לפני כמה שבועות הוקרן על הדשא, מול הפאב, "הרבי קפוארה" סרטו הדוקומנטרי החדש של ברק היימן שגיבורו הוא מיכאל (מיקי) חייט, בנם של מור (בת קיבוצנו) ויעקב חייט ונכדם של ניצה וגדי גיל.

בשיחה לאחר הסרט העניקו מיקי וברק קרדיט לניצה וגדי, סבתא וסבא מעורבים ומשקיעים, שקידמו את קירובם של מיקי ושאר הנכדים לעולם החילוני דרך ספרות חילונית, חשיפה למחשב ולאורחות החיים החילוניים בלי יציאה בשאלה אך עם הרבה אהבה, חינוך, תמיכה, טיפוח וקירבה.

מיקי התאהב בקפוארה והתחבר לאמנות התנועה הזו, כשראה בחתונתם של רותי ואמיר גיל (בנם של ניצה וגדי ואחיה של מור) מופע קפוארה מדהים שהעלו אמיר וחבריו. הוא למד קפוארה בתשוקה רבה והפך למורה מצליח ויזם יצירתי, שהנחיל את הקפוארה לאלפי ילדים, נערים ובוגרים בכל הארץ ובעיקר במוקדי האוכלוסייה החרדית שבה יותר ממיליון נפשות וסובלת משיעור גבוה של סוכרת, השמנת יתר, חוסר מודעות לאורח חיים בריא, נשירה גבוהה ממסגרות ונוער בסיכון.

במסגרת עמותת "חרדים לקצב" שהקים, הוא מנסה לשפר את החוסן האישי והבריאות באופן המותאם לחברה החרדית. בנוסף לשיפור בריאות, משמשת הקפוארה גם בפיתוח כישורים חברתיים וככלי חינוכי וטיפולי העומד גם לרשות אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים ומחבר בין קהילות ומגזרים.

מלבד כ-5,000 משתתפים בחוגים ובהכשרות המאמנים, יש כבר כ-30,000 בוגרי תוכנית "חרדים לקצב", כשמתקיימים 250 שיעורים בשבוע ב-14מרכזים. בנוסף לחדר כושר מאובזר ומצליח, קיים גם "מרכז אסאי", שם ניתן ללמוד מחול, היפ-הופ, זומבה, פילאטיס ועוד בעיקר (אך לא רק) לנשים כולל גיל-הזהב.

כדי שלא לעשות ספוילר לסרט שיוקרן גם ביס-דוקו בקרוב, לא ארחיב ורק אומר שלאחר צפייה בסרט התרשם כל מי שראה אותו, שמיקי הקים מפעל חיים נדיר בפתיחותו, נדיבותו, הבנתו את נפשות התלמידים והשקעתו האינסופית. אני ממליץ בחום לצפות בסרט בטלוויזיה או בהקרנות ברחבי המדינה המיוחדות בכך שמיקי וברק משתתפים בהן באופן פעיל וכה אנושי ומרחיב דעת.

על-מנת להציץ אל מאחורי הקלעים של הסרט ולהכיר את מי שללא עזרתו לא בטוח שכל זה היה קורה, פניתי לגדי גיל שירחיב קצת על עצמו, מערכת היחסים עם נכדיו החרדים ועל חלקו במפעל חייו החברתי, החינוכי והספורטיבי הכה מרשים של מיקי.

גדי (88) חזר לקיבוץ לאחר שנים ארוכות בהן חיה המשפחה בתל-אביב. בשנותיו בקיבוץ ומחוצה לו הוא גידל עם ניצה ז"ל משפחה למופת ובמקביל, ניהל קריירה עסקית וצבאית שראוי להתכבד בה.

הוא נולד בגבעת חיים מאוחד ב-1936 וחי שם עד גיל 16 אז עבר לגבעת-חיים איחוד וזמן קצר מאד אחר כך עברו לכאן גם אמו, אדית מדיני ז"ל, אחותו תמנע ואחיו עמי. בגח"מ נשארו אביו, שאיתו נשאר בהתחלה יאיר מדיני (הנמצא כעת בקנדה) ושאר המשפחה.

הוא נזכר כי נשא את דבר הבנים בטקס הנחת אבן-הפינה לקיבוצנו במאי 1952 ודוד בן-גוריון שנכח בטקס, לחץ  ידו תוך אמירה "הלוואי היו רבים כמוכם". הלימודים לא היו משמעותיים עבורו משום שאז לא למדו לקראת בחינות בגרות. איתו במחזור היו, בין השאר, איה וששון שוחט, אורי וולף, אלכס קליין, רחל שניר וגדעון ליבר הזכור כאן לרבים.

הוא התגייס ב-1954 לגבעתי ושירת תחת חיים בר-לב ושלמה להט (צ'יץ') המשיך לסיירת ממנה נשלח לקורס קצינים והמשיך כמד"כ בבה"ד 1. הוא לחם בקרב על קסיימה במבצע "קדש" ולאחר שהשתחרר עשה בגרות אקסטרנית והתקבל לאוניברסיטה העברית, שם למד תואר ראשון בכלכלה וחקלאות. הוא זכה להיות בן המשק הראשון במזכירות גח"א בתקופה בה היה גם מרכז המשק. זו הייתה תקופה קשה מבחינה כלכלית לקיבוץ שהיה בהפסדים במשך כמה שנים, אך כאשר העביר את התפקיד לעודד בן-אור, היה הקיבוץ מאוזן כלכלית.

במלחמת ששת-הימים פיקד גדי על סיירת חטיבה 4 והגיע ללא קרב ללטרון ולגב ההר כולל כיבוש רמאללה, משם המשיך עם הסיירת צפונה בואכה טול-כרם, שכם וג'נין ולבסוף דרומה ומזרחה בכיבוש יריחו. במלחמת יום-הכיפורים לחם עם גדוד שרמנים בתחילה בדרום הגולן ובהמשך בפריצה למובלעת הסורית. מלבד ההישגים הצבאיים של הגדוד, הוא גאה בכך שמאות הלוחמים שהיו תחת פיקודו חזרו בריאים ושלמים מהמלחמה הארורה הזו. הוא עוד הספיק לשרת גם במלחמת לבנון הראשונה, שם סבלה החטיבה מאבדות קשות. הוא השתחרר מצה"ל בגיל 55 בשנת 1991 בדרגת סא"ל, בתום 37 שנים מאתגרות וחמש מלחמות (כולל מלחמת ההתשה).

לאחר מינוי לתפקיד הכלכלי הבכיר בתנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים", זכה גדי להיות מעורב בהצלחת המאבק במשרד האוצר לאחר המהפך (1977). השר שמחה ארליך רצה למסות את הקיבוצים באופן שהיה מרסק רבים מהם, אבל בגין נתן לגדי ושותפיו הקיבוצניקים גיבוי והרפורמה במיסוי הקיבוצים לא בוצעה. האיחוד הכלכלי בין "האיחוד" ותנועת "הקיבוץ המאוחד" היה אתגר ענק בו היה גדי מעורב ולאחר מכן מונה כאחד מנציגי הקיבוצים בהנהלת בנק-הפועלים. הוא העביר את תהליך המחשוב של הבנק, הקמת בנה"פ-חו"ל ובמשך כתשע שנים היה מנכ"ל משותף של הבנק.

בשנת 2009 חלתה ניצה בסרטן הריאות וגדי פרש מהעבודה כדי להיות לצידה. היא נפטרה לאחר סבל רב בשנת 2011 ולא הגשימה את חלומה לשוב לגבעת חיים. "עשיתי את מה שהיא חלמה וחזרתי לאחר שרכשתי את דירתה של אמא מאחי ואחותי. אני שמח מאוד על ההחלטה לחיות כאן ונהנה פה מאוד בגילי המתקדם".

שאלתי אותו על הקשר עם משפחתה החרדית של מור ועם הנכדים. "היה קשה, היות ולא הסכמנו עם הדעות ואורחות החיים החרדיים של מור ומשפחתה. מור עבדה שנה שלמה במשפחה חרדית כדי ללמוד את אורח החיים ולהיות מסוגלת להקים משפחה כזו ושודכה לחוזר בתשובה שהיה איש טכני בחיל-האוויר. מור היא בתנו וילדיה נכדינו. החלטנו שלא נוותר עליהם והתמסרנו להם ככל שיכולנו".

הוא מספר כי ניסו לקרב את הנכדים להווייה הישראלית. "כשראינו שהם לא מציינים את יום-העצמאות, קירבנו אותם לחג ולמשמעויותיו בעדינות ובאהבה רבה. הכרנו להם את לימודי הליבה, כולל אנגלית ומתמטיקה, שלא הכירו מלימודיהם ושכנענו את הרב שלהם לאפשר לנו להגיע אליהם בשבתות ובחגים. הוא איפשר זאת מפאת המצווה 'כבד את אביך ואת אימך'".

ההשפעה ניכרה: מיכאל (מיקי) עשה שנת שירות שאינה מקובלת במגזר, אחיו ישראל, התגייס ושירת בגדוד "נצח-יהודה" והאח השלישי עדיין משרת בקבע במודיעין ואפילו היה מצטיין הרמטכ"ל בשנה שעברה. זה לא היה קל משום שהמשמעות היא יציאה מהישיבה.

גם הנכדות למדו ולומדות לימודי ליבה, אחת למדה הנהלת חשבונות, השנייה לימודי ליבה אקדמיים וגם השלישית השלימה בגרות עם חשיפה מלאה ללימודי ליבה.

"כולם מגיעים אלי לכאן ונפגשים  עם נכדינו האחרים, ילדיהם של מיה ועודד ושל אמיר ורותי".

בהשראתו של גדי, למד מיקי וקיבל תואר ראשון בחינוך במכללת קריית אונו וסיים לימודים מתקדמים בביה"ס של תכנית מנדל ולומד לתואר שני במנהל-עסקים. מאז שהוקמה עמותת "חרדים לקצב" לפני כעשור, משמש גדי כיו"ר ומנצל את כישוריו וקשריו כדי לקדמה לעבר המטרות שהציב מיקי. מור למדה ועובדת בתחום הרפואה הקונבנציונלית ובקליניקה פרטית.

"לראות את אלפי הילדים המגיעים ל-14 סניפי העמותה, נלהבים ללמוד ולהתאמן בקפוארה, ללא מגבלות של מצב כלכלי, לראות את האמהות החרדיות מגיעות ומוחאות כפיים לפעילות הכל-כך לא אופייניות למגזר החרדי – זה סיפוק עצום. יחד עם זאת, אני לא שקט היות ועלולים לבוא כמה רבנים המתנגדים לפעילות זאת ולסגור את העמותה על כל סניפיה".

יש גם את מכון הכושר שגדי השיג את עיקר המימון שלו ומיקי מנהל בהצלחה מקצועית ועסקית. "זו הבטחה גדולה מבחינת הפעילות והמקור להכנסה של המשפחה. מיקי הוא בחור מוכשר, נחמד עם אישיות כובשת ומעודד את הילדים, כפי שראית בסרט. הוא יודע לקשור קשרים עם גורמים המעבירים תרומות לעמותה, כמו קרן עזריאלי, שטראוס, משרדי הבריאות, התרבות והספורט, הרווחה, החוץ,  בנה"פ, מזרחי טפחות, הסוכנות, עיריות וקרנות פרטיות, שגרירות האמריקאית בישראל ואירגונים פרטיים וציבוריים אחרים". בהחלט הצלחה.

לרגל יום ירושלים הקרנתי למועדון גיל הזהב שלנו כאן (ותודה לממי הנמרצת!) את הפרק הפותח של "מאחורי הקלעים של המאבק על ירושלים ובירושלים עצמה", סדרת טלוויזיה בת חמישה פרקים בהנחייתי, העוסקת בנושא המאבק הישראלי – פלסטיני על ירושלים ובעיר עצמה.

הסדרה (כולה באנגלית) נקראת "קו התפר" או THE SEAM LINE באנגלית, מיועדת לקהל מערבי ועלתה לאוויר בחודש מאי 2023.

הקו המחבר בין פרקי הסדרה מתבסס על פעילותי בשנות האינתיפאדה כסגן ויועץ לענייני ערבים לראשי עיריית ירושלים. בסדרה אני חוזר למקומות שהיו זירת פעילותי בירושלים באותה תקופה ופוגש מכרים משכבר הימים – יהודים וערבים, אנשי ירושלים ומשוחח עם מומחים, בעיקר ערבים מהאיזור.

כל פרק בסדרה מציג זווית שונה שאינה מוכרת (או מוכרת חלקית בלבד) בשיח המערבי ביחס לנושא. פרק הפתיחה עוסק בהבנת המארג הגאופוליטי של ירושלים וכיצד התעצב מאז 1967, בעוד שאר פרקי הסדרה עוסקים ביחסי הגומלין בין נושא הר הבית והפוליטיקה המזרח-תיכונית, מציאות החיים המורכבת של קהילות יהודיות וערביות כתף אל כתף במציאות של סכסוך אלים, הצמחת מנהיגות פלסטינית מקומית חיובית בנסיבות של אלימות קשה ופרק הסיום העוסק בבניית גשר של דיאלוג פרגמטי בין מנהיגות קהילתית יהודית ופלסטינית בתקופת האינתיפאדה.

אני מקרין את הסדרה (או חלקים שלה) בפורומים שונים בחו"ל והייתה גם הקרנה חגיגית במרכז בגין בירושלים. במפגשים עם הקהל אני מספק מבט אל מאחורי הקלעים של אירועים ומקומות המופיעים בסדרה וגם אפיזודות מאחורי הקלעים של תהליך ההפקה של הסדרה שנמשך כשנה – תהליך שלעתים היה לא פחות מורכב, מאתגר ומרתק מנושאי הסדרה.

אני שמח לומר שהתגובות חיוביות מאוד. תגובה החוזרת כחוט השני היא שלמרות הנפיצות והמורכבות הפוליטית והרגשית של הנושא, הסדרה מאוזנת, חסרת פניות פוליטיות, ומוסיפה נדבכים חשובים להבנת הנושא.

פעמים רבות אני נשאל כיצד אני מרגיש ביחס לסדרה. אני עונה שאני רואה בעצמי בר מזל משום שאני משתייך למועדון קטן של אנשים הזוכים בימי חייהם לראות את פועלם מונצח – ואני אסיר תודה על כך.

אתם יכולים לצפות ללא עלות בכל פרקי הסדרה בקישור הבא:

/https://insidethemiddle-east.com/the-seam-line-jerusalem-documentary-with-izzy

בהזדמנות זו אני שמח לבשר שבימים אלה אני שוקד על סרט של כ-60 דקות המציג לקהל מערבי היבטים של המזרח התיכון בן ימינו. בדומה לסדרה על ירושלים, הסרט מציג היבטים ותובנות שאינם מוכרים בשיח המערבי. בסרט אני משוחח עם שורה ארוכה של מומחים, פעילים פוליטיים, ופרשנים מרחבי המזרח התיכון. הסרט יראה אור בסתיו 2024. יהיה מעניין, מבטיח לשתף.

1917 (סרט.TV הקיבוץ)

משתתפיה קראו לה ״המלחמה הגדולה״ כי לא הכירו גדולה ממנה. רק כשהגיעה אחותה לאחר שני עשורים, היא קיבלה את השם ״מלחמת העולם הראשונה״. היסטוריונים רבים מציינים בה את תחילת המאה ה-20 משום שהביאה לעולם כל כך הרבה תופעות שלא היו מוכרות עד פריצתה.

התופעה הבולטת ביותר הייתה מחיקת דור, מה שהאירופאים לא הכירו מאז מגיפת הדבר השחור של ימי הביניים ולכן, אין תימה כי הרישום שהותירה באומנות היה כביר, בעיקר בספרות עם יצירות כגון ״במערב אין כל חדש״ של רמרק או ״מסע אל קץ הלילה״ של סלין (הערת אזהרה בטאבו: רק אחד מכל מיליון אנשים במאה ה-21 מצוייד ביכולת אינטלקטואלית לקרוא את הספרים הללו. זה אומר שבישראל יש תשעה).

אבל לא היו סרטים רבים שתיארו את התופת הזו והסרט הזה מנסה, כך שהוא כבר מבורך, אך יש בו פספוס גדול. אמרת מלה״ע 1 אמרת חפירות. מתוך כ-100 דקות הסרט, הוא מתרחש בחפירות רק בחמש הדקות הפותחות. אלו חמש דקות הממחישות את הקלסטרופוביה הדמונית והרצחנית בה חיו ובעיקר מתו מיליוני צעירים וממחישות את הפספוס הגדול של הסרט. בשאר 95 הדקות יש סיפור שבגדול עוקב אחר התמה המרכזית של ״להציל את טוראי ראיין״. בקיצור: לחובבי הז׳אנר גם לא בלילות קורונה.

מליפיסנט (סרט.TV  הקיבוץ, מדובב או לא)

גרסה קצת שונה לסיפור "היפהפייה הנרדמת". סיפור על כוח נשי, על מלחמה שהכריזו בני האדם על הטבע והקסם ועל חברות. שילוב של צילום ועבודת מחשב מופלאה, לכל מי שמאמין באגדות. מככבת בו אנג'לינה ג'ולי, היפה בנשים, בתפקיד מעולה. מספרים שהייתה כה משכנעת בתפקיד "הרעה" עד שלצורך צילום סצנה בסרט נאלצו להביא לסט את בתה, כיוון שיתר הילדות-שחקניות בכו כשראו אותה. לצידה אל פנינג. מגיל 8 ומעלה.

ימים נוראים (סרט.TV  הקיבוץ)

רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל השפיע מאוד על חיי כולנו וגם על יוצרים בישראל. במשך השנים הוא זכה ללא מעט רפרנסים בתרבות המקומית, כאשר "ימים נוראים" מציג את הזווית של הרוצח יגאל עמיר בשנתיים שקדמו לרצח. הצופה נחשף לעולמו הפנימי של אדם כריזמטי, שאמונתו באלוהים מוליכה אותו לעצור במו ידיו את תהליך השלום, תוך קבלת אישור (בעקיפין, לכאורה) מטעם רבנים בציונות הדתית. את עמיר מגלם בצורה משכנעת במיוחד יהודה נהרי הלוי, שגדל בשכונת נווה עמל בהרצליה, 500 מטר מביתו של הרוצח, כשהדמיון החיצוני בין השניים תורם רבות לאמינות העלילה. הסרט משלב קטעי חדשות מאירועי ההסתה הפרועים וההפגנות במהלכן הוכשר רצח ראש ממשלה בישראל בידי יהודי מאמין באלוהים. תזכורת: בקרוב נציין 25 לרצח ששינה את פני ההיסטוריה שלנו.

טראש (סרט. YES V.O.D)

הפאבלות הססגוניות והעניות בריו דה ז'נרו ומוזיקה פורטוגזית קצבית מהווים תפאורה לסרט הזה. שלושה ילדים ברזילאיים העובדים במזבלה המקומית מוצאים בה ארנק. במסע הרפתקאות דרמטי ומותח הם מנסים לגלות את הסיפור מאחורי הארנק שאותו, כך מתברר, כולם מחפשים, ביניהם גם שוטרים מושחתים. הם לא מוותרים גם במחיר סיכון חייהם.

לבני נוער ומעלה, יש שיאמרו כי אלים מדי.

סנדרלנד עד המוות (מיני סדרה, נטפליקס)

ימים קשים עוברים על המכורים למשחק הכדורגל, אז הנה המלצה על סדרה שהיא הדבר הקרוב ביותר שיש. הסדרה מגוללת את סיפורה של קבוצת הכדורגל בעיר התעשייה מצפון מזרח אנגליה ושל אוהדיה המסורים. הסדרה עוסקת בכדורגל אך היא מתמקדת דווקא בצדדים שמחוץ למגרש ומלווה מקרוב את הנהלת המועדון המנסה להוליך אותו בחזרה לליגה הראשונה לאחר שחווה עונה כושלת וירידת ליגה. צד נוסף הם האוהדים המסורים המלווים את הקבוצה לכל משחק ותרבות הכדורגל המושרשת בכל פינה בעיר.

בורות (סרט.TV הקיבוץ)

סרט עלילתי המבוסס על ספר של לואיס סאקר. הסיפור עובד על ידי דיסני ומשחקת בו בין השאר סיגורני ויבר (הנוסע השמיני(. סיפור ההרפתקאות משלב בין העבר של המערב הפרוע לבין זמננו. במחנה עבריינים צעירים במדבר החם של טקסס, חופרים כל הזמן בורות עצומים כדי למצוא משהו הקשור לקללת משפחה עתיקה. למצוא מה? את זה תצטרכו לגלות בסרט עצמו. כל המשפחה, מגיל 10 ומעלה.

רפסודיה בוהמית (סרט.TV הקיבוץ)

על אף הביקורות המעורבות ואי דיוק היסטורי, מדובר בסרט מרגש, מסחטת דמעות אמיתית על חברות, כשרון, אמת עצמית ופומבית ומעל לכל- מוזיקה. סיפור חייו של פארוק בולסרה הידוע לעולם כפרדי מרקיורי, הכוכב האקסצנטרי והבלתי מעורער של להקת "קווין", הקמת הלהקה, שיאיה ורגעי השפל שלה. מלווה בתלבושות אדירות, מוזיקה מעולה וקטעי דוקו מהופעת הלייב אייד בשנת 1985 בה הוכח, פעם נוספת, שהלהקה היא מלכה אמיתית.

קיבוצניקים (סדרה. TV הקיבוץ)

אז אמנם ראיינו בעלון את אבנר שפע שלקח חלק בכתיבתה, אבל לא נפיק כאן רשימת המלצות בלי לתת מילה טובה לסדרה המעולה שלו. מיליון רפרנסים לגבעת חיים איחוד אבל גם קיבוצניקים ממקומות אחרים מזהים בה טייפ קאסט של דמויות שכנראה מסתובבות בכל משק. מצחיק מאוד, מרגש, נוגע בעניינים רבים בליבו של כל קיבוצניק אמיתי: קריסת החקלאות, הנישול מתואר נסיכי הארץ, העברת הבכורה והתקציבים להתנחלויות וכמובן, 'הכיתה' והמקום שלה אצל כל אחד, בחיים ובלב.

המלצת האזנה  BBC Radio 6 Music(TV הקיבוץ)

טכנולוגיית השידורים החדשה של הקיבוץ היא פלטפורמה נהדרת להאזנה לתחנות רדיו מכל העולם. אחת התחנות אליהן נחשפתי כך היא BBC 6 הבריטית (מופיעה במסך הראשון מצד שמאל) המשדרת מוזיקה אלטרנטיבית לאורך רוב שעות היממה. מאז הפיכתה של 88FM לתואמת גלגלצ לפני שלוש שנים ("כאן 88" דווקא מנגנת הרבה דברים טובים בלילה, אבל זה מעט מדי) אין בישראל תחנות רדיו המאתגרות את האוזן מבחינה מוזיקלית. כך שחובבי ז׳אנרים כמו אינדי רוק, בלוז, פאנק (עם F וגם P) וכל מה שאינו שייך למיינסטרים – נאלצים לנדוד לתחנות אינטרנטיות או להסתפק בשירותי הסטרימינג (ספוטיפיי, אפל מיוזיק ודומיהם). דרך מצוינת להכיר מוזיקה חדשה אבל ללא התיווך והערך המוסף שמעניק השדרן. ממליץ לחבר את הממיר המקומי למגבר עם רמקולים איכותיים על-מנת לקבל חווית האזנה מקסימלית. האזנה נעימה!

אבנר שפע (39) הבן השלישי של ימימה וחנן, הוא אחד מארבעת יוצרי "קיבוצניקים", סדרת דרמה קומית יומית המשודרת ב-HOT. הוא בן כיתת "נרקיס" ולפני כשנה חזר לגור קצת בגח"א לתקופה קצובה מראש שבסופה (הקרוב) ישוב לתל אביב 

אמתי אשכנזי, יונה רוזנקיאר, אבנר שפע, אורי ויסברוד – באירוע השקת הסדרה

אמרת לי שזו בכלל לא סדרה על קיבוץ

"התכוונתי שזו סדרה על כיתת 'נרקיס' וכל חבריה יותר מאשר על הקיבוץ ועל עברו, מצבו הנוכחי ועתידו.

זה עדיין יהיה נכון לומר שכמעט בכל מעשיהן של הדמויות יש השלכה מסוימת מהקיבוץ, אבל כל אחד מהם משליך אחרת ויש גם כאלה שכבר לא קשורים לבית ילדותם והם, כך הם חושבים, חפים מהשלכות ושריטות וסימנים.  משלל סיבות לא מתוכננות, הכיתה הזו חוזרת לגור יחד תחת אותה קורת גג ויחד עם אותה לינה משותפת שפתאום חוזרת לאופנה, חוזרים גם כל הזכרונות, ההאשמות, המתחים, הכעסים והפחדים והחברויות וההיכרות שלעיתים היא טובה מדי, התלות, הרכלנות והפנקסנות והאהבה והשנאה, אבל יותר מכל – האהבה".

הסדרה מבוססת על דמויות אמיתיות?
"ודאי שיש בדמויות השראות מאנשים שאנחנו מכירים. גם אם דמות כביכול מומצאת לגמרי, מרגע שנוצרה ועברה תהליך של גיבוש זהות, שיוף ומראה וחתך דיבור וטון והפרעות קטנות שיש רק לה, אז היא פשוט מדברת בראשי ואני, כמו כתבן מקצועי רק מעביר לוורד את שאמרה.

רק ככה אפשר באמת לכתוב ולא לעצור על כל פסיק וכל מילה וזה פשוט כיף לא נורמלי. פעמים רבות כתבתי משהו שדמות אומרת ופתאום, כשזה נכתב, התפוצצתי מצחוק ממש כאילו זה לא משהו שהמצאתי, אלא אשכרה כאילו שמעתי את מישמיש אומר. זה תענוג צרוף. אתה בורא עולם של דמויות וסיטואציות ואז בלי שליטה אתה פתאום בתוכו, שזה בעצם בתוכך עצמך".

איך נוצר הקשר בינך לבין שלושת השותפים שלך ליצירת הסדרה?

"אני חזרתי שבור לב מציריך הקרה ואמיתי אשכנזי ממעיין צבי, חבר ילדות שלי, הכיר לי את יונה רוזנקיאר מקיבוץ יחיעם שהכיר מבית-הספר לקולנוע. ערב אחד נפגשנו, יונה ואני, ומאז בילינו במרפסת שלו עם עראק מלוד ואמיתי הצטרף מהר להילולה ופתאום עוברות שש שנים ויש לנו סדרה – דרמה יומית בהוט עם מיליון דמויות ותקציב ענק.

אורי ויסברוד, עורך התסריט והשותף שלנו, הוא מתמטיקאי במקצועו אז מזל שעשה קצת סדר בראש. כי כל הקירות והתקרה של חדר הכתיבה היו מלאים בפתקים עליהם כתוב המסע שכל אחת מהדמויות עוברת. כשאנשי הוט הודיעו לנו שהם משבצים אותנו במשבצת השידורים הנחשקת בשעה 20:15 (כמו "עספור", "זגורי אימפריה") היינו בהלם".

מתוך צילומי הסדרה

פינדה, יהל וגרשון – כולם שמות ממשפחתך בקיבוץ. מה היו התגובות?

"יאיר הוא לא אני אבל יש בו קווים שאולי לקוחים ממני, כמו גם בדמויות אחרות אגב, וכמו גם קווים שלקוחים משותפיי ליצירה. ברור שהדמות של פינדה (צבי שיסל) לא דומה למי שסבי עליו השלום באמת היה וכמובן שלפני שקיבענו את שמו בתסריט, שאלתי את שלושת בניו ובתו האם זה מקובל עליהם. גם גרשון האבא, היה בהתחלה אמור להיות חנן אבל זה לא עבר, אז דוד גרשון היה באופן טבעי האופציה הנוספת הטובה ביותר. שוב, זה לא שאני רואה קשר אופי בין הדמויות, פשוט יש בזה משהו שעוזר לתהליך הכתיבה".

איך הכל התחיל?
"כתבנו הצעה לסדרה מטורללת לחלוטין על שלושה חברים מקיבוץ בצפון שפושט רגל והם נאלצים לעבור לתל אביב, שם מתרחשת מין קומדיית טעויות בה סתם התפרענו בלי לדעת או להבין באמת איך כותבים או בונים דרמה או דמות או סיפור. לכתוב טלוויזיה לא ממש ידענו, אבל באותה תקופה גילי הדר עבדה ב'הוט' והכירה את מירית טובי, מי שהייתה אז ועד היום מנכ"לית הדרמה של 'הוט' ונחשבת לאישה החזקה ביותר בטלוויזיה בישראל.

ממש לפני שהעברנו לגילי את המסמכים, כל אחד מאיתנו כתב פיסקה מלאת עקיצות והומור בה הוא מתאר את אחד הכותבים האחרים. רק בגלל המסמך הזה מירית ראתה בנו משהו ובמשך שבע שנים ליטשה וליטשה ולימדה ולימדה עוד ואז מודיעים לנו שנבחרנו להיות ספינת הדגל של 'הוט' לעונת השידורים והוסיפו שזו פחות או יותר ההפקה הכי יקרה שהייתה להם אי פעם".

פגישת כתיבה של אבנר ויונה

מה הניע אתכם לקחת את הסדרה לכיוון הנבחר?
לא רצינו סדרה שבמרכזה הקיבוץ כרעיון שכשל והותיר אחריו שובל של 'קורבנות הלינה המשותפת' או דבר אחר. זו סדרה פשוטה על חברי ילדות שגדלו ללא גבולות הוריים ולאחר שנים של לחוד ובעל כורחם, הם מגשימים חלום קטן של כל אחד מאיתנו כילד וכמבוגר – חלום החבר'ה של כמעט כל ישראלי. לגור יחד עם חברי הילדות שלך באיזה מקום ענק ולחיות את החיים כאילו הכל פתוח, סקס סמים ורוקנרול ואין מחר.

זה גם הקסם האמיתי של הסדרה כי יש בה תחושת חיות פראית ונטולת רסן, בדיוק כמו שגדלו פעם בקיבוץ. אבל במציאות יש מחר והחלום שהיה של סבא שלי כבר לא ממש עובד. מה נשאר? חברות אמיתית ואהבה ושנאה, אבל יותר אהבה".

יש קיבוצניקים המלינים על השפה הבוטה וטוענים שאינה מציאותית
"אני מודה שבפעם הראשונה שצפיתי בפרק הרגשתי סוג של מועקה על איך שהקיבוץ יצא גוסס, אם לא מת. הפרקים הראשונים מציגים את דור ההורים בצורה קצת קיצונית לרעה אבל גם ידענו שאנחנו רוצים סוג של הקצנה כזו, בגלל העתיד לבוא וההשפעות העצומות של אותם חלשים כרגע אבל גיבורי היום בהמשך העונה.

זה בסדר. לא כולם חייבים לאהוב הכל על ההתחלה. דמות צריכה לעבור מסע וגם אני ככותב וגם הצופה כאדם החווה משהו".

הקראת תסריט של היוצרים והשחקנים – טקס המתרחש בכל יום צילום

הסדרה עושה שם טוב או רע לקיבוצים?

"הניגודיות של התגובות הפתיעה אותי מאוד, פשוט הפכים – או זעזוע וטלטול קשה או שאנשים נקרעים מצחוק ואיפה שאחד משתין מצחוק בן אדם אחר רואה אימה. אין לי ספק שאנחנו מחזירים איזו עטרה ליושנה. אפילו אם רק קצת חן והערכה לחברה הקיבוצית".

האם תהיה עונה שנייה?

"בימים אלה אני כותב סדרה נוספת ל'הוט' שעוסקת בפוסט-טראומה וגם מספר עונות לסדרה אמריקאית שתשודר בעברית ובפרסית, עבור יצרנית התוכן הטובה ביותר בארה"ב.

וכן, מדובר על עוד עונה של "קיבוצניקים". מי שרוצה לדעת על מה, מוזמן לבית הקברות בשבת לפנות בוקר, ליד קברו של פינדה, נעשה סיאנס ונשאל אותו מה הוא מציע".

אחרי הפסקה קצרה.. ישר לחום הגדול! בתי הקולנוע – מפלט מאד יעיל וקריר… ואם זה במוזיאון – אפילו יותר טוב! 2 במחיר אחד! האמת, זה מה שהיה. במוזיאון תל אביב מקרינים את "חסד מופלא" ארתה פרנקלין ואת "באסטר הגדול". החלטתי על יום במוזיאון, אם תרבות – אז קדימה! תחילה ארתה הגדולה. אהבתי. במידה. אבל ההפתעה הגדולה שלי היה דווקא באסטר ומה שביניהם (הסרטים…)

אף פעם לא התחברתי לבאסטר קיטון כשחקן. אולי נולדתי מאוחר מידי בשבילו, אך בעיקר מפני שקומדיית הסלפסטיק היא לא הז'אנר האהוב עלי. בכ"ז החלטתי ללכת ולראות במי מדובר ו… התאהבתי!

אולי זו הצורה שהסרט נעשה, צילום מדויק ובימוי מצוין. אבל יותר מכל, זה סיפורו של באסטר הגדול!! הבנאדם פשוט מדהים בביצועיו! ממש איש גומי. ביצועים מדויקים, ללא כפילים. מבצע את כל פעלוליו בעצמו ולפעמים הסרטים נראו כמו סרט מצויר, שאין מגבלות ליכולות הגופניות של הגיבור.

זה צד אחד של כשרונו. השני, לא פחות מקצועי – הבעות פניו! פנים שלא אומרות כלום ויחד עם זאת – העיניים אומרות הכל! שווה בהחלט להקדיש כשעתיים לצפות בהנאה בסרט התיעודי המעניין, מצחיק, מדהים ונפלא הזה.

ומה ביניהם? היו לי שעתיים הפוגה בין 2 הסרטים להסתובב במוזיאון! אני חייבת לציין את תערוכת הציורים/רישומים של סמאח שחאדה. בחדר צדדי בחלק החדש מוצגות עבודותיה מלאות ההבעה של סמאח, אמנית המביאה ליצירתה פמיניזם, משפחה, קצת פוליטיקה. עבודות שנראות כמו צילומי שחור לבן. התערוכה נקראת מהלכת קסם והיא בהחלט מוליכה קסם על הצופה!

אמשיך בדרך התרבותית הזו… הסרט "בשערי הנצח" יוקרן השבוע בווידאו הקיבוץ. תגידו: נו, עוד סרט על ואן גוך? אז כן. אבל זה לא עוד סרט.

זו עבודה יסודית ואוהבת המתמקדת בשנתיים האחרונות של האמן, מנקודת מבטו, שגעונו, הכמיהה ליצירה שלו, לטבע. לא לכל אחד כי עשוי בצורה קצת מיוחדת, לא זורמת. יש הרבה קטיעות, מסך שחור. צילום תזזיתי. הבמאי, ג'וליאן שנאבל, שחקן צרפתי מיוחד שביים בצורה מורכבת ולא קלה לצפייה סרט עם מבט אוהב ומכיל, גדוש באמנות, דרכה נחשפת אל הצופה דמות האמן, מניעיו וכמיהתו האובססיבית ליצירה. אוהבי האמנות יתענגו על הצבע, ציור, תמונות ומבט המתעמק בפרטים הקטנים. בעיני, שווה כל מאמץ!

סרט ישראלי המציג כרגע בבתי הקולנוע ושווה תשומת לב הוא "בוקר טוב ילד". קטן ומינימליסטי, מתרחש כולו בחדר אחד בבית חולים בו שוכב בתרדמת עמרי, חייל שנפצע בפעולה בעזה. דרך עיני ושיחות המבקרים אנחנו נחשפים לדעות, רגשות, ציניות שבה משתמשים פוליטיקאים לקדם עצמם (ראה ביבי…). האב מברך את הבן בכל בוקר ב"בוקר טוב ילד", למרות שאינו יודע אם יש סיכוי שהבן אי פעם יתעורר. השאלות של: גיבור מלחמה, טוב למות בעד ארצנו, הרואיזם עולות שוב ושוב. קרן מור מצוינת בתור האם הדואגת אך גם מתפקדת תחת כל הלחץ קורע הלב, אפילו עם נגיעות הומוריסטיות, להפיג את המועקה. החברות, השכול, יחסים בין משפחתיים נבחנים במשך הסרט בו גיבורו לא זז ומסביבו התכונה ערה. בהחלט מתאים לימים טעונים אלו…

אביב בר-שלום על עריכת הסרט "זיכרונות יד ראשונה", זוכה פרס התסריט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל סרטי הנוער הארצי – "אור הזהב".

חיוך כובש ומבט חולמני, רצון עז לטרוף את העולם ולהגשים חלומות – אלה הם סימני ההיכר הבולטים של אביב בר-שלום (19), בתם של שרון ועידית, אחות של אופיר בת ה-15. "רוב האנשים בקיבוץ מכירים אותי בתור 'הנכדה של גרי'…" עכשיו היא בעיצומה של שנת שירות מאתגרת ב"עדנים", פנימייה פוסט-אשפוזית שבה נמצאים ילדים ובני נוער המתמודדים עם מחלות נפש. היא אוהבת בעיקר לכתוב ולהתעסק בקולנוע, ועכשיו התחביב הזה גם קיבל גושפנקה רשמית של איכות: סרט הגמר שבו לקחה חלק עם 3 שותפים נוספים במגמת הקולנוע של ביה"ס מעיין – זכה בפרס התסריט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל "אור הזהב", המוקדש כולו לסרטים פרי עטם של בני נוער מרחבי הארץ.

אביב, על מה הסרט?

יש לי חבר מאוד טוב שקוראים לו עמית סופר – במאי הסרט. אבא של עמית התאבד כשהוא היה בן 6, ומאז אין לו בכלל זיכרונות מאביו, מלבד כמה תמונות וחפצים; הזיכרון הקונקרטי ממנו נעלם לחלוטין. כשהגיע לגיל 18, עמית החליט לעבור תהליך שיחזיר לו את הזיכרונות האבודים הללו, ובסרט יצאנו למסע בעקבותיהם. עברנו בין אנשי מקצוע שמתמחים בעבודות עם המוח, בלהחזיר זיכרונות ולהעלות רגשות. בעצם לא קיבלנו במהלך העבודה זיכרון ממשי, אבל עמית השלים עם המצב הקיים שהוא כבר לא כאן, השלמה עם הכעסים שלו עליו.

של מי היה הרעיון ואיך היה לעבוד על הסרט? ספרי על הלבטים והאתגרים מאחורי הקלעים.

הרעיון היה שלי ושלו יחד; הוא אמר לי שהוא רוצה להתמודד עם הזיכרון של אבא ואז אמרתי לו "יאללה בוא נעשה על זה סרט" ודחפתי אותו ללכת על זה. עבדנו על הסרט במשך כל שנת הלימודים. בגלל שארבעתנו חברים מאוד טובים, אז עברנו את כל התהליך יחד עם עמית. היו רגעים שבהם כולנו יצאנו עם תחושה מטורפת של "מה קרה פה עכשיו?", הרגשנו את זה לאחר אחת הסדנאות שעברנו. כולנו היינו חלק מהתהליך, למרות שהסיפור הוא על עמית. היו גם הרבה רגעי משבר בפן הטכני, פתאום בעריכה גילינו שחסרים חומרים או שלא שומעים אותם טוב. כשצפינו בחומרים במחשב היינו בטוחים שהסרט הזה עומד להיות כישלון… אבל בהמשך ראינו שהמצב לא נורא כל כך. הצלחנו לפתור את הבעיות ומצב הרוח חזר להיות חיובי.

יש לך קרדיט כעורכת הסרט. מה משמעות התפקיד? האם לקחת חלק נוסף ביצירה?

תפקידי כעורכת היה לקחת את כל חומרי הגלם המצולמים ולהפוך אותם לכדי סרט אחד מהודק בן רבע שעה. זה היה מאוד לא פשוט כי כל סצנה מקורית ארכה חצי שעה… בז'אנר התיעודי (דוקו) בקולנוע העורך נחשב לדמות מאוד מרכזית, כי בעצם הוא זה שדואג ואחראי לתוצר הסופי של הסרט. בקולנוע התיעודי הסרט נבנה בתהליך העריכה. בפועל, כן עשיתי מעבר לעריכה. בגלל שמדובר בהפקה תיכונית אז כולם די מעורבבים בתפקידים. כל אחד תרם את חלקו בהרבה כיוונים.

מה מיוחד במגמת הקולנוע של ביה"ס מעיין? זה לא הפרס הראשון שמקבלים שם.

קודם כל, המורים במגמה מדהימים! זה חלק גדול מהעניין. אלה המורים שהכי אהבתי בתיכון. ערן כהן, המורה שליווה אותנו בהפקת הסרט – לימד אותי המון. נראה לי שהמגמה מאוד משקיעה בעצמה ולכן היא ברמה גבוהה. קונים שם ציוד חדשני, מרימים את התלמידים, ניכר שהמורים אוהבים את מה שהם עושים והם משדרים את הגישה הזו לתלמידים. האווירה הכללית שם היא של יצירה ופתיחות. כשנהנים לעבוד אז יוצאים דברים טובים.

הזכייה הפתיעה אותך? תתארי את הרגע המאושר הזה.

האמת, הייתה לי הרגשה שנזכה. אחרי שסיימנו לעבוד על הסרט, זיהיתי שיש לו פוטנציאל גדול. כשהשתתפנו בטקס ידעתי שיכריזו עלינו כמנצחים בקטגוריה הזו. אז אני כן צפיתי את הזכייה, לא יודעת לגבי השאר… זה היה רגע מאוד מרגש.

אמרת שאת מאוד אוהבת לכתוב, ואפילו זכית לפני שנתיים במקום השלישי בתחרות הסיפור הקצר של מועצת עמק חפר. את רואה את עצמך עוסקת בכתיבה ובקולנוע גם בעתיד?

אני ממש רוצה לעבוד כתסריטאית אחרי הצבא. זה החלום שלי! אני רוצה להמשיך לכתוב תסריטים לסדרות וסרטים. בדוקו ממש התאהבתי בזכות המגמה, ובגלל זה לחצתי שנעשה סרט בז'אנר הזה. אני מאמינה שבעתיד אעשה עוד סרטי דוקו…

מה את עושה בשנת השירות? למה הכי מתגעגעת בקיבוץ?

בשנת השירות אני למעשה אחות גדולה של 12 חניכים בגילאי ז'-יב'. אני נמצאת איתם ביומיום, דואגת לכל מה שהם צריכים, לצידם בכל משבר. בבקרים אני עושה עבודות שונות, כרגע בענף הנוי. ולאחר שהם חוזרים מביה"ס אני צמודה עליהם, עד שהם הולכים לישון. אני מאוד מתגעגעת לחברים בקיבוץ ולתקופת הנעורים. אלו היו זמנים טובים והרבה יותר חופשיים מעכשיו ללא ספק. למרות שבכל דבר יש את היתרונות והחסרונות שלו, אני מניחה.

לסרט

טוב, עברנו גם את אוסקר! שיטת הצבעה חדשה נתנה יותר סיכוי לנשים, מיעוטים (כהי עור וספייק לי…) ו… בינוניות. גלן קלוז שוב לא זכתה (זה כבר לא חדשות…) למרות שהפעם, בעיני, התעלתה על כולנה. לעומתה, לאוליביה קולמן (ברודצ'רץ'), יש שנה נפלאה! הבריטית הנהדרת הזו, שזכתה בפרס בהחלט בצדק (אחרי גלן..) על משחקה הנפלא ב"מועדפת", זכתה גם בבפט"א (האוסקר האנגלי), פסטיבל ונציה, גלובוס הזהב ועוד ועוד. מה חשבתי על הסרט? – למטה…

אבל קודם לסרט המוקרן כעת וממש אהבתי, קטן ומהנה בשם "האם אי פעם תסלחי לי?". דוקודרמה. בכיכובם של מליסה מקארתי (שמתעלה על עצמה) וריצ'רד אי גרנט. אנסמבל מנצח, מרגש, מצחיק ונפלא! סיפורה של כותבת ביוגרפיות של מפורסמים, לי ישראל (מליסה) היורדת מגדולתה ומגיעה לסף רעב. בייאושה הוגה מעשי תרמית מתוחכמים בעזרת ידידה, ג'ק (ריצ'ארד). מאד נוגע ללב אך גם מלא הומור. שני השחקנים היו מועמדים לאוסקר (גם התסריט המעובד מהביוגרפיה של לי ישראל), בהחלט בצדק! המשחק והכימיה ביניהם הם אלה שעושים את הסרט. חבל על כל מילה נוספת. פשוט לראות וליהנות!

השבוע בווידאו – 2 אוסקרים! "הספר הירוק", דוקודרמה הוליוודית (עוד אחת… כן, זה הטרנד). גבר על טובים יותר וקטף את פרס הסרט הטוב ביותר. בואו נדבר רגע על "הספר". נכון, סיפור אמיתי מרגש ומטריד (כמוהו ראינו מיליונים לפניו), המסופר בדרך הוליוודית מקורית – מלאת קלישאות! לקחו שני שחקנים נפלאים, עם כימיה פורצת ביניהם, ועשו מזה ממתק הוליוודי. מאהרשלה עלי הנפלא, גבוה מאד בזכות עצמו, זכה לצילום מלמטה, כזה שמגביה אותו והופך אותו למתנשא בלתי מושג. בהקצנה. מין "אשכנזי" שחור כזה. ויגו מורטנסן, הנפלא אף הוא, מגלם את האיטלקי הניו יורקי קשה היום, גזען, חם מזג אך חם ומשפחתי. נו… כזה… "מרוקאי" כזה. סטריאוטיפי ומוקצן. נכון, הסיפור אמיתי, מדהים, מטריד, מרגיז אך גם מחמם לב. אבל באמת… יש דרכים לספר בלי ליפול לכל מלכודת קלישאתית אפשרית (ראו למעלה). אז לסיכום, אוסקר? ממש לא. אבל יחד עם כל זאת, בהחלט סרט מהנה לצפייה, אם מתעלמים מהכתוב לעיל.

אני אהבתי מאד את "המועדפת" אבל שמעתי גם על כאלה שפחות. בעיני, בהחלט שווה צפייה. במאי יווני מיוחד ביים סרט עם נשים, על מערכת יחסים נשית, כשהגברים הם תפאורה בלבד, רעשי רקע… הבימוי מיוחד מאד, המשחק של כל השלושה – נפלא (כולן היו מועמדות לאוסקר!) והסיפור, שמתרחש בתחילת המאה ה-18, יכול היה להתרחש בדיוק כך גם היום. תככים פוליטיים, הומור שחור, סאטירי ונשכני. תסריט מבריק ובימוי חכם נותנים לצוות השחקניות אפשרות להבריק ולנצח! לדעתי, שווה, אבל ממש!

בערוץ המקומי יוקרן סרט קצת ישן, מ-2016, אבל שווה צפייה. פטרסון. פואטיקה אמיתית! פטרסון הוא נהג אוטובוס בעיירה פטרסון, בעל מנהגים קבועים, כמו חקוקים בסלע. בכל יום אותו דבר, באותה דרך ואופן. בלי סטייה, כמעט. זוגתו, לעומת זאת, לגמרי ההיפך ממנו. הכי לא צפויה, צבעונית וספונטנית. סרט קטן ומקסים של ג'ים ג'רמוש הגדול (נרדפי החוק) המתאר שבוע בחייו של פטרסון, המשוחק נפלא ע"י אדם דרייבר, הצופה בכל העובר אותו בשגרת יומו. הוא משלב את חוויותיו היומיות בשירה אותה כותב במשך שגרת יומו, ובעיקר מושפע משירו של משורר מקומי. שם השיר… כן, ניחשתם נכון! פטרסון! כאמור, סרט קטן, איטי, מהורהר וקסום, עם תפניות קטנות ומפתיעות. פואטי ומלא אהבה! קצת באיחור לוולנטיינ'ס…

אצלנו בווידאו, השבוע, הסרט ואז הגיעה טלי. סיפור שידבר אל כל אימא, בעיקר חדשה או מיד אחרי לידה, כשחוסר האונים משתלט על כל חלקה טובה של אושר עילאי והעונג הכרוך בחיבוק הרך הנולד וערסולו. אני מאמינה שכל אימא, ככל שתהיה מושלמת ושנטית, תתחבר לרגשות התסכול, אפיסת כוחות, חוסר ערך עצמי והתפרקות טוטאלית שמביאה שארליז ת'רון הנפלאה למסך, כאימא ל 2 ועוד תינוק חדש דנדש לתפארת… האמנם? ואז הגיעה טלי, חלומה של כל אם בעולם! טלי תטפל בתינוק בשעות הלילה ותיתן לך לישון ולאסוף כוחות. זוהי לא קומדיה, למרות שמעלה כמה חיוכים פה ושם. זוהי דוקודרמה פנטסטית, עם הרבה אמת שצפה בצורה מאד ריאליסטית ע"י משחקה המשכנע של ת'רון, וגם של כל שאר הצוות שלצידה. מדריך חובה להכנתה ושמירת שפיותה של כל אחת החולמת/עומדת/מתעתדת להיות אם.