זהו. כמה שנים אחרי שחזרה לכאן, אורזת משפחת בירן (שוב) את הפקלאות ועולה אל העיר שחוברה לה יחדיו. אב המשפחה מנצל (שוב) את הקשרים הטובים שלו עם מערכת העלון, סוגר ארגזים, סוגר חשבונות ומפגיז מילות פרידה שהן שיר אהבה לגח"א ותושביו

שאלתי את ליאור אם אפשר לכתוב איזה מכתב פרידה קטן מגח"א, אחרי כמה שנים של קאמבק לכאן. הקאמבק הזה הפך אותי מתוקשר בזכות ראיון בעלון, כמעט כמו בזמן בו ניהלתי תיאטרון בירושלים (בלי לפגוע ברייטינג של "בתוכנו", לא קיבלתי אף הצעת עבודה בקיבוץ, אבל חברה ותיקה אחת ניגשה אלי בכלבולית ואמרה שהכתבה נחמדה:).

האמת שכמו שעזבנו את ירושלים מתחת לרדאר, גם לא רציתי לעשות עניין מזה שבאנו הנה. בסך הכל היה רעיון להיכנס לשכונה ג' וכשראינו שזה מסתבך, יחד עם עוד כמה תופעות לוואי, ירדנו מזה וממשיכים הלאה אל עבר הלא נודע.

קצת מוזר לכתוב מכתב פרידה, כשהארץ רועדת מכעס, פחד ומחאה אבל זה המצב ואנחנו מחפשים בית בירושלים, העיר בה אני מזהה בזמן אמת בפייסבוק אנשים שנעצרים עכשיו בהפגנה.
אבל ליאור מצפה לרשפי אש של ביקורת נוקבת על הקיבוץ, איך הפך חומרני, איך כל הילדים צמודים למסכים וכמה בשר אוכלים פה ואיפה חיי הרוח?

זה לא מה שאני הולך לכתוב.
פשוט כי היה לנו פה טוב.
ופשוט כי ילדים הם תמיד ילדים ותמיד יש להם את הצעצועים שלהם ועכשיו הבעיה האמיתית היא שההורים התמכרו לצעצוע הזה, לא רק הילדים.
והקיבוץ? תמיד היה חומרני, גם כשהיה קיבוץ. בצעירותי נהניתי מזה פה וגם היום אני נהנה, כשאני מסתובב במקום היפה הזה

ונכון, קשה לי עם כמויות הבשר שנצלות על האש פה, אבל גם זה היה כשהיינו ילדים ועוד לא הייתי צמחוני.

אז אני רוכב על האופנים בשבילים היפים בגח"א וחושב שאחרי כל המהפכות (ודי ברור שיהיו עוד כמה בארץ ובעולם) קיבוץ תמיד נשאר קיבוץ, על משקל "לפעמים אני קיבוץ ולפעמים מושב, לפעמים אני חבר ולפעמים סכין בגב, א-ב-ל אני – תמיד נשאר אני!". וזה נעים וזה מרגיש בית, למרות שתכל'ס אין לנו מספיק כסף להישאר בו והוא לא מציע לי הכנסה, כמו שהוא תובע הוצאה. זה עדיין מרגיש בית. זה מרגיש בית, כי ככה זה נראה וכי ככה האנשים נראים. גם אלה שלא דיברתי איתם בחיים ואני נד להם לשלום בדרך, כמו לפני 35 שנים (ליאור, תעשה כתבה על התופעה הייחודית לגח"א – אלה שלא משיבים שלום :). גם אלה שבלי קשר אלי, פשוט לא משתנים, כמו יפתח לברון, גרשון שפע, דני צ'רבינקה ועוד הרבה אחרים עולים לי בראש, שהזמן לא יכול עליהם.

ובתחושה שלי פטר עוד חי פה, ויענקל'ה, וידיד וחנהל'ה ומירהל'ה ויהודית וישי ודותן, שהיו בכיתה שטיפלתי בה אחרי שהשתחררתי מהצבא וגלי ונבות, כולם חיים כאן.

גם עמרם היקר שעם נעמה, בתו, ברחתי מבית-ספר במעגן מיכאל כל פעם בטרמפים ועכשיו המטפלת לוקחת אותו בקלנועית לבקר את אמא שלי, שהוא כבר בקושי מזהה. אח"כ הם עושים סיבוב גדול באוויר הצח של הקיבוץ, לסקירה נרחבת או ליתר דיוק בהייה, ביצירה הגדולה הזו שהוא שותף לה. וזו בהחלט יצירה גדולה.

אז סלח נא לי, ידידי ליאור היקר, מבין אותך שאתה מחפש סקופים, אבל פה זה לא בטאון חיל-האוויר. כאן זה הדבר עצמו. ועשית בשכל שחזרת לפה וכל הכבוד על העלון הזה, שאתה עושה יפה מאוד וזה גם חלק מהבית. עכשיו זהו, הבנת סופית שלא אהיה כתב שלך.

ואני נפרד מגח"א שוב, בהודיה גדולה על הפרק הזה בחיים. על המשפחה הקרובה שלי, אמי ואחותי ומשפחתה שחיים פה בשמחה, על הסיוע שאמא אסתי מקבלת, על החופש של הילדים שלנו פה בחוץ, על תחושת הבטחון והנוחות, על יורם איש החינוך, שמפנה מפינת הזבל קרטוני משלוחים שהגיעו היישר להרחבה א' מסין, על הספרייה, הבריכה, הכלבולית, האורווה, הפרדסים, השכנים, על הנוי וגינת הירק, על הקפה של עזרי וכל המתחם, שני המתחמים, על המרכזונים, על לילות של כדורגל עם חברים, על הבית ועל ההתחשבות של בעלי הבית שלנו בתחילת תקופת הקורונה ועל עזרה מהירה של הקיבוץ בהלוואה כספית נוחה בשעת הצורך.

אז חברים – תחזיקו מעמד בתקופה הקרובה, כי העולם מתהפך ואנחנו צריכים מקומות יציבים, היודעים כי שורשים עמוקים יעלו צמרות גבוהות וכדאי לתת להם מקום. אבל אסור להיתפס על שום דבר חיצוני. את זה מלמדת אותנו התקופה האחרונה. אם חושבים שמספיק המקום ועכשיו לא הזמן לייחס חשיבות לפנימיות – זו מלכודת של זהב.

אני לא מדבר על "רוחניות", שזמנה עבר, אלא על התבוננות עצמית בטבע הדברים. פשוט וקרוב ומותר לאהוב. ותאכלו פחות בשר, אם אפשר, תרדו מזה בכלל. טוב לבריאות שלכם, טוב לאנרגיה של הילדים שלכם והכי טוב לכדור הארץ. (הנה אמרתי את זה כדי שליאור, אוכל הטריפה הזה, יהיה מרוצה). והכי חשוב, תשמרו על עצמכם ועל הקיבוץ. להתראות

מרפאת השיניים. צילום: אפרת אשל

לאחרונה נקראתי מספר פעמים למרפאת השיניים.

זה לא דבר משמח, בי זה תמיד מעורר פחד או חשש מסוים.

להפתעתי גיליתי מקום מאורגן, נעים, עם צוות רציני ומקצועי, המעניק ללקוחותיו הרגשה טובה ובטוחה. כך שחששותיי התפוגגו.

על כל זה מנצחת יואלה, עם המון סבלנות ורוח טובה.

אז תודה לכם צוות יקר, המשיכו כך.

תגובה: ערד סלוצקי, מנהל עסקי

תחנת התדלוק בגח"א, היא תחנה פנימית לצרכי החברים, ואינה יכולה להתחרות עם תחנות מסחריות הפתוחות לקהל הרחב. לאורך השנים העקרון שהנחה את הקיבוץ בהפעלת התחנה, הוא יצירת מערכת מאוזנת, שמחיר הדלק משלם גם את הוצאות אחזקת התחנה. בעת האחרונה הוחמרו תקנות איכות הסביבה לתחנות תדלוק, שעלולות להוסיף עלויות נוספות לאחזקת התחנה ובהיקפים משמעותיים, דבר שיחייב את הנהלת הקיבוץ לבחון את המשך תפעול תחנת תדלוק פנימית במתכונת הקיימת.

יריב אמיתי

אני כותב בשם קבוצת פנסיונרים שנפגשת מדי יום בקפה של עזרי, זהו מפגש חברתי שמאפשר לנו לצאת מהבית ולשתות קפה בצוותא. את הקפה פוקדים מדי יום חברים רבים לשתות קפה טוב, אולם בשבת הקפה סגור. כמובן שזכותו של עזרי לקחת חופש מהעבודה בשבת אבל מבחינתו אין מניעה שמישהו מחברי המשק יכנס לנעליו ויפעיל את הקפה.

אני חושב שיש חשיבות גדולה להפעלת הקפה דוקא בשבת, כשקהל גדול מגיע למתחם יד שניה, באי הגלריה וכ"ו, שיוכלו למצוא מקום בו יכולים לנוח ולהנות מקפה טוב.

לשמחתי חברת קיבוץ הרימה את הכפפה ומוכנה לפתוח את הקפה למען ציבור החברים והאורחים שרוצים לההנות ממקום נעים למפגש.

הבעיה היא שנאמר לעזרי שעל מנת להפעיל את הקפה באמצעות חבר הוא צריך לקבל את אישור הנהלת הקהילה. נראה לי שלהנהלת הקהילה צריך להיות ענין לעודד את הפעלת הקפה בשבת הן לחברים והן לקהל המבקרים בנקודה, אבל לצערי בפגישה עם מנהלי הקהילה קבלתי התנגדות מוחלטת לצעד זה ללא הסבר מניח את הדעת, התשובה היתה בלאו מוחלט.

נראה לי מוזר שבכלל הנהלת הקהילה מתערבת בהפעלת הקפה. עזרי משלם למשק שכר דירה מלאים, ארנונה, הוצאות חשמל ומים וכן ביטוח שמכסה גם את המפעילים בשמו כולל שימוש בכל האביזרים של העסק.

אני לא יכול לתאר לי שהמשק היה יכול להתערב אילו הקפה היה ממוקם במתחם החדש, כשהשוכר את המקום רשאי לאייש את הקפה בעצמו או ע"י מישהו שמפעיל אותו בשמו. הרי ברגע שהא שכר לפעילות מסוימת הוא רשאי להפעיל אותה בעצמו או ע"י בא כוחו ללא מעורבות המשק. לכן מאד תמוה שבכלל הנהלת המשק מפריעה לפתיחת קפה עזרי בשבת למען ציבור החברים וקהל המבקרים במתחם.

התנגדות הנהלת הקהילה לפתיחת הקפה בשבת גורמת לכך שקבוצת הפנסיונרים נאלצת לנדוד למתחם משמר השרון על מנת להפגש ולשתות קפה. משום כך אני פונה שוב מעל דפי היומן להנהלת הקהילה לא להצר את צעדי המתנדבים להפעלת הקפה בשבת לטובת הציבור.

——-

לאחר שהכתבה נשלחה לעורכי העלון נודע לי שההנהלה סיכמה עם חברת הפיצה להפעיל את הקפה בשבת. כמובן שאני מרוצה מכך שהקפה אכן יופעל בשבת. אבל מדוע כשפניתי למנהל הקהילה שבתי רוצה להפעיל את הקפה בנעליו של עזרי אני מקבל תשובה קטגורית בלאו מוחלט ללא הסבר כלל, בעוד שלגורם חיצוני ניתן להפעילו? מה, כבר אין עדיפות לחבר משק?

עכשיו אני מבין את כתבתו של חגי מרום שבעקבות ההפרטה, לצערי, אין כל מעמד לחבר המשק וזה חבל.

——–

ששון שלום,

מכתבך הופנה לתגובת ההנהלה ונתבקשתי לענות לך.

ראשית דבר, תודה רבה על שהעלית את הנושא החשוב הזה.

לגופם של דברים, בשבועות האחרונים, במקביל להסדרת הנושאים הפתוחים מול עזרי, התקיימו מגעים גם מול מפעילי "בירצה".

לשמחתנו הם חתמו ממש בימים האחרונים על הסכם מול הקיבוץ, אשר במסגרתו הם ישובו להפעיל את הבירצה מדי יום החל משעות הצהריים, ובנוסף ייקחו על עצמם את פתיחת והפעלת הקפה בשבתות. להבנתי הקפה אמור להיפתח כבר בשבת הקרובה.

אני מקווה שפתרון זה ימצא מתאים וישרת את ציבור הפנסיונרים ושאר תושבי הקיבוץ לאורך זמן.

הפתרונות האחרים שהזכרת במכתבך נבחנו ונמצאו בלתי מתאימים לאור תנאי ההסכם של עזרי מול הקיבוץ.

בברכה,

יאיר אסטליין

"אז בינתיים: איפה הפמפלט לעזאזל?"
"ילללה יא אחיי הברוכים, אם אין פמפלט אז נפלרטט באינטרנט, מה הבעייה?…"
"אז רק רגע, לפני שאתה הולך, תגיד לי בעניין ספר הבישול: אם אני שם בטטה על פלטה מה יוצא לי מזה?"
"דחילק, עשית ממני גם טבח? בטטה על פלטה… מצלצל לי כמו דרטה…"
או לחילופין עיין במדור האמנות:
Over 60 videos of Paintings Drawings & Digital
Artwork: http://www.youtube.com/user/Zviramiart/videos?flow=grid&sort=p&view=0

רם בן עטר ©, July 2 2015

האורווה בגבעת חיים איחוד בסכנה, וצריך למצוא לה מקום חלופי לפני שיבנה הכביש המערבי שגורם לחיסול האורווה!

"כביש חדש", "כביש מערבי", "כביש גישה" ויש עוד שמות…

הפעם הכתבה היא עבור ציבור החברים מיפתח לב-רון.
41 שנים קיימת האורווה המיוחדת במינה שאני יזמתי, הקמתי ותפעלתי, במשך שנים עם עזרה של עוד הרבה אנשים יקרים.
האורווה במתכונתה הייתה ונשארה חלק מנוף הקיבוץ האמיתי.המקום המיוחד הזה, שכל כך הרבה חברים, נערים וילדים מצאו את מקומם בו, מקום שבו הלב והנשמה הם לפני הכל.אנשים שהיו במקום כל כך נמוך וכואב, דרך הסוסים התחזקו והתפתחו, צמחו והיום הם עם ראש מורם.
אני קורא לציבור להירתם ולעזור לשמור על האורווה שלנו. אני פונה גם לציבור שלא תמיד מתעניין במה שקורה בשבילי הקיבוץ, וגם לאלה שיודעים הכל ושומרים על הקול – צריך למצוא מקום, אחרת אורווה בגבעת חיים איחוד לא תהיה.
הכביש חשוב, ושמירה על כבודנו חשובה לא פחות. ההחלטה על העברת הכביש החדש מצד מערב כבר נפלה,והתוואי עובר ממש בתוך האורווה וחוצה את מגרש הרכיבה. בעלי האינטרס שדוחפים את הכביש שומרים על שקט, שיפתח לא יתעורר, אבל יפתח לא מצליח להירדם בלילה.

גורלה של האורווה נתון בידיים שלנו
"סברה ערביינס" בגלגולה החדש נוסדה ב- 1973. בקיבוצנו יש ציבור גדול תושבים חדשים שבשבילו השם "סברה ערביינס", הסוסים והאנשים שהקימו את המקום לא מצלצל בעוצמה כמו שמצלצל "הכביש המערבי החדש".
אני לא נגד הכביש.
אני בעד הציבור, בעד הטבע ובעד כבוד הדדי הוגן. בעלי האינטרס להעברת הכביש שלא חשבו בזמן על פתרון הולם להמשך פעילות הסוסים, והם אלה שגורמים לחיסול האורווה, במוקדם או במאוחר, בגלל הרצון להוציא את הכביש לפועל.
האורווה בגבעת חיים תהיה עוד דבר שנסגר, כמו הרבה דברים שכבר נסגרו. הציבור, בייחוד התושבים החדשים בקיבוץ, אוהבים להגיע כל יום אחרי שעות העבודה על הילדים והנכדים להתבונן בפעילות האורווה ובמגרש הרכיבה. כל אחד מוצא את הפינה שלו ונהנה מהסוסים היפים שיש לנו בקיבוץ, אך איש אינו יודע שהכל עלול להיות זמני, ואת הזמן מריצים מהר בשקט שלא לעורר מהומות.

אז אם אכפת לכם- תתחילו להתעורר!
המציאות קשה, אך ניתנת לפתרון, והפתרון צריך להתקבל בהחלטת הציבור לאן להעביר את האורווה.
איל ניסן המזכיר, ערד סלוצקי מרכז המשק, ועמוס וכמן, הם כולם עובדים שלנו. הם ללא ספק אנשים טובים בשביל כולנו, אך הם לא חיים את המורשת שלנו, ולא את הרגשות שלנו, והם לא אלה שצריכים להחליט לבד בנושא שקשור לכלל הציבור.
בכל מקום ציבורי כאשר מחליטים על כביש חדש ויש נפגעים בדרך, מקיימים דיון.
הפעם מדובר על האורווה בגבעת חיים שנפגעת ויש לקיים דיון בעניין ולתת פתרון!
הכביש שעומד לצאת לדרך ב-2015 חותך את החווה לחצי, ובזה נסגר הגולל על האורווה בגבעת חיים.ברור שהיו אפשרויות אחרות כדי לשמור על החווה. בעלי התפקידים היו צריכים להתעורר בזמן, להתחבר דרך הכביש המחבר לכביש 9 מאליכין, אבל בלי להיכנס לפרטים- למה ככה ומדוע- היום הכל היסטוריה ואת הנעשה אין להשיב. גם לחפור ברוורס קשה.
הנה כמה נקודות לדיון:
• הכביש המערבי הפך לעובדה גמורה במסלולו הנוכחי.
• ציבור החברים דומם, לא מכיר את העובדות ואת תוואי השטח.
• הציבור היום בגבעת חיים מאוד מורכב. חלקו חדש ביישוב, הגיעו הרבה צעירים ויפים עם תקוות חדשות לחיים, אך לא קשורים במיוחד למורשת המקום.
• יש לי ביקורת על הדברים שנעשים או היו צריכים להיעשות בעבר בדרכים יותר מתחשבות וגם יותר חכמות, אך יש גבול גם לביקורת. כרגע צריך להיות ענייני ומעשי.
• יש היום מציאות בשטח ואליה צריך להתייחס ולמצוא מקום חלופי.
• דעת הקהל בקיבוץ, שאני אוהב ומאמין בו, עדיין יכולה לתת את הדעת ולמצוא את הפתרון המתאים (ואת הכסף, במידת הצורך).
• גבעת חיים איחוד היא לא היחידה שעוברת שינויים, בונה ומתחדשת.
• אך יש לקחת דוגמא מקיבוצים אחרים איך להתנהל במקרה של שינויים.קיבוץ מגל, לדוגמא, החליטו להזיז את האורווה, היות והיו צריכים את השטח לבניית שכונה חדשה.
• קיבוץ נען, שם יש לנו נציג- מרכז המשק יזהר לנדאו, החליטו לבנות אורווה חדשה, היות והיה צורך בשטח של האורווה הקודמת.
• קיבוץ עין חרוד איחוד החליטו על שכונה חדשה בכניסה לקיבוץ, גם שם הזיזו קודם את האורווה ובנו אחת חדשה.
• גם בגבעת חיים איחוד צריכים להבין שיש חיים אחרי הכביש, ויש למצוא פתרון מהר ככל שניתן.
• המציאות היום בקיבוץ מורכבת ושונה. ההנהלה החדשה שלנו מאוד רחבה, אך גם היא ברובה לא יודעת את ההיסטוריה של מוסד הסוסים בגבעת חיים איחוד.
• על הסוסים בגבעת חיים כתבתי בעבר מספר פעמים, וגם היום יש מה להוסיף היות ודברים משתנים, וילדים חדשים מגיעים וכל ילד הוא נשמה, ואחרי כל נשמה יש גם סיפור מרתק ומעניין. אך הנושא החשוב והבוער הוא איך מוצאים מקום חדש בעקבות החלטת הקיבוץ להריץ את הכביש החדש.

לאור המצב אני והקבוצה התומכת דורשים להחזיר את הטיפול לדיון נוסף בהנהלת הקיבוץ שיוביל למציאת שטח חילופי לאורווה הקיימת.

על תאריך הדיון תשלח הודעה בקרוב.

———————————————————————————————————

מעט היסטוריה על האורווה בגבעת חיים 

לתושבים החדשים ולתושבים הותיקים, בהזדמנות זו אזכיר קצת מהימים שהיו בתחילת הדרך. סוסים תמיד היו בגבעת חיים.
עוד בהיותי ילד, שמעתי תמיד סיפורים על הסוסים של הבריטים בגבעת חיים מאוחד. גם בשנות ה-50 וה-60 במשק בית הספר תמיד היו סוסים. היו חוגים, היו טיולים, גדלנו על סוסים למעשה מיום הקמת הקיבוץ. הייתה מסורת שעברה עוד מימי הותיקים. עם הזמן, אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר עמרם אגמון הביא סוסים ואוכפים חדשים מהמשטרה הירדנית, גבעת חיים איחוד הייתה מהמעצמה הגדולה בארץ בתחום מרוצי הסוסים. בתקופה שספורט הרכיבה היה בעיקר בידי ההתיישבות העובדת, היו חברים רבים בקיבוץ שהשתתפו בפעילויות ונהנו.

הסוס הערבי
אני ראיתי במרוצי הסוסים ספורט אינדיבידואלי, וחלמתי להכניס משהו חדש, שיהיה מתאים לכל החברים בקיבוץ. משהו עם יותר עניין ותרבות, ועם יותר תרבות בנושא הסוסים. ואז, ב-1972, עלה בדעתי להגשים חלום- להחזיר את הסוס הערבי למזרח התיכון ולגדל אותו כאן, בגבעת חיים איחוד. עוד בהיותי חייל בשירות סדיר, נדלקתי על העניין של הסוסים הערביים. פניתי לגורמים שונים בענף שעזרו לי להביא את הסוסים לארץ. בארץ עוד לא היו סוסים ערביים מלבד כמה סוסים בודדים בחווה הממשלתית בעכו. הרעיון להחזיר את הסוס הערבי למזרח התיכון, מקומו הטבעי, לא עזב אותי. נלחמתי נגד קירות אטומים, אך בסופו של דבר חדרתי אותם.
אבא שלי הציע שניתן שם לאורווה- "צבר ערבי", היות ואז עוד לא היו סוסים ערבים בארץ, ומזה התפתח השם "סברה ערביינס". חגי דור עיצב כבר אז סמל יפה שעד היום אנחנו מסתובבים איתו בגאווה על החזה. אבל לא מספיק חלום, את הסוסים המיוחדים צריך גם להביא מעבר לים. בהיותי חייל סדיר פרצתי כמעט כל דלת כדי שיקשיבו לי ויעזרו לי. בסופו של דבר פגשתי בשבילי הקיבוץ בחור נחמד בשם אלכסנדר דקל מעין השופט (אבא של דבורה הדר), והוא זה שנתן בי אמון שיש אפשרות בעזרת משרד החינוך להביא את הסוסים לקיבוץ.

לא קלה היא הדרך

ב-1972, לבוש מדים, נכנסתי עם אלכסנדר דקל למנהל האגף לחינוך התיישבותי בקריה, מר בומאזוכרי, שבתוקף תפקידו היה אחראי גם על הכיתות המקדמות (שפרירים). הצגתי בפניו תכנית לטיפול בילדים מהחינוך המיוחד שתתאים במיוחד עבור ילדי הכיתות המקדמות ולקחתי סיכון כאשר הודעתי לו חד משמעית שלצורך התכנית יש רק גזע אחד שמתאים, והוא הסוס הערבי הטהור, ולצורך כך אני זקוק לעזרה של משרד החינוך.
ידעתי שאני צועד על גבול החוק המותר אך מיד ראיתי שמנהל האגף לחינוך ההתיישבותי נדלק על העניין. הוא הוסיף ואמר: "אני יחד עם בנימין שפריר אקדם את התכנית". דרישתו הייתה שקודם כל אלמד את נושא הסוסים, הדרכה וטיפול. נרשמתי לקורס הראשון שהיה משותף למשרד החינוך, משרד החקלאות ואגף הספורט, שהיה באותם ימים בחווה ממשלתית בעכו.
בתוך המהלך של הפיכת האורווה לכיוון טיפוח הסוס הערבי, הייתה התעוררות גם בקיבוץ. עלו מספר שאלות והחברים רצו לדעת אם הסוס הערבי, שהוא כל כך יקר, יתאים לציבור החברים כמו שהיה קודם. התחייבתי שהסוסים שיגיעו ישרתו את הציבור בדיוק כמו שהיו הסוסים שימכרו בעקבות השינוי, וכך אני ממשיך גם היום. היה קשה לציבור החובבים, וגם לי, לשחרר את הסוסים שהיו כאן ולהתחיל הכל מחדש. בעקבות פנייתי למשרד החינוך התחילו להגיע הזדמנויות דרך משרדי הממשלה השונים. הסוסה הראשונה הייתה "שבת", שהגיעה אלינו מהחווה הממשלתית בעכו. מיד אחריה, באותה שנה, הגיעה פנייה מהאגף לחינוך התיישבותי לסוסה מאמריקה. קיבלתי הודעה מאיש בשם חנינוביץ' על "הזדמנות לסוסה שמאוד מתאימה לרעיון שלכם". התברר שתורם נודע בשם נתן דירקטור מניו יורק רוצה לתרום עבור בן גוריון את אחת הסוסות הטובות שלו. משרד החקלאות דחה את המתנה ואני קפצתי על המציאה, וכך גם נפתרה הבעיה של אי נעימות כלפי התורם מגורמים במשרדי הממשלה. הסכמתי מיד, עוד לפני שהודעתי מילה לקיבוץ. היות וידעתי שזאת הזדמנות פז שלא תחזור. משרד החינוך הוציא מסמך שמגיעה סוסה מיוחדת שאין לשלם עליה מס היות והיא מגיעה עבור החינוך המיוחד בגבעת חיים איחוד. וכך הגיעה אלינו "מראנה". היא, יחד עם "שבת", היו הגרעין הראשוני של הסוס הערבי בקיבוץ. בהמשך יצרנו קשר אישי מאוד חם עם אותו תורם, נתן דירקטור, שהוא היה איש ספנות עשיר אך גם מגדל סוסים ידוע, והוא המשיך לתרום לנו סוסים ערביים דרך משרדי הממשלה, וזאת כדי לקבל אישור על תרומה מוכרת. שוב מתנה הפעם זוהרה ואחריה הגיעה סוסה נוספת, "מרסומה". הקשרים עם נתן דירקטור נמשכו כל השנים, ובשנת 1979 הגיע נכדו, פול דירקטור, לחצי שנה כמתנדב בקיבוץ. כאשר חזר לארצות הברית הודיע לסבו שיש צורך בהתרמה של סוס הרבעה ברמה גבוהה, וכך הגיע אלינו הסוס "מנסה".

פתרונות יצירתיים
יש לציין שהאורווה אז לא נבנתה ביום אחד. היו קשיים רבים, גם עם הקיבוץ גם עם הובלת הסוסים וגם עם הבירוקרטיה של המדינה. לא ידענו בכלל איך מביאים סוסים באוויר. לצורך כך גייסנו את אורי פולק ואת עמרם אגמון. הסוסים הגיעו דרך "בית חרושת גת". עמרם יצא לארצות הברית ונפגש עם התורם הנלהב שהודיע לי שהכל סודר,עמרם הוסיף ואמר שחסר קצת כסף עבור הוצאות ההובלה היות והתורם לא מוכן גם לתת תרומה וגם לשלם את כל ההובלה,הפתרון היה גיוס בגת. עמרם סידר הכל עם שמעון שיפמן שהיה אז גזבר גת ואנחנו חובבי הסוסים הילדים והנערים התגייסנו במשך כמה שבועות לפתוח חביות של מחית אננס כדי לממן את הוצאות ההובלה, ואם יש שאלות נוספות בקשר להובלה תפנה לדינה כרמי, שהיא מטפלת בנושא בשחרור הסוסים מהמכס. כשהגיעו הסוסים לשדה התעופה נפגשתי, לפי ההוראות של דינה כרמי עם סוכן חברת שילוח. הניירת הייתה עם הלוגו של "בית חרושת גת" והיה כתוב: "סוסה עבור ילדים מיוחדים בגבעת חיים איחוד". צוין בניירת שהסוסה משוחררת מתשלום של מס, ואכן הסוסה יצאה מהמכס מהר וללא שום שאלות.

לסיכום,
נתתי קצת טעימות של פעם על קצה המזלג איך התחלנו בשנות ה-70 לייבא את הסוסים הערביים הראשונים שלנו בקיבוץ. מאז זרמו הרבה מים, לאו דווקא בירדן, פרגון ועזרה כמו שקיבלתי אז מכולם קשה למצוא היום בקיבוץ היות והכל השתנה, וגם המציאות השתנתה. אך חשוב לשמור על הקיים. היום אנחנו כבר לא היחידים במדינת ישראל שמגדלים סוסים ערביים, אך חשוב לציין שהיינו חלוצים בתחום. יש לנו תושבים חדשים וילדים חדשים ובלי סוסים יהיו הרבה היסוסים.
הכל פתוח ואני מקווה שהציבור ידע לשמור ולשמר דברים מיוחדים שיש לנו כאן בקיבוץ.

עוד על הסוסים בגבעת חיים

לאלבום

הראיון עם עירית ארבל מנהלת הבריאות והרווחה מציג בפנינו מערכת רחבה של עשייה ופעילות רבת תחומים בעבודתה של עירית. עם זאת מהראיון עולות שאלות מטרידות, ומודגשים חוסרים בחברתנו בתחום הרווחה.

ההחלטה להרחיב את תפקיד הבריאות גם לניהול הרווחה, היא למעשה מעבר מתפקיד נבחר ברוטציה לתפקיד מקצועי שנמשך כבר 20 שנים. במקביל התבטלו ועדות כמו: חברה, פרט וועדת בריאות, ונולדה הקרן לעזרה הדדית שעוסקת במתן פתרונות כספיים במצבים אקוטיים.

בסדר החדש השתנה השם אך לא המהות. זה בעצם ריכוז בריאות כמו שהיה בעבר (שנעשה  במקצועיות וביעילות ע"י צוות המרפאה ומנהלת הרווחה) רק בלי אנשי ציבור. נראה שהדברים נחתכים בין מנהל הקהילה ומנהלת הרווחה מבלי שעין, אוזן ובעיקר לב נוסף שאינם מצוות הרווחה שותפים להם. מה יעשו חברי קיבוץ שאין להם שפה משותפת עם מנהלת הרווחה במבנה הקיים, למי יפנו?

תפקיד הניהול מאפשר מתן שירות מקצועי לחברים רבים, עם זאת מרחיק את תהליך ההשתתפות של החברים, הלקוחות, מהשפעה על קבלת החלטות הנוגעות לכל אחד מאתנו. במיוחד עבור פנסיונרים וקשישים שלהם יש צורך בייחס מיוחד מן האחראיים על התחום הזה.

קבוצת המייסדים הולכת בדרך הטבע לעולמה, ומקבלת טיפול טוב ונאות על פי ערכים שניתוו עוד לפני ההפרטה.

סגנון חייהם וצרכיהם של בני הדור השני ההולך ומתבגר שונים. הם אינם "סקטור". זו קבוצה הולכת וגדלה המוחלשת כלכלית ובריאותית, שלא הספיקה לצבור לפנסיה כמו הבאים אחריה. קבוצה ששנים תרמה לקהילה ועדיין תורמת.

עם כל ההערכה, ההשקעה והמסירות של מנהלת הרווחה, חלק מקבוצת ה-400 שאינם נמצאים בביטוח הסעודי הקבוצתי, ואינם מקבלים תשובות במשך שנתיים, מוטרדים בקשר לעתידם הסעודי. גם אלה שבביטוח הסעודי מודאגים בקשר לעתידם.

האם לא הגיעה העת לחשיבה רצינית על איכות ומשמעות חייה של קבוצה זו?  

 זה שנים שלא נערך דיון ציבורי רציני בנושאים כמו: ניידות, טיפול בבית, שיקום, חד הוריות, אבלות, נווה נועם והרלוונטיות שלו כיום, נגישות לאנשים הספונים בביתם מסיבות שונות, שעות פנאי, סביום, ביטוח סיעודי, פנסיה ועוד. כל הנושאים הללו הם תחת הכותרת "רווחה".

מה היא בעצם רווחה?

לפי מילון ספיר:

"1) תנאי חיים נוחים של אדם קבוצה או ארגון, מצב כלכלי טוב כגון בריאות תקינה, נוחיות, יציבות, שגשוג וכ"ו.  2) הקלה ממצוקה, תחושת הקלה."

 אדם אחד ולו יהא זה המוכשר ביותר, אינו יכול להכיל, להקיף ולקדם כל כך הרבה נושאים לבדו.          

הנהלת הקהילה כנראה חושבת (כמו במדינה) שמתנדבים ללא תקציב והכרה ממסדית יכולים לעשות את העבודה שצריכה להיעשות ע"י מוסדות הקהילה.

אי הנחת מפעילות ועדת התכנון גרמה לכך שיערך דיון רציני בנושא תכנון עתידי של הקיבוץ, שבסופו הופקה חוברת עם צעדים לעתיד, ונבחרו שלושה אנשי ציבור כתוספת לועדת תכנון (דבר דומה נעשה גם בתחום החינוך). כך חשוב שיעשה גם בנושא הרווחה – דיון רציני והקמת מנהלת רווחה רחבה של אנשי ציבור שאינם מתחום זה, הכרחיים ויפה שעה אחת קודם!

"חברים יקרים! הקיבוץ רותח, המיילים מפוצצים, העלון עולה על גדותיו… מופצות לחלל האוויר יותר מדי הכפשות והאשמות אישיות שיהיה קשה לתקן את הנזק שלהן.

האמת? כבר קשה למצוא קו הגיוני ואחיד בטיעונים השונים.

בואו רק נחשוב על "היום שאחרי" ההצבעה – לא משנה איזו הכרעה תתקבל בקלפי, נצטרך עדיין לחיות כאן יחד, לשרת אחד את השני, לכבד, לשוחח ולהקשיב."

מהפייסבוק – אדם הישראלי

דב רשב"ם

אנטון אברמוב

"המסר שאותו חשוב לי להעביר לכל חברי הקיבוץ ובפרט לתושבים החדשים – מתנהלים בקיבוץ דיונים עקרוניים וחשובים ובהם נשמעות דעות שונות ומגוונות. אופיו ועתידו של הקיבוץ חשוב לכם? – תהיו מעורבים! גם אם אתם לא חברי הנהלה או חברי מועצה – הדיונים פתוחים וכולם מוזמנים. מועדי המועצות והנושאים לדיון מתפרסמים מראש (באתר, ב"בתוכנו" ועל גבי לוחות המודעות). ובאותה הנשימה – לאלו המעורבים ומשמיעים את דבריהם – צריך לקבל לכבד את התהליכים הדמוקרטיים, ולהבין שלא תמיד דעתכם מקובלת על רוב הציבור.

אני מבקשת לקרוא לכולכם – אנא, בואו נשמור על המקום הזה כמקום שנעים לחיות בו, מקום אשר מקבל ומתחשב בצרכיהן של האוכלוסיות השונות בו. זהו איזון מופלא אך עדין, ונדרשת מכולנו מידה רבה של אכפתיות וראיית האחר."

מ"בתוכנו" האינטרנטי – אילת שילה

"אי אפשר לדבר מחד על תרבות ויכוח ומאידך לשכוח אותה כשאנחנו כועסים. אני לא יודעת להיכנס לאתר וגם לא לפייסבוק אז המייל של גלעד ויוסי מאפשרים לי לכתוב כמה מילים על ויכוח. הילדים שלי ובצדק טוענים נגדי שקשה לי להתמודד עם כעסים. נוכח הרגישות הזאת והבעייתיות שהיא מציבה בפני אני מלמדת את עצמי להבין עד כמה ויכוחים יכולים להצמיח כשהם נעשים עם כבוד ורצון אמיתי להבין את השני. לדעתי אנחנו כחברה עוד לא הפנמנו את זה. אנחנו עוד ב"אוי ואבוי". בזמנו כתבתי על הדרך הקשה שעוד יש לנו לעשות כדי לקבל מאה וארבעים חברים חדשים ולבנות אתם חברה. בדיון האחרון מצאנו שיש ביננו אנשים שרוצים לשאול שאלות, שלא רוצים הכתבות מלמעלה שעוד לא התעייפו מלהיות תמימים ולחלום. הם מצאו אנשים שבנו להם חברה ועמדו יפה בתהליכים של שינוי ומפחדים מהזקנה ובנו בסיס מצוין לקבלת בניהם בקיבוץ ומרגישים שצריך להאמין בכוונותיהם ולכבד את צרכיהם. בעזרת רצון אמיתי ליצור שיח בין כולם, אנחנו חייבים להתמודד עם חוסר האמון, להתווכח עד שיעלה עשן לבן ולהחליט. העצומה, שהייתה בהתחלה קצת מבולבלת, הוכיחה לכולנו שצריך להביא לקלפי כל דיון ששייך לאיכות חיינו. לדעתי ההנהלה עשתה הכל כדי להתקרב לדעתם של החוששים ממרכז שירותים אבל זה לא אומר שלא צריך לתת לכולם להצביע. זה ממש מרגש שלכולם אכפת וצריך לעודד את זה. אם נשכיל להתווכח בלי הפחד שיקרה לנו משהו רע ונבטח גם בכוונותיו של השני נהיה באמת גדולים."

מהמיילים, מירה'לה זיו

"איתי גילה ואני ישבנו היום באסיפה כי הקיבוץ הזה הוא ביתנו. גדלנו פה ובנפשנו אנו חשים שאין שום מקום אחר בעולם שהוא בית בשבילנו מלבד גבעת חיים, וזאת גם אם לא נוכל להקים פה את ביתנו. ודווקא בגלל שאנחנו כל כך אוהבים את המקום הזה והוא כה יקר לנו הגענו לאסיפה ורצינו לשתף את הציבור במחשבותינו לגבי הפרויקט. כיצד יכול להיות שמשתיקים שניים מבני הקיבוץ שהמניע היחיד שלהם הוא אהבה ואכפתיות לקיבוץ ולציבור שחי בו?"

מ"בתוכנו" נעה לב-רון

"אין זאת זכותו של איש לאיים, להפחיד או למנוע מאיש לפעול לפי דעתו, מצפונו או מכלול האינטרסים שלו.

אם התוצאה של המחלוקת היא שיסתובבו אנשים מפוחדים בקיבוץ, שום מרפאה מקומית או כפרית ושום מבנה תעשייתי מושכר מניב תשואות אינו שווה זאת.

יש לשמור בכל משמר את תחושת הקבלה של השונה כפי שאומר הסלוגן של משרד החינוך, האחר זה אני."

                                                                     מ"בתוכנו" צביקה בן נוח

"מה קורה לי ולאחרים שאיננו משמיעים קולנו בערוצים המקובלים, ובמקום זאת זורקים לחלל האוויר בחדרי חדרים ובמסדרונות אמירות המבטאות את אי הנחת שלנו מדברים המתרחשים סביבנו ובתוכנו. מה זה אומר עלינו? האין הסימפטום הזה מעיד על מחלה הפושה בקרבנו? נראה לי לא בריא בעליל לחברה, שפרטיה יהיו חסרי תעוזה ואומץ לומר דברם בפומבי. איבדנו את הריבונות והזכאות שלנו להשמיע קולנו. מערכת שאיננה מעודדת תרבות דיון וחוסמת פלורליזם של דעות הינה מערכת חולה. אין פה ביקורת על הגופים הנבחרים, אלא, הפניית החיצים אלינו כציבור. כאשר הציבור הופך אדיש וחסר עניין בנעשה, עלול להיווצר מצב בו הרשות נהנית מחופש פעולה נרחב ולא מבוקר, המביא להתנהלות לא תקינה של המערכת. אסיים במשפט של "וולטר" שאעפ"י שהוא די קלישאתי, עדיין הוא הלב והמשמעות של כל שכתבתי לעיל: "אינני מסכים עם דבריך אך אגן בכל כוחי על זכותך להשמיעם".

מ"בתוכנו" האינטרנטי הגר גילה

"עכשיו לאחר שהתקבלה ההכרעה בקלפי הגיע הזמן לשלב ידיים וללוות את הפרויקט בכל השלבים הבאים.

גם בשלבים אלו נקראת ההנהלה לשיתוף ציבור, כפי שנהגה עד היום, והציבור נקרא לעקוב אחר הפרסומים להגיע לדיונים ולהביע את דעתו.

ברור מעל לכל ספק ששיטת המכתבים האנונימיים פשטה את הרגל מזמן ואינה אפקטיבית אלא משמשת אולי להוצאת קיטור של הכותב והרעלת בארות בקהילה.

אם נשים לרגע בצד את האירועים המכוערים והאמוציות הגבוהות התקיים בגח"א תהליך דמוקרטי שאפשר להתגאות בו. כמובן שאפשר וצריך לשפר נקודות אלו ואחרות בהמשך.
לכל מי שמציע לקיים דיון ציבורי בנושא הספציפי הזה, יש לי רעיון לנושא רחב יותר שבו כדאי להתמקד. לפני קבלת החברים משכונה א' קיימנו דיון במועצה ובהנהלה והחלטנו לשלב את החברים המצטרפים במוסדות הקיבוץ השונים. המשימה שלנו לא הושלמה, אינני יודע כמה חברים מהציבור הזה אכן חברים מהמניין במוסד כזה או אחר וכמה באים להביע דעה ולהיות שותפים.

מ"בתוכנו" האינטרנטי, אלדד ורדי

"בסוף השבוע שעבר, התקיימה הצבעה בקלפי.

ההצבעה ביטאה את ההחלטה הדמוקרטית של הציבור להמשיך בפרוייקט.

התהליך שעברנו בשבועיים האחרונים היה תהליך רגיש ודמוקרטי ולפעמים הטונים והביטויים היו חריפים – אך ברובו התנהל בצורה טובה ועניינית.

כבוד גדול לקהילה שלנו שידעה לקיים תהליך מורכב ולהתאחד לכלל החלטה.

נשמעו הרבה דברים בתקופה קצרה הזו, ואנחנו כהנהלה נקיים בדיקה וניתוח של האירועים על מנת לשפר וללמוד לקראת העתיד.

כעת על כולנו, המצדדים ומתנגדים, לאחד שורות ולהתאחד מאחורי ההחלטה, ולדאוג לכך שהפרויקט יקום בצורה הטובה והמהירה ביותר – לרווחת כלל הקהילה."

מכתב סיכום, שמוליק

"רציתי לברך את מארגני המפגש (שכונות חדשות) אתמול, ואת כל מי שבא להביע את דעתו (בעד וגם נגד). זה היה מפגן כוח אדיר של מעורבות ואכפתיות מצד הדור החדש בקיבוץ, ואם רק נוכל למנף את הפורום הזה כדי להשפיע על עוד מהלכים בקיבוץ, נצא כולנו נשכרים.

יותר מכל, אני חושב שהמפגש אתמול, שבו צפו שאלות קשות – לכאן ולכאן – הציג אמת אחת מטרידה שראוי שתקבל התייחסות. אמת זו היא חוסר האמון שקיים אצל חלק לא מבוטל מהציבור לגבי תהליך קבלת ההחלטות בקיבוץ והגופים הממסדיים: הנהלת הקיבוץ, ועדת תכנון, הנהלת בריאות ורווחה, מנהלות, וועדות שונות, וכן בעלי התפקידים העומדים בראשם. עצם העובדה שתהליך מרכז השרותים/מרפאה אזורית השאיר מספר כה רב של חברים עם כל כך הרבה סימני שאלה והתנגדות קולנית וייצרית שכמותה הקיבוץ לא ראה הרבה זמן, היא לכשעצמה אמורה לשמש כתמרור אזהרה אדום וגדול להנהלה ש"משהו כאן לא בסדר." בין אם ה"משהו" הזה הוא בתחום התהליך (שקיפות לא מספקת, הסברה לא אפקטיבית, דיון מזורז ולא מספיק), או בתחום המהות (פתרונות תחבורה לא מספקים, חוסר היתכנות כלכלית, אי בחינת חלופות וכו'), על ההנהלה להפיק את הלקחים הקשים.

אני באופן אישי לא מוטרד מה תהיינה תוצאות ההצבעה, ויותר חשוב לי מה יקרה "ביום שאחרי". לדעתי, הצלחת הערעור לא בהכרח מסמלת את קץ דרכה של התכנית. במקרה כזה, על ההנהלה לקבל את הדין, לתת מענה על הסוגיות שהועלו בשבועיים האחרונים, לבחון ברצינות את טענות המתנגדים, ולאחר תקופת חשיבה מוגבלת, להמשיך את תהליך התכנון בזהירות ובמהירות הראויים. אם, לעומת זאת, יש רוב להמשיך את התכנית, אסור להנהלה ולממסד לחשוב שרק בגלל שהערעור לא צלח, התנהלותם יכולה להמשיך כפי שהייתה עד עכשיו, ולהמשיך כאילו לא קרה כלום. הרי בעתיד יובאו שלבים נוספים בתכנית להחלטת הציבור, וראוי שלא נחזור על אותו "פסטיבל" בשנית."

מאחל הצלחה לכולם!

מהמיילים, אבידע לנדאו 

תודה לבלהה ועמרם על כך שאפשרו לי להתייחס בהרחבה לנושאים שנכללים במושג רווחה.

גם בסוף הראיון בעלון הקודם צוין שיש עוד מקום לפתח את הנושא המורכב הזה בעלונים הבאים. גם אחרי תגובה זו עוד לא הצלחנו לגעת בכל הנושאים הקשורים במושג "רווחה".

אני רוצה לפתוח בתיקון אמירה שגויה בתגובתם, ואחר כך אתייחס לשאר הנושאים.

"נראה שהדברים נחתכים בין מנהל הקהילה ובין מנהלת הרווחה" הינה אמירה מוטעית ואף מטעה.

הנושאים המגיעים לשולחני מטופלים בפורומים שונים הרלוונטיים לסוג הפניה והטיפול: עובדת סוציאלית, צוות המרפאה, מטפלים בתחנה, צוות הקשישים משאבי אנוש, ועוד אנשי מקצוע השייכים לסוג המקרה המטופל – ומעצם אופי הנושאים הם רגישים, אישיים לעיתים קרובות ומטופלים בצורה דיסקרטית.

במבנה האירגוני הקיים מנהל הקהילה הוא המנהל הישיר שלי, ואנו עובדים בשיתוף רב בעיקר בנושאי התקציב ונושאים חברתיים, ובהרבה מקרים אנו משתפים בהתייעצות ובטיפול "לב נוסף" או "לבבות נוספים" מבין חברי הקיבוץ.

התייחסות לנושאים שהועלו:

בנושא הביטחון הסיעודי – בצדק הנושא מטריד את כולנו אלה שיש להם ולא יהיה להם ואלה שלא היה להם ביטוח סיעודי חיצוני. ההחלטה של המפקח על הביטוחים הסיעודיים הקולקטיבים של מדינת ישראל שלא מאפשרת לחדש ביטוחים סיעודיים קולקטיבים רק מחזקת את הדאגה. ברור גם למנהלי הקהילה וגם לי כי אחד הפתרונות האפשריים יכול להגיע מהקרנות והכספים הנמצאים בידי קבוצת ה-400. השאלה איך לעשות את זה היא מאד לא פשוטה ואנחנו דנים על כך, הן בקרן המילואים החדשה, בהנהלה ובפורומים נוספים כדי לתת לנושא מענה. מצד שני חשוב לי להבהיר כי כל מי שנזקק לעזרה כספית בנושא הסיעוד (מהות הביטוח הסיעודי) מאז שעברנו להפרטה קיבל ומקבל תמיכה כספית ואחרת מתקציבי הרווחה והסיוע.

נושא זה גם מתחבר לנושא של נווה נועם. בחינת עתיד נווה נועם וצורת הפעלתו עומדת על הפרק. כדי להביא את הנושא לדיון ציבורי, ואולי אף להחלטות ציבוריות, בימים אלו אנו לומדים בעזרת ועדת הבריאות של התק"ם את כל ההשלכות של בית סיעודי כזה או אחר בקיבוצים, עם התייחסות לכל התחומים הקשורים למשרדי המדינה השייכים לתחום זה (בריאות רווחה ומינהל מקרקעי ישראל). חשוב לדעת כי לכל החלטה יש הן השלכות כלכליות והן השלכות חברתיות, ולכן ברור שהנושא יגיע בתקופה הקרובה לדיון.

אני גם בדעה שקבוצת הפנסיונרים הינה קבוצה הולכת וגדלה. כשעברנו להפרטה קבוצת הפנסיונרים הייתה אחרת ולא השכלנו כולנו לחשוב כי הקבוצה הבאה תהיה קבוצה של פנסיונרים צעירים, לומדים, מבלים, נוהגים וכו'. גם אני לומדת כמו כולם מה הם הצרכים החדשים, וחושבת כמו בלהה ועמרם שקבוצה זו צריכה לקבל התייחסות וחשיבה רצינית על איכות חייה. ביחד עם מנהל הקהילה ומנהלת משאבי אנוש אנחנו בוחנים בתקופה האחרונה את המתכונת לקיום שיח ופעולה משותפים עם הפנסיונרים. אני מקווה כי אייל ואילת יוכלו להציג בשבועות הקרובים את התוכנית בפני הציבור.

מתוך הבנה כי טובה ואני לא יכולות להקיף את כל נושאי הרווחה בשנה האחרונה הצטרפו אלי ואל טובה מספר חברים לחשיבה ועשיה בעיקר בנושא הפנסיונרים.

בשנה האחרונה התכנס פעמיים צוות גדול של חברים (חברות) שהציף ושוחח על צרכי הרווחה בקיבוץ. מתוך מפגשים אלו פעלנו בשלשה תחומים:

1. פאתי ונירה פארן לקחו על עצמן בעזרת חברים נוספים להעשיר ולהרחיב את פעילות שעות הפנאי במתקנים העומדים לרשות הרווחה במינימום עלויות. בימים הקרובים יופץ שאלון בקרב בני ה-60+ על רצונות וצרכים.
2. נעה לוי, מירהל'ה זיו ולביאה עזרו לנו במיפוי החברים בעלי הצרכים השונים שרובם הועלו בכתבה (ניידות, טיפול בבית בודדים ועוד…). נמשיך ונעסוק בנושא זה ונחשוב איך להקיף בטיפול את כל אלה שזקוקים לכך.
3. אבלות – לאחרונה הוקם בעידוד ואישור הנהלת הקהילה צוות חברתי בראשותה של סמדר זעירא. צוות זה בא לענות על הנושאים הנלווים לדברים הטכניים הקשורים באבל ושכול.

 בגישה שלי ישנם הרבה נושאים בתחום הבריאות והרווחה שאינם יכולים להגיע לדיון ציבורי, וכן יכולים להיות מטופלים בצוותי חשיבה רחבים יותר, ואכן אלו נעשים ויעשו בעזרת חברים מהציבור בעלי עין, אוזן והרבה לב.

לגבי השאלה "מה יעשו חברים לא נגישים לרכזת הרווחה?"

שאלה רלוונטית לחלק גדול מנותני השירות בקיבוץ…

מערכת הרווחה הינה מערכת משופעת בחברים: צוות המרפאה, הקשישים, והעובדת הסוציאלית (מהמועצה) וכל פניה לאחד מגורמים אלו נענית במלוא הרצינות, ואני מקבלת פניה לכל גורם אחר בברכה. מצד שני אמשיך להיות זמינה ומזמינה לכל החברים במלוא ההתכוונות ומכל הלב.

חשוב לי להבהיר כי ישנם שני נושאים שלמרות היותם נושקים לתחום הרווחה אינם בסמכותי: גובה הפנסיה שהוחלט עליה בגבעת חיים איחוד – מטופל על ידי ו. פנסיה, ותהליך והחלטות לגבי היציאה לפנסיה – מטופל על ידי מש"א ומנהלי המגזרים.

 נושא התקציב – תקציבי הרווחה והסיוע עם ההפרטה קטנו בהרבה. חלקם עברו לחברים, וחלקם הושארו בידי המערכת למימון: סיוע סוציאלי ובריאותי לנכים וחולים כרוניים, בנים תלויים בחבר, השלמות לפנסיה לחברים שאין ביכולתם לצבור מסיבות בריאותיות, חולים במצבים אקוטיים, רשת ביטחון, טיפולי בריאות הנפש, ועוד נושאים שהחלטנו עליהם ביחד כולנו ביום השינוי.

לסיכום: בהשוואה לוועדת תכנון העיסוק בבריאות ורווחה בחלקו הגדול הינו מאד רגיש. אנשים אינם מדרכות ושדרות ירוקות אך מצד שני בדומה לוועדת תכנון, אני מקבלת על עצמי בשיתוף הנהלת הקהילה את הרעיון והביצוע למסד מנהלת רווחה רחבה.

אני מבטיחה להמשיך לפעול על פי הגדרת מילון ספיר "למען תנאי חיים נוחים… ולהקלה ממצוקה…" בעזרת צוות הרווחה הרחב והמסור.

 ואסיים בברכה חשובה: הרבה בריאות לכולנו! 

אמיתי, שחר (דייג) ודניאל וילק