום כמו שצריך. אחרי שבוע שהנחתי את הסלע הזה בצד, חזרתי אליו כדי לבדוק את עמידות הדבק. בסופו של דבר, אחרי שהכיתי בצורה חזקה את אזור האותיות, מה שנשבר היה הסלע וזה הוכיח לי שהאותיות יחזיקו מעמד".

בשלב זה כבר הוכנו שתי גומחות חדשות, האבן נוקתה בלחץ מים והכל היה מוכן לקראת הדבקת השמות. אלא שאז החלו כמה ימי חמסין חזק. "דבק אפוקסי רגיש לחום ולכן נאלצנו לחכות", מציין יניב. "כשנשבר החמסין התחלתי בלי לדעת כמה זמן זה ייקח. מכיוון שהמרחב הפיזי בעבודה על הגומחה הוא צפוף, בעצם לא יכולתי להסתייע בעוזר. הייתי מערבב דבק ומייד מתחיל לעבוד על שם, משום שהדבק מתקשה לאחר כ-25 דקות. התברר לי שעבודה על כל שם נמשכת כשעה".

זה אולי נראה קל, אבל זה לא. "כל אות דורשת פעולות רבות – לשים דבק על הסלע, לשים דבק על האות, לוודא שהדבק ממלא את כל המקום מאחורי האות על הסלע, לנקות את הדבק שבורח ולהדק כל אות באמצעות פלסטר עד שהיא נתפסת על הסלע". בשבוע של פסח הוא עבד והספיק לבצע גומחה ביום. "בסופו של דבר זה נמשך שבעה ימים, כ-30 שעות עבודה", הוא מספר.

אבל היה ערך מוסף גדול בשעות האלו – זוכרים את האתוס של המקום הזה? "אבא שלי גילה שאני שם בכל בוקר בשעה שש והצטרף אליי. כל שם שהייתי מדביק, הוא סיפר לי סיפורים עליו ויש כמובן את אלו שאני הכרתי והיו המון סיפורים והיה מעניין מאוד. היה לי זמן איכות נהדר עם אבא ובכלל, עם הפרוייקט הזה שהיה מרגש מאוד. האנדרטה הזו היא חלק מהאתוס של גבעת חיים איחוד גם כשהזמנים משתנים והקיבוץ משתנה. בדיוק כמו בית וינה, מחסן המשק ובריכת השחייה. כל אחד מהמקומות האלו הוא הרבה יותר מרק אתר, זה חלק מאבני היסוד של הקיבוץ".

זה להתפלל מהרגע שהם נולדים שבעוד 18 שנים לא יהיה צורך בלוחמים.

להיות אמא למתגייסים

זה לקבל בבקו"ם ברגע הפרידה, עוד מנשא של דאגה, שילווה אותך לפחות 30 שנים.

להיות אמא לחיילים

זה לפתח יחסי אהבה שנאה עם הפלוגה, עם הצבא. מצד אחד גאוות יחידה ומצד שני תסכול על אי-טיפול או על הענשה שלא במידה.

להיות אמא ללוחמים

זה לחיות לצד הדאגה, להכיר שמות של בכירים, לעקוב אחר חיסולים ולדעת שבכל רגע הכל יכול להסלים

להיות אמא לחייל משוחרר

זה להצליח רגע לנשום, כי אבן ענקית מהלב ירדה, זה ברגע אחד להיות את חדשה. נינוחה וקלה.

להיות אמא באותה השבת השחורה

זה להתעורר בארץ זרה עם הזריחה, להבין שהפעם זאת באמת מלחמה, להתקשר לבן שנמצא בלאוס בטיול אחרי הצבא ולבקש ממנו לצאת לטרק באזור ללא קליטה ולשמוע ממנו "אמא, הסירי דאגה" ושעתיים אחרי את הופכת עולמות כדי להטיס אותו חזרה לארץ ישר לזרועות הצבא.

להיות אמא למילואימניקים באוקטובר 2023

זה להתרוצץ להפעיל מכרים, קשרים ובעיקר את "האחים", לחפש להם משקפי מגן, קסדה טקטית ו"חסה". לנסוע בין אזעקה לאזעקה, ללא ווייז והכוונה

לתוך אזור מלחמה, רק כדי לראות אותם ולתת חיבוק נוסף לפני הכניסה.

להיות אמא למשרתים בעזה

זה לקבל התקף חרדה כשהשיחה מסתיימת ב"אמא אנחנו סוגרים טלפונים"

ועדיין לשדר כאילו את חזקה, זה להיתלות בכול הודעה של "הכל תקין" מרס"פ הפלוגה ולא לנשום עד שזו התקבלה. זה לנסות להיות הכי עסוקה, רק כדי להגיע למיטה כשכבר ממש ממש אין ברירה.

זה לראות את ליאורה מרחוק ולשנות מסלול, כדי לא לפגוש אותה.

זה לפחד מכל נביחה של הכלב בחוץ, מכל קול בשביל הגישה ולהתעלף בהישמע על הדלת דפיקה.

להיות אמא בישראל שנת 2024

זה להיות מחוברת לחדשות, גם כשברור שזה הדבר הכי גרוע שאת עושה.

זה להרגיש את הלב נחמץ כאשר "הותר לפרסום" פותח את הידיעה,

זה לכאוב את כאב החטופים והמשפחות, לנסות לעזור בכול דבר שבו, אולי, תהיי מועילה. זה לנשום גם כשהדמעות חונקות, ואת כבר לא יכולה.

כי להיות אמא זאת המהות והמשימה ובעבור כולם את צריכה לשדר חוסן ועוצמה.

אסא היה פורק עול משחר נעוריו ולכן נפלט מכל מסגרת. לגבעת חיים איחוד הגיע בכיתה י"א (מחזור ט') לאחר שנזרק בשל בעיות משמעת מבית-הספר החקלאי "עינות", לשם נשלח עם איתן, אחיו התאום הזהה.

בשל הדמיון ביניהם, היה אסא מתאמן שם באתלטיקה ואיתן הגיש את המבחנים, עד שנתפסו.

הוא היה יפה תואר כמו "דויד", הפסל של מיכלאנג'לו. בלונדיני עם עיניים כחולות עמוקות. קראנו לו "אסא קפצוני" בשל הילוכו הפנתרי. פה בקיבוץ הוא היה בן הזוג של תרצה פולק (אייזנברג) ז"ל.

כשהתגייס, ייעד עצמו אסא לתפקיד רמטכ"ל ואמרו שהיה מתקלח עם המדים בכדי שלא יתקמטו. הוא היה מפקד הפלוגה שלי בקורס מ"כים בגדוד 890 של הצנחנים, שם שנאתי אותו והוא אותי, מפני שלא עמדתי בציפיותיו האתלטיות. אסא היה ספורטאי מצטיין ושחיין ודרש מצויינות, בעיקר מבני גבעת חיים. למרות שדרש מצוינות, היה גם הומניסט בכל רמ"ח אבריו.

ערב אחד הוציא את הפלוגה לסיבוב ריצה ("הסיבוב הלבן") והודיע להגיע ללא חולצות. אני סחבתי שם את זה שנקרא מאוחר יותר בגדוד ג'יבלי משום שאחותו הייתה נשואה לג'יבלי המיתולוגי מיחידה 101.

אסא נזרק מהגדוד על-ידי המג"ד צבי בר ("ברזני") מפני שהוציא את פלוגת הסמלים, עליה פיקד, לחופשה באילת אחרי מסע מפרך.

קצר המצע מלספר את כל מעלליו. אך אי אפשר בלי תיאור גבורתו בכפר הקטן סרפאום במצרים.

"כך, מוקף במאות חיילים מצרים ולאחר שנפצעו חברי החולייה שלו, לחם קדמוני לבדו במשך ארבע שעות במהלכן דילג בין עמדות, אסף מחסניות מחבריו הפצועים, ירה, הטיל רימונים ושיגר טילי "לאו". קדמוני השמיד לבדו שתי משאיות ובהן כ-80 חיילים מצרים ובלם במו ידיו את התקדמות המצרים עד להגעת כוח החילוץ". באותו זמן יד ימינו כמעט ולא תפקדה. הוא נפצע במבצע "תופת" בכראמה (1968) ואחר כך נפגעה ידו בתאונת דרכים.

על קרב זה זכה באות הגבורה בעודו בחייו, בעוד רוב מוחלט של הזוכים באות זה, מקבלים אותו לאחר מותם. כמה וכמה שהכירו אותו, אמרו שלמרות שחזר מהקרב, הוא מעולם לא יצא ממנו.

פגשתי אותו שוב אחרי שנים רבות במלחמת יום הכיפורים, בחפ"ק של גדוד 71 ואחרי הקרב הנוראי בסרפאום.

אחרי מלחמת יום הכיפורים הוא חבר למוטי אשכנזי ולתנועת המחאה שדרשה להדיח את גולדה.

הוא היה פוסט-טראומתי בצורה קיצונית ואחרי כמה נסיונות התאבדות ואשפוז בבית משוגעים, נפטר מסרטן גרון שהתפתח מעודף עישון.

יהיה זכרו ברוך.