מרכז-הטבע בביה"ס "שפרירים" אינו פעיל יותר. לאחר שנים רבות בהן היה המקום בית משמעותי, חם ומזמין לילדות, ילדים, נערות ונערים רבים, הוא נסגר אך שליחותו לא אבדה. למזלנו, יצא לאור לאחרונה הספר "מחיות נפש" שכתב אורי לין והוא מאפשר הצצה וחשיפה לעולם המופלא של ילדים ונערים עם בעלי-חיים בהקשר החינוך המיוחד שהוביל אורי בביה"ס "שפרירים". 

מספר אורי: "התחלתי את עבודתי בפינת החי של גבעת חיים. אהבתי מאוד את העבודה והקשר עם הנערים בשילוב עבודה עם חיות וצמחים. בעקבות העבודה בפינת החי, גויסתי לאקי"ם להקמת פינות חי ברחבי הארץ. כאשר התחילו ליזום עמותה שתקרא 'חיות וחברה' במחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת ת"א בראשותו של פרופסור טרקיל, הייתי אחד ממקימיה. בעקבות כך עברתי להרצות בתחום זה בסמינר הקיבוצים. הידע שצברתי היה הבסיס, כאשר גייס אותי בנימין שפריר להקים את מרכז הטבע בבית-הספר. ילדים שהגיעו למרכז הטבע, נשארו בדרך כלל בקשר עם המקום שטיפחתי איתם, מהתחלת לימודיהם ועד סיומם (ז' עד י"ב). זה היה הבית שלהם. זו הייתה הדרך היחידה עבור רבים מהם לסיים בכבוד את לימודיהם בבית-הספר". 

שאלתי את אורי "איך ספר נולד?". "הספר הזה נכתב במשך כ-30 שנים והיו לי כ-250 דפים עם סיפורים. הספר נכתב עם המון הערכה וכבוד ל'שפרירים' ולבנימין שפריר, שקיבל אותי לעבודה ונתן לי גב ותמיכה למרות שלא הייתה לי תעודת הוראה או תואר אקדמי. ב'שפרירים' נעשו פרוייקטים ייחודיים אחרים למשל באמנות, ספורט, מחשבים, מתמטיקה וגינון, אך לצערי הם לא תועדו למרות הצלחתם. בנימין שפריר כתב על הדברים, אך לא בפירוט ברמה האישית, כפי שהם באים לידי ביטוי בספרי". 

ביום הולדתו ה-80 עשה אורי חושבים ואמר לעצמו שאינו יכול להשאיר את הספר במחשב ועליו להוציאו ולא רק עבור ילדיו ונכדיו והחליט להוציא את הספר לאור כמתנת 80 לעצמו.

"התקשרתי ללילך רון, בעלת ההוצאה-לאור 'ספרי בוטיק' עוזבת משמר-העמק ומכרה מימינו המשותפים שם. שלחתי לה את החומר מתוך כוונה לראות אם יש על מה ללכת בכלל. באתי בדחילו-ורחימו לפגוש אותה בבית-קפה בתל-אביב ואמרתי לה 'אל תרחמי עלי, תגידי לי אם זה שווה משהו'. היא הרגיעה אותי ואמרה לי באופן חד-משמעי. 'יש לך אוצר. אין לך מושג מה יש לך פה'. היא לקחה 24 סיפורים מתאימים, מתוך מחשבה שיותר מכך קשה להכיל ולכן כדאי להצטמצם. ללילך ולי הייתה עבודה משותפת, פורייה וכנה".  

שאלתי את אורי על החיות עמן עובדים והוא מפרט: כלבים, מגוון של תוכים, נחשים, לטאות, חמוסים, ארנבות, שרקנים, צ'ינצ'ילות ואפילו חרקים (ג'וקים).

הספר לפי אורי "הוא גם מעין אנדרטה לביה"ס 'שפרירים' שכבר איננו בפורמט בו עבדתי". 

בין התגובות שקיבל אורי על ספרו, אפשר להזכיר את הפסיכולוגית מהצוות בו היה שותף שאמרה: "קיבלתי את הספר ואני מוקסמת ברמות…מדהים, מרתק ומרגש. מעורר התפעלות. מתנה ענקית…..הסיפורים עצמם, עם כל ילד וילד, עם כל-כך הרבה אהבה….מתאים בין השאר לכל מי שלומד את התחום או עוסק בו".

לילך רון, עורכת הספר, הוסיפה: "סיפורים אישיים שכל אחד מהם הוא לכל הפחות בוקס מטלטל קרביים בבטן המתהפכת. לא סתם 'קייס טיפולי' אלא נפש רכה המחפשת כיוון באפלה ופוגשת יד מושטת והזדמנות אמיתית למציאת דרך אל האור".

הוא מרגיש שהוא מייצג את כל המורים שעבדו אי-פעם ב"שפרירים" המהווים דור-הולך-ונעלם. לדעתו, בנימין שפריר הוא דמות שפסלה היה צריך לפאר את הכניסה למשרד החינוך. בנו של בנימין, אוהד, שעבד עם אורי ובעצמו מחנך מעולה, כתב את המבוא לספר. 

"תקוותי היא שמבין חניכיי ותלמידיי לאורך השנים, יקומו כמה וישחזרו את שיטת ההוראה באמצעות בע"ח, ללא 'רדיפה' אחר תעודת הבגרות או הכרה פורמלית אחרת", אומר אורי. 

יש תלמידות ותלמידים הממשיכים את דרכו של אורי עם נשמה, אכפתיות ושאר רוח במקומות רבים בארץ והם עדיין מתייעצים איתו עד היום.

"העבודה הנוכחית שלי בגינה הקהילתית האורגנית, היא מעין תחליף הממלא אותי מבחינת העבודה והצד החברתי וההומני, עם שותפות ושותפי אמת. אני ממשיך בער"ן שם אני משקיע בהתנדבות שעות רבות בליווי הנזקקים לאוזן קשבת ולעצה טובה וגם בהדרכת מתנדבים מתחילים בתחום". 

אלה עוקב, תושבת גח"א ומורה לאמנות ב"שפרירים" שאיירה את הספר, מוסיפה: "אני ממליצה בחום לכל הורה, איש חינוך, או פשוט למי שהנשמה שלו צמאה לסיפור אנושי אמיתי על כוחו של החינוך והקשר עם הילד והטבע, לקנות את ספרו של אורי". אני קראתי ונהניתי מאוד.

מי שמעוניין לרכוש את הספר ישירות מאורי 0505-933762 

בכל ישוב קטן או נידח יש אותם – האנשים שהם מצד אחד חלק מהמציאות היומיומית, הרגילה לכאורה – ומצד שני יש להם את המבט החודר, עין לטושה לצד האחר, הנסתר, שרובנו עיוורים אליו.

הסובייקט, חבר ילדות, נקט כצפוי בתמרוני חמיקה בחסות מגפת השפעת – אבל בסוף נדחק אל הפינה וסיכמנו על כוס תה במבצר הסודי שלו, מרתפי הארכיון.
במפתיע, ולטובת הדדליין שגם ככה איים לחלוף, הוא הבליח בפאב המקומי כבר בערב חמישי (המלצה חמה ! בחסות כנופיית לנג-מירון, המקום פורח לאחרונה ומושך אף את העופות המשונים ביותר בלול), מה שאיפשר לנו להתחיל את הראיון מוקדם מהצפוי –
קבלו אם כן, לרגל התערוכה החדשה שלו בגלריה, את יריב אמיתי – ה'אח המלומד' הפרטי שלנו.
למרבה המזל, אדי הוויסקי שמזגו פרנסי המקום הותירו עדיין פינה צלולה יחסית וזכרתי ללחוץ על כפתור ההקלטה בדיוק כשיריב מתחיל לדבר על התערוכה החדשה שלו. "אני מאוד מתרגש," הוא הודה, "שני השותפים שלי, אחד מהם כבר סוגר עכשיו את התערוכה בעין חרוד… הם כל הזמן בעשייה. אני נהנה ממה שקורה, או כרגע לא כל כך קורה, ומזכיר לעצמי שזו לא פעם ראשונה."

שאלתי אותו אם הוא בעצם מרגיש כמו אמן צעיר, שעושה את צעדיו הראשונים בעולם האמנות.

יריב: לגמרי… למרות שהצגתי כבר בגלריה, עם ההגדות של פסח…

אנחנו נזכרים ביחד במעלותיהם, ובמיוחד במגרעותיהם של חלק מהאמנים שהשתתפו באותה תערוכה, וההשפעה שהיתה להם על בריאותה הנפשית של מנהלת הגלריה.

משם אנחנו מגיעים להיסטוריה סודית אחרת – בשנות ה-90 היה יריב חבר בקבוצת קומיקס מחתרתי שהוציאה את המגזין "סטיות של פינגווינים". (בנקודה הזו, אני טועה ומבלבל לרגע את השם עם קבוצת הקומיקס המתחרה "אקטוס טרגיקוס" ומקבל מיד שיעור מאלף).

יריב: לא… אקטוס זה היה המורים שלי (ירמי פינקוס, רותי מודן). זה היה בעיקר ניסיון להסתכל על גרמניה ולהגיד ככה אנחנו רוצים להיות, לעשות דברים נורא אינטליגנטיים וגרמניים, וזה מה שהם דפקו לנו לראש בכיתה – שאם אתה לא עושה את זה, אין לך מה לחפש במקצוע. אם אתה לא יוצר קומיקסים אירופאים ומהורהרים על חיים אורבניים, לך כבר תמכור דולרים, לך תהיה שוטר.

הסיפור מתגלגל לאספן אמנות, ולספר שעוד ילווה אותנו בהמשך הכתבה:

יריב: …הוא נורא נחמד, הוא השיג לי ספר נדיר בנדירים – הוא ראה אצלי חומרים מ"סטיות של פינגווינים", הוא ראה את החומרים אלו, ואמר לי "אני אספן, אני רוצה את מה שיש לך, אבל (לתת) כסף לא כל כך בא לי… יש משהו בעולם הזה שהיית רוצה בבעלותך?" אמרתי לו, אני לא יודע אם שמעת אי פעם, אבל יצא בעברית ספר שנקרא "נקרונומיקון"… אז הוא אמר לי "את שלי אתה לא תקבל, כי הוא עם הקדשה – אבל אני יודע איך להשיג אותו".

יואב: זה לא הספר (הפיקטיבי) מהסיפורים של לאבקראפט? מה זאת אומרת, יצא בעברית? הספר הזה הוא פיקציה, הוא לא קיים באמת…

יריב: הוא יצא בעברית, ב-2005.

יואב: אבל מה התוכן שלו?

יריב: התוכן שלו מדהים. הסיפור של הנקרונומיקון זה בדיחה מתגלגלת שרצה כבר עשרות שנים, שמקורה באמת אצל לאבקראפט בשנות ה-20, אבל מתישהו מישהו החליט, כנראה שהראשון הוא משנות ה-70 באיטליה, שכדאי לכתוב אחד אמיתי. זה נקרא נקרונומיקון של סימון, לא קראתי את זה אף פעם. באיזה קבוצה נתקעתי באספן, שהוא נדהם שיש את זה בעברית, הוא אוסף גרסאות ומשווה ביניהן…

(למי שלא מכיר: הנקרונומיקון הוא "ספר הצללים" המקולל שמופיע בסיפוריו של הסופר ה.פ. לאבקראפט – אבי ז'אנר האימה הקוסמית – מדריך עתיק ופסאודו-היסטורי לזימון כוחות אפלים שדנים את הקורא בהם לטירוף מוחלט. י.מ)

יואב: ומי כתב אותו ?

יריב: זה לא יודעים.

יואב : עכשיו זה קצת מדאיג אותי, אולי אני לא רוצה לקרוא את זה.

יריב: כתוב שם שאין זכויות יוצרים על הטקסט, ומי שיעתיק וישנן את הטקסט, שיהיה לו בכיף, אבל שיחכה ש… אגב –  לאבקראפט כותב במקור, שאותו אל שחיתות נורא המדבר עם הכותב לכאורה, שהוא ערבי בן המאה ה-11, מבגדד או מדמשק, הוא אומר לו : ״יום אחד יתרגמו את מילותיך ללטינית״  – וזה כאילו תרגום של איזה ורוס אחד, איזה רומאי, שלא היה קיים כמובן, אחר כך יתורגם לאנגלית על ידי ג'ון די, איזשהו מיסטיקן בריטי מהמאה ה-16, שלא תרגם שום דבר שקשור לזה, אבל לאבקראפט הכניס את השם שלו..
ואז בסוף הוא אומר – ויום אחד יתרגמו אותך אל יהוד – ככה במקור – לשפתם, ואז יבוא סופו של העולם…

בנקודה הזו, יריב נאלץ להרגיע אותי שמאז התרגום עברו כבר יותר מ20 שנה ובינתיים ״הכל בסדר״, אמירה שעליה אני כמובן מזדרז לערער תוך מבט חטוף לשמיים. כך או כך האלכוהול הכריע אותנו, את ההמשך קבענו לשבת.

ואם הגעתם עד פה, ולפני שנמשיך, אזהרה חשובה ! כתבה זו, כמו אותו ספר מיתולוגי ואולי פיקטיבי שהוזכר, היא בעצמה מבט לצד ההוא, האחר  – הקריאה על אחריותכם! אם תגיעו לסוף הטקסט הזה שפויים, ייתכן שלעולם לא תסתכלו שוב על קליפת עץ, סלע בזלת או קוץ תמים לכאורה באותו האופן.

בגלריה

מצוידים במחברת ורשמקול, התכנסנו בגלריה להמשיך את הראיון בתוך אובך צהבהב אפוקליפטי, כיאה לנושאים שבהם אנו עוסקים כאן,

יואב: היה לי את הרעיון, בגלל שאנחנו שנינו לא כל כך מקצועיים בעסק הזה – קודם כל לעשות כאן שיחה חופשית, ודבר שני, ליצור מפה. לקחת את הקוראים  שלנו מהקיבוץ, למפות את כל ההקשרים של העבודות שלך בצורה כמעט גרפית כזו …

יריב: וואי, פתאום עולה לי משהו בראש, כי שני הכותבים שאני מאוד מושפע מהם, אחד זה אומברטו אקו והשני זה ה.פ. לאבקראפט, שניהם עסקו במיפוי המון פעמים. ונגיד ב"באודולינו" של אקו — זה רומן שבו חבורה יוצאת לחפש ארץ אגדית — אני חושב שאחד מהאיורים פה בכניסה מתייחס לסקיופוד (יצור מיתולוגי בעל רגל אחת ענקית שמשמשת לו כשמשייה) ששוכב על הגב. והארץ הזו שהם מחפשים כבר מוזכרת באיזשהו מסמך מזויף מהמאה ה-11, סיפור אמיתי לגמרי, שכאילו נכתב על ידי אדם בשם "הכומר יוחנן", שהוא שליט של איזושהי מדינה…

יואב: זה באפריקה, נכון?

יריב: בהתחלה זה היה באפריקה, אחרי זה הטקסט נדד למזרח הרחוק, כפי שקוראים לזה.

יואב: מה שחשוב שזה יהיה במקום רחוק, שלא רואים.

יריב: בדיוק, בדיוק. וארצו של הכומר יוחנן מתוארת, אתה יודע, כמקום הכי טוב, הכי עשיר, הכי חיובי, הכי טהור מכל הבחינות, ושולט בו אדם שהוא התגלמות הצדק והענווה, והוא כאילו מזמין את הקיסר של האימפריה הרומית בעצם לחבור אליו. והם יוצאים שם איזו חבורה הזויה למצוא את הארץ הזו, ומוצאים אותה, אבל היא לא בדיוק מה שתואר בספרים….
ומצד שני,לאבקראפט  שהוא פעל בעיקר בראשית המאה ה-20, מתאר בעיקר בעקבות תגליות כמו המיפוי של הקוטב הדרומי וההגעה לשם. הוא תיאר ארצות נסתרות באנטרקטיקה, יבשות ששקעו… הוא מאוד עוסק בגיאוגרפיה של כדור הארץ, בגיאוגרפיה הנסתרת של כדור הארץ.

יואב: זה לא סתם גיאוגרפיה. זה ארצות שהן כאילו גלויות לעין, אנחנו יודעים איפה הן, אבל יש בהן את הדברים שאנחנו לא רואים.

יריב: כן. יש לאקו ספר שנקרא "תולדות האגדות", שזו אנציקלופדיה של כל המקומות הלא קיימים שהוזכרו בטקסטים קאנוניים – שנגרילה, דרך גן העדן הארצי, היבשות של לאבקראפט ועוד כהנה וכהנה.

יואב: השאלה היא שגם אנחנו כאן חוקרים ארץ נסתרת כזו — ההשפעות על העבודות שלך. לאבקראפט, הילדות שלנו, הארכיון… אלו מקומות יומיומיים לכאורה, אבל יש בהם משהו נסתר.

יריב: מה שנסתר ולא גלוי לעין אולי זה החיבור ביניהם. זה נכון.

יואב: אז אם נצייר מפה, כדי לחבר את כל המקומות האלו, כיוון שאתה צייר במקצועך –

יריב: באמת יש לי איזושהי קריקטורה שבה אני מחבר את דודו גבע עם לאבקראפט.

בשלב הזה עשינו הפסקה קצרה בראיון , כיוון שהאמן נחטף לסיור גלריה עם מספר מבקרים.

בסיור עצמו, מול אחת העבודות, צף לרגע רובד האפל יותר. העבודה מבוססת על תצלום ארכיוני – קבוצת אנשי קיבוץ, בבגדי חורף, עומדים על גבעה ומביטים לכיוון מזרח. אף אחד כבר לא יודע מה הטקס שנערך שם. הארכיונאית ניסתה לברר, שאלה את מי שנותר מהדור הראשון – אף אחד לא יכול היה לעזור. התעלומה נשארה פתוחה, ויריב הדביק על התצלום, בטכניקת הקולאז' שלו, דמויות מפלצתיות שמציצות מבין האנשים העומדים שם. כאילו הן תמיד היו שם, רק שאף אחד לא צילם אותן.

בשיחה שנרקמה מול העבודה, יריב אומר שבארכיון הקיבוץ הוא נתקל בעדויות לקהילה שעבדה כוח עליון שלא היה בדיוק אל, אבל קיים לגמרי במציאות שלהם. הוא מספר על חברה, ניצולת שואה, שעזבה את הקיבוץ לאוסטרליה – ועל הקושי, האטימות, של הקהילה סביב העזיבה הזו. האידיאולוגיה הפכה אותם לאנשים קשים, עציים.

כמו בעיירה אינסמאות' של לאבקראפט, התושבים  נטמעו עם יצורי מעמקים ולאט-לאט הפכו דגיים ודוחים. וכאן, אנשי הקיבוץ "מתעצים" – מפתחים קליפות של עץ. מי שעובד כוח גדול ממנו מקבל לאט-לאט את התכונות שלו. ומי שלא התאים נדחק החוצה ונעלם מהסיפור הרשמי, בדיוק כפי שהתרבות ה"אלדריץ'", המוזרה והקדומה, נדחקה ונעלמה מאירלנד כשהנצרות הגיעה.

הדימויים האלה לא נשארו רק ברמה של מטאפורה. בעבודות אחרות שתלויות בגלריה, יריב עובד ישירות עם הטבע של המקום – צמחי אלוורה שמזיק פגע בהם ונשארו לעמוד, גזרי עצים, קליפות. הוא מוצא בהם גולגולות, זרועות של תמנון, דימויים שבדרך כלל אתה מצפה למצוא בכרזה של סרט זוועה — רק שפה הם צומחים מהדשא ליד חדר האוכל. יריב שותל אותם בתוך העבודות כאילו הם סימנים של תרבות קדמונית, שורשים שמפעפעים מתחת לקרקע ושולחים יונקות למעלה. אתה רק צריך לדעת לאן להסתכל.

בסוף הסיור, אני מוזג עוד כוסית לחיזוק, וממשיך בראיון:

יואב: בוא נדבר על הילדות. זה אולי הדבר הכי משותף לכולנו כאן.

יריב: זה קודם כל דודו גבע, קורט הלבריטר (Halbritter), והתלהבות מדברים שהם לא מהמציאות שלנו. לראות דברים שלא היו קיימים, היגיון אבסורדי שאתה לא חווה במציאות היומיומית.

יואב: בילדות שלנו היו ההשפעות החיצוניות, אבל היה גם משהו מקומי מאוד. כדי להבין "עיירה קטנה", לא משנה אם זה בניו-אינגלנד או כאן, אתה צריך לגדול באחת כזו.

יריב: נכון. כדי להעריך טרקטורים, אתה צריך לראות אותם בילדות. יש לי זיכרון מהגן: משאית עם תופים ענקיים של צינורות שפורסת אותם. עף לי השכל מזה. רציתי שהמשאית תהיה שלי, אבל כילד אתה לא יכול להיות בעלים של משאית – אז אתה מצייר אותה. ככה אתה לוקח עליה בעלות, משמר אותה.

יואב: נחזור למה שאמרת לי בפאב – ששני השדונים שמציצים מאחורי האבן בציור שלך, אלו בעצם אתה ואח שלך?

יריב: במידה מסוימת, כן. זו ילדות לא מפוקחת. רוב החיים שלנו לא עברו תחת השגחה הורית צמודה. היינו צריכים לייצר לעצמנו גם את ההרפתקה וגם את הביטחון מהמעט שיש. לפעמים סלע גדול הוא אטרקציה.

יואב: הגייזר ההוא ליד איפה שסלע הבזלת נמצא היום – צינור הקיטור המיתולוגי שפרץ פעם מהדשא מתחת למרפאת השיניים – היה בזיכרון שלי כמו דרקון.

יריב: זה בדיוק זה – למצוא את הקסם בפינות. המציאות הדלה והצנועה של הקיבוץ בשנות ה-70 וה-80 דחפה אותך לדמיין את מה שאין.

יואב: אם נצייר את זה במפה תחת "קיבוץ – ילדות", איזה סמל נבחר? מגדל מים? שדה וטרקטור?

יריב: שדה וטרקטור חורש זה סמל חזק. היינו הולכים לראות את המהדק של הכותנה עובר, זה היה סוג של פלא, מכונות מוזרות שמתנדבים מפעילים.

יואב: נוסיף לזה את דודו גבע והלבריטר שהגיחו לעולמנו. ההורים שחררו אותנו לקנות את הספרים האלו ב"יום הספר", למרות התכנים הפרועים שהיו בהם…

יריב: ספר זה ספר — יותר טוב מכדורגל. אני לא חושב שאימא שלי ידעה אי פעם איזה תכנים היו שם בפנים

יואב: הארכיון הוא גם תחנה חשובה. הוא קרוב לקיבוץ, אבל הוא מייצג עבר רחוק.

יריב: הארכיון נותן מבט על הילדות שלי וגם על הילדות של אלו שהיו כאן לפנינו. הדימוי שלו במפה צריך להיות זכוכית מגדלת – מקום שבו דברים קטנים ונידחים מההיסטוריה נחשפים ופתאום מקבלים משמעות עמוקה.

יואב: ואולי נצייר את הארכיון במפה כמנזר מימי הביניים?

יריב: לגמרי. אני מאוד נמשך לדימוי של 'האח המאייר' מ'שם הוורד' – אותו נזיר-אמן שמחבר בין דברים לא הגיוניים ומגלגל מחשבות 'לא טהורות' בשולי הטקסטים הקנוניים. בארכיון הקיבוץ יש את החומר הרשמי, אבל יש גם את ה'אוף-דה-רקורד', את הרכילות והגוזמאות. הגוזמאי הוא אבן בסיס כאן.
קח את הצריף לכימיה, למשל, שהרסו לא מזמן…

יואב: הצריף הזה נבלע על ידי שיח ענקי. זה מטורף, יער שפשוט בולע בניין. משהו שלא קורה אפילו בסיפורים. היית נכנס לתוך השיח ופתאום מגלה שם עולם, סירות עגולות…

יריב: וזה בדיוק מה שמעיף לי את הדמיון! אלו החומרים שמדליקים אותי. אני רואה משהו, וכבר מלביש עליו סיפור שלם. הרבה מהציורים שלי מלווים בטקסטים כאילו הם מתוך "יומן משק" ישן. למשל: "יוסף מבקש כעת שנכנה אותם לא יצורים אלא ברואים…" זה כל מה שנשאר – שברים של רמזים על קהילה שנעלמה ולא התאימה לשום מציאות נורמלית.

יואב: ואיך לאבקראפט נכנס לזה?

יריב: אני מאוד מתחבר לאישיות שלו – אדם מסוגר ורדוף. הוא לא בא לעשות ספרות גבוהה, הוא בא לתאר את הפסיכוזות והחרדות העצומות שלו. הוא מתחבר לכל מה שאלטרנטיבי ושולי. הוא כותב על קהילות קטנות ומסוגרות עם היסטוריה פנימית – וזה הרי מאוד מזכיר קיבוץ. אצולה כפרית ומנוונת עם חוקים ושפה משלה, ודברים שלא מדברים עליהם. ואני, כמו הסטודנט מהסיפורים שלו, מטייל במקום הזה ונחשף בפליאה או בחרדה לסודות שלו.

יואב: אז נצייר אותו כאי בגיאוגרפיה שלנו? ויש לי בשבילך עוד ארץ אחת – ארץ ה"דארק אייטיז" (Dark 80s). אני רואה את הדברים שאתה מעלה בפייסבוק מסצנת המסיבות הזו…

יריב: זה התחיל לפני 11 שנה בערך, כשעינב רצתה קצת לצאת. מצאתי את עצמי פתאום בשלוש וחצי בלילה במרתף בתל אביב, נהנה כמו שלא נהניתי שנים. שם הכרתי את האנשים בסצנה. גיליתי אנשים שבגיל 50 ואפילו 60 עדיין שומרים על הילד שבהם. הם הכי נורמטיביים ביום – אחיות, מתכנתים – אבל בלילה יש להם מקום להמון פנטזיה, תלבושות ולוקיישנים.

יואב: מה שמעניין בדארק אייטיז זה שבאיחור של עשורים, דווקא הדברים ה"דחויים" והלא-מיינסטרימיים של פעם הפכו לקנון אלטרנטיבי חזק.

יריב: נכון. כשכולם סביבנו שמעו לד זפלין כי זה נחשב קנון, אני תמיד חיפשתי משהו שאני יכול להתחבר אליו באופן אישי. משהו אלטרנטיבי, קצת מבודח, תיאטרלי וקרקסי – כמו אליס קופר או "מופע הקולנוע של רוקי" . תמיד הלכתי אחרי דברים שיכולתי לאמץ כי הם לא היו של כולם והרוב לא רצו לגעת בהם.

יואב: איך נצייר את זה במפה? המקום הזה חייב להיות עיר, לא? הרי שם מתרכזים הפנקיסטים והלובשי שחורים.

יריב: יש בזה משהו עירוני, אבל זה יכול להיות גם כמו החבורה שמתכנסת ב"מחששה" בבית הספר בחוף כרמל. הרי בחברה הקיבוצית שלנו – או שאתה בטרקטורים או שאתה לא קיים. אז מי שלא שם, מיד מזהה את הדומים לו ממושבים וקיבוצים אחרים באזור. תמיד הייתי ב"ארץ האלטרנטיבה" – איפה שאני לא הולך, אני תמיד מחפש את השונה והזר והנסתר והלא-מדובר.

יואב: זה ממש מחזיר אותנו לציטוט מה"מומינים" – על הזר והנסתר, כשהם יושבים במדורת החורף שלהם. אני זוכר את זה משם.

יריב: לגמרי! "ספר המסעות של מומינאבא" הוא אחד הספרים הכי משפיעים עליי. זה מתחבר בדיוק לחיפוש הזה.

יואב: כן, אבל זה ספר שמשום מה לא היה זמין ומוכר בילדותנו. מתי קראת אותו?

יריב: קראתי אותו כילד. הוא תורגם לעברית, אבל פשוט לא היה נפוץ. עד היום אני רואה אותו מדי פעם צץ בקבוצות של ספרי יד שנייה. הוא הספר הכי מוזר מכולם. יש את "עמק החיות המוזרות" וכל אלה, אבל הוא…תמיד זו "ארץ האלטרנטיבה". לאיפה שאני לא הולך, אני מחפש את השונה, הזר, הנסתר והלא-מדובר.
ויש הרבה כאלה. קח למשל גם את הספרים של לאבקראפט – רק סוף-סוף, בשנים האחרונות, התחילו לתרגם אותו לעברית בצורה קצת יותר מסודרת. אבל עדיין, יש ספרים שלו שאני יודע שכנראה לא יתורגמו

יואב: כן, למרות שהוא לא יותר מוזר מהספר הזה – – כשמומינטרול הלך לישון וקם באמצע החורף .

יריב: משם זה הציטוט שלך, הלא מודע – על הזר והנסתר. וואלה, והיה גם את "עמק שומאיש", אתה זוכר?

יואב: עמק שומאיש של כל "החיות הנכחדות".

יריב: כן. הזר והנסתר  – והנכחד.

יואב: אבל מה הדימוי של הארץ הזאת, ואיפה היא יושבת אצלך? איפה היא ממוקמת?

יריב: היא יושבת בכל מקום. מתחת לשולחן, בתוך מגירה שלא מצליחים לסגור.

יואב: ב-Underworld. אתה עכשיו מאלץ אותי לדמיין מפה תלת ממדית

יריב: כן, כן, אנחנו קופצים לתוך "הארץ החלולה". יש איזה סיפור, איזה דו"ח של איזה קפטן או טייס בשנות ה-30, נדמה לי, שטס מעל אנטארקטיקה וקצת הלך לאיבוד. הוא מתאר שהוא מצא בתוך האדמה ארץ שלמה, ירוקה, והוא נותן דו"ח ממש מפורט.

יואב: כמו ז'ול ורן, "מסע אל בטן האדמה".

יריב: ועד היום כל מיני חובבי קונספירציות נשענים על הדו"ח הזה כהוכחה לארץ החלולה.. ואת החבורה של לאבקראפט זה הדליק לגמרי, הדו"ח הזה. וקלארק אשטון סמית' כתב את המיתוסים של "ארבוריה" (Arboria), שתורגמו לעברית גם. זה הכל דו"ח מפורט. 

יואב: זה מה שאתה אומר. יש לך אינטרסים.

יריב: אני אוהב את הגישה הזו שאומברטו אקו, למשל, מציג ב"שם הוורד". הוא נותן שם דוגמה טובה: לפי האמונה הקדומה, הדרך היחידה לחתוך יהלום היא בעזרת דם של תייש. בא המלומד רוג'ר בייקון ובדק את העניין, וגילה שאי אפשר לחתוך יהלומים עם דם של תייש. אבל בא אקו ואומר…

יואב: בואו לא נזלזל.

יריב: בדיוק. יכול להיות שהיה איזשהו הקשר קדמון באמת ליהלומים ולדם של תייש, אבל ההקשר נעלם לאורך השנים וזה מה שנשאר לנו – איזושהי אמונה לא מעשית. אבל אולי הייתה לזה משמעות לפני אלף שנה. אז אם יש דברים שאנחנו רואים אותם היום והם נראים לנו לא קשורים לכלום, מה שחשוב זה הסיפור. זה כבר לא הפרטים המציאותיים, מה שחשוב זו הגוזמה.

יואב: כן, ברור. זה מה שהופך את החיים למעניינים. זו אמנות, בעצם. התפקיד של אמנות הוא לא לעזור לך לחתוך יהלומים.

יריב: נכון. זה לספר סיפור דמיוני שיעשיר לך את הדמיון ויגרום לך לחשוב – אולי באמת היה איזה קשר שאני יכול רק לשער את הטיב שלו. ואותו דבר לגבי הטקס הלא-מזוהה ההוא. מה הם עשו שם לעזאזל? לא יודעים, ואנחנו גם לא נדע. דן שגיא יגיד ככה, ויפתח (לב רון) יגיד ככה, ושניהם לא היו שם. אתה מצייר, אתה מנחש.

יואב: כל מקרה, נשאר לנו סרטון או צילום בלי הסבר – אז בואו נמציא לו אחד. ראינו למשל את קוביית השיש הזאת בחדר אוכל למטה, שאנחנו לא יודעים למה היא שם.

יריב: זה "הטרור של קוביית השיש". לא היה לזה שום הסבר. הארכיטקט תקע שם את הדבר הזה, אז מה? נשאיר את זה ככה? לא נספר סיפור טוב?

יואב: קודם כל, הייתה לזה פונקציה, לא? אנחנו עכשיו ששים להמציא הסבר דמיוני, אבל כילדים היינו חוזרים מבית הספר וזורקים שם את התיקים.

יריב: נכון, אבל זו לא הייתה הפונקציה המקורית של זה. גם המתנדבים אהבו לרבוץ על זה כשהפאב היה פתוח. אבל זה לא המקור.

יואב: מי יודע איזה מעשים נעשו שם על השיש הזה. יש לנו משהו שאין לו שום הסבר, אז בואו ניתן לו הסבר, כי משעמם לנו פה בקיבוץ, לא קורה פה הרבה.

יריב: אתה יודע, אני מציע שבכתבה אנחנו נשלח את כל הקוראים הנאמנים לברר מה קורה ב"יד שנייה" (שם נמצאת הקובייה היום).

יואב: הבעיה שהם יבואו אליי אחר כך בטענות. הבנות מהיד-שנייה יתמרמרו, הן בטח שמות שם בגדים על הקובייה.

יריב: אני לחלוטין חושב שאם אתה קונה משהו ביד שנייה והוא רדוף  או מורעל, דבק בך משהו. אתה יושב מחוץ לבית בשעות אחר הצהריים ותולש את יונקות השורשים הזעירות שצומחות לך מכפות הרגליים. 

בשלב הזה, מתוך חשש אמיתי לשלוות הקוראים ולשלום העסקים בקיבוץ, בחרתי לקטוע את השיחה – אך כולי תקווה שההצצה שקיבלתם כאן לעולם המוזר הרוחש מתחת לדשאים הירוקים שלנו הותירה אתכם שפויים (יחסית) ובעיקר סקרנים. ולמי שנותר אחוז בבולמוס לידע נוסף ולאותן אמיתות שמוטב להן שיישארו חבויות – את יריב תמצאו תמיד במחשכי הארכיון, מוכן לדלות עבורכם אינסוף סיפורים דומים, מחכימים ומבדחים, על הארצות הנסתרות שמתחת ומעבר לשבילים המוכרים.

"הטוסט המזלזל של בנשל", הוא שם אותו בתוך נייר פרגמנט ומכר אותו בעשרים וארבעה שקלים חדשים ותשעים אגורות. מהר מאוד כל השכונה שמעה עליו, ואז כל העיר, ותוך זמן קצר כל המדינה כבר השתוקקה לטעום, לראות על מה הדיבור, להבין מה גורם לטוסט הזה לשלוט בשוק. כשהם הגיעו לשווארמת ניסים ובניו בע"מ, הם נדהמו משירות הלקוחות המדהים של בנשל, והטוסט- היה רק תוספת. הוא יכול היה להחזיק חיוך 14 שעות רצוף, לכל לקוח היה לו כינוי משלו, שהמציא על המקום, ועקיצה שנונה עם טעם של עוד, אבל כל מה שבנשל באמת רצה, הוא להכין מנה שווארמה בלאפה כמו שאבא עושה. ניסים היה מקצוען, הוא קרא את הלקוחות כמו דף משכורת, ידע בדיוק מה לשים בלאפה, הוא ראה את זה בעיניים שלהם, כמה חומוס, חריף, עמבה, ירקות, כרוב, בצל, חציל, טחינה בסוף, בנשל רצה להיות בדיוק כמו אבא ניסים. תורים נערמו, הזקנות התחלפו באנשי עסקים, שמלות התחלפו בחליפות ועניבות, שיניים תותבות בלסתות רעבות, כולם רצו לטפח את הכרסים שלהם, אבל הם לא רצו שווארמה, הם רצו את הטוסט המזלזל.

יום אחד לניסים נשבר, הוא כעס. "אפחד כבר לא בא לאכול שווארמה!" הוא צעק על בנו, "אבא, דקה, בוא נדבר" בנשל אמר, "אין על מה לדבר" ניסים הקשה את ליבו, "יש׳ך את כל השווארמה, תכין כמה טוסטים שאתה רוצה", אמר וזרק את הסינר על הרצפה המשומנת, טרק את הדלת ויצא. בנשל נותר המום, אבל אנשים רק המשיכו להתווסף לתור, בנשל לא יכול היה להרשות לעצמו לנוח, אפילו לא לשנייה, הוא הרים את הסינר של אביו, בלע את הרוק וניגש לטוסטרמשולשים.

בסוף היום בנשל הגיע הביתה, אבל ניסים לא היה שם, לא במטבח, לא בסלון, לא בחדר השינה, ולא בשירותים, בנשל הבין שזה מקרה חירום, והתחיל במסע חיפושים. הוא חיפש אותו בכל המדינה, ימים ולילות, שבועות וחודשים, מהרגע בו הציצה השמש מבעד לרחובות העיר האפורים עד הרגע בו כיסה אור הירח את השמיים מלאי האובך הכבד. הוא גייס את כל השכונה, את כל המדינה, הוא זעק ללקוחות בשווארמה, הוא זעק בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונים. בנשל חיפש ברחובות, בביובים, בלשכות התעסוקה, אך לשווא, ניסים נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה.

מאז כבר עברו 22 שנה, בנשל הספיק למכור את השווארמה, הביא אותה בענק, עשה מיליונים, יש לו פנטהאוז עם ג'קוזי בהרצליה פיתוח. הוא קם בבוקר, מחרבן, מצחצח שיניים, שותה קפה שחור חלש, ומכין שני טוסטים מזלזלים לשני הבנים שלו. הוא פותח את החדשות, שום דבר לא מעניין, או חדש, חוץ מאיזה זקן אחד, דמנטי, יושב מחוץ לבניין העירייה וצועק כל היום בלי הפסקה- "אני גאה בבן שלי."

בטח יש לו ריח של וודקה.

לבנשל נוזלת דמעה על האף, הוא מלקק אותה, ומכבה את הטלוויזיה.

מישהו סיפר לי על ספר שירה בחרוזים לילדים שכתב חבר גח"א. לא ראיתי או שמעתי על מישהו כזה עד כה, עד שגיליתי שהכותב הוא גדי גבר, מיודענו. זה גדי מהסיפור שאולי מוכר כאן, על נערה ששלחה חבילה לחייל שלא הכירה במלחמת יום-הכיפורים. החבילה הגיעה לגדי והנערה היא טובה, כיום אשתו, בעקבות הקשר שנוצר דרך החבילה שהביא אותם מתחת לחופה.

לטובה ולגדי יש בת בכורה, שימרית, העוסקת באדריכלות במשרד אדריכלות בבנימינה ושני בנים – מעוז, שחקן הכדורמים בעבר, כיום מורה לספורט ומאמן כושר ותובל, כדורגלן העבר שהפך לאברך (אולי בהשראת גדי ?) וגר בירושלים. יש להם שמונה נכדים ושניים מהם בקיבוץ. גדי שנולד בכפר בילו לאבא לוחם בצבא האדום ואמא מרומניה, הוא נצר למשפחה מורחבת מהעלייה השלישית, ממייסדי המושב (1932) אולם הוריו הגיעו למושב דרך קפריסין רק ב-1949.

בסוף שנות ה-70 הייתה תנועה של צעירים לקיבוצים וטובה וגדי כבוגרי הנוער-העובד, אמרו לעצמם שכדאי לנסות. הם הגיעו לרגבים ואחרי שנתיים שם החל גדי לרכז את הרפת, היות ולדבריו "הייתי מוטרף על הענף הזה כילד מכפר-בילו שם ראיתי והרחתי לראשונה רפת בוצית של קרוביי". ברגבים הוא יזם והקים מכון-חליבה גדול. "אחרי ריכוז הרפת ברגבים כיהנתי שם כמזכיר (1988). בעזרת יועצים ארגוניים במקביל לכמה מזכירים נוספים בתנועה הקיבוצית קידמתי את מגמת ההפרטה כי לדעתי, לא הייתה ברירה אחרת, אולם נוצרה בקיבוץ התנגדות להצעות ולמהלך, מה שהעלה גם מתח רב ולחצים שבסופם עברנו לגבעת-חיים איחוד בנחיתה ישירה לניהול הרפת".  

לדבריו, רגבים לא המשיכו את המהלך אך לאחר כמה שנים, נאלצו לבצע שינוי רדיקלי בהשוואה להצעות שהוא הוביל. במקביל לריכוז הרפת ברגבים החל גדי קורס רכזי-תרבות ונכנס חזק לענייני התרבות של רגבים, שכללו אז ערבי-שבת עם הופעות, שירה, מחול ומערכונים שהוא היה בין כותביהם.

"הערבים האלה נקראו 'בייגלה, תה וסימפטיה'. הייתי עולה לבמה, מראיין אנשים מעניינים מהקיבוץ ומבחוץ ואירחתי בעיקר אמנים חובבים. בכל ערב כזה כתבתי והקראתי מקאמה (מעין סיכום היתולי של השבוע בארץ, באזור ובקיבוץ). במקביל ריכזתי גרעין נח"ל בו היה נער פעלתן ומוכשר, אותו זכיתי להעלות לראשונה להופעות על במת הקיבוץ. עד היום, ליאור אשכנזי, אותו נער שהגיע רחוק, זוכר לי חסד נעורים".

בלימודי כתיבה ספרותית בבית-אריאלה בתל-אביב, הייתה לו מורה ומנטורית מוכרת – נורית זרחי, לזכותה הוא זוקף את התפתחותו בתחום, כשאמרה לו בנוכחות כולם: "יש לך את זה אתה חייב להעיז ולכתוב על מה שעולה לך בראש". כך גם הגיע לפרסם מדי פעם, במשך שנה, שירים מלווים באיור במדור שירי הילדים של ידיעות אחרונות שתפסו לעיתים דף כמעט שלם.

ב-1997 עבר גדי לעבוד במרכז המזון של "אמבר" בכפר יחזקאל בעמק יזרעאל ושם הציע לו אחד המנהלים לאמץ את ספר שירי הילדים הראשון שכתב ("סודות מעונת הגולות", בהוצאת רשפים) שיצא לאור במהדורה מהודרת וצבעונית בשיתוף "אמבר" עם מחלבות "שטראוס" ועל חשבונם. הספר חולק כשי בתוך תיק מהודר לכל משתתפי כנס הרפת השנתי.

בכנס השתתפו מלבד רפתני ישראל, גם אנשי חברות התערובת וחוקרי ענף הרפת במכון וולקני ובפקולטה לחקלאות שברחובות וכך, שני ספרי ילדים שכתב בתקופות שונות, חולקו בכ-2,000 עותקים. למרות ששמו רשום על הכריכה, איש מבאי הכנסים מלבד חבריו לעבודה, לא זיהו את גדי ככותב הספרים למרות שהשתתף בכנס.

הספר האחרון "הירגזי קיבל צהוב" באיורו של עזי בנימין, יוצא לאור בימים אלה בהוצאת "ניב" ויופץ במדיות השונות. בספרים הקודמים לא היה צורך לדאוג לכך, אך הפעם הפצתו של הספר כרוכה בפרסום ומכירה.

שמו של הספר החדש "הירגזי קיבל צהוב" נבחר על רקע היותו של גדי שחקן וקפטן קבוצת נוער במכבי שעריים ששיחק בליגת הנוער הגבוהה, בין היתר נגד כוכבי העבר מוכרים בכדורגל הישראלי. למרות זאת תוכנו אינו קשור למשחק הכדורגל פרט לנגיעה קלה בשיר הנושא את שם הספר (כי בלם מוצהב לעיתים קרובות). קריירת הכדורגל של גדי תמה עם גיוסו והצבתו באוגדת סיני בתעלת סואץ למשך תקופות ארוכות.

בספר מופיעים שירים עם מוסר-השכל ומסרים של "ואהבת לרעך כמוך" ואחרים בהאנשה ובהומור מושחז. גדי מקווה שגננות ומורות בקיבוץ ומחוצה לו, ירכשו את הספר שתוכנו יכול להוביל לשיחות והפעלות חברתיות על בסיס השירים.

בנוסף להיותו מדביר מזיקים ולוכד נחשים מדופלם, עוסק גדי מאז 1998 גם בלימודי קבלה. זה החל כשהלך ללמוד רפואה אלטרנטיבית ושם עלה נושא הקבלה, שהפך למרכזי בחייו, תוך לימוד התחום באופן יומיומי.

כהשלמה הוא מתייצב בבית-הכנסת באליכין מדי בוקר ומשמש שם לעיתים כחזן ושליח-ציבור המוביל את התפילות בבית הכנסת. בשכונה בה גדל ברחובות היווה בית-הכנסת בשבתות מרכז החיים החברתיים גם של חילונים ומסורתיים, שדילגו משם אל מגרשי הכדורגל כשחקנים וכצופים.

בעבר הלא רחוק העביר גדי שיעורים בקבלה לקבוצות, בין השאר בחממה בעין-שמר ובמקומות וישובים אחרים. "החוכמה היהודית שנתפסת לעיתים כמושג היסטורי ארכאי שאבה אותי ואת הלומדים דרך סודותיה והנסתר שבה ללא קשר לדת, הניצוץ הזה נמצא אצל כל אחד".

לשאלה אם הוא מקבל משוב מהנכדים על ספריו, אומר גדי שחלקם פחות בקטע של קריאת ספרים, אבל אוהבים לכתוב סיפורים ועושים זאת עם מוטיבציה, תוך הקראת יצירותיהם בתוך המשפחה. חלקם האחר מאזינים לקריאתו של גדי מספריו לעיתים אפילו בהתלהבות (למרות שלא יסכים לדלג אפילו על שיר אחד). גדי מציע לציבור ההורים והגננות ואף לילדים להיעזר בספרו כדי לשוחח על מצבים העולים בעולם הילדים, בחברה, במשחק ולעיתים גם במציאת פתרונות למחלוקות.

את הספר ניתן לרכוש גם ישירות מגדי בטלפון או בואטסאפ 0544-637012.

אִם יֵשׁ לִפְעָמִים

בֵּינֵינוּ

וִכּוּחַ

אוֹ חָלִילָה

מְרִיבָה,

כְּדַאי לְרֶגַע

לָנוּחַ

וְאָז לְחַפֵּשׂ

קִירְבָה…

כְּדֵי שֶׁהַכֹּל יִשָּׁכַח

וְנִלְמַד כֵּיצַד

לְהָנִיחַ כָּל מְרִיבָה

בַּצַּד.

( המשך בספר… )

המבוגרים בינינו עוד זוכרים את הגיוסים להובלות חבילות החציר מהשדה למתבן. היו מגויסים שיצאו לשדה עם המשאיות ועגלות רתומות לטרקטורים כדי להעמיס את החבילות והיו שחיכו כדי לפרוק את החבילות ולסדרן, לעיתים בשבע קומות, עד לגג המתבן. מה קרה שהחבילות נעלמו? היום חבילת חציר או קש שוקלת טון ומי שמשנע אותה הוא מי שמפעיל ציוד הרמה ייעודי.

מתי התרחש השינוי? ובכן, זה קרה לפני 45 שנים (1980). הייתי אז חבר מזכירות עובדי הפלחה, רכז מדור המספוא. (היו בארגון מדורי כותנה, פלחה, מיכון ומספוא).

שמתי לב שיש לנו בעיה. החקלאים שגידלו מספוא ופלחה (חציר וקש חיטה) חתמו חוזה עם הרפתנים, למשל משקי עמק החולה שגידלו אספסת או הפלחים במשקי הנגב שגידלו חיטה, שמכרו לרפתנים בגרנות, אבל המחיר השתנה בדרך, כי מי שהוביל את החבילות היו סוחרים עם משאיות ועם סבלים שהעמיסו בשדה וסידרו במתבן והם קבעו את המחיר.

שוחחתי על כך עם עמיתי ממדור המיכון (אלי גוזאני מגניגר ודן מאיר מנחשון) והם סיפרו לי שבאמריקה יש ציוד הפותר את הבעיה. יש מכבשים מתוצרת "הסטון" הכובשים חבילות של טון והשינוע מתבצע ע"י מלגזות.

פניתי למדור המיכון במשביר שהיה הסוכן של "הסטון" ושם אמר לי המנהל, דוד תדמור מאלונים: "מה אתה מדבר ? זה טוב לאמריקאים המובילים מנבאדה ואריזונה אלפי ק"מ. בישראל הקטנה זה לא יהיה כלכלי".

לאחר בדיקות נוספות החלטנו לשלוח משלחת לראות במה מדובר. במשלחת היו שני אנשי מיכון מהמוסך של משקי גרנות. שבתאי הרלינג משדות ים שהיה מנהל המוסך וגם עמד בראש ועדת המיכון האזורית ועובד רגב משפיים שהיה אחראי על הציוד של ההתארגנות האזורית לקציר התחמיץ במשקי גרנות. הצטרף יוסי בלנדר מגבת, מספואיניק ותיק.

טסנו מנתב"ג לניו יורק, שכרנו רכב ויצאנו לסיור במפעלים לציוד ובחוות ברחבי ארה"ב כדי ללמוד מהאמריקאים.

זה היה סיור מאלף ובעקבותיו יושמו בארץ מספר לקחים. שיא הסיור היה ביקור בחברת "הסטון", כשבכניסה לעיירה הסטון התנוסס שלט "הבית של הסטון" עם הלוגו של המפעל שנשא את שם העיירה ובכניסה למפעל הונף דגל ישראל עם שמות חברי המשלחת. הוצמד לנו אחראי על האירוח, שהראה לנו כל דבר שרצינו לראות ומאוחר יותר הוא בא לישראל ואירחנו אותו כאן. אגב, הוא אכל ארוחת צהרים בשפיים והדבר שהכי הרשים אותו בישראל היה חדר האוכל הקיבוצי ומדובר באדם שמסתובב בכל העולם כנציג של חברה גדולה. בהמשך ביקרנו בחברת "ג'ון דיר" וגם שם ראינו דברים מדהימים. כשחזרנו לארץ, הוזמנו לארץ שני מכבשים: אחד שעבד בעמק החולה וכבש בעיקר חבילות אספסת נקנה ע"י קבלן בשם זאב יער בשיתוף קיבוץ שניר והשני נרכש ע"י "משקי תלמי הנגב" שם מאיר יאורי היה רכז המוסך.

ליוו את קליטת המכבשים אורי פייפר וספי כץ, אנשי המכון לציוד חקלאי של מכון וולקני ויאיר צוק, נציג המחלקה למיכון בשירות ההדרכה והמקצוע של המשרד. בעלון "גן שדה ומשק" מהחודשים אפריל מאי ויוני של 1980 הופיעו כתבות המבשרות לרפתנים ולפלחים על השינוי המחייב לרכוש ציוד לשינוע החבילות.

עברו 45 שנים ונראה לי שאנשים צעירים הנוסעים בכביש או מבקרים ברפת ורואים חבילות גדולות, כבר לא שואלים – האם מאז ומתמיד היו החבילות גדולות כל כך?

לפני כשש שנים הציע בן דודי מצד אבי להניח "אבני נגף" בפתח הבית בו גרה משפחת ישראל בברלין. משם החל המסע שלנו להתגלגל עד לביקור המשפחה בברלין.

ההגדרה המילונית בעברית של "אבן נגף" –  "אבן העומדת למכשול בדרך". לא ידוע לי איך התגלגל הכינוי "אבן נגף" להנצחה של האבנים המוזהבות בברלין אבל הוא בהחלט מעניין ומעיד שזו לא סתם אבן בדרך, אלא אבן הגורמת להולכים לעצור להתכופף ולקרוא מה כתוב עליה. (הערת מערכת העלון: זו בהחלט הייתה כוונת הפרוייקט – לגרום לעוברים והשבים בדרך להיתקל בשואה גם אם יש ברצונם להעלימה, להשכיחה או להדחיקה).

בשנות ה-90 החל האמן גונטר דמניג בפרויקט השקעת האבנים במדרכות (Stolperstein – שְטוֹלְפֶּרשְטַיין) כדי להזכיר לעוברים ושבים את קורבנות הנאציזם ומאז הונחו מעל 75,000 אבני נגף בערים רבות ברחבי אירופה.

הדרך לא הייתה קלה: היו מקומות בהם עקרו תושבים את האבנים או התנגדו להנחתן, היו שטענו שזה לא מכבד שאנשים ידרכו על זכרון, אבל לרוב צברה היוזמה תאוצה וממשיכה לגדול עם המצטרפים אליה – יהודים ולא יהודים – מרחבי העולם.

דמניג יצר פרויקט אמנות וזכרון במרחב הציבורי שאי אפשר להיות אדיש אליו. לדבריו: "אדם נשכח אך ורק כאשר שמו נשכח. אדם העוצר ליד אבן נגף ומרכין ראשו לקריאה, מרכין ראשו לזכר הקורבן".

ארגונים, בתי-ספר ובני משפחותיהם של הקורבנות מחפשים מידע על הנספים בארכיונים שונים, בין השאר במרכז המידע של "יד ושם" בירושלים. לאחר איסוף המידע הדרוש, מכין דמניג קוביית בטון בגודל 10X10 ס"מ ומחבר אליה לוחית פליז עליה נחרטים הפרטים: "כאן גר…", או "כאן חי…" שם הנספה, שנת הלידה ומה עלה בגורלו – על פי רוב תאריך המוות או המשלוח למחנה. לאחר מכן משולבת האבן במדרכה ממש בפתח הבית בו התגורר האדם.

הפרויקט ממומן מתרומות של גורמים עסקיים ופרטיים וכן מהתרמות בבתי-ספר, איגודים מקצועיים ודומיהם. בני המשפחה משלמים על הנסיעה והשהות במקום.

כאמור, בן דודי החל את ההתכתבות עם אחת מהאגודות העוסקות בפרויקט בברלין ולאחר בירור ושליחת מסמכים, נקבע תאריך להנחת אבני זכרון למשפחה בשישה מקומות שונים בברלין. התאריך שנקבע היה 31 באוקטובר 2023 וכמובן שלא נסענו, אבל לא ויתרתי על הפרויקט. דחינו לפברואר 2025 כשהוחלט על הנחת אבן זכרון במקום אחד.

בן דודי לא יכול היה להצטרף לנסיעה אבל לשמחתי ולהתרגשותי הודיעו בנותיי (תמר ואסנת) שהן באות איתי. גם בני (דרור) הצטרף ויחד הגענו לברלין שלושה ימים לפני האירוע, על-מנת להיפגש עם האחראי ולתכנן את הטקס.

עוד באותו היום הלכנו למקום הטקס, הכרנו אותו ותלינו מודעות במספר מקומות בשכונת המגורים על-מנת ליידע על יום ושעה. בעקבות הפרסום הגיעו אנשים מהקהילה היהודית ודיירי הבניין בפתחו עמדנו להניח את האבן, יצאו לפגוש אותנו והבטיחו שישמרו על האבנים.

הייתה לי משפחה גדולה שהתגוררה בברלין – סבא וסבתא שלי וילדיהם עם בני ובנות הזוג וגם האחים והאחיות של סבי וסבתי. חלק מילדי המשפחה ניצלו: שני אחים של אבי הגיעו לגבעת ברנר ב-1936 בעוד אבי ואמי היגרו לארגנטינה במרץ 1937. בברלין נשארו שתי אחיות: הרטה ישראל האלמנה, אשר נשלחה עם שני ילדיה בסוף 1941 למחנה ריכוז בריגה, שם מצאו את מותם ואדית ישראל פייגה שנאלצה לעבוד בכפיה במפעל למנועים חשמליים.

במהלך מבצע שנקרא "פבריקאקשן" בין 1-12 במרץ 1943, נעצרו כ-8,000 יהודים מברלין, אשר עד אז ניצלו מגירוש, הם נעצרו בעיקר במקום עבודתם, ברחוב או בבתיהם, הובלו למחנות ריכוז ולאחר מכן גורשו לאושוויץ.

בין העצורים היו אדית ובעלה פול. בני הזוג נדרשו למסור את הצהרת הרכוש שלהם ב-28 בפברואר 1943. כל נכסיהם הוחרמו לטובת הרייך הגרמני וב-1 במרץ 1943 נשלחו אדית ופול לאושוויץ במסגרת "הטרנספורט המזרחי ה-31" ונרצחו שם. לצערי אין בידינו מידע מדויק על גורלם או תאריך מותם ואבן הנגף בשבילה נסענו לברלין, הונחה בפתח הבית של אדית דודתי.

ב-2 במרץ, 1943, יום לאחר שאדית נשלחה לאושוויץ, נשלח גם ישראל ישראל אביה של אדית (סבי) לאושוויץ ונרצח שם. בעקבות המחקר שעשיתי, גיליתי פרטים מרתקים נוספים על שאר בני המשפחה וקורותיהם, כשחלקם נספו גם הם בשואה.

מי שתרם את הנחת אבני הנגף היו משפחת נחנסון ובהזדמנות זו חברו אלינו שלושה מבני המשפחה, שהניחו כבר חמש אבני זכרון בפינת הרחוב ליד חנות ההורים. בטקס השתתפו כ-20 אנשים, חלקם מהשכונה הקרובה ורובם יהודים שומרי מסורת, ביניהם זוג צעיר מרמת השרון. בטקס הוקרא סיפור תולדות המשפחה באנגלית וגרמנית, פרקי זכרון נאמרו בידי שני בחורי ישיבה ודרור בני אמר קדיש.

הנחת האבן המוזהבת במדרכה עליה פסעו לפני שנים רבות בני משפחתי, הייתה מרגשת וגם הטקס היה מכובד ומרשים. שבוע אחרי שחזרתי לישראל הודיע לי עורך הדין כי אושרה האזרחות הגרמנית שלנו, כך שחשתי סוג של סגירת מעגל.

אסנת, תמר ודרור היו שותפים מלאים להתרגשות הרבה שלי ביצירת זכרון למשפחה שחלק ממנה הושמד בשואה. החיבור שלהם לשורשים ולסיפור המשפחתי הוא משהו שאני שמח שלא ויתרתי עליו. זו גם ההזדמנות להגיד תודה ענקית לבתיה אשתי, שלמרות שלא הייתה יכולה לנסוע, תמכה בדאגה מובנת ליציאה וחזרה בשלום.

מי שרוצה לעשות אבני נגף למשפחתו, מוזמן לפנות אלי לקבלת הנחיות ראשונות. אל תוותרו על הזכרון הזה. הוא יישאר איתכם וגם לדורות הבאים.

בשנים האחרונות התווספו לי הרבה חברים חדשים שאני לא מכירה והם לא מכירים אותי. אם זה לא ברור, אסביר בשמחה – אני מתנדבת בארכיון ומקלידה ספרי זכרון של חברים מהעבר, מה שנותן לי את האפשרות להתוודע לאנשים מרתקים שלא הכרתי.

בין השאר פגשתי את הנופלים: עופר פניגר, דותן כהן, איתמר ברונר ואת החברים הוותיקים – אדית מדיני, גרי בר שלום, יצחק שקדי, חיים שילר, חנה פרנק ועוד. עולמות מופלאים של סיפורים מהארץ ומחו"ל, המספרים לא רק את הסיפורים האישיים שלהם, אלא גם את הסיפור של יהדות אירופה ואיך, בדרכים נפלאות ממני, נשזרו החוטים והשבילים בהם עלו ארצה, לחמו והפריחו את השממה, כשאי-אפשר כמובן בלי סיפור הקמת גבעת-חיים ואחרי הפילוג את גבעת-חיים איחוד.

כל זו הקדמה, לא רק לספר על עצמי, אלא על אדם נפלא שהיה ממקימי הקיבוץ ומדינת ישראל ואני, לדאבוני, גיליתי אותו רק עכשיו. הדירה הקטנה הראשונה שקיבלנו אישי הצעיר ואני בקיבוץ, הייתה קרובה לאותו אדם ובגלל שהייתי חדשה, צעירה וביישנית ועסוקה במקצועי כמורה ובתפקידי כאמא, לא טרחתי להכירו – את יושו ענבר.

החוברת שקיבלתי לידי להקלדה "לזכרו של יושו ענבר", היא אסופת זכרונות ועדויות מחייו של יושו, שהקדיש את חייו לחלוציות, בטחון, ספורט וקהילה בקיבוץ גבעת-חיים איחוד.

יושו נולד בגליציה בשנת 1913 וגדל באוסטריה. משפחתו הייתה דתית אך ליברלית והוא נמשך לציונות בעקבות מאורעות 1929. הוא היה חכם מאוד, בעל אינטליגנציה רגשית מפותחת וכשהיה בבית-הספר, הקפיצו אותו שתי כיתות כדי שיוכל ללמוד ברמה שלו. הוא היה פעיל בתנועת "השומר הצעיר", הצטיין בלימודים והפך לכדורגלן מוכר בקבוצת "הכוח" גרץ.

בשנת 1932 עלה לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי. במהלך הפלגתו פגש באותה אונייה אדם שהתברר כפרטנר גרוע בשחמט אך מדריך נהדר לפילוסופיה יוונית, מה שהתברר כשסיירו יחד באתונה, לאותו אדם קראו דוד בן-גוריון.

יושו הצטרף לקיבוץ גבעת-חיים ועבד בקידוחי מים. הוא היה מא"ז (מפקד אזור) של גבעת-חיים, פעל במסגרת "ההגנה" וניהל עימותים מול הבריטים, כולל חיפושים ומעצרים.

אחד הסיפורים הזכורים ביותר הוא על הדרך בה הצליח למנוע אלימות והרג במהלך חיפושי הבריטים בקיבוץ. כשהצבא הבריטי הקיף את היישוב עם טנקים וכלי נשק, הוא נתן פקודה לרקוד ולשיר מול החיילים הבריטים במקום לאפשר עימות פיזי. החיילים ההמומים לא ידעו איך להגיב, ולבסוף נסוגו. "מזל שהם היו אנגלים", סיפר יושו מאוחר יותר.

תרומתו לספורט הייתה גדולה. כבר בנמל חיפה חיכו לו נציגי "הפועל" ו"מכבי" שנאבקו על הזכות לצרפו. הוא בחר "הפועל" כי "אני קיבוצניק" ותוך שלושה ימים כבר שיחק כשוער בהפועל חיפה. הוא הקים את הפועל גבעת-חיים, היה מזכ"ל הפועל ויו"ר הוועד האולימפי בישראל, כשהוא נלחם למען ספורט חובבני והקים מתקני ספורט רבים בהתיישבות העובדת. יושו הצליח לצרף את ישראל להתאחדויות הספורט של אירופה ועמד בראש משלחות ישראל לאולימפיאדה, ביניהן גם "אולימפיאדת הדמים" ב-1972.

אבל לא רק. הוא ייסד את קואופרטיב "עמק חפר" לתובלה, ניהל את "התחבורה" (ארגון קואופרטיבי לתחבורה) ופעל להבטחת תקציבים לתחום התחבורה בקיבוצים.

אחד מהסיפורים המרגשים הוא כיצד שלושת אחיו ניצלו מידי הנאצים בזכות היותם כדורגלנים מפורסמים. אנשי הגסטפו שהעריצו את קבוצת "הכוח" גרץ, נתנו להם אפשרות לברוח במקום לשלוח אותם למחנות ההשמדה.

יושו היה נשוי למדי ואב לעמרי, גדי ויאיר ז"ל שנפל במלחמת יום הכיפורים, סיפור עצוב מאוד השזור בחוברת, המכילה סיפורים אישיים רבים, זכרונות ממשפחתו ומעמיתיו ומדגישה את אישיותו המיוחדת, חריפותו, נאמנותו לערכים וחוש ההומור שלו.

אני מקווה שתמצאו את הדרך לארכיון ואל הספר על יושו כדי לגלות יותר.

וכמה מלים עלי למי שלא מכיר אותי: שמי יערה בן אור, במקור אני ממעלה-החמישה, אשתו של עודד בן-אור שנפטר לפני כמה שנים ואימם של צפריר והתאומים גל וטל בני אור. יש לי 11 נכדים ועד סוף 2024 יהיו לי 10 נינים. שנתיים אחרי מותו של עודד עברתי אירוע מוחי ממנו יצאתי במזל כשרק יד שמאל ורגל שמאל פגועות. המוח, ברוך בורא שמים וארץ, בריא וצלול. חזרתי לנגן, אני מקלידה לארכיון, קוראת המון, ישנה טוב, אוכלת טוב, לא עושה ספורט או התעמלות (רק למוח) ולכן גם לא נפגשתי עם יושו. עבדתי כמורה בבית-הספר היסודי כ-30 שנים ויתר השנים כמורה לשיטת אלכסנדר.

זה קרה בקיבוץ גבעת חיים בשנת 1951. אני מניח שכיום קשה להבין זאת.

איך ייתכן שבתקופה ההיא, קבוצות של משפחות בשנות ה-40 לחייהן, עזבו בתים שנבנו בעמל של 20-30 שנה, בגלל מחלוקת אידיאולוגית על עתידה של המדינה? אבל כך היה.

המחלוקת פילגה קיבוצים רבים: עין חרוד, אשדות יעקב, גבעת השלושה, גבת, יפעת וגבעת חיים. מתוך הפילוג נולדו חמישה קיבוצים חדשים ותנועה קיבוצית חדשה – "איחוד הקבוצות והקיבוצים".

הייתי בן 15 כאשר 42 אחוזים מחברי גבעת חיים החליטו לעזוב את הקיבוץ ולהקים קיבוץ חדש מעבר לכביש. הם התעקשו לשמור על השם "גבעת חיים" ולכן קראו לו "גבעת חיים איחוד" או בקיצור גח"א וזה הקיבוץ בו אני חי גם היום, בסוף שנות ה-80 לחיי. בסיפור זה, אני משתף את מקומי באירוע המטלטל ההוא ואולי דרך הסיפורים שלי, תבינו כיצד הפילוג הזה השפיע על שנות נעוריי.

איפה מקומי?

ישבנו בכיתה ט' בשיעור, כשלפתע נכנסו חצי מבני כיתתי, לקחו את שולחנותיהם, העמיסו את הכיסאות עליהם ויצאו מהכיתה בלי לומר מילה. הייתי בשוק. עד אותו רגע עוד התלבטתי לאיזה צד להשתייך, אבל נראה היה כאילו הם כבר החליטו בשבילי.

למרות "ההצגה", עדיין לא גיבשתי את החלטתי. רעיונית, היה לי ברור שאנשי הקיבוץ המאוחד טועים, אבל להחליט כילד בן 15 לעבור לצד בו לא הייתה לי משפחה – זו לא הייתה החלטה פשוטה.

משפחות אבי ואמי השתייכו למאוחד. למה, אם כן, החלטתי לעבור לאיחוד?

בדיעבד, קשה להסביר. אף אחד מאנשי האיחוד לא פנה אליי ישירות ולעומת זאת, אנשי המאוחד לא הפסיקו ללחוץ עליי להישאר. אני זוכר במיוחד את הפגישה עם יצחק בן אהרון, אחד ממנהיגי המאוחד ומזכ"ל ההסתדרות שהיה גם חבר קרוב של משפחתי. הוא ניסה לשכנע אותי להישאר במאוחד ועניתי לו תשובה פשוטה: "אתה רוצה את 'האינטרנציונל' כהמנון ורק אחר כך את 'התקווה'. אני רוצה שאת 'התקווה' ואת 'האינטרנציונל' נשיר יחד".

אבל להגיד היום שזה מה שגרם להחלטתי יהיה הגזמה פרועה. אני חושב שהחלטתי נבעה משילוב של מרד נעורים, תחושת ערך שמחזרים אחריי, רצון להתרחק משתי משפחותיי וגם קשרים חברתיים קרובים יותר בצד השני. כך הפכתי לנער היחיד שעבר לצד האיחוד ללא משפחתו. ההחלטה שלי הכתה את כולם בהלם – במיוחד את משפחותיי.

במשפחתו של אבי ואסתר היו אחיי אבירם, אורי ואלדד ובמשפחתה של אמי ויהושע היו עמי ותמנע התאומים ויאיר.

החיים אחרי ההחלטה

אחרי הפילוג התנהלו בקיבוץ שתי קהילות נפרדות והכול חולק והופרד: חדרי מגורים, אמצעי ייצור וחדרי אוכל, כשהילדים עברו לחדרים בהתאם לשיוך הקיבוצי שלהם. אני עברתי לחדרי האיחוד ושם מצאתי מפלט. העובדה שהחיים בקיבוץ התנהלו בלינה משותפת הקלה עליי, במיוחד כמי שלא היה לו מקום אמיתי באף אחת משתי משפחותיו.

בסופו של דבר הצטרפה אמי לאיחוד, מה שהגדיל עוד יותר את הפיצול במשפחתנו. התאומים עמי ותמנע עברו איתה ואילו יהושע ויאיר נשארו במאוחד. שנים לאחר מכן ואחרי מותו של יהושע, הצטרף אלינו יאיר.

כל אדם עומד בצמתים בחייו, חלקם שוליים וחלקם משמעותיים. המעבר שלי לאיחוד היה אחת ההחלטות החשובות בחיי ואני יודע שקיבלתי את ההחלטה הנכונה.

כך נשאלנו תכופות, חבריי ואני, מאז שחזרנו מהמסע (1/10 – 23/9). בכל פעם מחדש שהופנתה אלי השאלה, עצרתי לרגע, מעט מבולבל ולא בטוח בנוגע לתשובה. איך אפשר לסכם את כל מה שחווינו בכמה מילים? הרי זה לא היה עוד איזה טיול או חופשה, היינו במסע דרך ההיסטוריה ופסענו בשבילי הזכרון וההנצחה.  

כשעוברים דרך שערי מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, כשדורכים ביער הילדים (זביליטובסקה גורה) וצועדים לעבר הבורות, יש תחושה אחת ברורה: השקט מדבר חזק יותר מכל המילים שאי-פעם נוכל לשמוע. ערן, המדריך שלנו, קרא לזה "היעדר הנוכחות ונוכחות ההיעדר", משפט שליווה אותי לאורך המסע כולו. 

עמדנו על הקרקע במקום בו איבד האדם כל פיסת אנושיות שהייתה בו, מקום בו התרחשו זוועות מעבר לכל מה שאוכל לדמיין, אך מתוך סיפורי הזוועות מהדהדים סיפורי האומץ, החוסן והגבורה. כל יום העלה מחדש תחושות ורגשות צער, הרהור ולמידה, כאשר התעמתנו עם מציאות השואה. 

לא קל להסביר את המשקל הרגשי הנוצר כאשר רואים את המקומות הללו בעיניים, אבל חשוב שננסה. הטיול הזה לא היה רק סביב זכרון העבר – הוא היה על ההבטחה כי אנו נושאים את הלקחים שלו אל העתיד. 

הכל מתחיל בהתלבטות: האם לצאת למסע? למרות שעכשיו התשובה ברורה מאליה ומובן שעשיתי את ההחלטה הנכונה לצאת, הרי שבשלב ההרשמה עלו תהיות רבות: היה לי קול בראש שאמר שלדרוך על האדמות ספוגות הדם ולחזות בשרידי הקברים והמחנות יכול להיות מכריע מדי, כואב מדי. האם זו הדרך הנכונה ללכת בה? או שאני מעמיק צלקת, פותח פצע שרק מנסה להגליד? מנגד, היה בי עוד חלק שידע כי המסע הוא לא רק בחירה אלא אחריות – להעיד, לזכור ולכבד את מורשתם של אלו שקדמו לנו. קיבלתי את ההחלטה לצאת כשבראשי מהדהדת המחשבה: "אם אנחנו לא נעשה את זה, אז מי?" 

חודש לפני היציאה, התקיימו הכנות שכללו חלוקה לצוותים (טקסים, תיעוד, סמל מסע ועוד) ויציאה אל "יד ושם". צפינו בסרטים העוסקים בשואה, ביניהם "שומר גן החיות" המספר על זוג פולני שניהל גן חיות בוורשה שהפך מוקד להצלת יהודים עם פלישת הנאצים לפולין, כשביום הראשון למסע ביקרנו באותו גן חיות בוורשה.

מפגשים ומעגלי שיח רבים עם הקבוצה עזרו לנו להתגבש ולהפוך את הסביבה לבטוחה ותומכת עוד יותר והעצימו את החוויות המשותפות. הביקור במוזיאון "יד ושם" נמשך יומיים במהלכו שמענו סיפורי גבורה, למדנו על יהדות אירופה וקיבלנו רקע היסטורי לצד פריטים היסטוריים, סיפורים ועדויות על השתלשלות האירועים. ההכנה למסע הייתה חלק בלתי נפרד ממנו והייתה הכרחית להבנה טובה ועמוקה יותר של התוכן במסע ושל מסע עצמו למרות שבסופו של דבר, אי אפשר להכין אותך מרחוק לחוויה כזו. 

00:30, יום שני, 23 בספטמבר. נפגשנו בבית-הספר ולאחר כמה מעגלי שיח יצאנו לדרך ובשעה 11:30 נחתנו בפולין. במהלך המסע, עשינו מעגל סיכום בסוף (כמעט) כל יום בו שיתפנו חוויות ותחושות, כשבמהלך הימים הראשונים למסע התחושות היו מוזרות.

באחד ממעגלי הסיכום שהתקיים ביום השני למסע, העלו תלמידים רבים את התחושה שקשה לקלוט ולהפנים את גודל האימה והזוועות. כל מספר על כמות נרצחים הוא כה גדול עד שהוא נקלט כשמו לעצמו: "מספר".

ככל שהימים מתקדמים, מתפתחת אט אט ההבנה שאכן לכל איש יש שם ואלו לא שישה מיליון נרצחים אלא שישה מיליון אנשים, כל אחד עם שם וסיפור משלו.

לצד אלו היו העדויות והסיפורים על הגבורה ועל השורדים שביניהם יכולתי להתחבר לאלו שהכרתי אישית – סאלק, סבא רבא שלי וציפורה, סבתא רבתא שלי. לכל תלמיד ניתנה ההזדמנות לספר את סיפוריו האישיים על משפחתו והיה מרגש ומשמעותי עבורי לספר את סיפורי סאלק בתחנת הרכבת בלודז', עיר הולדתו. במהלך המסע גם גיליתי שלכתוב את מה שאני מרגיש, עזר לי להבין את תחושותיי בצורה טובה יותר. 

בחלק מהאתרים קיימנו טקסים ומעמדי זכרון במהלכם סופרו סיפורים אישיים והוקראו שירים וטקסטים. מה שהיה הכי מרגש בטקסים עבורי, הייתה שירת "התקווה" של כולנו יחדיו ללא כל ליווי של מוזיקה בסיום כל טקס. זה נתן לי אור והרגשה של תקווה לעתיד.

לקראת סוף המסע נסענו לבקר בבית-ספר פולני למוזיקה, לשמוע שם קונצרט פסנתר של בוגר בית-הספר ותלמידה. הכינו אותנו שנפגוש תלמידים פולניים ושיהיה לנו זמן לשוחח איתם ולשאול אותם שאלות.

חיכיתי מאוד לפגוש את הנוער הפולני וצפיתי שעבורי זה יהיה אחד החלקים המשמעותיים ביותר במסע, משום שכדי ליצור עתיד טוב יותר עם שותפות גורל, המפגש של דור העתיד הישראלי עם דור עתיד הפולני הוא חלק שאי-אפשר לוותר עליו במסע כזה.

למרבה אכזבתי הגיעו רק שלושה תלמידים פולניים לפגוש אותנו ולכן לא התאפשר לשוחח איתם. בסיום הטקס, ניגנתי את השיר "אפר ואבק" עם עוד תלמיד ותלמידה אחת שרה. התרגשתי לקחת חלק בביצוע השיר הזה על אדמת פולין ובכלל, כל המסע שלנו בפולין הרגיש כמו פיסת אור קטנה במקום חשוך מאוד. 

אז "איך המסע לפולין?"

זו שאלה מורכבת יחסית. המסע פקח את עיניי למציאות גדולה יותר משחשבתי. הוא נתן לי הרגשה של חיבור אישי יותר לסיפורים והעדויות ששמעתי במסע ולפניו והבנה עמוקה יותר שלהם. יצאתי למסע עם שאלות רבות ותשובות מועטות וחזרתי ממנו עם יותר שאלות ופחות תשובות. 

כמי שחיה בעמק היפה שלנו, כבר למעלה מ-50 שנים, אני יוצאת מדי בוקר להליכה. היו תקופות שצעדנו בשניים וכבר מספר שנים אני צועדת בגפי, צועדת ומצלמת. נופי העמק משכרים. אושר גדול לצאת מוקדם בבוקר לחזות בשמש העולה, להאזין למקהלת הציפורים ולחלוף על פני שדות המשנים פניהם בכל עת: כותנה, אבטיחים, חיטה, תירס, כל עונה ויבולה, פריחותיה, ריחה ויופיה. גם העננים משנים את צבעם וצורתם בהתאם לעונות השנה ובעונות המעבר, חולפות באזורנו להקות שקנאים וקורמורנים, המוסיפות נופך לנוף ומרחיבות את הלב.

בתקופת הקורונה היווה הטבע ממש מפלט והיה סמל לשפיות והנה עכשיו נחת עלינו אירוע נורא, שלא ידענו כמותו. מדרום נפתחה הרעה, בעקבותיה גועשות כל החזיתות ושוב הטבע עומד מולנו איתן ויציב ומעניק כח נפשי להתמודד עם הזוועות.

ב-7 באוקטובר, בסביבות שש בבוקר, יצאתי כהרגלי להליכה והפעם לכיוון האגמון. השבילים היו שוממים למדי מאדם ומעלי חג מצנח רחיפה שליווה אותי חלק גדול מהדרך. צילמתי אותו והתבדחתי עם עצמי שאולי גם הוא צילם אותי. הכל נראה כל כך פסטורלי.

כשחזרתי הביתה, הגיעה הודעת ווטסאפ מהקיבוץ, שכל המקלטים נפתחו. הדלקתי מיד את הטלוויזיה וחשכו עיניי. המעבר מהשקט והרוגע של שבילי העמק לזוועות שנצפו מהמרקע, היה בלתי נתפס וקשה לעיכול. מצנחי הרחיפה אשר שעטו מעזה לתוך העוטף החזירו אותי, באופן לא רציונלי, לאותם רגעים בהם היה לי קשר עין עם מצנח הרחיפה שליווה אותי בדרכי והפחד החל לקנן. מאותו יום, במשך כמה חודשים, לא העזתי הרחק נדוד והסתפקתי בהליכות בטווח הקצר.

חלף זמן וגעגועיי לאגמון ולדרך המובילה אליו הלכו וגברו, אבל הפחד לצאת לבדי לכיוונו השאיר אותי שוב ושוב בגבולות המוכרים והבטוחים.

בוקר אחד קמתי חדורת מטרה: במקום הליכה, אצא לדרך רכובה על אופניי (אולי פחות מפחיד) והרהרתי מי ישבוק קודם, האופניים או אני? בדרך כלל הם משמשים אותי רק בתוך הקיבוץ כי הם ישנים, חלודים והפעמון לא עובד. הדרך בה רציתי לרכוב אינה סלולה ואולי תגרום לפנצ'ר? אומנם כילדה תיקנתי פנצ'ר בעצמי, אבל חלפו כמה שנים והעיקר, איך אצליח לצלם בעודי רכובה? בכל פעם אעצור וארד?  בקיצור, גנזתי את הרעיון וברוב אומץ יצאתי להליכה.

בילדותי בקרית חיים היו האופניים הסמל המסחרי שלנו. כולם רכבו מגיל צעיר מאוד והאופניים היו צריכים להיות תקניים ומאובזרים בפעמון, מחזיר אור, פנס ולא תאמינו גם לוחית רישוי של העיריה. לא חבשנו קסדה כי זה לא נדרש בתקנון, אבל מי שנתפס בידי פקח ללא אחד האביזרים שהזכרתי, עלול היה לקבל קנס. רכבנו למרחקים ארוכים: לים, מסלול שארך חצי שעה לכל כיוון, ולמרחק גדול יותר, לקטוף נרקיסים וכלניות (לפני שנכנס החוק להגנת הטבע) וכשהבנים רצו להשוויץ, הם הרכיבו את הבנות על הרמה (הצינור העליון של האופניים) זה היה בניגוד לחוק אבל הרושם שרצו לעשות על הבנות, ניצח.

זכרונות הילדות המתוקים ליוו אותי בדרכי, הרגיעו והאטו את הדופק. רוח קלילה נשבה והניעה את השיבולים בצדי הדרך והמוני קוצי ברקן, שפרחו בסגול, יצרו מעין מסגרת לשדות השיבולים.

הגעתי לגשר שמעל נחל אלכסנדר, הקרוי היום "גשר עץ האהבה" שתמיד מזמין עצירה. נחמד לעמוד על הגשר ולהביט במי הנחל ומדי פעם רואים בהם יצורים היוצרים מערבולות. מספרים שזקני עמק חפר תינו אהבים בצלו של האקליפטוס הסמוך לנחל ומכאן השם: "גשר עץ האהבה".

על הגשר נמתחה רשת ועליה תלויים מנעולים, שהם חיקוי לכמה מקומות בעולם בהם נתלים מנעולי אהבה על גשרים ומסמלים את הקשר ההדוק בין בני זוג. אצלנו בעמק המטרה קצת הוחמצה והמנעולים שנתלו מסמלים את גמר כיתה י"ב של אחד היישובים, לכשעצמו בהחלט אירוע ראוי לציון.

בעוד אני תופסת שלווה ומתבוננת במי הנחל העכורים מאוד, הפר את השקט רעש מוכר ושוב חג מעל ראשי "ידידי" עם מצנח הרחיפה. נפנפתי לו לשלום הפעם במלוא הבטחון. איכשהו הרציונל חזר ואפשר לי להבין שהוא לא מהווה סכנה.

בסמוך לגשר כמה שולחנות פיקניק וליד אחד מהם עצרה חבורת רוכבי אופניים שנראו ממש מקצוענים. גם האופניים וגם הלבוש של הרוכבים, העידו על מקצוענות ובטרם חנו הם חלפו על פניי עם חיוך רחב ואני מיד חשבתי, איזה מזל שלא פגשו את האופניים החלודים שלי. הפעם, הגשר היה התחנה האחרונה, לא המשכתי לאגמון ושבתי על עקבותיי.

בתום מסעי, בירכתי על ההחלטה להשאיר את האופניים בבית. כבודם במקומם מונח ואולי הם ימשיכו לשרת אותי בתחומי הקיבוץ. במחשבה שניה, נראה לי שהגיע הזמן לתרום אותם למוזיאון אופניים, תם זמנם ואני אמשיך לצעוד מדי בוקר ולברך על הזכות שנפלה בחלקי לגור באזור מלא קסם המשרה רוגע ושלווה, שכל כך נחוצים לנו במיוחד בתקופה האחרונה.