"ותוציא אותי טוב בכתבה, שמעת?" הייתה ההנחייה הבסיסית אחרי שסופסוף הצלחנו להתארגן על מפגש שהתקיים באתר הראיונות הקבוע של העלון, בקיטון האחורי של המעדנייה אותה מפעילה גיסתה, אלה זיו-מירון.

אז כל מי שמכיר את האנרגיה, תלתלי הבלונד הזועקים למרחוק, החיוכים, התנועות הרחבות ושאר הסמלים המסחריים שלה, מבין מראש שאין דרך אחרת – היא תצא טוב בכתבה.

הראיון, כאמור, מתקיים באימפריה של גיסתה, אותה גיסה שגם סייעה בעקיפין בשידוך עם יוחאי, אבל רגע בואו נחזור קצת אחורה, אל הילדה-טובה-הרצליה שבילתה את כל החופשים אצל קרובי המשפחה בבית אלפא. "כבר מגיל צעיר היה לי ברור שהחלום זה לגור בקיבוץ, שלא לדבר על למצוא לי קיבוצניק", היא משחזרת וזה לא שהיא חיכתה. "היו לי שנתיים של נדודים וטיולים בהודו ואז, אחרי שחלק מהפרפרים בראש נעלמו, מיכל מירון (בסיוע אלה) הכירה לי את יוחאי והיום אנחנו הורים לאיתמר (16) ונעמה (12)".

הם עברו לחרב לאת. "כל חיי רציתי ללמוד טיפול, אבל התגבשה לי התובנה שאני לא רוצה לפגוש אנשים במקומות הנמוכים שלהם, אלא דווקא ההיפך – איפה שהם נהנים ועושים כייף".

בינתיים היא למדה להיות אסיסטנטית של וטרינר. "אבל בשנת 2017 אבא שלי נפטר ואז בא חבר שאמר שאני חייבת להירשם לקורס מורי דרך במכון וינגייט והלימודים שם באמת היו מהדברים הטובים שקרו לי. כל חיי אהבתי לטייל, מכיתה ה' אני במחנות העולים, בצבא רציתי להיות מדריכה בחברה להגנת הטבע ובקורס מורי הדרך הבנתי שמצאתי את מקומי. אני אוהבת לדעת והקורס נוגע בתחומים רבים – היסטוריה, טבע, דתות ובכלל מקבלים כמויות של ידע מעשיר. זה קורס אינטנסיבי של שנתיים, כאשר בכל שבוע יש יום סיור וגם יום לימודים. למרות האינטנסיביות ולמרות שהייתי בתקופת גידול ילדים צעירים – הייתי בשיא שלי".

את מבחן הסיום היא עברה בהצטיינות יתירה, אבל קיבלה הוכחה ניצחת שטיימינג, זה הכל בחיים. "הקורונה פרצה והכל קרס לפני שהתחיל. שנה שלמה בלי כלום ולמרות הקושי, עבורי זה היה פרק זמן של התפתחות פנימית. הייתי בבית, גידלתי ילדים וגידלתי ערוגות ובמבט לאחור, זו הייתה תקופה טובה עבורי".

אחרי השנה המאתגרת היא החלה לעבוד ולהדריך ישראלים. "התחלתי להדריך פנסיונרים ואת מיטיבי הלכת של 'אסכולות' ולאט לאט התחלתי לצבור נסיון, ידע ולקוחות. כך נפתחו לי השמיים לשנתיים וחצי של עבודה בלתי פוסקת".

היא הדריכה תיירים בקבוצות קטנות ולא פעם גם משפחות ואני שואל איך נראית הדרכה של שבוע טיפוסי כזה. "אם ניקח טיול לדוגמה של שבוע עד 10 ימים, אלו ימים שאני צמודה אליהם ולא נמצאת פה. אנחנו עוברים במסלול שבניתי להם ונוגעים בדרך בתחומים מגוונים של היסטוריה, תרבות, טבע, נופים וקולינריה. אני עצמאית ועובדת גם עם סוכנויות וכאמור עבדתי בטירוף ולמרות שאני יודעת שאני טובה, לא פעם יש איזו חרדה כזו שמציצה מלמטה וגורמת לי להרהר – איך אני באמת?".

למרות החרדות המזדמנות הללו, היא לא הביטה לאחור. "זו הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי בעוצמה שאני במקום שלי. הבנתי שנולדתי לזה ואחרי הזמן הארוך שביליתי בבית, לא נחתי לרגע ולקחתי עוד ועוד ועוד הדרכות. אחד הדברים המופלאים בעבודה הזו הוא הגיוון, כי בכל שבוע ובכל הדרכה, אני עם אנשים אחרים. אני נוודית באופי ולא יכולה לעבוד בעבודה שגרתית של 9 עד חמש בישיבה במשרד ומעל הכל – אני אוהבת אדם".

זו נקודה חשובה. "גיליתי בעבודה שאנשים מכל המקומות ומכל המעמדות, רוצים בסופו של דבר לספר למישהו על עצמם ולשמוע אותו מספר על עצמו. כל זה קורה במסגרת שנועדה לעשות כייף וכך אני פוגשת אותם במקום הכי טוב שלהם והצירוף של כל אלו גורם להדרכה של שבוע כזה להפוך לחוויה נהדרת עבורם ועבורי. צריך לזכור כי בהדרכת תיירים כזו, יש ממש חיבור קרוב, למרות שבסיום שבוע או 10 ימי הסיור, הולך כל אחד לדרכו. כשפוגשים אנשים כייפיים, זה ואוו. יש קשרים שנשארים עד היום וכשזה קורה בול כמו שהתכוונתי, זה חלום".

אבל המציאות, כן המציאות, בעיקר זו של ארץ זבת חלב ודם. "ואז הגיע 7 באוקטובר. מעבר לכל מה שקרה, נוצרה אצלי תחושה שמשהו בסיסי מאוד התערער בבטחון הקיומי. במשך חודשיים התנדבתי בעוטף ובהמשך הייתה לי תקופה קשה מאוד, שאחריה התחלתי 'להתאבד' על עבודות, אמרתי כן לכל מה שהציעו לי, כי אני עובדת במשהו שהוא בין הדברים הראשונים שיורדים בתקופה כזו".

מאז יש עליות וירידות. "אני מגדירה עצמי כמי שרואה שחור ומתנהגת באופטימיות", היא אומרת בחיוך. "עבודות באות והולכות, אבל הנה הגיע משהו נהדר – עברנו לבית החדש בשכונה ג' ועבורי זו תקופה נהדרת. יש לי את הזמן והאנרגיה לטפח ולעצב כל פינה בבית".

היא מסכמת באופטימיות. "אני עובדת בעיקר מפה לאוזן ואנשים שמטיילים איתי, מעבירים את החוויה לאחרים. אז אני רוצה להזמין גם אתכם – בואו לטייל איתי".

טוב, כבר סידרתי לה טיול עם משפחה שאני אוהב מאוד ואם גם אתם רוצים – אתם במרחק של שיחת טלפון מחוויה אמיתית.

052-2584756

אולי הדבר הכי מעניין בתהליך שעובר על הקיבוץ שלנו בשבועות האחרונים סביב שאלת תחנת הכוח, הוא שהתהליך כבר מזמן אינו רק על תחנת כוח.

כן, יש כאן שאלה גדולה, מורכבת ורגישה עם היבטים של כלכלה, בריאות, בטחון, סביבה, תכנון ועתיד הקיבוץ.

מטבע הדברים היא גם מעוררת חששות, מחלוקות, תקוות ולעיתים גם מתח. נדמה שכמעט כל אחד מאיתנו מסתכל על הנושא מזווית מעט אחרת, עם סדר עדיפויות אחר ועם שאלות אחרות שמעסיקות אותו ובתוך כל זה, מתרחש כאן בעיניי משהו נוסף, חשוב לא פחות: ניסיון קהילתי אמיתי להשתהות רגע לפני הכרעה — וללמוד.

כחבר בצוות הלמידה אני מוצא את עצמי לא פעם מתרשם מעצם הנסיון. לא משום שהכול פשוט או מושלם – להפך. זה תהליך מורכב, לעיתים עמוס, עם הרבה מידע, הרבה קולות ולעיתים גם תחושה של הצפה. אבל דווקא בגלל זה, יש ערך גדול לנסיון לייצר מרחב מסודר, שקוף ומשותף בו אפשר לשמוע, לשאול, לבדוק ולהתלבט יחד.

מלכתחילה הוגדר ייעוד הצוות כהובלת "תהליך למידה קהילתי, מקצועי ושקוף" שיאפשר לחברים לגבש עמדה מבוססת ידע ונתונים. בהמשך גובש מתווה המבוסס על כמה עקרונות פשוטים אך לא מובנים מאליהם: שקיפות, הנגשת מידע, שיח פתוח ומכבד, וחשיפה לקשת רחבה של עמדות ומומחים.

אני מודה שכבר בתחילת הדרך העסיקה אותי שאלה נוספת: איך קורה שבנושא כה מורכב, שרובנו לא באמת מגיעים אליו עם מומחיות מוקדמת, רבים מאיתנו גיבשו עמדה מהר מאוד מהר ולעיתים נחרצת מאוד.

גם אני שואל את עצמי את השאלה הזו, לא רק אחרים. עד כמה אנחנו באמת מוכנים ללמוד? עד כמה אנחנו מוכנים לשמוע נתון, עמדה או טיעון שיאתגרו את מה שכבר החלטנו? מה נדרש כדי להשהות לרגע את השיפוט האוטומטי שלנו?

כשאני מסתכל על המפגשים שהתקיימו, אני רואה מאמץ אמיתי לא "לסמן וי" אלא לאפשר למידה רצינית: אנשי כלכלה ומשפט, מומחי בריאות וסביבה, אנשי בטחון, נציגי מועצה, יישובים אחרים שהתמודדו עם דילמות דומות וגם קולות ביקורתיים.
ולא פחות חשוב מזה – נעשה נסיון לאפשר לחברים להגיב, לשאול, להעיר, להשתתף בסקרים, לצפות בהקלטות ולהמשיך את הדיון גם מחוץ למפגשים עצמם  בקבוצת הוואטסאפ, באתר, בעלון ועוד.

חשוב לי לומר גם משהו על האווירה שהתפתחה לאורך הדרך. בתחילת התהליך הטונים היו לעיתים גבוהים מאוד וצורמים. מעבר לוויכוח הענייני על תחנת הכוח, היה לא פעם גם סב-טקסט של חשדנות – רמיזות על חוסר יושרה, על אינטרסים נסתרים או על התנהלות לא נקייה של ההנהלה ושל גורמים שונים בתהליך.

בעיניי, זה היה אחד החלקים הקשים והמדאיגים ביותר ולכן אני מוצא מקום גם לאופטימיות זהירה. לא משום שהמחלוקות נעלמו – הן ממש לא – אלא משום שנדמה לי שלאורך השבועות האחרונים משהו בשיח השתנה. הרמיזות הללו הלכו ופחתו ובמקומן נשאר יותר ויותר הדיון עצמו: הנתונים, ההשלכות, הסיכונים, היתרונות והדילמות האמיתיות סביב התחנה.

מבחינתי, זה שינוי חשוב מאוד. לא כי כולם מסכימים אלא כי יש יותר נסיון להתמודד עם הנושא עצמו ופחות עם חשדות הדדיים.

ויש עוד דבר שראוי לציין. לאורך התהליך הגיעו אלינו אורחים ודוברים רבים מהקיבוצים השכנים, מהמועצה האזורית, מיישובים שהתמודדו עם דילמות דומות וגם גורמים שמחזיקים בעמדות שונות מאוד זו מזו, כולל נציגי היזם עצמו.

פעם אחר פעם שמענו מהם הערכה גדולה לעומק, לרצינות ולרמת המעורבות של הקהילה בתהליך. נדמה לי שלא תמיד אנחנו עוצרים לראות את זה מבחוץ, אבל בעיניי זו נקודת גאווה קהילתית אמיתית: היכולת לקיים למידה ציבורית יסודית, פתוחה ומעמיקה סביב סוגיה כל כך מורכבת ורגישה.

ובתוך כל זה, אני מרגיש צורך אישי לומר תודה גדולה לחברי לצוות הלמידה – שקד אביב, מיכל בן נח, יעל דייג, שלמה כהן והיידי עפרון, על השקעה עצומה בתקופה אינטנסיבית מאוד. מאחורי כל מפגש עומדות שעות ארוכות של תיאומים, שיחות, קריאת חומרים, התלבטויות וניסיון אמיתי לבנות תהליך מאוזן, ענייני ומכבד. תודה נוספת לחברים שהתנדבו להנחות את מעגלי השיח שהתקיימו בסיום התהליך: עדי תירוש, רועי אסטליין, גליה חן, שקד וממי לברון.

ותודה מיוחדת גם לד"ר חבצלת אריאל המלווה אותנו במסירות, ברגישות ובמקצועיות לאורך כל הדרך. בתוך העומס, המתח והמורכבות, סייע הליווי שלה שוב ושוב להחזיק את התהליך ממוקד במטרה לשמה יצאנו לדרך: לאפשר לקהילה ללמוד באמת.

תהליך למידה לא מעלים מחלוקות וגם בסוף הדרך כנראה לא נחשוב אותו דבר. ייתכן מאוד שגם אחרי שנשמע את כל הנתונים — אנשים שונים יגיעו למסקנות שונות וזה בסדר. אולי אפילו טבעי.

אבל בעיניי, קהילה לא נמדדת רק בהחלטה אליה היא מגיעה אלא גם בדרך בה היא מגיעה אליה.

האם ידענו לייצר מקום שבו אפשר לשמוע גם עמדות שלא נוחות לנו? האם הצלחנו להפריד בין ביקורת עניינית לבין חשדנות או הקשבה חלקית? האם אנשים הרגישו שיש להם מקום אמיתי לשאול, לערער ולהשפיע? והאם הצלחנו, גם בתוך ויכוח משמעותי, לזכור שאנחנו בסופו של דבר קהילה אחת?

נדמה לי שאלה שאלות חשובות לא פחות מהשאלה עצמה שעל הפרק.

אני חושב שיש כאן הזדמנות קהילתית נדירה. אם הצלחנו לקיים תהליך למידה יסודי, שקוף ומכבד סביב נושא כל כך טעון, נוכל לקחת איתנו משהו חשוב גם להמשך הדרך. לא רק לגבי תחנת כוח, אלא לגבי האופן בו אנחנו כחברה מקבלים החלטות מורכבות בעתיד.

בהצלחה לכולנו!

כמה עובדות על פיהן גיבשתי את דעתי: המדינה צריכה להגביר את הספק החשמל כי המדינה נמצאת בקצה הגבול של ייצור החשמל. התצרוכת עולה בקצב גבוה מהייצור.

ולפיכך, המדינה החליטה להקים תחנות כוח המופעלות בגז במרכז הארץ, כי במרכז קיים ביקוש גבוה ושינוע החשמל ממרחקים (מהנגב, למשל) כרוך בקשיים טכניים, אסטרטגיים ואקולוגיים מגוונים.

המדינה אוטונומית להחליט איפה להקים את תחנות הכוח שלה ללא צורך להצדיק או לקבל רשות מהתושבים ולכן, יש למדינה זכות להשיב אדמות המוחכרות לישובים, למען פרויקטים אסטרטגיים עליהם היא מחליטה.

בשוק יש יזמים פרטיים המציעים את שירותם לבנית תחנות כוח עליהן החליטה המדינה ויזם כזה (OPC) פנה לגבעות חיים ביקש את הסכמתן להקצות שטח של 60 דונם למימוש הפרויקט הזה. הנהלת הקיבוץ וקברניטיה הכלכליים ביקשו לבחון את הבקשה ולשם כך שכרה מגוון יועצים.

אבי מושל, היועץ שלנו לענייני איכות האוויר, הוא מומחה רב מוניטין שעבד שנים רבות במשרד לאיכות הסביבה. הוא ביצע סקר מקיף מאוד כשהשאלה העיקרית שנשאלה היא: באיזה אחוז תעלה תחנה בהספק של 850 מגה-ואט את זיהום האוויר שקיים כבר עכשיו? הוא בדק את ההשפעה על זיהום האוויר על כל יישובי העמק והדוח הופץ לחברי שני הקיבוצים.

באופן כללי, תוספת הזיהום לכל אחד מיישובי עמק חפר היא בשברי אחוזים. הזיהום הצפוי הוא של תחמוצות חנקן, שאינן מסרטנות אלא עלולות לגרום לגירוי של מערכת הנשימה. על פי אותו דוח, העלייה באחוז תחמוצות חנקן בעקבות הכנסת התחנה לעבודה, לא תעלה על 0.3%  ועל פי בדיקה שעשיתי, העלייה בתחלואת מערכת הנשימה הצפויה בעקבות כך, היא זניחה.

יש תקווה שההכנסות הגבוהות הצפויות יאפשרו לתמוך בהכנסת רכבים חשמליים, בעיקר תחבורה ציבורית שכיום גורמת לזיהום מסוכן בעשרות מונים מהזיהום של התחנה המתוכננת. כמו כן, תוספת תחנות כוח באיזור תאפשר לוותר על תחנת הכוח בחדרה הפועלת על פחם ומהווה סכנה בריאותית חמורה.

שכרנו מומחה נוסף שאמור לתת לנו תסקיר על עלייה בתחלואה בעקבות הקמת התחנה.הדוח קצת מתעכב כי הכותב הוא רופא וכמובן שחוות דעתו תילקח בחשבון.

יועץ נוסף ששכרנו הוא אלוף (מיל') אייל אייזנברג, מפקד פיקוד העורף לשעבר. הוא בדק את הסיכון של התחנה להוות יעד לטילים או צרות אחרות. גם הוא נתן תסקיר מפורט    שעיקריו יפורסמו לציבור בהמשך, אבל ממנו השתכנעתי שאין מקום לדאגה בהקשר זה.

שכרנו את עו"ד חן שחרור, מומחה לכתיבת הסכמים עם חברות ענק כמו OPC. בניגוד   ליועצים האחרים, הוא נשכר לייצג את האינטרסים שלנו ולסגור את כל הפינות עם OPC, כולל דרישות שלנו לגבי ניטור ופרטים טכניים רבים אחרים שמטרתם לשמור על

האינטרסים של גח"א. מבלי להיכנס לפרטים, ההסכם עם OPC אמור להניב לגבעת חייםסכום של לפחות שמונה מיליון שקלים בשנה. אנחנו, גבעת חיים, נוכל להחליט במה

להשקיע את הכסף, חלקו או כולו.

ההבנה שהקמת תחנת כוח בשטחי עמק חפר פוגעת בצורה מקומית בנוף הירוק ומוסיפה מידה קטנה של זיהום אוויר ומצד שני ההבנה שהחיים המודרניים מצריכים עלייה בתצרוכת חשמל (הרי לא נוותר על מזגנים, תאורה, תעשייה וגם לא נחזור להתנייע באמצעות חמורים וסוסים) המצריכה עלייה בייצור חשמל. בנוסף, ישראל היא מדינה קטנה וכל תחנה שיקימו תהיה קרובה לישובים שהבריאות שלהם חשובה כמו הבריאות שלנו כאן.

אי אפשר להתעלם מההזדמנות הכלכלית שעומדת לפתחנו. לא כי אני בעד למכור את הבריאות בעבור נזיד עדשים אלא כי אני מקווה לא להחמיץ הזדמנויות כלכליות עבור גבעת חיים שמקורות ההכנסה שלו מצטמצמים והולכים והציפיות שלנו לרמת חיים בתחומי חינוך, תרבות, נוי ובטחון סוציאלי, הולכות ועולות. עם כל הנתונים הללו, גיבשתי החלטה לתמוך בהתקדמות בבדיקת ההיתכנות לחתימה על חוזה עם היזם.

חברות וחבריי היקרים בגבעת חיים. קשה להישאר אדישים מול המציאות מולה אנו ניצבים: האפשרות להקים מפגע סביבתי מזהם בלב עמק חפר בסמוך לקיבוץ שכן.

למיטב הבנתי, יזמי תחנת הכוח הגיעו אלינו לאחר שפנו תחילה לקיבוץ המאוחד. הנהלת המאוחד פנתה לאחר מכן להנהלה שלנו כדי לקדם יחד את הפרויקט. נדמה כי המהלך הזה נועד כדי ליצור חזית משותפת וחזקה שתסייע להתמודד עם הביקורת הציבורית שצפו הנהלת המאוחד והיזמים. נראה שקיוו כי "החתונה" עם האיחוד, תעזור לעמוד ביחד עם תחושת הסטייה מהנורמות הערכיות – מהאחריות לסביבה, מהמחויבות לאמת הפשוטה ומההגיון הבריא.

אך דווקא משום כך, חשוב שלא ניתן לשקט המדומה הזה לגבור על החובה לשאול שאלות קשות, לבחון את העובדות וההבטחות המפתות לעומקן ולהגן על המקום בו אנו חיים.

זכינו לאורך דורות לגור באזור שהוא ריאה ירוקה וייחודית במדינת ישראל. כולנו אוהבים את המקום הזה ורוצים לשמור עליו. לכן, אך טבעי שההצעה להקמת תחנת כח מזהמת מעוררת דאגה רבה, אכזבה עמוקה ותמיהה רבה, בעיקר מיישובים הסמוכים לאזור המפגע.

במקביל, אנו שומעים גם את הפליאה (חייב לציין שהיא צינית ומאכזבת) מצד הנהגות הקיבוצים ופרנסי היישוב, הפונים באופן שנשמע כזעקת "הקוזאק הנגזל" – מדוע היישובים הסובבים יוצאים נגד המהלך? חשוב לומר להם בכנות, כן – אנא היו קשובים, אנא הסתכלו רגע סביבכם, רגע חזרו אל האמת, אל פסיפס החיים העדין: עבור רבים מתושבי העמק התחושה היא של פגיעה, כאב ואכזבה רבה לאור החלטה חד-צדדית מצד הקיבוצים. נשאלת שאלה בכאב ותמיהה – לאן פנינו מועדות? האם לפגיעה בסביבה שלנו ובבריאות שלנו ושל שכנינו ?

לפני מספר חודשים, כשלא ידענו עדיין (חברי הקיבוץ) על כוונת ההנהלה להוביל מהלך שהוא עסקי אגרסיבי ויש לו השלכות רבות על מרקם ויחסי הקהילה, היו מי שהתנגדו, אף מתוך ההנהלה ויצאו נגד מנהל הקהילה שנבחר מכיוון שתואר כאדם שרגיש לנושאים קהילתיים ופחות עם נסיון עסקי.

לדעתי דווקא הצד החברתי זו מעלתו וזו חוזקתו של מנהל קהילה. הם טענו שצריך אדם עם רקע עסקי חזק. ההתנגדות הייתה מפתיעה ואף מוזרה מאוד (הרי יש כבר מנהל עסקי – שזה תפקידו העיקרי וטוב שכך) ואנחנו כקיבוץ ניגשנו שוב לקלפי והצבענו ברב קולות מובהק – כן, עבור שקד! כן עבור מנהל קהילה שייצג אותנו כחברה וקהילה.

מכאן, אני רוצה לחזק את מנהל הקהילה שלנו וקורא לו להמשיך ולמצוא את האיזון הנכון בין הצד העסקי לצד הקהילתי – אלו ימים שיש לשמור על קהילתנו, זו דרכנו וכך הצבענו.

במפגש הסברה שהתקיים בקיבוץ, שמעתי את האמירה של היועצת הארגונית, שלפיה הקהילה צריכה עתה "להסתכל פנימה". פנייתה אלינו החברים, נשמעה לי כמעין נסיון לאלחש אותנו, אל מול הקולות מבחוץ, המוצדקים לתפיסתי, הבאים מאלו הנפגעים מהמהלך, מיישובים שכנים הסמוכים למפגע, מפגיעה במרקם החיים בעמק חפר – מסביבתנו. בעיניי, דווקא מבט פנימה מזכיר לנו מי אנחנו ומה הם הערכים שהנחו אותנו לאורך השנים. 

מקרה דומה היה בעמק שלנו, כאשר בשנת 2017 הייתה התנגדות של כלל היישובים להקמת תחנת כוח באזור אחיטוב על שטחים של חיבת ציון. באותה שנה הוביל רני אידן, ראש המועצה, התנגדות ואמר כי לא יתכן שיישוב אחד יציב מפגע בסמוך ליישוב אחר וקבע נחרצות שזה לא יקרה במשמרת שלו.

אנחנו, אותה קהילה שלחמה לפני כעשור נגד הקמת מתקן לטיהור גז בשטחי העמק בשטח מרצ, אנחנו אותה קהילה שפעלה יחד עם המועצה האזורית ועם יישובי האזור, בהתנגדות להקמת שדה-תעופה בשטח המועצה, בסמוך לעין החורש ולקיבוץ המעפיל. בכל אותם מאבקים עמדנו יחד כחומה בצורה מתוך דאגה לבריאות, לסביבה ולשמירה על העמק הירוק שלנו אל מול יוזמות נלוזות של המדינה לפגוע באזור הירוק שלנו.

ראוי גם לזכור את ההיסטוריה המשותפת והעמוקה בין גבעת חיים ליישובי האזור – בשנת 1945 הגיעו מכל קצוות העמק והיישובים הסובבים כדי לסייע לגבעת חיים בשעת "המצור על גבעת חיים". זו הייתה דוגמה מובהקת, שעתה היפה ביותר של הערבות הדדית – ערך יסודי שעליו נבנו הקהילות כאן בעמק, זו הברית בינינו, ברית עתיקת יומין בין ההורים של חברי הקיבוץ כיום לבין שכנינו.

דווקא מתוך אותה רוח עולה השאלה: מה השתנה מאז? האם ייתכן שכיום, לנוכח שיקולים שונים ופיתויים כלכליים, אנו עלולים להתרחק מערכי השותפות? מהערכים המעניקים לנו חוסן – האחריות ההדדית, השמירה המשותפת על הבית והסביבה, ערכים של "לא תעשה לרעך מה ששנוא עליך?".

לכן, במקום להאשים, לזעוק ולתמוה כביכול, מדוע ישנה התנגדות בקרב היישובים השכנים אל מול פעולה חד-צדדית, דווקא עכשיו חשוב לקיים שיח מכבד, קשוב ואמיתי בין הקהילות – שיח המבוסס על הערכים המחברים בינינו, על ההיסטוריה המשותפת שלנו ועל שיתוף הפעולה עם המועצה האזורית והיישובים השכנים לנו.

שיח כזה יכול לאחד אותנו שוב סביב מטרה משותפת: לשמור על העמק שלנו ירוק, כמקום בריא שטוב לחיות בו, לכבד את כלל היישובים, לכבד את קהילת עמק חפר שהייתה לצידנו בימים קשים. עמק חפר הוא קהילה של קהילות.

אני וחבריי המתנגדים להקמת תחנה, פונים אל הנהלות גבעות חיים בבקשה לבחון מחדש את המהלך ולפעול מתוך אותה רוח של אחריות משותפת וערבות הדדית. בידיכם חבריי, האפשרות להוביל החלטה שתשקף את הערכים שעליהם גדלנו כולנו.

חשוב לי לציין שאני חבר הקיבוץ כבר 16 שנים ואשאר חבר הקיבוץ לשנים רבות הלאה. אני פועל ופעלתי רבות למען הקהילה בעשייה בתוך הקהילה ובמאבקים רבים שבהם צלחה דרכנו – גם בנושא כיכר גבעות חיים והבטיחות על כביש 581, פתרונות ופרוייקטים של שיפור תשתיות ואיכות חיים, תרומה לקהילה בעמק ובקיבוץ ותמיד מתוך ראיית טובת הקיבוץ וחבריו, גם כחבר המועצה האזורית וחבר הנהלת המועצה האזורית כנבחר ציבור של הקיבוץ עצמו.

מאחל לנו, חבריי, שנדע לשמור על הקהילה שלנו בגבעת חיים איחוד. שלא ניגרר אחר החלטות של הנהלה ביישוב שכן, שנישאר חזקים ואיתנים כחלק מכלל הקהילות בעמק. לפעול מתוך אחריות למקום שבו אנו חיים, לקהילה שלנו ולעמק כולו.

המערכה הזו גדולה בהרבה מהקיבוץ שלנו ומהמועצה האזורית. מדובר במגה-אירוע של אינטרסים: בעלי הון, בנקים ומוקדי שלטון. דווקא אנחנו, שזעקנו לאורך השנים נגד יחסי הון-שלטון, מוצאים את עצמנו כעת בתוך סערה מורכבת ובסערה כידוע – מחזיקים חזק ושומרים על הצפון. אני מאמין שבכוחנו לבחור שלא להיות קלפים במשחק הזה. עלינו להיות ערניים, מפוקחים ולא להתבלבל, להישאר נאמנים לערכים שתמיד הובילו אותנו בדיוק כפי שעשו יישובים וקיבוצים רבים אחרים במדינה, כשהסערה הגיעה לפתחם. הם הבינו כי ערכים, אחריות לקהילה ושמירה על המקום בו אנו חיים, קודמים לכל הבטחה פיננסית מפתה.

ובדיוק, כשם שאנו רוצים שמדינתנו לא תהיה מנודה בין העמים בשל כשל ערכי וליקוי מאורות, זה המקום להדגיש כי כוחנו בכך שנמשיך להיות קהילה פורחת ואהודה בתוך קהילת עמק חפר- שמא נמצא עצמינו "עִם לְבָדָד יִשְׁכֹּן". בתודה ותקווה לימים טובים יותר לכולנו.

אחר צהריים טובים.

למי שלא מכיר, קוראים לי יאיר אסטליין, אני חבר ובן הקיבוץ. אני חושב שלא אגזים אם אגיד שרוב בני המשק עברו בשלב זה או אחר של ילדותם באורווה, מי יותר ומי פחות. אבל אני מניח שרק מעטים יוכלו להגיד באותה רמה של בטחון כמוני, שהזכרון הראשון שלהם, זה שצרוב בבסיס האישיות וזה שאליו חותרים על ספת הפסיכולוג, נוצר באורווה. שלי כן ויש לי הוכחות חרוטות בבשרי.

זה היה לפני 52 שנים, הייתי בן שלוש ובגבולות השתוללה אז מלחמת יום כיפור. אבא שלי, אורי, שכבר לא איתנו אבל משקיף עלינו מקצה הגבעה שמצפון, הגיע הביתה לחופשה ראשונה מהמלחמה. הייתה שבת חורפית ורווית שמש כמו היום וכמובן שהלכנו לבקר באורווה. ליאור אחי הגדול ליטף סוס פוני וגם אני הקטן רציתי, כנראה שנכנסתי לשם בזמן לא טוב וזה הסתיים בנשיכה עסיסית בלחי. אבא הניף אותי על ידיו ורץ איתי לבית של ג'ני נחמני. שם, על המרפסת שלה היא עצרה את הדם וחבשה אותי לפני שפוניתי לבית חולים. אני זוכר כל רגע. 

כמו רוב הילדים בקיבוץ, כשגדלתי קצת נרשמתי לחוג רכיבה ולמדתי לרכב, בהתחלה בזהירות על מעיינה ואחר כך על שבת. למדתי לאכף, לרתום, להבריש, לרכב טרוט, קאנטר וקצת דהירה. סגירת המעגל שלי הייתה כשחזרנו לקיבוץ והבת הבכורה שלי, אלונה, החלה לרכב ובילתה את כל שנות ילדותה ונעוריה באורווה. בשבילי אלו זכרונות ילדות אבל יפתח, שהיה אז רק בן 23, כבר ניהל את האורווה. מאז ועד היום הוא בתפקיד הזה.

יפתח הוא יפתח, אחד ויחיד ומיוחד. אפשר לאהוב אותו מאוד (כמוני וכמו רבים אחרים) ואפשר להשתגע ממנו ולומר שהוא קשה ובלתי אפשרי אבל אין אחד שיישאר אליו אדיש ואין חולק שבלעדיו האורווה שלנו לא היתה מקום כל כך קסום ומיוחד.

בשנתיים האחרונות ראיינתי לא מעט "ילדי אורווה". חלקם כבר אנשים בוגרים ובעלי ילדים משל עצמם, עם נסיון חיים שונה ומגוון אבל כולם עד אחד, אמרו שהאורווה היתה ביתם השני וחלקם הוסיפו, "הראשון" ושיפתח היה להם כמו הורה נוסף או אח גדול, או לכל הפחות מדריך לחיים.

זאת אולי הנקודה החשובה מכל.

יש אורוות שמגדלים בהן סוסי מירוץ משובחים ואחרות שלומדים בהן את מקצועות הרכיבה בצורה מקצועית ומדוקדקת. יש אורוות שמעבירים בהן שיעורי רכיבה טיפולית (אצלנו יפתח קורא לזה "רכיבה חינוכית"). באורווה שלנו הכל קצת יותר צנוע, מקומי וביתי, באורווה שלנו לומדים להיות בני אדם.

במשך יותר מ-50 שנים פעלה האורווה במקום בו הוקמה, בסמוך ל"משק בית-הספר", לימים "פינת החי", לימים "לגעת בחיות". אבל בשנים האחרונות קמו אתגרים רבים, בין השאר הפיתוח המואץ מסביב לקיבוץ, אשר הגביל את האפשרות לצאת לטיולים רכובים,

הכביש המערבי והתב"ע החדשה, אשר למעשה חרצו את גורל האורווה במקום הישן, הבהירו שזה לעבור או לחדול. 

כאשר התברר לנו לפני כמה שנים שחייבים לפנות את האורווה מטעמים תכנוניים (תב"ע למגורים) התגייסתי למאמץ למצוא פתרון. הלול בו אנו נמצאים סומן כבר לפני שנים רבות כמקום אליו תעבור האורווה, אבל כרגיל בתהליכים כאלו, היו עיכובים רבים שברובם לא היו תלויים בנו ורק לפני קצת יותר משנתיים, כאשר חרב הפינוי כבר החלה לקצוץ בבשר החי, הבנו שחייבים לבצע את המעבר.

לאחר שהכנו תוכנית והבנו שיהיה צורך לגייס כסף רב, החלטנו לצאת בקמפיין "מימון המונים". הכנו הכל: אירוע פתיחה חגיגי, אתר אינטרנט ודפי נחיתה ועלינו לאוויר ב- 6 באוקטובר, 2023….

המלחמה עיכבה אותנו קצת אבל לאחר כמה שבועות הבנו שצריך לגייס כסף בצורה שונה והחלנו בפניות אישיות, על בסיס היכרות וחברות. לשמחתנו ולמזלנו הרב, עשרות רבות של משפחות מהקיבוץ פתחו את ליבן ותקציבן והעבירו תרומות לטובת העניין. לאלו הצטרפו מספר תורמים חיצוניים שהעבירו סכומים משמעותיים וביניהם אי אפשר שלא לציין את מיקי פדרמן, אודי מרום, דניה ויריב בן סירה, ירון מיכלזון, יפתח ואור בתו ואחרים.

זה הזמן גם להודות לאלדד גוטלון, מנכ"ל קרן עמק חפר, שהעמיד לרשותנו את פלטפורמת הגיוס של הקרן וסייע רבות בייעוץ ועזרה אחרת. לאחר שגייסנו סכום של 650,000 ש"ח בתרומות פנינו לקיבוץ, אשר לאחר אישור הנושא במוסדותיו, השלים את הסכום, שקל כנגד שקל ואיפשר לנו להגיע לתקציב הנדרש לצורך היציאה לדרך.

חשוב לציין שפרוייקט התכנון והבנייה לא היה מתאפשר ללא תרומתם המקצועית בזמן ובידע של רבים וטובים וביניהם: נדב יגודה, אשר בנוסף ל-500+ ימי מילואים שעשה בזמן המלחמה, עשה כאן לילות כימים בפרוייקט ההקמה, יעקב סיזל, המנהל העסקי של הקיבוץ שנתן רוח גבית חזקה ויציבה ושמוליק לשם שתמיד היה שם עם השקט שלו והעצה הטובה.

לבסוף, אני רוצה לאחל מזל טוב ליפתח שאגב חוגג השנה 75, על המעבר ולהודות לאור בתו וממשיכת דרכו על כך שהם מאפשרים למקום הקסום הזה להמשיך ולהתקיים כבועה של שפיות מתמשכת בתוך הכאוס בו אנו חיים.

לסיום אוסיף כי הפרוייקט טרם הסתיים ואנו עדיין מגייסים תרומות. לצורך זה הקמנו עמותה חדשה, "עמותת נאמני הסוס הערבי (ע"א)" שהינה עמותה רשומה, אשר תאסוף תרומות ותשקיע אותן בהמשך הפיתוח של האורווה. תרגישו חופשי לפתוח את הלב והכיס.

הדובות הגיעו לגבעה אז באנו, אלמה ואני, להכיר את המקום לעומק. כבר מהשביל המוביל למתחם הנקודה הקסום, מתגלה מרפסת עץ פסטורלית עם חזית זכוכית יפיפייה. עיצוב פתוח ורגוע מכניס אותנו לחלל עם חיוך. אורטל ישראלי (נשואה לדר אמא של תור ומאיה) מקבלת את פנינו כמו מארחת קלאסית, מיד מתנצלת על הבלאגן הנהדר מהסדנא שהייתה אתמול, בלאגן של חיים וכיף. תוך שניות נפרש משטח פעילות מפנק לאלמה וישבנו לדבר "הגדולות" עם קפה טעים של עזרי, שממחיש נהדר את הקונספט של המקום.

אני שואלת את אורטל איך התחיל הרעיון. "הרעיון התבשל בראש ובלב תקופה והתגבש לרעיון סופי ברגע אחד של הארה", היא משחזרת. "הייתי בחופשת לידה והבנתי שאני לא רוצה לחזור לחיי הקודמים כשכירה: לקוחות, שעות מאוחרות, פקקים של רמת החייל. עם ילד אחד זה איכשהו הסתדר אבל כשיהיו שניים, זה כבר לא יתאים לי".

המחשבה על שינוי גדול הסעירה אך גם העלתה חששות. "התחלתי לגלגל בראש מה יענה על התשוקה שלי ליצור ולהיות בעשייה משמעותית. יש לי חברה טובה, גאיה, אותה הכרתי בחופשת הלידה הראשונה שלנו בחוג אמהות קטן. התגלגלנו גם לחופשת לידה שניה יחד ולפעמים החיים מתגלגלים טוב ומצאנו את עצמנו עם פאשן משותף. שתינו מגיעות מחיי קריירה עמוסים ובשתינו התעורר הרצון בבניית שגרת חיינו כאן בעמק, בקיבוץ. פתאום מחשבות על עצמאות, חששות ויש את האמרה המהדהדת בראש שאסור שיהיו שני עצמאים בבית".

כן, יש הרבה לחץ. "עם זאת, לא יודעת למה, משהו בי הוביל אותי ללכת יותר עם 'כן' מאשר עם 'לא'. הוויז'ן של חיי משפחה כמו שרציתי, בקרבת הבית, הניע אותי".

ואיך הוחלט להקים את הדובות דווקא כאן?  

"אני כאן כבר 15 שנים. זה הבית שלי. יש כאן אוויר ואווירה והבנתי שהמתחם הזה, שהיה פעם הקואופ האורגני, מחכה לאנרגיה חדשה. המקום נראה כמו כיתה: סגור, חשוך ועייף אבל מלא בפוטנציאל. לא דמיינתי בראש בדיוק כל פינה ומה שהנחה אותי הוא השילוב בין החוץ לפנים והנוף הנהדר לקפה עזרי בשילוב עם הירוק מסביב. משהו בפסטורליות והנוסטלגיה של המתחם נתן השראה. זיהיתי את תחושת השלווה שמתקבלת ברגע שנכנסים למתחם ועם זה הלכתי".

היו רגעים שחשבת לעצמך – מה עבר לי בראש? "המון. לא קל להקים עסק במדינת ישראל ובטח בתקופה כזו. המבצע באיראן התחיל בדיוק עם הפתיחה הרשמית שלנו וזו הייתה התמודדות לא פשוטה. עם זאת, נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שחלומות נבנים לאט ואני בונה פה משהו טוב".

מתברר כי המתחם והמקום השפיעו גם על התוכן. "כשחשבתי על הדובות, היה הוויז'ן שלי מעין אסקפיזם. להישאב לרגע לעולם אחר ולהתנתק מהעומס הכמעט בלתי אפשרי במדינה שלנו. לא ממקום בועתי אלא ממקום מתמלא, מהצורך להיטען ולעשות משהו מעשיר ונעים בשביל עצמנו. מי שמגיע מבחוץ, מקבל את התחושה כבר בשער הקיבוץ".

שאלתי על קהל היעד של הדובות, התברר שהוא כבר מפולח ומסווג..

"הקהל הפרטי, הוא קהל בוגר המוזמן להירשם לסדנאות הפתוחות, סדנאות מגוונות מעולמות המלאכה ובקרוב מעולמות תוכן נוספים.

הזמנת ארועים פרטיים – היו פה ימי הולדת, מסיבות רווקות וכל סיבה למסיבה.

ארועי הערב הן הרצאות בנושאים מגוונים. לאחרונה היו לנו הרצאות מעולם של התפתחות אישית ופסיכולוגיה חיובית, בהמשך ישולב גם וולנס ונושאים נוספים.

לאחרונה מגיעות אמהות ובנות רבות ומסתבר שזה בילוי אולטימטיבי לאמא ובת.

הקהל העסקי, כשמדובר בצוותים של עד 15 משתתפים המגיעים ליום גיבוש, הרמת כוסית, משלבים הרצאה, סדנא וכל מה שביניהם.

והבייבי שלנו – מועדון הדובונים שהוא מועדון חופשת הלידה שלנו. כאן באים לרגע של זמן אמא. זה מתאפשר בזמן שהתינוקות משחקים להם על המשטח, כמו שאלמה מדגימה לנו נהדר כאן לידנו, עם השגחה של מטפלת והאמהות מתפנות ליצור משהו עם הידיים או להקשיב להרצאה מעניינת שתעשיר אותן.

"בחופשת הלידה שלי עם מאיה לקחתי על עצמי בהתנדבות את ניהול 'הפינה החמה' בקיבוץ והתאהבתי בעשייה עם נשים אחרי לידה ועם תינוקות מתוקים. הקונספט הזה מצא את מקומו בסטודיו שלנו מתוך אמונה בזמן משותף ומחזק של אמהות אחרי לידה".

ומה יש בחנות שנפתחה רשמית ב-12 בספטמבר? "זו חנות לפרטי אומנות ועיצוב, המקדשת אומנות ישראלית. יש כאן יצירות שנבחרו בקפידה מכל הארץ, חלקן בלעדיות לסטודיו במהדורה מוגבלת ורובן חתומות ע"י האומנים".

ולמה דווקא "הדובות"? "הדובה היא חיה אמהית ומשפחתית. זה מתאים גם לקונספט של חופשת הלידה שלנו וגם למנוע שלי לכל הפרויקט הזה. פתחתי את הדובות ממקום של להיות האמא שאני רוצה להיות לילדים שלי והאשה שאני רוצה להיות עבורי".

היא מקבלת תגובות מהקהילה. "היום, התגובות מפרגנות מאוד אבל בהתחלה, כמו כל דבר חדש, הייתה הססנות ואפשר להבין את זה. כאמור, היום כל מי שנכנס מחמם את הלב עם דיבורי חלומות והגשמה, התרגשות והצלחה. אנחנו עושות ונעשה כמה שיותר חיבורים עם הקהילה. מאירוע של נשות המילואים ועד שיתופי פעולה עם התרבות ומקוות שיהיו כמה שיותר כאלו".

שאלתי על החלום ועל החזון. "שהדובות יהיה לב פועם של תרבות ואומנות, בכל שעות היום. בבוקר סדנאות, אחה"צ חוגים, משם ממשיכים להרצאות הערב ובין לבין קפיצה לחנות. המקום הזה הוא הוכחה לכך שאמא צעירה, בתקופה מאתגרת של המדינה, עם מספיק אמונה ורצון, יכולה לממש את החלום שלה. ויש לי מסר ליזמית צעירה שמתלבטת – לקבל את זה שלא הכל הולך כפי שציפית והשינוי מבורך. פירות יהיו, אם לא תפוחים אז אגסים".

היא מזמינה את כולם לבוא להגיד שלום, "תרגישו בבית ומוזמנים גם לסיבוב בחנות, יש מתנות נהדרות לחג. חג שמח".

לפני הכל ואחרי הכל, כולנו חושבים על ניקו נבון ומקווים כי מצבו ילך וישתפר ומאחלים לו, לאמא קארינה ואבא יובל, שיחזרו כמה שיותר מהר

אם נולדת וגדלת פה במאה שחלפה, הריח הזה לעולמים יכה בך, יזכיר לך ויעטוף חלקים בך, לאו דווקא פיזיים.

הריח של משק בית-ספר.

בעשר בבוקר של תחילת אוגוסט כבר חם ומריחים היטב את הריח הזה כאשר נכנסים מהחנייה הגדולה אל הכניסה המוצלת של "לגעת בחיות", שם מתכוננות משפחות רבות על עשרות מרכיביהן, להיכנס אל הממלכה הקסומה.

ממול, מתקן את הברז, ירון בנגר מהכיתה שלי, אחד מהמתנדבים הרבים במקום עליהם נרחיב בהמשך. "אני עובד מהבית, הילדים כבר גדלו, אז התחלתי להתנדב פה בסופי שבוע", הוא אומר. "בינתיים זה כבר התפתח לימים נוספים בשבוע. זה עדיף בהרבה מאשר לרבוץ על הספה מול הטלוויזיה, נותן סיפוק וכמי שכבר חגג את יום הולדתו ה-58, אני יכול לתת פה מדי פעם זווית של מבוגר, לרוב אחראי".

מהמזנון ממול מציץ עופר חגי איתו קבעתי ואנו יוצאים מייד לסיור ברחבי הממלכה הזו בה פוגשות חיות באנשים ולהיפך כבר עשרות שנים. "בחודש מרץ האחרון קיבלתי פנייה לקחת את המקום", עופר מספר. "אסף, שהיה יד ימינו של יובל נבון במשך כעשור, החליט לעזוב ולא היה מחליף, סיזל ביקש ממני לבוא כי הדברים החלו להתערער ומאז אני כאן".

רגע, אני מתעניין – מה לך ולחיות? "אין לי איזה רקע מיוחד", הוא מחייך. "הייתה לי כלבה והיו גם כמה חיות כיס, אבל בעיקר יש בי אהבה בסיסית לחיות". ואיך היה להתחיל פה? את מה שקרה לו בחודש הראשון, הוא מתאר "כמו לעמוד עם מטרייה מתחת מפולת שלגים". שום דבר לא הכין אותו למה שמצפה לו.

"זה היה מטורף. חול המועד פסח, ימים שלעיתים הגיעו לכאן כמעט 2,000 אנשים, אתגרים בכל אספקט של הפעילות והרבה מאוד אלתורים. מצאתי עצמי מדבר בטלפון עם ספקים שלא ידעתי מה הם מספקים והייתי אומר – 'שלום, אתה עובד איתנו? תביא כפול שלוש ממה שאתה מביא', הכמות המטורפת של האורחים הביאה לכך שהם חנו בכל חור בקיבוץ, אז העלינו טרקטור על השדה והרחבנו את מגרש החנייה, התורים התארכו פה והשתרעו על 100 מטרים, אז פתחנו שלוש קופות, כל זה תוך כדי שמלא דברים משוגעים קורים: פריצות בלילה, נחשי צפע, חיות נולדות, מתות, נגנבות, ילדים נופלים לבריכות של הברווזים, נאבדים ברחבי הקיבוץ ומה לא. ימים שאני חוזר הביתה עם שריטות על כל הגוף ומנסה להבין מה בדיוק קרה עכשיו ומה בדיוק אני יכול לעשות מחר כדי שזה לא יקרה שוב".

הוא מספר כי אחרי ההתאוששות מהחודש הראשון עליו אפשר לדבר הרבה, הוא חש כי מצא את מקומו. "כנראה שבתת-מודע שלי חיפשתי את זה. חייתי במשך 15 שנים בכלוב הזהב הנוראי של ההייטק. הייתי שכיר ולא הייתה שם הלימה בין המאמץ לרווח. זו מערה אלקטרונית הסוגרת אותך פיזית ומנטלית מהעולם ומעצמך. איפהשהו בפנים רציתי לשבור את זה".

הוא יצא מהמערה עוד לפני שהגיע אל "לגעת בחיות" אבל כשהגיע, מצא את מקומו ואת עצמו. "יש פה משהו אחר בכל יום, מעין כאוס כייפי ואני יכול להתפתח גם באופן אישי בניהול ופיתוח של עסק וגם לעשות באמצעות כך טוב לכל כך הרבה אנשים וזה שילוב מנצח".

אחד הצרכים הבוערים היה בניית צוות שיתאים למימדי הפעילות במקום. "גייסתי את רוב מי שעובד פה כיום. דקלה היא המנהלת וחוץ ממנה יש כעשרה קבועים ובפסח שהוא פיק מטורף, היו פה כ-60 עובדים, כמעט כולם מעמק חפר ועוד 10-12 מהקיבוץ, מתנדבים מבוגרים וצעירים. יש הרבה מתנדבים מזדמנים ויש הרבה בני נוער שזו נקודה חשובה מאוד לדעתי".

אחרי האיפוס ותחילת הבנייה של הצוות, הוא החל לבדוק ולעבוד על נהלי עבודה, קשרי ספקים ותחזוקה שוטפת. "אחרי ההתאוששות מהחודש הראשון, הבנתי אט אט את הפוטנציאל הגלום ביהלום הזה. במקור אני מיגור ויש שם פארק שעשועים מצליח שאין בו חיות, אז אם שם זה מצליח הרי שכאן, במרכז הארץ עם חיות ועם מקום שהוא כולו לב ונשמה, בהחלט אפשר גם מעבר לפן הכלכלי – נרצה לראות ולשלב עבודה של אנשים מגח"א מכל הגילאים, המשך וחיזוק קשר הדוק עם מסגרות חינוכיות כמו הפעוטונים, המרכזונים, 'שפרירים', משגב ובנוסף גם מקום שיכול להקנות תרפיה אמיתית למסגרות הרלוונטיות, הנובעת מהמגע עם החיות".

אנחנו מסתובבים ברחבי היקום הקטן הזה, בו כמעט הכל נראה אותו דבר כמו אז, כשהתחלתי לעבוד שם באמצע הסבנטיז: הנה הדיר בו בני יגר לימד אותי לחלוב עיזים, פינת החי בה מיכאל כפרי לימד אותי לגרף והפינה הקטנה ההיא בה בלה שנהר לימדה אותנו שיעורים חסרי תחליף, בעיקר על החיים.

אני שואל אותו על המודל של עסק כלכלי באמצע העשור השלישי של המאה ה-21, הפועל על תשתיות בנות 70 שנים. "שאלה טובה מאוד", הוא אומר. "כידוע, יש החלטה שהכל יעבור לאתר של האורווה החדשה מתחת לבית הקברות, אבל אין שום תאריך קונקרטי, כך שבמובן מסויים אי אפשר לתכנן שנים קדימה ומצד שני אי אפשר לבנות פה יותר מדי ולהשקיע כאן כסף ומאמץ כשידוע שעוברים מכאן".

למרות זאת, יש דברים שחייבים לעשות. "קנינו עגלה חדשה לטרקטור, שירותים ניידים לנכים ובמהלך המבצע באיראן כשהכל היה סגור, הבאתי לכאן הרבה עובדים והרבה חומרים וממש שדרגנו חלקים מהמקום, הרחבנו כלובים, גידרנו מחדש וממשיכים לעשות כל הזמן".

הוא גם בודק בזהירות מה ניתן לעשות בתחום השיווק. "לאחרונה התחלנו לגעת במדיה החברתית וליצור מנגנוני קשר עם הקהל הגדול שלנו שחלק ניכר ממנו הוא קהל נאמן של שנים, מצד שני אני נזהר מאוד שלא ליצור מצב של הצפה שתביא הנה כמויות של אנשים עימן התשתיות והצוות לא יוכלו להתמודד". (בעיה מעולה להתמודד איתה).

עם כל האתגרים, הוא אופטימי. "קשה שלא להיות אופטימי בעיקר כשרואים את מי שיוצא מפה – תגובות של 'מדהים', 'נפלא' ודומות להן ואפשר רק לדמיין איך זה יהיה כשנוכל להגדיל את כמות המבקרים. כל הזמן משתעשעים במחשבות איזה חיות להביא ואיפה לשכן אותן, איך ליצור פה מסלול שישקף למבקרים את יותר מ-70 שנות ההיסטוריה של האתר הזה ואיך ליצור חוויית ביקור מלאה ושלמה יותר".

אבל הסיפוק הגדול ביותר הוא מהקיבוץ. "זה החלק הכי טוב – התגובות מאנשי הקיבוץ. החל בהשתתפות ובהתנדבות, האכפתיות האדירה שאני חש והעובדה שעבור רבים זה הרבה יותר ממקום עבודה, הפידבקים של ילדים והורים ואולי זה מה שהכי עושה לי את זה. המקום הזה של כולנו והיחד פה ממחיש את זה".

בשלב הזה ניגשת אלינו לקוחה נזעמת ושואגת על עופר – איפה העגלה שהיא מחכה לה והבטיחו לה ונדחפו לפניה ועופר מייד מטפל בבעייה ואז אני נמוג בזריזות, מספיק להודות לו ויוצא לדרכי, עטוף בריח הזה שלעולמים יכה בך, יזכיר לך ויעטוף חלקים בך, לאו דווקא פיזיים.

שלמה כהן תפס אותי בבריכה ושאל אם אוכל לכתוב על הקייטנות שלי. ברגע הראשון לא הבנתי מה כבר כל-כך מעניין בקייטנות, אבל מיד הבנתי שזו ההזדמנות שלי לספר על סדנת המלאכה.

חוזרת חודש לאחור: באחד הבקרים במבצע באיראן, הזדמן לי סופסוף להזמין הורים וילדים לסדנת יצירה באדמה וחומרי טבע.

שעה שהפכה לשעתיים שהעניקו  למשתתפות.ים רגע של עוגן, נשימה ודמיון בתוך כל הטירוף שסביבנו. הבנתי שלא רבים בקיבוץ מכירים את הסדנה שלי, כי עד עכשיו העברתי בה בעיקר קייטנות לילדים שמגיעים מחוץ לקיבוץ. לילדי הקיבוץ יש גנים ומרכזונים גם בחופש, אבל ילדים מבחוץ להם אין מסגרת, מוצאים פה מקום לפעילות יצירתית ומזינה. מגיעים אליי ילדים מכל אזור עמק חפר, מבית-הספר האנתרופוסופי באלישיב בו לומדים גם ילדיי וגם מהדמוקרטי בחדרה, מאליכין, ממכמורת ועד ניצני עוז.

הכל התחיל לפני שלוש שנים, כשהשתתפתי בקורס מלאכות קדומות שפתחה חברה – והתאהבתי.

מלאכות קדומות הן עבודות עם חומרים טבעיים בטכניקות מסורתיות אשר שימשו בעבר (כמו חימר) ליצירת כלים, גילוף לעבודה במטבח או ללחימה, קליעת סלים, אריגה לבגדים ועוד. הן חזרו בשנים האחרונות מתוך כמיהה לאיזון בתוך העולם המהיר, לחיבור לטבע, לפשטות, לעונות השנה ולקצב האיטי.

כבר באותו קיץ התקיימה בגן גלי הקייטנה הראשונה לכמה חברים של מעין. מיד לאחר מכן התחלתי לבנות פה בחצר, סדנה קטנה ממשטחים ממוחזרים וכך במשך שנתיים בנינו, פירקנו והרכבנו עד שהפכה למה שהיא היום. 

בסדנה אפשר ליצור כיד הדמיון הטובה הדפסים בוטניים על נייר ובדים, צבעים מהטבע, צביעת בדים, יצירת בובות ויצורים מחומרי טבע שאני מלקטת, קליעה, עבודה באדמה ועוד ועוד.

אחד הדברים המייחדים את הסדנאות הוא השילוב בין חומרים מהטבע לחומרים ממוחזרים. יחד עם פרוייקט חנות היד-השנייה הקהילתית שצמח וגדל, מגיעים אלי המון חומרים שאני ממחזרת, ממש אוצרות המקבלים חיים חדשים: סדינים ובדים, צמר, חוטים, כלים, סלסלות ועוד.

נייר גרוס אני אוספת מהמזכירות והצמחייה סביבנו קיימת בשפע – אורנים וצמחים לקליעה, פרחים ועלים לייצור צבעים, הדפסים וייבוש. הליקוט הוא כמובן באופן מתחשב ומקובל וכמעט איני קונה חומרים חדשים. זה מלמד אותנו – ילדים ומבוגרים – להסתכל אחרת על מה שסביבנו ויוצר חיבור לערכים של קיימות, פשטות ויצירתיות.

הסדנה מתאימה לכולם – ילדים קטנים עם הורים, ילדים החל מגיל 5-6 באופן עצמאי, נוער ונשים. המלאכה מותאמת לפי הגיל והיכולות האישיות, כאשר לקראת ראש השנה תתקיים סדנת הדפס בוטני להכנת ברכות חג, להורים וילדים. אפשר גם לחגוג כאן ימי הולדת או לקיים מפגשי נשים.

עונות השנה מביאות איתן שינויים בטבע וגם בעבודות שלנו. בכל עונה גדלים צמחים אחרים היוצרים צבעים, הדפסים ומרקמים שונים. כך נוצר מפגש חי ויצירתי עם מחזוריות השנה המאפשר לנו להתנסות, להתרגש ולראות איך משתנה היצירה יחד עם העונה ועכשיו, כשהסדנה כמעט מוכנה גם לחורף, אני שמחה לפתוח בספטמבר חוגים שיתקיימו לאורך כל השנה – לפי קבוצות גיל. בכל חודש נעמיק בנושא אחר, נלמד טכניקות שונות, נתחבר לעונות השנה ונראה איך היצירות משתנות איתן. הילדים ייפגשו להתנסות וחוויה עם הרבה דמיון, ירכשו מיומנויות חדשות ויפתחו את היכולות שלהן.ם בזמן איכותי ומזין ופחות זמן במסך. היצירה בחומרי טבע מווסתת, מרגיעה, נותנת עוגן ומשמחת את הלב. אז אני ממש מזמינה אתכם.ן להצטרף ותודה על ההזדמנות לספר על הפינה הקסומה שלי.

האתר שלי: www.ofriaviv.co.il

בעמק חפר, בין פרדסים ושדות, שכנה לה חנות "מולהלול"* מלאה בחפצים ובאגדות (וגם הגדות).

מדי שישי ושבת נהרו אנשים מכל הקצוות, חיפשו מציאות ושאלו שאלות:

"למה יש שני קיבוצים גח"א וגח"מ?", "מה זה פילוג?", "אתם מופרטים?", "אני מחפש אלבומי נצחון, אלבומי בולים ואלבומי אמנות". "יש לכם חד"א?", "את מהקיבוץ? נולדת בקיבוץ? את חברה בקיבוץ?", "יש לכם בתים להשכרה? כל אחד יכול לבוא ולגור פה?", "קצת יקר פה, יש הנחה?".

עם השאלות באו גם הזכרונות: "אני הייתי פעם בקיבוץ בהכשרה ואני עוד זוכר את 'השבת השחורה'. בן-אהרון מכאן או מהקיבוץ השני?" ובאותה נשימה – "אני מחפש פומפיות ישנות ומטחנות", "אני מעונין בפמוטים, חנוכיות עתיקות, מנורות ונורות", "ואני מעוניינת בכלי אמייל ובפריטי 'בצלאל' ו'לפיד', כדאי לכן לנסוע לשוק הפשפשים – יש שם דברים מעניינים".

וגם – "למה מכרתם את פריגת לקוקה-קולה?" ומיד בהמשך "פעם הייתה כאן חנות בגדים למה היא נסגרה?" או "אני מעוניינת בתכשיטי כסף וזהב" ו"אני מחפש ספר, לא זוכר את שמו, אולי את יכולה לעזור לי?" וגם: "אני אספן של מסמכים, כרזות ישנות וסמלים מפעם, יש לכם ניירות מהארכיון שלכם?" ו"הייתי עם יענקל'ה בצנחנים, אולי את יודעת מה איתו?", "וואוו, המקום הזה מזכיר לי את הבית של סבתא שלי, כמה עולה השטיח?" ועוד ועוד.

והיו גם שאלות, כמו למשל : "תגידי, באים אנשים"? או: "זה מכניס לכן כסף?".

לפני שנים רבות היינו חנוש ואנוכי (כותבת שורות אלו) כחולמות. חלמנו לפתוח חנות קטנה של דברי אספנות, חפצי וינטג', בעלת אופי חברתי ובעיצוב של פעם.

חיפשנו ורחרחנו אחרי חללים מתאימים ברחבי הקיבוץ ומצאנו צריף ישן אשר שימש בעבר לול אפרוחים ולאחר מכן מחסן של ההודיה.

שיפצנו אותו, או יותר נכון – מורדי ויוני המוכשרים תיקנו, התקינו וצבעו וכך הפך החלום למציאות והיינו לחלוצות של רעיון היזמות בקיבוץ.

המקום משך אליו טיפוסים שונים מהקיבוץ וגם מחוצה לו ונוצרו אינספור של מפגשים נחמדים שיכולים לקרות רק במקום כזה. היו גם סיפורים שרק אנחנו שמרנו לעצמנו, כמו למשל סבתא שהביאה מהבית שלה חפצים שונים ונכדתה  שבאה לחנות בחרה אחד מאלו לעצמה. או סבתא אחרת שבאה כל בוקר שבת לבחור מתנה לנכדתה האהובה ותמיד תמיד מצאה משהו קטן ויפה ששימח את נכדתה.

והנה גם אנחנו הגענו לגיל ועכשיו, הגיע רגע של סיום.

וכל השאלות שנשאלו – "שירתתי בשבטה עם יוני, אם תראי אותו תמסרי לו ד"ש" וגם "הנוי בקיבוץ נורא יפה", "יש לכם רפת?" ובהמשך: "אני מעוניינת במפות, מפיות, כפות, כפיות וצלוחיות" וגם –  "מה זה בית טרזין ולמה לאולם קוראים 'בית וינה'?", או "אולי את מכירה את גרשון שפע? שחיתי אצלו" וגם "למדתי עם נירה בסמינר הקיבוצים, היא בחיים?", וגם השאלות שעדיין לא נשאלו – והן עדיין רבות – יישארו כנראה ללא תשובה.

בעמק חפר, בין פרדסים ושדות, שכנה לה חנות !!!

*מולהלול" – כי פעם היו פה לולי תרנגולות.

גל הדרכונים הזרים לא פסח עלינו. יש ביקוש לא מבוטל לעניין, במיוחד לאחר תחילת "הרפורמה המשפטית" וביתר שאת מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל".

רבים בוחרים בדרך זו, לאו דווקא עבור עצמם אלא כדי להעניק לילדיהם ונכדיהם אופציה ליהנות מיתרונות האזרחות האירופאית – לימודים, טיולים ואפשרויות נוספות המוקנות באמצעות הדרכון הזר. 

השגת דרכון זר דרך עורכי דין יקרה מאוד. ניתן לבצע את התהליך באופן עצמאי אך מדובר בתהליך בירוקרטי ממושך מול הרשות, המחייב רצון ונכונות להיכנס אליו. יש צורך בזמינות של מסמכים, עזרה בפורומים אינטרנטיים, היכרות עם חוקי מדינת היעד, סדר וארגון אפקטיבי של המסמכים ויכולת להבין או לתרגם את השפה. 

קיימת גם דרך שלישית דרך מומחה שאינו עו"ד, הבקיא בנושא והנהנה מגישה לארכיונים מקצועיים, נסיון בעבודה מול הרשויות בארץ ובארצות היעד, שיש לו זמן, סבלנות, שליטה בשפה זרה וכישורי ארגון ויחסי אנוש הנדרשים בעבודה מול מבקשי דרכון זר (אוסטרי/גרמני). זו דרכה של היידי עפרון, המציעה את שירותיה בתחום בתשלום, במקביל לתפקידה כמנהלת הארכיון והמידע של גבעת-חיים איחוד. 

"התחלתי מפנייה של קרוב משפחה של סבא שמעון שיפמן ז"ל מווינה, אוסטריה, שם הוא חי ויש לנו קשר טוב ומתמשך איתו", מספרת היידי על תחילת דרכה בתחום. "הוא סיפר על חוק חדש באוסטריה, המתקן חוקים קודמים, שיאפשר לנו להשיג דרכון אוסטרי על-ידי הוכחת תושבות. הוא הציע שנתחיל להתארגן מבחינת המסמכים וכך התחלתי ללמוד את הסיפור המשפחתי שלנו ומצאתי את המסמך החשוב ביותר – הוכחה של חיים ויציאה מאוסטריה אחרי שנת 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון". 

"אמנם סבא שמעון עלה ב-1932 לפלשתינה והיה בין מקימי גבעת-חיים, אך הגשנו את הבקשה לאזרחות דרך סבא רבא שלי שעזב את וינה ב-1939, ממש ברגע האחרון. כשהחוק החדש נכנס לתוקף, כבר היינו מוכנים עם המסמכים ולמרות שלא הבנתי גרמנית, הסתייעתי בגוגל -טרנסלייט וגיליתי שגם גרמנים רבים מתקשים כיום בקריאת הכתב הגרמני מאותה תקופה. כל בני המשפחה המורחבת שלנו הגישו את הבקשות בזה אחר זה".

בשלב הראשון קיבלו היידי, אמה נירה (לבית שיפמן) ורות בתה תעודת אזרחות, ללא הבנים. הן הוזמנו ללשכת השגרירה האוסטרית בהרצליה. הביקור היה מרגש והשגרירה אירחה אותן בחום, תוך שהיא מציינת את השמחה לעשות ולו רק את המחווה המינימלית הזו. הבנים קיבלו את הדרכון מאוחר יותר, שכן האוסטרים אינם מאשרים קבלת דרכון אוסטרי למשרתים בצבא קבע (יותם הבן הגדול היה קצין בקבע). 

לתחום ליווי הדרכונים האוסטרים והגרמנים הגיעה היידי לאחר שחברות ביקשו את עזרתה, כי לא היו מעוניינות לעשות זאת לבדן או לשלם סכומים גבוהים לעורכי דין. "גיליתי שזו חוויה חיובית ומרתקת, גם כשמדובר במשפחות אחרות. ברגע שאני נכנסת לפרטי המשפחה, אני חיה אותה – איפה הם היו, מי התחתן עם מי, מי שרד, מי הצליח לצאת בזמן ומי לא. אני מתחברת רגשית ונהנית מאוד מחיפוש המידע".

איך זה עובד? "אחרי שאני מאמתת היתכנות לדרכון גרמני/אוסטרי, הפונה ואני ממלאים ביחד את הטפסים ואני מלווה את הפונה בכל צעד", מסבירה היידי. "הנסיון במילוי המסמכים, היכולת למצוא שם מקורי, לאיית אותו במדויק ולחבר שמות של אנשים שעברתו את שמותיהם – כל אלה מצריכים הוכחות באמצעות המסמכים. התהליך אפשרי גם בזום, אם כי יש המעדיפים מפגש פנים אל פנים. נדרשים נתונים על אבות המשפחה והקשר לדור הראשון, השני ולעיתים גם השלישי. האוסטרים מסודרים ומנומסים מאוד ואני מתאימה את התקשורת איתם לתרבות הנימוסית שלהם". 

יש גם מקרים של אנשים שכבר קיבלו דרכון ומעוניינים להעמיק את הידע על משפחתם. היידי מסייעת להם בחקר המשפחה (גנאלוגיה או חקר יוחסין) תוך שימוש במקורות הזמינים לה. 

בארכיון הקיבוץ שמורים מסמכים רבים מתקופת קבלת הפיצויים ליוצאי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה. היידי מדגישה את תרומתו של אפרים פרנק ז"ל שעסק בתחום הפיצויים ועשה עבודה משמעותית באימות נתונים באמצעות מסמכים פורמליים. עבודתו לא רק סייעה בקבלת הפיצויים, אלא גם העניקה למשפחות תמונה רחבה יותר על עברן. "הוא השקיע זמן ומאמץ רב בבקשת המסמכים, ארגונם וסידורם, דבר שהציבור לא תמיד היה מודע לו. זה ממש אוצר", היא אומרת. 

המידע על שירותיה עובר בקיבוץ מפה לאוזן ומחוץ לקיבוץ דרך הרשתות החברתיות. המשוב החיובי מגיע לאורך כל הדרך. היא נעזרת גם בסיפורי חיים מוקלטים של חברים השמורים במשפחות ובארכיון הקיבוץ. "ארכיונים קיבוציים מסודרים הם כלי עזר חשוב", היא מדגישה. 

היידי מספרת שאנשים רבים המגיעים אליה בענייני דרכון מגלים לראשונה את ההיסטוריה המשפחתית שלהם. "משפט שחוזר על עצמו – 'הם לא סיפרו לי ואני לא שאלתי' לפני כמה חודשים פנתה אלי משפחה שידעה שהסבא הגיע מגרמניה ומפה לשם מצאתי להם שורשים עד המאה ה-18. הייתה משפחה שידעה שהסבא והסבתא-רבא נרצחו בשואה והצלחתי לגלות להם בדיוק איפה ומתי. אם זה אנשים מהקיבוץ אני גם מחברת להם את המידע לשמות החקוקים באנדרטה של הקיבוץ". 

התהליך דורש סבלנות רבה ונכונות של המשפחה להתמסר אליו ולספק את כל המידע והמסמכים הרלוונטיים. "לפעמים אני מרגישה כמו מטפלת", היא מחייכת, "מזכירה שוב ושוב למשפחות לחפש ולהעביר את החומרים הנדרשים. גם אני לומדת ומשתפרת תוך כדי התהליך, שיכול לקחת שנתיים עד שלוש שנים. אני ממש מתרגשת כשהוא מסתיים בהצלחה". 

לשאלה על ההיבט האידאולוגי – האם סבא שמעון היה מתהפך בקברו לנוכח עיסוקה? היא משיבה: "אני מרגישה שבקבלת דרכון ממדינה שבעצם גירשה את בני משפחתי, יש משום עשיית צדק היסטורי. זו הייתה שלילה של זכות בסיסית ביותר וכעת אנו עושים מעין תיקון". 

לסיום, כשהיא נשאלת אם היא מרגישה שהיא מעודדת עזיבה או ירידה מהארץ, היידי משיבה בכנות: "המושג 'ירידה' הוא ארכאי ושיפוטי (רבין קרא בזמנו ליורדים "נפולת של נמושות"). בתור אחת שנלחמת כל שבוע על הארץ הזו בצמתים ובקפלן ובתור אמא לשני קרביים ולבת שעוד מעט מתגייסת לצבא, אני אומרת בפה מלא שכל אדם יעשה מה שמתאים לו. המצב קשה ולילדים שלנו יהיה קשה יותר כאן בעתיד אם לא יהיה שינוי. לצערי אני מבינה היום מאוד אנשים שלא רוצים לחיות בארץ הזו. שאלת קודם אם סבא שלי מתהפך בקברו? לדעתי יש לו כבר סחרחורת מלהתהפך בקבר ממה שקורה כאן".