אתם פוגשים אותם בכלבו לפעמים, בטיול על קו הרפת או בהליכות מוקדמות בבוקר בפרדס: חבורה מלוכסנת עיניים וקצת ביישנית (13 ליתר דיוק) עם חיוך נעים וסוואדיקפ בדרכים. בינינו – אני קוראת להם הציונים החדשים.

בניגוד להרבה מאוד מקומות אחרים, הרי שעם פרוץ המלחמה התאילנדים שלנו (שמונה) לא ברחו. הם נשארו יחד איתנו, הניפו בגאון דגלי ישראל על הטרקטורים והבינו את המשמעות וגודל האירוע. 

שבוע לאחר מכן הצטרפו לחבורה שני תאילנדים נוספים- ווד ואו שהגיעו אלינו מנתיב העשרה אחרי התופת שעברו שם והתאהבו בקיבוץ, בעבודה ובתאילנדים שכבר פה. הדי המלחמה וקשיי החקלאות הגיעו עד למחוזות מרוחקים בתאילנד ויחד עם הקלות מצד משרד החקלאות והתפתחות הטכנולוגיה, ביקשו שלושה תאילנדים ותיקים (צ׳יט, בי וביאה) לחזור והצטרפו לפלגה הקטנה ליד המתבן. 

כבר יותר משנה שאנו עובדים ביחד כתף אל כתף בזמן מלחמה ובער בי לנסות להבין את הקולגות שלי, לכן החלטתי ללמוד תאילנדית – כי הרי איך יכול להיות שתאילנדים עובדים בארץ 30 שנים וכמעט אף אחד לא טרח ללמוד את השפה? אני עוד לא 100% אבל השפה פתחה לי צוהר לעולם מלא שנמצא ממש פה ליד.

יחד עם החיבור והשפה, קצת סלנגים בעברית, אנגלית וגוגל טרנסלייט, גילינו הפתעות: הם מונים שלושה רתכים ונגר, בוי היה נזיר ומכונאי ספינות בחיל-הים התאילנדי וצ׳יט היה קצין "גולני תאילנד", אס היה נזיר לתקופה ואו חולם לבנות חוות בופאלו. נוי הספיק להתחתן כבר ארבע פעמים, בי אינטליגנט לא נורמלי, אבל המשאלה שלו זו משאית כדי לשווק את התוצרת החקלאית של משפחתו. אטיט שטותניק לא קטן ומסתבר שהוא שף הדואג שלכולם יהיה אוכל בוקר-צהריים-ערב. טאי הגיע ממשק אחר שם לא היה לו טוב ופה הוא פרח וממש גילה את עצמו. 

החבר׳ה של הרפת (ביאה, וויצ׳אי ונוי) מצחיקים חבל על הזמן. אושיות רשת שבמתקפה האיראנית האחרונה היו בחליבת לילה וצילמו את המטח לרשתות החברתיות (לא מומלץ! נא להישמע להנחיות פיקוד העורף) ודאגו לעדכן שהכל בסדר ושכל עוד זה לא פוגע פה אז הכל טוב. הייתה גם פעם שהם הלכו לבית העלמין כי הם חשבו שזה פארק שאפשר להסתלבט בו עם בירה אבל גילו שפחות.

החבר׳ה עושים הסברה יפה ברשתות החברתיות, מסבירים למה יש מלחמה ולמה הם לא מוכנים לחזור הביתה למרות הפחד וטון מספר: ״הבעיה של ישראל היא בעיה שלי, אני אוהב לעבוד פה והכסף טוב, למה צריך לפחד מכמה טרוריסטים? הם לא מחליטים עלינו".

אס: ״עבדתי כמכונאי אופנועים בימאהה והונדה וקיבלתי שכר של 1,200 ₪ בחודש. פה המלחמה לא כמו בדרום ובצפון ואין למה לפחד – אבל אם יש בום פאם (אזעקה בסלנג תאילנדי) ישראל חזק יש איירון-דום. תאילנד וקמבודיה עושים בום פאם אבל אין איירון-דום", כן מסתבר שיש מלחמה בין תאילנד לקמבודיה על שטחים. או אומר: ״נתיב העשרה קשה. סווה אדום (צבע אדום) כל יום ובום פאם אבל למה אתם עובדים עם ערבים? זה לא טוב״. הבנתי- היחס שלו לערבים אחרי 7 באוקטובר נע לכיוון אחד – לא טוב. הייתי אומרת שהוא ימני מאוד.

כמובן שהמשפחות המודאגות שלהם מפצירות בהם לחזור, אבל לחבר׳ה פה יותר חשוב לדאוג שהמשפחות שלהם יחיו בכבוד ושלא יחסר להן דבר וגם מציינים שפה לא מסוכן וסתם התקשורת מלחיצה (נשמע לכם מוכר?) 

טאי אומר: ״אני רוצה שהבייבי שלי ילכו לבית-ספר טוב ושלא יהיה קשה לאמא ואבא, זה חשוב יותר מפחד".

אני חייבת להודות שאני דואגת מאוד לתאילנדים שאין להם מיגון (המקלט הקרוב אליהם בבריכה) אבל ווד ואו, שורדי נתיב העשרה, הרגיעו אותי ואמרו שהם לוקחים פיקוד על האירוע כי הם כבר מומחים במה עושים כשיש אזעקות. לעיתים שואלים מתי יהיה שוב פעם בום פאם, אז אני צוחקת ואומרת להם שאני לא יודעת מתי יהיה וכשאיראן הודיעה מתי היא משגרת זה נדיר ולא קורה בדרך כלל.

בכל פעם שאני דורשת בשלומם בקבוצת הפייסבוק שלנו, הם דואגים לעדכן שהכל בסדר ושולחים תמונת מצב. באופן כללי התאילנדים מעורבים מאוד במה שקורה, שואלים למה, מתעניינים איפה ומשתפים ברשתות החברתיות פוסטים פרו-ישראליים ואפילו הייתה התלהבות קלה באזעקה הראשונה שהם חוו ״עכשיו אנחנו חלק על אמת".

הם שואלים על החטופים ומתי ישחררו את כולם, כי יש גם שישה חטופים תאילנדים ושניים שאינם בין החיים. ווד ואו מסבירים יחד איתי לשאר החבר׳ה את חשיבות המרחב המוגן והנחיות פיקוד העורף, כי קל להיות שאננים בבועה שלנו. טון מתעדכן בחדשות כל בוקר ומתעניין מי יורה עלינו ומתי, אטיט קצת מפחד אבל סומך על ווד ואו. יינג המנהיג (המכונה "הדיקטטור") שתמיד נראה זועף – כלום לא מזיז לו – רק אכפת לו לעבוד טוב ומהר, שכולם יהיו מאוחדים ומה שיגיע יגיע, ולכן הוא לא נלחץ. תאכלס, זו בעיקר אני שלחוצה ודואגת כמו אמא אווזה. 

והכי חשוב! שואלים כל בוקר "מתי מנו חוזר ארמי?" (מילואים). הם מעריכים את הישראלים שלא משנה באיזה גיל, כשקוראים למילואים, כולם מתייצבים.

"קומנדו תאילנד" מונה 13 גברים. המבוגר בהם הוא צ׳יט בן 45 והצעיר הוא טאי בן 28 והם עובדים מדהימים, מוכשרים בעלי מוסר עבודה גבוה, טובי לב ולרובם יש משפחות, כך שהגעגוע קשה עם חמש שנים ולעיתים יותר, הרחק מבני משפחתם. 

״זה הסבב השני שלי בישראל", מספר צ'יט. "הסבב הראשון היה קשה אבל בניתי בית יפה וראוי למשפחתי ועכשיו הבנות המתבגרות שלי רוצות אייפון אז הן שלחו אותי לכאן שוב״, הוא מחייך. טון: ״אין יום שאני לא מתגעגע למשפחה ואני אפילו נרדם בשיחת וידיאו הביתה, אבל ההקרבה שווה את זה וכיף פה".

בוי: ״כשאסיים חמש שנים אשוב הביתה, למרות שטוב בישראל". אס: ״חשוב להיות שמח למרות הכל ואולי אסע לחופשה בתאילנד אם יהיה קשה. הכל בסדר". אטיט: ״אני מתגעגע לחגים בתאילנד, הם הכי טובים בבית". 
לצד הגעגוע הם יצרו להם קומונה חמודה בוויב תאילנדי לגמרי, עם גידולים תאילנדים, ברווזים ותרנגולות ומלא סטיקי רייס ואוכל שעוקף כל מסעדה של מחתרת או בית תאילנדי.

הנגרים והרתכים מביניהם דאגו לשפץ ולארגן את המגורים עם כיסאות ושולחנות, גשר וערסלים מבמבוק, חדר כושר מאולתר ואפילו נחל קטן בגינה הסודית. הם דאגו לטלוויזיה עם ערוצים תאילנדים וחשוב להם מאוד לשמור על איכות חיים גבוהה במגורים (כולל תמי-4 ומפיצי ריח) וזו פשוט גיחה לתאילנד.

הם מצוידים באופניים חשמליים ומפה ונוסעים אפילו לים, לקניות ואירועים במושבים אחרים וחלקם משוגעים לשופינג בגן שמואל, בעוד העצלנים שבהם קונים בעלי-אקספרס. 

לידיעתכם: שכר ממוצע בכפרים הנידחים בתאילנד עומד על 1,500 ש״ח לנפש ולכן רבים בוחרים לעבוד במדינות אחרות במשך כמה שנים, כשישראל בראש המדינות המבוקשות בגלל התמורה.

ולסיום גילוי נאות-  כשהייתי קטנה נעלבתי מאוד כשחשבו שאני עובדת זרה. ראיתי בזה משהו שקוף, אולי נחות וממש סלדתי מכל אינטראקציה עם עובדים זרים, שחלילה לא יחשבו שאני זרה. 

היום אני מבינה שהם ממש לא נחותים וממש לא זרים (לפחות לא לי) ואני מכבדת אותם ואף שוקלת לעשות הסבה לתאילנדית – כי בשבילי זו מחמאה.

אני מעריצה אותם ואת הכוח שיש להם, ההקרבה למען המשפחה ומוסר העבודה שאני לא מגיעה לרבע ממנו. אני גאה בהם, הם ראויים להערכה והם ממש הפכו להיות כמו אחים עבורי.

ההצצה הקטנה לקומונה התאילנדית בקצה הקיבוץ גם משקפת לנו את העובדה שהתאילנדים הם שותפי גורל שלנו בטוב וברע ובלעדיהם היה ענף החקלאות ברמה הארצית קורס מזמן, כי אין מספיק צעירים או בעלי זיקה לחקלאות שיחזיקו את הענף. אז תנו הרבה כבוד וקפונקה לתאילנדים ושרק נהיה שמחים בחלקנו ונחייך כמו שהם אומרים.

העובדות/ים הזרות/ים חיים בקיבוץ במשך תקופות ארוכות, לפעמים אפילו עשרות שנים. ברוב המקרים זה מסתכם ב"שלום שלום" בכביש, אבל רובנו לא ממש מכירים אותם. אז הנה ההזדמנות להכיר לכם קצת יותר מקרוב את לני.

היא נמצאת בארץ כבר 20 שנה, מתוכן 11 בגח"א כשלפני כן עבדה במשך שמונה שנים בנתניה. היא הגיעה לקיבוץ כממלאת מקום למטפלת של מרים מוהר, בה טיפלה רק כחדשיים ולאחר מכן טיפלה שש שנים ברות פולק. בחמש השנים האחרונות היא עובדת עם יערה בן אור ועוד נספר על הקשר המיוחד שיש ביניהן.

כשהגעתי לבית השקט, הנקי והרגוע של יערה שקראה ספר בחדר השני, לני כבר חיכתה לי ליד הדלת ונראה היה שהיא נרגשת לקראת הפגישה. היא בחורה חייכנית וביישנית, צנועה ומקסימה. קל מאוד להתאהב בה.

לני, ספרי קצת מאיפה באת ועל משפחתך

"הגעתי לישראל מצפון הפיליפינים. יש לי בעל, שתי בנות בגילאים 26 ו- 24 ובן בגיל 23. יש לי שתי אחיות שגם הן עובדות סיעודיות בישראל, אחת בת"א והשנייה בירושלים. הבת הגדולה שלי התחתנה לפני שנה ודודתי עזרה לבעלי לגדל את הילדים והיא חיה איתם בבית שלנו. מאז שהגעתי לארץ ביקרתי בפיליפינים ארבע פעמים.

יערה ולני

הפעם האחרונה הייתה לפני שנה לרגל חתונת בתי והביקור הזה היה אחרי עשר שנים שלא נסעתי. הילדים גדלו והפכו לבוגרים והכול היה נראה לי שונה. היה לי נהדר וקשה לחזור אבל היה לי ברור שאני חוזרת, כי בפיליפינים לא הייתי מצליחה למצוא מספיק עבודה כדי להתפרנס. הרגשתי כאילו אני מתחילה את כל תהליך ההתאקלמות בישראל מההתחלה: הגעגועים הביתה, להתרגל שוב לחיות בארץ אחרת ולנהל קשרים בשלט רחוק".

איך את שומרת על קשר עם המשפחה?

"תודה לאל שיש סקייפ. אני מדברת עם הילדים כל שבוע בסקייפ וזה מאפשר לי לשמור על קשר משמעותי יותר איתם, לראות איך הם גדלים ולהרגיש שאני חלק מהחיים שלהם. הילדים רוצים מאוד שאחזור הביתה וכשחזרתי בפעם האחרונה, הם אמרו שאולי גם הם יבואו לעבוד בישראל. אמרתי להם שאני לא רוצה שהם יעשו את זה. אני כבר יודעת להסתדר בארץ אחרת ואני יודעת כמה זה מורכב, אבל אני לא יודעת איך זה יהיה עבורם ולא רוצה שיהיה להם קשה. אני מתכננת לעבוד עוד כמה שנים בישראל ולחזור הביתה. אני רוצה שהם יהיו שם כשאחזור".

איך את מרגישה בקיבוץ?

"אני אוהבת מאוד את החיים השקטים בקיבוץ, אין כמו הקיבוץ, אני מרגישה פה כמו בבית", היא אומרת ועיניה זוהרות. "אוהבת את החיים בתוך קהילה, את הידיעה שיש מישהו שדואג לי ואפשר לפנות אליו בעת צרה. כשגרתי בנתניה הרגשתי זרה ומנותקת מאוד, לא היה לי אפילו למי להגיד 'בוקר טוב' ברחוב. אני לא זקוקה להרבה עזרה וגם לא נוהגת להתלונן גם אם העבודה קשה, זה לא משנה לי כל עוד אני בסביבה של אנשים שמעריכים אותי וגורמים לי להרגיש רצויה. טובה תמיד הייתה שואלת אותי אם הכל בסדר, אמרתי לה שבאתי הנה בשביל לעבוד ולא בשביל להתלונן".

יש לך קשר עם המטפלים הסיעודיים בקיבוץ או מחוצה לו?

"אני אדם פרטי מאוד ואוהבת את השקט שלי, להיות בבית. כשיש לי זמן פנוי, אני מעדיפה להיות בשקט בבית וכמעט ולא נוסעת מחוץ לקיבוץ. אין לי צורך להיפגש עם פיליפינים אחרים ולכן אני גם לא פוגשת את אחיותיי בתדירות גבוהה.

בעבר הייתה קהילת המטפלים הסיעודיים בקיבוץ גדולה יותר וכיום היא הצטמצמה לאחר שחלק מהקשישים נפטרו. אני בקשר עם המטפלים האחרים אך לא מרגישה צורך להיפגש מחוץ לשעות העבודה".

מה את אוהבת לעשות?

"משמחים אותי דברים קטנים: אני מגדלת חתולה ואוהבת מאוד לטפל בגינה. אני אוהבת ללכת לכלבולית ועושה כל ערב הליכה מסביב לקיבוץ. בקיץ הייתי הולכת פעם בשבוע לבית הקברות להשקות את הצמחים על  הקבר של עודד ושל רות ותרצה פולק. הנוף של הפרדסים שנפרס מתחתיי מילא אותי שמחה.

כאשר יערה הולכת לסביום ויש לי זמן לעצמי, אני אוהבת להיות בשקט שלי בבית, לנקות או לבשל. בערב אני אוהבת לראות טלוויזיה ולקרוא. אני אוהבת לראות חדשות ומתעניינת בפוליטיקה עולמית ואקטואליה. חשוב לי לדעת מה קורה בעולם.

בזמן האחרון התחלתי ללמוד עברית עם יהודית רז (אמא של יותם רז בעלה של עדי קרול). זו יוזמה שהתארגנה במסגרת 'בנק הזמן'. יערה נותנת  שעורי אלכסנדר ליהודית ובתמורה יהודית נותנת לי שעורי עברית. אנחנו עובדות עם חוברת מסודרת (ראו תמונה) ועכשיו אני יודעת כבר לקרוא אותיות. כשאנחנו מטיילות בחוץ, אני מסוגלת פתאום לקרוא מה כתוב בשלטים ברחבי הקיבוץ וזה ממש נחמד".

הספרים של לני

איך הקשר עם יערה ועם המשפחה?

"יש לי קשר טוב מאוד עם יערה ועם המשפחה שלה. זה קשר שמתפתח לאט לאט, אני נמצאת בכל המפגשים והארועים המשפחתיים ומרגישה מאוד בנוח. חשוב לי להיות בקשר עם כולם, לשוחח, להיות מעורבת ולא לשבת בצד ולהתבייש. ביקשתי מצפריר והוא נתן לי ספר על ארכיטקטורה בקיבוץ, ואני נהנית מאוד לקרוא בו (ראו תמונה).

יערה הוסיפה בסיום השיחה שהיא יודעת שזכתה בלני ושלא לכולם יש מזל כמו שלה לזכות במישהי נעימה ונחמדה כמוה. שאלתי את יערה אם יש לה תמונה משותפת עם לני. היא אמרה שאצלם במשפחה "פחות נוהגים לצלם" אבל הסכימה לבקשתי לצלם את שתיהן בפוזה שנדמה לי שמשקפת את הקשר החם ביניהן.

גבעת חיים משנה פניה בשנים האחרונות. אנחנו כבר לא קיבוץ שהיה פעם. מסרנו עצמינו לניהול של מספר אנשים נבחרים שרובם המכריע אינו משלנו אפילו, ואילו אנחנו ברובינו חדלנו להיות מעורבים. נהיה לנו נוח לקחת נהגים שיובילו אותנו, אפילו אם פה ושם יש חריקות, עדין המכונית נוסעת – יש מי שמשגיח.
נראה לי שלא לאורך זמן. את הדלק למכונית הזאת אנחנו משלמים והוא יקר, ולא תמיד הנהג לוקח אותנו לאן שרצינו.
חשבתי לתומי שאותם מנהלים הם משכמם ומעלה, ויש אח גדול שמשגיח על כל העסק הזה שנקרא עדיין קיבוץ. שוב ושוב אני מגלה שחדלנו להיות בעלי הבית כאן: מסגרות שנקבעו נפרצות, יעדים שרצינו להגיע אליהם מושגים במחירים שבינם לבין המטרה אין אפילו דמיון.

אני משתדל לכתוב בכללי אבל נאלץ לחדור גם לפרטים:

נבנה כאן פאב במטרה למלא פעילות חברתית פנימית שלנו בלבד. והנה תוך תקופה קצרה הפך המקום לפעילות מסחרית מלאה. בתקציב ההקמה של המקום (אם היה בכלל) כמובן שלא עמדנו. לא זכור לי גם שעמדו בהחלטה לבחון את פעילות המקום מחדש לאחר תקופת הרצה.

גן משחקים כפי שקוראים לו והוא אינו אלה מתקן אחד בלבד, בהשקעה של מאות אלפים – היה בתכנית? עמדנו בתכנית? החריגה בשמים.

אגב חריגות – מדי שנה בעקביות מבוצעות חריגות בקנה מידה לא קטן. המסגרות התקציביות נפרצות, והכלבים כבר לא נובחים יותר והשיירה כמובן שעוברת – אף אחד לא לוקח אחריות, ולא משלם מחיר.

נראה לי שגם בשטח הקיבוץ עצמו קורים דברים מוזרים שציבור החברים אינו מעורב בהם: אני מתכוון למחסומים שתוקעים בכל מקום שרק אפשר. מה? הילדים שלנו הם כאלו שיש רק בגבעת חיים? והנהגים שלנו הם כאלו לא אחראים? אפשר לחשוב שיש כאן תנועה כזו סואנת. ואחרי יומיים מזיזים את המחסומים שוב.

ומה עם מגרשי החניה סביב מרכז העסקים/קופ"ח? מי החליט? האם זה פורסם? מי ישלם? זה ברור.

בא לי לכתוב גם על הפרדס והאבוקדו שלנו: יוצא לי להגיע לאזור המטעים בקובני לפחות פעם בשבוע. האזור נראה כאילו נטשו אותו לאחר סיום הקטיף – עשבים וקוצים מכסים את העצים עד לגובה הצמרות, רבים רבים מהם יבשים לחלוטין – מתים! בין השורות בקושי ניתן לעבור. מילה אחת – בושה.
אולי מה שרחוק קצת מהעין, רחוק גם מהראש והלב של אלו שאמורים לדאוג גם לענף הזה. אגב בפרדס/מטעים רשומים שני חברים בלבד משלנו…
ידוע לי על מספר חברים צעירים לאורך השנים שהביעו רצון להיכנס ולהשתלב בעבודה בענפי חקלאות שונים, וכן לריכוז המשק. משום מה ולא ברור למה הם לא אתנו היום, וגם לא ישובו. אנחנו הפסדנו מזה. אינפורמציה כזו אינה נמסרת לציבור. לתומי חשבתי שחקלאות כבר לא פופולרית. ובכל זאת מסתבר שיש עניין ויש כאלו שרצו לקחת את האתגר הזה. אולי המדיניות היום היא שתאילנדים יכולים לעשות את הכל.
אגב תאילנדים – מישהו התקרב פעם למגורים שלהם? זוהמה וסירחון, כמו מחנה פליטים ושוב מילה אחת – בושה. אנשים אילו הם בני אדם, בדיוק כמונו ומגיע להם לחיות כבני אדם, לא כמו חיות.

אני יכול לשבת ולמלא דפים על דפים אבל אסיים.
אמנם אני כבר לא רלוונטי, אבל אני עדיין מרגיש שייכות למקום הזה. כאן הבית שלי. נדמה לי שישנם עוד כאלה בנינו שיסכימו עם רוח הדברים, וגם אם הם בוטים משהו. הם מהלב.

תגובתו של ברוך גשן:

גילי שלום,
לצערי לא הופתעתי ממכתבך.
אין לי כל רצון להתעמת עמך ולהוכיח כמה אתה לא צודק בהרבה מהעובדות לכאורה שהצגת. זה יהיה סתם העלאת המתח ובזבוז זמן.

בגדול, אנו בהנהלת הקיבוץ: אני, המנהלים, חברי וועד ההנהלה (שנבחרו על ידי הציבור) ועוד אנשים אחראיים ומרכזיים עובדים ומנסים בכל יכולתנו שבית גבעת חיים יהיה עד כמה שיותר בית טוב והחלטות יתקבלו בשקיפות.
אני משוכנע שרוב הציבור רואה, יודע ומעריך.

יש לי הצעה פשוטה – קח פיקוד, אתה שיודע לעשות יותר טוב, צא לדרך.
במהלך 2018 מתחלף יו"ר, בסוף 2018 מנהל קהילה וכן יבחר וועד ההנהלה חדש.
אנא הצג עצמך לאחד התפקידים. אם תבחר פתוחה בפנייך הדרך לעשות טוב יותר.
אני בטוח שאתה חושב שתחולל פלאים, אז קדימה.

נ.ב. מדוע אתה לא מציג עצמך כמועמד למועצה?

בברכה ובהצלחה,
ברוך

לגופו של עניין
התפישה הארגונית-ניהולית בקיבוץ נקבעה בהחלטות הקלפי, והיכולת של החבר להשפיע היא להיבחר לאחד ממוסדות הקיבוץ או לתפקידים בקיבוץ. בכל מקרה מפורסמות ההחלטות של ההנהלה, המועצה והאסיפה בצורה שקופה באמצעי התקשורת וניתן לפנות למזכירות לקבל אותם. כחלק מהמבנה הארגוני קיימת ועדת ביקורת ומבקר פנים. לכל אחד מהגופים יש יו"ר ויש כתובת לכל שאלה. כל מה שצריך זה לפנות.

באשר לפאב – לפני כשנתיים הוקם מועדון פאב פנימי בגח"א במטרה לשרת את כלל תושבי הישוב וחבריהם. בהתאם להחלטות נבחנה הפעילות במקום לאחר כשנה ונעשו מספר שינויים. כעת, לאחר כשנתיים, אנו בודקים שוב את מתכונת העבודה בהתאמה ליעדים שהגדרנו.

גן המשחקים ליד החשמליה הוקם לאחר קבלת אישור במוסדות הקיבוץ כנדרש בתקציב מאושר של 150 אלף ₪ (מימון חיצוני מהמועצה) ובפועל צפויה חריגה של כ-20% מתקציב זה.

בהתייחס לחריגות מתקציבים, הנהלת הקהילה עוקבת ומדווחת באופן שוטף על הפעילות הכספית. מדי שנה מוצגת התמונה באופן שקוף וברור מאי פעם לכלל הציבור במסגרת המועצה. ככלל יודעים העוסקים במלאכה שבמסגרות תקציביות של עשרות מיליון ₪, חריגות של אחוזים בודדים הם דבר לא רצוי אך גם שכיח במערכות שכאלה. מי שלא עושה לא טועה… אנחנו עובדים כל הזמן על שיפור הנושא ברמות שונות.

תכנון התנועה בקיבוץ, לרבות מיתון תנועה ומחסומים, נדונים לעומקם במסגרת צוות תכנון, יועצי בטיחות ותנועה, אחראי שטח תפעולי, "צוות זהב" וממלאי התפקידים הרלוונטיים. טיפול בנושא הבטיחות ומיתון התנועה כרוך ביצירת מציאות שלעיתים מקשה על חלק מהחברים, אך זאת כמובן במטרה לשמור על בטיחות הילדים והחברים.

פיתוח מרכז השירותים וסביבתו אושרו תכנונית ותקציבית במוסדות הקיבוץ ובוצעו בהתאם לצרכים המתפתחים של המרכז החדש.

ענפי החקלאות הצומח מנוהלים בצורה מקצועית, בהתאם להחלטות שקיבלה הנהלת הקיבוץ בעניין זה. התוצאות המקצועיות והעסקיות מדברות בעד עצמן וחשוב להמשיך לתמוך בעוסקים במלאכה וביניהם חברי גח"א שעובדים במסירות שנים בתחום.

לגבי מגורי העובדים הזרים – קיבוץ גבעת חיים איחוד נחשב למעסיק הגון המקפיד על העמדת תנאי מגורים ומחיה מכובדים ביחס למעסיקים אחרים. העובדים מטופלים בצורה שוטפת וטובה על ידי אנשי הקשר שמטעם הקיבוץ לעניין, והערות בונות לשיפור תמיד יתקבלו בברכה.

אנו פתוחים לשילוב חברים בענפי הקיבוץ ובניהולם. כל חבר או בן קיבוץ שביקשו להשתלב קיבלו יחס אוהד וענייני מתוך מטרה למצוא דרך לשילובם וקידומם במסלול ארוך טווח, ממנו יפיקו כולם. חשוב להבין שלצורך יישום הדבר צריך "שניים לטנגו".

לסיכום, חשוב לנו לומר שביקורת בונה המשקפת אכפתיות ולקיחת אחריות ולא קנטרנות לשמה, תמיד תענה בחיוב. אנו מודעים לכך שבשנים האחרונות הקיבוצים וביניהם גח"א עוברים שינויים הדורשים הסתגלות, ובפרט שאופן ניהול הקיבוץ השתנה, ומעורבות החבר בכל פרט ופרט אינה כפי שהייתה. אנו מקבלים בפתיחות רעיונות חדשים ותמיד מוכנים להשתפר.
קיץ שמח וקריר לכולנו.

כל כך הרבה זכרונות עולים וצפים עכשיו, זכרונות מעצבים.

מרדכי ופרידל שקדי, סבא וסבתא של איתי

כיתה ה', אני רודף אחרי נעה לברון באורווה, מחכה שתיאות לזכות אותי ולו במעט תשומת לב. יום שישי בחדר האוכל, מכינים סנדביצים לביה"ס, שמחים שהפעם רענן השכיל לקנות שוקולד השחר ולא ממרחית, נוכל להחליף אותם בסנדביצ’ים שווים עם החבר'ה ממשמר השרון. אני זוכר את זיגו בטיול משפחות, מכין קפה שחור על כלב גז בתוך סיר גדול כמו העולם. כיתה ו', אני מביט באופני המירוץ החדשות שלי, צוללות עמוק לקרקעית הבריכה, לאחר שגרשון, שנמאס לו שאני מחנה אותן במקום הלא נכון, מימש את איומו. בעיניים דומעות וגרון חנוק, מושפל, אני שולה אותם משם. הלאה, חוזר ביום שישי אחר הצהריים מהצבא, מדים ונשק, ושלווה גדולה שנוחתת עליי מיד בכניסה לשער, קסם של ממש, הגעתי הביתה. אני זוכר את סבתא שלי שנים ארוכות מוכת אלצהיימר בנווה נעם. זוכר ערבי זיכרון בחדר האוכל לאחר הצפירה, אנשים מספרים, קוראים מכתבים, תמונות, שירים. אני זוכר חגים, המון ערבי חג, בבית וינה, בקפה שלאחר ארוחת החג. אני זוכר לוויות של הסבים והסבתות של חבריי לכיתה, של הורים. זוכר קיבוץ אבל, מזועזע ממותם של בנים צעירים מידי. זוכר את דן שגיא מסיע באוטו גולף את הזקנים שלנו.

הרבה זכרונות, הרבה טובים, חלקם רעים, אבל זה הבית, כאן גדלתי, כל מדרכה כאן היא יקרה לי כל כך, הלכתי בה כל כך הרבה פעמים, כל עץ, הם חלק מהנוף הפנימי שלי. זה יכול היה להיות גם אחרת, ואז גם אני הייתי מישהו אחר, שזה אולי דווקא טוב, אבל כך בכל אופן זה היה, וזה בכל אופן מי שאני. ואני כותב.

קיבוצים רבים שהחליטו עקרונית על שיוך בעבר, עוצרים את התהליך ופותחים מחדש את הדיון בנושא. ומעטים הם הקיבוצים שביצעו תהליך שיוך מלא. שכן הם מבינים שהשאלה האם לבצע שיוך, אינה שאלה כלכלית (למרות שיש לה משמעויות כלכליות כבדות) אלא בראש ובראשונה שאלה של אופיהמקום שאנחנו רואים כאן לנגד עינינו בעשרים השנים הקרובות. של איכות חיים במובן המיידי ביותר שלה. בתקופה שבה העולם סביבנו מחפש שורה תחתונה של רווח, הופך ליותר ויותר אינדבדואלי, איש איש לעצמו. עולם ההמפריט את כל השירותים הבסיסיים (בריאות, רווחה, חינוך). בעולם כזה, בתוך "בועה" שבנינו לעצמנו, יש לנו אפשרות לקבוע לעצמנו סדר עדיפויות חברתי/כלכלי. לבחור להשקיע בבריאות, סיעוד, פנסיה, חינוך, תרבות, נוי וכו'. ואת האפשרות הזו אנו מעמידים בסיכון, בעיני, אם נבחר לשייך.

בתים בנקודה

זאת מפני שהמצב הזה, בו אנו קובעים לעצמנו סדרי עדיפויות, הולך להשתנות, להערכתי, בצורה קיצונית ברגע שהקיבוץ יעבור שינוי דמוגרפי מואץ כתוצאה מהשיוך הקנייני. וזאת משתי סיבות: ראשית, כיוון שברגע שהבתים יהיו שייכים לתושבים הם יוכלו למכור אותם לכל המרבה במחיר. שנית, אם נחליט על שיוך, לאחר שנמצה את מכסת 375 הבתים עליהם אנו מקבלים הנחה, כל בית נוסף יחויב בתשלום כמעט מלא על הקרקע (900 אלף ש"ח). עובדה זו תקשה ביותר על רוב בני הקיבוץ, ואף תעשה זאת בלתי אפשרי, עבור חלקם, לבנות כאן את ביתם. ובכך אני חושש כי נגדע את המשכיותה של הקהילה האורגנית הזאת: סבא, אבא, נכד, דודה ודוד, גרים יחד, מכירים אחד את השני, רואים אחד את השני, דואגים אחד לשני (לפחות קיים הפוטנציאל לכך).
אל עליית מחירי הדיור והרחקתו מלהיות בר-השגה מצטרפת העובדה כי אמירת הן לשיוך משמעה לאפשר למדינה לשווק חלק מקרקעות הקיבוץ לכל אזרחי המדינה. כלומר ההחלטה מי יהפך להיות תושב המקום, שותף בקהילה, לא תהיה יותר בידנו, הקיבוץ. אנחנו בעצמנו נביא למצב בו הקיבוץ הופך יעד למשפרי דיור מהסביבה, לעליה תלולה של מחירי הבתים ובטווח זמן בינוני-ארוך לכך שבני הקיבוץ לא יוכלו לאפשר לעצמם לקנות בתים בקיבוץ בשל מחיריהם הגבוהים (כפי שקורה כעת בקיבוצים ששייכו לפני זמן רב, ראה דוגמת גשר-הזיו, מגל). במצב כזה שבו כמות הולכת וגדלה של החברים הם חסרי זיקה פנימית למקום ולאנשים, גם אין לצפות כלל ליחס סולידרי. אני מודאג, שכן קשה לי לדמיין את דני, משפר דיור מנתניה, מגלה עניין בהגר גילה שזקוקה עכשיו לשירותי הנווה נעם? יש מוסד ביטוח לאומי והוא הכתובת, זו לא אחריות שלו! וקשה לי לדמיין את המוטיבציה של שושי, משפרת דיור מחדרה, לסבסד בכספי המיסים שהיא משלמת את הגנים היקרים האלו. מדוע? היא מכירה גן ויצ"ו בחדרה שם רגילה הייתה לשלם 900 ₪ בחודש ולא 3000 ₪, כפי שנהוג כאן. ומה איכפת ליוסי, שהגיע מתל אביב, מערבי החג או מערב אלתרמן בבית וינה? יש אולם תרבות בנתניה ומי שרוצה לראות הצגות שיסע לשם. ואם כבר, אז גם ההשקעה הזאת בנוי נראית לו מוגזמת ביותר, שכל אחד יטפח את הגינה שלו וזהו. והרשימה עוד ארוכה ארוכה… קיימת אפשרות אמיתית כי ברגע שיווצר פה גרעין מספיק גדול של אנשים חסרי זיקה פנימית למקום, הם יוכלו יחד לשנות, ללא קושי רב, סעיפים בתקנון הנועדו לאפשר את אורח החיים שציינתי קודם.

ומה עם השטחים והמבנים הציבוריים? אנו מסתכנים בכך ששטחים אלו יופקעו, בתהליך של שיוך, מידי הקיבוץ ויהפכו להיות (כפי שקורה במספר קיבוצים) בפיקוח ובאחריות המועצה האזורית: גנים, נווה נעם, סביום, מועדון, בית וינה ועוד.
כאמור, קיבוצים רבים מבינים את התהליך שאני מתאר כאן, ולכן עוצרים את תהליך השיוך הקנייני. למעשה, קיבוצים ספורים בלבד בצעו שיוך קנייני עד הסוף, ומאפייניהם שונים לחלוטין מאפיונה של גבעת חיים. רובם המוחלט הם קיבוצי קו עימות או פריפריה או קיבוצים שבשל איום כלכלי-קיומי, נאלצו למכור מגרשים 'החוצה' על מנת להמשיך לקיים את הקיבוץ.
ויחד עם זאת, אנחנו, כמו קיבוצים רבים, רוצים להמשיך לקלוט ולבנות ומעוניינים לתת לחברינו את האפשרות להוריש את דירתם לבניהם. ולכן, יותר ויותר קיבוצים פועלים במודל "הסדרת זכויות". במודל זה, מנהל מקרקעי ישראל, לאחר שהקיבוץ מודיע שהוא אינו מתכוון לשייך, יוצא משטח המחנה וחותם על היתרי בניה. במקביל, תקנונים פנימיים מבטיחים את הורשת הזכות למגורים בקיבוץ לבני המשפחה. כלומר, גם בניה וגם הורשה בפועל. בכוונתי להציג את המודל העדכני הזה בפני ההנהלה וצוות ההיגוי כדי שיעלה לדיון ציבורי. אימוץ מודל זה, יאפשר להוציא לפועל את שכונה ג', במחירים שהיו נהוגים עד כה בקיבוץ, ולא פחות חשוב מכך, יאפשר לנו לשמור על הצביון המיוחד של המקום היקר הזה.

לסיכום, על פי המודל המוצע של "הסדרת זכויות":
1. אפשר לקבל היתרי בניה מהמנהל באופן די מידי.
2. אפשר לשמר את זכות ההורשה בפועל של דירות החברים.
3. אפשר לשמר את אורח החיים הקיבוצי הייחודי שרקמנו לנו כאן. ואפשר לדאוג לכך שבני הקיבוץ, גם בעוד חמש ועשר שנים, יוכלו להקים כאן את ביתם.

מקווה שנפעל בחכמה וברגישות, וננווט את דרכינו באופן שקול וזהיר במים הסוערים..
אשמח מאוד להערות, השגות, שאלות וגם ביקורת שעולה מתוך הקריאה. אפשר לעשות זאת באתר הקיבוץ, בדף הפייסבוק ומי שמעוניין באופן אישי, גם במייל: Giloitai@gmail.com

אביגייל קולייר

הרומן שלי עם תאילנד התחיל לפני אי אילו שנים במסגרת מסעי בן 4 שנים בעולם. כתרמילאית ממוצעת ביליתי בטרק בצפון, איים בדרום וקצת מקדשים, שווקים, (שוק צף), קניות בבנקוק. משהו כמו חודש.

שנים מאוחר יותר הגעתי לשם עם רוברט בכוונה לבדוק אפשרות אימוץ. מתוך 7 החדשים שבילינו שם, חרשנו את צפון מזרח תאילנד, שהוא אזור לא מתוייר ושם, נאמר לנו, יש סיכוי שנמצא. זהו אזור עני מאד ומשם באים רוב העובדים הזרים וגם, להבדיל, הנערות בתעשיית המין הפורחת בבנגקוק. במהרה למדנו שבתאילנד אין אפשרות לאמץ כי אין ילדים מיותרים. (או שמוכרים אותם לתעשיית המין). את רוב שארית הזמן בילינו על אחד האיים, בבקתת עץ קטנה על החוף, באתר שקט, ללא חשמל בבקתות, ללא ברזי מים ולא פופולארי מדי, שנוהל ע"י 6 עלמות חמד. מכיון שסה"כ, on & off, היינו שם כ-3 חדשים, התיידדתי מאד עם הבנות. למדתי את השפה, לבשל, להתקלח עם דלי מים, לכבס כמוהן. הן חשפו בפני, ה"פרנג", קמצוץ מהחיים שלהן. הזמינו אותי לחדר המגורים שלהן, שהיה ממוקם מעל לחדר האוכל הגדול, וכולו מרוצף מזרונים. שם ישנו כולן, כולל הילדים. לכל אחד – מזרון, שהוא הפינה שלו/ה. יום אחד הזמינו אותי לטיול למפל נסתר, אותו הן מנצלות למקלחת זורמת. כשהתפשטתי לגמרי, מיד כיסו אותי בסורונג, שהוא בערך פריט הלבוש היחידי בו משתמשות הנשים (וגם אני) על האי. כך למדתי גם מידה של צניעות (שמסתבר שלנו, המערביות, אין בכלל…) וגם איך להתקלח לבושה למחצה ולהגיע לכל פינה בגוף…

המטבח התאילנדי שונה מאזור לאזור. בצפון מזרח הארץ אוכלים הרבה בשר (בעיקר חלקים פנימיים די מגעילים ולא מבושלים…), אורז וקצת פיקנטי. בבנגקוק חוגגים בכל שווקי האוכל ודוכני הרחוב. בעיקר אהבתי את הסאטה והעוף על הגריל עם מנת אורז דביק ארוזה בעלי בננה, ולקינוח, פלח אבטיח או אננס (רגע לפני שבוזקים עליו מלח ופלפל חריף!). בדרום אוכלים הרבה ירקות, אורז, אטריות וחריף מאד! באיים, מין הסתם, הרבה דגים ומאכלי ים. בד"כ איני חסידה של מאכלי ים אבל בכל ערב, כשהבנות הכינו ארוחת ערב לעצמן, שכללה את מה שנתפש באותו יום בחכה, הריחות שעלו מהמטבח גירו את כל חושי. מידי פעם הוזמנתי להצטרף לחגיגה וממש התאהבתי!

כשגרתי בעיירה הקטנה באנגליה, משהו קטן מחדרה, נפתחה שם מסעדה תאילנדית ואני הייתי שם לקוחה קבועה. עד כדי כך שהרבה פעמים ישבתי לאחר כבוד לאכול במטבח, תוך צפייה באמה של בעלת המקום, שהייתה הטבחית הראשית, ולמדתי ממנה להכין את המאכלים האהובים עלי. סרינה, הבת, דאגה לי למצרכים להתאמן בבית.

כשהתחלתי לעבוד עם התאילנדים בקיבוץ, רעננתי בעזרתם את השפה הדלה שבפי לרמת תקשורת בסיסית. רובם, כאמור, מגיעים מצפון מזרח אך יש גם מהדרום. פתאום כל הזכרונות מטיולי בתאילנד ודרך החיים חזרו. עם הקבוצה המקורית היו לי יחסים מצויינים ומידי פעם הזמינו אותי לאכול איתם. ירקות, עוף והרבה אורז דביק. הם למדו שאיני אוכלת דגים וחריף מדי (לא כמוהם!) וכיוונו אותי לצלחות הנכונות. הם מבשלים לעצמם, מגדלים את רב הירקות מזרעים שמגיעים אליהם מהבית. את שאר המצרכים – קונים במכולת התאילנדית המגיעה אליהם מידי פעם על גלגלים. פעם בחודש בערך קונים חזיר, שוחטים, מחלקים למנות ומקפיאים. בד"כ אחד או שניים מבשלים לכולם. לארוחה – כולם יושבים במעגל, סביב הקערות עם התבשילים. לכל אחד יש כלי נצרים קטן עם אורז דביק. לוקחים כדור אורז ביד אחת ובשניה  – מהקערות במרכז והופ – לפה! הכל בידיים ובמנות קטנות, עם הרבה רעשי שאיבה… אטריות, מרק ומאכלי אורז רגיל אוכלים בעזרת כף ומזלג. למדתי גם מהם חלק מהמתכונים שלהם והפכתי לקוחה קבועה של המכולת התאילנדית. המצרך הפופולרי ביותר אצלנו בבית הוא אורז דביק. כל תאילנדי צורך בחודש שק בן כ-25 ק"ג. אצלי הולך שק בחצי שנה בערך וארוחת BBQ  ללא אורז דביק היא כמו חומוס בלי פיתה…

אני מצרפת מתכון אהוב עלי במיוחד, לקינוח של אורז דביק עם פרי.

• 2 כוסות אורז דביק
• קופסא חלב קוקוס
• 2 כפות סוכר, דבש או מייפל
• קורט מלח.
• מנגו או בננה חתוכים לקוביות או פרוסות.

הכנה:

האורז הדביק הוא אורז מיוחד שנקרא כך. יש להשרותו במים כמה שעות. להכנה יש לאדות אותו כחצי שעה עד שהוא רך.

מחממים את חלב הקוקוס עם הסוכר והמלח. מוסיפים מתיקות לפי הטעם.

הגשה:

בקערית שמים גוש אורז, כמה חתיכות פרי ומעל זה מוזגים את חלב הקוקוס.

מעדן!

שיחה על חקלאות ופילוסופיה עם יגאל מוהר

יגאל, רצינו לחקור איתך את עניין החקלאות, האם עדיין יש תוכן במושג הזה?

יצא לי לדבר בזמן האחרון על דן הורוויץ, הבן של יענקל'ה, שהוא רפתן, ובן של רפתן.  בטח בעולם של היום, צעיר כמו דן, אומרים לו: "או קיי, אתה רפתן, מה הלאה?"  זה משהו שקצת חבל לי ברמה האישית על אנשים שלא מרשים לעצמם בגלל לחץ חיצוני להגיד "או קיי, הוא רפתן, זה טוב, זה מכובד" לא חייבים להיות איש היי טק עם שניים, שלושה תארים.  אפשר להסכים שפעם הגזימו בקיבוץ עם הדרישה לעבודת כפיים ועצרו אנשים שזה לא התאים להם מלהתפתח בכיוונים אחרים. גישה שעדיין מכבדת את החקלאות ויותר באמצע היא טובה יותר, נכונה יותר, בעיני.

רגע, נתחיל ממך ומההתחלה, מתי פעם ראשונה התוודעת לעניין של "להיות חקלאי"?

גדלתי בבית של חקלאות, אבא שלי היה חקלאי, ואמא שלי הייתה ממש לא חקלאית וגם, דרך אגב, ממש לא קיבוצניקית. בתור ילדים עבדנו במשק ילדים. זה היה מובן מאליו שעובדים בחקלאות, העולם שגדלנו בו היה עולם של חקלאות, במשימת בר מצווה כל ילד בחר ענף, ואני בחרתי גידולי שדה, כי אחי עבד שם. לכן רציתי להיות שם, ועברנו לעבוד בענפים, בכיתה י' או ט'.

מה זה היה? טרקטורים? שדות?

לא, את הטרקטורים ראינו מרחוק. הייתה היררכיה ברורה וכילדים, כמעט לא נהגנו בטרקטורים. היו כאלו מקלים שהרשו לילד לנסוע על הטרקטור לעיתים רחוקות, והיו מחמירים שרק נתנו לנו ללכת ברגל ולא להתקרב לטרקטור. גם כשנסענו לשדות, לא יעלה על הדעת שילד ישב במושב הקדמי ליד הנהג. הייתה היררכיה מאוד קשוחה.  ותחרות מאוד גדולה בין הענפים והיית חייב לעמוד בה. אז אני לא זוכר את עצמי חושב על עצמי כעל "עובד בחקלאות" במשמעות מיוחדת, מה שכן היה משמעותי בעיני זה שאנחנו עובדים בענפים ה"גדולים", "של המבוגרים", סוג של מבחן שאתה חייב לעמוד בו, ואתה נבחן בו כל רגע, עבודה פיזית קשה.

ההרגשה המשמעותית של העבודה בחקלאות  באה יותר מאוחר, בצבא ואחרי הצבא, כשהתחלתי להיחשף לדעות פוליטיות שונות, כיבוש, ארץ ישראל השלמה, כיבוש האדמה. אז עלתה בי  הידיעה שיש בי חיבור לאדמה כיוון שעבדתי את האדמה.

אז מתי הייתה החלטה שזה מקצוע שאתה רוצה לעסוק בו?

אז עלה העניין של שנת חופש שיכלת לצאת אליה אחרי שנתת שנתיים בענף. ואז התחילו דיבורים על מה עושים אחרי הצבא, הייתי קרוע בין החובה והציפייה הברורה לחזור לענף ובין הרצון לצאת לעולם. ולמושג של חקלאות לא הייתה עדיין משמעות, העולם שגדלתי בו היה מאוד ברור ולא עלתה עדיין המחשבה של מימוש עצמי. המימוש העצמי היה להשתלב בקולקטיב, הוא לא עמד בסתירה לציפיות והדרישות של הקולקטיב.

אבל גם בתוך הקולקטיב כבר התחילה להיות אז אופציה אחרת, של עבודה יותר ניהולית, לא עבודת כפיים?

למרות שכבר התחילה עבודה בגת אני לא זוכר לא חלוקה בין מנהלים ועבודת צווארון לבן ובין עבודת כפיים וצווארון כחול. גם בגת עבדו קשה, היה גם פן חקלאי של עיבוד פרי.

אז מתי זה כן צץ, הרי באיזה שהוא שלב אנשים התחילו לזנוח את החקלאות?

לא יכול להיזכר בנקודת זמן ספציפית, זה היה תהליך זוחל. היו אנשים שעזבו כי הם רצו משהו שאפילו לא רצו להילחם עליו מול הקיבוץ, והיו כאלו שניסו במסגרת הקולקטיב לבקש. היו בקשות לצאת ללימודי רפואה, ופשוט לא נתנו להם, לא נתנו. זה מדהים , בין דור המייסדים היו אנשים עם תארים של רפואה ועריכת דין ואפילו אמנות קלאסית, ולבנים שלהם היה מבחינתם רק יעוד אחד– החקלאות.

אני זוכר את אמיתי נחמני שחזר מהצבא ובנו עליו לרכז את הפרדס. ואחרי זמן קצר בפרדס הצבא ביקש ממנו לחזור לתפקיד בצבא, והיה צריך את ראש אמ"ן שיגיע לשכנע את האסיפה שאמיתי ישוחרר מהפרדס לטובת תפקיד בצבא. זה לחלוטין לא היה מובן מאליו שאפילו בשביל תפקיד בכיר ומיוחד בצבא, ישוחרר מי שראו בו מרכז הפרדס העתידי. מדהים! שראש אמ"ן יבוא לאסיפה של "פקקתה" קיבוץ, לבקש את רשותה – לא יאומן !

מה היום? איפה אתה רואה את החקלאות היום? האם יש עוד ערך שגבעת חיים תישאר עם עוד איזשהו אופי חקלאי?

באופן אישי, אני משוגע על להסתובב בשטחים החקלאיים, לראות חקלאות, שדות ופרדסים. אני מניח שלילדים שלנו זה טוב לגדול בתוך עולם כזה שיש בו ירוק , גידול,  לא רק מחזורי עונות אלא גם מחזורי גידול בקרקע וחיבור משמעותי לקרקע ולסביבה. דבר נוסף הוא שבכדי שמדינת ישראל תוכל  להרויח  ביושר את הטענה שלה על האדמה, צריכים ישראלים – יהודים שעובדים את האדמה .

אבל זה לא קורה, מי שמחזיק את השדות זה פועלים תאילנדים. הילדים שלנו מסתובבים בשדות שלא ההורים שלהם ולא הם יעבדו בהם, זה לא ממש שלהם?

תראה, אני רואה שבמטעים נכנס לא מזמן, יונתן מרון, שמרכז את המטעים, שזה יפה מאוד בעיני ואיתו עובדים יואל סמית וגיורא ידיד  בגידולי שדה יש את עירא וזיגו, ברפת את טל אמיתי ואלי שילר ואברהם סינדליס ודן הורביץ. זה לא שחור ולבן, אני מקווה שאני מעריך נכון שהעבודה בחקלאות לא מתה לגמרי. הייתה נטישה לאורך הרבה שנים של צעירים את החקלאות לטובת  מקצועות אחרים, אני מקווה שיש סוג מסויים של חזרה.

למה זה קורה להערכתך?

אין לי הסבר חוץ מחוק כללי שכשהמטוטלת קיבלה זבנג לצד אחד, אחרי זה היא חוזרת ואם לא נוגעים בה אז היא מתייצבת על נקודת האמצע.

אתה עשית חיבור בין פילוסופיה לחקלאות, מה המשמעות של החיבור הזה?

יש מי שעשה את זה לפני, מורדי שהוא מורי ורבי ושלמדתי ממנו הרבה. אני הייתי בדרכי ללמוד חקלאות  ברחובות, עשיתי מכינה בירושלים, והלכתי לשיעור מבוא על הפילוסופיים הקדם סוקראטיים , ואז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, זה מה שאני רוצה ללמוד. ניסחתי את זה לעצמי כך: יש לי מתנה שהקיבוץ נותן לי ואני רוצה לעשות איתה את הדבר הכי טוב לי, ולא לקיבוץ בהכרח. והיה לי ברור שבסוף הלימודים אני חוזר לענף, ועל הפער המקצועי בחקלאות נתגבר בעזרת החקלאים הוותיקים בענף, מדריכים, וספרים. וככה נשארתי בירושלים ולא הגעתי לרחובות.

יש חיבור בין פילוסופיה ובין חקלאות, הפילוסופיה מתעסקת בשאלות הבסיס של הקיום האנושי, גם בחקלאות יש עיסוק בשלושת היסודות הבסיסיים : אדמה, אויר ומים.

בפילוסופיה יש הרבה מאוד שאלת שאלות. החיבור שאני מצאתי הוא יותר בהכרה במה שקוראים בפילוסופיה המערבית "סתירות".

בקיבוץ שגדלתי בו לא היו לכאורה סתירות.  אולם עוד לפני הלימודים כבר ראיתי את הסתירות באידיאולוגיה של הקיבוץ, בפער בין האמירות התיאורטיות לבין המציאות בשטח. בלוגיקה של אריסטו יש כלל ברזל- על כל  טענה חלה הדרישה להשיב אם היא אמת או לא אמת ואין אפשרות נוספת. הקיבוץ היה אריסטוטלי במובן הנ"ל.

כשאתה ממשיך ללמוד פילוסופיה אתה מבין, שלא כמו אצל אריסטו, תיתכן אפשרות שלישית. שאין הכרח להימנע מסתירות.יש להן קיום בעולם.

אבל היום בקיבוץ יש הרבה סתירות, תהיות, שאלות, חוסר וודאות?

בקיבוץ כמו בבני אדם הסתירות קיימות בין אם אתה רוצה ובין אם לא. הסתירות קיימות, גם מתחת לפני השטח,  ואי אפשר להתכחש להם, לא לאורך זמן.  כשאתה נותן להן לגיטימציה ואתה מבין שאפשר להיות חלוקים גם על דברים שפעם היו תמימי דעים ביחס אליהם., זה מחזק כל עוד לא מתמכרים לזה, כל עוד עושים את זה במידה.

תן דוגמה לסתירה מובנית כזאת שהרגשת בה בעקבות הלימודים?

למשל, במציאות עבדנו בחקלאות מאוד מתועשת, מצצנו את האדמה הזאת עד לשד עצם. זה שונה מחקלאות שבה אתה רואה באדמה נכס, שאתה רואה בה את הדבר המשמעותי ביותר  שעליו יש לשמור ובה צריך להשקיע מחשבה ולא לחשוב על איך אני מוצץ ממנה עוד ועוד ועוד.

החקלאות  שגדלתי לתוכה לא הייתה כזאת, היא הייתה חקלאות מתועשת של הדברה וריסוסים, הידוק קרקע ע"י טרקטורים גדולים, ללא מחשבה על שימור האדמה ועל ראייתה כנכס שביר שיש לשמור עליו.  אז הייתה סתירה מובנית בין המציאות והאופן שבו התנהל הענף ובין האידיאולוגיה והפראזה שראתה את האדמה כערך ונכס חשוב מעין כמוהו.

עם זאת, הייתה גם מוטיבציה מאוד גדולה להגיע לתוצאות הכי טובות שיש והייתה גם הצלחה בזה. משהו חיובי של מצוינות ורצון להשתפר כל הזמן.

אבל יש גם בחקלאות משהו נטול סתירות. יש את עונות השנה, יש חוקיות בסיסית שלא משתנה. יש מצד אחד עולם של סתירות ותהיות ומצד שני עולם מאוד ברור, שורשי, עונות שחוזרות על עצמן, איזה דינמיקה פשוטה שעומדת בסתירה לתהיות הפילוסופיות.

לסיום, ביקשתי מיגאל לצלול לנבכי הזכרון ולדלות משם כמה מושגים שהיו פעם, וכבר כמעט לא קיימים היום, מעין תמרורים של העבר שהורדו מצידי הדרך. הנה כמה דברים שהוא העלה (א.ז.)

מושגים שכבר לא קיימים בשבילי

בגדי עבודה – כבר לא מסתובבים. יש עוד כמה אנשים שעובדים עבודת כפיים בחקלאות. עדיין רואה אותם מדי פעם בחדר האוכל.

ענפים – כותנה, הודיה, פרדס ,רפת. המקומות עוד קיימים, אבל זה מנותק ממה שאצלנו היה ענפים. ה"ענף" אז היה מכלול של כמה דברים, מעין קבוצת השתייכות.

קפה בוקר של מוסא – לכל אלו שקמים מוקדם. קפה בחדר אוכל בחמש בבוקר.

אריזת אוכל – ארגזים מיוחדים מעץ של אוכל לעובדים בשדה שרחל אייכנשטיין הייתה אורזת.

חדר אוכל של הכותנה – אירוע חברתי מאוד רציני, ארוחות הבוקר.

גיוסים לעישוב בכותנה – מארבע וחצי עד רדת החמה. כל חבר מקבל דסקוס. מתיישרים בשורה, כל אחד עם חברו מימין ומשמאל.

לכבוד חג השבועות החלטתי להקדיש את הפינה למפגש עם קבוצת העובדים מתאילנד החיים בינינו ועובדים בענפי החקלאות בקיבוץ.

הנפשות הפועלות:

עומדים, מימין: נאט, פיה, ג'ירסאק (BOO), אופס, ניראן (טי). יושבים, מימין: פיג'אק (ג'אק), צ'וצפון (פון), סתיאן. לחץ להגדלה

גילאים: נעים בין 31-39, זקן החבורה (סתיאן) בן 43.

סטטוס משפחתי: כולם מלבד נאט נשואים, לכולם  מלבד נאט ופיז'אק יש ילד או שניים.

אזור מגורים: בתאילנד – צפון מזרח המדינה, האזור היותר עני והפחות מתוייר. רובם מהעיר אודון, עיר גדולה. הם מקושרים אחד לשני כי כשאחד עוזב הוא דואג להביא במקומו מכר מאותו האזור.

בגבעת חיים – גרים במתחם מאחורי מגרש הסקווש, קרוב לבריכה ולבית הקברות.

תקופת השהות בקיבוץ: בין שנה לשלוש שנים. המקסימום שתאפשר להם הויזה הוא חמש שנים.

שכר: מקבלים שכר מינימום + תנאים סוציאליים הקבועים בחוק.

אופן התנהלות הראיון: אביגיל תיאמה את הביקור, ניסתה להשיג מתורגמן אך זה לא יצא אל הפועל. נעזרנו במתורגמנית שנודבה למשימה ותירגמה דרך הטלפון את שאלותי. אביגיל הרשימה ביכולתה להכניס במשפט אחד מילה בעברית, מילה באנגלית ומילה בתאילנדית, ואיכשהו הבינו אותה. הדיבור היה מאוד מינימלי, אולי בשל מחסומים של שפה ותרבות ואולי בגלל שהם לא רגילים להתראיין. אביגיל הוסיפה שכשהם מחייכים הרבה היא יודעת שזה סימן לכך שהם נבוכים. בשלב הצילומים היתה התלהבות גדולה.

המתחם: חצר שכאילו לקוחה מעולם אחר,שבה הכל ישן ובלוי, מבנים יבילים ישנים מסודרים מסביב לחצר פנימית שבה גיבוב מרתק של מציאות שהחבר'ה אספו וקיבלו, סככת אפניים (כלי רכב מאוד חיוני כדי להגיע לחליבה בזמן וכדי לנסוע לבקר חברים באזור) בה תלויים תיקי הקטיף והכובעים של העובדים בפרדס, פינת אוכל (וגם סלון) פתוח החוסה בצל עצי האקליפטוס הגבוהים, המורכב משולחן עץ רחב ידיים עם ספות מסביב, לידו מטבח פתוח שבו הכל נראה מאורגן ומסודר ומזכיר מטבח שדה של יחידה צבאית, מחסן אוכל עם שקי אורז עצומים, חדר טלויזיה קטן, מבנה מקלחות ושרותים ציבוריים וגן ירק. חתולים רבים מסתובבים במתחם והם מאכילים אותם (בניגוד לאמונה הרווחת בקרב חלקים מאיתנו – תאילנדים לא אוכלים חתולים או כלבים). אביגיל הדגישה שהם סידרו וניקו את המתחם לכבודנו (ואני ניסיתי לדמיין איך המקום נראה כשהוא לא נקי ומסודר…)

גן הירק:

תירס בגן הירק

מטופח ומרשים, כולם לוקחים חלק בטיפוחו, כל הירקות צמחו מזרעים שיובאו מתאילנד.

טי במטבח

מה מבשלים במטבח: מבשלים לפי תורות. כולם מעידים כי הטבח הטוב ביותר הוא טי, אשר אוהב להכין סלט פפאיה חריף וקארי במבוק עם עוף ואורז. פעם בכמה זמן הם קונים חזיר חי, שוחטים אותו ותוך מספר שעות מסודרות במקפיא הגדול שקיות של בשר חזיר טחון שנחתך כולו בסכין.

תעסוקה בשעות הפנאי: נחים הרבה, רואים בטלויזיה סרטים מתאילנד שמביאים או מקבלים מחברים. מבלים עם חברים מתאילנד שעובדים  בישובים הסמוכים אחיטוב וגח"מ. משחקים טאקו – משחק שהוא שילוב בין כדורשת וכדורעף, אוהבים לשחק גם פיטונג (המשחק הצרפתי Petanque) שבו זורקים כדורים מברזל כדי לפגוע בכדור עץ ממרחק. מיקום המגרש – בפאתי המטבח.

תעסוקה בחגים:

טי משחק פיטונג

הולכים לים ולשוק בנתניה. טיולים ברחבי הארץ – לא בסדרי העדיפויות שלהם. ב-10 ליוני יערכו מסיבה עם חבריהם שבה ייאסף כסף להקמת מקדש באחד הכפרים. אחד מהחברים נדר נדר להקים מקדש ולא יוכל לעמוד במשימה ללא תרומתם של חבריו.

למי מתגעגעים:

האישה ושתי בנותיו של פיאה

רק למשפחות – לילדים ולאשה. כמה מהחבר'ה הביאו בשמחה על פי בקשתינו תמונות של משפחתם. פיאה מתגאה בתמונה של אישתו היפה ושתי בנותיו החמודות (בנות שנתיים וחמש). טי מתגאה בתמונת בתו השנייה בת החמש, וסתיאן מוכיח כי הוא אב לבת שכבר אינה ילדה – בת 20.

בתו הקטנה של טי

תדירות הביקורים בבית: כל שנתיים בערך הם נוסעים לחופש של כחודשיים. התדירות נמוכה כי הטיסה עולה להם הרבה כסף אז משתדלים לסחוב כמה שאפשר עד שהגעגועים מכריעים אותם.

מה היו עושים בכסף אילו לא היו צריכים לשלוח אותו למשפחותיהם: מתקשים מאוד לענות על השאלה הזו, לא חשבו על כך עד כה (או שאולי לא הרשו לעצמם להפליג בדמיונות לגבי משהו שממילא לא אפשרי…ע.א.).

מה הם מאחלים לילדיהם בעתיד: Education!!!

בתו של סתיאן

עונים כולם בהסכמה. כי בלי חינוך אין להם סיכוי לצאת ממעגל העוני (ע.א.)

איך הם מרגישים בקיבוץ: אוהבים את האנשים ואת דרך החיים, את הרעיון שהכל נמצא במרחק נגיעה – מערכת החינוך, הכלבולית וכו'. מאוד נח ונעים להם שיש להם גישה למה שהם צריכים.

מה הם פחות אוהבים בקבוץ או בישראל: קשה להוציא מהם תשובה לשאלה. סתיאן מוסיף בחצי צחוק שהוא לא אוהב לעבוד קשה מדי ברפת.

ג'אק והתרנגולת

ברגע האחרון: גיליתי עוד פינה נסתרת לאחר שעקבתי אחרי קריאות תרנגולים שנשמעו ברקע. החבר'ה מגדלים תרנגולות בכלוב גדול מאחורי סככת האפניים. פיז'אק מספר שהם נהנים מהביצים שהן מביאות להן.

אביגיל מעדכנת

עצי הפפאיה. איך מעבירים?

שבקרוב ייאלצו להעתיק את מתחם המגורים שלהם למיקום אחר בקיבוץ, שכן הוא שוכן על ציר שכונת הבנים המתרחבת שתיבנה בעתיד הקרוב. פיז'אק מוטרד בעיקר מכך שיצטרכו למצוא דרך להעביר את עצי הפפאיה הגדולים שנטעו מסביב לגדר, כי בלעדיהם  לא ניתן יהיה להכין את סלט הפפאיה שהם כה אוהבים.