ראוי לציין שכל מה שכתבתי היה מראות עיני. ניסיתי לשלב כותבים נוספים מהמחזור ולא עלה בידי.

אנחנו מחזור ה׳. כולנו נולדנו ב-1939. נולדנו יחד במאוחד לאותו השנתון, קיבלנו את זה כנתון לעולם ויחד המשכנו לגן. בנעליים גבוהות הסתובבנו בשבילים זרועי קליפות תפוזים המחייכים להולכים. בלילות יללו התנים בעיניים בורקות, בחורפים הארוכים קטפנו נרקיסים. הבוץ של כפר חוגלה נדבק לגרביים והגיע לברכיים, המשכנו לשייך מוחמד לקטוף כלניות אדומות. בחולות אתא שקענו בחול, חיפשנו רקפות מתחת שיחי האלה.

לבית הלוי מיהרנו לעלייה על הקרקע, משם חיש קל לחרב לאת – חיילי הבריגדה חזרו ממלחמת העולם השנייה לבנות מולדת.

כל יום קפצנו לרפת לראות המלטה ואחר כך למדגרה של גילה אגמון להביט איך מקורי האפרוחים הצהבהבים מנקרים קליפת ביצה לראות עולם. בלילות התגנבנו למאפיה של הונזו, זה שלימים טס בכבישים לא כבישים עם גדי גיל ואורה שיפמן להציג את "הבובה זיוה". הונזו היה האופה של הקיבוץ. אנחנו עמדנו, לוהטים מאש התנור מסתכלים בנס – הונזו שולה את כיכרות הלחם שניחמו את ילדותנו הרעבה תמיד.

הארוחות שלנו היו רזות: חצי ביצה, שבעה זיתים וצנונית עליזה שגדלה בגן הירק של דבורה כפרי. בצהרים אכלנו מלפפון חמוץ, קציצה (רובה מלחם) ומרק פירות מחבושים. מי שלא גמר – קיבל את הצלחת לארוחה הבאה ואחר כך למחרת. אין לי מושג מה היה לי נגד מלפפון חמוץ. לימים גת החמיצה כרוב, גם הוא חיכה לנו מארוחה לארוחה.

הקיבוץ היה מוקף גדר כמו באיורים של פניה ברנשטיין בספרה "בוא אלי פרפר נחמד". ליד הגדר הייתה עמדה גדולה בנויה מגלילי פח שחיזקו את האדמה שנערמה ביניהם. אנחנו שיחקנו בעמדה, מציצים אל מעבר לגדר ושם בחוץ היה ברז מים. הערביות מכפר מנשייה הגיעו עטורות כדים על ראשיהן למלא מים. גלעד כרמי היה קופץ מעבר לגדר, לומד ערבית מהנערים שהסתובבו שם ולימים הערבית שלו עזרה לו להגיע לישובים מרוחקים, זרועים בים של ערביי המקום.

ב-1945 הגיע המצור. הושיבו אותנו ואת ילדי כתה ד', כולל עודד הפנר (בן אור) על רצפת חדר האוכל של הגן. הצצתי באחד האשנבים שהיו מפוזרים בקירות בית הילדים ובעיגול ארלוזורוב עמדו חברים שנהרו מכל הקיבוצים הסמוכים ובמעגל באמצע, עמדו הבריטים מכים את ראשיהם באלות. כשהצצתי הצידה לשדה שבינינו לחוגלה, ראיתי את הבריטים מחפשים מתחת לעצי התפוז היבשים. חשבתי שמחפשים נשק, כי אימא שלי הייתה אחראית על מקלט הנשק עם אלכס קשטן. בערב ציירתי אווירונים משליכים כיכרות לחם. למחרת הודיעו לנו על נפילתו של יוסף רוזנברג וששה חברים מהמשקים הקרובים.

אחרי הקיץ התחלנו ללמוד בבית-הספר בפרדס. בהפסקות שיחקנו בחמש אבנים וכל מי שהתחיל ניצח, שיחקנו גם קלאס וקפצנו על חבל. הבנים שיחקו בדודס ובסכין הנזרק למעגל שצוייר על האדמה וחותך אותו עוד ועוד. יתר הזמן בילינו בבריכה וקפצנו מהמקפצה שהייתה בגובה חמישה מטרים.

ביום שישי הייתה מיכל אפרת שעלתה עם פטר לנג מאושוויץ ועברה איתו את מצעד המוות, חופפת לנו את הראש במים ונפט ואנחנו עמדנו אחד אחד מתכופפים לגיגית. בתוך השורה עשינו בלגן (שמאי המארגן) מיכל הזדקפה וצרחה: "אני רק בשר ודם" ועוזי יערי הזדרז להשלים: "ועצמות" וחטף סטירה שעדיין מצלצלת לי מרוחק הימים.

בראש השנה ובפסח קיבלנו מתנה. הבנות זוג תחתונים לבנים הבנים זוג גרביים. לא היו בולים ולא קופסאות גפרורים, זה היה האוסף שלנו. ניסים ברסקו מהעלייה הסורית, קיבל גרביים ישנות ואני תחבתי את עיניי עמוק עמוק באדמה מרוב בושה. לא אגלה לכם מי הייתה המחסנאית. ניסים הביט בי בעיניים מלאות.

והיה מות ילדים. ההלוויות עברו ליד בית הורי. כשליוו ארון קטן מיהרתי להסתיר את הגר ודגנית אחיותיי.

בלילות ארגנו הבנים גניבות בייחוד מהעץ של אייקו-אייקו כשהמארגן, המנהל והמבצע היה שמאי (מדיני) זריז וחייכן כדרכו. בכיתה היו מעט בנים, רובם ילכו אחר כך לאיחוד. חנוך (בן אור) תמיד אמר שזה לא יפה, עמד בצד חנוק דמעות. שמאי חייך, עוזי (יערי) הסביר פילוסופית מה זה אומר, רבקה'לה (ארז-חן) תמיד הייתה נגד וחגית (רפאלי) ואני סרגנו חצאיות לבובות.

באיזה רגע עברה עלינו מלחמת השחרור. זה כלל את כיבוש קקון ואיזו פצצה קטנטונת שריחפה מעל חוגלה. אני חיפשתי בעיתון "דבר" את ההודעות על נפילת הנערים. כל פעם שהיו שתי מודעות על אותו נופל חישבנתי –  אחד פחות. דניאלה וולטש הגיעה מירושלים וסיפרה שאימא שלה תרה אחר עשבים כדי לבשל מרק. בהצבעה של האו"ם על הכרזת העצמאות ישבנו על החלונות צופים במתרחש בחדר האוכל עם הרדיו היחידי של הקיבוץ. היינו אנשים קטנים מעורבים בכל. ב-1950 כיסה שלג לבן את מדשאות הקיבוץ. שמאי, אמנון (כפרי) וניסים בנו בובה משלג והטיחו גושי שלג זה בזה. אני הסתכלתי מהמרפסת, קפואה מקור כי לא היו מעילים, רק סוודרים שהאימהות סרגו לנו.

ואז החל הפילוג.

עלינו בסתר על גג בית א', עסקנו בפעילות של המפא"יניקים, אוספים זרעים לקרן הקיימת. בהמשך צעדנו לאיחוד הלוך ושוב, הלוך ושוב, לנקודה שהחלה לצמוח זרועת צבעונים זורי הוד.

עכשיו כבר התגבשנו, היינו לקבוצה הגדולה שעוזבת את המאוחד ונוספת לחברת הילדים באיחוד – 11 ילדים! גאולה (לב) אמנון, שמאי, דניאלה, ניסים, חגית, עוזי, רבקה, שמעון (הישראלי) חנוך ואני ואז הגיעו הכפר-סאלדים – יענקל'ה (הורוביץ) אורי (מירון) ומרים ויקטור. הכפר-סאלדים היו נורא עניים אבל היו יקים אינטליגנטים, מלומדים, ישרי-דרך ותרבותיים. הם השתלטו על מוסדות הקיבוץ החדש, חיסלו את השטיקים והטריקים שהבאנו מהמאוחד וקיבלו לחיקם את אהרון מדיני, אפרים פרנק ואת אבא שלי – מרדכי שקדי. את מערכת החינוך השאירו בידיהם של ראובן ומרים הישראלי וטוני וברוך אזניה שהגיעו מגבעת חיים מאוחד.

אהרון היה זריז מאוד ומיד הכניס מושג חדש למילון הקיבוצי: "גיוסים", כלומר הפך אותנו לעבדים. עישבנו סלק סוכר בשדותיו והעשבים המריאו עד קצה שמיים. אספנו תפוחי אדמה שורות שורות אחרי הטרקטור שהוציא אותם מהאדמה. לקראת הסתיו רצנו אחרי הכותנה שהלבינה שדותינו ואחרי, דיללנו תפוחי עץ. לפעמים היינו גם בכיתה.

פה באיחוד, האוכל השתפר. אכלנו לחם עם בננה, פלצ'ינקות שרודה (שחר) ואורה הרמן הביאו ממעוז חיים והיקר מכל, מיץ תפוזים צהוב ורענן זרם לו בגאווה מכל ברז בחדר האוכל.

הפרות בחצר הרפת געו מרעב ואבא שלי פחד לחזור הביתה, לא היה לו כסף לקנות תערובת – אמבר עוד לא היה. שולמן ניהל את הקרן של כל האיחוד בתל אביב ועזר בשקט להקים את הקיבוץ על רגליו. כך נולד הטריאומווירט: יוסף הורוביץ, הנס פיינברג ומרדכי שקדי. לימים מחזור ה' – יענקל'ה, שמאי ואורי מירון – יגזלו לו את הכיסאות.

בימי הקיץ הארוכים אחר הצהרים, נסענו על טרקטור עם גדי גיל לאסוף ריג'לה ליונים של משק החי המתחדש ובלילות גנבו שמאי, ניסים ועוזי את היונים וטיגנו אותם על האש. רבקה התפוצצה וחנוך הרגיש אבוד.

כשהיינו בכיתה ח' התרבו פיגועי המסתננים באזור. כשנרצחה אישה בכפר הס, הוציאו אותנו שוב מבית-ספר והפעם לסדרה בנושא הגנה על הקיבוץ. אבי ברוך היה האחראי. למדנו להכיר את השדות, את הנשק שלא נתנו לנו להשתמש בו והלכנו זוגות זוגות בחושך להתמצא באדמות שמסביב לקיבוץ. אחרי שבועיים יצאנו לשמירה, תמיד ילד ומבוגר, ילד ומבוגר. אני עם רפאל דרייפוס. מעולם לא חזרנו להיות ילדים. השבועיים הללו שינו אותנו לעולם ואכן זוגות ראשונים נולדו למחזור ה׳.

בכיתה ח' הגיעו אלינו גם החבר׳ה מראשון (לציון) ברוך (גרינברג-גשן) נורית (רסינסקי) וגילה (ניסתר). תכף אחריהם אורי אסטליין לכיתה מעלינו וביזל (ילד חוץ).

בסוף השנה, כשמחזור א' התפזר לצבא ולתנועה, כבש יענק'לה את שולחן האסיפות, אני את העלון, רחל שניר עזרה לי בציוריה שובי הלב. רבקהל'ה איבקה את האבק מהספרייה הענקית של אביה יהודה ארז שהייתה הספרייה היחידית בקיבוץ.

בלילות עסקו הבנים בפריצת מקרר המטבח. אורי שמר מפני עוברי אורח שהזדמנו במקרה וחנוך התחנן שזה לא יפה.

בימים הרגזנו את כל המורים, בנות משמר השרון החכמות שהצטרפו לכיתה לא הצליחו לשנות את מזג האוויר וגם לא בני נצר סירני שהגיעו, אבל כולנו התאהבנו בתמר גולדשמיט. יענק'לה הכי הכי. לא שכחנו אותה לעולם ועד היום היא כותבת לי. בכיתה, הבנות היו התלמידות הטובות, אורי תמיד עסק בניתוח המצב: המורים עושים פרוטקציה לבנות. ראובן הישראלי השתלט על שיעורי הבית בהיסטוריה ובגאוגרפיה שלו, בין השעות שמונה לשתים עשרה בלילה, הבנים וויתרו על הרעיון ולא עשו שיעורי בית כלל. על הזמן שנותר התלבש ברוך אזניה – תנ"ך. רק אורי למד אנגלית ומתמטיקה. בכיתה י' אמנון כפרי נדד ללימודים במקווה ישראל בעקבות אמנון קרול וגלעד כרמי ושמאי הצפין לכדורי. שני ילדים קיבלו סטיפנדיה (מלגה) ללימודים – תנסו לנחש מי. עוד לא היה חוק חינוך חובה והקיבוץ היה עני מרוד. בנימין שפריר שלימד אותנו שנה, חזה שיענק'לה יגיע לגדולות.

אחרי המקובצת הלכנו לתנועה ולצבא ואמנון שלנו נהרג.

בשובנו, עברנו לצריפים שליד הכביש (581) כל אחד בחדר משלו. בחוץ בנו לנו ברז עם ג'ורה, רחצנו כלים בגשם ואני נשבעתי שאם יהיה לי פעם מטבחון, לא אשאיר אף כלי לא רחוץ בכיור. הייתי השכנה של יענק'לה. התרחצנו במקלחת הציבורית שנעזרה בשירותים ופיפי עשינו מאחורי הצריף, יענק'לה הודיע לי מתי הוא ואני לו.

בלילות רבקה'לה ואני עשינו בגרויות כדי לצאת לאוניברסיטה. גם עמרם הישראלי ורחל נחמני עשו, אף אחד לא יותר. אולי פקששתי אחד. כן – שמאי הביא תעודה מוכרת מכדורי. אורי עזר לי במתימטיקה והתברר שגם הבנים חכמים, מה שאף מורה לא היה חותם. יענקל'ה הלך לעבוד ברפת, שמאי בגידולי שדה, אורי בפרדס, חנוך בהודיה, ברוך בגת, שמעון במספוא ועוזי באמריקה הגדולה.

רבקהל'ה, מרים ואני פנינו לאוניברסיטה. רבקהל'ה חזרה לחינוך לכל ימיה. מורה בבית-הספר, אחר כך המנהלת ותמיד במערכת החינוך. מרים חזרה למרפאה עד לנישואיה בנחל עוז ואני לפיזיותרפיה.

בלי ששמתי לב, יענק'לה התחבר לשמאי ולאורי ויחד העמיסו על כתפם את החבילה הכבדה של אחריות הובלת הקיבוץ לעתיד: יענקלה בתחום החברתי, שמאי בתחום הכלכלי, רבקהל'ה בתחום החינוך, חנוך בפיתוח ההודיה, אורי במג"ח, ברוך בגת והופ – החליפו את דור המייסדים. מחזור ה' החליט לרתום עצמו לעגלה, לסחוב אותה כל הימים ולכל הימים, בלי תירוצים, בלי להתאונן, בלי להצטער על החלטתם ובלי להשתחוות לעגל הזהב. תסתכלו טוב – צנועים נשארו כל ימיהם.

עכשיו שמאי הלך, אז אני עושה החזרת ציוד – הציוד של מחזור ה׳. אבל בעצם של הדור השני בקיבוץ ודמעה נושרת מעיני.

"קצה כל אצבע / קרן אור / כשהוא פורט על המיתר / הזמן זורם לו / לאחור". (א.בנאי).

80 שנים אחרי שלמד בכתה א', יוסי כפרי עדיין זוכר אותה היטב.

אבל הוא לא מביט אחורה, אלא רק קדימה. שנה אחר שנה הוא מהווה חלק אינטגרלי וחשוב ביותר בקבלת השבת שעורך מוטי זעירא לתלמידי כתה א' החדשים בתחילת כל שנת לימודים.

מגולח למשעי, אפטר-שייב "אולד ספייס", חולצה בתוך המכנסיים וברור לגמרי שהוא מגיע חצי שעה לפני כל הילדים והוריהם.

יושב, מוציא את הגיטרה, מכוון ומתכונן.

אחת מהאגדות האורבניות המוצקות ביותר בעמק חפר, גורסת כי מי שלימד את יוסי לנגן בגיטרה הוא רוברט צימרמן AKA בוב דילן.

"Hey / Mr. Tambourine Man / play a song for me". (B. Dylan)

אבל האמת היא שמה שחשוב לו הם הצלילים שמלווים את הילדים, כל שנה מחדש.

זהו, השמש שקעה. כולם קמים, מקפלים ורצים הביתה לטרוף שניצל וצ'יפס. גם כפרי מכניס חזרה את הגיטרה, בשנה הבאה הוא יהיה כאן שוב, חצי שעה לפני כולם.

עם מיה בבוסתן דובדבנים בחצר

בחלקים הקודמים של סדרה זו הוצגו סיפוריהם של ירון ברון, אשר לאחר קריירה מגוונת כרקדן בינלאומי, נהג גמלים ומנהל לוגיסטי קבע את מקום מושבו בבדפורד, אנגליה, איציק נחמני, איש עסקים מוכשר המתגורר באיי בהאמה, מיכל שגיא, מעצבת פנים, ומדריכת הורים בשיטת אדלר המתגוררת במלבורן, אוסטרליה, טל בירן, אשר לאחר נדודים באירופה, ארה"ב וצפון הודו, הקימה בית-ספר אנתרופוסופי בעמק וקבעה את ביתה בגבעת חיים ושי חן שעבר בין כל קיבוצי עמק יזרעאל והשתקע לבסוף בגניגר.

סיפורנו הנוכחי מתמקד במאור כהן (אמנם מהמחזור שמעלינו, אבל כאמור בפרקים קודמים היינו כתה מצורפת). מאור היא בתם של ביל ונעמי כהן, אחות לירדן, מעיין, דנה ודותן ז"ל. היא גרושה ואמא למיה (19) ואלה (15). לפני שנה היא חזרה להתגורר בקיבוץ עם בתה אלה, אחרי שהות של 21 שנים בחו"ל, מהן 13 שנים באיזור הספר באלסקה ושמונה שנים בצפון מדינת וושינגטון (בעיירה פורט טאונסנד בפנינסולה האולימפית).

אני אומר למאור כי למרות שפוגשים אותה הרבה בכלבו, בשבילי הקיבוץ ובגינת הכלבים, הרי שרבים ובעיקר אלו שהגיעו ב-30 שנים האחרונות, לא באמת יודעים מי היא, למי היא שייכת ובעצם כלום אודותיה. אז אולי כדאי להתחיל בהתחלה.

"נולדתי בקנזס להוריי ביל ומינה. אמי הייתה ישראלית, שפגשה את אבי במהלך ביקור בארה"ב. הם התחתנו ונולדו להם שני ילדים: ירדן ואני. אמי נפטרה כשהייתי בת שנה וחצי ואבא החליט להגשים את תכניתם המשותפת, לעלות לארץ ולהתיישב בקיבוץ וכך הגענו שלושתנו לגבעת חיים בתחילת שנות השבעים. כאן פגש ביל את נעמי וכשהייתי בת ארבע הם התחתנו ואני זכיתי באמא, שתי אחיות גדולות (מעיין ודנה) וקצת לאחר מכן באח צעיר ואהוב, דותן.

גדלתי בקיבוץ של שנות השבעים: לינה משותפת, כתה מצורפת, הרבה שעות באורווה ובסה"כ תחושה של חופש. בנעורים עבדתי קצת בסיוע לישישים בקיבוץ (מה שיהפוך למשמעותי בהמשך) את בית-הספר סיימתי כבר בכתה י"א והחלטתי לצאת לשנת שירות מוקדמת, בקיבוץ חולית (קיבוץ במועצה אזורית אשכול שהוקם תחילה בחצי האי סיני והועתק לפתחת שלום – י.א.) שם עבדתי בגד"ש ולאחר שירות צבאי מקוצר גרתי כשנתיים באנגליה ולאחר מכן חייתי בתל אביב בין 1991-2001. למדתי אמנות במשך ארבע שנים ב"קלישר", עיצבתי חלונות ראווה, ערכתי תרגומים לטלוויזיה, עבדתי כברמנית ברוקסן וחייתי את העיר. לאחר כעשור הרגשתי "תקועה" והחלטתי להגשים חלום ישן ולנסוע לאלסקה.

יום מוצלח של קטיף שנטרל

פגשתי אנשים נהדרים

התחלתי בסן פרנסיסקו, שם עבדתי משך חצי שנה בטיפול בישישים (כאמור, התמחיתי ב"איזולטור") כדי לחסוך כסף למסע ומשם המשכתי לאלסקה. קניתי כרטיס פתוח למעבורת ששטה לאורך חופי אלסקה, עם אפשרות לרדת ולעלות בכל תחנה. בכל ספרי המדריכים נאמר שכדאי להגיע מוקדם, לפני תחילת עונת התיירות, אבל כנראה שעשיתי טעות בתכנון, כי הגעתי מוקדם מדי. כל ההוסטלים היו סגורים ועדיין היה קר מדי לישון באוהל. קלטתי את זה כבר בתחנה הראשונה אליה הגעתי ולא ידעתי מה לעשות, כי התקציב לא איפשר לי לחזור וגם לא להישאר במלון יקר. אבל בכל מקום באלסקה יש מקלחות ציבוריות וגם מכבסות אוטומטיות בתשלום, עכשיו נשאר לפתור רק את נושא הלינה. למזלי, בזמן שעשיתי כביסה, התחלתי לדבר עם איזה 'לוגר' ותיק שהיה נחמד מאוד והזמין אותי לסעודת חג הפסחא בביתו של אחיו ומשפחתו.

פגשתי אנשים נהדרים. הם התירו לי להקים אוהל בחצרם ונשארתי אצלם מספר ימים. כך גיליתי שאפשר לטייל באלסקה תוך הסתמכות על טוב ליבם של המקומיים ותמורת בישול ושטיפת כלים. היו לי הרפתקאות מדהימות דרך אנשים שהכרתי במסגרת זו. בין השאר זכיתי להטיס מטוס מעל ערבות אלסקה, רחצתי במעיינות חמים טבעיים, ראיתי טבע פראי ופגשתי אנשים נפלאים.

כשהגעתי לקצה מסלול המעבורת בג'ונו, עיר הבירה, התקיים שם בדיוק פסטיבל מוזיקה גדול. הכרתי אנשים מהקהילה היהודית ודרכם גם את לאונרד (לן) מי שלימים היה לבעלי. החלטתי לעבוד קצת על סירת דייג, אבל המפגש הבלתי אמצעי עם המוני הדגים האומללים שנועדו לעלות על שולחנם של בני האדם לא התאים לאישיות שלי. פרשתי והמשכתי לחפש כיצד להתפרנס (להזכירך הייתי כבר בת 32). בכל אותו הזמן לן המשיך לחזר אחרי. הוא היה מבוגר ממני בשנים רבות ובהתחלה זה קצת הרתיע אותי, אבל בהמשך נכבשתי בקסמיו, עברנו לגור יחדיו והיו לנו 14 שנים שחלקן היו נהדרות.

גדל בגינה

אל איזור הספר

גרנו בהיינס, עיירה של כ- 1,500 נפשות. הבתים מפוזרים על פני שטח ענק מאוד ולמעשה, בעמק בו נמצאת העיירה גרים כ-2,500 איש בשטח הגדול ממדינת ישראל. זה כמו לחיות בתוך נשיונל ג'אוגרפיק: שקט מושלם, המופרע רק על ידי הנהר, אוושת הגלים, אריות הים והציפורים. הסיכויים לפגוש דוב בחצר ביתך, גדולים יותר מהסיכויים לפגוש את שכנך

לן היה רופא משפחה ובנוסף לעבודתו במרפאה הציבורית הייתה לו קליניקה בבית. אחרי ארבע שנים וכשמיה הייתה כבר בת שנתיים, התחתנו (ביל ונעמי באו לחתונה). כיום מיה בת 19 ומתגוררת בבלינגהם, העיר הכי צפונית בחוף המערבי של ארה"ב. היא free-spirit, ילדה של סירות ומים וטיולים שהצליחה היכן שאני פרשתי והייתה סקיפרית על סירת דייג משך שני קייצים. כיום היא לומדת להיות ספרית.

כשלוש שנים וחצי לאחר מכן נולדה גם אלה (15) שחזרה עמי לישראל ולומדת כעת ב"מעיין שחר". מאחר שהמקום נידח ורחוק מאוד ולמרות שבעלי היה רופא, כמו כל אשה הרה באיזור הספר, נסעתי בשבוע ה-38 להריון במשך ארבע שעות במעבורת לעיר הגדולה הקרובה כדי ללדת בבית יולדות מסודר. יש תקופות שדרכי הגישה סגורות למשך זמן ממושך, אז צריך לצאת בזמן.

נשר צעיר

כפי שהוזכר, המקום שגרנו בו הוא איזור ספר אמיתי, כמו בספרים ובסדרות (מישהו אמר חשיפה לצפון?). יש ספינת אספקה שמגיעה פעם בשבוע במידה ומזג-האוויר מאפשר ויום לפני הגעתה, כל המדפים בסופרמרקט ריקים. כמו כולם שם, הרבה מהאוכל שלנו גידלנו בעצמנו וליקטנו במהלך חודשי הקיץ, כאשר מזג-האוויר והאור מאפשרים. בחודשי הקיץ יש 20 שעות אור ביום ובמשך ארבע שעות נוספות מעין דמדומים. מצד אחד זה דופק את השעון הביולוגי, אבל בשביל הירקות והצמחים זה נהדר, הם עושים פוטוסינתזה 20 שעות ביום וגדלים כמו על סטרואידים. היינו מלקטים ומייבשים פטריות, אוכמניות, תותים וגרגרים שונים. היה לנו בוסתן דובדבנים ושדה תותי בר מאחורי הבית. בעלי הרופא, היה מספק שירותי רפואה למקומיים תמורת בשר צייד (בשר אייל או דוב, שאני פחות אוהבת) דגים טריים ומעושנים, היה לנו כלוב סרטנים שהיינו מושים עם סירת המפרש שלנו ואני גידלתי את הילדות ואת האוכל לחורף.

בחושך מול הדב

זה אמנם נשמע קסום, אבל בכל פעם שהבנות יצאו לחצר, הייתי צריכה להזכיר להן מה עושים כשנתקלים בדב (מרימים ידיים גבוה, כדי להיראות גדולים ונסוגים לאט בהליכה לאחור או באייל הקורא (מטפסים על עץ או מתקן גבוה). כשהן היו ממש קטנות אף פעם לא השארתי אותן לבד על הדשא בחוץ ללא השגחה כי יכול להגיע נשר ולחטוף אותן (באמת). היה מקרה שטיילתי עם הכלבה בחוץ. כבר היה סוף הקיץ והיה חשוך ופתאום מנצנצות מולי זוג עיניים ומתרומם גוש ענק – דב! כמובן שבאותו רגע שכחתי את הפרוטוקול ורצתי בצווחות הביתה. למזלי הוא לא רדף אחרי.

בשנה האחרונה שלנו באלסקה, היה דב שהתלהב משדה התותים שלנו והיה מגיע על בסיס קבוע. ניסינו להבריח אותו עם סירים ומחבתות אבל זה לא ממש עשה עליו רושם. החורפים שם קשים מאוד, אז לרוב היינו באים לנפוש בארץ (או בהוואי). גם הקיץ, עם 20 שעות אור ביממה גורם לך לשכוח לנוח.

דב נהנה מתותים בחצר האחורית

אלו היו חיים מלאים מאוד אבל בגלל המרחק ממרכזי הערים, אין מבחר גדול של תרבות פנאי כמו הופעות, קונצרטים, קולנוע וכו'. בנוסף, הבנות שלי היו הילדות היהודיות היחידות על פני מאות קילומטרים. אני לא דתייה ולא שומרת מסורת, אבל כשאתה חי בחו"ל, הרבה פעמים הקהילה היהודית מספקת איזה קשר שורשי שהיה חסר לנו שם. הבנתי את זה רק אחרי זה כשעברנו ליבשת ארה"ב.

אחרי המעבר לפורט טאונסנד והגירושין, הייתי אם יחידנית וכדי להתפרנס חזרתי לטפל בישישים, כשבמקביל החלטתי לחזור ללימודים. עשיתי תואר שני וכיום אני מטפלת זוגית ומשפחתית עם התמחות בטיפול באמנות. זה גם מה שאני עושה כעת בקיבוץ (יש לי קליניקה שפתחתי עם גליה אסטליין, גם היא מטפלת באומנות, במקום אורן זיו שעזב לפורטוגל). אני ממשיכה לצייר וליצור וכשגרנו בחו"ל היו לי מספר תערוכות קבוצתיות ואפילו תערוכת יחיד במוזיאון. ציורים שלי תלויים בחדר האוכל ואפשר לראותם גם באתר שלי (www.maorcohen.com).

חזרתי לפני שנה ובסה"כ טוב לי מבחינה משפחתית וחברתית. טוב לי ומעניין לי בעבודה שלי ונעים ללכת בשבילים ולפגוש בני כיתה ומכרים מהעבר.

חסר לי מאוד טבע פראי בישראל בכלל, כלכלית לא פשוט כאן וגם הצפיפות כאן שונה מאוד ממה שהורגלתי אליו, אבל אני לא רוצה שיצטייר מזה שלא טוב לי. אני שמחה מאוד שהבת שלי מצאה חברים וחברות מהסביבה ואני אוהבת שהיא יכולה להסתובב כאן בחופשיות. אני מאחלת לה שתמשיך להיקלט בצורה טובה ולהינות מהחיים הבריאים שיש כאן.

לקיבוץ אני מאחלת שיצליח לצלוח את השינויים בצורה כזו שתשאיר כאן קהילה בריאה ואיזו אחווה בין האנשים החיים כאן. לעצמי אני מאחלת שאצליח להתפרנס כאן בכבוד ולהמשיך למצוא עניין מקצועי ואישי בעבודה ובחיים.

בפרק הראשון פגשנו את ירון ברון, אשר חרש ימים וארצות כרקדן בינלאומי, מדריך גמלים, דוגמן עירום, פועל במחסן לוגיסטי, רץ מרתון וכותב ספרים, המתגורר בבדפורד, אנגליה, מזה 20 שנים.

בפרק השני הצגנו את איציק נחמני, שחקן במה, טרובדור ונגן גיטרה מחונן, גולש גלים ואיש עסקים בינלאומי, שעזב את ישראל ועבד כמנהל בחברה בינלאומית למכירת יהלומים ומזה 20 שנים האחרונות מתגורר בחופים הקסומים של מקסיקו, האיים המשווניים ואיי הבהאמה.

הפרק הנוכחי יעסוק בבת כיתתנו, מיכל שגיא-שילדקראוט, בתם של דן ונחמה שגיא, אחות לעופר ותמר ואמא למאיה (18 וחצי, סיימה י"ב ומתחילה בגרויות) נעמי (כמעט 15) ועמרי (12 וחצי). ב-14 השנים האחרונות, היא מתגוררת עם משפחתה במלבורן, אוסטרליה. כמו ירון, גם היא גדלה איתי מהפעוטון (אסתר הרץ), דרך גן רימון (ברכה הישראלי) כתת דגן (מירה'לה, שלומית, מירה'לה) עד שנפרדו דרכינו לאחר הצבא, כאשר יצאנו לחיים.

“Do you come from a land down under, where women glow and men plunder?” (Down Under / Men at Work)

מיכל גרה במלבורן, עיר גדולה בקצה אוסטרליה (קצת מעל טסמניה) אשכרה בקצה השני של העולם. השעון מקדים אותנו בשבע שעות וכשאנו נפגשים בזום, אצלי היום ואצלה מחר. אם היינו עושים שיחת ועידה כיתתית עם איציק (איי הבהאמה – שבע שעות אחרינו) יתכן שהיינו צריכים מכונת זמן רק כדי לגשר על הפרשי השעות, שלא לדבר על השנים שחלפו.

עמרי, הבן החמוד שלה, נכנס לפריים של מצלמת הרשת, אז אנחנו מתחילים לדבר על הילדים. היא מסבירה כי שלושתם לומדים בבית-ספר יהודי פרטי "הכי ציוני ופלורליסטי שמצאנו. הם מקבלים טעימות של יהדות, תפילות ומסורת אבל גם לומדים על ישראל והכי חשוב, הם מדברים עברית שוטפת. אם אתה רוצה לשמר את החיבור לישראל, אז צריך להתאמץ".

אני תוהה האם ישראל ועברית באמת חשובים. "עד לפני כמה שנים הייתי בטוחה שכשיגיע הזמן, נחזור לישראל והילדים יתגייסו לצבא. אבל בשנים האחרונות, בעיקר תחת שלטון ביבי וטירוף המערכות שגרם, הוציאו את המחשבה הזו מראשנו. שכשהם בישראל, או כשאנחנו מתקשרים למשפחה, הם מדברים עברית שוטפת עם סבא וסבתא או עם בני הדודים".

כן, ישראל עדיין במחשבותיה. "עד לפני כמה שנים הייתי קוראת את כל העיתונים, אבל האמת שזה עושה דכאון וייאוש. אני מקבלת את הכותרות ברשתות החברתיות, אשר מהדהדות לי בעיקר את העמדות שלי, כך שזה לא נותן הרבה תקווה".

היומיום שלה מלא. "במשך שנים הייתי אמא במשרה מלאה. לפני כחמש שנים, כשהילדים קצת גדלו, הקמתי עסק לעיצוב פנים, המקצוע שלמדתי ועבדתי בישראל. הלך לי טוב, צברתי מוניטין ולקוחות ואז הגיעה הקורונה וסגרה אותנו לשנתיים. הסגרים כאן היו הרבה יותר ממושכים ונאכפו בקפדנות חמורה יותר מאשר בישראל. ראיתי אתכם בפייסבוק, שמים מטפחת אדומה על הפנים והולכים להפגין בבלפור בשיא הסגר. כאן אנשים ששברו סגר חטפו מכות רצח מהשוטרים וקנסות של אלפי דולרים. בקיצור, ראיתי שאני מובטלת אז עברתי קורס הכשרה של מכון אדלר להדרכת הורים וכעת אני מתחילה מחדש בעיצוב פנים והדרכת הורים".

אז בואי נחזור לסוף י"ב, אני מבקש.

"לפני הצבא עשיתי קורס מש"קיות ת"ש ושירתתי שנה במחווה-אלון ושנה נוספת בשריון בצוקי עובדה. חזרתי לקיבוץ ועבדתי בפעוטון של אלעד ברניב, רון גרינשפן, שקד צביון, רונה בן חיים, דניאל סטיוארט, סתיו סיטון ונופר פלבר ואז לשנת חופש בתל אביב, עבדתי בנקיון בתים (זה מה שקיבוצניקיות עשו פעם כדי להתפרנס) ובלילות שרפתי את הכסף על בילויים. אחרי שנה של מכינה בבאר שבע, התקבלתי ללימודי עיצוב פנים במחזור הראשון של המכללה למנהל והשלמתי תואר בעיצוב פנים".

ואז?

"כשנגמרו הלימודים נמאס מתל אביב וחזרתי לקיבוץ, היה לי משרד לעיצוב פנים עם לקוחות ובמקביל עבדתי בענף הבניין".

עם ישראל כץ וג'ורג' וברוך? אני תוהה. "לא (צוחקת) יוסי ברוך היה אז מרכז הענף, ואני הייתי אחת העובדות".

ואיפה אוסטרליה משתלבת? "בשנת 2003 התחתנתי עם יובל מטבעון ועברתי לגור איתו שם. אחרי ארבע שנים נוספות, עם ילדה קטנה ותינוקת בת חודשים ספורים, החלטנו לעבור למלבורן בעקבות העסקים של יובל. זה היה מעבר משמעותי, כי יחד איתנו עברה כל משפחתו – אמו ושני אחיו על בנות זוגם וילדיהם – ממש יציאת מצרים, רק הפוך".

“I met a strange lady, she made me real nervous. She took me in and gave me breakfast”. (Down Under / Men at Work)

אז עם מי את מסתובבת במלבורן? "הרבה שנים התרחקתי מהקהילה הישראלית, כי כל מה שלא אהבתי בישראל פתאום בלט כאן – את עלולה למצוא עצמך עם אנשים שלא הייתי בוחרת להסתובב עמם בישראל, רק כי כולנו ישראלים. לא אהבתי את זה ורציתי להיטמע יותר באוכלוסייה המקומית. יש לי מספר חברות טובות, מקומיות בלי קשר לישראל וחוץ מזה רוכשים חברים ומכרים דרך הגן והילדים אבל זה מוזר, כי כאן הכל כל כך מתוכנן ומסודר".

יש גם דוגמאות. "למשל, אמהות בגן קובעות "פליי-דייט" לילדים שבועיים קדימה. הסברתי להן שאני ישראלית וזה לא עובד. לקח זמן והן התרגלו ולמדו שיש יתרונות בספונטניות ואני למדתי שזה בסדר גמור ואפילו מועיל לתכנן מראש וגם להעריך את תרבות הסדר, התורים המאורגנים, הנימוס וכו'. יש משהו נוח מאוד בסדר הזה וקל לאמץ אותו. הייתי באירועי חב"ד ושם כאילו חזרת לישראל ולחלקים הכי גרועים שלה: כולם דוחפים, צועקים ומעמיסים מזון כאילו אין מחר. אותם אנשים מתנהגים למופת כשהם בחברת האוסטרלים".

היא לא הפכה לאוסטרלית. "האמת שלא כל כך יצא לי לטייל כאן, כי את כל ימי החופש היינו מוציאים על הביקור השנתי בישראל. אני לא מתעניינת בכלל בפוליטיקה מקומית ויש משהו בריא מאוד בשקט הזה".

“Can't you hear, can't you hear the thunder? You better run, you better take cover”. (Down Under / Men at Work)

אני שואל על שינויי מזג-האוויר שם. "מעבר לבעיית האקלים העולמית, יש באוסטרליה בעיות ייחודיות: אין מעלינו כמעט שכבת אוזון, אז ביום עם 24 מעלות אתה מרגיש שאתה נצלה כאן. זו מדינה ענקית ורבים חיים במרחק רב מריכוזי אוכלוסייה, אז יש בעיה של תשתיות בסיסיות כגון כבישים, ניקוז, חשמל וברגע שהשפעות מזג-האוויר מקצינות, חשים זאת ביתר שאת".

כן, הלב עדיין במזה"ת. "להבדיל מהילדים שלי שגדלו כאן, חלק גדול מהלב שלי עדיין בישראל. לראות את הכרמל או חוף בית ינאי, עדיין מרגש אותי הרבה יותר מאשר כל הר או חוף משגע פה. כרגע אני לא רואה את עצמי חוזרת, אבל אולי כשהילדים יתבגרו ויהיו יותר בענייניהם, יתכן שאהיה יותר בישראל.  משמח לשמוע שבני כתתי ואחרים חוזרים לקיבוץ ומגדלים שם את ילדיהם. אני שומעת שהקיבוץ גדל ומתחדש ומחזיר מסורות ישנות של תרבות שהיו פעם ונראה שבקהילה יש הרבה חיות – זה נשמע קסום ואני מאחלת לכם שזה יימשך. מקווה להגיע בדצמבר ולראות את כולם".

ברכת המדריכים

שכבת גפן היקרה,
ילדים אהובים שלי

מרגש אותי לשבת ולכתוב לכם את הברכה הזאת, היא מבשרת על סופה של שנה… שנה נפלאה ומיוחדת שעברנו יחד, שנה שבה זכיתי לראות אתכם גדלים מתגבשים והופכים להיות עוד יותר אתם,
מקלפים שכבה אחרי שכבה ומגלים את עצמכם, מה מעניין אתכם, מה חשוב לכם וגם מה בחרתם להשאיר מאחור.
אחרי ניווט בקקון ובתל אביב, משימת נתינה לקיבוץ, משימת חלוץ בודד, קבלת שבת, היכרות החברה הישראלית ועוד משימות משמעותיות רבות הנה אתם כאן אחרי המסע שלכם, ואיזה מסע מופלא עברנו יחד, חווינו חוויות, עשינו משימות, גדלתם התפתחתם והתבגרתם, התחלתם ילדים והנה אתם פה כבר נערים בוגרים.
אתם שכבה עוצמתית, אני סומכת עליכם שתמנפו ותנצלו את העוצמות המדהימות שלכם פה בקיבוץ ותמשיכו בדרך הנפלאה שהתחלתם ורק תמשיכו לצמוח ולגדול.
אני מאחלת לכם שתמשיכו להתגבש ולהתאחד כקבוצה בכל יום עוד קצת, שתמשיכו לקלף עוד ועוד שכבות ולגלות עוד דברים על עצמכם כיחידים וכשכבה, שתגלו עולמות מדהימים בתוך עצמכם, שתמשיכו בדרכים המופלאות שאתם סוללים לעצמכם ותגיעו למחוזות מדהימים.
אני רוצה להגיד לכם תודה על שנה מדהימה של חוויות מעצימות ומשמעותיות שעברנו יחד.

אוהבת כל אחד ואחת מכן
ופה בשבילכם לתמיד,

רוני

ברכת הילדים

שלום לכל קוראי העלון,

אנו ילדי שכבת גפן מציינים את סוף שנת בר המצווה שלנו.
אנחנו נשתף בעלון את כל החוויות ואת כל המשימות שלנו לאורך כל השנה המדהימה שעברנו אבל קודם כל אנחנו רוצים להתחיל בפתיחה קטנה על מי אנחנו:
בהתחלת כשהיינו בכיתה ד' במרכזון של צורית היינו צריכים לבחור שם לקבוצה והתלבטנו בין שני שמות גפן וצפצפה בסוף אחרי הרבה הצבעות וויכוחים בעזרת המדריכים שלנו החלטנו על השם גפן.

גפן היא מין של צמח מטפס ממשפחת הגפניים,
פרי הגפן הוא העינב שמשמש כפרי מאכל, כפרי מיובש לצימוקים ולהכנת יין.
הגפן דומה לילדי השכבה שלנו כי הוא מתפרס וגדול כמו שאנחנו שכבה גדולה ושמחה, אומנם כל אחד הוא ענב קטן אבל אנחנו מגובשים ומאוחדים כמו שעלי הגפן מחברים בין הענבים.

סיימנו את מסע שנת בר המצווה שלנו עם הצגה מאוד מיוחדת ואנחנו שמחים וגאים עליה ועל השנה שעברנו.

אנחנו מאחלים לעצמנו להישאר מגובשים ולהישאר קבוצה מתוקה ולפעמים חמוצה כמו הענב.

רצינו להודות למדריכה המדהימה שלנו רוני ולכל ההורים המהממים שכל כך עזרו לנו ועוד יעזרו לנו בהמשך, תודה לכולם ולכל מי שעזר בדרך.

באהבה, שכבת גפן

תבל נורקין
הגיע הזמן להתעורר
לעזוב הכל, להתגבר
לשוב הביתה
לא לחפש מקום אחר
הגיע הזמן להשתנות
גם אם פספסנו תחנות
אפשר לרדת
יש רכבת חזרה לשכונות

לשוב הביתה (ריבו ישי / שושן מאור)

שני קריאו
אני אוהב ת'געגוע לכל מה שנעזב
זה עוזר לי להבין כלום לא מובן מאליו

לחזור הביתה | התקווה 6

שירי ליסאור
הכל אפשר רק אם נרצה
המחפש תמיד מוצא
גם אם הוא נמצא אי שם הרחק בקצה

לשוב הביתה | ישי ריבו

רתם לנדאו
כשלון הוא לא ההפך מהצלחה…
הוא חלק ממנה.

עומרי ידיד
אדם שמעולם לא עשה טעות, הוא אדם שמעולם לא ניסה משהו חדש.

אלברט איינשטיין

עומר מירון
יש דברים חשובים באמת
זה בסוף בפרטים הקטנים.
לפעמים לא צריך לדבר
גם בשקט מצאנו מילים.

שרק תחייך / יובל דיין

עדי הורביץ
למצוא בכל דבר עוד יופי
ולרקוד עד שנופלים מעייפות
או אהבה

לפני שייגמר | עידן רייכל

נרי זוהר
החיים שלנו תותים

נעמה ברות
קחי מה שתרצי, מי יסרב לך
קחי את העולם כולו
מי יוכל לומר לך לא
תעשי
רק מה שאת אוהבת
רק מה שאת חושבת
שיהיה לך טוב

מה שאת אוהבת, גלי עטרי

נטע דלומי
השביל הזה מתחיל כאן
בין סניף בנק למעין
לא סלול, לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן.

חוצה את העיר
עולה על ההר
ממשיך על הים
ממשיך גם מחר
חותך באויר, בין הבתים
יוצא אל האור, אל חיים חדשים.

יוצא לאור, אהוד בנאי

נועם פרי
תעשי ותלכי תלמדי
ותראי איך ברגע
ברגע כובשים ת'עולם

היא יודעת | נינט טייב

מלי שני

אני רוצה להבין את מקורות אדם
לנסות לשנות כמה סדרי עולם
להשאיר חותם להיות טוב עם כולם ועוד
ועוד גם וגם וגם וגם וגם
להגשים חלום עבור מישהו זר
להספיק לרקוד על איזה גשר צר
לחצות אוקיינוסים מירוץ מדבר
להיות אמיתי להיות מאושר
אז אני שר

הכל עוד לפני | התקווה 6

מיכאל מירון
עוד מעט קאט ונגמר
הקיץ עבר
זכרונות בני חלוף
אהבות על החוף

אך הפעם
לא אשכח מן הסתם
עוד נשארה התחושה
ותקוות לתקופה חדשה

חולם
חי ונושם
חלום אין לו שם
הלב עוד הולם
כמו פעם

חולם | אריאל זילבר

יותם חילי
אני אלוף העולם בלרצות
לפחות לנסות
את תראי איך בסוף אחרי ההפסדים
הניצחון הרבה יותר מתוק
אני אלוף העולם

אלוף העולם | חנן בן ארי

יונתן בליך
תסתכל קדימה עם שמחה ותקווה ואל תסתכל אחורה עם חרטות.

יהלי אורדובר
לפעמים אני עצוב
ולפעמים – שמח.
לפעמים אני זוכר
ולפעמים – שוכח.
לפעמים אני שבע
לפעמים – רעב,
לפעמים אני כועס
ולפעמים – אוהב.

אבל
אני תמיד נשאר אני
תמיד נשאר אני
תמיד נשאר
אני!

אני תמיד נשאר אני | דתיה בן דור

אמיר ארבל
קשה באימון קל בקרב.

אלונה אסטליין
כל הדברים היפים באמת
מתגלים בזמנם
האיטי
הבלתי מתחשב
האוהב
הפועם בקצבו של הלב

הדברים היפים | דניאלה ספקרטור

איתמר עמית
אבא שלי אמר לי שאתה יכול לעשות כל דבר שאתה רוצה אם החיים שלך אתה פשוט צריך לעבוד קשה כדי לקבל אותו.

אביצ'י

איתי הדר
יש אנשים שרוצים שזה יקרה.
יש אנשים שמקווים שזה יקרה.
ויש אנשים שגורמים שזה יקרה.

אוריה בדר
אני אלוף העולם בליפול
ולקום כמו גדול
אלוף העולם | חנן בן ארי

אורי פרי
יש לי רק דבר אחד לומר לך
ומכל הלב
את הכי טובה בעולם
יסמין, הפיל הכחול

אורי סינדליס
"אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט, לאט מגביר.."

מבצע סבתא

אור הישראלי
לא לפחד להתאהב
שישבר הלב
לא לפחד בדרך לאבד
לקום כל בוקר
ולצאת אל החיים
ולנסות הכל לפני שייגמר

לפני שיגמר | עידן ריכל

אביב נגר
תעשו את כל מה שאתם אוהבים ואת מה שעושה לכם טוב.

אביב יעקובי
אם אתם יכולים לחלום את זה, אתם יכולים לעשות את זה.
וולט דיסני

ברכת החינוך:

אני רואה אתכם שועטים על האופניים למרכזון, רואה אתכם נפגשים בבירצה, רואה אתכם בבריכה, רואה אתכם בכניסה לכלבולית, אני רואה אתכם…
איזה קבוצה אתם?
הביחד שלכם כל כך זורם, נוכח. אתם שמים לב אחד לשני, אתם חבורה נהדרת. יש עוצמה בקבוצה, וזה מזכיר לי שני סיפורים – אספר בקצרה…
אני יודעת שהגיל שלכם הוא – משפטים קצרים.

ונתחיל בעכביש דווקא,
1. עכביש חיפש מקום שבו הוא יוכל לטוות את קוריו, הוא רצה למצוא מקום מתאים ביותר שבו יוכל לתפוס חרקים קטנים ובכך ליהנות משארית חייו בהנאה ואכילה.

2. תוך זמן קצר מצא העכביש פינה בחדר והתחיל לטוות את קוריו. פתאום עבר חתול ליד העכביש והחל לצחוק, שאל העכביש את החתול מדוע אתה צוחק?
החתול ענה לו: " אני צוחק מהטיפשות שלך, אינך רואה שהחדר מאוד נקי אף חרק לא יתפס ברשת שלך. "

3. אחרי ששמע העכביש את דברי החתול נטש העכביש את פינת החדר והחל לחפש מקום אחר שבו יוכל לטוות את קוריו.

4. העכביש מצא מקום חדש בפתח החלון והחל לטוות את קוריו, פתאום חלפה ציפור והחלה לצחוק על העכביש ולומר לו: "אינך שפוי שאתה טווה קורים בחלון? רוח חזקה אחת תעיף את הרשת."
העכביש הקשיב לדברי הציפור ועזב באמצע את הרשת והחל לחפש אחר מקום חדש.
העכביש היה מאוד עייף מותש ורעב ולא היה לו כוח לטוות רשת קורים.
נמלה שחלפה על פניו ראתה את העכביש המותש ואמרה לו:
"ראיתי אותך מהבוקר מתחיל לבנות רשת וכל פעם מפסיק בגלל שהקשבת לאחרים. נתת למילים שלהם להזיז אותך ולא לסיים את הרשת. "
בשומעו את דברי הנמלה, הבין העכביש את הטעות שלו והחל לסיים את הרשת.
אז, קבוצה זה חשוב מאוד, חברות היא חשובה לנו ומהווה מקור חיים.
רוצה להפנות מבט שלכם, אל עצמכם… שימו לב, כל אחד מכם – מה אתם אוהבים, מה חשוב לכם…ותעשו כל מאמץ לתת לזה מקום, חשוב.

וסיפור שני על צפרדעים,
היה היה פעם מירוץ של צפרדעים.
המטרה הייתה להגיע לראש המגדל הגבוה.
אנשים רבים התכנסו כדי לצפות במירוץ ולעודד את הצפרדעים.
המירוץ יצא לדרך.
אבל האנשים לא באמת האמינו שהצפרדעים מסוגלות להגיע עד למעלה: “אין טעם! הן לא יצליחו אף פעם! אין להן שום סיכוי!”…
כך קראו בעודם צופים בצפרדעים המטפסות.
ואכן, הצפרדעים לאט לאט התייאשו מהטיפוס הקשה, ואחת אחת ויתרו וירדו מהמגדל.
האנשים למטה המשיכו: “באמת חבל על הזמן!
אתן לא תצליחו לעולם! תרדו ודי!”…
אחרונות הצפרדעים שעוד המשיכו לטפס התייאשו גם הן וירדו מהמגדל.
כולן, חוץ מצפרדע אחת קטנה שלא עצרה אף לרגע אחד.
אחרי שעות רבות של מאמץ עצום הגיעה הצפרדע הקטנה לראש המגדל.
כל הצפרדעים הנדהמות והאנשים המופתעים מיהרו אליה כדי להבין איך היא עשתה את זה.
כשהצפרדע המנצחת הגיעה אליהם נוכחו כולם לראות שהיא חירשת…
למה הייתי חייבת גם את הסיפור השני?
כדי להזכיר לכם, תהיו צמודים למשהו, אל תקשיבו לתגובות שליליות מבחוץ וגם לשלכם…תתנסו בהתעקשות – תהיו קצת חרשים למה שאחרים אומרים וגם למחשבות השליליות של עצמכם…

זהו, היו ברוכים, תמשיכו בביחד המקסים שלכם, ומעבר להגשמה עצמית,
אל תפגעו אחד בשני, זה תמיד חשוב לומר.
מזל טוב,
לביאה
חינוך גבעת חיים איחוד

ברכת ההורים:

קבוצת גפן יקרה,

תבל, שני, שירי, רתם, עומרי, עומר, עדי, נרי, נעמה, נטע, נועם, מלי, מיכאל, יותם, יונתן, יהלי, אמיר, אלונה, איתמר, איתי, איילה, אוריה, אורי פ, אורי ס, אור, אביב נ, ואביב י.

אתם קבוצה גדולה. 27 חברה.
ובתוך הקבוצה ישנן תתי קבוצות, וחלקכם מצאתם חברויות אמת, אצל חלקכם זו הקבוצה – החבר'ה…, ישנם תחומי עניין של ביחד וישנם של לבד, לפעמים גם פחות מתחברים וקצת מתרחקים וזה בסדר. בתוך קבוצה שגדלה במקום כמו הקיבוץ קורים הרבה דברים ומעניין לראות את ההשתנות לאורך הזמן.
האלבום הזה מאיר בתוכו פיסות קטנות של חיים ושם זרקור על השנה המיוחדת הזו – שנת בר המצווה.
עברתם לאורך השנה חוויות רבות. עברנו מהאישי והמשפחתי לקהילתי. ומעיסוק בקהילה שלנו נפתחנו החוצה. השותפות שלנו ההורים יחד אתכם בשנה הזו החזירה גם אותנו לתקופת ילדותנו. חלקנו גרנו בקיבוץ וחלקנו לא. השנה הזו היא המקום של אדם לומר תודה על המקום בו הוא גר. על חווית ילדות בלתי נשכחת. על יכולת להשפיע, לתרום, להכיר.
לא בטוח שהיום אתם מבינים את גודל המשמעות בהשתייכות של אדם למקום, לחברה. את הקשר העמוק שנוצר.
זו גדו·לה גם להשתייך לקבוצה וגם להיות אדם עצמאי. זה מדהים שאפשר לקבל בחיבוק אוהב חברים שלא נמצאים בארץ כבר כמה שנים ולתת להם להרגיש שזה הבית שלהם – והם תמיד יהיו שייכים לכאן. זה מרגש לקבל חברים חדשים, לפתוח בפניהם את הדלת ולתת להם להשתלב ולהרגיש חלק. הכי חשובה היא הסובלנות (זו עם ה-ו', שעוזרת לנו להיות רגשים ואכפתיים) ולתת מקום לכל אחד בהתאם לרצונות שלו ולמידת המסוגלות שלו בכל שלב, ותמיד לשמור את הדלת פתוחה, כי בהמשך אולי יהיה רצון גדול יותר.
כשסיכמנו את המשימות שעברתם במהלך השנה, אחד הדברים המשמעותיים שחזרתם עליהם שוב ושוב הוא הביחד. שפשוט היה כיף להיות ביחד. במשימת חלוץ בודד והכרת הקיבוץ התבקשתם להיות ללא טלפונים סלולריים ועפתם על זה! כל כך נהניתם מהביחד ללא רעשי רקע, מהביחד סביב משימה משותפת ושיתוף פעולה של קבוצה – זה באמת כיף!

אז מה נאחל לכם?
נתחיל באיחולים אליכם כקבוצה – קבוצת גפן.
נרים כוסית לחייכם (בורא פרי הגפן) ונברך אתכם בברכת חברות טובה, אכפתיות, פתיחות וסובלנות. שתמיד יהיה לכם מקום בתוך הקבוצה ושתמיד תדעו לתת מקום לחבריכם. תאהבו אחד את השני, היו ערניים לנעשה סביבכם. השפיעו על הנעשה ממקום של מנהיגות חיובית.
אתם באמת קבוצה מרגשת! שרק תמשיכו כך!

ונרים גם כוסית באופן אישי לכל אחד ואחת מכם – לחייכם!
גלו את עצמכם, תהנו מהתקופה הלא פשוטה הזו שנקראת גיל ההתבגרות. מצאו את האיזון הנכון עבורכם בין הביחד ללחוד. תתנסו ותמצאו תחומי עניין. נסו להיות פחות שיפוטיים ויותר פתוחים והכי חשוב – תאהבו את מי שאתם!
בחרתם משפטים יפים, ציטוטים וקטעים מתוך שירים – באמצעותם אתם מספרים קצת על עצמכם ועל מחשבות והתמודדויות.
ואנחנו מאחלים לכם שתאיר לכם הדרך וגם בתקופות בהן קשה תצליחו לראות את האור.

זו הזדמנות להרים כוסית ולומר תודה למערכת החינוך של הקיבוץ ובכלל לקיבוץ על המתנה הזו שנקראת לחיות בקיבוץ. שום דבר שקורה פה לא מובן מאליו. בבוקר, כשאתם מתעוררים במקום היפה הזה שאליו אתם שייכים נותר רק להוכיר תודה גדולה על העשייה הזו ובאמת להתרגש מעומק הלב.
קבוצת גפן היקרה, זכיתם לגדול פה. לחייכם ולחיי כל קיבוץ גבעת חיים איחוד. אמן.

אוהבים אתכם, גאים בכם ותמיד לצדכם, ההורים שלכם

גל שווארץ (שוחט)

בחרתי ללכת לשנת שירות ולא להתגייס מיד לצבא, מכמה סיבות: הרצון לתת שנה מעצמי לאחרים, אחרי שתמיד הייתי מרוכז בעצמי וכך לקבל חזרה וגם הרצון לשפר ולפתח את עצמי.

כמו כן, אנשים משכבות מעליי ואחי שעשו שנת שירות, דיברו על השנה הזו כמשנת חיים וכחוויה שכל אחד חייב לעבור ולבסוף – היה בי רצון לצאת מהבועה בה גדלתי בעמק חפר בקרב אוכלוסייה שגדלה עם כפית זהב בפה ולראות אוכלוסיות מוחלשות שגדלו על ערכים שונים.

אני עושה שנת שירות בכפר גלים, כפר נוער חינוכי-חקלאי במועצה אזורית חוף כרמל. עובדים בפנימייה ובמשק, החניכים מכיתה ז׳-י"ב ומכיתה ט׳ יש קבוצות נעל״ה (נוער עולה לפני הורים) שהם ילדים מבריה"מ לשעבר שבאים לארץ ללמוד ולהשתלב באוכלוסייה הישראלית.  בכפר נמצאת גם קבוצה מהאקדמיה של מכבי חיפה בכדורגל ובה בנים בגילאי ז׳-י"ב מעורב. אני ש"שין של קבוצת י"א ישראלים, שזה גיל נהדר לעבוד איתו, כי הם נמצאים בתפר בין ילדים לבוגרים.

במשק יש שלל ענפים ואני עובד ברפת. זו חוויה שהבטחתי לעצמי בשנת שירות, אחרי כל השנים שהייתי צופה מהצד ברפת בקיבוץ. הקומונה שלי מונה 13 ש"שינים שגרים יחד באותו בית ומהווים את המשפחה שלך בשנה הזו.

לחיות בקומונה עם עוד 12 אנשים זה דבר שתיאורטית נשמע לי כמעט בלתי אפשרי, אבל היום אני יכול להגיד שהם אחים ואחיות שלי. אני לא רואה את עצמי מפסיק לחיות איתם כי הגענו לרמת קשר הכי גבוהה שיש ואי אפשר להבין מבחוץ  מה עברנו ביחד ולאיזה רמת קרבה הגענו: החל הרמת פרויקטים יחד עד צחוקים בזולה, מכעס על כולם, בכי ועצבים לאושר ולכן אני מאמין שנשמור קשר שנים רבות.

לפני תחילת השנה הייתי ילד שחושב שהוא מבין הכל ובטוח שהוא יודע הכל על שנת שירות, אבל בתחילת השנה חטפתי כאפה כשהבנתי שלא מדובר בטיול שנתי עם חברים. הבנתי את רמת האחריות האדירה שיש עלי ואת הקשיים שעוברים במהלך השנה עם החניכים, הצוות, הקומונה, המרחק מהבית והגעגוע לאמא. רק עכשיו אני מבין באמת מה זה להיות ש"שין.

אני ממליץ מאוד לעשות שנת שירות, אבל – לא לכולם זה מתאים.

צריך לעשות שיחה עם עצמך ולחשוב האם הם רוצים לעשות את זה מהסיבות הנכונות ולהיות מסוגל לשים את הלב והנשמה ולהתמסר ולא בגלל לחץ חברתי. לשאול את עצמך אם אתה מוכן להכנס לרכבת הרים שנקראת שנת שירות, האם אתה מוכן להתמודד עם התחושות הכי קשות, להרגיש לפעמים שאתה במקום הכי נמוך בעולם ושאתה צריך להרים את עצמך משם.

לקהילת גח"א אני רוצה להגיד שהשנה הבנתי  שלא הכל סובב סביב כסף ומה מגיע לי ומה יוצא לי מזה וכדאי לנסות לחיות ולהתנהג קצת יותר באנושיות, סבלנות וצניעות ולהגיד תודה על מה שיש. כל השנה היה לי קשה עם ההתנהלות בקיבוץ והשינויים שהקיבוץ עובר ואני מרגיש שיש הרבה אנשים טובים בקיבוץ ויש אנשים ששכחו מה חשוב באמת בחיים.

בשנים הראשונות של הנעורים הייתי עסוק רוב הזמן בספורט כדבר העיקרי בחיי והיה לי פחות מקום לנעורים בלו"ז שלי.

כשהגיעה הקורונה, הנעורים היו המקום העיקרי בו ביליתי את הזמן, למדתי דברים רבים וחוויתי חוויות מטורפות ובדיעבד זו הייתה אחת התקופות הטובות שהיו לי ואחד המקומות שהכי אהבתי. אני חושב שהקיבוץ יכול להתנהל אחרת עם הנעורים, לסמוך יותר על הנעורים ולתת יותר מקום לפעולות עם תוכן שייצרו להם ערך מוסף כמו שהנחלנו לחניכים שלנו בפנימייה.

ניר סינדליס

בחרתי ללכת לשנת שירות כי זה דבר שמקובל מאוד בקרב הי"בניקים בקיבוץ ובעמק חפר וחיפשתי שנה של התבגרות ולמידה על עצמי, תוך כדי תרומה למדינה ולחברה. נוסף על כך, קיבלתי הכוונה מההורים ומהמשפחה שכדאי ללכת לשנת שירות כדי להגיע מוכן ובוגר יותר לצבא.

אני עושה שנת שירות בארגון "השומר החדש" שהוא ארגון חברתי, חינוכי וציוני שהוקם בשנת 2007 בידי מתנדבים. מטרותיו: חיבור אזרחים וצעירים לאדמה, לאהבת הארץ ולזהות ציונית בכדי לשמור על אדמות המדינה תוך סיוע והעצמת החקלאים וגורמי האכיפה.

פעולות הסיוע והחיבור נעשות על-ידי התנדבות חקלאית מגוונת לצד פעילויות חינוכיות בהן עמודי התווך הם ערכי העמל, הערבות ההדדית, האומץ האזרחי ואהבת הארץ.

בתור ש"שין בארגון, יש לי חלק משמעותי בעשייה זו. במשך היום אנו עובדים בחקלאות אצל חקלאים מקומיים ואחרי העבודה אנו לומדים קרב מגע, ציונות, יהדות, מזרחנות ועוד.

בלילות אנו שומרים על עדרי בקר ומטעים בכדי למנוע פשיעה חקלאית ולסייע לחקלאים.

הארגון פועל בכל הארץ ומחולק למצפים (קומונות) בהם חיים הש"שינים ואני נמצא במושב כרם בן זמרה בגליל העליון.

בינינו, חברי המצפה נוצר קשר חזק מאוד. אנו חיים ביחד ועושים הכל ביחד, מתמודדים עם הקשיים יחד ולכן אנו מגובשים מאוד. זו שנה קשה ומאתגרת מאוד במהלכה חווים קשיים רבים ויציאה מאזור הנוחות לעיתים תכופות, אבל ברגעי קושי נבנים אמון וחברות אמת. כשהגעתי, ציפיתי שהפעילות היומיומית תהיה יותר מהנה או "סקסית", אבל בפועל העבודה החקלאית רגילה, פשוטה ומונוטונית. תחילה היה קשה אך עם הזמן לומדים להינות מהעבודה הקשה והסזיפית.

בנוגע לנושא השמירה, ציפיתי שיהיה "אקשן" לעיתים תכופות יותר אך בפועל השמירה יוצרת נוכחות, מה שלרוב מרחיק את הפושעים ולכן כאשר אנו בשטח, 99 אחוזים שלא יקרה כלום. יש משפט " לשמר את השגרה בתנאים לא שגרתיים" והשגרה של "השומר החדש" היא קשה  ועמוסה ולכן עלינו לפעול לשמר אותה גם כשקשה

הייתי ממליץ מאוד להגיע אל "השומר החדש" מכיוון שזו שנה מיוחדת. אני לא מכיר מסלולי שנת שירות בהם מתנסים ועובדים בחקלאות במשך שעות רבות ביום, מטיילים המון ומכירים את הארץ, עוברים סדנאות העשרה רבות ולומדים קרב מגע, ריתוך, ציונות מזרחנות ועוד.

חשוב לי להעלות למודעות את קיומו של הארגון הזה ושאנשים ידעו עליו ועל העבודה החשובה שלו ותרומתו לחקלאות בישראל. אני יודע על מספר לא מבוטל של חקלאים שלא היו יכולים להתקיים ללא "השומר החדש".

אני חושב שהעובדה שאני מגיע ממקום בו החקלאות היא חלק מהחיים וזה שחייתי שנים עם חברים בקיבוץ, תרמו להקלה בהתמודדות הראשונית שלי בשנת השירות.

צילום: עדנה ארזי

שאול זיידמן

רציתי לחוות את החוויה עליה שמעתי מגיל צעיר ולהכיר דברים ואנשים שונים שכנראה לא הייתי פוגש אם הייתי מתגייס ישירות לצבא.

עשיתי שנת שירות בכפר הנוער "חוות הנוער הציוני" בשכונת קטמון בירושלים. למרות שהוא נמצא במקום מרכזי בעיר גדולה, הכפר עצמו בכלל לא נראה כחלק מהעיר ומרגיש כמו קיבוץ. בכפר יש בערך 200 חניכים מכיתות ז'-י"ב המגיעים מכל מגוון האוכלוסייה בישראל -צברים, רוסים, ערבים, אתיופים ודרוזים.

יש בכפר תוכנית נע״לה (נוער עולה לפני הורים) ובה ילדים מכיתה ט', בעיקר ממדינות חבר העמים, שעולים לארץ לבדם וחיים במדינה זרה ללא הכרת השפה או אופי החיים בישראל.

עזבתי את שנת השירות בחודש מרץ בשל סיבות אישיות, אבל אני עדיין בקשר טוב מאוד עם החניכים ועם הקומונה ובנות השירות. אני חושב שמבחינת צוות קומונה ובנות שירות, היינו בקשר טוב ועבדנו בצורה טובה. כמובן שכמו בכל צוות, היו ריבים וויכוחים אבל הצלחנו להסתדר ובסופו של דבר עשינו את הכי טוב שיכולנו.

בכפר יש גם בנות שירות לאומי דתיות ואני חושב שזה מראה עוד צד בחיים במדינת ישראל, שכנראה שלא הייתי מכיר אם לא הייתי בשנת שירות. אני למדתי מהן והן למדו ממני ועד היום הן חברות מאוד טובות שלי.

עבדתי בצוות עם בת שירות ומדריכה דתייה ובפעילויות בימי שישי ושבת, היה קצת קשה כי צריך להתחשב בהן ולעשות פעילות שומרת שבת והיא לא תמיד איך שמדמיינים אותה, אבל מבינים שצריך להתחשב אחד בשני כדי ליצור עבודת צוות טובה. הרגשתי שעמדתי בציפיות שהיו ממני בתקופה שם. הייתי אהוב על צוות הכפר והחניכים ובקרב הקומונה והרגשתי שיש לי את המקום שלי; לתת את מה שאני יודע וטוב בו.

אני חושב ששנת שירות זה דבר חשוב מאוד מכיוון שזו חוויה מלמדת ומעשירה ומכירים אנשים ושומעים סיפורים שאין במקום אחר. לומדים להכיר את הצדדים של ישראל שאנחנו פחות מכירים וחזקים בהם ובעיקר יש תחושה שאתה חשוב למישהו.

בתור אחד שנמצא כבר תקופה ארוכה בקיבוץ השנה, לעומת שאר החבר'ה מהשכבה שלי שנמצאים בשנת השירות שלהם, כייף לי מאוד להיות בבית שלי ולהרגיש ככה אך יש גם הרגשה שהקיבוץ הוא כבר לא מה שהיה פעם והוא מתחיל לאבד מהקסם שהיה לו. לפי דעתי הקיבוץ הולך למקום לא טוב וצריך לשים לב לכך ולפעול. אני מרגיש שהרבה ממה שלימדו אותי בחיים, אם זה בבית-הספר או ההורים והחיים בקיבוץ, הלך איתי גם לשנת שירות וגם כיום.

כתת "דגן" המצורפת (מחזורים ל"א + ל"ב)

היינו "כתה מצורפת". מחזור קטן אשר בשיאו מנה תשעה חברים ועם הגיענו לבגרות וקבלתנו לחברות בשנת 1988, פחת מספרנו לשבעה.

מחזור ל"ב, ילידי 1970, בדיוק התפר בין "הילדים של קיץ שנת 67", לאלו של "חורף שנת 73". לא ברור אם היתה זו מלחמת ההתשה אשר ייבשה את חלציהם של חברי גבעת חיים, או שאולי היתה זו פשוט שנה שחונה, אבל משהגיעה השעה ועלינו לכתה א', נפסק כי מדובר במחזור קטן מדי וצורפנו אחר כבוד לכתת "דגן" (ילידי 1969) תחת שרביטה של מירהל'ה כפרי.

אמנם פה ושם סבלנו מהצקות "הגדולים", אבל בסה"כ נהנינו מההתבגרות המוקדמת שנכפתה עלינו, כי בזכות הצירוף הזה, עשינו את הכל שנה לפני הזמן – בכתה ו' כבר הרשו לנו לראות סרטים למבוגרים בבית וינה, לנעורים עלינו בסוף כתה ח', לפורים מבוגרים התגנבנו כבר כשהיינו בני 14, בדל סיגריה ראשונה, בנות מהמאוחד ועוד. בקיצור, היה אחלה.

עד היום אנחנו מתייחסים למחזור ל"א כבני מחזור שלנו, אבל כשעלינו לי"ב הם התגייסו, או הלכו לשנת שירות ופתאום, לראשונה בחיינו, נותרנו לבד. אמנם הכי בוגרים בנעורים ובאוטובוס של "חוף כרמל", אבל המסגרת הכיתתית שלנו נפרמה, ונאלצנו להמציא אותה מחדש.

שנת י"ב זכורה לי כשנה נפלאה. שיעורי הנהיגה אצל גדעון בחדרה, חוף הים, הדשא והבגרויות (למי שעשה) אינסוף גיוסים בגת לטובת הנסיעה ליוון וההכנה לקבלה לחברות. כן, כן היה דבר כזה, טרם הקבלה לחברות עברנו סדרת הרצאות ממוקדות אצל דור הנפילים – נחמיה גינזבורג, אטה מירון ואחרים, אשר הרביצו בנו תורה קיבוצית ברוח הימים ההם.

המשפט היחידי שאני זוכר מאותה סדרת הרצאות נאמר, כך נדמה לי, על-ידי נחמיה: "בשנים האחרונות הרבה צעירים מהקיבוץ נוסעים להודו לחפש את עצמם. אינני מבין את העניין הזה של 'לחפש את עצמך'. זה מזכיר לי כלב הרודף אחרי זנבו. עדיף שתמצאו את עצמכם כאן בפרדס או בכותנה".

מחזור ל"ב, סיום י"ב, 1988

אבל גולת הכותרת הייתה, ללא כל ספק, ההצגה.

למשימת הבימוי הובא אחד, מוטי שמשוביץ', הבטחה גדולה לשעתו על במות הפרינג' של הכרך הגדול, אשר חנך אותנו בשיטות משחק מתקדמות, דינמיקה קבוצתית והתכה רגשית.

לזכותו יאמר שלאורך מספר שבועות, הצלחנו להשיל את משקעי העבר, לשכוח ריבים ישנים ולהתגבש כקבוצה. אלבומי התמונות מהערב הבלתי נשכח ומהטיול ליוון שהגיע מיד לאחר מכן, מספרים את סיפורה של קבוצה מלוכדת, אוהבת ומפרגנת.

צפייה בסרט הווידאו אשר הומר לפורמט דיגיטלי וניתן לצפייה באתר הקיבוץ, מעלה זכרונות, נוסטלגיה וגם קצת, איך לומר, רגעי מבוכה.

ההצגה אשר זכתה לכותרת "יונתן סע הביתה" כשם שירו של יונתן גפן, הועלתה בסגנון המתוחכם של תיאטרון חדש, נשכני ובלתי מובן בעליל, אבל בפני הצופים אשר התאמצו והצליחו לעקוב, צף ועלה קו עלילה קוהרנטי אשר נבנה מהשאלות, התקוות, והפחדים המעסיקים נערות ונערים בני 18 – איפה נהיה בעוד 10 או 20 שנים? מה נעשה בחיינו? האם נהיה בקשר אחד עם השני?

בהצגה, המתרחשת במקום מרוחק ודמיוני בעתיד, מגלמים איציק נחמני ובן ברות שני זרים לכאורה, המתיישבים במקרה על אותו ספסל בלילה בהיר אחד ופוצחים בשיחת חולין ("לילה יפה לילה — כל כוכב, כוכב — שביל החלב — הדובה הגדולה — הדובה הקטנה — והדובה שהיא לא גדולה ולא קטנה") אשר בעקבותיה הם מגלים שהם איציק ובן אשר גדלו יחדיו, חברי קבוצת "דגן" מגבעת חיים איחוד. הם מחליטים לתור את העולם בחיפוש אחר שאר חברי הקבוצה.

הם יוצאים לדרכם ובמהלכה פוגשים אט אט את שאר בני הקבוצה אשר נפוצו במקומות שונים ומשונים בעולם וחיים את החלום (או את שברו). העלילה המפותלת לוקחת אותם על פני ימים וארצות, ממש אודיסאה של הרפתקאות. הכתיבה והמשחק מרתקים.

הם חודרים לג'ונגל אפריקאי סבוך וכמו הנרי מורטון סטנלי הפוגש את ד"ר דיוויד ליווינגסטון בלב המאפליה ("ד"ר ליווינגסטון אני מניח?") הם פוגשים את שי חן ומיכל שגיא ומצילים אותם מידי קניבלים. את העלילה מלווה מספר-יודע-כל בדמות פועל במה עלום שם, אשר בהמשך מתגלה כיאיר אסטליין, חבר הקבוצה המתווסף לחבורה ההולכת וגדלה וצועדת יחדיו בחיפושיה אחר שאר החברים, ואולי אחר הדרך הביתה, לקיבוץ (מישהו אמר "הקוסם מארץ עוץ"?).

לקראת הסיום עולה תמונה של דירת פאר בכרך אורבני מנוכר, כנראה ניו יורק. ירון ברון בחליפה יוקרתית מגלם ברוקר חלקלק וקשוח השואג לתוך פומית הטלפון ("תמכור, תמכור") ומייד לאחר מכן מתפשט לבגדי ריקוד צמודים ופוצח בקטע של בלט מודרני (לא כולנו ידענו במה נרצה לעסוק כשנהיה גדולים). הברוקר-הרקדן נופל קורבן לשוד מתוחכם אשר במהלכו נלכדים גם שאר בני החבורה כבני ערובה, עד שמתברר שהשודדים, טל בירן ואיציק נחמני (בתפקיד כפול, עקב מיעוט המשתתפים) גם הם בני הקבוצה.

בנקודת המפגש הסינגולרית הזו, חברי הקבוצה מתאחדים וכולם נופלים זה על צווארו של רעהו בחיבוקים ונשיקות סוערות המלמדים על עוצמת ההתרגשות מהמפגש המחודש. קתרזיס. מסך.

יתכן שהיינו צעירים ותמימים, יתכן שהנבואה ניתנה לטיפשים, אבל באופן בלתי מוסבר ההצגה הזו חזתה במידה רבה את גורל קבוצתנו הקטנה – רובנו נפוצנו בעולם ובילינו עשרות שנים בארצות רחוקות. חלקנו עדיין שם.

החל מגליון זה ובפרקים הבאים, נביא את סיפורם של חברי קבוצתנו ברחבי העולם. והפעם: ירון ברון.

כאמור, ירון הוא בן הכתה הראשון שאני מראיין במסגרת הסדרה.

הוא בנם הבכור של עירית ומנחם (ז"ל) ברון, אח של יואב (איגי) ברון ואסנת ברון-צ'סלר. הוא ואני יחד מהפעוטון, אותו חלקנו עם תמר ליבר ומיכל שגיא תחת הנהגתה של אסתר הרץ (ראו תמונה עם מנחם ז"ל) דרך גן רימון (ברכה הישראלי) ובהמשך כתת "דגן" (מירה'לה כפרי, שלומית מירון, מירה'לה זיו). דרכינו נפרדו לאחר השירות הצבאי, עת יצאנו שנינו לשוטט בעולם.

הוא נמצא בקיבוץ לכמה ימים במסגרת הביקור השנתי הקצר שלו בישראל (בשנה שעברה הוא לא הגיע עקב הקורונה) ואנחנו נפגשים בשעת ערב מאוחרת בבירצה, מזמינים יותר "ביר" ופחות "צה".("הלכנו למקום גדול / לשתות אתם יודעים / ומנגנים שם רוקנרול בכל מיני צבעים").

מזה שני עשורים שהוא מתגורר בבריטניה וחי בבדפורד, עיירה לא גדולה, בערך שעה וחצי צפונית ללונדון (לוקחים את הרכבת לשדה-התעופה לוטון וממשיכים משם צפונה).

אני שואל אותו למה הוא מתגעגע. "בעיקר למשפחה, אבל זה ברור. לפעמים אני נוסטלגי ומתגעגע לקיבוץ של לפני 30 שנים ולחומוס טוב אבל חוץ מזה, לא ממש מתגעגע לשום דבר כאן. אני נהנה לפגוש אנשים כשאני מבקר ולשבת ולשתות עם החבר'ה שגדלתי איתם ולדבר על החיים ועל Good old times אבל אלו לא געגועים הגורמים לי לרצות לחזור ולחיות כאן".

ממש שום דבר? אני תוהה. "ובכן, יש יותר מדי דברים שאני לא מתגעגע אליהם ושלא מושכים אותי לחזור לגור כאן: השחצנות והיהירות של 'אנחנו הכי טובים והכי חשובים בעולם', הביקורתיות ובעיקר גסות הרוח הישראלית, עליה אני מקבל תזכורת בכל פעם שאני מגיע לביקור. בכל בוקר אני קורא עיתונים ישראליים, אז כנראה שאני בכל זאת נמשך למקום הזה ומתעניין במה שקורה פה, אבל השיח וההתנהגות כאן כל כך אלימים, ציניים ודורסניים, שלא הייתי רוצה לשוב ולחיות כאן. אני לא נתקל בזה באנגליה".

("והוא הראה לי את העיר / ומאיה שגדלה"). באנגליה יש לו את מאיה, בתו. "היא בת 18 עכשיו ובקרוב תלמד תקשורת באוניברסיטה. אני פרוד מנטשה, אמא שלה, מאז שמאיה הייתה בת ארבע. בכוונה בחרנו בשם שיהיה מובן ומקובל גם בעברית וגם באנגלית. כשמאיה הייתה ילדה דיברתי אליה רק עברית, קראתי לה סיפורי ילדים בעברית והשמעתי לה דיסקים וסרטי ילדים ישראליים. גם כעת היא מבינה עברית די טוב, אבל אין לה בטחון בדיבור אז אפשר לדבר אליה בעברית והיא תענה באנגלית. היא נערה אנגלייה לכל דבר ועניין וחוץ מהמשפחה והעובדה שהיא באה לבקר כאן כמעט כל שנה מאז שנולדה, אין לה קשר מיוחד לישראל ואני לא חושב שהיא תרצה לגור כאן".

אני שואל על חייו באנגליה. "כבר שבע שנים אני מנהל משמרת במרכז הפצה ארצי של אחת מרשתות הסופרמרקטים הגדולות באנגליה ומנהל כ-250 עובדים. זה נשמע בכיר מאוד, אבל המשכורות בתחום הזה לא גבוהות. כנראה שלא אוכל להתקדם מעבר לתפקידי הנוכחי, כי בהיותי ישראלי (כן אי אפשר להשתחרר מזה לגמרי) אני פותח את הפה גם במקומות שעובדים מקומיים יודעים שצריך לשתוק בהם".

רגע, אני מבקש ממנו שיחזור אחורה יותר. "בצבא שירתתי בבני משקים, גדוד 50 ואין הרבה מה להגיד על זה. כשהשתחררתי רציתי לצאת לטיול גדול במזרח או בדרום אמריקה, אבל היה לי גם חלום גדול – רציתי לרקוד באופן מקצועי. הבנתי שלהתחיל לרקוד בגיל 21 זה קצת מאוחר, אבל החלטתי לוותר על הטיול הגדול ולנסות להגשים את החלום לרקוד בכל זאת".

אני מזכיר לו את סצינת הסיום מהצגת המחזור שלנו, בה הוא מגלם איש עסקים ממולח, שהוא בעצם רקדן הפורץ שם בסולו סטייל אוהד נהרין.

"כנראה שזה קינן בי זמן רב לפני שהעזתי להוציא את זה לפועל, אז אחרי הצבא נרשמתי ללימודי ריקוד בסטודיו בעין שמר ובגלל שהייתי ברמת מתחילים, רקדתי שם עם ילדות בכתה ה'-ו'. לאחר שנה במהלכה רכשתי יסודות, התקבלתי למסלול של שלוש שנות לימודים בסדנת הלהקה הקיבוצית בגעתון ולאחר מכן הלכתי לרקוד בלהקה הקיבוצית הצעירה", אני זוכר ואומר לו שהוזמנתי לערב פתיחה שם והתרגשתי מאוד בשבילו.

"לאחר מכן התקבלתי לאקדמיית הריקוד ברוטרדם בהולנד. ואחרי שמונה חודשים שם, לקח אותי כוריאוגרף ישראלי לרקוד בלהקה שלו בברלין. אחר כך הסתובבתי עוד כמה שנים באירופה (הולנד, נורווגיה ועוד) ובזמן שחיפשתי אפשרויות בתחום הריקוד, עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות: פסל אנושי (האנשים האלו שעומדים בכיכרות ומרכזי תיירות גדולים, צבועים מכף רגל ועד ראש ולא זזים משך שעות) ג'אגלר (להטוטן) וכמודל עירום לציירים.

עוד בתקופה שלמדתי בגעתון, החלה להתגבש אצלי ההכרה כי החיים קצרים ומה שאתה רוצה לעשות, כדאי שתעשה ללא היסוסים וללא חרטות. 30 שנים אחר כך, אני עדיין נאמן לתפיסה זו: לימדתי את עצמי לנגן בגיטרה, ציירתי, כתבתי שירים, רצתי מרתון, בגיל 45 למדתי שנה באוניברסיטה הפתוחה, כתבתי ספר (על כך בהמשך) והייתי מדריך טיולים על גמלים במדבר".

רגע, רגע, איך גמלים וריקוד משתלבים? "לקראת גיל 30 החלטתי לוותר על הקריירה במחול. זה פשוט כבר לא התאים וחזרתי לישראל. מאחר שרציתי שקט ורציתי להתרחק מהמרכז, מצאתי עצמי עובד כמדריך תיירים לסיורי גמלים בחווה ליד אילת. זה היה אחד התפקידים המאתגרים והמרתקים שהיו לי בחיים ותקופה משוגעת. שם גם הכרתי את אשתי לשעבר, האמא של מאיה, שהגיעה כתיירת יחד עם בנה מנישואיה הקודמים. קצת אחרי שהכרנו, נסעתי אליה לאנגליה, ולמעשה מאז אני שם.

בגלל שבבדפורד לא היה ביקוש לרקדן, מדריך גמלים, פסל אנושי ומודל עירום ובגלל שפתאום הייתי בעל משפחה ואחראי לפרנסתה, התחלתי לעבוד שם במרלו"גים ומרכזי הפצה. אט אט התקדמתי בסולם התפקידים, עד לתפקיד מנהל המשמרת עליו כבר סיפרתי.

כשנתיים אחרי שהגעתי, נולדה מאיה, משוש חיי. בשנת 2009 נפרדתי מאמא שלה אבל לרגע לא חשבתי לחזור, משום שרציתי לקחת חלק פעיל בחיי בתי".

עכשיו מאיה גדולה ועוזבת את הבית (ולמעשה גם את העיר) והוא כבר בכיוון חדש. "לפני שנה פרסמתי ספר שכתבתי עם שתי נובלות בשם Life As A Journey (החיים כמסע). אפשר לרכוש אותו באמזון ובסוף נובמבר הוא ייצא גם לחנויות. כרגע אני כותב את השני. לקיבוץ ולחבריו אני מאחל שתשלימו כבר את השיוך, אבל תמשיכו להיות קהילה. זה הרבה יותר חשוב מבתים גדולים ומכוניות יקרות".

לפני שאנו נפרדים אני שואל אותו שאלה די אישית, אבל אני מאמין שאני מייצג לא מעט אנשים שרוצים לדעת – איך זה שאין לו אף שערה לבנה? זה צבע? זה האוכל האנגלי? או שפשוט ההתנתקות מישראל עושה טוב לשיער? הוא צוחק. "אני לא עושה צובע והאנגלים מזדקנים הרבה יותר מהר מהישראלים, אז זה אני לא חושב שזה האוכל האנגלי .גם לאבא שלי היה שיער כהה, אבל אני מבוגר כיום ב-12 שנים ממה שהוא היה כשנפטר, אז אי אפשר לדעת, כנראה שזו התורשה".

טיול הפתעה

אם חשבתם שאי אפשר להפתיע נערים/ות בגיל מצווה, טעיתם. במשך שבועיים הם תכננו קבלת שבת בלי שיחשדו לרגע שאנחנו, ההורים, מתכננים כמיטב המסורת טיול הפתעה ל"שנת מצוות". חשבנו מה? ולאן? ואיך מחברים את הטיול למה שעברנו השנה. "שנת מצוות" מחוברת למעגלים: אני, משפחתי, קהילה/קיבוץ, עם, עולם ואין מקום יותר מתאים מאזור הכנרת בו התחיל רעיון הקיבוץ וקמה התנועה הקיבוצית.

הטיול נפתח בזריחה מרשימה ממצפה "הוד" באלומות (איזו אמא אחת ואולי עוד כמה, הודיעה שהפעם צריך מסלול למתקשי לכת ועוד יש לה זכרונות מהעליות של דני הרמן J ומאיזו שנה במצדה).

מאלומות ירדנו לבית הקברות בכנרת. בדרך שמענו סיפורים היסטוריים על החלוצים/ות ובאווירה המיוחדת של בית הקברות בכנרת, התקיימה קבלת השבת, שהכינו "התותים" בלי שידעו היכן תתקיים. מלווה בברכות, הפתעות ו"פרשת השבוע" בה הם מצאו ערכים יפים וחכמים. כמובן סיימנו בשירה של "ירדה השבת אל בקעת גינוסר", שיר הזורם בנימי כל קיבוצניק ומשם המשכנו לבילוי ורחצה בחוף בעין גב.

אחרי תקופה כל כך ארוכה של "לא נודע" הצלחנו להיות ביחד, להתרגש עם הילדים במעבר מילדות לבגרות, לסמן עוד משהו בערכים שאנחנו רוצים לתת להם וגם כמובן להיות ביום שכולו חוויה והנאה – ערך לא פחות חשוב.

משימת הניווט בתל אביב

אחת המשימות האהובות והמהנות ביותר בשנת המצוות, עמדה בסימן שאלה גדול השנה. לאחר שהסגרים הוסרו, מצאנו את עצמנו עומדים בפני מכשולים לא מעטים – נסיעה ברכבת שדורשת התארגנות מיוחדת, תצפית סגורה עקב מגבלות "התו הירוק", חזרה מפתיעה ללימודים מלאים ועוד ועוד.

למרות הכל, הגענו ליום המיוחל נרגשים ורעבים. ימים רבים לפני כבר התחילו ילדי קבוצת "תות" לפנטז על האפשרויות הקולינריות של העיר הגדולה והוויכוחים על מה נאכל ואיפה, לא היו מביישים אפילו את הממשלה הנוכחית.

מצויידים ברב-קו חדש ונוצץ עלינו על הרכבת לתל אביב והמשכנו לתצפית על העיר באדיבותו של אחד ממשרדי עורכי הדין השוכנים במגדלי עזריאלי. עברנו בשלום גם את המשוכה של חלוקה לקבוצות ואפילו הצלחנו להתגבר על חסימת נתיבי התנועה עקב הפגנת נכי צה"ל שנערכה בדיוק באותה שעה.

מי באש (שרב) מי במים (זיעה) ומי באוטובוס (מזגן) הגענו לבסוף לאזור הניווט המסורתי בואכה שוק הכרמל. הילדים צלחו את המשימות בכח נחישותם ואפילו החמ"ל המאובזר שהוקם באחד מבתי הקפה המרכזיים בעיר נותר מיותם.

למדנו על העיר ודרכה גם על אירועים היסטוריים הקשורים למדינה. עברנו באזור התוסס ביותר של העיר והתוודענו לעורק החיים המשלב עובדים זרים, היפסטרים תל אביביים ואחרים במקשה אחת וכמובן שטעמנו ממה שיש לשוק להציע. עברנו בכלבו "שלום" שירד מעט מגדולתו ואפילו ראינו את הקיוסק הראשון שעשה קאמבק לפני מספר שנים, אבל היה סגור. לסיום, איך אפשר בלי, טרפנו כל אחד מה שהתחשק לו בשוק האוכל במרכז שרונה. חזרנו הביתה שבעים ומרוצים ברכבת ואף אחד לא נדבק בקורונה.

ערב טוב קיבוץ ומשפחות אהובות, אנו נרגשים שבאתם לצפות ולהיות איתנו ביום המרגש הזה.

נולדנו, גדלנו, התגבשנו והגענו למי שאנחנו היום – בזכותכם.

עברנו שנים מטורפות ביחד, גם כשכבה וגם כל אחד לעצמו, התפתחנו והתבגרנו ואין יותר משמח מלעמוד כולנו יחד, כאן ביום הזה, באותו מעמד שראינו וחיכינו לו מאז שאנחנו ילדים קטנים.

ועכשיו, כשלוקחים את אותם הילדים הקטנים שיושבים ממש פה על הדשא וחולמים על הרגע הזה ומניחים אותם פה על הבמה, זה מרגש ומפחיד ביחד. מצד אחד, החלום שמתגשם סוף סוף ומצד שני ההבנה שהגענו לרגע הזה ואנחנו עומדים פה, מסיימים ונפרדים. בעוד שבועיים כל אחד מאיתנו יוצא לדרך חדשה, בין אם לשנת שירות, מכינה או צבא, שלב חדש, רחוק מהבועה המגוננת של הקיבוץ, מהמשפחה ומהחברים.

אבל, דבר אחד ברור. לא משנה איפה נהיה או עם מי, בין אם זה בשנת שירות, בצבא או בטיול הגדול שאחריו, תמיד תמיד נזכור את המקום ממנו הגענו, את הבית החם שהוא גבעת חיים איחוד. שנייה לפני שנסיים, חשוב לנו להגיד תודה ענקית לאנשים שבלעדיהם הרגע הזה לא היה קורה, או לפחות לא ככה.

למערכת החינוך ובראשה לביאה, תודה גדולה על זה שתמיד היית פה בשבילנו, תמכת בנו, ליווית אותנו והיית דמות משמעותית עבורנו, בעיקר בשלבי המיונים לשנת שירות, לא ברור מה היינו עושים בלעדייך. תודה ליפעת זילבר על הליווי השנה ותודה למדריכים שעבדו איתנו במהלך השנים והיו אנשים משמעותיים וחשובים לנו.

למשפחות האלופות שלנו, תודה שתמיד האמנתם בנו ולא ויתרתם עלינו, גם אם היו רגעים שבאמת לא ברור איך לא התייאשתם מאיתנו. תודה שגידלתם אותנו להיות מי שאנחנו.

תודה ענקית לשי פרץ המדהימה, שיצאה איתנו לכל טיול, עוזרת, מפרגנת, מרימה, מצחיקה, וכמובן חלק בלתי נשכח גם מהנעורים.

תודה אחרונה לעדן, אמנם היית איתנו רק שנה אחת, אבל הצלחת לעשות המון בשנה שאתה כאן, היית שם בשבילנו בכל רגע נתון, (כמעט) בכל שעה ביום, לא משנה מה היינו צריכים. תודה שתמיד דאגת להיות בצד שלנו וניסית תמיד שיהיה לנו הכי טוב שיש. עכשיו הגיע הזמן לסיבה שבגללה כולנו כאן בעצם. הצגה מהנה.

אוהבים – שכבת "מנגו"

מנו אורדובר, רוני בנגר, מיכאל ברות, שאול זיידמן, צור כהן, נעם לביא, יונתן ליסאור, גל מירון, איתן מצקין, יותם נואמה, ניר סינדליס, יהלי פרי, אורי קריאו, אור רוזנברג, גל שוורץ, עופרי שינדלר, יהלי שפע