אח שלי שעורך את העלון שאתם מחזיקים, מבוגר ממני ב-15 שנים (זה לא מעט (יש בינינו שני אחים נוספים) אבל בואו נודה, גם לא המון) והוא אוהב לתאר באופן ציורי את ילדותו באוזני, כאילו התרחשה בימי הביניים.

לפי תיאוריו הם היו עניים, מסביבם רק טבע פראי, בחדר האוכל הגישו אוכל שכבר לא קיים בימינו, חברת הילדים היתה נטושה מפיקוח ודאגת מבוגר אחראי וכל איש במשק היה דמות ציורית מאגדות האחים גרים. הוא מתאר את כל זה בעיניים נוצצות וזו לא התמסכנות – להיפך. יש שם געגוע עמוק למשהו שכבר לא יכול לחזור. אני לא מתווכחת. חלק מזה מבוסס על תחושות ואיתן, כידוע, אין להתווכח.

אני נולדתי בתחילת האייטיז: טלוויזיה צבעונית בכל בית, לינה משפחתית חמה ולאבא שלנו אפילו היה רכב צמוד. (תירגעו, הוא היה שוטר ולא יכול היה להעביר את האריקה המשטרתית לסידור רכב בתום יום העבודה).

ובכל זאת, על אף הקידמה אליה נולדתי, הרי שהמקום הכי צבעוני בילדותי היה מחסן התחפושות.

זה היה שער הנפתח לימים ספורים רק פעם בשנה ובחיים לא ראיתי מקום כה קסום וצבעוני. כל כיתה היתה מוזמנת לשם ביום ובשעה מסויימת, היה שם צפוף מאוד ומעבר לכך, ענת והמטפלות רצו לתת לכל אחד ואחת את תשומת הלב והעזרה בבחירת התחפושת המתאימה. לאורך השנים הגחתי משם כאינדיאנית וצועניה, פאנקיסטית ותינוקת.

לקראת כיתה ז' התחיל להתעורר בי FOMO* ואמא שלי, הנפלאה בא.נשים על פני כדור הארץ כולו, הבינה אותי ושיתפה פעולה עם התסריט לפיו, ביום בו כיתתי מוזמנת למחסן התחפושות  "יש לי משהו לעשות/מקום אחר להיות/ מחוייבות מסויימת" וכך הייתי הולכת למחסן לפני כולם, עם אמא ולא עם המטפלות ובני הכיתה ובוחרת לבד ובנחת.

(סליחה ענת.  זה היה חזק ממני ואני לא גאה בזה).

בתיכון הפכו התחפושות שלנו פרועות יותר וקצרות יותר. עד היום, בערבי פברואר קפואים, חברותיי ואני נזכרות במה שלבשנו אז ומצטמררות, אבל בגיל 16 לא קר כנראה.

אחרי הצבא נסעתי לבקר את אחי (אח אחר, 13 שנות הפרש) בניו יורק. ענת נתנה לי 200$ ואמרה: "תקני למחסן את הדברים הכי יפים ומטורפים שתראי. סומכת עליך".

זו היתה אחת מחוויות הקניה הכיפיות ביותר שהיו לי. הלכנו לחנויות בווילג' ובהארלם וקניתי שמלות שבחיים לא הייתי קונה או מודדת בסיטואציה אחרת וכאן –  בוודאי שמדדתי את כל הקניות. לקחתי את התפקיד ברצינות רבה.

בהמשך החיים עבדתי כמה פעמים עם ענת, בעת הפתיחה לפני פורים. המחסן כבר היה פתוח לאנשי העמק והסביבה וזה היה כל כך כיף להדריך אותם, לשמוע את ההתפעלות שלהם מהמלאי המיוחד שנאסף ונתפר במשך שנים ותמיד התרגשתי כשמישהו שאל סט מדי משטרה שאבא שלי הביא לשם.

והיום? מסתמן כי אנחנו כבר לא בימי הביניים וגם לא באייטיז.

לפני כמה שבועות, ביום האחרון בו היה המחסן פתוח, לא התאפקתי והפרתי את קדושת השנ"צ של שישי לטובת ביקור אחרון. מצאתי את ענת מחייכת ונמרצת (מודה – טיפה הופתעתי) ואת כל הפריטים ב-50 אחוזי הנחה לגח"אים.

הלכתי הלוך ושוב במעברים, ליקטתי כמה פריטי ווינטג' שווים מאוד "לימים רגילים" (יור וולקאם, רזי. תודי לי לי בגיל 16) וכמה תחפושות לילדים וגם לעצמנו.

אה – גם עסקתי במקביל בציתות לשיחה של שלושה תיכוניסטים שהסתובבו שם ולא מצאו את עצמם כלל וכלל. אחד מהם כל הזמן חזר ואמר "בואו נצא, יש פה ריח מוזר" ועל אף העזרה שהושטה להם, הם לא הצליחו להבין את העניין של להרכיב תחפושת ממספר אביזרים.

חשבתי לעצמי שבאמת היום נהוג לקנות תחפושת "בילט אין" ואין כבר את הכיף של לחטט וללקט אביזר מפה ומשם וליצור משהו ייחודי. כנראה שימי הביניים והאייטיז אכן חלפו ונגמרו. לא יודעת איך אבשר זאת לאחי הגדול.

עדכון: ניתן להגיע לרכישת פריטים בתיאום מראש עם ענת – 050-7233614

המחסן יהיה פתוח ללא צורך בתיאום מראש בימים שישי-שבת 22-23 באפריל בין השעות 10:00-17:00

אני לא הייתי מעז!

ואני בעצם לא לבד".

שבוע אחד היינו חופשיים ומאושרים, גולשים במורדות האלפים הצרפתים ואילו שבוע אחריו, מצאנו עצמנו נכנסים לבידוד, כחלק מהסערה העולמית.

איך מסבירים לשלושה ילדים בריאים, שעליהם להישאר ימים שלמים בתוך ביתם?

איך מנחמים אותם על כל מה שהם מפסידים – פורים בביה"ס, פורים בקיבוץ, פעילויות החופש במרכזונים, חוגים, והמון פגישות עם חברים?

אז אחרי שניגבנו להם את הדמעות וניחמנו אותם שנעשה הכל כדי שהזמן יעבור בטוב ובנעימים, הגיע האתגר האמיתי.

שיחקנו המון משחקי קופסא, השתדלנו למצוא את הפאזלים עם הכי הרבה חלקים והשתכללנו במספר הפרטים שאפשר לכתוב בכל קטגוריה של "ארץ-עיר".

הכנו ארוחות טעימות והשתדלנו לקצוב את זמני המסכים.

ובכל זאת, לא פשוט לקום כל בוקר ולהרגיש שתחושת החופש הבסיסית שלך נגזלה ממך.

העולם ממשיך בשגרתו, אבל השגרה שלנו עצרה מלכת.

ואז התחילו לקרות לנו רגעים קטנים של חסד.

זה התחיל בשכנה היקרה שלנו שהתקשרה לשאול אם חסר לנו משהו מהסופר? ובאה להגיד שלום עם חיוך טוב ורגוע (אל דאגה, היא נשארה מחוץ לדלת).

זה המשיך בטלפונים ואינסוף וואטסאפים מהחברים של הילדים ומחברים בקיבוץ.

באחד הבקרים הציצה בחלון מדריכה מאחד המרכזונים של הילדים והביאה מגש מלא מוס שוקולד עשיר ומהמם. באותו ערב הגיעו אמא וילד מחופשים לחייזרי קורונה והביאו "עוגה שאיתמר אוהב במיוחד".

ביום של הפורים בגבעת חיים, ילדים הלכו מחופשים במדרכות, והשירים נשמעו ברקע ופתאום דפיקה בדלת. חברה טובה עומדת עם שקית מלאה בפיתות דרוזיות מהפורים. "גם עם לבנה וגם עם בשר. שיהיה".

מודה – עיניי התמלאו דמעות.

יום למחרת חסרו לנו מצרכים מהכולבו. חברה נוספת הגיעה עם שקיות לפי הרשימה ששלחתי

לה בוואטסאפ. זה לא מנע ממנה לקפוץ לניו-פארם ביום אחר ולקנות דאודורנט שנגמר לנו. באחד הערבים מצאנו מחוץ לדלת משלוח מנות. מעבר לשפע הממתקים האדיר, היו בו כפות מדידה מסיליקון להעביר את הזמן באפייה ובישול וגומי לילדים  "לשחק בקפיצות או בסבתא סורגת". זה הפך לסיפור הצלחה ויסלחו לנו השכנים המקסימים שלנו, אם הרעשנו להם בקפיצות.

ביום אחר נחתה אצלנו פיה עם סלסלה נדיבה ומלאה במצרכים להכנת פיצות ולצידה קערה עם בצק שתפח והיו גם הוראות הפעלה להכנת הפיצות. כתבנו לאותה חברה שאנחנו שוקלים להאריך את הבידוד.

כל מחווה שכזו, כל שיחת טלפון או וואטסאפ, היו כמו טיפות של חום ואהבה, של חיבוק וחיזוק,

שהשקו את ליבנו המתבודד בחברים.

לצד רגעים מאתגרים רבים, מצאתי את עצמי מתרגשת שוב ושוב, הלומה מכל הטוב הזה המורעף עלינו ועוטף אותנו שלא נרגיש לבד.

אין לי ספק שאם כבר נגזר על אדם בידוד, עדיף לו שיהיה בקהילה קטנה ועוד יותר עדיף בגבעת חיים איחוד.

אני מודה בכל לבי לכל האנשים הרבים, שעל אף שחייהם נמשכו כרגיל – בתוך השגרה, החג, העבודה והעומס –  גילו כל כך הרבה אמפתיה ורגישות, הכלה וחמלה, אנושיות ונדיבות לב.

אני מאחלת לעצמי להיות כך עבור האחר, כשיזדקק.

תבורכו קהילת גבעת חיים היקרה. יצאנו מחוזקים לעולם.

 אז מה היה לנו החודש…

מסיבת פורים – זוכרים? הייתה קצת אוירה של תרבות מועדונים תל אביבית, לפחות למי שחזה בתורים הארוכים והתחכך ב"באונסרים" המאיימים בדלת הכניסה. אני דווקא אהבתי את האקשן, היו כאלו שפחות. אוי, אוי… נשף פורים, חוט הזיכרונות הדק שעוד קצת מחזיק אותנו קשורים למה שהיינו לפני 20 שנה. המסיבה שייכת לשתי קבוצות מוגדרות – אלו ששמחים על כך שסוף סוף הם מבוגרים מספיק בכדי להיכנס. ולאלו ששמחים על כך שהם עדיין לא מבוגרים מדי בכדי לא להיכנס. אלה שבאמצע, נהנים מהריקודים, בלי משברי זהות…

טיול משפחות – 3 אוטובוסים, הרבה ילדים, מסלול אחד, אלי דניאל אחד, עלייה קשה אחת, הזדמנויות לדבר עם אנשים שבדרך כלל רק אומרים להם שלום בשבילים. ואני שואל, למה רק פעם אחת בשנה?

המטבח לאן? מכתבי התראה ומחאה ומולם תגובה קצרה ופסקנית. האם המטבח ימשיך? מה קורה שם? דווקא כשיש ארוחות ערב כל כך טעימות והמוניות? נדרש דיון מעמיק לאן פניו של המטבח וחד"א, במיוחד אחרי שמרים ארזי חזרה והזכירה נשכחות לגבי המטבח של פעם.

המועצה – ברכות לחמשת חברי המועצה החדשים. המבנה הנוכחי של הקבוץ מייחד את המועצה כמקום העיקרי בו יכול להיות דיון דמוקרטי, פתוח, מעמיק ומקיף. מועצה חזקה ומשמעותית הכרחית לקיומו התקין של הקבוץ. כשאין אסיפה וועדות נבחרות – זה המקום להשפיע, לבקר וגם לתמוך ולחזק. נקווה שחברי המועצה החדשים, יחד עם הוותיקים, יחזקו ויעצימו את המועצה, וגם שרמת ההתעניינות מצד חברי הקבוץ תעלה.

אביב בקבוץ – מה עוד אפשר להגיד שלא נאמר – יפהפה. פרגון רציני לצוות הנוי, ולכל עובדי הגינות הפרטיות שלהם. ניכרת ההשקעה בשטחים חדשים, ועדיין, יש מקום להשקעה נוספת בשטחים פחות מטופחים. אחרי הכול, גם את גן עדן צריך לתחזק.

סגירת שנת הכספים – נראה שהייתה שנה טובה, וכולם מבסוטים. עם זאת יש פער בין התוצאות הסופיות למה שהוערך בהתחלה. פער לא זניח של 800,000₪. (פרוטוקול אחרון של המועצה) נראה שיש מקום להבהרה נוספת בנושא זה.

מחנה פסח – הרשמת שיא במחנה פסח. ונראה שהתנועה בקיבוץ מתחילה להעמיק שורשים. ואני תוהה, מה הילדים של היום יזכרו מילדותם "הקיבוצית"? וכיצד החוויה הזאת תהיה שונה מהחוויות של ילדים אחרים בישראל? והאם החולצה הכחולה עדיין עולה על כל העדיים?

מאסטר שף בחדר האוכל, טעים ושמח

קריאת מגילה במועדון עם תחפושות ססגוניות ושירה

ופורים ילדים עם תחנות שהפעילו המרכזונים, והצגה מצחיקה

בקיצור היה שמח!

מי שאינו מעונין שהתמונה שלו תופיע מעלה נא לשלוח לנו מייל.

betochenu@gmail.com

והעיר גחא בציון רעשה וגעשה! תחום ערוב הותקן מסביבה! מי זה? מה זה? ועל שום מה זה? קמו בבוקר הצדיקים תושבי העיר ושומו שמים! על כל שער ובכל פתח פתוח צמחו להם עמודים שראשם בשמים ותיל ביניהם מתוח! באישון הלילה חדרו לחדרי חדריהם ועשו מעשה! ויהי בוקר ויהי לילה יום ראשון.

וביום השני החלו הלשונות מרננות ולחש כחש החל לעבור בין חוטי הערוב ומוטות השבת. והלחש גבר והולך והופך לצעקה רמה: באיזו רשות?! מי שמכם?! חילול בוטה של יסודות הדמוקרטיה והפרטיות! כפיה! כפיה! כפיה! ויהי בוקר ויהי לילה יום שני.

וביום השלישי מזפזפים להם להנאתם צדיקי העיר בערוצים המקומיים להפיג במקצת את מועקת האירועים האחרונים והנה! שוד ושבר! "קבלה לעם" אצלם בבית! באיזו רשות?! מי שמכם?! חילול בוטה של יסודות הדמוקרטיה והפרטיות! כפיה! כפיה! כפיה! ויהי בוקר ויהי לילה יום שלישי.

וביום הרביעי החלו להופיע תופעות מוזרות מאד… העמודים שצמחו להם לתפארת וראשם בשמים נמצאו שמוטים וחפויי ראש קרוב מאד לקרקע. התיל המחבר ביניהם מרוח על האדמה כנחש שנפח את רוחו. עוד מעט קט ויצאו לרחובות כדוגמת בני לוב להפגין הפגנות מחאה מרובות כנגד העוולות הרבות שנגרמו לעם היושב בגחא ציון. ואולי אף תרעד האדמה כפי שרעדה בניו זילנד הרחוקה לאמור: הכעס והחרון גדולים במאד מאד! ויהי בוקר ויהי לילה יום רביעי.

וביום החמישי החליטו פרנסי העיר גחא בציון לגייס את המרגיע הלאומי, הלא הוא רייב מוטי (לא איילון…), שיקשיב לשועים, יסביר, יסבר, יגשר ויפשר ואולי כך יחזור השלום על כנו. אמן ואמן!

הערת הכותבת:

יום חמישי הנ"ל עדיין לא הגיע אך יום שישי כאן, עם עלון חדש בתא.

אני חייבת להוריד את הכובע לשני העורכים וכל העוסקים במלאכה על הצורה, תוכן, עניין, סגנון וחידוש של העלון! הכנסתם אותי לעידן חדש ומסעיר של קריאה ותגובות און ליין. נתתם לי סיבה וחשק להיכנס לאתר, לקרוא כתבות, תגובות ועוד. שוב אני מרגישה בעניינים ויודעת מה קורה ומה דעתם של האחרים. הבאתם את העלון לייעודו. יישר כח!

הפותר הראשון (פתרון מלא בלבד) יזכה בשובר זוגי לקפה + מאפה בבית הקפה "כמהפה".

את הפתרון יש לשלוח (סרוק) למייל: betochenu@gmail.com

^{לתגובות הערות והצעות   – yfaran@gmail.com}

לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

לחץ להגדלה