בכל ישוב קטן או נידח יש אותם – האנשים שהם מצד אחד חלק מהמציאות היומיומית, הרגילה לכאורה – ומצד שני יש להם את המבט החודר, עין לטושה לצד האחר, הנסתר, שרובנו עיוורים אליו.

הסובייקט, חבר ילדות, נקט כצפוי בתמרוני חמיקה בחסות מגפת השפעת – אבל בסוף נדחק אל הפינה וסיכמנו על כוס תה במבצר הסודי שלו, מרתפי הארכיון.
במפתיע, ולטובת הדדליין שגם ככה איים לחלוף, הוא הבליח בפאב המקומי כבר בערב חמישי (המלצה חמה ! בחסות כנופיית לנג-מירון, המקום פורח לאחרונה ומושך אף את העופות המשונים ביותר בלול), מה שאיפשר לנו להתחיל את הראיון מוקדם מהצפוי –
קבלו אם כן, לרגל התערוכה החדשה שלו בגלריה, את יריב אמיתי – ה'אח המלומד' הפרטי שלנו.
למרבה המזל, אדי הוויסקי שמזגו פרנסי המקום הותירו עדיין פינה צלולה יחסית וזכרתי ללחוץ על כפתור ההקלטה בדיוק כשיריב מתחיל לדבר על התערוכה החדשה שלו. "אני מאוד מתרגש," הוא הודה, "שני השותפים שלי, אחד מהם כבר סוגר עכשיו את התערוכה בעין חרוד… הם כל הזמן בעשייה. אני נהנה ממה שקורה, או כרגע לא כל כך קורה, ומזכיר לעצמי שזו לא פעם ראשונה."

שאלתי אותו אם הוא בעצם מרגיש כמו אמן צעיר, שעושה את צעדיו הראשונים בעולם האמנות.

יריב: לגמרי… למרות שהצגתי כבר בגלריה, עם ההגדות של פסח…

אנחנו נזכרים ביחד במעלותיהם, ובמיוחד במגרעותיהם של חלק מהאמנים שהשתתפו באותה תערוכה, וההשפעה שהיתה להם על בריאותה הנפשית של מנהלת הגלריה.

משם אנחנו מגיעים להיסטוריה סודית אחרת – בשנות ה-90 היה יריב חבר בקבוצת קומיקס מחתרתי שהוציאה את המגזין "סטיות של פינגווינים". (בנקודה הזו, אני טועה ומבלבל לרגע את השם עם קבוצת הקומיקס המתחרה "אקטוס טרגיקוס" ומקבל מיד שיעור מאלף).

יריב: לא… אקטוס זה היה המורים שלי (ירמי פינקוס, רותי מודן). זה היה בעיקר ניסיון להסתכל על גרמניה ולהגיד ככה אנחנו רוצים להיות, לעשות דברים נורא אינטליגנטיים וגרמניים, וזה מה שהם דפקו לנו לראש בכיתה – שאם אתה לא עושה את זה, אין לך מה לחפש במקצוע. אם אתה לא יוצר קומיקסים אירופאים ומהורהרים על חיים אורבניים, לך כבר תמכור דולרים, לך תהיה שוטר.

הסיפור מתגלגל לאספן אמנות, ולספר שעוד ילווה אותנו בהמשך הכתבה:

יריב: …הוא נורא נחמד, הוא השיג לי ספר נדיר בנדירים – הוא ראה אצלי חומרים מ"סטיות של פינגווינים", הוא ראה את החומרים אלו, ואמר לי "אני אספן, אני רוצה את מה שיש לך, אבל (לתת) כסף לא כל כך בא לי… יש משהו בעולם הזה שהיית רוצה בבעלותך?" אמרתי לו, אני לא יודע אם שמעת אי פעם, אבל יצא בעברית ספר שנקרא "נקרונומיקון"… אז הוא אמר לי "את שלי אתה לא תקבל, כי הוא עם הקדשה – אבל אני יודע איך להשיג אותו".

יואב: זה לא הספר (הפיקטיבי) מהסיפורים של לאבקראפט? מה זאת אומרת, יצא בעברית? הספר הזה הוא פיקציה, הוא לא קיים באמת…

יריב: הוא יצא בעברית, ב-2005.

יואב: אבל מה התוכן שלו?

יריב: התוכן שלו מדהים. הסיפור של הנקרונומיקון זה בדיחה מתגלגלת שרצה כבר עשרות שנים, שמקורה באמת אצל לאבקראפט בשנות ה-20, אבל מתישהו מישהו החליט, כנראה שהראשון הוא משנות ה-70 באיטליה, שכדאי לכתוב אחד אמיתי. זה נקרא נקרונומיקון של סימון, לא קראתי את זה אף פעם. באיזה קבוצה נתקעתי באספן, שהוא נדהם שיש את זה בעברית, הוא אוסף גרסאות ומשווה ביניהן…

(למי שלא מכיר: הנקרונומיקון הוא "ספר הצללים" המקולל שמופיע בסיפוריו של הסופר ה.פ. לאבקראפט – אבי ז'אנר האימה הקוסמית – מדריך עתיק ופסאודו-היסטורי לזימון כוחות אפלים שדנים את הקורא בהם לטירוף מוחלט. י.מ)

יואב: ומי כתב אותו ?

יריב: זה לא יודעים.

יואב : עכשיו זה קצת מדאיג אותי, אולי אני לא רוצה לקרוא את זה.

יריב: כתוב שם שאין זכויות יוצרים על הטקסט, ומי שיעתיק וישנן את הטקסט, שיהיה לו בכיף, אבל שיחכה ש… אגב –  לאבקראפט כותב במקור, שאותו אל שחיתות נורא המדבר עם הכותב לכאורה, שהוא ערבי בן המאה ה-11, מבגדד או מדמשק, הוא אומר לו : ״יום אחד יתרגמו את מילותיך ללטינית״  – וזה כאילו תרגום של איזה ורוס אחד, איזה רומאי, שלא היה קיים כמובן, אחר כך יתורגם לאנגלית על ידי ג'ון די, איזשהו מיסטיקן בריטי מהמאה ה-16, שלא תרגם שום דבר שקשור לזה, אבל לאבקראפט הכניס את השם שלו..
ואז בסוף הוא אומר – ויום אחד יתרגמו אותך אל יהוד – ככה במקור – לשפתם, ואז יבוא סופו של העולם…

בנקודה הזו, יריב נאלץ להרגיע אותי שמאז התרגום עברו כבר יותר מ20 שנה ובינתיים ״הכל בסדר״, אמירה שעליה אני כמובן מזדרז לערער תוך מבט חטוף לשמיים. כך או כך האלכוהול הכריע אותנו, את ההמשך קבענו לשבת.

ואם הגעתם עד פה, ולפני שנמשיך, אזהרה חשובה ! כתבה זו, כמו אותו ספר מיתולוגי ואולי פיקטיבי שהוזכר, היא בעצמה מבט לצד ההוא, האחר  – הקריאה על אחריותכם! אם תגיעו לסוף הטקסט הזה שפויים, ייתכן שלעולם לא תסתכלו שוב על קליפת עץ, סלע בזלת או קוץ תמים לכאורה באותו האופן.

בגלריה

מצוידים במחברת ורשמקול, התכנסנו בגלריה להמשיך את הראיון בתוך אובך צהבהב אפוקליפטי, כיאה לנושאים שבהם אנו עוסקים כאן,

יואב: היה לי את הרעיון, בגלל שאנחנו שנינו לא כל כך מקצועיים בעסק הזה – קודם כל לעשות כאן שיחה חופשית, ודבר שני, ליצור מפה. לקחת את הקוראים  שלנו מהקיבוץ, למפות את כל ההקשרים של העבודות שלך בצורה כמעט גרפית כזו …

יריב: וואי, פתאום עולה לי משהו בראש, כי שני הכותבים שאני מאוד מושפע מהם, אחד זה אומברטו אקו והשני זה ה.פ. לאבקראפט, שניהם עסקו במיפוי המון פעמים. ונגיד ב"באודולינו" של אקו — זה רומן שבו חבורה יוצאת לחפש ארץ אגדית — אני חושב שאחד מהאיורים פה בכניסה מתייחס לסקיופוד (יצור מיתולוגי בעל רגל אחת ענקית שמשמשת לו כשמשייה) ששוכב על הגב. והארץ הזו שהם מחפשים כבר מוזכרת באיזשהו מסמך מזויף מהמאה ה-11, סיפור אמיתי לגמרי, שכאילו נכתב על ידי אדם בשם "הכומר יוחנן", שהוא שליט של איזושהי מדינה…

יואב: זה באפריקה, נכון?

יריב: בהתחלה זה היה באפריקה, אחרי זה הטקסט נדד למזרח הרחוק, כפי שקוראים לזה.

יואב: מה שחשוב שזה יהיה במקום רחוק, שלא רואים.

יריב: בדיוק, בדיוק. וארצו של הכומר יוחנן מתוארת, אתה יודע, כמקום הכי טוב, הכי עשיר, הכי חיובי, הכי טהור מכל הבחינות, ושולט בו אדם שהוא התגלמות הצדק והענווה, והוא כאילו מזמין את הקיסר של האימפריה הרומית בעצם לחבור אליו. והם יוצאים שם איזו חבורה הזויה למצוא את הארץ הזו, ומוצאים אותה, אבל היא לא בדיוק מה שתואר בספרים….
ומצד שני,לאבקראפט  שהוא פעל בעיקר בראשית המאה ה-20, מתאר בעיקר בעקבות תגליות כמו המיפוי של הקוטב הדרומי וההגעה לשם. הוא תיאר ארצות נסתרות באנטרקטיקה, יבשות ששקעו… הוא מאוד עוסק בגיאוגרפיה של כדור הארץ, בגיאוגרפיה הנסתרת של כדור הארץ.

יואב: זה לא סתם גיאוגרפיה. זה ארצות שהן כאילו גלויות לעין, אנחנו יודעים איפה הן, אבל יש בהן את הדברים שאנחנו לא רואים.

יריב: כן. יש לאקו ספר שנקרא "תולדות האגדות", שזו אנציקלופדיה של כל המקומות הלא קיימים שהוזכרו בטקסטים קאנוניים – שנגרילה, דרך גן העדן הארצי, היבשות של לאבקראפט ועוד כהנה וכהנה.

יואב: השאלה היא שגם אנחנו כאן חוקרים ארץ נסתרת כזו — ההשפעות על העבודות שלך. לאבקראפט, הילדות שלנו, הארכיון… אלו מקומות יומיומיים לכאורה, אבל יש בהם משהו נסתר.

יריב: מה שנסתר ולא גלוי לעין אולי זה החיבור ביניהם. זה נכון.

יואב: אז אם נצייר מפה, כדי לחבר את כל המקומות האלו, כיוון שאתה צייר במקצועך –

יריב: באמת יש לי איזושהי קריקטורה שבה אני מחבר את דודו גבע עם לאבקראפט.

בשלב הזה עשינו הפסקה קצרה בראיון , כיוון שהאמן נחטף לסיור גלריה עם מספר מבקרים.

בסיור עצמו, מול אחת העבודות, צף לרגע רובד האפל יותר. העבודה מבוססת על תצלום ארכיוני – קבוצת אנשי קיבוץ, בבגדי חורף, עומדים על גבעה ומביטים לכיוון מזרח. אף אחד כבר לא יודע מה הטקס שנערך שם. הארכיונאית ניסתה לברר, שאלה את מי שנותר מהדור הראשון – אף אחד לא יכול היה לעזור. התעלומה נשארה פתוחה, ויריב הדביק על התצלום, בטכניקת הקולאז' שלו, דמויות מפלצתיות שמציצות מבין האנשים העומדים שם. כאילו הן תמיד היו שם, רק שאף אחד לא צילם אותן.

בשיחה שנרקמה מול העבודה, יריב אומר שבארכיון הקיבוץ הוא נתקל בעדויות לקהילה שעבדה כוח עליון שלא היה בדיוק אל, אבל קיים לגמרי במציאות שלהם. הוא מספר על חברה, ניצולת שואה, שעזבה את הקיבוץ לאוסטרליה – ועל הקושי, האטימות, של הקהילה סביב העזיבה הזו. האידיאולוגיה הפכה אותם לאנשים קשים, עציים.

כמו בעיירה אינסמאות' של לאבקראפט, התושבים  נטמעו עם יצורי מעמקים ולאט-לאט הפכו דגיים ודוחים. וכאן, אנשי הקיבוץ "מתעצים" – מפתחים קליפות של עץ. מי שעובד כוח גדול ממנו מקבל לאט-לאט את התכונות שלו. ומי שלא התאים נדחק החוצה ונעלם מהסיפור הרשמי, בדיוק כפי שהתרבות ה"אלדריץ'", המוזרה והקדומה, נדחקה ונעלמה מאירלנד כשהנצרות הגיעה.

הדימויים האלה לא נשארו רק ברמה של מטאפורה. בעבודות אחרות שתלויות בגלריה, יריב עובד ישירות עם הטבע של המקום – צמחי אלוורה שמזיק פגע בהם ונשארו לעמוד, גזרי עצים, קליפות. הוא מוצא בהם גולגולות, זרועות של תמנון, דימויים שבדרך כלל אתה מצפה למצוא בכרזה של סרט זוועה — רק שפה הם צומחים מהדשא ליד חדר האוכל. יריב שותל אותם בתוך העבודות כאילו הם סימנים של תרבות קדמונית, שורשים שמפעפעים מתחת לקרקע ושולחים יונקות למעלה. אתה רק צריך לדעת לאן להסתכל.

בסוף הסיור, אני מוזג עוד כוסית לחיזוק, וממשיך בראיון:

יואב: בוא נדבר על הילדות. זה אולי הדבר הכי משותף לכולנו כאן.

יריב: זה קודם כל דודו גבע, קורט הלבריטר (Halbritter), והתלהבות מדברים שהם לא מהמציאות שלנו. לראות דברים שלא היו קיימים, היגיון אבסורדי שאתה לא חווה במציאות היומיומית.

יואב: בילדות שלנו היו ההשפעות החיצוניות, אבל היה גם משהו מקומי מאוד. כדי להבין "עיירה קטנה", לא משנה אם זה בניו-אינגלנד או כאן, אתה צריך לגדול באחת כזו.

יריב: נכון. כדי להעריך טרקטורים, אתה צריך לראות אותם בילדות. יש לי זיכרון מהגן: משאית עם תופים ענקיים של צינורות שפורסת אותם. עף לי השכל מזה. רציתי שהמשאית תהיה שלי, אבל כילד אתה לא יכול להיות בעלים של משאית – אז אתה מצייר אותה. ככה אתה לוקח עליה בעלות, משמר אותה.

יואב: נחזור למה שאמרת לי בפאב – ששני השדונים שמציצים מאחורי האבן בציור שלך, אלו בעצם אתה ואח שלך?

יריב: במידה מסוימת, כן. זו ילדות לא מפוקחת. רוב החיים שלנו לא עברו תחת השגחה הורית צמודה. היינו צריכים לייצר לעצמנו גם את ההרפתקה וגם את הביטחון מהמעט שיש. לפעמים סלע גדול הוא אטרקציה.

יואב: הגייזר ההוא ליד איפה שסלע הבזלת נמצא היום – צינור הקיטור המיתולוגי שפרץ פעם מהדשא מתחת למרפאת השיניים – היה בזיכרון שלי כמו דרקון.

יריב: זה בדיוק זה – למצוא את הקסם בפינות. המציאות הדלה והצנועה של הקיבוץ בשנות ה-70 וה-80 דחפה אותך לדמיין את מה שאין.

יואב: אם נצייר את זה במפה תחת "קיבוץ – ילדות", איזה סמל נבחר? מגדל מים? שדה וטרקטור?

יריב: שדה וטרקטור חורש זה סמל חזק. היינו הולכים לראות את המהדק של הכותנה עובר, זה היה סוג של פלא, מכונות מוזרות שמתנדבים מפעילים.

יואב: נוסיף לזה את דודו גבע והלבריטר שהגיחו לעולמנו. ההורים שחררו אותנו לקנות את הספרים האלו ב"יום הספר", למרות התכנים הפרועים שהיו בהם…

יריב: ספר זה ספר — יותר טוב מכדורגל. אני לא חושב שאימא שלי ידעה אי פעם איזה תכנים היו שם בפנים

יואב: הארכיון הוא גם תחנה חשובה. הוא קרוב לקיבוץ, אבל הוא מייצג עבר רחוק.

יריב: הארכיון נותן מבט על הילדות שלי וגם על הילדות של אלו שהיו כאן לפנינו. הדימוי שלו במפה צריך להיות זכוכית מגדלת – מקום שבו דברים קטנים ונידחים מההיסטוריה נחשפים ופתאום מקבלים משמעות עמוקה.

יואב: ואולי נצייר את הארכיון במפה כמנזר מימי הביניים?

יריב: לגמרי. אני מאוד נמשך לדימוי של 'האח המאייר' מ'שם הוורד' – אותו נזיר-אמן שמחבר בין דברים לא הגיוניים ומגלגל מחשבות 'לא טהורות' בשולי הטקסטים הקנוניים. בארכיון הקיבוץ יש את החומר הרשמי, אבל יש גם את ה'אוף-דה-רקורד', את הרכילות והגוזמאות. הגוזמאי הוא אבן בסיס כאן.
קח את הצריף לכימיה, למשל, שהרסו לא מזמן…

יואב: הצריף הזה נבלע על ידי שיח ענקי. זה מטורף, יער שפשוט בולע בניין. משהו שלא קורה אפילו בסיפורים. היית נכנס לתוך השיח ופתאום מגלה שם עולם, סירות עגולות…

יריב: וזה בדיוק מה שמעיף לי את הדמיון! אלו החומרים שמדליקים אותי. אני רואה משהו, וכבר מלביש עליו סיפור שלם. הרבה מהציורים שלי מלווים בטקסטים כאילו הם מתוך "יומן משק" ישן. למשל: "יוסף מבקש כעת שנכנה אותם לא יצורים אלא ברואים…" זה כל מה שנשאר – שברים של רמזים על קהילה שנעלמה ולא התאימה לשום מציאות נורמלית.

יואב: ואיך לאבקראפט נכנס לזה?

יריב: אני מאוד מתחבר לאישיות שלו – אדם מסוגר ורדוף. הוא לא בא לעשות ספרות גבוהה, הוא בא לתאר את הפסיכוזות והחרדות העצומות שלו. הוא מתחבר לכל מה שאלטרנטיבי ושולי. הוא כותב על קהילות קטנות ומסוגרות עם היסטוריה פנימית – וזה הרי מאוד מזכיר קיבוץ. אצולה כפרית ומנוונת עם חוקים ושפה משלה, ודברים שלא מדברים עליהם. ואני, כמו הסטודנט מהסיפורים שלו, מטייל במקום הזה ונחשף בפליאה או בחרדה לסודות שלו.

יואב: אז נצייר אותו כאי בגיאוגרפיה שלנו? ויש לי בשבילך עוד ארץ אחת – ארץ ה"דארק אייטיז" (Dark 80s). אני רואה את הדברים שאתה מעלה בפייסבוק מסצנת המסיבות הזו…

יריב: זה התחיל לפני 11 שנה בערך, כשעינב רצתה קצת לצאת. מצאתי את עצמי פתאום בשלוש וחצי בלילה במרתף בתל אביב, נהנה כמו שלא נהניתי שנים. שם הכרתי את האנשים בסצנה. גיליתי אנשים שבגיל 50 ואפילו 60 עדיין שומרים על הילד שבהם. הם הכי נורמטיביים ביום – אחיות, מתכנתים – אבל בלילה יש להם מקום להמון פנטזיה, תלבושות ולוקיישנים.

יואב: מה שמעניין בדארק אייטיז זה שבאיחור של עשורים, דווקא הדברים ה"דחויים" והלא-מיינסטרימיים של פעם הפכו לקנון אלטרנטיבי חזק.

יריב: נכון. כשכולם סביבנו שמעו לד זפלין כי זה נחשב קנון, אני תמיד חיפשתי משהו שאני יכול להתחבר אליו באופן אישי. משהו אלטרנטיבי, קצת מבודח, תיאטרלי וקרקסי – כמו אליס קופר או "מופע הקולנוע של רוקי" . תמיד הלכתי אחרי דברים שיכולתי לאמץ כי הם לא היו של כולם והרוב לא רצו לגעת בהם.

יואב: איך נצייר את זה במפה? המקום הזה חייב להיות עיר, לא? הרי שם מתרכזים הפנקיסטים והלובשי שחורים.

יריב: יש בזה משהו עירוני, אבל זה יכול להיות גם כמו החבורה שמתכנסת ב"מחששה" בבית הספר בחוף כרמל. הרי בחברה הקיבוצית שלנו – או שאתה בטרקטורים או שאתה לא קיים. אז מי שלא שם, מיד מזהה את הדומים לו ממושבים וקיבוצים אחרים באזור. תמיד הייתי ב"ארץ האלטרנטיבה" – איפה שאני לא הולך, אני תמיד מחפש את השונה והזר והנסתר והלא-מדובר.

יואב: זה ממש מחזיר אותנו לציטוט מה"מומינים" – על הזר והנסתר, כשהם יושבים במדורת החורף שלהם. אני זוכר את זה משם.

יריב: לגמרי! "ספר המסעות של מומינאבא" הוא אחד הספרים הכי משפיעים עליי. זה מתחבר בדיוק לחיפוש הזה.

יואב: כן, אבל זה ספר שמשום מה לא היה זמין ומוכר בילדותנו. מתי קראת אותו?

יריב: קראתי אותו כילד. הוא תורגם לעברית, אבל פשוט לא היה נפוץ. עד היום אני רואה אותו מדי פעם צץ בקבוצות של ספרי יד שנייה. הוא הספר הכי מוזר מכולם. יש את "עמק החיות המוזרות" וכל אלה, אבל הוא…תמיד זו "ארץ האלטרנטיבה". לאיפה שאני לא הולך, אני מחפש את השונה, הזר, הנסתר והלא-מדובר.
ויש הרבה כאלה. קח למשל גם את הספרים של לאבקראפט – רק סוף-סוף, בשנים האחרונות, התחילו לתרגם אותו לעברית בצורה קצת יותר מסודרת. אבל עדיין, יש ספרים שלו שאני יודע שכנראה לא יתורגמו

יואב: כן, למרות שהוא לא יותר מוזר מהספר הזה – – כשמומינטרול הלך לישון וקם באמצע החורף .

יריב: משם זה הציטוט שלך, הלא מודע – על הזר והנסתר. וואלה, והיה גם את "עמק שומאיש", אתה זוכר?

יואב: עמק שומאיש של כל "החיות הנכחדות".

יריב: כן. הזר והנסתר  – והנכחד.

יואב: אבל מה הדימוי של הארץ הזאת, ואיפה היא יושבת אצלך? איפה היא ממוקמת?

יריב: היא יושבת בכל מקום. מתחת לשולחן, בתוך מגירה שלא מצליחים לסגור.

יואב: ב-Underworld. אתה עכשיו מאלץ אותי לדמיין מפה תלת ממדית

יריב: כן, כן, אנחנו קופצים לתוך "הארץ החלולה". יש איזה סיפור, איזה דו"ח של איזה קפטן או טייס בשנות ה-30, נדמה לי, שטס מעל אנטארקטיקה וקצת הלך לאיבוד. הוא מתאר שהוא מצא בתוך האדמה ארץ שלמה, ירוקה, והוא נותן דו"ח ממש מפורט.

יואב: כמו ז'ול ורן, "מסע אל בטן האדמה".

יריב: ועד היום כל מיני חובבי קונספירציות נשענים על הדו"ח הזה כהוכחה לארץ החלולה.. ואת החבורה של לאבקראפט זה הדליק לגמרי, הדו"ח הזה. וקלארק אשטון סמית' כתב את המיתוסים של "ארבוריה" (Arboria), שתורגמו לעברית גם. זה הכל דו"ח מפורט. 

יואב: זה מה שאתה אומר. יש לך אינטרסים.

יריב: אני אוהב את הגישה הזו שאומברטו אקו, למשל, מציג ב"שם הוורד". הוא נותן שם דוגמה טובה: לפי האמונה הקדומה, הדרך היחידה לחתוך יהלום היא בעזרת דם של תייש. בא המלומד רוג'ר בייקון ובדק את העניין, וגילה שאי אפשר לחתוך יהלומים עם דם של תייש. אבל בא אקו ואומר…

יואב: בואו לא נזלזל.

יריב: בדיוק. יכול להיות שהיה איזשהו הקשר קדמון באמת ליהלומים ולדם של תייש, אבל ההקשר נעלם לאורך השנים וזה מה שנשאר לנו – איזושהי אמונה לא מעשית. אבל אולי הייתה לזה משמעות לפני אלף שנה. אז אם יש דברים שאנחנו רואים אותם היום והם נראים לנו לא קשורים לכלום, מה שחשוב זה הסיפור. זה כבר לא הפרטים המציאותיים, מה שחשוב זו הגוזמה.

יואב: כן, ברור. זה מה שהופך את החיים למעניינים. זו אמנות, בעצם. התפקיד של אמנות הוא לא לעזור לך לחתוך יהלומים.

יריב: נכון. זה לספר סיפור דמיוני שיעשיר לך את הדמיון ויגרום לך לחשוב – אולי באמת היה איזה קשר שאני יכול רק לשער את הטיב שלו. ואותו דבר לגבי הטקס הלא-מזוהה ההוא. מה הם עשו שם לעזאזל? לא יודעים, ואנחנו גם לא נדע. דן שגיא יגיד ככה, ויפתח (לב רון) יגיד ככה, ושניהם לא היו שם. אתה מצייר, אתה מנחש.

יואב: כל מקרה, נשאר לנו סרטון או צילום בלי הסבר – אז בואו נמציא לו אחד. ראינו למשל את קוביית השיש הזאת בחדר אוכל למטה, שאנחנו לא יודעים למה היא שם.

יריב: זה "הטרור של קוביית השיש". לא היה לזה שום הסבר. הארכיטקט תקע שם את הדבר הזה, אז מה? נשאיר את זה ככה? לא נספר סיפור טוב?

יואב: קודם כל, הייתה לזה פונקציה, לא? אנחנו עכשיו ששים להמציא הסבר דמיוני, אבל כילדים היינו חוזרים מבית הספר וזורקים שם את התיקים.

יריב: נכון, אבל זו לא הייתה הפונקציה המקורית של זה. גם המתנדבים אהבו לרבוץ על זה כשהפאב היה פתוח. אבל זה לא המקור.

יואב: מי יודע איזה מעשים נעשו שם על השיש הזה. יש לנו משהו שאין לו שום הסבר, אז בואו ניתן לו הסבר, כי משעמם לנו פה בקיבוץ, לא קורה פה הרבה.

יריב: אתה יודע, אני מציע שבכתבה אנחנו נשלח את כל הקוראים הנאמנים לברר מה קורה ב"יד שנייה" (שם נמצאת הקובייה היום).

יואב: הבעיה שהם יבואו אליי אחר כך בטענות. הבנות מהיד-שנייה יתמרמרו, הן בטח שמות שם בגדים על הקובייה.

יריב: אני לחלוטין חושב שאם אתה קונה משהו ביד שנייה והוא רדוף  או מורעל, דבק בך משהו. אתה יושב מחוץ לבית בשעות אחר הצהריים ותולש את יונקות השורשים הזעירות שצומחות לך מכפות הרגליים. 

בשלב הזה, מתוך חשש אמיתי לשלוות הקוראים ולשלום העסקים בקיבוץ, בחרתי לקטוע את השיחה – אך כולי תקווה שההצצה שקיבלתם כאן לעולם המוזר הרוחש מתחת לדשאים הירוקים שלנו הותירה אתכם שפויים (יחסית) ובעיקר סקרנים. ולמי שנותר אחוז בבולמוס לידע נוסף ולאותן אמיתות שמוטב להן שיישארו חבויות – את יריב תמצאו תמיד במחשכי הארכיון, מוכן לדלות עבורכם אינסוף סיפורים דומים, מחכימים ומבדחים, על הארצות הנסתרות שמתחת ומעבר לשבילים המוכרים.

ראוי לציין שכל מה שכתבתי היה מראות עיני. ניסיתי לשלב כותבים נוספים מהמחזור ולא עלה בידי.

אנחנו מחזור ה׳. כולנו נולדנו ב-1939. נולדנו יחד במאוחד לאותו השנתון, קיבלנו את זה כנתון לעולם ויחד המשכנו לגן. בנעליים גבוהות הסתובבנו בשבילים זרועי קליפות תפוזים המחייכים להולכים. בלילות יללו התנים בעיניים בורקות, בחורפים הארוכים קטפנו נרקיסים. הבוץ של כפר חוגלה נדבק לגרביים והגיע לברכיים, המשכנו לשייך מוחמד לקטוף כלניות אדומות. בחולות אתא שקענו בחול, חיפשנו רקפות מתחת שיחי האלה.

לבית הלוי מיהרנו לעלייה על הקרקע, משם חיש קל לחרב לאת – חיילי הבריגדה חזרו ממלחמת העולם השנייה לבנות מולדת.

כל יום קפצנו לרפת לראות המלטה ואחר כך למדגרה של גילה אגמון להביט איך מקורי האפרוחים הצהבהבים מנקרים קליפת ביצה לראות עולם. בלילות התגנבנו למאפיה של הונזו, זה שלימים טס בכבישים לא כבישים עם גדי גיל ואורה שיפמן להציג את "הבובה זיוה". הונזו היה האופה של הקיבוץ. אנחנו עמדנו, לוהטים מאש התנור מסתכלים בנס – הונזו שולה את כיכרות הלחם שניחמו את ילדותנו הרעבה תמיד.

הארוחות שלנו היו רזות: חצי ביצה, שבעה זיתים וצנונית עליזה שגדלה בגן הירק של דבורה כפרי. בצהרים אכלנו מלפפון חמוץ, קציצה (רובה מלחם) ומרק פירות מחבושים. מי שלא גמר – קיבל את הצלחת לארוחה הבאה ואחר כך למחרת. אין לי מושג מה היה לי נגד מלפפון חמוץ. לימים גת החמיצה כרוב, גם הוא חיכה לנו מארוחה לארוחה.

הקיבוץ היה מוקף גדר כמו באיורים של פניה ברנשטיין בספרה "בוא אלי פרפר נחמד". ליד הגדר הייתה עמדה גדולה בנויה מגלילי פח שחיזקו את האדמה שנערמה ביניהם. אנחנו שיחקנו בעמדה, מציצים אל מעבר לגדר ושם בחוץ היה ברז מים. הערביות מכפר מנשייה הגיעו עטורות כדים על ראשיהן למלא מים. גלעד כרמי היה קופץ מעבר לגדר, לומד ערבית מהנערים שהסתובבו שם ולימים הערבית שלו עזרה לו להגיע לישובים מרוחקים, זרועים בים של ערביי המקום.

ב-1945 הגיע המצור. הושיבו אותנו ואת ילדי כתה ד', כולל עודד הפנר (בן אור) על רצפת חדר האוכל של הגן. הצצתי באחד האשנבים שהיו מפוזרים בקירות בית הילדים ובעיגול ארלוזורוב עמדו חברים שנהרו מכל הקיבוצים הסמוכים ובמעגל באמצע, עמדו הבריטים מכים את ראשיהם באלות. כשהצצתי הצידה לשדה שבינינו לחוגלה, ראיתי את הבריטים מחפשים מתחת לעצי התפוז היבשים. חשבתי שמחפשים נשק, כי אימא שלי הייתה אחראית על מקלט הנשק עם אלכס קשטן. בערב ציירתי אווירונים משליכים כיכרות לחם. למחרת הודיעו לנו על נפילתו של יוסף רוזנברג וששה חברים מהמשקים הקרובים.

אחרי הקיץ התחלנו ללמוד בבית-הספר בפרדס. בהפסקות שיחקנו בחמש אבנים וכל מי שהתחיל ניצח, שיחקנו גם קלאס וקפצנו על חבל. הבנים שיחקו בדודס ובסכין הנזרק למעגל שצוייר על האדמה וחותך אותו עוד ועוד. יתר הזמן בילינו בבריכה וקפצנו מהמקפצה שהייתה בגובה חמישה מטרים.

ביום שישי הייתה מיכל אפרת שעלתה עם פטר לנג מאושוויץ ועברה איתו את מצעד המוות, חופפת לנו את הראש במים ונפט ואנחנו עמדנו אחד אחד מתכופפים לגיגית. בתוך השורה עשינו בלגן (שמאי המארגן) מיכל הזדקפה וצרחה: "אני רק בשר ודם" ועוזי יערי הזדרז להשלים: "ועצמות" וחטף סטירה שעדיין מצלצלת לי מרוחק הימים.

בראש השנה ובפסח קיבלנו מתנה. הבנות זוג תחתונים לבנים הבנים זוג גרביים. לא היו בולים ולא קופסאות גפרורים, זה היה האוסף שלנו. ניסים ברסקו מהעלייה הסורית, קיבל גרביים ישנות ואני תחבתי את עיניי עמוק עמוק באדמה מרוב בושה. לא אגלה לכם מי הייתה המחסנאית. ניסים הביט בי בעיניים מלאות.

והיה מות ילדים. ההלוויות עברו ליד בית הורי. כשליוו ארון קטן מיהרתי להסתיר את הגר ודגנית אחיותיי.

בלילות ארגנו הבנים גניבות בייחוד מהעץ של אייקו-אייקו כשהמארגן, המנהל והמבצע היה שמאי (מדיני) זריז וחייכן כדרכו. בכיתה היו מעט בנים, רובם ילכו אחר כך לאיחוד. חנוך (בן אור) תמיד אמר שזה לא יפה, עמד בצד חנוק דמעות. שמאי חייך, עוזי (יערי) הסביר פילוסופית מה זה אומר, רבקה'לה (ארז-חן) תמיד הייתה נגד וחגית (רפאלי) ואני סרגנו חצאיות לבובות.

באיזה רגע עברה עלינו מלחמת השחרור. זה כלל את כיבוש קקון ואיזו פצצה קטנטונת שריחפה מעל חוגלה. אני חיפשתי בעיתון "דבר" את ההודעות על נפילת הנערים. כל פעם שהיו שתי מודעות על אותו נופל חישבנתי –  אחד פחות. דניאלה וולטש הגיעה מירושלים וסיפרה שאימא שלה תרה אחר עשבים כדי לבשל מרק. בהצבעה של האו"ם על הכרזת העצמאות ישבנו על החלונות צופים במתרחש בחדר האוכל עם הרדיו היחידי של הקיבוץ. היינו אנשים קטנים מעורבים בכל. ב-1950 כיסה שלג לבן את מדשאות הקיבוץ. שמאי, אמנון (כפרי) וניסים בנו בובה משלג והטיחו גושי שלג זה בזה. אני הסתכלתי מהמרפסת, קפואה מקור כי לא היו מעילים, רק סוודרים שהאימהות סרגו לנו.

ואז החל הפילוג.

עלינו בסתר על גג בית א', עסקנו בפעילות של המפא"יניקים, אוספים זרעים לקרן הקיימת. בהמשך צעדנו לאיחוד הלוך ושוב, הלוך ושוב, לנקודה שהחלה לצמוח זרועת צבעונים זורי הוד.

עכשיו כבר התגבשנו, היינו לקבוצה הגדולה שעוזבת את המאוחד ונוספת לחברת הילדים באיחוד – 11 ילדים! גאולה (לב) אמנון, שמאי, דניאלה, ניסים, חגית, עוזי, רבקה, שמעון (הישראלי) חנוך ואני ואז הגיעו הכפר-סאלדים – יענקל'ה (הורוביץ) אורי (מירון) ומרים ויקטור. הכפר-סאלדים היו נורא עניים אבל היו יקים אינטליגנטים, מלומדים, ישרי-דרך ותרבותיים. הם השתלטו על מוסדות הקיבוץ החדש, חיסלו את השטיקים והטריקים שהבאנו מהמאוחד וקיבלו לחיקם את אהרון מדיני, אפרים פרנק ואת אבא שלי – מרדכי שקדי. את מערכת החינוך השאירו בידיהם של ראובן ומרים הישראלי וטוני וברוך אזניה שהגיעו מגבעת חיים מאוחד.

אהרון היה זריז מאוד ומיד הכניס מושג חדש למילון הקיבוצי: "גיוסים", כלומר הפך אותנו לעבדים. עישבנו סלק סוכר בשדותיו והעשבים המריאו עד קצה שמיים. אספנו תפוחי אדמה שורות שורות אחרי הטרקטור שהוציא אותם מהאדמה. לקראת הסתיו רצנו אחרי הכותנה שהלבינה שדותינו ואחרי, דיללנו תפוחי עץ. לפעמים היינו גם בכיתה.

פה באיחוד, האוכל השתפר. אכלנו לחם עם בננה, פלצ'ינקות שרודה (שחר) ואורה הרמן הביאו ממעוז חיים והיקר מכל, מיץ תפוזים צהוב ורענן זרם לו בגאווה מכל ברז בחדר האוכל.

הפרות בחצר הרפת געו מרעב ואבא שלי פחד לחזור הביתה, לא היה לו כסף לקנות תערובת – אמבר עוד לא היה. שולמן ניהל את הקרן של כל האיחוד בתל אביב ועזר בשקט להקים את הקיבוץ על רגליו. כך נולד הטריאומווירט: יוסף הורוביץ, הנס פיינברג ומרדכי שקדי. לימים מחזור ה' – יענקל'ה, שמאי ואורי מירון – יגזלו לו את הכיסאות.

בימי הקיץ הארוכים אחר הצהרים, נסענו על טרקטור עם גדי גיל לאסוף ריג'לה ליונים של משק החי המתחדש ובלילות גנבו שמאי, ניסים ועוזי את היונים וטיגנו אותם על האש. רבקה התפוצצה וחנוך הרגיש אבוד.

כשהיינו בכיתה ח' התרבו פיגועי המסתננים באזור. כשנרצחה אישה בכפר הס, הוציאו אותנו שוב מבית-ספר והפעם לסדרה בנושא הגנה על הקיבוץ. אבי ברוך היה האחראי. למדנו להכיר את השדות, את הנשק שלא נתנו לנו להשתמש בו והלכנו זוגות זוגות בחושך להתמצא באדמות שמסביב לקיבוץ. אחרי שבועיים יצאנו לשמירה, תמיד ילד ומבוגר, ילד ומבוגר. אני עם רפאל דרייפוס. מעולם לא חזרנו להיות ילדים. השבועיים הללו שינו אותנו לעולם ואכן זוגות ראשונים נולדו למחזור ה׳.

בכיתה ח' הגיעו אלינו גם החבר׳ה מראשון (לציון) ברוך (גרינברג-גשן) נורית (רסינסקי) וגילה (ניסתר). תכף אחריהם אורי אסטליין לכיתה מעלינו וביזל (ילד חוץ).

בסוף השנה, כשמחזור א' התפזר לצבא ולתנועה, כבש יענק'לה את שולחן האסיפות, אני את העלון, רחל שניר עזרה לי בציוריה שובי הלב. רבקהל'ה איבקה את האבק מהספרייה הענקית של אביה יהודה ארז שהייתה הספרייה היחידית בקיבוץ.

בלילות עסקו הבנים בפריצת מקרר המטבח. אורי שמר מפני עוברי אורח שהזדמנו במקרה וחנוך התחנן שזה לא יפה.

בימים הרגזנו את כל המורים, בנות משמר השרון החכמות שהצטרפו לכיתה לא הצליחו לשנות את מזג האוויר וגם לא בני נצר סירני שהגיעו, אבל כולנו התאהבנו בתמר גולדשמיט. יענק'לה הכי הכי. לא שכחנו אותה לעולם ועד היום היא כותבת לי. בכיתה, הבנות היו התלמידות הטובות, אורי תמיד עסק בניתוח המצב: המורים עושים פרוטקציה לבנות. ראובן הישראלי השתלט על שיעורי הבית בהיסטוריה ובגאוגרפיה שלו, בין השעות שמונה לשתים עשרה בלילה, הבנים וויתרו על הרעיון ולא עשו שיעורי בית כלל. על הזמן שנותר התלבש ברוך אזניה – תנ"ך. רק אורי למד אנגלית ומתמטיקה. בכיתה י' אמנון כפרי נדד ללימודים במקווה ישראל בעקבות אמנון קרול וגלעד כרמי ושמאי הצפין לכדורי. שני ילדים קיבלו סטיפנדיה (מלגה) ללימודים – תנסו לנחש מי. עוד לא היה חוק חינוך חובה והקיבוץ היה עני מרוד. בנימין שפריר שלימד אותנו שנה, חזה שיענק'לה יגיע לגדולות.

אחרי המקובצת הלכנו לתנועה ולצבא ואמנון שלנו נהרג.

בשובנו, עברנו לצריפים שליד הכביש (581) כל אחד בחדר משלו. בחוץ בנו לנו ברז עם ג'ורה, רחצנו כלים בגשם ואני נשבעתי שאם יהיה לי פעם מטבחון, לא אשאיר אף כלי לא רחוץ בכיור. הייתי השכנה של יענק'לה. התרחצנו במקלחת הציבורית שנעזרה בשירותים ופיפי עשינו מאחורי הצריף, יענק'לה הודיע לי מתי הוא ואני לו.

בלילות רבקה'לה ואני עשינו בגרויות כדי לצאת לאוניברסיטה. גם עמרם הישראלי ורחל נחמני עשו, אף אחד לא יותר. אולי פקששתי אחד. כן – שמאי הביא תעודה מוכרת מכדורי. אורי עזר לי במתימטיקה והתברר שגם הבנים חכמים, מה שאף מורה לא היה חותם. יענקל'ה הלך לעבוד ברפת, שמאי בגידולי שדה, אורי בפרדס, חנוך בהודיה, ברוך בגת, שמעון במספוא ועוזי באמריקה הגדולה.

רבקהל'ה, מרים ואני פנינו לאוניברסיטה. רבקהל'ה חזרה לחינוך לכל ימיה. מורה בבית-הספר, אחר כך המנהלת ותמיד במערכת החינוך. מרים חזרה למרפאה עד לנישואיה בנחל עוז ואני לפיזיותרפיה.

בלי ששמתי לב, יענק'לה התחבר לשמאי ולאורי ויחד העמיסו על כתפם את החבילה הכבדה של אחריות הובלת הקיבוץ לעתיד: יענקלה בתחום החברתי, שמאי בתחום הכלכלי, רבקהל'ה בתחום החינוך, חנוך בפיתוח ההודיה, אורי במג"ח, ברוך בגת והופ – החליפו את דור המייסדים. מחזור ה' החליט לרתום עצמו לעגלה, לסחוב אותה כל הימים ולכל הימים, בלי תירוצים, בלי להתאונן, בלי להצטער על החלטתם ובלי להשתחוות לעגל הזהב. תסתכלו טוב – צנועים נשארו כל ימיהם.

עכשיו שמאי הלך, אז אני עושה החזרת ציוד – הציוד של מחזור ה׳. אבל בעצם של הדור השני בקיבוץ ודמעה נושרת מעיני.

הייתי ילדה שאהבה חברה של מבוגרים ולישון אצל סבא וסבתא ביום שישי היה אחד מהבילויים המועדפים עלי. במקום להירדם עם הראש לקיר בבית הילדים, הייתה לי הזכות לישון ביניהם בלילות שישי. היינו נרדמים שלושתנו על המיטה שלהם, אחרי החדשות עם חיים יבין והיומן ואחרי פסוקו של יום – כשסבא שלי היה קורא ביחד עם האצבע המורה פסוק אחרי פסוק, בהטעמה. מילה במילה.

היום, שנים אחרי, אני מבינה שזו הייתה נגיעה בילדות שלו ובאביו שלימד תורה, באמונה שהשאיר מאחור.

בשעה שלוש בבוקר סבתא שלי הייתה מנערת את הסבא הישן שלי. יד ארוכה מעל הגוף הישן שלי. ’קום דב! צריך לעשן!’ היא הייתה פוקדת והוא, צייתן תמיד, היה פוקח עין אחת ושולח יד לצד המיטה, מוציא שתי סיגריות שרתון (או שזה היה סילון) לו ולה ומצית.

וכך הם היו מעשנים ביחד בדומיה כשאני באמצע המיטה, ממתינה בעיניים פקוחות שיסתיים הריטואל. בסופו הם היו מכבים את הבדלים וחוזרים לישון. ככה בכל לילה. גם כשישנתי בבית הילדים.

שנים אחרי, ניסיתי להבין מה היה המנהג המוזר הזה, הצורך להעיר אותו רק בשביל שישכב לצידה ויעשן איתה בדומיה.

כשכבר התבגרתי בעצמי, הבנתי שאולי היו לה נדודי שינה, אולי של גיל המעבר והיא פשוט רצתה חברה והוא תמיד היה שם, לצידה.

‎בחיים אחרים, רחוקים מאוד, כשנפלטנו ממערכת החיים התקינה בגלל מחלה, היינו נלקחים על-ידי המטפלת למרפאה, שם הייתה האחות מודדת לנו חום ואם השכלנו לשמור אותו גבוה (למשל? הגנבת לגימה מכוס תה לוהטת שתשכנע את הכספית במדחום לזנק אל הקצה) היו מבטה חמור הסבר וטון נמוך של שיחה מפנים את המטפלת ואותנו אל האיזולטור הנכסף.

ההליכה לשם הייתה קצרה אבל היו אלו דקות של אושר גדול (דמיינו משמר של כבוד עם חצוצרות). היינו מוכנסים אל המבנה הנקי, הלבן, שם היינו מתקבלים בכבוד הראוי בידי ברטל האגדית. במבטא ייקי כבד היא הייתה מתעניינת בתסמיני המחלה ובידיים קרות מפנה את ראשינו כה וכה, מביטה לעומק גרוננו ומצקצקת בייקית בלשונה החדה.

הכניסה להיכל המחלה הייתה מלווה בהתרגשות גדולה. באיזה חדר נשכב? בכמה ימים נזכה? מי יהיו שכנינו לחדר? האם נזכה בחלון? החיים מתוך המיטה העצומה הצמודה לחלונות גדולים מהם ניבטים החיים הממשיכים לנוע, היו מקבלים מימד אחר, נפלא. כמו צפייה בסרט או כמו התארחות פסיבית בהצגה חיה.

ארבע פעמים ביום היינו שומעים את גלגלי המתכת של עגלת התרופות המבוגרת במסדרון. ברטל הייתה נכנסת אל החדר במדי האחות הלבנים והמעומלנים שלה. חיוך לא היה עולה על פניה ואנו הערכנו אותה על כך מאוד כי היא התייחסה לחוליה הקטנים במלוא הרצינות, שקדה על מחלתם ודאגה להביא אותם לחוף מבטחים. 

‎מד החום בטעם אלכוהול, פנס אימתני הנדחף אל תוככי הגרון ולבסוף ריטואל התרופות הנפלא: כדורי רפאפן, תרחיפים ורודים וכתומים וענני צמר גפן לבנים. החולים המכובדים באמת זכו גם לביקורו של מישל, הרופא האצילי.

לקראת 12 היינו מכינים את עצמנו לרגע הגדול של היום, תבשילי המחלה הנהדרים (אותם בישלה בתשומת לב רבה דבורה, סבתא שלי) כדורי בשר רכים, מרק עוף צלול ורסק תפוחים עדין, כל אלו קיבלו מימד של מעדני מחלה מיתולוגיים.

חולים בשלבי החלמה ועם שפעת קלה היו מתיישבים בחדר האוכל וחולים מכובדים שאסור היה להם לרדת ממיטת חוליים, היו זוכים לעגלת נירוסטה עם מגש אישי. היממה הייתה עוברת לה בנחת, עת היינו שוכבים במיטותינו, חלושים והוזים ומאוד מאוד חשובים, כשאחר הצהריים היינו זוכים לביקורי משפחה שתמיד היו מלווים בממתקים אסורים.

ועכשיו, בכל פעם שאני נתקפת בסימני מחלה, אני לא יכולה שלא להתמסר לרגע לגעגוע, לתקווה שתגיע מטפלת שתיקח את ידי ותוביל אותי בבטחה למיטת איזולטור צוננת, מעומלנת, נקייה, בה תקבל מחלתי הקטנה את הכבוד לו היא ראויה.

בין דפי "ספר החיים" ניתן למצוא לא מעט התלבטויות לגבי אופיו והתנהלותו של המועדון השקט / המועדון לחבר / המועדון של אדית לאורך השנים. לקראת שיפוצו של המועדון, אנו מביאים כמה מהתלבטויות והרהורים אלו

"לא הייתה לנו כוונה פתוח את בית-התרבות בט"ו בשבט דווקא. מקרה הוא שיום הפתיחה חל בראש-השנה לאילנות, ביום הנטיעה. אך יהא לנו הדבר לסמל. תהא לנו פתיחת בית-התרבות משום נטיעת עץ-דעת בתוכנו ויהיה הבית הזה בית-נטע לשתילי ערכים יהודיים-אנושיים שהביאונו לבניית ביתנו הקיבוצי וכשם שהעץ ששתלנו מאז עלינו על הגבעה הזאת שינה את הנוף סביבנו וייפה אותו, כך ייפה הבית הזה שהקמנו לתפארת את נוף רוחנו ויניב פרי כאשר הניבו העצים שנטענו". יהודה ארז (3.2.56).

"תערוכת כיסאות וכורסאות התקיימה בשעת ישיבתה של ועדת המועדון. חברי הוועדה אספו הצעות ועצות מכל פינות המחנה, במטרה להחליט ולקבוע מהי דוגמת הכיסאות בה יבחרו כדי לתת לחברים את הנוחיות המכסימלית בשעה שיימצאו במועדון החדש. כדי להוכיח לחברים מה קשה היה מצבם של בוחני הכיסאות, נציין את הבחינות לפיהן נאלצו לבחור את הדוגמה:

1. ישיבה נוחה בשעת קריאה.

2. ישיבה נוחה בשעת שתייה וגם כאשר היושב צמוד לשולחן.

 3. "הרגשה חמה" בחורף (כביטוי הנוגעים בדבר).

 4. "הרגשה קרירה" בקיץ.

 5. ניקוי קל ומהיר של הכיסאות.

 6. קלות הזזה והרמה בשעת שטיפת המועדון.

 7. צורה חיצונית יפה.

 8. הוצאה בגדר תקציב.

הוועדה ישבה בכובד ראש על המדוכה ואחרי שהחברים עברו פעמים מספר מכיסא לכיסא, הוחלט להזמין "מומחי ישיבה" נוספים (בחורי ישיבה?) ולהמשיך בישיבות, כדי למצוא את התשובה הסופית לשאלה – מהי צורת ההתיישבות האידאלית לחבר המשק בעתיד הקרוב? א.ש. (18.11.58).

"כרגיל, נמשכים הקונצרטים השבועיים – מדי יום ה' בערב "בביצועו" של דימיטרוף. חוג חובבי מוסיקה, קבוע פחות או יותר, בא, מאזין ונהנה. כמובן, לקונצרטים מיוחדים מופיעים רבים. השמעת האופרה "פורגי ובס" בקונצרט ליל-שבת (נדחה במקרה) משכה קהל של 150 חברים.

וכאן המקום להעיר: לפני שבועיים, בשעת קונצרט שהוקדש למוסיקה קלאסית, הייתה הפרעה רצינית של חברים צעירים. יש להזכיר כי קונצרט מיועד למעוניינים לשמוע ובשום אופן אין הוא "ליווי" לבילוי במועדון. בשעת קונצרט אין מקום למשחקים, שעשועים ופטפוטים. יש לקוות כי להבא יובן הדבר, שאם לא כן, נצטרך לחפש ולמצוא דרך למניעת ההפרעות". לינה רובין (16.9.62)

"השמעת הקונצרטים השבועיים נמשכת זה כשש שנים והנה, לאחר שערכתי קרוב ל-300 קונצרטים, אני מוצא עצמי כיום אובד עצות במידה מסויימת. במשך השנים השתדלתי כמיטב יכולתי לבוא לקראת הציבור ולמלא את משאלות החברים, אך לצערי אני נתקל בכל קונצרט במידה מסויימת של חוסר התעניינות, דבר המונע ממני – למרות בקשות רבים – להשמיע מוסיקה קאמרית. השלמתי עם ההפרעות הנגרמות ע"י דפדוף בעיתונות, הפעלת מציתים (הנדלקים רק אחרי 10-12 דפיקות) כל זמן שמושמעים קטעי מוזיקה ידועה, שאינה מחייבת העמקה מיוחדת. אבל אינני יכול ואינני מוכן בשום אופן לקלקל את טעמי וטעם אחרים במוזיקה קאמרית על ידי כך שאשלים עם המצב ואתן יד להפרעות.

עובדה היא, שיש חברים הרוצים לשמוע מוזיקה ומעוניינים גם להקשיב למוזיקה רצינית יותר, אך הם מופרעים על ידי תופעות של חוסר התחשבות בזולת. לפני זמן לא רב הפסקתי לתקופת-מה – מטעמים אלה – את השמעת הקונצרטים. רק לאחר דרישות חוזרות ונשנות של חברים מעוניינים, הסכמתי לחדש, לנסיון, את השמעתם". דימיטרוף וולף (28.1.65).

"במועדון יש כיום כ-60 מקומות ישיבה. בערב רגיל מבקרים בו 120 עד 150 חברים (בקיץ עד 200, אך בקיץ יש לנו "תוספת" מקום בגינה, שהוא מאוד ארעי – ללא רצפה, ללא ריהוט שאפשר לשבת עליו בנוח. יתרון יחידי: קצת רומנטיות).

אנחנו חברה גדולה, ערה, שאינה מסתגרת יותר מדי בחדרים, ששילוב הדורות בה טבעי ומוצלח – האמנם יכולים אנחנו לוותר על מועדון גדול, מרווח, שיענה על צרכינו? ואכן, הבעיה היא בעיקרה הרחבת השטח, המקום כי מלבד זאת – כמעט ולא חסר דבר. הציוד עשיר למדי, הריהוט נוח ופשוט וקל לתזוזה והאווירה – כך חושבני – נעימה.

לא נותר לנו, לכל אלה הרואים ומכירים חשיבותו החברתית של המועדון, אלא לעזור ולדאוג להרחבת המועדון, כדי שכולנו נרגיש בו טוב ושבעוד מועד נכין מקום גם לבנינו, שישובו בשעה טובה הביתה". לוטה אהרון (24.4.66).

המטבח של אליעזר, החלל העצום, תמיד אפוף אדי בישול וריחות מפתים שנהדפו החוצה מבעד לחלונות הגדולים, מעדכנים מדי יום על תכולת סירי הנירוסטה הכבדים.

קציצות "כושיות" בשמן עמוק, שניצלים עצומים מצופים בפירורי הלחם שנוצרו משאריות של לחמים ישנים (שהוסבו לטוסטים (צנימים) ממכרים אותם הטמינו במעין מגירות נירוסטה באקונומיה) פירה לוהט שאליו הושלכו חבילות מרגרינה שהפכו נוזליות עוד בטרם שקעו בלבה הצהבהבה. אורז שהספיק למאות חברים, פתיתים במיוחד לילדי הגנים. ירקות אפויים מתובלים.

משעות הבוקר המוקדמות מאוד טרחו עובדי המטבח על הכנת ארוחת הבוקר, ארוחת הצהריים וההכנות לארוחת הערב אותה יעמידו התורנים. סירי הנירוסטה העצומים היו מתמלאים ומתרוקנים מדי יום ועל כל אלה פיקד אליעזר, הטבח סמוק הלחיים וזעוף הגבינים שכולנו פחדנו ממנו והכי היינו רוצים בקרבתו, כי תחת ידיו יצאו המטעמים הכי נפלאים ואם לא הסכים, פירור לא היה נופל לידינו גם אם העמדנו פני רעבים.

מעבר לקיר עמד מטבח הילדים, שם הייתה סבתי דבורה מלכת הסירים והבצלים. בחופש הגדול התרופפו קצת החבלים שתחמו את הימים שלנו ופתאום מותר היה לעשות דברים מיוחדים: מותר היה למשל, להישאר עם סבתי במטבח הילדים עד לארוחת הצהריים.

הייתי נכנסת לחלל הקטן עם הכיריים העצומים עליהם נחו סירים מלאים במרק עוף לתוכו הייתה סבתי שולחת ביד מיומנת כדורי בשר נימוחים. שילוב הריחות המוגזם, בצל ושמיר וגזר וזיעה מעורבבים, היה כה הולם חושים עד כי נחקק בזכרון אפי לתמיד.

זכיתי לטעום כוסמת וקישואים, לפתן אגסים ושזיפים וקציצות בשר עוף שתמיד אנסה לשחזר ללא הצלחה. סבתא הייתה המלכה בממלכת הבצל הקטנה ואני אהבתי את הבצלים ואותה באותה המידה.

בכל יום נעצר מחוץ למטבח הטרקטור עם העגלה שתפקידו היה להעביר את ארוחת הצהריים לבתי הילדים. סבתי והטרקטוריסט היו מעמיסים ארוחות בתוך "מנשקות" כסופות אל תוך ארגזי פלסטיק עם שמות הגנים והנהג היה יוצא לדרכו.

ליד חדר העבודה של סבתא דבורה פעל ללא הרף "חדר המוות", אזור שטיפת הסירים וכלי העבודה הגדולים אותם לא ניתן היה להכניס למכונת הכלים. החברים הנידונים (רק גברים יכולים להחזיק סירי ענק מבלי להתמוטט) עמדו מעל לכיורים עצומים והפכו ושטפו סירים עייפים. מאוורר ירוק שנתלה על הקיר היה אחראי לספק להם "מזג אוויר" חלופי בחדר שמעליו נתלו תמידית ענני לחות כבדים.

חלל ההכנות הגדול איכלס שולחנות עצומים עליהם עמלו עובדי מטבח בחיתוך וקיצוץ בפקודה. לידם עמדו המקררים העצומים עם הדלתות הכבדות שתמיד פחדתי להינעל בתוכם ולהצטמק למוות באחד הימים. סבתי ורודה נכנסו ויצאו תדיר מהמקררים הגדולים עם עגלות נירוסטה בעלות גלגלים חורקים, כשהן מעמיסות ביצים, ירקות ובשרים, יוצאות, דוחפות פורקות ושבות.

חדרה הפתוח של רודה, עם החלונות הגדולים שצפו על כר דשא ירוק הפיק ריחות אפייה מעלפים. תמיד הצצתי לראות אולי היא נמצאת בשלב החיתוך של עשרות הרולדות הבלתי ניתנות לשחזור שלה. הכי אהבתי את זו משוקולד, בתוכה נמרח קרם וניל על בסיס מרגרינה וסוכר שעבורה הייתי מוכנה לעשות כל דבר. כל דבר! בגלל קשריה של רודה לסבתי, מותר היה לי להתקרב בצעדי סרטן מדודים, לאחוז בפרוסה אחת וללכת אחורה בצעדים חרישיים (שלא יפלו הבצקים!). הדקות בהן נלעסה הרולדה השחומה הפכו לרגעים משני חיים.

האקונומיה הייתה הכספת של בנק המזון הקיבוצי. שם נשמרו חומרי היסוד, הממתקים, שקיות מרשרשות של קטניות וקמחים. (כשגדלנו וקיבלנו אומץ, היינו מתגנבים בלילה ומרוקנים שקיות של טופי וממתקי שוקולד ורום למבוגרים).

המטבח שבלב חדר האוכל, שבלב הקיבוץ, פעם ללא הפסקה עד לשעות הצהריים. עד לשעה שלוש הוא סיים את משמרתו העיקרית ואז צוחצח ומורק על ידי התורנים וננטש בשקט קריר עד לשעת ארוחת הערב.

מותר היה להגיע אל "חדר הלחם" בשביל לפרוס במכונת הלחם המפחידה כיכרות לחם לארוחת ארבע ולפתוח בזהירות דלתות של מקררים בתקווה להפתעות שנשארו שם לפועלי השדה: מיץ פטל קר, מלונים ואבטיחים חתוכים בדיוק. הכי אהבתי את הלחם "השחור" שהיה מועדף גם על סבי וסבתי. קצת חמאה מלוחה מרוחה בנדיבות ושום דבר לא הפר את האושר שבנשיכה הראשונה.

המטבח עבד בכל יום (חוץ משבתות וחגים אז פעלו בו התורנים) והיה וודאי ובטוח כמו השמש הזורחת בשמיים. כל זכרונות האוכל שלי נטועים במנות של אליעזר הטבח המיתולוגי, האיש באדום ולבן עם גבותיו הזועפות והטון המצווה, שידע להכין את האוכל הכי טעים שאליו השתדלתי לחזור שוב ושוב גם כשלא הייתי עוד בת הקיבוץ, לא חלק ממסלולם הבטוח של השמש, הירח וזריחת הכוכבים.

שנאתי גיוסים. את הפתק שנתלה על לוח המודעות בחדר האוכל, מתריע על איסוף חברים מהרמפה בארבע, אחרי מנוחת הצהריים.

תמיד היה חם מדי והשמש דקרה לי בעיניים, אבל מי יכול לברוח כשכולם מתייצבים. קבוצה. נסיעה קצרה לשדות, חלוקת מעדרים, הליכה איטית בגב שפוף, מחפשים עשבים שוטים. מנכשים. תמיד חיפשתי את הנחש שאולי יגאל אותי מייסורי. (שמעתי גם על עקרבים שנצפו בשדות). 

אבל בתוך זה, בזמן הגיוס, קרו גם דברים טובים. הטבע האינסופי של שדות מחולקים, שורות שורות בחומים וירוקים והצרצורים המהפנטים של כל החרקים הנעלמים שליוו אותנו, מאתגרים והטרקטור עם העגלה ממנה התפזרו שירים בישראלית.

היה בזה משהו כל כך מרגיע. אחרי שפסעתי לבדי לאורך השורה הארוכה, העיניים באדמה החומה, תמיד הגיעה ההרגשה הזו, הפתיחה השקטה, המרגיעה של הקשרים הכבדים שבראשי.

המחשבות המעגליות של מה שעכשיו ומה שמחר ומה שהיה הבוקר, פינו את מקומן לאחרות, רחבות יותר ואני התמסרתי אליהן. הראש הפנוי הגה ציורים, שירים, סיפורים והתמלא באפשרויות אחרות ובאותם רגעים אני הייתי אחרת. והיה את רגע הנהדר בו השמש התתחילה לשקוע והאוויר הפך צונן, חברי, רוח קלה זלגה מן הים, כל משב כזה מפיח פריחה של אושר בחזה.

בסוף היו תמיד העגלה עם מיץ הפטל הקר והקרטיבים שקיבלנו אחרי שהכל נגמר.

והעלייה לעגלה והנסיעה חזרה וההקלה. 

והידיעה הפרטית שלי, שכל כך לא רציתי ובכל זאת עשיתי. הייתי "בסדר". כמו כולם. למרות הכל. והפעם הבאה נראית רחוקה כל כך, אף אחד לא יגיד עלי שאני אחרת, מתבטלת, עצלנית, מוותרת. סוציומטית.

למרות שידעתי שפשוט הייתי רוצה להיות באלף מקומות אחרים, לעשות דברים שונים, לבד.

ובכל זאת הצלחתי למצוא לבדי, הייתי לבד. למרות שהייתי מוקפת באינספור מילים וצלילים ותנועה. היכולת לנצח את זה, את עצמי, כאילו למדתי איזו ידיעה נשגבת על נתינה גם כשאין בי כח. 

בעמק חפר, בין פרדסים ושדות, שכנה לה חנות "מולהלול"* מלאה בחפצים ובאגדות (וגם הגדות).

מדי שישי ושבת נהרו אנשים מכל הקצוות, חיפשו מציאות ושאלו שאלות:

"למה יש שני קיבוצים גח"א וגח"מ?", "מה זה פילוג?", "אתם מופרטים?", "אני מחפש אלבומי נצחון, אלבומי בולים ואלבומי אמנות". "יש לכם חד"א?", "את מהקיבוץ? נולדת בקיבוץ? את חברה בקיבוץ?", "יש לכם בתים להשכרה? כל אחד יכול לבוא ולגור פה?", "קצת יקר פה, יש הנחה?".

עם השאלות באו גם הזכרונות: "אני הייתי פעם בקיבוץ בהכשרה ואני עוד זוכר את 'השבת השחורה'. בן-אהרון מכאן או מהקיבוץ השני?" ובאותה נשימה – "אני מחפש פומפיות ישנות ומטחנות", "אני מעונין בפמוטים, חנוכיות עתיקות, מנורות ונורות", "ואני מעוניינת בכלי אמייל ובפריטי 'בצלאל' ו'לפיד', כדאי לכן לנסוע לשוק הפשפשים – יש שם דברים מעניינים".

וגם – "למה מכרתם את פריגת לקוקה-קולה?" ומיד בהמשך "פעם הייתה כאן חנות בגדים למה היא נסגרה?" או "אני מעוניינת בתכשיטי כסף וזהב" ו"אני מחפש ספר, לא זוכר את שמו, אולי את יכולה לעזור לי?" וגם: "אני אספן של מסמכים, כרזות ישנות וסמלים מפעם, יש לכם ניירות מהארכיון שלכם?" ו"הייתי עם יענקל'ה בצנחנים, אולי את יודעת מה איתו?", "וואוו, המקום הזה מזכיר לי את הבית של סבתא שלי, כמה עולה השטיח?" ועוד ועוד.

והיו גם שאלות, כמו למשל : "תגידי, באים אנשים"? או: "זה מכניס לכן כסף?".

לפני שנים רבות היינו חנוש ואנוכי (כותבת שורות אלו) כחולמות. חלמנו לפתוח חנות קטנה של דברי אספנות, חפצי וינטג', בעלת אופי חברתי ובעיצוב של פעם.

חיפשנו ורחרחנו אחרי חללים מתאימים ברחבי הקיבוץ ומצאנו צריף ישן אשר שימש בעבר לול אפרוחים ולאחר מכן מחסן של ההודיה.

שיפצנו אותו, או יותר נכון – מורדי ויוני המוכשרים תיקנו, התקינו וצבעו וכך הפך החלום למציאות והיינו לחלוצות של רעיון היזמות בקיבוץ.

המקום משך אליו טיפוסים שונים מהקיבוץ וגם מחוצה לו ונוצרו אינספור של מפגשים נחמדים שיכולים לקרות רק במקום כזה. היו גם סיפורים שרק אנחנו שמרנו לעצמנו, כמו למשל סבתא שהביאה מהבית שלה חפצים שונים ונכדתה  שבאה לחנות בחרה אחד מאלו לעצמה. או סבתא אחרת שבאה כל בוקר שבת לבחור מתנה לנכדתה האהובה ותמיד תמיד מצאה משהו קטן ויפה ששימח את נכדתה.

והנה גם אנחנו הגענו לגיל ועכשיו, הגיע רגע של סיום.

וכל השאלות שנשאלו – "שירתתי בשבטה עם יוני, אם תראי אותו תמסרי לו ד"ש" וגם "הנוי בקיבוץ נורא יפה", "יש לכם רפת?" ובהמשך: "אני מעוניינת במפות, מפיות, כפות, כפיות וצלוחיות" וגם –  "מה זה בית טרזין ולמה לאולם קוראים 'בית וינה'?", או "אולי את מכירה את גרשון שפע? שחיתי אצלו" וגם "למדתי עם נירה בסמינר הקיבוצים, היא בחיים?", וגם השאלות שעדיין לא נשאלו – והן עדיין רבות – יישארו כנראה ללא תשובה.

בעמק חפר, בין פרדסים ושדות, שכנה לה חנות !!!

*מולהלול" – כי פעם היו פה לולי תרנגולות.

כשהתחלתי ליצור לעצמי נרטיב סביבו בניתי את האמנות שלי, בחרתי לנבור בעבר הקיבוצי שלי, בילדות שהחלה והסתיימה בבתי הילדים והלינה המשותפת על השלכותיה.

במשך עשרים שנים (שהחלו והמשיכו במשך שמונה שנים בסטודיו הנפלא של ידיד רובין ז״ל) עברתי על כל כך הרבה חוויות משמעותיות, כתבתי וציירתי אותן. מה שהחל בדמעות וביקורת גדולה על השיטה, אורח החיים, המטפלות וחברת הילדים, הלך והתעדן עם השנים, גם כי הבגרות והמרחק מקנים זווית ראייה רחבה יותר והנוסטלגיה מאירה את העבר באור רך, פחות בוטה מהשחור והלבן.

בשנת 2016 גיליתי גרמושקות (שרטוטים הנדרשים לקבלת היתר בנייה) ישנות משנות השישים, מגולגלות בתוך חבית בסטודיו בו למדתי תחריט בדרום תל אביב. לא יכולתי לוותר עליהן, הן היו יפהפיות ורובן סיפרו את סיפורי הביובים ותת-הקרקע של העיר. עבדתי עליהן ויצרתי סדרה שבאופן טבעי התייחסה לימי הקיבוץ שלי ולמרות שנשענה על פיגומים אחרים. איכשהו, זה עבד היטב. העבודה על גרמושקות ישנות מתרחשת על סיפור קיים. כל דבר שאצייר אל תוכו הוא תוספת למשהו שכבר קרה מזמן. אבל אני חיפשתי משהו שקרוב אל ליבי ולכן פניתי לארכיון של גבעת חיים איחוד, בבקשה לקבל תכניות עבודה ישנות של מבנים בקיבוץ, שבאופן טבעי מדברות על שלדים שבתוכם גדלתי וכך, היידי עפרון הנהדרת ואשר ישראל דואגים לי עוד משנת 2018 למלאי קבוע של גרמושקות עליהן אני עובדת.

כשמיציתי את מלאי הרעיונות, עזבתי את העבודה עליהן לתקופה עד לאוקטובר 2023. אחרי אסון 7 באוקטובר התמוטט ונשבר משהו במדד הערכים שלי ומאז אני בונה אותו מחדש.

פרופורציות וכמיהה אל מה שהיה מהווים את אבני היסוד שלי כיום וכך גם הקיבוץ, כקהילה על ערכיה שגם אם השתנו לאורך השנים, עדיין מהווים במובנים רבים משהו לשאוף אליו תמיד.

ערכים כמו ציונות וערבות הדדית, שפעם התייחסתי אליהם בשוויון נפש מסוים, כיוון שתמיד היו ברקע וברורים כאור השמש, מקבלים היום משמעות נשגבת כמעט כאשר הם מוטלים בספק מדי יום. כבר 647 ימים.

בעקבות זאת נקראו הגרמושקות מגבעת חיים איחוד אל הדגל, אבל הפעם כל קו שאני רושמת מתמלא בכמיהה אל מה שהיה, כל מה שהיה. גם אם יש לי ביקורת, היא בטלה עכשיו, כי כל מה שאני מבקשת וכל מה שאנו צריכים זו ארץ ישראל שהכרתי ושהייתה ברורה לי מאליה – אבל נמצאת עכשיו בסימן שאלה.

איש החזון 11.10.56

לדוד בן גוריון בחגו.

ישבנו קבוצת חברים, בערב פתיחת ועידת המפלגה האחרונה והקשבנו לדבריו של בן-גוריון. רגע הסחנו דעתנו מן הדברים והשתאינו לעצם היכולת הזו של האיש, לכוחו זה לעמוד כך, זקוף במשך שעה ארוכה ולדבר בקול רם, ברור, ללא כל עייפות ניכרת.

ניסינו לנחש בן כמה האיש. 50 שנים ועוד שני ימים בארץ – ובכן, בן כמה היה בעלותו? בן 17? אולי יותר? אמרנו: כך או אחרת, מתקרב האיש ל-70 וראו: מרצו, אמונתו וכוחו (ואולי כוחו בא מו האמונה הגדולה?) – כן יעמדו לו לאורך ימים – כשל אחד הצעירים ויותר משל צעירים ולא רק מעל במת הוועידה. אמרנו: אכן, 50 שנים בארץ, הרי זה יובל של ממש, ראוי לברכה ולציון.

עברו שבועות מספר והתבשרנו על יום הולדתו ה-70 של בן-גוריון. זכרתי ניחושי הרגע שלנו תוך משא דבריו בוועידה. אמנם, בן 70 ! באחד הימים, כתום מסע-הברכות וההערכות, קראתי בעיתון מכתב תודה קצר של בן-גוריון למברכיו ובין היתר אמר: "כל מה שיש לי – מאבי ואמי באו לי".

זכורתני, עודני ילדה עם ילדי השכונה ובשכונתנו גר יהודי זקן. ילדים היינו. הורינו היו עדיין צעירים ולא רבים היו "הסבים והסבתות" בסביבה. הכרנו כל סבא של כל ילד ו"סבא" זה לא היו לו נכדים בינינו. אף-על-פי-כן, היינו מסתכלים עליו תמיד ביראת כבוד, בהערצה, למדנו לכבדו (אף כי לא הכרנוהו ממש) ולהקדים לברכו תמיד לשלום אף כי ילדים חצופים היינו ולא הקפדנו בדרך כלל במילוי מצווה זו.

עיננו הייתה רגישה למיוחד, ליפה למושך והיה בזקן מן המושך והמעניין. אזכור עוד דמות נפלאה זו – זקן זקוף, גבוה, יפה-מראה המהלך ברחוב ועיניו ערות. ביום מן הימים נודע לנו כי אותו זקן הוא "אבא של בן-גוריון". היינו חברים צעירים ב"נוער העובד", ובן-גוריון, ידענו, "איש חשוב" הוא בהסתדרות, "ראש ההסתדרות". רבתה אז וקיבלה אף משמעות אחרת, ההערצה האילמת לזקן הנאה.

פעם, היה זה בשבת, בהיותנו משחקים ברחוב, ראינו את בן-גוריון – לראשונה בחיינו ! כשהוא נכנס לחצר לבקר אצל אביו. עמדנו מן הצד והרגשנו עצמנו "חשובים": ראינו את בן גוריון ! הערצת ילדים תמימה לאיש בן-גוריון ולאב הנפלא גם יחד.

בגיל הנעורים, הזדמן לנו פעם לשוחח עם חברים מבוגרים, מאנשי התנועה. נסבה השיחה גם על אישים מרכזיים. בין יתר הדברים שמהם התרשמנו – דברים שנאמרו במלוא ההערכה ובצורה חיובית ביותר – היו גם כאלה שהאירו את דמותו של בן-גוריון באור חדש לנו, הצעירים. בן-גוריון אמרו עליו איש החזון והמעשה, וגם "איש קשה", "איש ריב ומדון".

ואז הגיע ה' באייר תש"ח. היו אלה רגעים של מתיחות וחגיגיות כבושה, כאשר ישבנו צפופים ליד מקלט הרדיו והאזנו בנשימה עצורה לקולות הבוקעים ומבשרים כי קמה מדינת ישראל. לפתע, מבעד לקולות, עלתה לפנינו דמותו של האיש אשר היה זה יומו הגדול. ראינו לנגד עינינו את "האיש הקשה", איש "הריב והמדון" – איש המלחמה והחזון.

ושוב עברו שנים. יום אחד הזדמנתי לבאר-שבע עם בתי בת השש (אילה). קהל רב הצטופף ברחובה הראשי של באר-שבע, מה יום מיומיים? בן-גוריון נמצא כאן בדרכו לשדה-בוקר. שמעה הבת ורצתה לראות את ראש הממשלה. משכה אותי אל תוך קהל האנשים "קרוב יותר" וחיכתה לראות את בן-גוריון. בעברו,

הסתכלתי בו רגע ואחר-כך ליוויתי את מבטי הבת אחריו. ראיתי: הערצת ילדים תמימה, אהבה כנה ופשוטה של ילדה ואולי באהבת הילדים הכנה, ללא כל חשבון, במבט עיניהם הבהיר, משתקפת הערכתו והערצתו של העם כולו.