איש החזון 11.10.56

לדוד בן גוריון בחגו.

ישבנו קבוצת חברים, בערב פתיחת ועידת המפלגה האחרונה והקשבנו לדבריו של בן-גוריון. רגע הסחנו דעתנו מן הדברים והשתאינו לעצם היכולת הזו של האיש, לכוחו זה לעמוד כך, זקוף במשך שעה ארוכה ולדבר בקול רם, ברור, ללא כל עייפות ניכרת.

ניסינו לנחש בן כמה האיש. 50 שנים ועוד שני ימים בארץ – ובכן, בן כמה היה בעלותו? בן 17? אולי יותר? אמרנו: כך או אחרת, מתקרב האיש ל-70 וראו: מרצו, אמונתו וכוחו (ואולי כוחו בא מו האמונה הגדולה?) – כן יעמדו לו לאורך ימים – כשל אחד הצעירים ויותר משל צעירים ולא רק מעל במת הוועידה. אמרנו: אכן, 50 שנים בארץ, הרי זה יובל של ממש, ראוי לברכה ולציון.

עברו שבועות מספר והתבשרנו על יום הולדתו ה-70 של בן-גוריון. זכרתי ניחושי הרגע שלנו תוך משא דבריו בוועידה. אמנם, בן 70 ! באחד הימים, כתום מסע-הברכות וההערכות, קראתי בעיתון מכתב תודה קצר של בן-גוריון למברכיו ובין היתר אמר: "כל מה שיש לי – מאבי ואמי באו לי".

זכורתני, עודני ילדה עם ילדי השכונה ובשכונתנו גר יהודי זקן. ילדים היינו. הורינו היו עדיין צעירים ולא רבים היו "הסבים והסבתות" בסביבה. הכרנו כל סבא של כל ילד ו"סבא" זה לא היו לו נכדים בינינו. אף-על-פי-כן, היינו מסתכלים עליו תמיד ביראת כבוד, בהערצה, למדנו לכבדו (אף כי לא הכרנוהו ממש) ולהקדים לברכו תמיד לשלום אף כי ילדים חצופים היינו ולא הקפדנו בדרך כלל במילוי מצווה זו.

עיננו הייתה רגישה למיוחד, ליפה למושך והיה בזקן מן המושך והמעניין. אזכור עוד דמות נפלאה זו – זקן זקוף, גבוה, יפה-מראה המהלך ברחוב ועיניו ערות. ביום מן הימים נודע לנו כי אותו זקן הוא "אבא של בן-גוריון". היינו חברים צעירים ב"נוער העובד", ובן-גוריון, ידענו, "איש חשוב" הוא בהסתדרות, "ראש ההסתדרות". רבתה אז וקיבלה אף משמעות אחרת, ההערצה האילמת לזקן הנאה.

פעם, היה זה בשבת, בהיותנו משחקים ברחוב, ראינו את בן-גוריון – לראשונה בחיינו ! כשהוא נכנס לחצר לבקר אצל אביו. עמדנו מן הצד והרגשנו עצמנו "חשובים": ראינו את בן גוריון ! הערצת ילדים תמימה לאיש בן-גוריון ולאב הנפלא גם יחד.

בגיל הנעורים, הזדמן לנו פעם לשוחח עם חברים מבוגרים, מאנשי התנועה. נסבה השיחה גם על אישים מרכזיים. בין יתר הדברים שמהם התרשמנו – דברים שנאמרו במלוא ההערכה ובצורה חיובית ביותר – היו גם כאלה שהאירו את דמותו של בן-גוריון באור חדש לנו, הצעירים. בן-גוריון אמרו עליו איש החזון והמעשה, וגם "איש קשה", "איש ריב ומדון".

ואז הגיע ה' באייר תש"ח. היו אלה רגעים של מתיחות וחגיגיות כבושה, כאשר ישבנו צפופים ליד מקלט הרדיו והאזנו בנשימה עצורה לקולות הבוקעים ומבשרים כי קמה מדינת ישראל. לפתע, מבעד לקולות, עלתה לפנינו דמותו של האיש אשר היה זה יומו הגדול. ראינו לנגד עינינו את "האיש הקשה", איש "הריב והמדון" – איש המלחמה והחזון.

ושוב עברו שנים. יום אחד הזדמנתי לבאר-שבע עם בתי בת השש (אילה). קהל רב הצטופף ברחובה הראשי של באר-שבע, מה יום מיומיים? בן-גוריון נמצא כאן בדרכו לשדה-בוקר. שמעה הבת ורצתה לראות את ראש הממשלה. משכה אותי אל תוך קהל האנשים "קרוב יותר" וחיכתה לראות את בן-גוריון. בעברו,

הסתכלתי בו רגע ואחר-כך ליוויתי את מבטי הבת אחריו. ראיתי: הערצת ילדים תמימה, אהבה כנה ופשוטה של ילדה ואולי באהבת הילדים הכנה, ללא כל חשבון, במבט עיניהם הבהיר, משתקפת הערכתו והערצתו של העם כולו.

חלפו כארבע שנים מאז נבחרתי ליושבת ראש הקיבוץ. ארבע שנים מרתקות ומאתגרות ועתה, החלטתי לבקש מהחברים לתת בי שוב אמון ולהמשיך לקדנציה שניה. 

ההחלטה התקבלה לאחר מחשבה רבה. התחושה הבסיסית שהובילה אותי לכך הייתה שיש עוד נושאים רבים ותהליכים שלא הסתיימו ולקח זמן רב להניע ולפתח אותם. אני מרגישה שזה לא יהיה אחראי לעזוב כאשר נושאים כה חשובים עומדים לפתחנו. חברות וחברים לא מעטים תהו – למה אני צריכה את זה ? אני חייבת להודות שאני מבינה את  השאלה אבל רואה את הדברים אחרת.  

אתחיל ממקום אישי: אני אוהבת את התפקיד, העבודה, האתגרים האינסופיים והעניין הרב. אני עובדת עם אנשים מסורים לתפקידם ולמקום והתחושה הכללית היא של עשייה. ברמה היומיומית אני נדרשת להתמודד עם פתרון בעיות, מהקטנות עד הגדולות ביותר, המשליכות על החיים שלי ושל כולנו. גודל המשימה ותחושת האחריות המוחלטת, גורמים לי כל בוקר לגשת לדברים עם הצניעות הנדרשת וההבנה שלפעמים דברים עובדים מהר ומעולה ולפעמים יש מהמורות וטעויות ובתוך המורכבות הזו צריך כל הזמן להמשיך ולפעול. 

טראומות והצלחות

ארבע השנים האחרונות היו דרמטיות שלא לומר מוטרפות בכל קנה מידה ישובי-מדינתי-עולמי. נכנסתי לתפקיד בשיא הקורונה ומאז חווינו הפיכה משפטית, "7 באוקטובר", מלחמה, תקיפה איראנית וחטופים שלא נחדל להיאבק עד חזרתם. 

בקדנציה הזו ובעיקר בחודשים האחרונים, ראינו הרס של קיבוצים ושל משפחות, התגייסות של קהילות ובעיקר המון עצב ושברון לב. לצד כל אלה, הקיבוץ ממשיך להיות קיבוץ עם תקציב, חינוך, רפת, כלבולית, מועצה וכו'. לפעמים זה נהיה קשה להכיל את כל הדברים ולתת את המענה המקסימאלי להכל במקביל אבל אני באמת חושבת שצלחנו את המשברים כשידינו על העליונה ולראיה: לצד כל הטירוף האופף אותנו, אנחנו ממשיכים להתנהל, לפתח, להתווכח, לחלום וכן, לפעמים גם לטעות. 

אני חושבת על הקיבוץ לפני ארבע שנים ברמה הקהילתית והשיח הציבורי ואני מאמינה שהיינו במקום אחר. זה לא שכל הבעיות או האתגרים התפוגגו אבל ההתנהלות הקהילתית שלנו אל מול הסוגיות האלו השתנתה. אכן, יש לנו עוד מקום להשתפר – עדין נותרו זירות בהם חייבים להמשיך לנהל שיח ווכחני וביקורתי אבל הוא חייב להיות פחות כוחני, תוקפני ואישי. ברור לי שבכוחה של אמירה כזו לגרום לאנשים לכעוס עלי ואולי אף לא לבחור בי – אבל אני חייבת לומר את הדברים. לא כי זה פוגע בי אלא כי זה פוגע באנשים שעובדים עבורנו (נציגי ציבור או שכירים) וזה מחליש את יכולתנו לנהל שיח פורה ויעיל על הדברים החשובים. 

ועדות, קדנציות ושיוך

ברמה המערכתית היו לא מעט דברים שהשתנו וטופלו בארבע השנים האחרונות. אתחיל בקרן לעזרה הדדית ונושא ביטוחי הבריאות. זה היה כביכול נושא "קטן" אבל היו לו השלכות מהותיות וכלכליות רציניות. בנינו תהליך, התמקדנו בכשלים הקיימים וניתן מענה טוב ונכון לסוגיה. המבנה הארגוני היה סוגיה נוספת שהגדרתי בתחילת הקדנציה כמטרה משמעותית. הנושא טופל, הוגדרו שינויים שהיו מחוייבים והגודרו תהליכים ארוכי טווח שצריך לטפל בהם באופן הדרגתי יותר. נושא הקדנציות שהיה על סדר היום הציבורי, טופל במסגרת נוהל קדנציות מעודכן המובא עתה לאישור הציבור. 

ברמה הארגונית עברה ההנהלה החינוכית שינויים וכן הוקמו שתי ועדות חשובות נוספות – ועדת רווחה וועדת בנים התלויים בחבר. הוקמה ועדת השקעות ובאופן כללי עובר כל מערך ניהול הכספים שינוי יסודי שמטרתו שיפור העבודה של כולנו.

ואיך אפשר בלי לציין את שכונה ג'? (תהליך במסגרתו מתמודדים בעלי התפקיד והחברים הבונים עם כל אתגר שניתן לדמיין) והחלטת השיוך, שאנו פועלים כל הזמן לקדם, אבל לצערנו הפרטנר שלנו הוא רמ"י וזה הופך את הסיפור לקריעת ים סוף. העלינו הילוך גם בנושאי הכביש המערבי והצפוני (מקורות). הראשון הועבר על-ידי המועצה האזורית לאישור משרד התחבורה והאחרון מצוי בשלב מכרז לקבלן מבצע במקורות.

אנשים טובים ואכפתניקים

בתחום העסקי הקמנו את "המחלבה הקטנה" יחד עם חבר קיבוץ. מדובר במודל ייחודי המעורר עניין רב בקיבוצים אחרים ובכלל. המשכנו ואנו ממשיכים לפתח את המערך הסולארי. המתחמים העסקיים שלנו עברו שינויים דרמטיים, בין אם זה מעבר "בירצה" למתחם הפרדס והשינויים של מתחם "הנקודה".      

היו לנו התמודדויות לא קלות בשנים האחרונות מול מועצת עמק חפר ובמרכזן מאבק שנאלצנו לנהל בליווי משפטי על נושא גביית הארנונה. אני חייבת לומר כי בחודשים האחרונים אנו חשים שינוי לחיוב ואנו מקווים שזה מעיד על מגמה ברורה.

יש עוד שלל נושאים, קטנים עד גדולים, שנעשו ונעשים אבל חשוב לי להדגיש – שום דבר לא קורה מעצמו. יש רבים שקמים כל בוקר והדבר היחיד שמעסיק אותם, הוא מה ניתן לשפר ואיך ניתן להתקדם. היות ויש לי פרספקטיבה, אני אומרת בבטחון מלא שגבעת חיים מנוהלת בכל הרמות על-ידי אנשים טובים וחרוצים שאיכפת להם. 

בתוך מערך העשייה חייבים להזכיר את ועד ההנהלה של הקיבוץ – צוות של אנשים הפועל בהתנדבות כבר קרוב לארבע שנים, נפגשים אחת לשבועיים ותקופות רבות גם אחת לשבוע (ולפעמים גם פעמיים) לדיון וטיפול בסוגיות הקשות והמורכבות להן נדרש לתת מענה.

בכל קנה מידה וגם ביחס לקיבוצים אחרים, היקף המעורבות ותדירות הפגישות ראויים להערכה. חברי ועד ההנהלה טיפלו גם בסוגיות מורכבות ולקחו על עצמם משימות לא תמיד נוחות, סייעו לי ברמה האישית והפכו לגורם עימו ניתן להתייעץ ולהסתמך על עזרתו. הוועדה הכלכלית גם היא גוף משמעותי שתרם ותורם להתנהלות והליך קבלת ההחלטות וחשוב היה לי לתת להם מקום משמעותי שלא היה קיים בעבר, מתוך תפיסה שהחלטות משמעותיות צריכות להתקבל לאחר תהליך ניתוח עמוק. 

במהלך הקדנציה פעלתי בעוד כמה זירות פחות גלויות לעיני הציבור. כשנכנסתי לתפקיד קלטתי עד כמה "גרנות" הוא גוף כלכלי חשוב וכי בניגוד לקיבוצים אחרים, גח"א לא מספיק מעורבת שם. שמתי לעצמי למטרה לחזק את הקשרים שלנו עם "גרנות" ולהגדיל את מעורבותנו ונוכחותנו. 

בנוסף, הייתי שותפה להקמת פורום קיבוצי "גרנות-מרכז" העומדים בפני שיוך במסגרת התנועה הקיבוצית. הקמת הפורום נבעה מההבנה שאנחנו מתמודדים עם אתגרים עימם נאלצים להתמודד קיבוצי מרכז אחרים, בעיקר מול רמ"י ומכאן שהחיבור בינינו הוא קריטי. 

מהלך שהייתי בין יוזמותיו היה פורום יושבות ראש הקיבוצים בתנועה הקיבוצית. לצערי, אנו (יושבות הראש) מעטות מדי ולכן פועלות להרחיב את השורות, מתוך אמונה שחשוב כי נשים תשבנה במוקדי ההנהלה והניהול יחד עם גברים. כדי לחולל שינוי צריך לפעול ואני מקווה כי בארבע השנים הקרובות נראה יותר נשים בתפקידים ציבוריים וניהוליים בגבעת חיים איחוד וככל שהדבר תלוי בי, אעשה כל שניתן כדי שזה יקרה. 

ומה עוד? 

וואו יש דברים רבים על השולחן: יש לנו איזור תעסוקה לפתח ובחודשים האחרונים התחלנו להתניע מהלכים משמעותיים בנושא. 

שיפוץ בית וינה הוא פרויקט גדול נוסף על הפרק ולאחר שהצלחנו לחדש ולהעמיק את הקשרים עם בית טרזין בארבע השנים הללו, נראה שאנחנו בדרך הנכונה. אני מקווה כי בחודשים הקרובים נביא תוכנית מסודרת לקראת שיתוף ציבור. החלטות לגבי "בנים תלויים בחבר" הן גם סוגיה חשובה שאנו חייבים לתת לה מענה נכון ומעוגן יותר ממה שניתן עד כה. 

עם הכניסה לשיוך, נצטרך גם לדון לגבי אופן ניהול הנכסים שלנו ולקבל החלטות לא פשוטות. נצטרך להסדיר שימושים ולשלם למנהל ובה בעת, להיכנס למתווה בו יהיו השלכות על נושא דמי שימוש המשולמים לקיבוץ בדירות קיבוץ. אנחנו צריכים לתת מענה לנושא תשתיות המים, לקלוט 60 משפחות חדשות ולהמשיך להטמיע שינוים מבניים וכל זה מתגמד אל מול הפוסט טראומה שכולנו כפרטים וקהילה נצטרך לשקם בארבע השנים הבאות וברבות מהבאות אחריהן.

משפט אחד לפני סיום – כשניגשתי לתפקיד לראשונה, התריעו לא מעט חברים בפניי שעם התפקיד והציבוריות, עלולים גם בני משפחתי להיפגע. מחובתי לציין שעל אף שהיו שיחות קשות עם חברים וסיטואציות שהיו לפעמים אישיות וקשות, מעולם לא עורב אף אחד מבני משפחתי באופן כזה או אחר. 

אני מודה לכם חברים על שכיבדתם את המרחב הפרטי שלי ושל משפחתי. לא אוכל לסיים בלי להודות לאותם בני משפחה שתמכו, תומכים, סופגים ומקבלים את ההיעדרות שלי וזה שלפעמים הקיבוץ חשוב יותר – לולא אתם, לא יכולתי. 

אני מאמינה שיש לנו עוד דרך חשובה ללכת יחד ומקווה שתתנו בי את האמון לקדנציה נוספת.

לרגל יום ירושלים הקרנתי למועדון גיל הזהב שלנו כאן (ותודה לממי הנמרצת!) את הפרק הפותח של "מאחורי הקלעים של המאבק על ירושלים ובירושלים עצמה", סדרת טלוויזיה בת חמישה פרקים בהנחייתי, העוסקת בנושא המאבק הישראלי – פלסטיני על ירושלים ובעיר עצמה.

הסדרה (כולה באנגלית) נקראת "קו התפר" או THE SEAM LINE באנגלית, מיועדת לקהל מערבי ועלתה לאוויר בחודש מאי 2023.

הקו המחבר בין פרקי הסדרה מתבסס על פעילותי בשנות האינתיפאדה כסגן ויועץ לענייני ערבים לראשי עיריית ירושלים. בסדרה אני חוזר למקומות שהיו זירת פעילותי בירושלים באותה תקופה ופוגש מכרים משכבר הימים – יהודים וערבים, אנשי ירושלים ומשוחח עם מומחים, בעיקר ערבים מהאיזור.

כל פרק בסדרה מציג זווית שונה שאינה מוכרת (או מוכרת חלקית בלבד) בשיח המערבי ביחס לנושא. פרק הפתיחה עוסק בהבנת המארג הגאופוליטי של ירושלים וכיצד התעצב מאז 1967, בעוד שאר פרקי הסדרה עוסקים ביחסי הגומלין בין נושא הר הבית והפוליטיקה המזרח-תיכונית, מציאות החיים המורכבת של קהילות יהודיות וערביות כתף אל כתף במציאות של סכסוך אלים, הצמחת מנהיגות פלסטינית מקומית חיובית בנסיבות של אלימות קשה ופרק הסיום העוסק בבניית גשר של דיאלוג פרגמטי בין מנהיגות קהילתית יהודית ופלסטינית בתקופת האינתיפאדה.

אני מקרין את הסדרה (או חלקים שלה) בפורומים שונים בחו"ל והייתה גם הקרנה חגיגית במרכז בגין בירושלים. במפגשים עם הקהל אני מספק מבט אל מאחורי הקלעים של אירועים ומקומות המופיעים בסדרה וגם אפיזודות מאחורי הקלעים של תהליך ההפקה של הסדרה שנמשך כשנה – תהליך שלעתים היה לא פחות מורכב, מאתגר ומרתק מנושאי הסדרה.

אני שמח לומר שהתגובות חיוביות מאוד. תגובה החוזרת כחוט השני היא שלמרות הנפיצות והמורכבות הפוליטית והרגשית של הנושא, הסדרה מאוזנת, חסרת פניות פוליטיות, ומוסיפה נדבכים חשובים להבנת הנושא.

פעמים רבות אני נשאל כיצד אני מרגיש ביחס לסדרה. אני עונה שאני רואה בעצמי בר מזל משום שאני משתייך למועדון קטן של אנשים הזוכים בימי חייהם לראות את פועלם מונצח – ואני אסיר תודה על כך.

אתם יכולים לצפות ללא עלות בכל פרקי הסדרה בקישור הבא:

/https://insidethemiddle-east.com/the-seam-line-jerusalem-documentary-with-izzy

בהזדמנות זו אני שמח לבשר שבימים אלה אני שוקד על סרט של כ-60 דקות המציג לקהל מערבי היבטים של המזרח התיכון בן ימינו. בדומה לסדרה על ירושלים, הסרט מציג היבטים ותובנות שאינם מוכרים בשיח המערבי. בסרט אני משוחח עם שורה ארוכה של מומחים, פעילים פוליטיים, ופרשנים מרחבי המזרח התיכון. הסרט יראה אור בסתיו 2024. יהיה מעניין, מבטיח לשתף.

״מי נוסע היום לקפלן?״

כך מתחילה ההתכתבות בקבוצת הווצאפ כל שבת ב-14:00. למי יש כח לעוד מוצ״ש מקוצר? שאול רוצה לבלות איתנו, רות צריכה את האוטו, רוצים לפגוש את יותם לפני שיוצא למילואים. איריס מתלבטת אם ללכת לכיכר החטופים או לקפלן. ערימת הכביסה מחכה לקיפול. עוד שבת שגרתית.

כבר שנים רצופות שאין לנו מוצ״ש: בלפור, ההפיכה המשטרית, ליל גלנט ועכשיו הכל חוזר חלילה, עם התחושה הזו שבוערת מבפנים שאין מישהו שיעשה את העבודה בשבילנו. נשארנו עם ללא הנהגה מתפקדת. 

לילות ללא שינה בדאגה לחיילים. לחטופים במנהרות. זו הייתה יכולה להיות גם משפחת בן-אור שהיו בממ׳ד בבארי. טיול יומי עם הכלב ליד קפה ליאור והחלקה הצבאית שקיווינו שלא יצטרפו אליה עוד.

ושוב ושוב ״הותר לפרסום״. 

והייאוש לא נעשה יותר נוח ולונדון לא מחכה לנו והחברה בכלבולית ששואלת ״מה זה יעזור?״ והחבר בעבודה שאומר שכבר אין לו כוח יותר והצעירים שלא נוכחים כמעט. 

וההתלבטות הקבועה – איך משכנעים עוד אנשים לקום מהספה. להילחם על עצם קיומנו ועל עתיד ילדינו? 

אנחנו פה בחלקת האלוהים שלנו. רבים חושבים שזה לא נוגע לנו. אבל זה כבר כאן בתוך השער הצהוב (אצלנו כחול). בשם הנוסף שיניב אופיר הוסיף באנדרטה. בתשובה של יובל נבון שכבר לא מצליח להגיד ששלומו אחלה תמיד, כי ניקו עדיין בעזה כבר יותר מחצי שנה. במחירים שהתייקרו בכל מקום. במשפחות צעירות שהתאחדו אחרי חודשים והנה עכשיו, שוב קוראים לו למילואים. והחבר׳ה שהלכה להם שנת השירות שקוצרה כי הצבא צריך עוד חיילים וסקטור שלם ממשיך להשתמט וכל משפחה שנייה מתחילה הליך להוצאת דרכון זר וסנוניות ראשונות של משפחות מהקיבוץ שכבר עזבו את הארץ. 

ובכל זאת – כל כך מעט אנשים יוצאים להתנגד ולנסות להציל את המדינה מהחורבן שנפל עלינו ואנחנו לא מבינות איך זה שבהפגנות נגד ההפיכה המשטרית ראינו הרבה יותר אנשים מהקיבוץ ובכלל.

כי עכשיו זה קרב על הבית, על עצם קיומנו וכל ארגוני המחאה מרימים השבוע הילוך בעוצמת הפעילות. אפילו שקמה והאחים לנשק הבינו את זה. יש לנו כ-40 ימים לפעול לכך שזה יהיה המושב האחרון של ממשלת הדמים ושעוד השנה נלך לבחירות.

עכשיו זה הזמן של כולנו להתגבר על הייאוש והעייפות ולצאת מהבית. כי זה או להילחם או לחדול. לזכור שהכח של הציבור הוא זה שעיכב את ההפיכה המשטרית. הוא זה שכבר גרם פעם אחת להחלפת השלטון, שידע להבעיר את המדינה אחרי פיטורי גלנט. הוא זה שגם יביא להפלת הממשלה הרעה הזו. 

נכון, לא כולם יכולים להגיע לקפלן כל שבוע, אבל לצומת העוגן או לקיסריה כולם יכולים להגיע. הגיע הזמן לצאת מהשער הצהוב (אצלנו כחול) ולדעת שאנחנו עושים הכל כדי להשאיר לילדים שלנו מדינה שאפשר לחיות בה.

אברהם סינדליס מבין ערבית ועוקב אחר המדיה של ערביי ישראל המכנים עצמם פלסטינים. כעורך פתוח, ביקשתי ממנו לסקור את גישתם הלאומית כפי שהיא באה לידי ביטוי בכלי התקשורת שלהם, ללא כחל ושרק כאשר ברקע נמצאים המשבר הגדול והמלחמה בעזה (שלמה כהן).

"הגיעה העת שתסתלקו / ותמותו היכן שתרצו, אבל אל תמותו בינינו / בתוך ארצנו / כי כאן עברנו (העבר שלנו) / ולנו קול החיים הראשון / ולנו ההווה והעתיד / ולנו העולם הזה והעולם הבא / וצאו לנו מארצנו / מן הים / מן היבשה / מקמחנו ומלחמנו / ומכל דבר אחר שלנו / ומן הזכרונות צאו לנו / אתם, אתם העוברים בין המילים החולפות".

לפנינו בתי שיר של מחמוד דרוויש (1941-2008) המשורר הלאומי של הפלסטינים ופעיל פת"ח. שיר זה זכה לעיבודים מוזיקליים לא מעטים באתרים השונים אחרי "אירועי מאי 2021" כפי שמכונה אצל היהודים או "ההתקוממות של הכבוד הלאומי" בלשונם של הפלסטינים, שכידוע רצחה ופצעה יהודים ושרפה בתים, בתי-ספר, בתי מלון ובתי-כנסת. יש מי שיאמר כי גם היהודים נהגו באלימות, אלא שעל כף המאזניים – הסימטריה אינה קיימת כלל ועיקר.

אם כן, אני מתרשם שמילות השיר הזה קרובות לליבם של לא מעט פלסטינים וכשאתה שומע את מחמוד דרוויש מדקלם את שירו בקולו היפה ורב ההבעה, אתה מבין איזו התרגשות עזה ומטלטלת אוחזת בשומעיו.

לעומתו, כמאל אל-ח'טיב הוא פעיל הפלג הצפוני של "האחים המוסלמים", פלג שהוצא אל מחוץ לחוק בישראל בגין מעשי הסתה, קריאה לאלימות והעברת כספים לחמאס (תנועת ההתנגדות האסלאמית). כל יום שישי נושא אל-ח'טיב דרשה המשודרת ביו-טיוב ממסגד עומר-בן-חטיב בכפר כנא. הקהל המאזין לדרשה מורכב מזכרים: ילדים וזקנים, בני-נוער ומבוגרים.

רטוריקת הדרשה שלו היא בעלת עוצמה רבה ובדרך כלל נפתחת באירוע אסלאמי מן העבר הרחוק, כאשר הוא קושר את האירוע למעשיהם הקרובים. הרחוקים והנפשעים של היהודים בפרט, המערב בכלל ואף מנהיגי מדינות ערב.

מסריו עטופים בעטיפה המבקשת להצניע ככל האפשר את דברי השטנה והמשטמה שלו. ובשעה שהוא מדבר על "אל-אקצא", אתה מרגיש בהתרגשות המוסלמית האופפת אותו, עד שקולו נסדק. כאן מתפרץ ומתגלה בכל עוצמתו עלבונו הדתי-תרבותי על כי "אל-אקצא" בידיהם הטמאות של היהודים. כמו מטיפים מוסלמים אחרים, הוא אומר כי כעת האסלאם למטה, אבל בקרוב תהיה ידו של האסלאם על העליונה והציביליזציה האסלאמית עתידה לשלוט בעולם כולו, בשעה שהיתר יקרסו: "עכשיו המוסלמים סובלים והאחים שלנו בעזה סובלים ומתענים, אבל לא לעולם חוסן והגלגל מסתובב לו. התור עכשיו שלנו ולמעננו ולא נגדנו ואנו באים, באים".

ועל שום מה הבאתי את דבריהם של משורר ומטיף מוסלמים? כי הם מנסים לעצב את דעת הקהל בחברה הפלסטינית בתוך מדינת ישראל. אלא שראוי להזכיר שמידת תמיכתם של הפלסטינים במסריהם בתוך מדינת ישראל אינה ידועה לי. כמובן שיש לא מעט אתרי אינטרנט הששים להכריז השכם והערב על סופה הבלתי נמנע של מדינת היהודים ועל מועד התאיינותה.

אבל נניח לאלה ונפנה לדבריהם של שני אנשי תקשורת פלסטינים (ישראלים) דווקא, הפועלים במסגרת התקשורת הישראלית ובה בעת פועלים בתחנת הרדיו "א-שמס", המשדרת מנצרת. האחד הוא ג'קי ח'ורי (כומר בערבית) כתב "הארץ" והשני הוא זוהיר בהלול, שדר ספורט בעברו וח"כ לשעבר מטעם מפלגת העבודה. לג'קי חורי תוכנית בוקר "דיעה ראשונה" ובהלול מגיש פעם בשבוע את התכנית "יום חדש".

ג'קי ח'ורי מקפיד למסור את מניין ההרוגים הפלסטינים בעזה על פי דיווחי משרד הבריאות של החמאס. לעיתים הוא משתתק ומתאנח במוסרו את מניין ההרוגים. בתחילה העדיף חורי לתאר את "7 באוקטובר" כמתקפת פתע של החמאס (המונח הרווח ב"אל -ג'אזירה") וכשהוא מדווח על הפגיעה בבית-החולים "אל מעמדני" הבפטיסטי, שבתחילה נאמר כי חיל-האוויר הישראלי הפציץ אותו, הוא מעדיף את מה שהוא מכנה "מלחמת הגרסאות" של צה"ל והחמאס ותו-לא.

בדברו על החטופים בעזה, מעדיף הוא לכנותם "המוחזקים" (גם זה כמקובל ב"אל-ג'זירה") ויש שיכנה אותם בני-ערובה. הוא משתמש במושג חטופים רק כדי לתאר את החטופים הבדווים מהטבח של 7 באוקטובר. כאן הוא מראיין את קרובי המשפחה שלהם ומתאמץ להעביר את כאבם וסבלם למאזינים.

ומה באשר לזוהיר בהלול? ראשית, זה לו כמה שנים שהוא נמנע לומר בערבית את שמה של מדינת ישראל, והוא מעדיף להתייחס אל "חבלי-ארץ-אלה בארץ זו או חבלים-אלה או במקומות הקדושים של חבלי-ארץ-אלה". לעיתים אני מתרשם כי הוא נוהג להבליע בנעימה הערה ארסית על הישג צה"לי כלשהו מול מראיינים יהודים ואלה דווקא מעדיפים להתעלם מהערותיו.

היכן אני שומע שהם נבדלים בביקורתם כלפי המלחמה? ג'קי ח'ורי ידבר על "המלחמה בתוך עזה" ולעומתו בהלול יעדיף "המלחמה נגד עזה" בעוד שאנו אומרים "המלחמה נגד החמאס בעזה". יש להוסיף ולומר כי אצל המרואיינים של שניהם, מתקבלות תגובות כגון "מלחמת ההשמדה שישראל מנחיתה על הפלסטינים" או "המלחמה לא התחילה מפני אירועי 7 באוקטובר דווקא, אלא מפני מעשי התוקפנות ומעללי העוול של מדינת ישראל נגד הפלסטינים".

ומה מעסיק את הציבוריות הפלסטינית במדינת ישראל (ערביי ישראל)? בראש ובראשונה מעשי הרצח, הפשע והאלימות הפושה בחברה הערבית וההצטיידות בנשק אצל היהודים. כאן יש להעיר כי אלה ההורגים את הפלסטינים בישראל, הם אחיהם הפלסטינים דווקא ומעשי הרצח אינם פוסקים אפילו לרגע קט. לא אחת מדווח ג'קי חורי על אפשרות של הגירה למערב ולא רק של יחידים דווקא אלא של משפחות ערביות שלמות.

נושאים אחרים העולים בתוכניותיהם, הם המעצרים של צעירים וסטודנטים ערביים בשל הבעת דעות התומכת במעשי הטרור של החמאס ולטענתם מעצרים אלה הם הפרה בוטה של חופש הדיבור שלהם. אבל, ללא ספק, הנושא המדריך את מנוחתם הוא היחסים השוררים בין הרוב היהודי למיעוט הפלסטיני בישראל לאחר 7 באוקטובר.

אתה שומע אצל המרואיינים על "מלחמת הקיום של המיעוט הערבי" במדינת ישראל. עלי להדגיש שבעקבות הימצאותם של עותקי "מיין קאמפ" ליד כלי נשק ומטעני צד בבתי עזה, לא שמעתי בתוכניותיהם ברדיו אפילו פעם אחת דיון על תופעה פוליטית תרבותית זו.

ומה אצלנו? אנו רואים חברה אזרחית עצמאית, דינמית ואחראית, המגויסת כל-כולה להבסת החמאס ולגדיעת שלטונו בעזה, על אף הממשלה הכושלת והמכשילה שנייחל שתיפול מהר ככל האפשר.

ומה באשר לפתרון שתי המדינות? הדילמה האכזרית של מדינת ישראל היא – כיצד הקמתה של עוד מדינה ערבית כושלת ומושחתת, אך הדרושה ונחוצה להסדר מדיני, מתיישבת עם קיומם הבטחוני של כל יישובי קו-התפר? האם יש פתרון ולו גם חלקי לדילמה הקיומית הזו? אפשר אולי שהמפתח להסדר מדיני טמון בשנים שלאחר המלחמה בעזה, אבל את אחריתה מי ישורנה וכיצד עתידה היא להסתיים?

כמובן שככל שייהרגו עוד ועוד אנשי חמאס מו השורה ומן הדרג הצבאי, מדיני ומנהלי, כך יאזרו אומץ אנשי עזה ויתנגדו לשרידי החמאס, כי הפחד והאימה מפניהם עתידים להיסוג בהדרגה.

ובאשר לשאלה כיצד לעצב את פני עזה לאחר הבוקה והמבולקה שתשרור ותסייט את לילותיהם וימיהם של אנשי עזה, ימים יגידו ולנו, מה נותר לעשות? אמנם יש לנו חברה אזרחית בריאה, אבל עלינו להקים ממשלה שתאמץ מדיניות שקולה הנאמנה למציאות רבת-הניגודים ורבת-תהפוכות.

לדעתי, ממשלה זו חייבת להיות נקייה כל-כולה מכל רבב של משיחיות פוליטית אובדנית ומכל פגם של פופוליזם פוליטי נפסד, המשחית את מוסדות המדינה והחברה שלנו. ועוד עלינו לעשות: אין מנוס מלהקים ולקיים חברה בעלת מידות ותכונות של חברה אתונאית והכל מתוך אחדות פלורליסטית של ממש לאורך ימים.

לפני כארבע שנים, כתבנו בעלון על פעילותן הנחושה של חברותינו מהארגון (המונה כ-45,000 בעיקר נשים) ולרגל אירוע של התנועה אצלנו, רציתי לשמוע – מה השתנה?

"למרות שהמחאה, בלפור והדגלים השחורים, קיבלו השראה מ'נשים עושות שלום', שעמדו מאז מבצע 'צוק איתן' עם שלטים ודגלים בצמתים ברחבי הארץ, מובילי המחאה לא רצו להכניס את נושא הסכסוך כמסר מרכזי, מתוך חשש שיאבדו את תמיכת הימין המתון. אצלנו הייתה התלבטות: מצד אחד רצון לתמוך במחאה החשובה ומצד שני, לדעתנו לא תהיה כאן דמוקרטיה אמיתית ללא שלום או הסדרים עם הפלסטינים. לכן הוחלט כי כך נעשה, למען ילדינו ונכדינו, כי זו האחריות שלנו".

בכל שבוע הן מקבלות את מאות אלפי הבאים לקפלן בקריאות אליהם מצטרפים הצועדים "נשים-שלום-שוויון-דמוקרטיה" וגם "לא יהיה פה בטחון עד שנעשה שלום". במחאות ברחבי הארץ הן מקבלות פירגון וחיבוק יותר ממה שקיבלו אי-פעם בעבר.

ב-27 בספטמבר יתקיים בגח"א מפגש עם רים חג'אג'רה – מנהיגת "נשות השמש". זה הוא אחד מתוך שישה מפגשים ברחבי המדינה, שנועד לשתף את הציבור בישראל וליידע אותו כי יש פרטנריות אמיצות ונחושות, שלמרות המציאות הקשה הקימו תנועת אחות (2,500 חברות). בתנועה חברות נשים פלסטיניות מרוב ערי הגדה ואפילו מעזה בתמיכת "נשים עושות שלום". החברות הערביות-ישראליות בתנועה, הן הגשר ליצירת הקשר למרות השפות השונות.

"'נשות השמש' החליטו שהן פועלות בגלוי ומארחות אותנו במרכז שלהן בבית-ג'אלה. האתגר ליצור שפה משותפת, למרות הפערים, הוליד אמנה משותפת: 'קריאת האמהות' הדורשת מהנהגות שני העמים לגלות אחריות ולדאוג לילדים שיוכלו לגדול בבטחון וחירות".

הן חוות גם איומים והתנגדות ליוזמתן, בטענה כי קשריהן עם הישראליות יוצרים נורמליזציה לשליטת ישראל בשטחים. הן מקפידות להסביר שהן מתנגדות לנורמליזציה וחשובה להן מאד הכרה ותמיכה כספית של האו"ם, האיחוד האירופי וארה"ב.

"כשהן מתארחות אצלנו, זו הפעם הראשונה עבור רבות מהן, בה הן נפגשות עם ישראלים הרוצים בטובתן וכשהן מגיעות לחוף הים עם ילדיהן, הן מגשימות חלום. זו מציאות שונה כל-כך מהמפגש היומיומי עם לובשי מדים והמתנחלים הפוגעים בהן ובבני משפחתן".

המפגש שיתקיים עם רים בקיבוץ הוא פרומו לאירוע בינלאומי ב-4 באוקטובר באזור ירושלים ובים-המלח, בהשתתפות ארגוני החברה האזרחית הישראלית, שגרירים ואח"מים מכל העולם.

מסביב לשולחן הדיונים, תשבנה נשים משתי התנועות ומהעולם, כדי להנכיח את הדרישה של "קריאת האמהות" להפסקת מעגל הדמים והבטחת עתידם של ילדינו ונכדינו כאן, בהשתתפות מלאה של נשים ממגוון האוכלוסיות.

"המון תודות לקיבוץ שלנו, על הנדיבות והעזרה מכל הלב של צוות חדר האוכל, הכלבולית, התרבות, הציוד, החשמליה ואנשים ונשים שהושיטו יד לאורך כל הדרך, זה נותן לנו כוח להמשיך. מוזמנים להצטרף לאירוע השיא ב-4 באוקטובר"

יש הרשמה להסעות מסודרות. פנו לאחת החברות לקבלת פרטים וניתן להירשם גם בכתובת https//wwp.thegali.co.il

 

בעקבות המשבר בחברה הישראלית ובמקביל למחאה העוצמתית הסוחפת אותנו בכל שבוע או יותר לצאת ולהפגין, קמו יוזמות ברחבי הארץ שמטרתן שיח והידברות בין הקבוצות השונות. גם אצלנו התגבשה קבוצה של תושבי עמק חפר, שהרגישו צורך לפתוח ערוצי הידברות בין תושבי העמק. הקבוצה יוזמת כמה ערוצי הידברות:

ערוץ ראשון – התשמע קולי. סדרת מפגשים שמטרתה לאפשר לתושבי עמק חפר והסביבה להיחשף ולהבין את הלכי הרוח ונקודות המבט של קבוצות שונות בישראל שחשוב שנכיר. המפגש הראשון התקיים בבית יצחק עם גב' עדינה בר שלום מהחברה החרדית הפועלת שנים לחיבור בין חרדים לחילונים.

המפגש השני התקיים במשמר השרון עם הרב יהודה שרלו וליאור טל שדה ובו התנהל חשבון נפש על אופני ניהול המחלוקות בין החברה הדתית-לאומית לחברה החילונית בישראל והתייחסות לכאבים המפרידים בין ציבורים אלה.

המפגש השלישי התקיים במעברות עם אבי דבוש ועסק בתהום הפעורה בין "ישראל השנייה" ו-"ישראל הראשונה" ובין הפריפריה למרכז בישראל. היה מרגש לשמוע אנשים מהעמק ששיתפו בזכרונות כואבים של הדרה מתקופת ביה"ס, אליהם לא היו מודעים יתר התושבים עד היום.

מפגש רביעי התקיים בבית העם כפר ידידיה עם רים יונס, מייסדת חברת טכנולוגיה רפואית ופעילה חברתית בתחום החינוך וד"ר תאבת אבו ראס, מנכ"ל משותף של יוזמות אברהם. עלו השינויים והמכשולים בהשתלבות ערבים בחברה הישראלית ולמה הרפורמה המשפטית לא מוציאה אותם לרחובות.

מפגש חמישי יתקיים ב-2 באוגוסט במועדון גח"א עם אבי יאלו ויעסוק באתגרים בהשתלבות קהילת יוצאי אתיופיה, ממחאת יוצאי אתיופיה ועד המהפכה המשטרית. בהמשך מתוכננים מפגשים נוספים.

ערוץ שני – מעגלי שיח והקשבה. התקיימו שלושה מפגשים בחיבת ציון, כפר הרא"ה וחניאל, בקבוצות מעורבות קטנות ובהנחיה משותפת של מנחה דתי/ת וחילוני/ת.

ערוץ שלישי – שיתוף עם ז.י.ת. יוזמה ראשונה – בתים מחברים (24-26 ביולי) בבתים פרטיים בחיבת ציון, חניאל, בת חפר וכפר ויתקין. לקראת תשעה באב, שיח וחיבור במציאות המורכבת בחברה הישראלית בימים אלה.

ערוץ רביעי – הנגשת מידע להצטרפות ליוזמות ארציות. כגון בואו נדבר דמוקרטיה/הרבעון הרביעי ועוד.

כשותפים ליוזמה, התבקשנו לפרסם כל אחד ביישובו ואז התבהר לי שערוצי התקשורת שלנו מפרסמים כמעט רק אירועים מקומיים וחוץ מדף הפייסבוק בעצם אין ערוץ תקשורת מקומי המחבר אותנו לאירועים סביבנו. נראה לי כי בתקופה הזו יש חשיבות מיוחדת ליצור ערוצי תקשורת פתוחים בין התושבים בישובים השונים, שחלקם תומכים וחלק מתנגדים למהלכי הממשלה, כדי למנוע עימותים מיותרים שכבר מאיימים עלינו. כל זמן שאין ערוץ מתאים לפרסום, אפשר לפנות אלי כדי לקבל מידע ו/או להצטרף לצוות המוביל.

תמר, דניאל, שקד ויעל

תמר בת 37, ילידת 1985 (קבוצת "דשא") בתם של מוטי וסמדר, אחות של יותם ועומר, נשואה לדניאל והם הורים לשקד (7) ויעל (4.5). הם גרים בקיבוץ בבית שהיה פעם של אדית אקשטיין ז"ל, בשכונה שבזכרונות ילדותי התגוררו בה רבים מוותיקי הקיבוץ וכיום חיות בה משפחות צעירות עם ילדים קטנים.

היא שירתה בצבא כקצינה במסלול "שחקים" בחטיבת המחקר של חיל מודיעין ולמדה פסיכולוגיה וחינוך באונ' העברית ועשתה גם קורס בהנחיית קבוצות.

אז קיבלה החלטה לסטות מהמסלול המהיר לתואר שני בפסיכולוגיה, כי הבינה שהלב והראש שלה בתחום החינוך.

כך הגיעה לעולם המכינות הקדם-צבאיות והחלה את דרכה המקצועית כמנהלת חינוכית של מכינת "אדרת" בעמק האלה. היא יצאה לתואר שני במנהל עסקים ומנהיגות חברתית ("ניהול מלכ"רים") באונ' בן גוריון בנגב, התקדמה לתפקיד מנהלת כספים במכינה ואז ליו"ר הוועד המנהל והכירה את ההיבטים המגוונים המאפיינים ניהול עמותה. לאחר מכן השתלבה כסמנכ"לית מועצת המכינות הקדם-צבאיות.

לאחר לידת יעל, חיפשה תמר את האתגר הבא ונבחרה לתכנית הלימודים היוקרתית של בית-ספר מנדל למנהיגות חינוכית, המיועדת למנהלים מרחבי הארץ הנבחרים בפינצטה, כדי להתנתק לשנתיים מהעבודה ולחשוב מה צריך לשנות ולקדם בארץ בתחום החינוך והחברה.

מהלימודים הם חוזרים לשטח במטרה שיהפכו למובילי דעה וליזמים חברתיים המנסים לשנות את העולם בתחום החינוך והחברה. כזו היא תמר שסיימה את לימודיה בידיעה שהיא הולכת לשנות. תישארו עד הסוף ותשמעו איך.

על נשים ומנהיגות

"תמיד עסקתי בנושא נשים ומנהיגות", היא אומרת. "כשעבדתי במועצת המכינות, הקמנו פורום מנהלות במכינות והכנסנו לימודי מגדר. בלימודיי במכון מנדל, כל אחד היה צריך לבחור נושא מרכזי להתמקד בו והיה ברור לי שאתמקד בנשים ומנהיגות ושם נחשפתי וחקרתי את עולם הנשים המכהנות כראשות רשויות מקומיות (ערים ומועצות) בישראל. גיליתי כמה מעט נשים יש בתפקידים בכירים ברשויות המקומיות".

הידעתם כי נשים מהוות פחות משישה אחוזים מראשי הרשויות בישראל? נתון זה הוא פחות משליש מאחוז הנשים העומדות בראש רשויות במדינות האיחוד האירופי. הוא גם הנמוך ביותר מבין כל הרשויות השלטוניות בישראל (כנסת, ממשלה ורשויות המשפט).

"התחלתי להבין שעמידה בראש רשות מקומית היא 'תקרת הזכוכית' העבה ביותר עבור נשים ולמרות שאנו רואים  נשים רבות פעילות ברמה המקומית במאבקים אזרחיים, מעורבות בקהילה, בוועדי הורים בגן ובביה"ס, כמובילות של יוזמות חינוכיות ועוד ועוד – בניהול הרשות פשוט כמעט ואין להן ייצוג. זו זירה קשוחה מאוד, ההתמודדות על ראשות הרשות המקומית היא אישית מאוד ובעצם זה 'משחק סכום אפס' – יש מנצח ויש מפסיד. לכן ההתמודדות יכולה להיות גם מלוכלכת כאשר לצד אחד יש עניין לפגוע במועמד אחר. כל אלו לא מקלים על נשים להתמודד, כי צריך הרבה אומץ וכוחות (וגם כסף) כדי לרוץ. כאישה וכאמא אני מבינה את הקשיים, אבל פתאום הבנתי שזה הייעוד המקצועי שלי ושאת המשוואה הזו אני רוצה לשנות.

הבנתי גם שזה הזמן לפעול. בבחירות 2018 ראינו הכפלה של מספר הנשים שנבחרו כראשות רשויות ומספרן עלה משש ל-15. אם בבחירות המוניציפליות הקרובות, בעוד שנה, נצליח להמשיך את המגמה הזו, נעשה מהפכה. כך החלטתי להקים מיזם חברתי להכפלת מספר הנשים שיעמדו בראש הרשויות המקומיות פי שתיים ועוד אחת, מ-15 ל-31. מכאן שם המיזם – 'פורום שלושים ואחת'".

איך זה עובד?

תמר גילתה שראשות הרשויות המכהנות נפגשות בפורום בו הן משתפות ולומדות אחת מהשניה (נשים, כבר אמרנו?). היא הגיעה לפורום והראתה את הגרף המשרטט את מגמת ההכפלה במספר הנשים בעשור האחרון ושיתפה את חזונה.

תמר בפגישה עם ראשות רשויות

הן התלהבו והזמינו אותה לפגישות אישיות בלשכתן. היא עברה אחת אחת ושמעה מהן את סיפורן האישי על הדרך שעשו לראשות הרשות וחילצה מהשיחות את התמות המשותפות, החסמים והאתגרים וגם מה שעזר להתגבר עליהם. היא שמעה מהן על הנשים שהיו לפניהן בתפקיד והיוו השראה עבורן. במפגש נוסף בו הציגה להן את מה שעלה בפגישות האישיות, הן אמרו שהן מבינות שעכשיו הגיע תורן לתת מנסיונן למתמודדות שיוכלו להיעזר בהן ובליווי שלהן כדי להצליח במרוץ הקשוח לראשות הרשות המקומית.

"ומה עכשיו?" אני שואלת. "איך מקימים מיזם כה שאפתני בזמן כה קצר?" תמר הכינה במהירות שיא תכנית ליציאה לשטח במטרה לאתר את הנשים המתמודדות הבאות ולחבר אותן אחת לשניה ולראשות הרשויות המכהנות, שגם ישמשו כמנטוריות עבורן.

"למדתי מהשיחות עם ראשות הרשויות המכהנות כי אף אחת מהן (מלבד אחת) לא חלמה לעמוד בראש רשות", היא מסבירה. "הן שונות זו מזו מבחינת גיל וקריירה מקצועית, אך במקרים רבים היו מי שדחפו אותן ושכנעו אותן לרוץ. אני יודעת מהשטח שהרבה מועמדות פוטנציאליות עדיין נמצאות 'בארון' מבחינת השאיפה לכהן כראשת רשות, או שהן מתלבטות. אחד הדברים שיכולים להביא לשינוי הסטטיסטיקה זה שאנחנו כציבור נמצא את הנשים שהיינו רוצים לראות כמנהיגות שלנו ונגיד להן – 'יאללה, רוצי'".

מכיוון שהזמן קצר מאוד עד בחירות 2023, היא צריכה לעבוד תוך כדי תנועה. היא נפגשה עם כל הגורמים הרלוונטיים בתחום וחברה לעמותה קיימת, כדי שהמיזם יפעל באופן נקי ומסודר. בנוסף לראשות הרשויות, שהפכו לשותפותיה ליוזמה, היא גייסה ועדה מייעצת של בכירים ובכירות מהתחום וצוות של מתנדבים ומתנדבות המסייעים לה בכל ההיבטים ממיתוג, עיצוב והפצה במדיה הדיגיטלית ועד ריכוז המועמדות, ניהול ידע, משאבי האנוש, ניהול העמותה, ייעוץ פיננסי ומשפטי ועוד. בסיוע חברת ייעוץ אסטרטגי שהתגייסה לפרויקט כפרו-בונו, עוצב לוגו, הוקם אתר ועמוד פייסבוק ולפני כחודש וחצי יצאה היוזמה לדרך.

להפיץ את הבשורה

תמר החלה להפיץ את הבשורה וביקשה מראשות הרשויות להפיץ הודעת ווטסאפ שניסחה. תוך שעה כבר היו לה 20 פניות מנשים, שעומדות להתמודד על ראשות רשויות מקומיות, שביקשו להצטרף למיזם ומאז הצטרפו עוד עשרות.

לוגו "פורום שלושים ואחת"

היא שומעת על מועמדות נוספות מפה לאוזן ומתכננת למפות את כל הרשויות המקומיות ולבדוק איפה קיימות מועמדות פוטנציאליות נוספות. כדי לעשות זאת היא פועלת בהפצה בפייסבוק ובהמשך גם באמצעים אחרים. היא עורכת הרצאות ברחבי הארץ כדי לספר על היוזמה ולרתום קהלים נוספים.

במקביל היא עוסקת בגיוס כספים וביצירת שותפויות אסטרטגיות שיבטיחו את מיסוד המיזם. כרגע המיזם פועל "בשטח ובאנרגיות של סטארט אפ" וסוחף רבים, אבל צריך להבטיח את המימון הדרוש כדי להעמיד אותו על הרגליים גם השנה וגם בהמשך לצורך מערך מסודר של צוות ליווי, מפגשים, מחקר ופיתוח ועוד תוכניות וחלומות רבים שיש לתמר בקנה. מטרתה הרחבה היא ליצור מתוך הידע הזה פריצת דרך במנהיגות ציבורית של נשים בישראל.

הזדמנות להביא שינוי

אני שואלת את תמר איך משפיעה עליה העשייה החדשה באופן אישי ומקצועי. היא עונה בעיניים בורקות: "המיזם הזה ממצה את כל קווי העלילה של ההתפתחות המקצועית שלי, כי הוא מחבר בין יוזמה במגזר החברתי למנהיגות נשים, שני תחומים בהם אני מאמינה מאוד. כשהייתי בצבא, היחס ביחידה שלי בין גברים לנשים היה 50/50, אבל כשהסתכלתי כלפי מעלה על הפיקוד הבכיר יותר, כמעט ולא היו שם נשים וזה חרה לי מאוד. כך שיש לי תחושה שאני עושה עכשיו את מה שאני מאמינה בו כבר מזמן ובוער בי לשנות. כל הסיפורים של ראשות הרשויות שהכרתי הן של נשים שהצליחו כנגד כל הסיכויים. כולן שמעו מראש הרשות המכהן את אותן מנטרות – 'נראה לך שאצלנו ברשות יבחרו באישה? למה שלא תבואי להיות סגנית שלי?'.

כיזמית חברתית אני מזדהה איתן, גם לי אומרים שמטרת המיזם היא כנגד כל הסיכויים, אבל אני מסתכלת קדימה בתחושה שיש פה הזדמנות להביא שינוי משמעותי לחברה ולעולם שלנו ובמקביל לייצר לעצמי את תמונת העתיד שאני יכולה לדמיין את עצמי ואת הבנות שלי בתוכה".

מוזמנים ומוזמנות לעקוב באתר המיזם www.forum31.org.il ובעמוד הפייסבוק פורום שלושים ואחת – יוזמה א-מפלגתית להכפלת מספר ראשות הרשויות בישראל. ואם יש לכם.ן רעיון למועמדת מתאימה – צרו קשר עם תמר.

 

שבועיים לאחר הקמת ממשלת השינוי, קיבצתי במוצ"ש במרפסת שלי פגישת סיכום של שלושה מלוחמי בלפור הנחושים, אשר זכו סוף סוף לקצת מנוחה, לאחר שנה ויותר (51 שבועות!) של נסיעות במוצ"ש להפגנות בבלפור

רם עפרון, יאיר אסטליין ואיילת אסטליין (איתם הייתה נוסעת בכל מוצ"ש חבורת לוחמים נוספים שגם לה אנו מצדיעים). באופן אישי וכמי שהייתה פעילה נאמנה במחאה בצמתים בעמק חפר, חיכיתי בכל מוצ"ש לתמונה המנצחת שלהם בפייסבוק, שנראתה כמעט כמו העתק-הדבק של השבוע הקודם, לפעמים עם ציטוט של שיר מפעם, המבטא תקווה ואהבת הארץ.

איך מצאתם את עצמיכם עולים לבלפור בכל שבוע?

יאיר: "למחאה בבלפור הצטרפתי בשבוע הרביעי. האקטיביזם הפוליטי שלי לא התחיל וכנראה גם לא יסתיים, בהפגנות בבלפור. לדעתי, הנוכחות שלי בהפגנות החלה במהלך שנת השירות שלי (1988) אבל ההפגנה הזכורה לי מכל היא כמובן זו שבסיומה נרצח רה"מ רבין ז"ל. 4 בנובמבר 1995 הוא בעיני קו פרשת המים של הדמוקרטיה הישראלית ומשם והלאה נראה שהיא במדרון תלול. בני דורי זוכרים היטב את ההסתה ואת ההפגנות האלימות שקדמו לרצח רבין ואת אירוע הרצח עצמו, אשר סימנו למעשה את עלייתו המטאורית של נתניהו. כתוצאה מכך, רבים מאלו שזוכרים, רואים בו אחראי ישיר להסתה שקדמה לרצח ולפירות הפוליטיים שהוא קטף בעקבותיו.

הבחירות של 1999, בהן אהוד ברק הביס את נתניהו, הביאו להתרוממות רוח. הייתי אז במסיבת הנצחון בכיכר רבין ואני זוכר היטב שברק הגיע סביב 23:00 ואמר בקולו הצרוד: "זהו שחר של יום חדש". אני מודה שהיינו נאיביים אז, חשבנו שזה יתפוס ונחזור למסלול, אבל לצערי זה לא קרה. בתקופת ברק ניצלתי את ההזדמנות ונסעתי לארה"ב. כשחזרתי לארץ בסוף 2008 כבר היה ברור שמנשבות פה רוחות רעות וביבי אחראי להן ובעצם מאז 2009 הוא היה בשלטון ברצף. כל שנה, ב-4 לנובמבר, ארגנתי פה אוטובוס ונסעתי לעצרת בכיכר רבין. מבחינתי זו תמיד הייתה עצרת מחאה נגד ביבי. הייתי סקפטי כמו רבים באשר לסיכוי להביא לקץ שלטון נתניהו ואז הגיע גנץ והפיח תקווה ברבים, אולם מהר מאוד גרם לי ולמחנה גדול לשבר גדול בהצטרפותו לממשלת נתניהו".

רם: "גם אני שועל ותיק של מחאות פוליטיות וחברתיות – המחאה החברתית ב-2011, מחאת הגז ועוד. במרץ 2020, כשהשר אמיר אוחנה החליט על סגירת בתי המשפט במהלך הסגר הראשון, חלה אצלי תפנית. ביום שבו יצאה השיירה הראשונה של הדגלים השחורים, נכנסתי לאוטו ונסעתי עם השיירה. הדיון בחוק ההסמכה היה הנקודה הבאה. עליתי באותו שבוע שלוש פעמים לבלפור ומשם ידעתי שאני לא מוותר עד השבת הדמוקרטיה".

איילת: "שנים הסתובבתי עם מועקה מהמצב הפוליטי בארץ. הייתי פעילה במפלגת העבודה ונסעתי כל שנה לעצרת רבין. הוידאו הראשון שהעלתה שקמה שוורצמן מהדגלים השחורים שקרא להצטרף לשיירת מחאה, הבהיל אותי מאוד. היה סגר וטל בעלי עבד כל הזמן. בתגובה אימפולסיבית לגמרי, הכנסתי את הילדים לאוטו ונסעתי לירושלים. בהפגנות בלפור הראשונות האחים שלי, יאיר ויזהר, סרבו להצעותיי להצטרף. באותה תקופה נסעתי לקבלות השבת בבלפור עם עוד מספר חברות מהקיבוץ וכשיאיר ויזהר הצטרפו, הפכנו לחבורה קבועה שנוסעת כמעט בכל מוצ"ש, שהלכה וגדלה עם הזמן. האחים זיו (אורן ואייל) נסעו גם הם ואז התאחדנו לחבורה אחת מגובשת".

איך חוויתם את התנהלות המשטרה בהפגנות?

יאיר: "גדלנו בבית של אבא שוטר, עם הידיעה שהמשטרה נועדה לשרת את האזרח ואז גילינו בהפגנות שהמשטרה הפכה לכלי שרת בידי השלטון. חווינו על בשרנו הפגנות קשות בהן המשטרה הפעילה סוסים ומכת"זיות נגד מפגינים בלתי אלימים בעליל. בהפגנות ניסינו לדבר עם השוטרים בצורה נחמדה, אבל הם ממש באו 'להיכנס' במפגינים. מהאופן שבו דיברו והתנהגו, הבנתי שההבדל היחיד בין 'ביביסטים' לשוטרים, הם המדים. צריך לזכור והדברים קיבלו אישוש בראיון הפרידה של ניצב דורון ידיד, שההנחיות האלו הגיעו בצורה ישירה וברורה מהאיש בבלפור ומעושי דברו ובראשם מי שהיה השר לבטחון פנים, אמיר אוחנה. החוויה שלי, של משטרה ששינתה את פניה, רק חיזקה אצלי את הרצון להמשיך להגיע לבלפור, כי הפיכת המשטרה לכלי שרת בידיו של השלטון היא היסוד של משטר פשיסטי".

רם: "אני חוויתי את אלימות המשטרה עוד במחאה החברתית של 2011. אני זוכר שהייתי מגיע אז להפגנות עם נעלי ספורט כדי שאוכל לברוח מהר כשצריך, כך שלא הופתעתי לראות את אלימות השוטרים גם הפעם. הייתי עד לפחות לשני מקרים קשים – הראשון היה המעצר של 'שושקה' (המאייר זאב אנגלמאיר). במקרה השני שוטר שם ברך על צוואר של מפגין בדיוק כמו המקרה של ג'ורג' פלויד בארה"ב, והיו עוד".

איילת: "ניסו בכל צורה לצייר את המפגינים בבלפור כפורעי חוק, אנרכיסטים ואלימים, אבל בשום אופן לא הייתה שם אלימות של מפגינים. בסיומן של קבלות שבת בבלפור, המפגינים אפילו היו מטאטאים את הרחוב".

הופתעתם שלא הצטרפו יותר אנשים למחאה?

איילת: "ראיתי הרבה מאוד אנשים מהאזור וברחבי הארץ בצמתים וראיתי בזה המשך ישיר של מחאת בלפור. קשה לי עם זה שרבים מחבריי לא לקחו חלק והיו דרכים רבות להשתלב במחאה. אני יכולה להעיד ממקור ראשון על הקושי להתמיד במחאה כשיש ילדים ועבודה ובכל זאת, הרגשתי שאין לי ברירה אחרת. בהמשך הרגשתי שהצלחתי להגיע לחלק מחבריי שהצטרפו וזה קצת כמו 'המטריקס' – ברגע שראית אתה כבר לא יכול להתעלם יותר".

יאיר: "אני הופתעתי לרעה שהתנועה הקיבוצית לא הייתה יותר דומיננטית במחאה. בקטעים רבים הרגשתי, כמו רבים אחרים, שזה חסר תקווה, אבל מה שהניע אותי בכל זאת לצאת היה החינוך של ילדיי. אני מסביר לילדים שלי שההיסטוריה רצופה במאבקים כאלו בין מי שדורש שוויון, צדק וערכים של יושרה, אל מול מי שרוצה רק כח ושלעתים זה נראה חסר תקווה, אבל אם יש אפילו קבוצה קטנה של אנשים המוכנים להילחם על הערכים האלו, סופה של האמת לנצח. בגדול זו הייתה מחאה של פנסיונרים, בהפגנות ראינו מאסה גדולה של בני 40 עד 80. אני חושב שההסבר לכך הוא שמי שצעיר מ-40 פשוט לא זוכר את ישראל בלי ביבי. קשה לי עם זה שזו הייתה בעיני מחאת פנסיונרים ושלא הצלחנו להקים דור צעיר שילחם את המלחמה הזו. אבל זו הייתה גם מחאה משפחתית מאוד – חבורות של אחים ואחיות. היה מבאס שהיו לפעמים 30,000 איש והתקשורת דיווחה רק על 5,000 ולמרות זאת, כמילות אחד מעשרות שירי בלפור שהפכו לפסקול של המחאה – "אמרו שבחורף ניפול, אבל הם טעו בגדול".

רם: "אני לא הופתעתי. אני מכיר את הנטייה של רבים בציבור לעצום עיניים ואני מסתכל על זה ממקום אגואיסטי, אני אומר לעצמי: אם אני לא אצא לרחוב, איך אוכל לחיות עם עצמי? איזו זכות יש לי בכלל לא לקום ולהפגין? אני דווקא ראיתי בהפגנות צעירים רבים ולא רק מתל אביב, כשהם אלו שנעצרו ועמדו מול המכת"זיות. בשיא המחאה ארגנו שני אוטובוסים מלאים בצעירים מהעמק".

איך קיבלו המשפחות שלכם  את העבודה הנוספת שלקחתם על עצמכם?

רם: "אצלנו הייתה חלוקה בכל מוצ"ש: לרוב התחלתי בהפגנה בכיכר גבעת חיים או בצומת הרוא"ה או צומת יער חדרה ומשם המשכתי לבלפור או לפעמים לקיסריה. היידי ונירה היו קבוע בצומת יער חדרה".

יאיר: "תמר הבינה שזה חשוב לי ונתנה לי גב. היא תמכה בתחושה שלי שבסוף בן אדם לא יכול לברוח מעצמו ושאם כך אני מנסה לחנך את ילדיי, אז אני לא יכול אחרת. בבית התפתחה תרבות של שבת בערב ללא אבא והשבתות שלי היו מכוונות כך שמשעה 16:00 אני כבר במשמרת. בזכות זה, לילדים היה אישור חריג לאכול ארוחת ערב מול הטלוויזיה".

איך חגגתם את השינוי ?

איילת: "התאספנו, כל הבלפוריסטים, לוויסקי במרפסת. אני מרגישה כמו הווטרנים הרוסים – קיפלתי את מדי הקרב שלי, חולצות "אין מצב" והבנדנה. אני מבינה שאו שפעם בשנה נשלוף אותם כמו הווטרנים הרוסים שיוצאים למצעד כדי לאוורר את הדרגות ואותות המלחמה שלהם, או שנאלץ לצאת שוב לקרב".

יאיר: "בשבועות הראשונים נסעתי לבלפור עם חולצת המחאה הוותיקה שלי עם הדפס של "המקום הכי חם בגיהנום" (ע"ש אתר העיתונות המקוונת האקטיביסטי והנשכני המתמקד בנושאי חברה, רווחה, זכויות האדם, משפטים ופוליטיקה). אני אוהב מאוד את השם הזה הלקוח ממשפט המיוחס לסופר האיטלקי דנטה אליגיירי, מחבר 'התופת', אשר כתב: 'המקום הכי חם בגיהנום שמור לאלו אשר בזמנים של משבר מוסרי שמרו על נייטראליות'. בהמשך החלפתי לחולצה שחורה עם הדפס "לך" שהספיקה לעבור הרבה יותר מדי כביסות".

איזו תחושה יש לאחר נפילת הממשלה והקמת ממשלת השינוי?

איילת: "אני נושמת עכשיו קצת יותר לרווחה ונמצאת בתחושה שיהיה בסדר. במחאה ראיתי גם צעירים רבים עם המון אנרגיה ורוח במפרשים, זה גרם לי להרגיש פחות לבד ושהשינוי שעבדנו בשבילו אולי אפשרי. מירב מיכאלי אמנם לא תהיה ראש ממשלה, כפי הנראה, ההגדרות של ימין ושמאל השתנו, אבל משהו קרה. המחאה גם נתנה לי אומץ לדבר עם אנשים ולהראות להם איך מדיניות והחלטות ממשלה משפיעות על החיים האישיים שלהם. משהו נפתח בי ובאומץ שלי להגיד את הדברים, כי בבסיסי אני לא טיפוס כזה".

יאיר: "אני ריאלי ומבין שהכוחות המאמינים בדמוקרטיה ליברלית במדינה מהווים קצת פחות מרבע העם. הפופוליזם הפשיסטי נראה גם במקומות אחרים בעולם, כך שמה שקרה פה הוא חלק ממגמה עולמית, אבל לצערנו, בישראל גם המגמות הדמוגרפיות פועלות נגדנו. במדינות לא מעטות רואים בשנים האחרונות התחזקות של כוחות ראקציונריים העוטים כסות דמוקרטית ('שלטון הרוב') אבל אינם מכירים בכך שדמוקרטיה כוללת ערכים נוספים כגון חופש הביטוי, שלטון החוק והפרדת רשויות. אני לא חושב שיהיה בסדר ואני בטוח שנצטרך לשוב ולהילחם על הדמוקרטיה השברירית שלנו. אבל את מטרת המחאה הזו השגנו ולכן אפשר רגע לנוח עכשיו".

רם: "גם לי ברור שתפקידנו לא הסתיים. המחאה הזו לא הייתה קמה לולא המחאה החברתית של 2011 ולכן אני חושב שהיא תתרחש שוב בהמשך. אנשי המחאה מוכנים לשעת קריאה ברגע שהשחיתות תצוף וכשזה יקרה, אנחנו נהיה שם. ברגע שתהיה שוב סטייה שתאיים על הדמוקרטיה, אנחנו נצא שוב לרחובות. המושגים של ימין ושמאל כרגע לא רלוונטיים לשנים הבאות וזה מה שאפשר את הקמת הממשלה הזו, כך שאני נע בין פסימיות לאופטימיות זהירה".

הלוחמים משתפים את תפריט בלפור הקבוע שליווה אותם במשך עשרות שבועות:

יאיר הכין לכל הנוסעים פיתה עם טחינה ביתית, ירקות מהגינה וגבנ"צ.

האחים זיו הביאו לכולם מלאי של "פחזניות בלהה".

תרמוס נסקפה + אספרסו.

קצת וויסקי כמובן.

רם חלק עם אחותו דפנה (גם היא לוחמת בלפור) בייגלה ירושלמי.

לסיכום, האם לדעתכם המחאה הייתה גורם מכריע בחילופי השלטון?

יאיר: "בוודאי. אלמלא המחאה, היינו חיים כיום תחת 'ממשלת ימין על מלא' בראשות נאשם בפלילים שהיה ממשיך בריסוק מערכת המשפט, שלטון החוק והדמוקרטיה הישראלית לטובתו האישית. כאן המקום לציין שליאור, אחינו עורך העלון, חייב כמה בקבוקי וויסקי למספר אנשים שהתערב איתם שממשלת השינוי לא תקום J".

(מילה של עורך: אכן, כפרתי מכל וכל ביכולת של משהו או מישהו להפיל את ממשלת החושך. שמח לאכול מאז כובע במשך 51 שבועות, כמניין שבועות המחאה, אבל מתערב רק על רוזמרי כי הוויסקי נגמר).

ואז החלה המלחמה הפנימית. קבוצה של נשות קצינים שזכו לכינוי השייקספירי "נשות וינדזור העליזות", הובילו קמפיין מצליח להעמדת משה דיין בראש משרד הבטחון, שם נשאר עד אחרי מלחמת יום כיפור הנוראה (על תפקידו
ותפקודו בה אני מקווה לכתוב במועד). אף שהייתה המלחמה הקצרה וההישגית ביותר בתולדות ישראל, אנחנו זוכרים אותה, בכאב, כ"מלחמת הכיבוש".

כביכול, הכיבוש הקל והמהיר של שטחים בסוריה, מצרים וירדן נעשה רק מכוח האינרציה, הקלות וההצלחה שלו, לא על פי אסטרטגיה לשם מטרה מובהקת. כביכול, לצה"ל אפילו לא היו מפות מוכנות.
אפשר לסמוך על אלון שהיו לו מפות, אבל דיין כנראה לא רצה לשלוף אותן מהמגירות. למרבה הצער, אותו ציבור שהיה אמור לספק לאלון  את התמיכה המוסרית והפוליטית  – מפלגת העבודה ו"השמאל", שהתנועה הקיבוצית החזיקה בהם בתפקיד מוביל – דווקא אותו ציבור פנה לו עורף. יקיר השמאל עמוס עוז, בהשראת שמעון פרס, קיבץ חבורה של קיבוצניקים אנינים וקצרי הבנת המטרה (ויסלח לי עמרם הישראלי) להפיק את "שיח לוחמים", שיחות של צעירים שרובם ראו לראשונה בחייהם מלחמה מקרוב ולא הבינו שמלחמה זו נועדה דווקא לעצור
את הגלגל ולמנוע את המלחמות הבאות.
לא סתם הזכרתי את דיין ופרס, בעלי המעמד הבכיר במפלגה. אלה הם השניים שנתנו יד למנחם בגין, מנהיג הימין, כדי לשים לאל את תכנית השלום של אלון, המדינאי הישראלי הראשון והיחיד שהגיש תכנית מסודרת לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים וסיום הסכסוך המתמשך כדי ליצור תנאים שיאפשרו את פיתוח האזור כולו.

הצעתו הוגשה שבועות ספורים אחרי המלחמה לראש הממשלה לוי אשכול. היא לא אושררה בממשלה בגלל התנגדותו של בגין, בתמיכת משה דיין ושמעון פרס, אך הוגשה למועצת הבטחון של האו"ם ונתקבלה בה תחת ההגדרה הכמעט נשכחת "החלטה 242". לא דקה אחת אלא 20 או 50 או אפילו 100 דקות דומייה עלינו להקדיש
למחשבה, איך פספסנו כל כך בגדול. איפה יכולנו להיות עכשיו.
כל מה שקרה אחר כך לא היה תוצאה ישירה של הכיבושים עצמם, אלא של המחלוקת איך לנהוג בהם ובעיקר התנהלותם של שני פוליטיקאים סו-קולד  שמאליים, שעשו ככל יכולתם כדי לטרפד את הדרך שהציע יגאל אלון. דיין, כשר הבטחון הממונה על השטחים, דאג רק לשמר אותם כפי שהיו, עם השלטון המקומי המושחת ועם חממות הטרור ולא עשה שום מאמץ לקרב אותם לישראל, בהנחה שיצליח להחזירם לירדן כמתנגדי שלום מובהקים.

שמעון פרס שירש אותו עוד הגדיל לעשות: מצד אחד, בניגוד לעמדת ראש הממשלה רבין וכדי לייצב בשטחים כוח ישראלי שמתנגד לשלום, הישקה וטיפח את השתילים הרכים של גוש-אמונים במקום לייבש אותם בעודם קטנים ומצד שני הביא את רב-המחבלים ערפאת ושם אותו ראש לפלסטינים וכך הבטיח שלא יהיה עם מי לדבר.
מי שסובר עדיין שמאבק רבין-פרס היה בגלל עיניים יפות או אף ארוך כדאי שיבדוק שוב. התנהלותו של פרס לא השתנתה כאשר ברק ניסה להמשיך בדרכם  של רבין, אלון ושרת.
לא צריך להרבות עוד דברים כדי להבין איך הגיעה מפלגת העבודה לאן שהגיעה. אם יש עוד חברים המאמינים שבכל זאת יש תקומה לשמאל הציוני, היום דברים אלה נשמעים ממש פתטיים. סוסת העבודה הוותיקה, שמשכה את עגלת הרעיון הציוני בשנות המדינה-שבדרך וגם כשני עשורים אחרי תקומתה, מוטלת עתה ברגליים פשוטות ורק תמימים עוד מאמינים שתקום ותעמוד עליהן.