כמי שמתנדב לצד אחרים מהקיבוץ ומהסביבה בסיוע לתלמידי "משגב", אני פוגש תלמידי כיתות ה'-ו', המגיעים לשלב זה ללא ידע בסיסי בחומר ובלימוד אפקטיבי. יש ביניהם כאלה האומרים "אני לא טובה באנגלית / בחשבון" מתוך מה שנראה כאיבוד תקווה ו/ או אמון בעצמם וביכולותיהם. חלקם מפריעים בכיתה ואחדים מוצאים את עצמם איתנו, בעזרה במסגרת בית-הספר, למשך כשעה בשבוע. 

העזרה שאנו מגישים (רובנו ללא רקע בהוראה) חשובה כסיוע "אחד על אחד" להתקדמות בחומר ולעמידה במידה מוגבלת בדרישות בית-הספר. זה מעין כיבוי שרפות המאפשר להם להרים קצת את הראש "מעל המים" ללא עלות נוספת להורים אך לא מעבר. מה שנדרש הוא טיפוח מקצועי של היכולת הלימודית, שיאפשר לתלמידים לקבל הרגלי למידה שיסייעו להם להתמודד עם החומר הלימודי (ולא רק איתו) באופן עצמאי, תוך טיפוח הבטחון והאמון של הילדה או הילד ביכולת הלמידה האישית שלהם. ברור שהדבר לא מתאפשר במסגרת כיתות ובהן 30 תלמידים ויותר, עם יכולות ומגבלות מגוונות, שגם המורה הטובה ביותר לא תוכל לתת לכל אחד מהם את יכולת הלמידה הייחודית.

כאן נכנסת לתמונה שירי הורוביץ. היא נשואה לאמנון ואמא לתום (14) עמית (11) ואריאל (8). היא גדלה בכוכב יאיר והחלה בתפקידי משאבי אנוש. "עבדתי במשך שמונה שנים בתפקיד ניהולי ב'ניו-פארם' (כיום רשת Be) ובמהלך התקופה הזו שמעתי לא מעט מאחותי המורה על עבודתה עם תלמידים. אבל רק כשנולד תום, בני הבכור, השתנה אצלי משהו פתאום. הדברים שסיפרה החלו לדבר אליי באמת. ההבנה שיש ביכולתה להשפיע על נפשות צעירות, להעצים ילדים, לעזור להם להאמין בעצמם – זה מה שתפס אותי". 

לאחר התלבטויות היא החלה בלימודי הסבה להוראה, במקביל לעבודה בניו פארם ולאחר שני תארים במדעי ההתנהגות ומנהל עסקים. "את ההתנסות בהוראה עשיתי ב'משגב', למרות שמהרגע הראשון היה ברור לי שלא אעבוד שם בטווח הארוך מכיוון לא ראיתי לנכון ללמד במקום בו לומדים ילדיי. בהמשך עברתי ללמד בביה"ס 'יובלים' בגח"מ שם שימשתי מחנכת במשך שבע שנים ומורה מקצועית לחשבון ושפה. ריכזתי את מערכת התקשוב, ריכזתי שכבות, לקחתי חלק בפרוייקטים שונים בביה"ס ונהניתי מאוד מהעבודה עם כיתות גדולות ומאתגרות". 

אבל לצד כל אלו, החל תסכול הולך וגובר – לא הייתה לה יד חופשית ללמד ולחנך בדרך בה האמינה. 30 ילדים ויותר בכיתה לא ניתן ללמד כל אחד לפי היכולות, הצרכים והמגבלות הייחודיים שלו. "ניסיתי. התעקשתי. אבל מצאתי את עצמי מתמודדת עם מגבלות מערכתיות שלא אפשרו לי להגשים את החזון החינוכי שלי והרגשתי שאני נטועה במקום עם תקרת זכוכית".

בשלב זה היא הבינה שתקים מקום משלה. "מקום בו אוכל ללמד אחרת, בדרך שלי, שאוכל להעצים ילדים, לאפשר להם להאמין בעצמם ולבנות סביבת למידה מותאמת, רגישה ומכילה. ידעתי שיש לי את היכולות – ולכן קיבלתי החלטה אמיצה: עזבתי את 'יובלים' והתחלתי ללמד באופן פרטי. בהתחלה לימדתי בבית, קבוצות לימוד במקומות שונים בקיבוץ ולבסוף הקמתי את המקום בו אנו יושבים: קליניקה חינוכית במתחם יד 2".

מלבד העבודה החינוכית, היא גם מעצבת ומפתחת עזרי הוראה הנמכרים בהצלחה רבה להורים, מורים וילדים, מעבירה הדרכות והשתלמויות למורים והיום גם בעלת תואר שני נוסף בחינוך מיוחד. אני שואל מה הבעיה עם בתי-הספר שלנו? ומתברר שיש לא מעט. "ראשית, שיטת הוראה אחת אינה יכולה להתאים ל-30 ילדים ויותר באותה כיתה. כל תלמיד הוא עולם ומלואו עם קצב למידה שונה, סגנון חשיבה ייחודי ורקע רגשי המשפיע על למידתו. בביה"ס קשה להגיע לכל אחד ולטפל במקור של הקושי, כשפעמים רבות מדובר בחסם רגשי, ולא בקושי קוגניטיבי אורגני".

ילדים מגיעים אליה וכשמתאימים להם את הדרך והקצב ובונים סביבה חיובית, הם מגלים שהם מסוגלים, הבטחון עולה והלמידה הופכת למהנה. "אני עושה עניין מכל הצלחה קטנה והופכת אותה לחגיגה", היא מחייכת. "אני מסבירה להורים ולילדים שהציונים הם לא המדד המרכזי בעיניי, אלא הקצב האישי של הילד, התקדמותו ועקומת הלמידה. כל תלמיד מתחיל במקום אחר ותפקידי לעזור לו להתקדם ביחס לעצמו, לא ביחס לאחרים".

מה לגבי השימוש בריטלין? "אני לא נגד ריטלין – להיפך, יש ילדים שזה עושה להם פלאים. אבל לפני שפונים לתרופות, כדאי לנסות אסטרטגיות למידה, התאמות רגשיות ודרכי הוראה אחרות. לפעמים זה מספיק כדי לחולל שינוי ואם מחליטים על טיפול תרופתי, חשוב שיעשה כחלק מתהליך כולל בליווי אישי ומקצועי".

מה המקום של ההורים? "הורה לא צריך ללמד את הילד שלו. גם אני, למרות שאני מכירה את הילדים שלי הכי טוב, בוחרת לשלוח אותם ללמוד עם מישהי אחרת שאני סומכת עליה. כשמערבבים הורות והוראה נוצר מתח הפוגע בלמידה וגם בקשר. לא פעם אני מתייסרת בשאלה איך זה שאני מלמדת כל כך הרבה ילדים בקיבוץ ואת שלי לא? אבל בתוכי אני יודעת שהלמידה אפקטיבית יותר מחוץ למערכת היחסים ההורית".

היא מאמינה שכל ילד יכול להצליח במתמטיקה, אנגלית או שפה. הכל נעוץ בהתאמת הדרך, הקצב ואופן הלמידה לצרכים האמיתיים של הילד.  "הגיעה אליי תלמידה בכיתה ו' והודיעה שהיא גרועה במתמטיקה, נכשלת כל הזמן והשלימה עם זה. אמרתי לה: 'יכול להיות שפשוט עוד לא למדת את זה בדרך שנכונה לך. בואי נבדוק יחד'. עבדנו בקצב מתאים לה, בלי לחץ ובחיזוק הבטחון. אט אט הציונים עלו והיא התחילה לראות תוצאות. בכיתה ז' קיבלה מעל 90 במבחני המתמטיקה והיום, בכיתה ח', היא במגמת מצטיינים. הכל התחיל מזה שמישהו האמין שהיא יכולה, גם כשהיא לא האמינה בעצמה. הקסם הזה, כשהם מגיעים אליי שפופים ולאט לאט מזדקפים ומפגינים ידע ובטחון, שלא היו להם קודם, זה אחד הסיפוקים הכי גדולים שיש לה כמורה".

לאחרונה היא צירפה מורות מעולות הפועלות בגישתה. "כדי להרחיב את הפעילות הקבוצתית, פתחנו חוגים שנתיים. יש יתרונות רבים ללמידה בקבוצה: יש יותר משחק, יותר תנועה ויותר כיף, וייב אחר המזמין למידה טבעית ונעימה. הדינמיקה בין הילדים מייצרת הזדמנויות ללמידה אותנטית ומעמיקה יותר".

היא גם לא מפחדת ממסכים. "יש דרכים רבות לשלב טכנולוגיה בלמידה וחשוב לאפשר לילדים להשתמש בכלים שהם כבר מכירים. בחוגים שלי אנחנו לומדים גם דרך משחקים בטלפון, מה שמאפשר לי לעקוב בזמן אמת אחרי התקדמות כל ילד. אבל למידה לא יכולה להתבסס רק על טכנולוגיה או חוברות, היא צריכה להיות רב-חושית: תנועה, משחק, דמיון וקצב. כשלומדים בדרכים מגוונות, הלמידה הופכת עמוקה ומהנה יותר וזה בדיוק מה שהילדים של היום צריכים".

כפי שכולכם יודעים יש לנו בקיבוץ עובדים ומנהלים מהמגזר הערבי בתחומים מגוונים, החל מהייתם בנוי, המשך במהאר בפיתוח שכונה ג' ומהאר בבנייה, העובדת סאחר וראלב בענף המזון, עובדות בחינוך הגיל הרך, סגנית מנהלת ביה"ס משגב וכמובן ד"ר ג'מאל והרוקחות המקצועיות והאהודות במרפאת "לב-הפרדס", עובדות "נוה-נועם", האני ועובדי המוסכים ובוודאי אחרות ואחרים שאינני מכיר. בתקופה בה המתח הבטחוני מאתגר, מעניין איך נראים ונשמעים שכנינו הערביים.

החלטתי לכתוב כאן על וורוד אל-קאדי (48) מהמטפלות הוותיקות אצלנו העובדת כבר שבע שנים בבית-התינוקות וטיפלה במסירות, מקצועיות ורגישות בעשרות תינוקות שגדלו כאן.

במקור היא מברטעה ולאחר נישואיה עברה לבאקה, עירו של בעלה העובד כנהג בחברת "קווים". בנם (19) עובד "נטפים" במגל ומתעתד ללמוד הנדסת חשמל. היא מגיעה ממשפחת כבהא, שהיא חמולה גדולה בברטעה והיא אחת מ-10 אחיות ואחים, כולם בעלי מקצועות עם הכשרות בתחומים מגוונים, המהווים משפחה תומכת שלדבריה מאופיינת בעזרה הדדית מאז ומתמיד

היא הגיעה לכאן עם נסיון עשיר בעבודה, לא רק בטיפול בילדי גנים ברטעה ובאקה-אל-גרביה אלא גם בניהול חנות טקסטיל משפחתית, תפקיד עליו ויתרה לאחר פטירת אחיה שניהל את החנות לפניה. שאלתי אותה על בחירתה כאישה מוסלמית דתיה, לעבוד בטיפול בילדים בגן יהודי ועוד בקיבוץ.

"רציתי להתרחק קצת מהישוב לאחר הטראומה של מות אחי וראיתי פרסום שבגח"א מחפשים עובדות לחינוך הגיל-הרך. באותה תקופה הגנים בבאקה כבר היו מאוישים לכן באתי לראיון ואנטה הציעה לי להתחיל לעבוד למחרת. המשפחה שלי הייתה סקפטית מאוד, אז אמרתי שזו תקופת נסיון ואז נראה. התקבלתי כאן יפה ע"י הורי התינוקות וע"י אנטה ויעל. לפני שנים רבות כבר למדתי חינוך במגזר הערבי בלימודים על-תיכוניים בבאקה וכעת, לאחר שאני עובדת פה כבר כמה שנים ובהשראת אנטה, נרשמתי ללימודי חינוך וטיפול בפעוטות בשלוחת מכללת תל-חי בחיפה".

בנוסף לרקע התרבותי והלאומי השונה, הרי שעבודה עם ילדים וצוות יהודי עלולה להיות מושפעת בקטע של התקשורת הבינאישית. אז איך היא עושה את זה? כבר בתחילת השיחה נוכחתי שהעברית של וורוד שוטפת ועשירה.

"למרות הפערים המנטאליים, אין לי בעיה בתקשורת עם הילדים וההורים", היא מספרת. "אנחנו מבינות ומכילות וגיליתי שחיוך פותר קטעים של פערי תקשורת. אמנם יש לי ילד אחד בלבד בבית אבל אני מרגישה כאילו הילדים בהם אני מטפלת הם גם הילדים שלי. בתחילת העבודה היו מטפלות מהסביבה שהתקשו לקבל אותי, אבל אחת מהן היא חברתי הכי טובה כיום. אני עובדת בתקופת צום הרמדאן ומסתדרת עם זה כבר שנים למרות הקשיים".

יש אמנם שוני בין העבודה החינוכית במגזר הערבי ובקיבוץ, אך יש גם נקודות דומות. "מבחינות מסויימות – יש דמיון בין האופן בו גדלתי בכפר לבין האופן בו ילדים גדלים כאן, בקיבוץ". היא מחמיאה על היחס של ההורים, הילדים והצוות החינוכי בגבעת-חיים איחוד. "אני מרגישה שכאן זה הבית השני שלי".

לבסוף, שאלתי את וורוד על תחושותיה כעובדת ערביה בגן יהודי בתקופה של מתיחות בטחונית ומלחמה. "התחושה מורכבת מאוד כבר קרוב לשנתיים, אך כך היה גם בסבבי מלחמות בעבר. בדרכי לעבודה בתחילת המלחמה, לא הכירו אותי בשער וביקשו אישורים באופן שלא היה לי פשוט אך הבנתי זאת וקיבלתי זאת כמי שמבינה היטב את המציאות המורכבת".

יש להניח שוורוד לא הייתה נשארת כאן שבע שנים אם לא הייתה שביעות-רצון הדדית וכך הבנתי גם מאנטה, מנהלת הגיל הרך.

יערה הישראלי הכירה את וורוד דרך ילדיה בבית-התינוקות. "פגשתי לראשונה את וורוד במהלך הקליטה של לוטם בבית-התינוקות בנובמבר 2024. כבר מהיום הראשון נותנת וורוד תחושה של בית, יחס אישי, חום והמון אהבה לקטנטנים. היא מכירה בדיוק מה כל ילד אוהב לאכול, במה מעדיף לשחק, מה משמח אותם ומתי הם לא בשיאם (עם אתגר המחלות של השנה הראשונה). כייף גדול והרבה נחת לפגוש את וורוד בתחילת היום או בסופו, ולשמוע במקצועיות ובאהבה איך עבר היום ותמיד עם חיבוק לקטני. זו הזדמנות להגיד תודה לוורוד, אורית, אנטה ולכל צוות הגל הרך".

בימים כאלה, על רקע 7 באוקטובר והמלחמה הנוראית בעזה, מאותגרים יחסי ערבים – יהודים במישורים רבים אך כמו במובנים אחרים של "הבועה הקיבוצית", התברכנו כאן במערכות יחסי עבודה וחברה מוצלחים מכל הבחינות בינינו ובין העובדים ונותני השירות הערביים כאן. בואו נקווה שכך גם יימשך.

אתחיל מהסוף. תעסוקה היא העוגן שלי, עשייה היא השפיות שלי כי תעסוקה היא לא רק פרנסה, היא זהות, היא סיבה לקום בבוקר, היא הדרך שלי להגשים את עצמי ולהאמין שיהיה פה טוב. את האמת הזו אני מחזיקה מעל 13 שנים, זו התאוריה מאחורי המודלים, זה הרציונל שעומד מאחורי הארגון בו אני עובדת, אבל זו לא סיסמה, זה היומיום שלי.

אודי הקוקר-ספניאל הגיע ב-6 באוקטובר, ירון יצא ב-7 באוקטובר ונשארנו לבד פה בקיבוץ, המומים ומפוחדים, בנסיון לעבור את הימים בשפיות ובחתיכה אחת עם קקי ופיפי של גור בן שלושה חודשים.

ביום בו התקשרה אלי נירה המנכ"לית ואמרה לי לקחת את האנשים הטובים ביותר, להקים יחידת גרילה בשם "צוות טקילה" ולעשות מה שצריך, קרו שני דברים: עשיתי גוגל וגיליתי שיש דבר כזה "צוות טקילה" ונירה הצילה אותי.

אני טובה בליצור יש מאין ואני טובה בלתכנן ולהוציא לפועל. כל יצירה היא אירוע שצריך להקים, אני מציירת לי תמונה בראש, זה קל.

לא קל לי להיות עם שני ילדים בבית ולא קל לי להיות לבד. ירון עושה הכל ואני בעיקר עובדת, מתכללת ומבשלת בשישי שבת. אלו היו ימים בלתי נסבלים אבל נירה נתנה לי משימה ואני מסתערת: תוך שעתיים יש סקיצה בראש, תוך יומיים צוות וב-21 בנובמבר 2023 אנחנו במלונות בירושלים ופוגשים מפונים מהצפון. 

פגשתי אנשים שנתלשו מביתם, מסתובבים עם פיג'מה בבית מלון, עוברים מהחדר לחדר אוכל ובחזרה ובדרך יוצאים למכולת לקנות סיגריות עם הפיג'מה.

הסיפור של העשייה שלנו בימי מלחמה הוא עקרון הרציפות התעסוקתית – סיבה לקום בבוקר, להיות בעשיה, בבחירה, להרגיש באונים ובשליטה, לצאת מהפיג'מה, להיות בתנועה, ללמוד, לשכלל מיומנויות, אולי להניע את העסק מחדש במקום אחר, אולי ללכת ולמצוא עבודה, רק להיות בתנועה.

דמיינו את עצמכם נמצאים חודש בחדר במלון בעיר רחוקה מהבית, תחשבו מה זה להיות 17 חודשים במפונות מתמשכת ומה ההשלכות שלה?

דצמבר 2023 וירון נכנס לעזה. ניתק הקשר ואני מחפשת לברוח, עובדת בלי סוף מזום לזום, מתורמת לשותף, כותבת תכניות, מגייסת כספים. בפברואר אנחנו נכנסים ללוות את תושבי ניר יצחק בחבל איילות, באפריל את תושבי כפר עזה בשפיים ובשלב הזה גייסנו מעל ארבעה מיליון ש"ח ואנחנו מלווים את תושבי הצפון במרחבי הפינוי מטבריה ועד אילת.

ירון משתחרר אחרי 117 ימי מילואים ואנחנו מתחילים בשיקום. ברגעים שעצרתי ושאלתי את עצמי מה עזר לי לעבור את התקופה הזו, ידעתי לומר שזה העוגן שנירה שלחה לי: היא נתנה לי משימה והאמינה בי, שלחה לי חבל הצלה שהכריח אותי להיות בעשייה בימי מלחמה, לבנות תכניות חוסן תעסוקתי למפונים, לקהילות שנפגעו, למשפחות השכולות ולשורדי המסיבות.

בין סבב ראשון לסבב שני מתחילים לעכל, לטפל, לעבד, להתמודד ואני מבינה שההצלחה שלי הייתה בהישרדות שלי. לא היה פנאי לשאול, להתלבט, הסתערתי, טרפתי, לא דרכתי על ביצים, הבאתי את הלב שלי ואת הכאב שלי לצלחת, לפגישה, לזום, באותנטיות עם בטחון והרבה תקווה וזה עבד. מתארגנים לעוד סבב ובין לבין מגבירים. אני מסתובבת בכל הארץ, עוברת מקהילה למרחב פינוי, מהפגנה להפגנה ואז נכנסים ללבנון. את חושבת שהכנת את עצמך, למדת, התרגלת והגוף מסרב לקבל ונדרך. אני כועסת ומתעלת את כל הכוחות לעבודה: בונה תכנית למשרתי מילואים. מגייסת מאות אלפי שקלים והעשייה היא זו שמצילה אותי, אני מתישה את עצמי עד שקורסת בלילה, עוד יום ועוד יום עד שירון חוזר.

במרץ המדינה מחזירה את תושבי הצפון, מתחילה שגרה משפחתית, חוזרים לשיקום והעננה של הסבב השלישי מכתיבה את החיים ואת התכניות כשאני כמובן בורחת לעבודה.

3 ביולי, 2025 "לילה לבן" בקיבוץ ודיווח ערבי בחדשות: "חמאס מסר תשובה חיובית". הייתי היום בעוטף, עברתי מאזור צבאי סגור אחד לשני, מהחץ השחור לנחל עוז ולחממות של נתיב העשרה, פגשתי מעסיקים בחבל תקומה, ישבתי בשטח, באבק בלתי נגמר של כלים שנכנסים ויוצאים מעזה, ההפצצות לא מפסיקות, אני קופצת.

בדצמבר 2023 לא ראיתי כזו כמות של כוחות כמו היום, כמויות של כלים, חיילים שאמא שלהם לא ישנה בלילה והרים, הרים של אבק מלחמה בריח אבק שריפה. שני קילומטרים משם שקט, חיים ללא מלחמה ויש שגרה, פקקים, לחץ יום חמישי טיפוסי לחזור הביתה.

אני יושבת מול תושבים מהעוטף, בעלי עסקים שפשוט רוצים לחיות, להתקיים, לקום בבוקר לעשייה, אבל 636 ימים אחרי, קשה לקום בבוקר ולהניע את עצמך, לצאת לחממה ולעבוד. 636 ימים של חיים בהמתנה, באבל, בהישרדות, אמירות כמו: "אני לא רואה את האור", "פעם הייתה התגייסות, היום פועלים על אדים של דלק", "אין יכולת להכיל יותר" ושחיקת האמפתיה.

אלו הכוחות המניעים אותי לצאת עוד יום מהבית, להיות חמש שעות בפקקים, לכתוב עד 23:30 בלילה תכניות והצעות לתורמים, כי אני יודעת שתעסוקה היא סיבה לקום בבוקר ולהיות בתנועה. תעסוקה היא זהות, משמעות, תעסוקה מבנה מחדש מבנים שהתפרקו, היא עוגן, היא הצילה אותי בימי מלחמה והיא תהיה שם בשבילי בסבב הבא עלינו בחגים. השבוע עצרתי להרים שלוש כוסיות לכבוד שלוש תוכניות שזכינו לקבל: תכנית גדולה למשרתי מילואים ובנות זוג, תכנית למעגל השני והשלישי לנרצחי ה-7 באוקטובר, משפחות השבים והחטופים ותכנית גדולה לעסקים קטנים בצפון.

הלילה "לילה לבן" בקיבוץ, ירון עם הילדים בבריכה או בא"ש לילה ואני מתפללת שבזמן שהעלון יצא – ישובו אלינו כולם הביתה ונוכל להתחיל בשיקום האמיתי.

ולמה צניעות? כי באמת ובתמים אנחנו לא יודעים כלום ויפה השעה שנהיה בענווה כשאנחנו פוגשים את האנשים וכאבי היומיום שלהם. בזמן הזה למדתי שלעולם לא אדע או אבין מי יושב מולי ומה הוא עבר ולצד היררכיית השכול, האבל והטראומה יש מרחב חדש בו אנו צריכים ללמוד לחיות בהכרה, בעדות, בנוכחות, לתת למה שיש להיות ותמיד, בכל מצב, להחזיק את התקווה גם אם לא לנו, אז לזה שהפקיד בידינו את היכולת להראות את האור בקצה המנהרה.

עמותת ״אנפה״ הוקמה בשנה האחרונה פה בגבעת חיים איחוד והפעילות הולכת וצוברת תנופה. לאחרונה נפתח במסגרת העמותה קורס מנטורים / מלווים המורכב מוותיקי מלחמות יום הכיפורים ולבנון הראשונה. בוגרי הקורס ילוו את נפגעי הגוף והנפש של מלחמת "חרבות ברזל".

הזמנתי את עצמי לביתם הנעים תמיד של עינת גורה ודני הרמן, מייסדי העמותה ומוביליה, כדי לשמוע על ההתקדמות.

"סיימנו עד כה שישה מפגשים בקורס שזו מחצית הדרך", הם מספרים. "המשתתפים הם כולם מעל גיל 65, חקלאים, קצינים בכירים במיל' ומנהלים הבאים מכל חלקי הארץ, המשובים לאחר כל פעילות גבוהים מאוד והמשתתפים מציינים את רמת הקבוצה והמרצים".

כאמור, המשתתפים בקורס הם לוחמים ותיקים של 73/82 אשר ילוו לוחמים צעירים מהמלחמה הנוכחית. "מי שמלווים אותו לא בהכרח חייב להיות פגוע, הליווי יכול להיות בענייני תעסוקה, לימודים או בעיות שעולות בחיים", מתאר דני. הקורס מתקיים פעם בשבוע, ארבע שעות אקדמיות בכל יום שכזה. לאחר סיומו אמורים המלווה והחניך להיפגש פעם בשבועיים בערך ולתכנן את המטרות אליהן רוצים להגיע.

אני שואל איך מוצאים את מי שזקוק לליווי ועינת אומרת שזו שאלה טובה. "זה לא פשוט. יש לנו קשר עם עמותות צבאיות, יש גם קשרים נוספים ויש מפה לאוזן. הקושי הוא בעיקר בהתנעת התהליך והבאת המשתתפים הראשונים".

הם מספרים כי המשתתפים בקורס המנטורים באים כי הם מרגישים שצריך לעשות משהו. "מדובר באנשים שרובם ככולם מתנדבים בארגונים כמו 'אחים לנשק', בעוטף עזה והם בעלי דחף עז לתת, לתרום ויש להם צורך ורצון לעשות משהו".

לא רק זה – "המשתתפים משלמים על הקורס. יש לנו מימון אבל הוא נמוך ומבוסס על תרומות. לכן אנו מתמקדים במספר פעולות ראשוניות, המבוססות בעיקר על התנדבות והוצאות מינימליות, כשעיקר ההוצאות עד כה היו על שיפוץ המקום שלנו. שיפוץ שנע בסביבות 100,000 ₪ מתרומות ומאנשים שתרמו מזמנם. התוצאה היא מקום צנוע וחם הנותן מענה לפעילות כמו טיולי הפצועים, ליווי נשות מילואימניקים ואחזקה שוטפת".

עינת מסתכלת קדימה. "יש לי תחושה פנימית שתוך שנה-שנתיים יתנפץ פה צונאמי של צרכים טיפוליים הנובעים מהמלחמה הארוכה ואנו חשים בעליית הצורך בטיפול נפשי ולא רק אצל פצועים פיזית. במהלך השנה האחרונה אנו בתהליך קבלת הכרה על ידי משרד הבטחון, מה שיאפשר הרחבת הפעילות ומימון. הכוונה ליצור מקום פעיל ארבעה ימים בשבוע, מקום חם ומכיל, שיגיעו לכאן אנשים שיפגשו אנשי מקצוע ויקבלו כלים לחיים טובים יותר במגוון תחומים".

במלחמה המתמשכת כבר בואכה שנתיים, יציבות היא מושג חמקמק. "יש אנשים שחוזרים מחודשיים מילואים ומייד מקבלים צו נוסף, כך שמצטברים להם מאות ימי מילואים. במצב כזה, קשה מאוד לשמור על יציבות במשפחה, בעבודה ובכלל. הכל הופך למצב מתמשך של ארעיות ונוצרים כעסים, תסכולים ומצוקות. לכן, אנו פועלים כדי ליצור מצב של מניעת פוסט-טראומה".

דני מספר על עוד פרוייקט מעניין במסגרת העמותה. ״המצב יצר קשיים בתחום התעסוקה, אנשים איבדו עניין או את מקום העבודה כך שנוצר צורך לתת מענה. אנו מקיימים מגעים עם חברה שקיבלה זיכיון של משרד הבטחון להכשרות בתחום הסייבר. מטרתנו לאפשר לאנשים לקבל הכשרות בתחום וגם ליצור מעטפת רגשית מעמותת 'אנפה'. בסיום ההכשרה תהיה השמה למקום עבודה, שתשפר גם את מצבם הכלכלי בצורה משמעותית״.

"הריפוי לא יגיע מהממסד", אומרת עינת נחרצות. "לקהילה יש תפקיד חשוב".

ב-3 ביולי יתקיים ערב פתוח לקיבוץ ב״בית אנפה". אנשי העמותה יציגו את פעילותה ואת צרכיה, כך שכולנו נוכל להתרשם מהמטרה החשובה למענה הם פועלים. בין השאר, הם ישמחו מאוד על כל תרומה שתתקבל בערב זה או אחריו. צפו לעדכונים.

יוליה בקליניק הגיעה לישראל ב-1995 במסגרת "בית ראשון במולדת" עם בן-זוגה ועם אולג, בנם, מכיוון שהיה חשוב להם לעלות ארצה ולא לחיות כמהגרים בארצות המערב.

כוונתה הייתה להגיע לגליל, לדגניה ב', אך דברים לא הסתייעו והם מצאו עצמם בגבעת-חיים מאוחד, שם הם למדו באולפן והיה נחמד מאוד, כפי שהיא זוכרת. היא רצתה לעבוד בגן, מאחר ולמדה ועבדה בהוראה לכיתות יסוד במוסקבה, אך העברית שלה הייתה מוגבלת באותם ימים למרות שנת הכנה שעשו ברוסיה לקראת העלייה. 

"שמחתי להשתלב במערכת חינוך הגיל-הרך בגח"מ, עם ילדים בגיל שנה-שנתיים ובעצם למדתי עברית יחד איתם. היה כייף להכיר ולעבוד בפעוטון שם והמשכתי כשנתיים אך כשנולד יונתן, בננו הצעיר, עברנו לחוגלה שם פתחתי משפחתון עבור בני וילדים אחרים, כמסגרת שהתאימה מעשית וכלכלית. לא התאים לי להעבירו לפעוטון בגיל כל-כך צעיר", היא אומרת ומספרת שברוסיה נהוג כיום להעביר ילדים לגנים צעירים רק בגיל שלוש. 

היא לקחה על עצמה גם אומנה של ילד/נער מפנימית טוקאייר בבחן, מה שהפך לחוויה מעניינת וטובה למשפחה, עם תוספת להכנסה. לאחר מכן עברה לאליכין, בת-חפר, חיבת-ציון ולבסוף "נחתה" כאן אצלנו בגבעת-חיים איחוד. היא שמעה מחברות על משרה בחינוך הגיל הרך כאן, אך התלבטה בקשר לבנה הצעיר, מתוך דאגה "איך תשאיר אותו לבד?". אמה עזרת לה איתו באותה תקופה. 

עכשיו היא מסיימת כ-19 שנים של עבודה בגיל הרך אצלנו, בהן טיפלה ע"פ חישובנו ביותר מ-270 ילדים, שחלקם כבר סיימו שירות צבאי, אך רובם צעירים יותר.

בהתחלה עבדה עם ענת סלייבי, כמטפלת לילדים בגיל 4-5 . היא מחמיאה לענת, ממנה למדה הרבה על חינוך ושיתוף פעולה עם ההורים והצוות. היא המשיכה לעבודה בבית-התינוקות עם לימור ושחר מלמד. אנטה שהחליפה אז את טלי סופר בתפקיד רכזת הגיל-הרך, שלחה אותה להשתלמויות בחוץ, בנוסף להדרכה שקיבלה כאן, כך שהמיומנות שלה בתפקיד השתפרה בהדרגה ובהתמדה. 

שני בניה של יוליה שרתו בצה"ל. אולג, בנה הבכור, למד משחק (תיאטרון) בלונדון ובארץ ומופיע בתיאטרון רחוב, לצד עבודות טכניות הקשורות בתיאטרון, הוראה בביה"ס למשחק, ביום הצגות סטודנטים ועריכת סדנאות תיאטרון. יונתן, בנה הצעיר, הוא מוזיקאי העוסק בהלחנה, נגינה ועובד כסאונדמן, מקצוע אותו למד לצד המוזיקה.  

שאלתי אותה על מה שמוצא חן בעיניה ומה קשה לה עם החינוך בקיבוץ. היא מבהירה כי בתחילה לא הבינה את המערכת הקיבוצית כפי שהיא מבינה היום והיא מפרגנת מאוד למערכת הגיל הרך כאן, בעיקר על היחס האישי לילדים וגם על היציאה עם ילדי הגן לטיולים המעשירה ומלמדת באוריינטציה על טבע. לדבריה, הטיולים הם המלמדים ביותר עבור הילדים וכגננת, היא אומרת כי רמת הגננות כאן היא גבוהה. 

מה שהפריע לה היה הקושי בכוח-אדם בפעוטון וצמצום צוותים מארבע לשלוש במשך השנה, מה שפוגע במידת ואיכות הקשר של הגננת עם הילדים. היא מבינה שזה אילוץ וכי היחס הכמותי צוות/ילדים טוב כאן מהמקובל בתחום זה בארץ. גם התנאים כאן הם טובים ממה שהיא יודעת על הקיים מחוץ לקיבוץ: אוכלוסיית הורים אינטליגנטית, הדרכה, השתלמויות וליווי צמודים ומערכת שנבנתה במקצועיות ובהשקעה לא מבוטלת ע"י אנטה במשך שנים לטובת הילדים (גם מבחינה בטיחותית), הצוותים וההורים. היא מציינת את העבודה עם הצוות כמקטע קשה בשבילה ולפעמים היא מעדיפה לעשות דברים בעצמה במקום לדרוש זאת מאשת צוות אחרת. 

בתחילת דרכה כאן הייתה יוליה מגיעה לעבודה ברגל מאליכין בכל מזג-אוויר, לא דבר של מה בכך. באותם ימים היו כאן יותר מטפלות מהקיבוץ, עובדה שלדבריה תרמה לאיכות החינוך בגיל הרך. הן הכירו את המקום, התרבות, הערכים, המסורת, הנהלים והמנהגים אבל כיום, לצערה, כמעט שלא נותרו כאן עובדות חינוך מהקיבוץ, כנראה עקב מגבלות התגמול הכספי של המערכת.  

"העבודה עם ילדים בגיל שנתיים מאתגרת ומרתקת. המיקוד הוא בילד עצמו ולא בדרישות המונחתות מלמעלה עם בירוקרטיה ודרישות תיעוד אינסופיות". יחד עם זאת, יוליה מסבירה שהיא נאלצת לפרוש היות והעומס הפיזי בהרמת ילדים על הידיים והפעילות איתם, הופך קשה מדי עבורה והגב כבר כאב בסוף כל יום עבודה, כשהייתה חוזרת מותשת ללא כוח לעשות משהו. 

היא מדגישה שהיא אוהבת מאוד את הקיבוץ ובזכות הורי הילדים בהם טיפלה, היא זכתה לתמיכה שתמיד העריכה מאוד. היה נעים לה לעבוד פה עם החברות והחברים ושאר ההורים והיא צברה תחושה של אמון והערכה שקיבלה מההורים, הילדים ואנטה שהיו חלק חשוב בעבודתה כאן במשך השנים הארוכות והקשות.  

שלושת ילדיה של סמדר (לשם) ארבל היו בגן של יוליה. "פגשנו אישה מקסימה וגננת מדהימה", היא מספרת. "פגשנו אצלך הרבה חום ואהבה, המון המון מקצועיות, מחשבה ושימת לב לפרטים. בבואי לאסוף את ילדיי אצלך, תמיד הייתה לי הרגשה שאני מקבלת תשובה מדויקת איך היה לו/לה ומה הם למדו. לעולם לא אשכח לך איך אבחנת את קשיי השמיעה של בננו אופיר, מה שאנחנו בעצמנו לא הצלחנו לעשות. התעקשת על כך שהוא לא שומע. ברגישות ובנחישות הצעת שנעשה את הבדיקות הנכונות וזה מלווה אותנו כבר שנים. תמיד יש לך פינה חמה בליבנו".  

הורה אחר מספר: "את מחבקת את הילד כשצריך וגם מקדמת אותו אל הגן כשנדרש. את מחזיקה צוות מקצועי ומסור. עברנו יחד חוויות מרגשות, צחוק ובכי, הכל ברוח טובה".

אנטה הוסיפה גם היא: "את אישה נפלאה. מצד אחד מחפשת דרך לפשט דברים ולא לעשות ענינים במקום שלא צריך ומצד שני את לוקחת אחריות במקום שאת מבטיחה. את חמה ואנושית, עוטפת, מתעניינת, סקרנית ומסורה". 

ומה הלאה? יוליה אומרת שהיא רוצה מאוד להישאר כאן, אם זה יסתדר מבחינה כלכלית. היא כבר נרשמה לחוג קרמיקה עם לביאה ותשתדל להשתלב בפעילויות הפנסיונרים, כתושבת המכירה ומחבבת חברים ותושבים רבים מאוד בקיבוץ. היא רואה את עצמה חוזרת למסיבות החגים, טיולים ואירועים כאן וגם לא פוסלת אפשרות שתעזור בטיפול פרטני בילדים כבייביסיטר או בתור גננת/מטפלת מחליפה לעת מצוא. 

כידוע לכל, במהלך השנה האחרונה מתמקד חלק גדול ממאמצי ממשלת ישראל במלחמה כנגד חלק גדול מאזרחי המדינה. אחת מהנגזרות העיקריות מכך, היא הזנחה / התעלמות של המדינה מאזרחים רבים שנפגעו במלחמת "חרבות ברזל". כך, במקום שהמדינה תעטוף את אותם אזרחים ותספק להם פתרונות טיפול וליווי, נאלצים גופים פרטיים להיכנס אל הוואקום, שלא לומר התהום, במקום בו הייתה המדינה ומוסדותיה אמורים להיות.

כעת, גם בגבעת חיים איחוד, קם מיזם שכזה והוא קורם עור וגידים ממש בימים אלו – נא להכיר את מרכז "אנפה".

"מקום שיספק מענה מקיף לחזרה לשגרת חיים מיטבית, עבור נשות ואנשי מילואים ומשפחות מפונים". זו הדרך בה מציגים הוגי ומובילי המיזם את מטרתו, כשאנחנו יושבים בשבת אחה"צ אצל עינת גורה ודני הרמן.

נמצא כאן גם עופר חגי, הנשוי למאיה שקדי, שאמור להוביל את הפרוייקט ושלושתם משרטטים עבורי ועבורכם את החזון שלהם שעומד להתחיל כאן ממש בקרוב.

"כבר כמה חודשים שהרעיון קיים", פותח דני הרמן. "הבנו שצריך לפעול מהר והקמנו עמותה על בסיס שלד של עמותה קודמת של פלס"ר גולני. המטרה היא לאפשר ללוחמות ולוחמים, תומכי לחימה ומפונים מהצפון שאינם מטופלים, להגיע למרכז טיפולי בקיבוץ שיוקם בשטח משגב הישן". לנגד עיניהם עומד האידיאל והחזון אשר יושם בבית-הספר "שפרירים" אשר ראה בכל ילד את הדרכים להעצימו.

גם הנהלת הקיבוץ כבר אישרה לשימוש הפרוייקט כמה מבנים של "משגב" הישן. "נשפץ את המבנים הללו", אומר דני. "הקיבוץ התבקש לתת סכום של 150,000 ₪ לצורך החלפת גגות אסבסט, ותיקוני חשמל, ביוב ושיפוץ והסרת סיכונים של מבנים ישנים. הסכום עדיין לא אושר, אך ייתכן ונצליח לתאם את זה דרך תשלומי שכ"ד ודמי שימוש מופחתים".

הם ערכו סיורים מקיפים בחוות מרפא ואתרי חוסן ושיקום. גובש צוות מקצועי ומי שכאמור יוביל את הפרוייקט הוא עופר חגי.

"במקור אני מהמאוחד, הנכד של אמיר קרן ז"ל ואני מגיע בכלל מהייטק", הוא מספר. "היינו כמה שנים בסינגפור במסגרת עבודתי וחזרנו לפני המלחמה. בשנה האחרונה קיבלתי החלטה שאני עוצר את עבודתי השכירה בתחום ההייטק והתחלתי לחפש איך אני מביא יזמות טכנולוגית לעולם הטיפול הנפשי, כי אני מאמין שהנפש צריכה לקבל מקום טיפולי כמו הגוף. בעודי תוהה איך ומה, סיפר לי דני על הרעיון והכל התחבר לי".

עופר אומר כי מבחינת קדמה וטכנולוגיה, עדיין חסר מענה. "אנחנו ננסה ליצור מקום שייתן מענה ישיר לאתגרי המטופלים וגם יהיה בסיס ליישום ארוך טווח של תהליכים, פלטפורמות ואפשרויות".

אבל מעבר למקום שייתן טיפול, הם כולם שואפים להביא לידי ביטוי את הייחודיות של המקום הזה – גבעת חיים איחוד.

"מה שיהיה מיוחד זה שנביא את הבית שלנו פנימה – את הקהילתיות, את ערכי העבודה היצרנית, את האכפתיות וההדדיות", הם מתארים. חלק מהמפגשים המתוכננים של המטופלים יימשכו כשלוש שעות ובמסגרתם, למשל, תתבצע עבודה עם הגבן, ברפת, עם החשמלאי ובמטבח וכמובן שבצד הטיפולי יהיו מעורבים ענפי האורווה, "לגעת בחיות", סדנאות שיועברו בידי תושבי הקיבוץ ופעילויות במגוון תחומים כמו תכשיטנות, אומנות, עץ ועבודה במים.

יש כאן הרבה התלהבות באוויר, יש חזון ויש אמונה בדרך. "בחודשים הראשונים, כל מי שיעבוד בפרוייקט יעשה זאת בהתנדבות, הן הצוות והן מעבירי הסדנאות. אנחנו נתחיל, נלמד ונשתפר תוך כדי עשייה. הכוונה היא שבתחילת דצמבר כבר יהיו כ-20 מטופלים שיתארחו במרכז החדש".

כמובן שכל התהליך מלווה מקצועית בידי מטפלים שיזהו אתגרים אצל המטופלים בעיקר בנושא פוסט-טראומה.

"מי שתוביל את הפרוייקט מבחינה מקצועית היא יעל נבון, פסיכותרפיסטית ממוקדת טראומה ומטפלת באמנות. יעל מנחה במסעות של 'בשביל המחר' מתחילת דרכם לפני למעלה מ-15 שנים. מעבר לכך, תהיה תמיכה מקצועית של מובילים בתחום הפוסט-טראומה", הם מציינים.

למרות החזון המרשים, הם יודעים כי הדרך ארוכה ומפותלת. "מדובר באתגר מטורף", קובע דני. "קיימים בישראל רבות ורבים הזקוקים לטיפול שיציע המרכז ואנו מעריכים כי יש צורך בתרומות של כמיליון ₪ על-מנת ליצור מרכז חם, המותאם לצרכים ולהוצאות התפעול המקצועי בשנה הראשונה".

אני שואל אם יש כבר תגובות לרעיון בתוך הקיבוץ.

"עד כה קיבלנו תגובות חיוביות בהחלט ולא רק בעל פה – יש הירתמות ומצטרפים אנשים. היו רעיונות דומים לפני כן והפרויקט שלנו מחבר את כל הכיוונים, כמו הרכיבה הטיפולית והעבודה הטיפולית בגן הירק לשלם אחד. כאמור, עד כה הפידבק טוב מאוד. ברור לנו כי הרעיון המוביל הוא שיתוף פעולה עם גורמים בקיבוץ ומחוצה לו, עם לב, נכונות והרבה רצון טוב".

לקראת סיום מעלה עופר נקודה חשובה.

"אצלי זה מתקשר לפתיחה מחודשת של שערי הקיבוץ החוצה", הוא אומר. "אנחנו מקום חזק שיכול להוות דגל ולחבר את הטוב שיש בקיבוץ לקהילה מחוצה לו, אפשר להתגאות בזה שאנחנו רוצים ועושים עבור אנשים שאינם מכאן. מושקעים משאבים רבים והכל יקום או ייפול של המוכנות ועל שיתוף הפעולה. צריכים להיות מוכנים שיסתובבו פה אנשים לא מוכרים ואנחנו זקוקים למתנדבים מהקיבוץ ומכל הסביבה".

סביר מאוד להניח, כי בקיץ הבא, תוצאות המלחמה עדיין יקיפו אותנו מכל עבר. אני רושם לעצמי לבוא לבדוק – האם האנפה המריאה?

המעוניינים לקחת חלק בפרויקט מוזמנים להתקשר לדני. 050-5403156.

יש האומרים כי יום אחד תסתיים המלחמה. תאריך עדיין אין והניחושים נעים בין חודש לעשור. אבל תסתיים מתי שתסתיים, כמו כל מלחמה היא תצרוב את רישומה הכבד, האפל והקשה באלו שהשתתפו בה.

לפני קצת יותר מ-50 שנים היה טירון בסיירת גולני עד להשפעות ההרסניות של מלחמת יום הכיפורים, כאשר רבים מחבריו ליחידה נהרגו בה. מאז, עם הפסקות פה ושם, הוא מקדיש את חייו לבטחון ישראל וחשוב יותר – לאלו העוסקים בכך.

"אני עוסק בהשפעות לחימה על צוותים ולוחמים כבר שנים רבות, מאז שנפצעתי בהיתקלות בלבנון בשנת 1984", אומר לי אותו טירון שמכין לי השבוע תה צמחים ומגיש עוגה ביתית.

קוראים לו דני הרמן.

הוא ניהל את עמותת "עורב גולני" שלאחר מלחמת לבנון השנייה (קיץ 2006) טיפלה בצוות ובו 17 לוחמים ששהו בבית, זוהו בטעות כאויב וספגו טיל צה"לי לתוך הבית.

"14 מתוכם נפצעו בדרגות חומרה שונות", מספר דני. "הם היו לכודים שם במשך שעות, סגן מפקד הפלוגה דימם באופן חמור ורק אחרי שחולצו, הוא הוחזר לחיים במכת חשמל שקיבל מחובשת על קו הגבול".

בהמשך הוא שיתף פעולה עם עמותת "שביל המחר" לנפגעי פוסט-טראומה. "המודל היה בנוי על פגישת התרשמות ראשונית ואז יציאה לשטח, עם לילה בטבע מה שהוביל בדרך כלל לשיחות ולפתיחת הלב. לאחר מכן היינו יוצאים למסעות של 5-8 ימים, יחד עם פסיכולוג בכיר ועם מטפל מוסמך, מטיילים, מדברים ומשוחחים, עשינו את זה גם בטורקיה. לאחר מכן היינו מתאספים למפגש עיבוד. לימים הוצאתי למסגרת זו צוותים מיחידת מגלן וגם מעורב, חה"ן וסיירת גולני".

דני מספר גם על פעילות ימית כמו שייט ארוך בקיאקים מעתלית לפולג. "היו כמה מודלים והמטרה הייתה אחת: להיעזר בפעילות בטבע, בליווי אנשי מקצוע ובעיקר להסתמך על הכוח של הצוות, על הרעות והתמיכה ההדדית ועל חוויות העבר, כשלא פעם זה מתרחש ללא מפקדי הצוותים". הכוונה היא שלאחר סדרת מפגשים שכאלו, יקבלו המשתתפים כלים לשיפור החיים – ביומיום, במשפחה, בעבודה כאשר מי שמאובחן עם טראומה עמוקה יותר יופנה למעטפת מקצועית של משרד הבטחון.

וכאן אנו מגיעים אל 7 באוקטובר 2023.

"כבר מהשבועות הראשונים של המלחמה, הובן שמדובר בסדר גודל אחר", אומר דני. "לא כמה צוותים לאורך השנה, אלא מסות של לוחמים שיזדקקו לטיפול. לזכותו של צה"ל יש לומר כי גם שם האסימון נפל – יותר קב"נים נשלחו ליחידות הלוחמות, כדי לאתר כבר בשטח הלחימה מקרים שצריך להתחיל ולטפל בהם. בעת היציאה להתרעננויות, הצבא הביא יחידות שלמות למתקני נופש  בהם חיכו אנשי מקצוע ופסיכולוגים, על-מנת לעודד את החיילים לדבר, לנסות לאתר מקרים חריפים יותר ולפי הצורך לקבל סיוע".

זו הייתה הנקודה בה החליט דני לשלב את נסיונו בתחום – עם מקום מגוריו.

"הבנתי שאנו צריכים ויכולים לחפש מענה לטיפול בפוסט טראומה במרחב של גבעת חיים איחוד ושצריך וניתן ליצור פה עשייה שתאפשר עיבוד חוויות מהמלחמה. אנו נמצאים כעת בשלב בחינת הקיים כאן והתאמתו לתהליך זה".

קדימה, אני אומר לו. תן דוגמאות.

"יש למשל את גן הירק האורגני ליד הרפת. אור העובד שם, הוסמך לעבודה טיפולית בגן ירק עם נפגעי טראומה. אנחנו חושבים על שילוב של האורווה הטיפולית, כך שהמשתתפים בתהליך יטפלו בסוסים מכיוון שיפתח משקם בני נוער ואחרים כבר שנים באורווה. ראיתי בהרדוף משהו כזה ושם מטפלים בסוסים ומתחברים אליהם וזה ממש עובד, יש את כל נושא הטיפול במים שניתן לעשות בבריכה ומעבר לכך יש בקיבוץ כמה וכמה מטפלים בתחום הטראומה שניתן לשלב וכמובן שיש את התחנה. ברור שבפרוייקט כזה ניתן לשלב גם פנסיונרים בקיבוץ".

כאמור, הרעיון עדיין בשלבי בחינה קונספטואלית, מתוך ההבנה שהתשתיות כבר קיימות ובדיקה של כל מה שעדיין דורש הרחבה. "ברור שכל הפעילות תלווה מקצועית עם אנשי טיפול מוסמכים מבחוץ או מכאן", אומר דני. "סביר שנחבור למוסד שעוסק בתחום זה לצורך שיתוף פעולה".

דני מדגיש כי למודל כזה יש תנאים מקדימים.

"נצטרך בניית תכנית עסקית, כדי להבין איך תעבוד מערכת כזו. יהיה דיון במוסדות הקיבוץ והכל יוצג לציבור, כדי לקבל הסכמה ותמיכה. אני זוכר את שנות השבעים והשמונים, כאשר בית-ספר 'בנימין' היה כאן. הקיבוץ היה מעטפת שקידמה את הילדים שלמדו בו ואני מאמין שהפוטנציאל בקיבוץ יכול לעשות את אותו הדבר עבור נפגעי טראומה מהמלחמה הנוכחית. ברור לי שחלק מהמימון יגיע ממשרד הבטחון וכך גם מתרומות. אני חושב שפרוייקט כזה, יעשה הרבה טוב לגבעת חיים איחוד".

לא מזמן סיימתי מחזור של "מומחים מנסיון חיים" – הכשרת מרצים מרגשת במיוחד בה השתתפו א.נשים שחוו פגיעות בילדותם ורוצים לספר את סיפורם  בהכשרות לאנשי מקצוע וקובעי מדיניות. תיכף אספר על החוויה המיוחדת הזו, אבל קודם נלך אחורה בזמן על-מנת להבין איך הגעתי עד הלום.

במקצועי, אני עובדת סוציאלית, בעלת תואר ראשון מאונ' ת"א ותואר שני מהאונ' העברית. מאז 2015 אני עובדת במכון "חרוב", הגוף המוביל בארץ ובין המובילים בעולם בהכשרת אנשי מקצוע במניעה וטיפול בהתעללות והזנחת ילדים.

אני אחראית על התחום של מניעת התעללות בילדים ועוסקת בהעלאת מודעות לתופעה, בשינוי מדיניות, בפיתוח ידע ועידוד יוזמות בתחום המניעה. לרבים מכם ודאי יצא לראות או לשמוע אותי מתראיינת ברדיו, בטלוויזיה או בעיתון (לרוב עם הז'קט הצהוב שהפך כבר למותג כי הוא מצטלם הכי טוב אבל גם חולצת הוורוד-ניוד שבתמונה עוברת לא רע).

התחלתי את דרכי המקצועית ב-1995 כעו"ס צעירה בלשכה לשירותים חברתיים בשכונת קריית היובל בירושלים וצללתי לתחום הטיפול באלימות במשפחה.

הייתי בין העובדות הראשונות בתחום זה, שהוגדר אז לראשונה כתחום התמחות מיוחד. ליוויתי נשים נפגעות אלימות וילדיהן והנחיתי קבוצות לגברים אלימים ונשים נפגעות. זו הייתה תקופה אינטנסיבית ומלחיצה ולא פעם מצאתי עצמי מאוימת בידי גבר זועם שסייעתי לאשתו לצאת למקלט וזה גבה ממני מחירים רגשיים לא פשוטים.

הבנתי שאני זקוקה לשינוי והחלטתי לשנות כיוון. כך התחלתי לעבוד במועצה לשלום הילד, שנוהלה על-ידי ד"ר יצחק קדמן ושם עבדתי שנים רבות במגוון תפקידים כגון מנהלת יחידת נציב פניות הילד ומנהלת מרכז ההדרכה. אלו היו שנים מדהימות של למידה ועשייה ענפה, שעיצבו את תפיסת עולמי המקצועית והחברתית בתחום קידום זכויות הילד ושינוי מדיניות למען ילדים ובמיוחד אלו הנמצאים בסיכון.

נחזור לעבודתי במכון "חרוב", במסגרתה זכיתי להכיר א.נשים רבים שחוו התעללות בילדותם. מדובר בפגיעות פיזיות, מיניות, רגשיות או הזנחה. עם עליית המודעות לתופעה (גם הודות לתנועת Me Too) אנו רואים יותר ויותר א.נשים שיוצאים בגוף ראשון ורוצים לספר את סיפורם במטרה לייצר שינוי בתפיסה החברתית ובשיח הציבורי.

התחלתי לגייס אותם להתראיין ולסייע לנו בהעלאת המודעות, כי אני יודעת שראיון או מפגש אישי עם מי שנפגעו בילדותם, משפיע יותר מהרצאה או ראיון עם אנשי מקצוע. לסיפור האישי יש כוח לחדור אל הלב ולשנות עמדות בצורה אפקטיבית יותר ואנו רואים זאת כבר שנים בהכשרות של מכון "חרוב" לקהלים מקצועיים.

עם זאת, הרגשתי שמשהו חסר, שנפגעים שמגיעים להרצאה של שעה מצליחים אמנם לרגש ולייצר עניין ואמפתיה מצד אנשי מקצוע, אך לרובם  חסרה המומחיות בפרקטיקה של "סטורי-טלינג" – איך לספר את הסיפור ולדייק את המסרים לקהלים שונים, בכדי לתת לאנשי המקצוע כלים פרקטיים לפעול טוב יותר לטובת ילדים נפגעים.

אז נפל לי האסימון – ליזום הכשרה עבור נפגעים.ות שתהיה win-win לשני הצדדים: הנפגעים.ות יקבלו הזדמנות לרכישת כלים ובמה לספר את הסיפור שלהם ומכון "חרוב" וארגונים נוספים יזכו במרצים טובים יותר שישתלבו בהכשרות לאנשי מקצוע, קובעי מדיניות והציבור הרחב. הבוס שלי זרם עם הרעיון ויצאנו לדרך באמצע 2022.

ההחלטה החשובה הראשונה הייתה ביחס לכותרת ההכשרה: לא עוד "נפגעים" או "שורדות" או "עדים", אלא "מומחים מנסיון חיים". יש מי שרכשו את הידע שלהם (כמוני) מלימודים ונסיון בעבודה ויש מי שרכשו ידע כתוצאה מחוויות אישיות של פגיעות בתקופת הילדות. שניהם חשובים באותה מידה.

בשלב הבא פרסמנו קול קורא והפצנו אותו בעזרת ארגוני סיוע ומרכזי טיפול בילדים ומבוגרים שחוו פגיעות. לקבוצה התקבלו 15 א.נשים מגוונים מאוד – דתיים וחילוניים, בני 23-65 מכל רחבי הארץ.

בחמישה ימי הכשרה גדושים, הם למדו תכנים מגוונים: חוויות חיים ככוח וצמיחה פוסט-טראומטית, כלים בסטורי-טלינג, עמידה בפני קהל והתאמת מסרים אישיים, איך לבנות מצגת והתנסות מעשית בפרזנטציה ובקבלת משוב. במפגש הסיום הם למדו על עבודה מול התקשורת וסיימנו בחלוקה מרגשת של תעודות סיום, אבל מעבר ללמידה עצמה, התגבשה קבוצה שיצרה מרחב מעצים ומרפא.

המחזור הראשון היה מוצלח ביותר ומיד עם סיומו, הגיעו אלינו בקשות הצטרפות למחזור נוסף. בתחילת 2023 פתחנו מחזור שני שהסתיים לא מזמן וגם עכשיו רשימת ההמתנה ממשיכה להתמלא.

במקביל התחלנו להבין שיש פה תחום של מומחיות מנסיון חיים שצריך לפתח, לחקור ולכתוב עליו ועל זה אנחנו עמלים בימים אלו, במטרה להפיץ ידע על הפרקטיקה החשובה הזו.

אין ספק שזו אחת החוויות המשמעותיות ביותר שחוויתי במהלך שנות עבודתי. זו זכות גדולה ללוות א.נשים הנאבקים יום-יום בפוסט-טראומה מורכבת אותה הם נושאים כל חייהם ולמרות זאת, מצליחים לאסוף כוחות ולעמוד בראש מורם וגב זקוף ולומר – "אני פה על מנת לספר, אני לא אשמ.ה! הבושה עוברת צד". אני מאמינה כי בשילוב התאוריה והפרקטיקה, יש לסיפור האישי של מי שנפגעו בילדותם כוח לשנות תפיסות ועמדות והוא משפיע גם על השומעים וגם על מי שנושאים בגופם ובנפשם את הצלקות ומצאו כוחות לשרוד ולעמוד בגאווה כדי לספר.

סיגל לשם היא בוגרת לימודי חינוך לגיל הרך, ייעוץ חינוכי והדרכת הורים בגישת אדלר, גננת, מורה, מחנכת ויועצת. עם פתיחת שנת הלימודים, ביקשנו כמה תובנות מסדנה שהנחתה לאבות בלבד ונושאים הקשורים בגידול ילדינו ונכדינו 

בחורף שעבר פתחה סיגל  קליניקה במבנה ששימש פעם את מרפאת השיניים, ליד גן דקל. היא עוסקת בהדרכת הורים לכל הגילאים ולאחרונה סיימה הנחיית אבות לילדים בגילאי לידה עד 10. תיאור בפייסבוק של הצלחת הסדנה הראשונה, הביא אותי אל ביתה במעלה הגבעה לשמוע תובנות.

הסדנה נוצרה באקראי לאחר שאבא מסוים פנה אליה להדרכה, מתוך כוונה להיות אבא טוב יותר לילדיו הפעוטים. שישה אבות נרשמו לסדנה הראשונה ונשים רבות ציינו "הלוואי וגם בעלי היה נרשם".

"מה שהיה ייחודי בקבוצה הראשונה היה 'הקסם' שהתרחש מהר מאוד", אומרת סיגל. "האבות התחברו הרבה יותר מהר ממה שקורה בקבוצות מעורבות, בהן הנשים נותנות את הטון ואילו כאן נוצר קשר הדדי בין הגברים".

השאלות הראשונות שהציגה סיגל היו "מה אתה ממש אוהב בהורות שלך? מה מאתגר אותך כרגע וגרם לך להגיע לכאן?".

היא אומרת כי "באופן טבעי אנחנו נוטים לדבר על הבעיות ולא על הדברים הטובים עם הילדים. אם ביליתי עם הילד בבריכה, השתוללנו וצחקנו ואחר כך גם שיחקתי איתו בבית, אך ברגע מסויים כעסתי וצעקתי עליו, זה מה שיישאר בתודעה, ולא החלק החיובי שהיה אולי משמעותי יותר. אני מנסה להדגיש בפניהם את הצורך לחבוש 'משקפיים חיוביים' ולא להיתקע על השלילי".

מרים שוורץ עם עם ילדי הפעוטון. מימין-דרור פרינץ, אורית ורפל, עופר דוד, איתן רותם, מיכל קליין

עם התקדמות הסדנה, החלו הגברים לספר על אתגרי ההורות וכיצד הם מתמודדים.

אבא אחד אמר לה "בואי אלי הביתה ותביני איזה עקשן הילד שלי". והיא אומרת כי לילד מותר להיות עקשן וכנראה יש לו סיבות להיות כזה. היות ואין לנו שליטה על התנהגות של איש חוץ מעצמנו (כהורים, בני זוג, חברים) עלינו לשפר את ההתנהגות שלנו באופן שתשפיע לטובה על מערכת היחסים עם ילדינו.

"אמירות כמו 'הוא השתטח לי על הרצפה', 'היא לא אוכלת לי', צריכות לעבור שינוי חשיבתי, כי הוא לא השתטח ל ך, הוא השתטח לעצמו. זה קודם כל תגובה של הילד לנסיבות מסוימות, כך שאם תגובתך תזין את המעגל, תימשך ההתנהגות הזו ואף תחריף. אם נלמד להגיב להתנהגויות בצורה ערכית, מכבדת ולא משפילה, ניתן לצפות שההתנהגות של הילד תשתפר".

מימין: ורד נחמני, מאחור: גלי שפע, מקדימה באמצע: רונית שנהר, משמאל: שרון בר שלום

סיגל מספרת שציפיות אבות מבניהם "להיות גבר" נוגדות לעיתים את האמירה שהם רוצים שילדיהם יהיו שלמים עם עצמם. השפעתנו על ילדינו נגזרת מטיב יחסינו איתם ולא רק של ציפיותינו מהם.

"גבול אני שם רק לעצמי – זה אחד הדברים הראשונים שאני מלמדת. אם הגבול ברור לי, הוא יהיה ברור גם לילד. אם הילד יגיד לך שהוא רוצה להכניס את האצבע לחשמל, אתה לא תיתן לו לעשות את זה. הגבול במקרה זה ברור לי וגם לו, כי תסביר לו שחשמל מסוכן ולכן אסור להכניס את האצבע לתקע. כשאני נשארת לבד עם בנותיי היקרות, ברור לי שהן אמורות ללכת לישון בשעה 20:00. אעמוד על כך, בין השאר, משום שכך אני שומרת על שפיותי. זה ברור לי ואני עושה את זה באדיבות, גם אם אחת מהן תאמר לי 'רק עוד קצת'. מותר לה לרצות עוד מעט. אבל העניין ברור וחשוב לי ואני נותנת את הטון. אני יודעת שאת רוצה עוד קצת, אבל עכשיו הולכים לישון".

התובנה היא כי מול ילד במאבק, יש הורה שנאבק וחובת פתרון העימות היא תמיד על ההורה בן ה-40 ולא על הילד בן הארבע.

מחזור לז בפעוטונים

כמחזיקה בגישה האדלריאנית לחינוך והורות, סיגל מאמינה באמירה "תמיד אפשר אחרת". מרכיב חשוב כאן הוא הימנעות מעונשים. "אנחנו אוהבים את ילדינו ולא רוצים להכאיב להם עם עונשים שעובדים בטווח הקצר או העלבה. אם ילד מתקשה לסדר את החדר, הסיבה לעיתים היא ריבוי המשחקים. אולי נארוז חלק מהמשחקים ונשים אותם בארון ונסדר יחד את המשחקים שנותרו, כי תפקידנו לעזור לילד להצליח. אבות אומרים לי: 'אבל אז אני מסדר 80 אחוזים מהמשחקים'. אני מסבירה שכישורי הסידור שלו גבוהים בהרבה מאלה של הילד וזה אך טבעי שזו תהיה החלוקה. כשאתה אומר לילד לסדר את החדר לבד, הרבה פעמים המטרה לא מושגת ולעומת זאת כשאתה אומר לו: 'אתה רוצה שאעזור לך לסדר את החדר?' החדר יהיה מסודר והילד יחוש שיש לו חלק בכך וזו המטרה".

היא מדגישה כי צריך לדעת להכיל תסכול של ילד. "מותר לו לבכות בלי שתגיד לו 'אין לי כוח לבכי הזה'. אם הילד מקבל עוגייה ורוצה עוד ואני לא נותן לו, עלי ללמוד וללמד אותו להכיל את התסכול ולא לתת לו כל הזמן את מה שהוא רוצה. בהורות יש הרבה כיבוי שריפות ואני אומרת בואו נעשה 'רפואה מונעת' במקום לכבות שריפות כל הזמן".

סיגל העבירה לי כמה דברים שנכתבו בידי האבות שהשתתפו בסדנה. "אף פעם לא חשבתי שיהיה לי חלק בדבר הזה והיום אני שמח שהגעתי לזה", כתב אחד מהם. "חוויה מעצימה, עם המון כלים להורות. הילדים כבר מרגישים קצת את ההתנהלות של אבא, פעיל יותר בחלק מהדברים וגם בחינוך שלהם אני יותר מעורב. אין ספק שאגיע שוב לעוד מפגשים". אב אחר כתב: "כבר לאחר שלושת המפגשים הראשונים, כולנו הרגשנו בשינוי אמיתי המתחולל לטובה בדינמיקה המשפחתית".

דיברנו גם על מה שהורים, סבים ומחנכים רואים בתור "בעיית המסכים" (ניידים, טאבלטים וטלביזיה) על גבולות גמישים אצל הסבתות וסבים ועל תקשורת בין הורים, ילדים וסבתות/סבים, על גישת "אם תעשה..אז …", אך על כך – בפעם אחרת. נותר רק לאחל לסיגל בהצלחה ולקוות שהורים ובמיוחד אבות, יידעו לנצל את המשאב שסיגל פיתחה כאן, ממש ליד הבית.

צילום: סמדר כרמל

יש לי קשר רחוק עם ענת רסיס אריאל – סבא שלה ואבא שלי הקימו את ענף ההדרים בעמק-החולה ושמרו על קשרים מקצועיים ארוכים וטובים. היא גם גדלה במחזור של הבן שלנו כאן

"אני בתם של גל ודורית רסיס", פותחת ענת. "אחות של טל הנשוי למיכל רסיס הגרים בגח"א ושל מיכל הגרה במגדל-העמק. אני אמא לעודד בכיתה ט' ועידן בכיתה ה'. בארבע השנים האחרונות אני חולקת את חיי עם חיים ברסימנטוב, ואנחנו גרים כאן ובנתניה". היא פסיכולוגית חינוכית, בעלת שני תארים בפסיכולוגיה והתמחות.

עם הילדים

"למדתי נוירו-פסיכולוגיה שיקומית לתואר שני ועשיתי סטאז' בבית-לוינשטיין עם ילדים פגועי ראש, שלאחריו החלטתי שאני רוצה לעבוד כפסיכולוגית חינוכית עם אוכלוסיית ילדים בריאים יותר. במשך 14 שנים עבדתי בשירות הפסיכולוגי-חינוכי בבנימינה – גבעת עדה, כפסיכולוגית האחראית על התערבות במצבי חירום במערכת החינוך. למשל, במשפחות בהן נפטר הורה, מחלות קשות, התאבדויות ופגיעות מיניות. עסקתי גם בהכנת מערכת החינוך מבחינה פסיכולוגית למצבי חירום כגון מלחמה, רעידות אדמה וכדומה".

בשנים האחרונות היא עובדת במסגרת עמותה לילדים בסיכון, בגן תקשורת של ילדים עם אוטיזם בנתניה. "אני מרכזת צוות טיפולי, הכולל מטפלים ממקצועות פרה-רפואיים שונים: ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, טיפול באמנות, קלינאית תקשורת, קידום מיומנויות חברתיות וניתוח התנהגות. מספר אנשי הצוות בגן תקשורת גדול ממספר הילדים בגן ובנתניה יש מעל 20 גנים כאלה. אנחנו מלווים את הילדים והמשפחות לאורך שלוש שנים ונוצר קשר משמעותי מאוד עימם".

צילום: סמדר כרמל

יש לה קליניקה פרטית בקיבוץ כבר כמה שנים, שם היא מטפלת בילדים והוריהם. "אני מטפלת במגוון רחב של קשיים, למשל בהפרעות חרדה והפרעות התנהגות תוך שימוש בביופידבק ככלי טיפולי מסייע המאפשר לווסת את הגוף והנפש. כמו כן אני מדריכה הורים וצוותים חינוכיים. מאז הקורונה מתבצע חלק מהטיפולים בזום וחלק פנים אל פנים".

הצרות של המגיפה

ענת מתייחסת להשפעה הנפשית של תקופת הקורונה על ילדים. "יש המעטה בהתייחסות לבעיות נפשיות ותפקודיות שהופיעו והתחזקו מאז הקורונה. אני כבר 17 שנים במקצוע ומעולם לא עבדתי בכזו אינטנסיביות, איכותית וכמותית. כמות וחומרת המקרים רבה יותר, עוצמת הסבל גדולה יותר וילדים ובני נוער סובלים יותר מדיכאון, חרדה, בדידות, אלימות, סירוב ופחד ללכת לבית-הספר, נשירה מלימודים, שימוש באלכוהול וסמים. אני פוגשת נערות ונערים רבים עם הפרעות אכילה, דימוי עצמי ודימוי גוף נמוכים, הפרעות שינה והתמכרות למסכים. כולן תופעות מוכרות וידועות, אך כעת הן בשכיחות ועוצמה מוגברת. ילדים רבים, שבעבר היו מצליחים להתמודד עם הקשיים בעצמם או בעזרת הוריהם, זקוקים כעת לעזרה מקצועית, היות שמה שעבד בנסיבות נורמליות – כבר לא עובד. עמיתיי ואני פוגשים את אלו שמגיעים לבקש עזרה, אבל רובם לא מגיעים".

לדבריה, היא פוגשת הורים מותשים ומודאגים ומורות שחוקות לאחר התנסות ממושכת ולא כל כך מוצלחת של הוראה בזום. "במקרים רבים אין למערכת החינוך בכלל ולמורות בפרט, את הכלים והמשאבים להתמודד עם הבעיות שהציפה הקורונה, כולל אלימות ובידוד חברתי. נוצר פער בין ההשקעה של המורים בלמידה מרחוק (הכנת מצגות, השקעה בתכנים וכלים מקוונים חדשים ומעניינים) מול ילדים המשוועים לקשר ישיר ולא לשעות מסך. מורה ותיקה לביולוגיה בתיכון, מספרת שלקראת הכנה לבגרויות היא לא מכירה את התלמידים שלה, כי במשך שנתיים הם הופיעו כריבועים שחורים על מסך המחשב. היא ניסתה להכשיר אותם למעבדות בזום, אך זה לא באמת אפשרי".

גם הורים רבים חווים שחיקה ולחץ לאחר שנאלצו להתמודד עם לימודי הזום של כמה ילדים במקביל לעבודה מרחוק ולעיתים בנסיבות של איבוד מקום עבודה ולחץ כלכלי שלא חוו בעבר. המצוקה הזו מתבטאת לא פעם גם בעלייה ברמת האלימות המילולית והפיזית בתוך המשפחה.

צילום: סמדר כרמל

בודדים בבידודים

מאז הקורונה "ללכת לבית-הספר" הפך למושג שאינו מובן מאליו במשפחות רבות. "ילדים נעדרים מהלימודים בשיעור גבוה הרבה יותר ומטופלים אצלי ילדים המתקשים מאוד ללכת לבית-הספר. הם פיתחו סרבנות וסובלים מחרדה חברתית והאינטראקציות החברתיות בבית-הספר נחוות כאיום קיומי כשהגוף שלהם מגיב בהתאם. נדרשת במצבים כאלה התערבות מערכתית עם הילד, ההורים וצוות בית-הספר".

טיפולים רבים שהחלו לפני הקורונה, נקטעו עקב הסגרים והבידודים הרבים. "קטיעת הרצף הטיפולי הקשתה על התקדמות בתהליכים מתמשכים ומצד שני, היו לא מעט מטופלים שכבר סיימו טיפול בעבר וביקשו כעת לחזור לתמיכה וליווי. למשל, אני מלווה בוגרת צעירה שסיימה בי"ס חינוך מיוחד ונמצאת בתהליך המעבר למסגרת חוץ-ביתית. הטיפול נקטע בכל סגר או בידוד וכך גם תהליך הקליטה במקום בו היא מיועדת לגור ולעבוד. תהליך שאמור היה להסתיים בהצלחה בתוך מספר חודשים, מתמשך כבר יותר משנתיים והקושי עבורה ועבור המשפחה הוא עצום".

גם כשהדברים חזרו לכאורה לשגרה, מתקשים הילדים להסתגל אליה. השילוב בין הלימודים, החוגים, הצהרונים והפעילויות המשפחתיות נחווה אצל רבים מהם כעמוס מדי ומציף.

"חלקם פשוט לא ידעו איך להתנהל עם זה לאחר זמן ממושך בבית עם ההורים, האחים והמסכים וילדים מסוימים לא מצליחים להתארגן עם העומס החדש-ישן. חשוב לציין כי אני מתרשמת שבקיבוץ נהנו מרבית הילדים מיתרונות החינוך הבלתי-פורמלי שלנו. הם חוו פחות ניכור, התאפשר להם לפגוש חברים ומדריכים בשבילים, במגרש, על הדשאים ובבתים. הם זכו ברציפות רבה יותר של קשרים חברתיים בתוך מסגרת מסודרת, בזכות הפעילויות שהתקיימו, ואני סבורה שזה תרם רבות לחוסן הנפשי שלהם".

צילום: סמדר כרמל

אז מה עושים?

הקורונה העלתה לשיא את "תופעת המסכים" וענת אומרת כי נתונים עדכניים מראים שבסגרים, הגיעו ילדי ישראל לממוצע של 12 שעות מסכים ביממה. "זה הרבה יותר ממה שהיה לפני הקורונה וברור שהמצב לא רצוי ולא בריא. מאידך, לפעמים זה היה המפלט היחידי עבורם, כשכולם סגורים בבית בבידוד חברתי כפוי כשהורים רבים ממשיכים לעבוד, ללא פנאי לילדים.

בצד החיובי – אני רואה שהילדים משחקים במשחקים מקוונים משותפים, חווים אינטראקציות חברתיות ומתאמנים על פתרון בעיות וקונפליקטים. בצד השלילי, מדובר בחומר ממכר כאשר קצב האירועים במסך מהיר מאוד, עוצמת הצבעים והצלילים גבוהה ביותר ואילו בחיים זה לא כך. יש ילדים (הרבה פעמים עם הפרעות קשב וריכוז) אשר לאחר שימוש מאסיבי במסכים, חווים את המציאות כאפורה ומשעממת. במצבים כאלה נראה ילדים עצבניים, קצרי רוח, הכמהים למסך בכל זמן".

היא אומרת שלא צריך להיות איש מקצוע כדי לשפר את הרווחה הנפשית של ילדינו. "אני ממליצה להקפיד להיות בקשר עם הילדים, לא לוותר על המאמצים, ולנסות שוב ושוב בכל דרך ובכל ערוץ. בדקו עם ילדיכם ועם עצמכם מה עוזר לכם בדרך כלל במצבי קושי והדגישו את כוחות ההתגברות וההתמודדות של הילד. נרמלו את המצב, העבירו לילדים מסר שכמעט כל תגובה היא נורמלית במצב הלא-נורמלי הזה. צרו סדר ועוגנים ביום, שיהוו מסגרת המאפשרת וודאות לנו ולילדים (ארוחות משפחתיות, פעילויות). עודדו פעילות גופנית המזרימה אנדורפינים ומשפרת את מצב הרוח והגוף. עודדו ביטוי של מצוקה, אל תיבהלו ואל תכחישו אותה. הדיבור על המצוקה מפחית אותה ומאפשר פרספקטיבה וחיבור לכוחות הפנימיים. עודדו קשרים חברתיים בערוצים השונים ושדרו תקווה ואמונה שלכל בעיה ימצא מגוון של פתרונות ושמצבי המצוקה הם זמניים ויחלפו".