אני נכנס למשרד של שקד אביב, מנהל הקהילה, בדקה לארבע. הוא בקושי מתנתק ממסך המחשב שלו, אין אפילו דקה לנוח לפני הראיון. "הכל פה על סטרואידים", הוא אומר בחיוך כשאנו מתיישבים. "כמו מרק על סף רתיחה".

"תגיד", אני שואל אותו. "עוד אפשר בכלל לנהל את גח"א? כי את מדינת ישראל כבר אי אפשר, לפי מה שרואים כל לילה וכל יום. את ישראל וגח"א הקימו בערך באותו זמן עבור מעט אנשים שרובם האמינו באותו חזון. היום בישראל ובגח"א יש כמויות אדירות של אנשים והחזון? לא בטוח".

הוא עונה לי תשובה מתחום ההתמחות שלו – סיורי שואה. "ארגון 'הבונד' האנטי-ציוני טען כי אין סיכוי להקים מדינה יהודית, משום שנסיון העבר מלמד כי שנאת חינם מפילה בכל פעם מחדש כל מדינה כזו. אם נגיע למסקנה שלא ניתן לנהל – לא יהיה מה לנהל. אני חייב להיות אופטימי וכך לייצר מציאות".

אפרופו ניהול – אנחנו עוברים לדבר על כך שלא נרשמת התלהבות גדולה (האנדרסטייטמנט של השנה) מצד חברות וחברי הקיבוץ להיכנס לתפקידים בגח"א. "אני מבין את זה. זה מפחיד להתמודד בקהילה שלך. אני מסתובב בכלבולית ובבריכה ופוגש אנשים שניהלתי איתם שיחה לא נעימה רק שעתיים קודם. זה בהחלט משהו שעלול להרתיע. מבחינתי  – אני משתדל לטפל במה שמפחיד ומרתיע אותי במיידי ולא לדחות אותו".

אנחנו חוזרים לעניין בו פתחנו ונזכרים כי בעוד כמה חודשים יציין גח"א 74. כמעט הכל השתנה במהלך שבעה עשורים וחצי – אבל שיטת הניהול נותרה פחות או יותר על כנה.

"הנקודה החשובה היא שעולם הערכים נותר כפי שהיה", הוא מציין. "כבוד האדם, השאיפה לשוויון (שלא תמיד מתקיים) ובעיקר ערך הקהילה. נכון שהטכנולוגיה ודרכי התקשורת השתנו, אבל האנשים לא השתנו. אני חושב שגם לפני 74 שנים קיבלו החלטות לגבי אנשים שאתגרו את המערכת ואני מאמין בדרך הזו, גם אם אחרים כבר לא".

למתבונן מבחוץ נראה שהתפקיד ממש חשוב לו. הוא מדגיש שהוא נהנה, מדבר מתוך שכנוע עמוק ומפוקס בטיפול בעניינים שחלקם בהחלט דורש נשימה עמוקה. אולי בגלל זה הוא מדליק כעת מזגן.

טוב, גם מזגן עובד על גז אז עברנו באופן טבעי לנושא הגז. "כן, הנושא היה בדיונים בדרגים כאלה ואחרים בקיבוץ לפני הפרסום, אני מאמין שבעלי תפקיד נבחרו לתפקידם כדי לדון בעניינים כאלה לפני הבאת העניין לציבור, בשביל זה יש הנהלה. אמרה לי פה חברת קיבוץ משפט נהדר כשדיברנו על תחנת הכח – 'יש כאן תהליך שחשוב יותר מהתוצאה'. ההנהלה ובעלי התפקידים עובדים על תוכנית עבודה שקופה ומשתפת שתופץ לכלל הציבור. אני מאמין כי שלוש המטרות המרכזיות שלנו הן: להבהיר לקיבוץ שיש לנו חובה ניהולית להביא את ההצעה הזו, לוודא שהתהליך יהיה ראוי ומשתף ולהזמין את הציבור לקחת אחריות, ללמוד ובסוף להכריע בקלפי".

מה על שולחנך מעבר לענני הגז? אני תוהה. "אני עוסק רבות בנושא שחשוב לי אישית וחשוב בכלל – מערכת החינוך. היה פה שבוע חינוך מעולה בהובלת ערה, אנטה ויעל והייתה השתתפות ציבורית גדולה. אם בעבר היו פה מנהלי קהילה שבאו מתחומי בניין ותשתיות, כעת זה אני שבא מעולם החינוך וכאמור זה נושא שחשוב לי מאוד לקדם, כך שאני מעורב ועובד צמוד למנהלות. מצד אחד מערכת החינוך פה במצב טוב מאוד ומצד שני נכונו לנו אתגרים, משום שמחוץ לבועה הקיבוצית לא מעט דברים שקשורים לחינוך משתנים ולאו דווקא לטובה".

ואיך אתה רואה את המצב החברתי בקיבוץ? "אני חושב שבסך הכל הוא טוב ואנחנו מצליחים לקיים מערכת המנסה להתאים עצמה למכנה המשותף הרחב, תוך שהיא מנסה שלא לוותר על עקרונות. אני חושב שנקודה חשובה היא שהמערכת בגח"א נמדדת ביחס לשתי קהילות מובחנות – מערכת החינוך (ילדים ונוער) ופנסיונרים. אנו נמדדים ביכולתנו לתקצב, לעטוף ולקדם את שתי הקהילות הללו ושמים זאת כערך, בטח כשניתן לראות שהמדינה כושלת בתחומים אלה".

ומה יהיה בשיוך, שלא לומר אחריו? "השיוך יהיה אתגר גדול. זה תהליך קיבוצי שתלוי בחברים ועסקה הדורשת התגייסות של כולם, כי אני מזכיר שהקיבוץ הצביע באופן דמוקרטי בעד השיוך. הקיבוץ יסייע בהכוונה פיננסית ובהבאה של גורמים שיעזרו בהתאמת התשלומים – אבל אני מזכיר שסביר שלא יוכל לסייע באופן פיננסי ישיר לחברים. מה שחשוב בעיניי, זה להיות לצד האדם בלי קשר לכסף ואת זה נעשה. בלי קשר לשיוך, הנושא של קשר עם האנשים פה – מגיעות לפתחי סוגיות אנושיות ואני בעל אחריות כלפי האדם, גם אם אני לא מסוגל לעזור לו או לפתור את בעיותיו. אני רואה שאנשים מעריכים את היחס הזה, גם אם לא הצלחתי לפתור את הבעיה או הקושי".

הוא חושב להקים צוות שיעסוק בגח"א של אחרי השיוך. "מה שומר קהילה אחרי תהליך כזה, במסגרתו הופך כל אחד לבעל הנכס שלו? אני משוכנע שיש פה לא מעט אנשים שעבורם גח"א אינה רק פיסת נדל"ן אלא מחפשים יותר משמעות לחיים פה".

אני שואל על אתגרים קיימים. "יש פה לעיתים בעייה שנוצרה מאז ההפרטה בין הציבורי לפרטי – לא תמיד החבר יודע איפה הגבול בינו לבין הקיבוץ, על מה הקיבוץ אחראי ועל מה אני. יש גם לא פעם מצב שאנשים חושבים שהקיבוץ חייב להם. זה לא תמיד נובע מכוונה רעה – אנשים נותנים מעצמם ואז לעיתים נוצר מצב שהם מחכים לקבל חזרה. חשוב להדגיש שאנשים רבים נותנים מעצמם ללא תמורה – באים לישיבות מועצה, מתנדבים באירועים ומבקשים להיות אחראים למה שקורה פה. זה מתקשר לנושא עליו דיברנו בהתחלה – זה משהו שלדעתי נשאר כבר 74 שנים: התחושה שהפרט לא לבד פה ואנחנו עדיין נאבקים על ערכים כמו אז. אני שמח שבחרתי להתמודד על התפקיד ונבחרתי ומברך על כל יום במשרד הזה, גם אם הוא קשה ומאתגר".

טוב, מחוץ למשרדו מחכים צעירים שבאו לדיון על הזולה שבנו (רמז – בגח"א של המאה ה-21 זולות לא באות טוב בעין) אז אני אומר לו תודה ונפרדים עד הפעם הבאה.

מדי שנה מתבצעת הערכת מצב לגבי התפקיד של אחזקה ונגרות, בעיקר תיקונים, בגנים ובפעוטונים, בדירות החברים ומדי פעם גם בדירות המושכרות כאן. ההערכה מתבצעת ע"י מנהלי הקהילה לדורותיהם, תוך מחשבה שאולי כדאי להתקשר על בסיס תפעולי ועסקי עם אחד הקבלנים מהקיבוץ או מחוץ לקיבוץ שיבצעו את העבודות הרבות הנדרשות ע"י ענפי הקיבוץ השונים, ציבור החברים והתושבים ועוד.

העברת האחריות לתחזוקה שוטפת לקבלן כזה, עלולה לעלות הרבה כסף בהשוואה למה שמשלמים כעת על אותה עבודה המתבצעת ע"י חבר קיבוץ. במקרה של גבעת-חיים איחוד, כולל התפקיד גם הבאת המזון מהמטבח של חדר האוכל לפעוטונים ולגנים.

לקראת ההערכה הבאה בנושא, פניתי לרוברט קולייר (76) המבצע את התפקיד והאחד והיחיד המזוהה עם התפקיד על-ידי ילדי הגנים כבר עשרות שנים, כמי שמביא להם אוכל עם חיוך חמישה ימים בשבוע, בגשם, רוח ובסערה, לצד עבודת הנגרות והאחזקה שהוא מבצע בקיבוץ.

בשלב זה הוא מתמקד במנעולי דלתות פשוטים ותיקוני נגרות (חלונות, רשתות, דלתות ורהיטים) בענפי השירות, חדרוכל, כולבולית, בעסקים כגון התחנה הפסיכולוגית, בחלק מהדירות להשכרה, דירות החברים והרבה בחינוך, גנים ובפעוטונים.

איך ומה הביא אותו לישראל ולקיבוץ? "בחיי הקודמים עבדתי במערכות מידע ותקשורת החל מתכנות מחשבים, ניתוח מערכות והתמקצעתי במציאת כח אדם מומחה למעבדות פיתוח מחשוב לחברות מחשבים גדולות באירופה. החלטתי לקחת שבתון ובסתיו 1984 נסעתי ליוון, קפריסין, עם כוונה להמשיך למזרח. בעת טיולי במצרים חטפתי דיזנטריה לרוע המזל. היה בידי כבר כרטיס טיסה לכלכותה, הודו. אך המחלה החלישה אותי, ירדתי מאד במשקל והיה ברור שכלכותה אינה המקום המתאים בשבילי באותו זמן. לאחר טיפול תרופתי בסואץ ירדתי לשארם-אל-שייך להתאושש, שם פגשתי חבר'ה מאוסטרליה וניו-זילנד שסיפרו לי על טיולם במזרח התיכון, כולל ישראל.

לפני כן לא ידעתי דבר על הארץ הזו וביקור פה לא היה כלל בתכנית. הם המליצו לי לבלות את החורף בקיבוץ וזה מה שעשיתי. הגעתי לקיבוץ משמרות, שם החלמתי וחזרתי לאנגליה להסדיר עניינים ביורוקרטים שנשארו פתוחים, עם תוכנית לעבוד כמה חודשים ולטוס להודו. באנגליה נסעתי ברכבת בשעת העומס, כולי שזוף מהשמש המזרח-תיכונית ומלא חיים. הסתכלתי על האנשים בחליפות האפורות, עם הפרצופים הכבויים והחיוורים, חבויים מאחורי העיתונים שלהם. אמרתי לעצמי שאני לא יכול לחזור לחיים האלה, למרות שמצבי הכלכלי היה בהחלט טוב באותה תקופה וחייתי את החיים הטובים והמעסיק שלי הבטיח לקבל אותי בחזרה לעבודה, אם הדבר יתאפשר.

קיבלתי החלטה: תוך זמן קצר פניתי למשרד המתנדבים לקיבוצים. הגעתי לגח"א וכאן פגשתי את אביגיל. החברות שלנו לקחה אותנו למסע ארוך, מרתק ומגוון ברחבי העולם".

אז איך הגעת לנגרות? "אני אוהב את העבודה עם הידיים ועשיתי כמה פרויקטים בתחום בעת מגורי באנגליה, כגון רכישת נכס מט ליפול ושיפוצו. אלו הגבירו את הרצון להפוך את הנגרות למקצוע אך בנוסף לעבודה, מצאו חן בעיני החיים הקהילתיים והרגועים בקיבוץ. התחברתי לזה בקלות ומצאתי את עצמי ממש חלק מהקהילה הקיבוצית. התובנה 'כסף זה לא הכול' התממשה כאן באותה תקופה, לאחר שנים בהן נהניתי מהרבה כסף וממה שהוא מאפשר".

רוברט השתלב בנגריה עוד בימי גרשון, מישה, בוב קארי ולאחר מכן דודי שמש. עם כולם הסתדר ממש טוב. "הספקתי גם לעבוד עם אברהם יהושוע ועם איציק השכיר".

כבר 20 שנים שהוא מתפקד כענף שירות בעצמו ומעוניין להמשיך בכך כל עוד זה אפשרי מבחינתו ומבחינת הקיבוץ. זה כה חשוב לו, עד כדי-כך שרכש קלאב-קר על חשבונו כדי להמשיך לעבוד וגם להביא אוכל לפעוטונים ולגנים, לאחר שבקשתו לרכב מתאים לא נענתה.

מבחינה כלכלית הוא חייב לכסות את הוצאות הענף ע"י חיובים כספיים על כל עבודה שהוא עושה, לפי קריאות של חברים ורכזי ענפים. הוא מחייב על השירות בהתאם להוצאות חומרים ועבודה. השירות מהיר ויחסית זול לציבור והענף שלו מאוזן מבחינה כספית.

שאלתי את רוברט על העבודה המשותפת עם הנגרייה השכירה לצידה הוא עובד. לדבריו, שיתוף הפעולה איתם הוא מושלם: הוא יכול להשתמש בציוד ונהנה מעזרה הדדית במשך השנים הרבות שהוא עובד בפינה שהוקמה לו במבנה הנגרייה. בביקורי ראיתי בביתו יחידות ריהוט קטנות הנראות מעשה אומן.

לסיכום, ביקשתי מרוברט שיתייחס לפתרון שיענה על צרכי הקיבוץ, לצד עבודה אותה הוא אוהב.

"אני מרגיש שקיים צורך אמיתי בעבודות התיקונים אותן אני עושה. רוב עבודת תיקוני הנגרות, החלפת מנעולים והאחזקה שאני מבצע כעת הן בחינוך, בפעוטונים ובגנים אבל גם עסקים, תושבים וחברים נהנים מהשרות".

ניתן לקוות שהוא יוכל להמשיך בשירות החשוב שהוא מספק להנאת המערכת, החברים, ילדי הגנים ולהנאתו.

הערת שוליים – רוברט תוהה לעיתים קרובות איך אביו שהיה כומר פרוטסטנטי, היה מרגיש לגבי בנו שהגיע לארץ הקודש ונעשה נגר? הדבר הבא שילמד הוא ללכת על המים !

הרפת שהיא ענף החקלאות הרווחי ביותר של גח"א (2-3 מיליון ₪) נמצאת "בעין הסערה" של המשבר הצפוי בענף החלב, על רקע היוזמה של שר האוצר לפתוח את ענף החלב ליבוא מתחרה

לפני מספר שנים התריע שמאי מדיני ז"ל (בתפקידו כמנהל ענף הרפת במשקי "גרנות") כאן ובכל הפורומים האפשריים, על ההתפתחות הזו והבהיר כי הפגיעה תהיה בעיקר ברפתות הקטנות וביישובי הספר. הוא ציין כי גם בשאר הרפתות, כולל שלנו, תהיה פגיעה משמעותית אבל לא קטלנית.

הוא קבע אז כי מעבר לפגיעה בבטחון התזונתי לכלל אזרחי המדינה, ייתכן שבסופו של דבר לא יהיה חסכון לצרכנים. אביב איזנברג מצוות הרפת מוסיפה שהורדת המע"מ תשיג את אותה מטרה ללא פגיעה בצרכנים ובכל מקרה, לדבריה גבעת-חיים ורפתות גדולות אחרות יוכלו להכיל את הצעד במיוחד לאחר הקמת הסככה/חצר עליה הוחלט לא מכבר.

מאז עברו כמה שנים ועכשיו עלה הנושא שוב על הפרק, כשאצלנו הייתה סערה קיבוצית נוספת סביב עניין פינוי הפסולת מחצרות הרפת. אביב מוסיפה שהתלות במדינות שחלקן עוינות את ישראל, עלולה לפגוע בכלל ציבור הצרכנים ולא רק ברפתות. דוגמה לתלות בספקים חיצוניים הוא ייבוא המזון מאוקראינה שנהפך לבעיה קשה עקב המלחמה שם. להערכתה גם המחלבות יצטרכו להתייעל כדי לעמוד בדרישות השוק.

הרפת שלנו שעבדה בעבר עם "תנובה" ולאחר מכן גם עם "טרה" עברה לעבוד עם "מחלבות גד", כשהסיבה היא שהמחלבה הזו נותנת לנו מחיר טוב בהשוואה למחלבות הגדולות ("תנובה", "טרה", "שטראוס").

חשבנו שנכון יהיה לכוון זרקור לענף הרפת שלנו, המתבלט לא רק בתרומתו הכלכלית לקיבוץ אלא גם בייצוג המכובד של עובדי הקיבוץ בצוות הענף.

אביב איזנברג שחזרה עם יניר לפני מספר שנים משהות ממושכת, מעניינת ומוצלחת בהוואי ובמקומות אחרים בארה"ב, חזרה לעבוד ביונקייה ועם צאת אברהם סינדליס לפנסיה, קיבלה שדרוג משמעותי. היא נעתרה לבקשתי לספר קצת על העובדים ברפת ומה קורה בענף.

ברפת יש כ-400 פרות חולבות המייצרת כמעט 5,000,000 ליטרים חלב בשנה והצוות כולל את זיו כהן מגן-יבנה, העובד כבר 18 שנים כמנהל הענף במשרה חלקית. דן הורוויץ עובד כמספר 2, האחראי בפועל על כל מה שקורה בשטח ברמה היומיומית, כולל סידור עבודה, קבלת החלטות (עם אחרים) בנוגע להוצאת פרות ותפקידי ניהול נוספים לצד חליבות מדי שבוע.

אלי שילר, ותיק הענף ופנסיונר העובד שלושה ימים בשבוע בנוסף ליום אחד בו הוא מלווה בהתנדבות נער העוזר ברפת. הוא אחראי על כל "השידוכים" של הפרות והפרים, "מטלף" את הפרות הצולעות וחולב פעמיים בשבוע לצד תורנויות שבת. לדברי אביב הנסיון והתרומה של אלי לא יסולאו בפז. טל אמיתי אחראי על תחזוקת כל הציוד ברפת כולל מכון החליבה, מיכלי החלב, נקיונות עמדות החליבה (עמידה בסטנדרטים מבחינת ספירת חיידקים) תקשורת עם נהגי החלב, קבלני אחזקה וליווי המזריע השכם בבוקר.

אביב אייזנברג אחראית כעת על בריאות העדר, שותפה בצוות ההחלטות על תחלופת הפרות, המתבסס על נתוני המחשב העשירים ודיווח מהשטח ואחראית על היונקייה מבחינה ניהולית.

צוות היונקייה כולל את צ'אי התאילנדי המקבל עזרה יומית של ש"שינים מהאורווה. אביב מטפלת גם בהזרעות וטיפולים הורמונליים הקשורים בכך, חיסונים ומעקב אינטנסיבי אחרי כל פרות העדר באמצעות המחשב.

חאזם אחראי על ביצוע הזנת העדר באמצעות רכב "סלף", אסלאם – בחליבות ושאדי עובד בעיקר באחזקה, חליבות ומחליף על "סלף", קלטור וקירוב מזון לפרות באמצעות טרקטור לצד נקיונות ותפעול בשטח. ביה ונוי התאילנדים עובדים בחליבות ובהזנה.

לדברי אביב, בשנת 2025 חזרה הרפת לתפקוד טוב יותר לאחר שנת המלחמה ומזג-האוויר הקשה של 2024, שהשפיעו לרעה על ההכנסות והרווחים. יש שיפור גם בהשוואה לשנת 2023.

שאלתי את אביב על שילוב אפשרי של הרפת עם אחת הרפתות בסביבה, פעולה המתרחשת במקומות אחרים. למיטב ידיעתה אין לנו סיבה ללכת למהלך כזה, היות והתוצאות המקצועיות והכלכליות שלנו טובות מאוד וגם לעין-החורש ולמאוחד אין עניין בזה.

על השאלה בנוגע לסככה לפינוי פרש (זבל) שהעסיקה את הוועדה הכלכלית והמועצה בדיונים טעונים לפני מספר חודשים, מעדכנת אביב כי נעשה ניתוח כלכלי יסודי ומפורט ע"י דורון, מנהל הכספים עם סיזל, המנהל העסקי של הקיבוץ והתוצאות היו חד-משמעיות לטובת הקמת הסככה מבחינת ההחזר על ההשקעה אותה הציג מנהל הרפת (זיו) בפני כל הפורומים שדנו בכך. אביב אומרת שכחברת מועצה בקיבוץ, היא מבינה את הצורך להגיע לדיוני הפורום הזה עם כל המידע הרלבנטי ולא עם נתונים חלקיים.

הסככה נמצאת בשלבי הכנת תשתיות מעבר לוואדי לצד המתבן שכבר קיים שם ולדבריה, העיכובים עלו לרפת בכסף לא מבוטל ויש תכנית לטווח ארוך להרחיב את הרפת אל מעבר לוואדי. לגבי היונקייה אומרת אביב: "אמא שלי עבדה כאן באותה יונקייה לפני עשרות שנים וגם את האגף הזה של הרפת ראוי לשדרג לסטנדרטים של ימינו".

השאלה האחרונה נוגעת לשיתןף הפעולה עם "המחלבה הקטנה" של תמיר ודנה בשיתוף עם הקיבוץ.

"אני חושבת שעם כל האהבה שלי למחלבה של אתי, נעשה כאן מהפך מבורך ביוזמת תמיר ודנה בשילוב ההנהלה הכלכלית של הקיבוץ. הם עושים עבודה מדהימה ובנוסף לשם הטוב שיצרו לעצמם בשוק הגבינות, זה עושה שם טוב גם לחלב שלנו כספקים הבלעדיים שלהם, כשכל הגבינות מיוצרות מהחלב עתיר החלבון והשומן שלנו. מבחינת הקיבוץ, הצרכן ותמיר ודנה, זה מהלך מדהים. יש שיתוף פעולה מעולה איתם, בין השאר בזכות טל אמיתי שהוא איש הקשר של הרפת עם 'המחלבה הקטנה'. כעת אנחנו גם משתמשים ברפת במי-החלב הנוצרים מגיבון הגבינות ומוסיפים למזון של העגלות במקום מים. כך נוצר מחזור של win-win ממנו נהנים כל הצדדים; המחלבה, הרפת ואיכות הסביבה. תגמול נוסף שנוצר לנו ברפת, הן הגבינות שאנחנו מקבלים מדי פעם כולל גבינות עם תוקף קצר מדי למכירה מהן אנו נהנים מאוד".

חשוב להמשיך ולעקוב לאן מתפתח משבר החלב ולדעת שמתפקד כאן צוות מנצח ויציב מאוד.

תגידי – כן, את – מה בדיוק עובר לך בראש כשאת מביאה אל היד השנייה תחבושת היגיינית משומשת? את באמת מייעדת אותה לשימוש חוזר? כן, זו אותה אחת שעפרי מחזיקה בצילום.

"קיבלנו כאן גם שיניים תותבות", מספרת איילת ואני מתפלץ לי בשקט למשמע הסיפורים האחרים שחסכתי מכם, כי אותם באמת הנייר אינו סובל.

אז בואו נתחיל בבקשה הקבועה של שלושתן – כל מה שקשור להפרשות הגוף האנושי, מגע עם איברים פנימיים ושאר מרעין-בישין, נא לנייד למקומות אחרים כי אין לזה ביקוש ביד-השנייה.

אבל התכנסנו כדי להביט קדימה ומהרגע הראשון במחיצתן המלבבת של שירה, עפרי ואיילת, אני קולט גלים של צומת דרכים.

נתחיל במימדים, שבמבט חטוף נראים כבר קטנים, אולי קטנים מדי. "נפתחנו בשנת 2021", מזכירה עפרי. "וברור שכיום יש יותר תנועה" ואכן, תוך כדי שאנו מדברים מחוץ ליד השנייה, נעצרים בזה אחר זה קלנועים והמקום שואב אליו לקוחות מרוצות. "המקום באמת כבר מלא מאוד ויש תחושה שהוא קטן. אבל יש משהו במיקום במרכז הקיבוץ, בדשא הגדול המתפרס לפנים עם הבריזה וכמובן שבתוכנית שלנו להגביר את שיתוף הפעולה עם המעדנייה השוכנת בצד השני של חדר האוכל".

אבל אני מתעכב איתן רגע על הפער שבין החזון למציאות. "הייתה תקופה בה הבנו שאין התגייסות מספיקה מצד הקהילה לעומת כמויות הבגדים שקיבלנו פה", אומרת שירה. "כיום יש לנו צוות קבוע של פנסיונריות מסורות שהרבה בזכותן המקום פועל אבל – המעורבות הקהילתית חסרה".

אני מספר להן שזו חזרה כמעט מדוייקת על הדברים ששמעתי ממור נואמה לפני כמה שבועות בשיחה על נושא התרבות. "קיווינו שכאן בחוץ ייווצר מרחב חברתי, עם בירה וקפה לפעמים, שישחקו פה ושיהיו ערבים שנארגן. אבל הבנו כבר: 'הקהילה' לא בקטע אז הורדנו את הציפיות", פורסת עפרי את החזון ואולי גם את שברו.

צריך להזכיר ולהדגיש שוב – שלושתן עושות הכל כאן בהתנדבות של 101 אחוזים. כך נוצר דיסוננס (הגדרה שלי) בין ההשקעה המתבקשת ההולכת וגוברת, לבין התחושה. "בשנתיים הראשונות היינו פה כמעט כל יום וכעת, מה לעשות, התדירות ירדה כי לכולנו יש חיים. אז רצינו קהילתיות, אבל יתכן כי נוצרה תחושה אצל אנשים כי זה מקום 'שלא שייך לאף אחד' ולכן אם הילדים משחקים פה ועושים בלגאן, לא כולם זוכרים לסדר שוב, שלא לדבר על להתנדב לבוא לעשות פה משמרת קיפול", מסבירה שירה. "שלא לדבר על זה שאנשים מביאים הנה המון דברים שנועדו לאשפה ואחרי כמעט חמש שנים אנחנו מוצפות ובאמת מצפות לקצת יותר הבנה ושיתוף פעולה".

אז התמימות של ההתחלה התפוגגה – ועכשיו, לאן? אני שואל אותן האם הגיע הזמן לעבור שלב.

יש דילמה. "מה שמותיר את המחירים נמוכים עד מגוחכים היא הקונסטלציה הנוכחית", הן מספרות. "הכסף שנכנס לפה משמש אותנו לשדרוג המקום, למשל קנינו מזגן, אבזרנו פינת קפה, קניית קולבים אבל זה בפירוש לא עסק שנועד להרוויח כסף. המטרה העומדת בבסיסו היא אחרת".

הן רואות במקום מנוע שיכול לתרום ולהעניק. "חלק מהכסף שהרווחנו אנו מייעדות לתרומה, אך טרם מצאנו לאן", אומרת איילת. "במקום הזה יש המון מהאישיות של שלושתנו ומה שאנו נוסכות בו, זה מקום שלנו ובדמותנו ואנחנו צריכות לחוש את החיבור למטרה לה נתרום. במלחמה היה פה משהו חברתי מאוד בגח"א ואצלנו בפרט, עם המפונים והאירועים שערכו להם וכך נכנסו אלינו לא מעט אנשים שכף רגלם לא דרכה כאן לפני כן".

אני מחזיר אותן לפיתוח החזון – או אם תרצו "יד שניה 2.0" ועפרי רואה שם התפתחות. "זה לאו דווקא גודל פיזי, אלא יותר שיתופי פעולה עם מסגרות שעוזרות למי שנזקק בכל התחומים, מצד אחד משהו שפונה גם החוצה ומצד שני ממשיך לשרת את הקהילה וצרכיה".

יופי, אני מעיר, אבל אם עושים משהו כזה אז בטח ההיקף גדול הרבה יותר ובטח זה כבר לא יוכל להיעשות בהתנדבות, כי סביר שלא יהיה מי שיסכים לתפעל כזו אופרציה בחינם.

אין להן ברירה והן מסכימות.

שירה הייתה מהנדסת איכות סביבה עד שנשבר לה והפכה לסטייליסטית המתמחה ביד שנייה, אופנה ואיכות סביבה. היא עורכת שם הרצאות וסדנאות לנשים ולנוער, עם דגש על הטירוף המאפשר לקנות בגד בסין בלחיצת כפתור מגח"א. "אין שורה תחתונה אצלנו", היא מדגישה. "הכל פתוח ופשוט אנחנו עוד לא יודעות לאן נפנה". איילת מסכימה: "ימינו הגדולים עוד לפנינו. האיזון הופר בנושא הקלות של הקניות וההזמנות והעולם הולך לכיוון של השבת האיזון".

בדיוק אז מגיחה מהחנות לקוחה חדרתית מרוצה ונושאת את נאום הסיכום. "אני מתנדבת הרבה שנים בביגודית ויצ"ו ואני גם סטייליסטית", היא אומרת. "העולם חייב חנויות יד שנייה והטרנד הזה תופס תאוצה מטורפת. אנשים מחפשים לא רק בגדים, אלא מגע, חום ואנושיות".

אז הנה לכם כל המאה ה-21 בקליפת אגוז – לא, לא רוצים בינה מלאכותית, לא רוצים את הצעקה האחרונה מבייג'ינג. רוצים מגע, חום ואנושיות, כמו שיש כאן ביד השנייה. האם היא תשרוד? תלוי בכן/ם.

כמי שמתנדב לצד אחרים מהקיבוץ ומהסביבה בסיוע לתלמידי "משגב", אני פוגש תלמידי כיתות ה'-ו', המגיעים לשלב זה ללא ידע בסיסי בחומר ובלימוד אפקטיבי. יש ביניהם כאלה האומרים "אני לא טובה באנגלית / בחשבון" מתוך מה שנראה כאיבוד תקווה ו/ או אמון בעצמם וביכולותיהם. חלקם מפריעים בכיתה ואחדים מוצאים את עצמם איתנו, בעזרה במסגרת בית-הספר, למשך כשעה בשבוע. 

העזרה שאנו מגישים (רובנו ללא רקע בהוראה) חשובה כסיוע "אחד על אחד" להתקדמות בחומר ולעמידה במידה מוגבלת בדרישות בית-הספר. זה מעין כיבוי שרפות המאפשר להם להרים קצת את הראש "מעל המים" ללא עלות נוספת להורים אך לא מעבר. מה שנדרש הוא טיפוח מקצועי של היכולת הלימודית, שיאפשר לתלמידים לקבל הרגלי למידה שיסייעו להם להתמודד עם החומר הלימודי (ולא רק איתו) באופן עצמאי, תוך טיפוח הבטחון והאמון של הילדה או הילד ביכולת הלמידה האישית שלהם. ברור שהדבר לא מתאפשר במסגרת כיתות ובהן 30 תלמידים ויותר, עם יכולות ומגבלות מגוונות, שגם המורה הטובה ביותר לא תוכל לתת לכל אחד מהם את יכולת הלמידה הייחודית.

כאן נכנסת לתמונה שירי הורוביץ. היא נשואה לאמנון ואמא לתום (14) עמית (11) ואריאל (8). היא גדלה בכוכב יאיר והחלה בתפקידי משאבי אנוש. "עבדתי במשך שמונה שנים בתפקיד ניהולי ב'ניו-פארם' (כיום רשת Be) ובמהלך התקופה הזו שמעתי לא מעט מאחותי המורה על עבודתה עם תלמידים. אבל רק כשנולד תום, בני הבכור, השתנה אצלי משהו פתאום. הדברים שסיפרה החלו לדבר אליי באמת. ההבנה שיש ביכולתה להשפיע על נפשות צעירות, להעצים ילדים, לעזור להם להאמין בעצמם – זה מה שתפס אותי". 

לאחר התלבטויות היא החלה בלימודי הסבה להוראה, במקביל לעבודה בניו פארם ולאחר שני תארים במדעי ההתנהגות ומנהל עסקים. "את ההתנסות בהוראה עשיתי ב'משגב', למרות שמהרגע הראשון היה ברור לי שלא אעבוד שם בטווח הארוך מכיוון לא ראיתי לנכון ללמד במקום בו לומדים ילדיי. בהמשך עברתי ללמד בביה"ס 'יובלים' בגח"מ שם שימשתי מחנכת במשך שבע שנים ומורה מקצועית לחשבון ושפה. ריכזתי את מערכת התקשוב, ריכזתי שכבות, לקחתי חלק בפרוייקטים שונים בביה"ס ונהניתי מאוד מהעבודה עם כיתות גדולות ומאתגרות". 

אבל לצד כל אלו, החל תסכול הולך וגובר – לא הייתה לה יד חופשית ללמד ולחנך בדרך בה האמינה. 30 ילדים ויותר בכיתה לא ניתן ללמד כל אחד לפי היכולות, הצרכים והמגבלות הייחודיים שלו. "ניסיתי. התעקשתי. אבל מצאתי את עצמי מתמודדת עם מגבלות מערכתיות שלא אפשרו לי להגשים את החזון החינוכי שלי והרגשתי שאני נטועה במקום עם תקרת זכוכית".

בשלב זה היא הבינה שתקים מקום משלה. "מקום בו אוכל ללמד אחרת, בדרך שלי, שאוכל להעצים ילדים, לאפשר להם להאמין בעצמם ולבנות סביבת למידה מותאמת, רגישה ומכילה. ידעתי שיש לי את היכולות – ולכן קיבלתי החלטה אמיצה: עזבתי את 'יובלים' והתחלתי ללמד באופן פרטי. בהתחלה לימדתי בבית, קבוצות לימוד במקומות שונים בקיבוץ ולבסוף הקמתי את המקום בו אנו יושבים: קליניקה חינוכית במתחם יד 2".

מלבד העבודה החינוכית, היא גם מעצבת ומפתחת עזרי הוראה הנמכרים בהצלחה רבה להורים, מורים וילדים, מעבירה הדרכות והשתלמויות למורים והיום גם בעלת תואר שני נוסף בחינוך מיוחד. אני שואל מה הבעיה עם בתי-הספר שלנו? ומתברר שיש לא מעט. "ראשית, שיטת הוראה אחת אינה יכולה להתאים ל-30 ילדים ויותר באותה כיתה. כל תלמיד הוא עולם ומלואו עם קצב למידה שונה, סגנון חשיבה ייחודי ורקע רגשי המשפיע על למידתו. בביה"ס קשה להגיע לכל אחד ולטפל במקור של הקושי, כשפעמים רבות מדובר בחסם רגשי, ולא בקושי קוגניטיבי אורגני".

ילדים מגיעים אליה וכשמתאימים להם את הדרך והקצב ובונים סביבה חיובית, הם מגלים שהם מסוגלים, הבטחון עולה והלמידה הופכת למהנה. "אני עושה עניין מכל הצלחה קטנה והופכת אותה לחגיגה", היא מחייכת. "אני מסבירה להורים ולילדים שהציונים הם לא המדד המרכזי בעיניי, אלא הקצב האישי של הילד, התקדמותו ועקומת הלמידה. כל תלמיד מתחיל במקום אחר ותפקידי לעזור לו להתקדם ביחס לעצמו, לא ביחס לאחרים".

מה לגבי השימוש בריטלין? "אני לא נגד ריטלין – להיפך, יש ילדים שזה עושה להם פלאים. אבל לפני שפונים לתרופות, כדאי לנסות אסטרטגיות למידה, התאמות רגשיות ודרכי הוראה אחרות. לפעמים זה מספיק כדי לחולל שינוי ואם מחליטים על טיפול תרופתי, חשוב שיעשה כחלק מתהליך כולל בליווי אישי ומקצועי".

מה המקום של ההורים? "הורה לא צריך ללמד את הילד שלו. גם אני, למרות שאני מכירה את הילדים שלי הכי טוב, בוחרת לשלוח אותם ללמוד עם מישהי אחרת שאני סומכת עליה. כשמערבבים הורות והוראה נוצר מתח הפוגע בלמידה וגם בקשר. לא פעם אני מתייסרת בשאלה איך זה שאני מלמדת כל כך הרבה ילדים בקיבוץ ואת שלי לא? אבל בתוכי אני יודעת שהלמידה אפקטיבית יותר מחוץ למערכת היחסים ההורית".

היא מאמינה שכל ילד יכול להצליח במתמטיקה, אנגלית או שפה. הכל נעוץ בהתאמת הדרך, הקצב ואופן הלמידה לצרכים האמיתיים של הילד.  "הגיעה אליי תלמידה בכיתה ו' והודיעה שהיא גרועה במתמטיקה, נכשלת כל הזמן והשלימה עם זה. אמרתי לה: 'יכול להיות שפשוט עוד לא למדת את זה בדרך שנכונה לך. בואי נבדוק יחד'. עבדנו בקצב מתאים לה, בלי לחץ ובחיזוק הבטחון. אט אט הציונים עלו והיא התחילה לראות תוצאות. בכיתה ז' קיבלה מעל 90 במבחני המתמטיקה והיום, בכיתה ח', היא במגמת מצטיינים. הכל התחיל מזה שמישהו האמין שהיא יכולה, גם כשהיא לא האמינה בעצמה. הקסם הזה, כשהם מגיעים אליי שפופים ולאט לאט מזדקפים ומפגינים ידע ובטחון, שלא היו להם קודם, זה אחד הסיפוקים הכי גדולים שיש לה כמורה".

לאחרונה היא צירפה מורות מעולות הפועלות בגישתה. "כדי להרחיב את הפעילות הקבוצתית, פתחנו חוגים שנתיים. יש יתרונות רבים ללמידה בקבוצה: יש יותר משחק, יותר תנועה ויותר כיף, וייב אחר המזמין למידה טבעית ונעימה. הדינמיקה בין הילדים מייצרת הזדמנויות ללמידה אותנטית ומעמיקה יותר".

היא גם לא מפחדת ממסכים. "יש דרכים רבות לשלב טכנולוגיה בלמידה וחשוב לאפשר לילדים להשתמש בכלים שהם כבר מכירים. בחוגים שלי אנחנו לומדים גם דרך משחקים בטלפון, מה שמאפשר לי לעקוב בזמן אמת אחרי התקדמות כל ילד. אבל למידה לא יכולה להתבסס רק על טכנולוגיה או חוברות, היא צריכה להיות רב-חושית: תנועה, משחק, דמיון וקצב. כשלומדים בדרכים מגוונות, הלמידה הופכת עמוקה ומהנה יותר וזה בדיוק מה שהילדים של היום צריכים".

הדובות הגיעו לגבעה אז באנו, אלמה ואני, להכיר את המקום לעומק. כבר מהשביל המוביל למתחם הנקודה הקסום, מתגלה מרפסת עץ פסטורלית עם חזית זכוכית יפיפייה. עיצוב פתוח ורגוע מכניס אותנו לחלל עם חיוך. אורטל ישראלי (נשואה לדר אמא של תור ומאיה) מקבלת את פנינו כמו מארחת קלאסית, מיד מתנצלת על הבלאגן הנהדר מהסדנא שהייתה אתמול, בלאגן של חיים וכיף. תוך שניות נפרש משטח פעילות מפנק לאלמה וישבנו לדבר "הגדולות" עם קפה טעים של עזרי, שממחיש נהדר את הקונספט של המקום.

אני שואלת את אורטל איך התחיל הרעיון. "הרעיון התבשל בראש ובלב תקופה והתגבש לרעיון סופי ברגע אחד של הארה", היא משחזרת. "הייתי בחופשת לידה והבנתי שאני לא רוצה לחזור לחיי הקודמים כשכירה: לקוחות, שעות מאוחרות, פקקים של רמת החייל. עם ילד אחד זה איכשהו הסתדר אבל כשיהיו שניים, זה כבר לא יתאים לי".

המחשבה על שינוי גדול הסעירה אך גם העלתה חששות. "התחלתי לגלגל בראש מה יענה על התשוקה שלי ליצור ולהיות בעשייה משמעותית. יש לי חברה טובה, גאיה, אותה הכרתי בחופשת הלידה הראשונה שלנו בחוג אמהות קטן. התגלגלנו גם לחופשת לידה שניה יחד ולפעמים החיים מתגלגלים טוב ומצאנו את עצמנו עם פאשן משותף. שתינו מגיעות מחיי קריירה עמוסים ובשתינו התעורר הרצון בבניית שגרת חיינו כאן בעמק, בקיבוץ. פתאום מחשבות על עצמאות, חששות ויש את האמרה המהדהדת בראש שאסור שיהיו שני עצמאים בבית".

כן, יש הרבה לחץ. "עם זאת, לא יודעת למה, משהו בי הוביל אותי ללכת יותר עם 'כן' מאשר עם 'לא'. הוויז'ן של חיי משפחה כמו שרציתי, בקרבת הבית, הניע אותי".

ואיך הוחלט להקים את הדובות דווקא כאן?  

"אני כאן כבר 15 שנים. זה הבית שלי. יש כאן אוויר ואווירה והבנתי שהמתחם הזה, שהיה פעם הקואופ האורגני, מחכה לאנרגיה חדשה. המקום נראה כמו כיתה: סגור, חשוך ועייף אבל מלא בפוטנציאל. לא דמיינתי בראש בדיוק כל פינה ומה שהנחה אותי הוא השילוב בין החוץ לפנים והנוף הנהדר לקפה עזרי בשילוב עם הירוק מסביב. משהו בפסטורליות והנוסטלגיה של המתחם נתן השראה. זיהיתי את תחושת השלווה שמתקבלת ברגע שנכנסים למתחם ועם זה הלכתי".

היו רגעים שחשבת לעצמך – מה עבר לי בראש? "המון. לא קל להקים עסק במדינת ישראל ובטח בתקופה כזו. המבצע באיראן התחיל בדיוק עם הפתיחה הרשמית שלנו וזו הייתה התמודדות לא פשוטה. עם זאת, נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שחלומות נבנים לאט ואני בונה פה משהו טוב".

מתברר כי המתחם והמקום השפיעו גם על התוכן. "כשחשבתי על הדובות, היה הוויז'ן שלי מעין אסקפיזם. להישאב לרגע לעולם אחר ולהתנתק מהעומס הכמעט בלתי אפשרי במדינה שלנו. לא ממקום בועתי אלא ממקום מתמלא, מהצורך להיטען ולעשות משהו מעשיר ונעים בשביל עצמנו. מי שמגיע מבחוץ, מקבל את התחושה כבר בשער הקיבוץ".

שאלתי על קהל היעד של הדובות, התברר שהוא כבר מפולח ומסווג..

"הקהל הפרטי, הוא קהל בוגר המוזמן להירשם לסדנאות הפתוחות, סדנאות מגוונות מעולמות המלאכה ובקרוב מעולמות תוכן נוספים.

הזמנת ארועים פרטיים – היו פה ימי הולדת, מסיבות רווקות וכל סיבה למסיבה.

ארועי הערב הן הרצאות בנושאים מגוונים. לאחרונה היו לנו הרצאות מעולם של התפתחות אישית ופסיכולוגיה חיובית, בהמשך ישולב גם וולנס ונושאים נוספים.

לאחרונה מגיעות אמהות ובנות רבות ומסתבר שזה בילוי אולטימטיבי לאמא ובת.

הקהל העסקי, כשמדובר בצוותים של עד 15 משתתפים המגיעים ליום גיבוש, הרמת כוסית, משלבים הרצאה, סדנא וכל מה שביניהם.

והבייבי שלנו – מועדון הדובונים שהוא מועדון חופשת הלידה שלנו. כאן באים לרגע של זמן אמא. זה מתאפשר בזמן שהתינוקות משחקים להם על המשטח, כמו שאלמה מדגימה לנו נהדר כאן לידנו, עם השגחה של מטפלת והאמהות מתפנות ליצור משהו עם הידיים או להקשיב להרצאה מעניינת שתעשיר אותן.

"בחופשת הלידה שלי עם מאיה לקחתי על עצמי בהתנדבות את ניהול 'הפינה החמה' בקיבוץ והתאהבתי בעשייה עם נשים אחרי לידה ועם תינוקות מתוקים. הקונספט הזה מצא את מקומו בסטודיו שלנו מתוך אמונה בזמן משותף ומחזק של אמהות אחרי לידה".

ומה יש בחנות שנפתחה רשמית ב-12 בספטמבר? "זו חנות לפרטי אומנות ועיצוב, המקדשת אומנות ישראלית. יש כאן יצירות שנבחרו בקפידה מכל הארץ, חלקן בלעדיות לסטודיו במהדורה מוגבלת ורובן חתומות ע"י האומנים".

ולמה דווקא "הדובות"? "הדובה היא חיה אמהית ומשפחתית. זה מתאים גם לקונספט של חופשת הלידה שלנו וגם למנוע שלי לכל הפרויקט הזה. פתחתי את הדובות ממקום של להיות האמא שאני רוצה להיות לילדים שלי והאשה שאני רוצה להיות עבורי".

היא מקבלת תגובות מהקהילה. "היום, התגובות מפרגנות מאוד אבל בהתחלה, כמו כל דבר חדש, הייתה הססנות ואפשר להבין את זה. כאמור, היום כל מי שנכנס מחמם את הלב עם דיבורי חלומות והגשמה, התרגשות והצלחה. אנחנו עושות ונעשה כמה שיותר חיבורים עם הקהילה. מאירוע של נשות המילואים ועד שיתופי פעולה עם התרבות ומקוות שיהיו כמה שיותר כאלו".

שאלתי על החלום ועל החזון. "שהדובות יהיה לב פועם של תרבות ואומנות, בכל שעות היום. בבוקר סדנאות, אחה"צ חוגים, משם ממשיכים להרצאות הערב ובין לבין קפיצה לחנות. המקום הזה הוא הוכחה לכך שאמא צעירה, בתקופה מאתגרת של המדינה, עם מספיק אמונה ורצון, יכולה לממש את החלום שלה. ויש לי מסר ליזמית צעירה שמתלבטת – לקבל את זה שלא הכל הולך כפי שציפית והשינוי מבורך. פירות יהיו, אם לא תפוחים אז אגסים".

היא מזמינה את כולם לבוא להגיד שלום, "תרגישו בבית ומוזמנים גם לסיבוב בחנות, יש מתנות נהדרות לחג. חג שמח".

לפני הכל ואחרי הכל, כולנו חושבים על ניקו נבון ומקווים כי מצבו ילך וישתפר ומאחלים לו, לאמא קארינה ואבא יובל, שיחזרו כמה שיותר מהר

אם נולדת וגדלת פה במאה שחלפה, הריח הזה לעולמים יכה בך, יזכיר לך ויעטוף חלקים בך, לאו דווקא פיזיים.

הריח של משק בית-ספר.

בעשר בבוקר של תחילת אוגוסט כבר חם ומריחים היטב את הריח הזה כאשר נכנסים מהחנייה הגדולה אל הכניסה המוצלת של "לגעת בחיות", שם מתכוננות משפחות רבות על עשרות מרכיביהן, להיכנס אל הממלכה הקסומה.

ממול, מתקן את הברז, ירון בנגר מהכיתה שלי, אחד מהמתנדבים הרבים במקום עליהם נרחיב בהמשך. "אני עובד מהבית, הילדים כבר גדלו, אז התחלתי להתנדב פה בסופי שבוע", הוא אומר. "בינתיים זה כבר התפתח לימים נוספים בשבוע. זה עדיף בהרבה מאשר לרבוץ על הספה מול הטלוויזיה, נותן סיפוק וכמי שכבר חגג את יום הולדתו ה-58, אני יכול לתת פה מדי פעם זווית של מבוגר, לרוב אחראי".

מהמזנון ממול מציץ עופר חגי איתו קבעתי ואנו יוצאים מייד לסיור ברחבי הממלכה הזו בה פוגשות חיות באנשים ולהיפך כבר עשרות שנים. "בחודש מרץ האחרון קיבלתי פנייה לקחת את המקום", עופר מספר. "אסף, שהיה יד ימינו של יובל נבון במשך כעשור, החליט לעזוב ולא היה מחליף, סיזל ביקש ממני לבוא כי הדברים החלו להתערער ומאז אני כאן".

רגע, אני מתעניין – מה לך ולחיות? "אין לי איזה רקע מיוחד", הוא מחייך. "הייתה לי כלבה והיו גם כמה חיות כיס, אבל בעיקר יש בי אהבה בסיסית לחיות". ואיך היה להתחיל פה? את מה שקרה לו בחודש הראשון, הוא מתאר "כמו לעמוד עם מטרייה מתחת מפולת שלגים". שום דבר לא הכין אותו למה שמצפה לו.

"זה היה מטורף. חול המועד פסח, ימים שלעיתים הגיעו לכאן כמעט 2,000 אנשים, אתגרים בכל אספקט של הפעילות והרבה מאוד אלתורים. מצאתי עצמי מדבר בטלפון עם ספקים שלא ידעתי מה הם מספקים והייתי אומר – 'שלום, אתה עובד איתנו? תביא כפול שלוש ממה שאתה מביא', הכמות המטורפת של האורחים הביאה לכך שהם חנו בכל חור בקיבוץ, אז העלינו טרקטור על השדה והרחבנו את מגרש החנייה, התורים התארכו פה והשתרעו על 100 מטרים, אז פתחנו שלוש קופות, כל זה תוך כדי שמלא דברים משוגעים קורים: פריצות בלילה, נחשי צפע, חיות נולדות, מתות, נגנבות, ילדים נופלים לבריכות של הברווזים, נאבדים ברחבי הקיבוץ ומה לא. ימים שאני חוזר הביתה עם שריטות על כל הגוף ומנסה להבין מה בדיוק קרה עכשיו ומה בדיוק אני יכול לעשות מחר כדי שזה לא יקרה שוב".

הוא מספר כי אחרי ההתאוששות מהחודש הראשון עליו אפשר לדבר הרבה, הוא חש כי מצא את מקומו. "כנראה שבתת-מודע שלי חיפשתי את זה. חייתי במשך 15 שנים בכלוב הזהב הנוראי של ההייטק. הייתי שכיר ולא הייתה שם הלימה בין המאמץ לרווח. זו מערה אלקטרונית הסוגרת אותך פיזית ומנטלית מהעולם ומעצמך. איפהשהו בפנים רציתי לשבור את זה".

הוא יצא מהמערה עוד לפני שהגיע אל "לגעת בחיות" אבל כשהגיע, מצא את מקומו ואת עצמו. "יש פה משהו אחר בכל יום, מעין כאוס כייפי ואני יכול להתפתח גם באופן אישי בניהול ופיתוח של עסק וגם לעשות באמצעות כך טוב לכל כך הרבה אנשים וזה שילוב מנצח".

אחד הצרכים הבוערים היה בניית צוות שיתאים למימדי הפעילות במקום. "גייסתי את רוב מי שעובד פה כיום. דקלה היא המנהלת וחוץ ממנה יש כעשרה קבועים ובפסח שהוא פיק מטורף, היו פה כ-60 עובדים, כמעט כולם מעמק חפר ועוד 10-12 מהקיבוץ, מתנדבים מבוגרים וצעירים. יש הרבה מתנדבים מזדמנים ויש הרבה בני נוער שזו נקודה חשובה מאוד לדעתי".

אחרי האיפוס ותחילת הבנייה של הצוות, הוא החל לבדוק ולעבוד על נהלי עבודה, קשרי ספקים ותחזוקה שוטפת. "אחרי ההתאוששות מהחודש הראשון, הבנתי אט אט את הפוטנציאל הגלום ביהלום הזה. במקור אני מיגור ויש שם פארק שעשועים מצליח שאין בו חיות, אז אם שם זה מצליח הרי שכאן, במרכז הארץ עם חיות ועם מקום שהוא כולו לב ונשמה, בהחלט אפשר גם מעבר לפן הכלכלי – נרצה לראות ולשלב עבודה של אנשים מגח"א מכל הגילאים, המשך וחיזוק קשר הדוק עם מסגרות חינוכיות כמו הפעוטונים, המרכזונים, 'שפרירים', משגב ובנוסף גם מקום שיכול להקנות תרפיה אמיתית למסגרות הרלוונטיות, הנובעת מהמגע עם החיות".

אנחנו מסתובבים ברחבי היקום הקטן הזה, בו כמעט הכל נראה אותו דבר כמו אז, כשהתחלתי לעבוד שם באמצע הסבנטיז: הנה הדיר בו בני יגר לימד אותי לחלוב עיזים, פינת החי בה מיכאל כפרי לימד אותי לגרף והפינה הקטנה ההיא בה בלה שנהר לימדה אותנו שיעורים חסרי תחליף, בעיקר על החיים.

אני שואל אותו על המודל של עסק כלכלי באמצע העשור השלישי של המאה ה-21, הפועל על תשתיות בנות 70 שנים. "שאלה טובה מאוד", הוא אומר. "כידוע, יש החלטה שהכל יעבור לאתר של האורווה החדשה מתחת לבית הקברות, אבל אין שום תאריך קונקרטי, כך שבמובן מסויים אי אפשר לתכנן שנים קדימה ומצד שני אי אפשר לבנות פה יותר מדי ולהשקיע כאן כסף ומאמץ כשידוע שעוברים מכאן".

למרות זאת, יש דברים שחייבים לעשות. "קנינו עגלה חדשה לטרקטור, שירותים ניידים לנכים ובמהלך המבצע באיראן כשהכל היה סגור, הבאתי לכאן הרבה עובדים והרבה חומרים וממש שדרגנו חלקים מהמקום, הרחבנו כלובים, גידרנו מחדש וממשיכים לעשות כל הזמן".

הוא גם בודק בזהירות מה ניתן לעשות בתחום השיווק. "לאחרונה התחלנו לגעת במדיה החברתית וליצור מנגנוני קשר עם הקהל הגדול שלנו שחלק ניכר ממנו הוא קהל נאמן של שנים, מצד שני אני נזהר מאוד שלא ליצור מצב של הצפה שתביא הנה כמויות של אנשים עימן התשתיות והצוות לא יוכלו להתמודד". (בעיה מעולה להתמודד איתה).

עם כל האתגרים, הוא אופטימי. "קשה שלא להיות אופטימי בעיקר כשרואים את מי שיוצא מפה – תגובות של 'מדהים', 'נפלא' ודומות להן ואפשר רק לדמיין איך זה יהיה כשנוכל להגדיל את כמות המבקרים. כל הזמן משתעשעים במחשבות איזה חיות להביא ואיפה לשכן אותן, איך ליצור פה מסלול שישקף למבקרים את יותר מ-70 שנות ההיסטוריה של האתר הזה ואיך ליצור חוויית ביקור מלאה ושלמה יותר".

אבל הסיפוק הגדול ביותר הוא מהקיבוץ. "זה החלק הכי טוב – התגובות מאנשי הקיבוץ. החל בהשתתפות ובהתנדבות, האכפתיות האדירה שאני חש והעובדה שעבור רבים זה הרבה יותר ממקום עבודה, הפידבקים של ילדים והורים ואולי זה מה שהכי עושה לי את זה. המקום הזה של כולנו והיחד פה ממחיש את זה".

בשלב הזה ניגשת אלינו לקוחה נזעמת ושואגת על עופר – איפה העגלה שהיא מחכה לה והבטיחו לה ונדחפו לפניה ועופר מייד מטפל בבעייה ואז אני נמוג בזריזות, מספיק להודות לו ויוצא לדרכי, עטוף בריח הזה שלעולמים יכה בך, יזכיר לך ויעטוף חלקים בך, לאו דווקא פיזיים.

בשנים האחרונות, עולה תחום הייעוץ לכותרות. גם כאן בקיבוץ יש יועצים משפטיים, רואי חשבון, יועצים עסקיים אבל עד כה לא ראיינו בעלון יועץ ארגוני, אם כי היו ויש גם כאלה (עמרם הישראלי ז"ל ויפעת זילבר יבדל"א).

כששמעתי שסמדר (לשם) ארבל סיימה את תפקידה כמנהלת עמותת השייטת "עטלף", חשבתי להזמינה לשיחה על הקשר עם "אנשי הדממה" שאחי היה אחד מהם. אלא שאז גיליתי שהיא עשתה תפנית מקצועית והפכה ליועצת ארגונית.

יועצים ארגוניים מגיעים לרוב מרקע של מדעי החברה, התנהגות ארגונית או משאבי אנוש, אבל סמדר הגיעה ממסלול שונה לגמרי.

היא בת לשמוליק ודבורה לשם ז"ל ואחות של סיגל ויואב שגדלה כאן בקיבוץ. בצבא שירתה כקצינת חינוך בשייטת 13, שם נחשפה לראשונה לתפקיד יועצת ארגונית. "הייתה יועצת ארגונית ביחידה שעשתה עבודה משמעותית בתקופה מורכבת ואמרתי לעצמי – זה מה שאני רוצה להיות", היא נזכרת. אחרי השחרור עברה לתל אביב וביחד עם קצין נוסף הקימה מחדש את עמותת "העטלף" (ארגון בוגרי השייטת) הפועלת כיום בעיקר בעשייה לטובת החברה הישראלית גם בזמן המלחמה.
היא התלבטה מה ללמוד – מדעי ההתנהגות? תקשורת? כלכלה? לבסוף בחרה במנהל עסקים לתואר ראשון ובהמשך השלימה גלובל MBA. במקביל ללימודים, ריכזה את החינוך הבלתי פורמלי בכמה ממושבי עמק חפר ואת הנעורים בקיבוץ, תפקיד אותו עשתה דבורה, אמה, שנים רבות לפניה. 

אז איך התגלגלת מעולם החינוך לעסקים? 

"אבא של אחת הבנות שהדרכתי, היה סמנכ'ל שיווק בסטארט-אפ והזמין אותי לעבוד אצלו אחרי הלימודים". זה היה סטארט-אפ שנחשב מהפכני והיא הייתה אחראית על התערוכות בחו"ל וטסה בעולם לשיווק התוכנה, אך היא חשה שזה לא מספיק משמעותי. 

אז הגיעה ההצעה להפוך למנכ"לית עמותת "העטלף". זו לא הייתה החלטה פשוטה, כי עד אליה עשו זאת רק כאלו שהיו לוחמי השייטת וכמובן שאף אישה.

סמדר מתארת את התפקיד "ביה"ס לניהול". לאחר שבועיים בתפקיד היא כבר נדרשה להתמודד עם משבר כלכלי שהוביל לשינויים רבים בעמותה ובסיום חמש שנים, בהן שוקמה העמותה לטובת לוחמיה, משפחות שכולות ופרויקטים בחברה הישראלית, הגיעה העת למשהו אחר. היא עברה לניהול קשרי החוץ של המרכז האקדמי רופין, תפקיד שכלל שיתופי-פעולה עם מכללות ואוניברסיטאות בחו"ל וגיוס תרומות ואז התגלגלה לעולמות הייעוץ, בחברה שעסקה בפיתוח תרבות של חדשנות. "אחרי הלידה של שירה, בתנו, לקחתי חופשת לידה ארוכה כי ידעתי שהיא תהיה האחרונה. זו הייתה תקופת הקורונה וחשבתי מה אני רוצה לעשות. הבנתי שאני רוצה לכוון את עצמי יותר לעולמות הייעוץ הארגוני".

אז מה את עושה עכשיו?

"לאחר שחיפשתי, הגעתי לחברת 'לוטם אסטרטגיות'. ידעתי שזו חברת ייעוץ ארגוני טובה ומוערכת ומבחינתי זה בית-ספר לייעוץ ארגוני עם הרבה התמחויות ועבודה עם חברות כגון מיקרוסופט, אמדוקס וגוגל, בנקים, ביטוח, שירותים, תעשייה, בתי-חולים, קופות חולים ומשרדי הממשלה.

אנחנו מסייעים למנהלים וארגונים להתקדם ולצמוח. פועלים לפי התמחויות של ניהול שינוי, פיתוח מנהלים, פיתוח טאלנטים, עבודה אחד על אחד, אבל גם לפי מגזרים: היכולת לדבר עם משרדי ממשלה לא מתנהלת תמיד באותה שפה כמו עם חברות ההייטק. יש לנו יחידת דיגיטל העוסקת בפיתוח למידה דיגיטלית ויש חברת בת ('לוטם סנסינג') העוסקת בסקרים ארגוניים כמו מדידת ביצועים וסקרי 'מחוברות' ארגונית. מאז 7 באוקטובר, הם הוסיפו לסקרי 'מחוברות' מדדים של חוסן ושחיקה שהפכו להיות מרכיבים חשובים".

כאשר היא הגיעה ללוטם, היא הייתה צריכה לשכנע שהיא יכולה להשתלב מבלי שעשתה את המסלול "הקונבנציונאלי והאקדמי הרלוונטי".

"כשנפגשתי עם אחד השותפים, הוא אמר לי: 'לא למדת ייעוץ ארגוני'. הדגשתי לו שכל היום מלמדים שצריך לקחת אנשים לפי פוטנציאל ולא רק לפי השכלה ונסיון, אז תן לי הזדמנות להוכיח. בדיעבד, הוא אמר לי שזה 'קנה' אותו ונכנסתי מייד לתפקיד ניהולי לצד התפקיד הייעוצי. כל המנהלים בלוטם הם גם יועצים בפועל וזו תפיסת עולם. כדי להישאר מחוברים לשטח. גם המנכ"ל משמש כיועץ בפרויקטים. מעבר לכך שלמדתי המון 'תוך כדי תנועה', הבאתי נסיון ניהולי מכל השנים והארגונים בהם הייתי ואני מרגישה שאני מביאה את זה כעת כיתרון משמעותי בעבודה עם מנהלים. היום, לצד הייעוץ, אני חברת הנהלה ומנהלת את הפיתוח העסקי של הקבוצה ולא מוותרת על הלקוחות שאני מלווה".

בקשתי מסמדר לתאר תהליך עבודה בו ניתן לראות את האימפקט של עבודת היעוץ שלה.

"לא מזמן הגעתי לחברה תעשייתית גדולה אליה נכנסתי לתהליך התערבות ייעוצי. עשינו סקר מחוברות ארגונית – מודדים כמה המנהלים והעובדים מרגישים מחוברים לארגון. עד כמה רואים אותם בארגון? באיזו מידה הם מרגישים שיש להם מקום להתפתח בחברה? האם המנהלים מעריכים אותם? הסקר הראה בעיה במיוחד אצל מנהלי הביניים, שחשו מנותקים מהנהלת החברה".

בתחילה, הייעוץ המקובל לא הניב תוצאות ואפילו עורר התנגדות וסמדר הציעה לשנות כיוון: היא יצרה מערך מנטורים פנימי עבור מנהלי הביניים, שאינו כולל את המנהלים הישירים שלהם. לאחר תהליך ארוך שכלל שינוי מבני, הגדרות תפקיד חדשות ושיפור הממשקים, הפכו מנהלי הביניים למעורבים ומחויבים, התחלופה פחתה, ימי המחלה ירדו והחברה חסכה משאבים רבים.

לשאלתי על מעורבות "לוטם" בקיבוצים, במיוחד לאחר 7 באוקטובר, היא ענתה כי החברה פעילה גם בשיקום ארגוני ועסקי של קיבוצים ומועצות אזוריות בעוטף ובצפון, לעיתים בשיתופי פעולה עם גופים נוספים ובסיוע ממשלתי. היא אחראית על אותם שיתופי פעולה ורואה בהם ברכה גדולה בעיקר בזכות הידע המצטבר מהחשיפה לחברות רבות.

כמי שהקשיב לאחדים מהפודקאסטים שיזמה והנחתה סמדר בנושאי ניהול, מובנת הדרך הארוכה שעשתה ובה היא עדיין מתפתחת באופן אישי ומקצועי. מי שמתעניין, סמדר מזמינה להאזין לפודקאסט בהנחייתה "עולים למרפסת". ביני לבין עצמי, אני תוהה אם גם המערכות בגבעת-חיים איחוד זקוקות לניעור ורענון של יעוץ ארגוני מדי פעם, כמו סוגים אחרים של יעוץ העולים הון רב לקיבוץ.

שלמה כהן תפס אותי בבריכה ושאל אם אוכל לכתוב על הקייטנות שלי. ברגע הראשון לא הבנתי מה כבר כל-כך מעניין בקייטנות, אבל מיד הבנתי שזו ההזדמנות שלי לספר על סדנת המלאכה.

חוזרת חודש לאחור: באחד הבקרים במבצע באיראן, הזדמן לי סופסוף להזמין הורים וילדים לסדנת יצירה באדמה וחומרי טבע.

שעה שהפכה לשעתיים שהעניקו  למשתתפות.ים רגע של עוגן, נשימה ודמיון בתוך כל הטירוף שסביבנו. הבנתי שלא רבים בקיבוץ מכירים את הסדנה שלי, כי עד עכשיו העברתי בה בעיקר קייטנות לילדים שמגיעים מחוץ לקיבוץ. לילדי הקיבוץ יש גנים ומרכזונים גם בחופש, אבל ילדים מבחוץ להם אין מסגרת, מוצאים פה מקום לפעילות יצירתית ומזינה. מגיעים אליי ילדים מכל אזור עמק חפר, מבית-הספר האנתרופוסופי באלישיב בו לומדים גם ילדיי וגם מהדמוקרטי בחדרה, מאליכין, ממכמורת ועד ניצני עוז.

הכל התחיל לפני שלוש שנים, כשהשתתפתי בקורס מלאכות קדומות שפתחה חברה – והתאהבתי.

מלאכות קדומות הן עבודות עם חומרים טבעיים בטכניקות מסורתיות אשר שימשו בעבר (כמו חימר) ליצירת כלים, גילוף לעבודה במטבח או ללחימה, קליעת סלים, אריגה לבגדים ועוד. הן חזרו בשנים האחרונות מתוך כמיהה לאיזון בתוך העולם המהיר, לחיבור לטבע, לפשטות, לעונות השנה ולקצב האיטי.

כבר באותו קיץ התקיימה בגן גלי הקייטנה הראשונה לכמה חברים של מעין. מיד לאחר מכן התחלתי לבנות פה בחצר, סדנה קטנה ממשטחים ממוחזרים וכך במשך שנתיים בנינו, פירקנו והרכבנו עד שהפכה למה שהיא היום. 

בסדנה אפשר ליצור כיד הדמיון הטובה הדפסים בוטניים על נייר ובדים, צבעים מהטבע, צביעת בדים, יצירת בובות ויצורים מחומרי טבע שאני מלקטת, קליעה, עבודה באדמה ועוד ועוד.

אחד הדברים המייחדים את הסדנאות הוא השילוב בין חומרים מהטבע לחומרים ממוחזרים. יחד עם פרוייקט חנות היד-השנייה הקהילתית שצמח וגדל, מגיעים אלי המון חומרים שאני ממחזרת, ממש אוצרות המקבלים חיים חדשים: סדינים ובדים, צמר, חוטים, כלים, סלסלות ועוד.

נייר גרוס אני אוספת מהמזכירות והצמחייה סביבנו קיימת בשפע – אורנים וצמחים לקליעה, פרחים ועלים לייצור צבעים, הדפסים וייבוש. הליקוט הוא כמובן באופן מתחשב ומקובל וכמעט איני קונה חומרים חדשים. זה מלמד אותנו – ילדים ומבוגרים – להסתכל אחרת על מה שסביבנו ויוצר חיבור לערכים של קיימות, פשטות ויצירתיות.

הסדנה מתאימה לכולם – ילדים קטנים עם הורים, ילדים החל מגיל 5-6 באופן עצמאי, נוער ונשים. המלאכה מותאמת לפי הגיל והיכולות האישיות, כאשר לקראת ראש השנה תתקיים סדנת הדפס בוטני להכנת ברכות חג, להורים וילדים. אפשר גם לחגוג כאן ימי הולדת או לקיים מפגשי נשים.

עונות השנה מביאות איתן שינויים בטבע וגם בעבודות שלנו. בכל עונה גדלים צמחים אחרים היוצרים צבעים, הדפסים ומרקמים שונים. כך נוצר מפגש חי ויצירתי עם מחזוריות השנה המאפשר לנו להתנסות, להתרגש ולראות איך משתנה היצירה יחד עם העונה ועכשיו, כשהסדנה כמעט מוכנה גם לחורף, אני שמחה לפתוח בספטמבר חוגים שיתקיימו לאורך כל השנה – לפי קבוצות גיל. בכל חודש נעמיק בנושא אחר, נלמד טכניקות שונות, נתחבר לעונות השנה ונראה איך היצירות משתנות איתן. הילדים ייפגשו להתנסות וחוויה עם הרבה דמיון, ירכשו מיומנויות חדשות ויפתחו את היכולות שלהן.ם בזמן איכותי ומזין ופחות זמן במסך. היצירה בחומרי טבע מווסתת, מרגיעה, נותנת עוגן ומשמחת את הלב. אז אני ממש מזמינה אתכם.ן להצטרף ותודה על ההזדמנות לספר על הפינה הקסומה שלי.

האתר שלי: www.ofriaviv.co.il

קבעתי ראיון עם עודד נווה בנושא טייסת הכיבוי ב-12 ביוני, אך הוא נקרא למילואים מסיבות מובנות עליהן סיכמנו שלא אכתוב כאן.

התחלנו בהתחלה. לאחר השחרור משירות ממושך בצה"ל חיפש עודד, טייס קרב במילואים, מקום עבודה שיתאים לו מבחינת העניין וכאיש משפחה מעורב ומשקיע. האופציות שהיו לא הבשילו ואז פנה אליו חבר והציע לו את הובלת טייסת הכיבוי שהוקמה בעקבות אסון הכרמל שהתרחש בדצמבר 2010. עודד החליט לנסות ומאז הוא שם, מבסוט ומאושר. הוא מזכיר שאותה שריפה בכרמל התחילה עם נערים שעישנו נרגילה כאשר להבה קטנה הפכה לשריפה קטלנית בה נספו עשרות אנשים.

לפני-כן היה הכיבוי האווירי בישראל מוגבל ובוצע באמצעות מסוקי "יסעור" שנשאו מיכלי מים ומטוסי ריסוס קטנים בהרבה מהמטוסים בטייסת הנוכחית. בעוד שבמטוס ריסוס ניתן לשאת כ-1,000 ליטרים, הרי שמטוסי טייסת הכיבוי נושאים כ-3,000 ליטרים. עודד מספר שהמטוסים בטייסת הכיבוי מסוגלים לביצועי פיזור של חומר הכיבוי באופן מדורג ומגוון, תוך בקרה מתוחכמת מהקיימת במטוסי הריסוס.

"לאחר השריפה בכרמל חיפשו מה זמין מבחינת מטוסי הכיבוי ורכשו את דגם 'אייר-טרקטור' מספרד. נרכשו 14 מטוסים ובמכרז להפעלתם זכתה 'אלביט'. במקביל גויסו והוכשרו טייסים, נלמדה תורת לחימה בתחום המיוחד הזה ונוצרה מערכת הפעלה שלא הייתה קיימת עד אז".

היחידה מתבססת על שני מנחתים: הצפוני במגידו והשני בקדמה המיועד לשאר המדינה, בעיקר אזור ירושלים שם נמצאים היערות הגדולים מבן-שמן ומזרחה אך גם לשטחים חקלאיים בעוטף עזה ואזורים אחרים. במשך כשש שנים הפעיל חיל-האוויר את הטייסת ולאחר מכן היא עברה לאחריות נציבות כבאות והצלה במשטרה, ללא כפיפות למפכ"ל המשטרה.

"כשאתה רואה שריפה אתה מתקשר 102 וחשוב מאוד, ממש קריטי, לעשות כך כשהשריפה בתחילתה. לאחר שהתקשרת יש הערכת סיכון לפי האזור, התפשטות השריפה והצמחייה ואז נקבע (ע"י צוות כיבוי יעודי) אם ניתן להסתפק בכבאית או כבאיות רגילות או שיש להפעיל את טייסת הכיבוי. במקרים רבים נעשה הדבר בדירוג ולא מזניקים מייד את המטוסים. יעילות הכיבוי המיטבית נמצאת בשלב זה ופחות בשלב בו השרפה גדולה ומתפשטת".

עודד מספר כי כאשר מתקבלת החלטה במשטרה/נציבות כבאות להפעיל את הטייסת, "מתואר היעד ואנחנו מופעלים בהתאם לגודל האירוע". החברה נקראת "אלקטרה טארגט" והיא מספקת את טייסי הכיבוי ועובדי הקרקע אך לא את הצוות הטכני. רוב טייסי הכיבוי הם יוצאי חיל-האוויר בגיל ממוצע של 60 וכמובן שאינם עושים מילואים, כך שעודד, בתור מנהל המבצעים של הטייסת העובד גם כטייס כיבוי, הוא חריג בנוף בגילו.

חברות הריסוס המופעלות במקביל חייבות לתפקד תוך שיתוף-פעולה עם הטייסת, וכשהדבר אינו כך, הנזק שלהן רב מהתועלת והיו דברים מעולם.

בשריפות הגדולות באזור ירושלים, למשל, הטייסת לא פעלה בכוח המקסימלי ומטוסי הריסוס הצטרפו למאמץ. בפוליטיקה של לחימת האש יש מאמץ של אחת מחברות הריסוס להשתלט על כל תחום הכיבוי האווירי

עודד נמצא בדרך כלל במנחתים, לרוב במגידו, אך גם בקדמה ולדבריו "אלביט" מספקת את המטוסים ומתחזקת אותם משום שהיא בעלת החוזה מול המדינה. עודד אחראי שהטייסים יעבדו ע"פ תקני רשות התעופה האזרחית, יהיו מודרכים, מוסמכים, כשירים ומתואמים עם חיל-האוויר. החומרים בהם משתמשים לכיבוי הם מים, קצף וחמר מעכב-בעירה צבעוני, המאפשר לוודא מה הם השטחים שרוססו בפעילות מנע ופסי חסימה. אף אחד מהחומרים אינו רעיל.

שאלתי את עודד על כיבוי בשטחים עירוניים ומיושבים אחרים והוא ענה שהם לא פועלים באזורים כאלה בדרך כלל ומגיעים לשם רק כשהישוב מפונה. במקרים בהם פעלה הטייסת בשולי ישובים, נמנעו במקרים לא מעטים שריפת בתים או אפילו ישובים שלמים.

רוב השטחים בהם פועלת הטייסת הם שטחים של קרן הקיימת ורשות הטבע והגנים, השולטות על רוב האזורים המיוערים בארץ, כאשר כל יום מתבצעת הערכת מצב ובקיץ יש בכל זמן נתון שני מטוסי כיבוי באוויר מכל מנחת בשעות המועדות לשריפות.

יש פרמטרים המשפיעים על האש כמו פני השטח והרוחות ולכן הכיבוי האווירי עשוי להיות קריטי. המטוסים המפטרלים בגובה יכולים לאתר שריפה לפני כל איתור אחר ואז הם בודקים ומוודאים שאין אנשים או גורמים העלולים להיפגע מהכיבוי ומכבים בעצמם. מדי שנה יש כ-250 שריפות איתן מתמודדת הטייסת אך רק כ-10 שריפות בשנה מגיעות לידיעת הציבור.

"ישנם תרחישי ייחוס אליהם מתכוננים ארגוני ההצלה", מספר עודד. "עד לאחרונה היו כאן מקסימום של שריפה אחת גדולה או שתיים בינוניות בו-בזמן אך כעת, על רקע משבר האקלים, המצבים עלולים להיות חמורים מבחינת עוצמת ומספר השריפות המתרחשות במקביל. בימים קיצוניים עלולות להיות 10 שריפות בינוניות בו-זמנית כך שנוצר צורך בהגדלת צי מטוסי הכיבוי ו/או תגבור הכוחות באמצעות מסוקי משטרה ומטוסי ריסוס. יש מגמה לתגבר את כמות וגודל מסוקי המשטרה שיעזרו בעתיד".

לדבריו ניתן גם לשפר את יעילות צי המטוסים הקיים כשבכל זמן נתון נמצאים 12 מטוסים תקינים, מחציתם בכוננות לפעולה מיידית כולל אלה שמפטרלים. "אני בכוננות של כשעה וכשמתקבל טלפון, אני אמור להמריא תוך שעה וחצי. אם ירכשו יותר מטוסים נוכל לספק כיסוי טוב ואפקטיבי יותר לכיבוי שריפות המחייבות כיבוי אווירי".

יש גם שת"פ בינלאומי. "זה קיים בשני הכיוונים, הם עוזרים לנו ואנחנו עוזרים להם. יצאתי כבר לכיבוי ביוון וקפריסין ויש גם שיתוף פעולה עם קרואטיה, מצרים וירדן. גם במונטנגרו עזרו טייסים שלנו וזה עוזר במיוחד כשהשריפות מתרחשות לאורך תקופה של ימים או אפילו שבועות".

עודד מספר שהוא בעיקר טייס והפיקוד על המבצעים הוא אחריות נוספת, כשהעבודה כוללת כוננות במנחת וגם כוננות בבית, עם נכונות להגיע תוך שעה וחצי.

מה הסכנות לטייס כיבוי? תנאי מזג-האוויר עלולים להפוך טיסת כיבוי למסוכנת, גם אם לא בשל הלהבות הגבוהות. שלא כמו בטיסת קרב מתוכננת בה ידועים נתוני השטח וקווי מתח-גבוה, כאן נתקלים בנתונים בלתי צפויים: עמודים, מגדלים ועשן סמיך המגביל את הראות ואז צריך להתמודד בזמן אמת ותחת לחץ.

בימים אלה של טמפרטורות גבוהות וצמחיה יבשה, נראה כי טוב שטייסת הכיבוי מאומנת, מתפקדת ומצויידת טוב בהרבה מאשר ערב אסון הכרמל, אם כי אין ערבות לכך שלא ניקלע למצבים מסוכנים עם שריפות גדולות ומסוכנות בעתיד.