שלמה כהן תפס אותי בבריכה ושאל אם אוכל לכתוב על הקייטנות שלי. ברגע הראשון לא הבנתי מה כבר כל-כך מעניין בקייטנות, אבל מיד הבנתי שזו ההזדמנות שלי לספר על סדנת המלאכה.

חוזרת חודש לאחור: באחד הבקרים במבצע באיראן, הזדמן לי סופסוף להזמין הורים וילדים לסדנת יצירה באדמה וחומרי טבע.

שעה שהפכה לשעתיים שהעניקו  למשתתפות.ים רגע של עוגן, נשימה ודמיון בתוך כל הטירוף שסביבנו. הבנתי שלא רבים בקיבוץ מכירים את הסדנה שלי, כי עד עכשיו העברתי בה בעיקר קייטנות לילדים שמגיעים מחוץ לקיבוץ. לילדי הקיבוץ יש גנים ומרכזונים גם בחופש, אבל ילדים מבחוץ להם אין מסגרת, מוצאים פה מקום לפעילות יצירתית ומזינה. מגיעים אליי ילדים מכל אזור עמק חפר, מבית-הספר האנתרופוסופי באלישיב בו לומדים גם ילדיי וגם מהדמוקרטי בחדרה, מאליכין, ממכמורת ועד ניצני עוז.

הכל התחיל לפני שלוש שנים, כשהשתתפתי בקורס מלאכות קדומות שפתחה חברה – והתאהבתי.

מלאכות קדומות הן עבודות עם חומרים טבעיים בטכניקות מסורתיות אשר שימשו בעבר (כמו חימר) ליצירת כלים, גילוף לעבודה במטבח או ללחימה, קליעת סלים, אריגה לבגדים ועוד. הן חזרו בשנים האחרונות מתוך כמיהה לאיזון בתוך העולם המהיר, לחיבור לטבע, לפשטות, לעונות השנה ולקצב האיטי.

כבר באותו קיץ התקיימה בגן גלי הקייטנה הראשונה לכמה חברים של מעין. מיד לאחר מכן התחלתי לבנות פה בחצר, סדנה קטנה ממשטחים ממוחזרים וכך במשך שנתיים בנינו, פירקנו והרכבנו עד שהפכה למה שהיא היום. 

בסדנה אפשר ליצור כיד הדמיון הטובה הדפסים בוטניים על נייר ובדים, צבעים מהטבע, צביעת בדים, יצירת בובות ויצורים מחומרי טבע שאני מלקטת, קליעה, עבודה באדמה ועוד ועוד.

אחד הדברים המייחדים את הסדנאות הוא השילוב בין חומרים מהטבע לחומרים ממוחזרים. יחד עם פרוייקט חנות היד-השנייה הקהילתית שצמח וגדל, מגיעים אלי המון חומרים שאני ממחזרת, ממש אוצרות המקבלים חיים חדשים: סדינים ובדים, צמר, חוטים, כלים, סלסלות ועוד.

נייר גרוס אני אוספת מהמזכירות והצמחייה סביבנו קיימת בשפע – אורנים וצמחים לקליעה, פרחים ועלים לייצור צבעים, הדפסים וייבוש. הליקוט הוא כמובן באופן מתחשב ומקובל וכמעט איני קונה חומרים חדשים. זה מלמד אותנו – ילדים ומבוגרים – להסתכל אחרת על מה שסביבנו ויוצר חיבור לערכים של קיימות, פשטות ויצירתיות.

הסדנה מתאימה לכולם – ילדים קטנים עם הורים, ילדים החל מגיל 5-6 באופן עצמאי, נוער ונשים. המלאכה מותאמת לפי הגיל והיכולות האישיות, כאשר לקראת ראש השנה תתקיים סדנת הדפס בוטני להכנת ברכות חג, להורים וילדים. אפשר גם לחגוג כאן ימי הולדת או לקיים מפגשי נשים.

עונות השנה מביאות איתן שינויים בטבע וגם בעבודות שלנו. בכל עונה גדלים צמחים אחרים היוצרים צבעים, הדפסים ומרקמים שונים. כך נוצר מפגש חי ויצירתי עם מחזוריות השנה המאפשר לנו להתנסות, להתרגש ולראות איך משתנה היצירה יחד עם העונה ועכשיו, כשהסדנה כמעט מוכנה גם לחורף, אני שמחה לפתוח בספטמבר חוגים שיתקיימו לאורך כל השנה – לפי קבוצות גיל. בכל חודש נעמיק בנושא אחר, נלמד טכניקות שונות, נתחבר לעונות השנה ונראה איך היצירות משתנות איתן. הילדים ייפגשו להתנסות וחוויה עם הרבה דמיון, ירכשו מיומנויות חדשות ויפתחו את היכולות שלהן.ם בזמן איכותי ומזין ופחות זמן במסך. היצירה בחומרי טבע מווסתת, מרגיעה, נותנת עוגן ומשמחת את הלב. אז אני ממש מזמינה אתכם.ן להצטרף ותודה על ההזדמנות לספר על הפינה הקסומה שלי.

האתר שלי: www.ofriaviv.co.il

בסוף ינואר התפתח דיון ער בקבוצת הווטסאפ של ההורים בגן דקל, הגן של עדן הבן הקטן שלנו. ניסינו להשיג כרטיסים להופעות החדשות שנוספו לסיבוב הקאמבק של אלבום הילדים המופתי מהסבנטיז "הַכֶּבֶשׂ הַ-16". קפצנו על ההזדמנות, לחצנו על הקישור לרכישה במהירות שיא אבל יצאנו מתוסכלים – לא נותרו עוד כרטיסים.

אז עלה רעיון על-ידי אחד ההורים בגיבויה של גלי הגננת: לא נזכה להיות במופע? לא נורא! נרים הופעה משלנו בגן עם השירים האהובים והמוכרים של חבורת המוכשרים: יהודית רביץ, גידי גוב, דיוויד ברוזה, יוני רכטר ויהונתן גפן המנוח, שהיה המוח מאחורי יצירת האלבום. 

התחלתי להתכתב עם גלי לגבי רשימת השירים איתם נופיע, לגבש את הנגנים והזמרות ולהניע את היוזמה. ככל שצללתי לשירים גיליתי כמה הם מורכבים ואיזה גאון מוזיקלי הוא יוני רכטר שהלחין את רובם הגדול. עם הזמן וההכנות גילינו עוד ועוד הורים כשרוניים המעוניינים לקחת חלק בשירה, נגינה והפקה של המופיע המתגבש.

על פריטת הלחנים התחלתי להתאמן במהלך סבב המילואים האחרון שביצעתי (הרביעי מתחילת המלחמה) בחודשים מרץ-מאי השנה. 

בערבי חזרות מהנים שנתנו לנו קצת אוויר מהשגרה, שלף כל אחד מאיתנו מהאוב את הכשרון המוזיקלי שלו שהיה רדום במשך שנים. מפה לשם יצא לנו מופע עם סטנדרטים לא נמוכים בכלל, עם ציוד הגברה אותו שאלתי מהקיבוץ (הודות לרכזת התרבות מור נואמה ורותם גרינשפן) ואפילו תפאורה מושקעת שציירה יעל דייג, בת כיתתי וחברתי המוכשרת, גם היא אמא בגן. התפאורה כללה ציור של עטיפת התקליט ועוד כל מיני כבשים שהתפזרו להן ברחבי הגן. אמנם מאז נפתחו עוד הרבה הופעות של הכבש וכולנו השגנו כרטיסים, אבל למי איכפת?! אנחנו את שלנו עשינו.

מאז המופע הקצר בגן דקל, אשר כלל חמישה שירים, שני דקלומים וברכה אחת שנונה מאת יותם רפאלי, הציעו לנו להופיע איתו גם בפני כל הקיבוץ ובדשא שמתחת יד-2 הקהילתית.

יש סיכוי לא רע שניענה בחיוב להצעות ומן הסתם, אני מאמין שנרצה לעבות את רשימת השירים ואולי גם להוסיף ריקודים ונאמברים נוספים מתוך "הכבש". גלי אף הציעה שנרים מופע משירי להקת כוורת בגן דקל ומהצצה קצרה הם עלולים להיות אף מסובכים יותר (יוני רכטר, כבר אמרתי?).

אי-אפשר לסיים מבלי לומר תודה ענקית לגלי בלו, הגננת האדירה והחד-פעמית מקיבוץ מגל, חובבת מוזיקה מושבעת וגם זמרת מחוננת. היא עובדת בקיבוץ 22 שנים, מתוכן 10 שנים שהיא מנחילה לילדי גן דקל חינוך מוזיקלי הכי איכותי שאפשר לבקש כבר מגיל צעיר. בכל שישי משמיעים בגן את שירי הלהקות הצבאיות, אריק איינשטיין, שלום חנוך, כוורת ושלל נכסי צאן ברזל של המוזיקה העברית מכל מיני ז'אנרים ותקופות, בעיקר מפעם. 

השורות הללו נכתבו בימים מתוחים, זמן קצר לאחר שהחלה המלחמה עם איראן, או בשמה המליצי "עם כלביא", בין אזעקה לאזעקה ותחושה של חוסר וודאות כלפי העתיד. עדי ואני ושני הבנים שלנו היינו אמורים לטוס בעוד כמה ימים לשליחות במחנה קיץ בקנדה למשך חודשיים והלוואי שהיא תתממש. נכון לרגע זה השמיים של ישראל סגורים הרמטית. בתקווה לימים שקטים ובטוחים יותר לכולנו.

משתתפי המופע

שירה: סמדר ארבל, עדי שוהם, גלי בלו, ילדות וילדי גן דקל

ניהול מוזיקלי, גיטרה, שירה והגברה: עמית תירוש

קלידים, חליל, גיטרה ושירה: שוהם אחירם

הגשה ודקלום: עפרי דה בורס

כתיבה, הגשה ודקלום: יותם רפאלי

גיטרה: אלכס גורביץ'

חצוצרה: אורן כחילה

תפאורה: יעל דייג

צילום ועריכה: שני הלוי כחילה

הנחיה וגננות לתפארת: גלי בלו

שאר צוות הגן המקסים: אלה וורונין, עמית שרקת, עדי אוליאל, ירוס אייל

לצפייה בסרטון המופע מתוך ערוץ היוטיוב של גח"א>>

https://www.youtube.com/watch?v=3sCtFkqlNaY 

כמו כל בשורה מרה, בישרתי לו אותה בחיל ורעדה. התגובה הייתה בהתאם. "מה?", התקשה הבן שלי להאמין. "לא יהיו מגלשות מים על הדשא? לא יהיו תחנות ושערות סבתא? אנחנו מחכים לזה כל השנה, אז למה? מה קרה?".

בעודנו מדברים, חלפנו על פני מדשאת בית וינה המוריקה, זו שתישאר שוממה בחג המשק השנה.

ניסיתי להסביר לו שהפעם אין צוות.

"למה?", הוא תוהה. אני מסביר שלא התנדבו הורים בכמות מספקת על-מנת להכין לילדיהם את הדבר הזה לו הם מחכים כל השנה, יום שגורם כל כך הרבה אושר (ראו צילום).

הוא התעטף בשתיקה ואני המשכתי בהרהוריי וחשבתי על מה שלא הסברתי לו: שאולי מדובר בצעד נוסף בדרכו של הגוף הזה. מה שהיה פעם קיבוץ, הפך לתצורת "קהילה" / "קיבוץ מתחדש" וכעת בדרכו להפוך ל – עיירה? מאות רבות של בני אדם המצטופפים על פני שטח מוגדר? אנשים שהמכנה המשותף ביניהם זו העובדה שהם בעלי ת"ז כחולה? משהו אחר?

אחרי שמקורות המודיעין של העלון המשיכו להזרים ידיעות על הנושא, קבעתי עם מור נואמה בעמדת הראיונות של העלון. התחלנו לדבר על ביטול הפנינג חג המשק, אבל עברנו לדון בשאלה הזו שהוצגה פה למעלה.

"אנחנו בתוך הסיפור הזה כבר כמעט חודשיים והשורה התחתונה היא שאין צוות ולכן גם לא יהיה חג משק", אומרת מור. "במשך עשור יש לנו פה צוות קבוע של חג המשק: ארי כהן לנג, עודד ארבל, אורון אריאל, יונתן מירון, אמיר שילה, תמר שגיא, אייל נתיב, חגי מדיני ועירא ברות. בלי להרגיש, החבר'ה האלה כבר מגרדים מעל ומתחת 50 והתחלנו להבין שהגיע הזמן להכניס דור חדש ודם צעיר למערכת הזו".

היא מספרת על הבעיות הייחודיות של השנה הזו, שנת "חרבות ברזל" הארורה.

"מי שנכנסו לצוות ואמורים גם להוביל אותו בשנים הבאות, הם נדב יגודה וארבל ורדי, אבל הם כל הזמן יוצאים לסבבי מילואים וכך גם בחודש יולי ולכן לא יכולים היו להרים את האירוע השנה. אבל, מעבר לשמות ספציפיים, חשוב לי להדגיש נקודה עקרונית: אין לנו בעייה למלא את שורות המתנדבים ביום עצמו או בחגים אחרים. הבעייה נעוצה בעובדה שאנשים לא מתנדבים לצוותי החגים ואני מאבחנת את קו השבר בסביבות גילאי 40 פלוס, שם אנחנו בבעייה. מתוך 10 צוותים של חגים ומועדים, רק בשניים יש בני 43 ומטה".

אנחנו מדברים על נושא הדורות כאן וכן, גם על פער הדורות, הפער שבהבנה מה זה לחיות פה ואיך זה בא לידי ביטוי אז – והיום.

"אין מה לעשות, הדור הצעיר צריך להחליף את הדור שמעליו ברוב אם לא בכל התחומים, כך זה היה תמיד וכמי שנולדה וגדלה פה, אני מכירה היטב את כל התירוצים והסיבות. הפופולרי ביניהם בשנים האחרונות הוא 'עומס החיים' אבל מצטערת, זה לא תירוץ", היא אומרת ונזכרת, "כשהגענו חזרה לקיבוץ, זה היה עוד לפני שבנו את שכונת ההרחבה הראשונה ועדיין הייתה פה את התפיסה הישנה של התנדבות להרמת חגים ומסורות שנשארו ונשמרו מאז ומעולם. לעומת זאת, כיום רווחת פה גישה ותחושה שהכל מובן מאליו, שהחגים פשוט קורים מעצמם וכל מה שנדרש ממני זה לעלות לחדר האוכל או לדשא הגדול".

אני מציע לה זווית הסתכלות אחרת ואומר לה שהדור הזה עליו היא מדברת, של בנות ובני 40 ומטה, נולד אל חבלי הגסיסה של הקיבוץ וגדל אל תוך התצורה החדשה שהתהוותה, במסגרתה אני פשוט משלם על הכל ומקבל אותו מוכן. לכן, כמו שאין יותר תורנות שטיפת סירים במעמקי "חדר מוות", כמו שאין יותר גיוסי ניכוש עשבים בכותנה וכמו שאין יותר גיוסי קטיפת תפוזים בפרדס – מה פתאום שמישהו יתנדב לגיוס הרמת חג?

לפחות לחלק מהדברים, היא מסכימה. "כשנולדנו כאן בסיקסטיז ובסבנטיז, קיבלנו את נושא לקיחת האחריות על תחומי החיים פה מגיל צעיר מאוד", היא אומרת. "לא בטוח שזה כך היום, בצורת החיים החדשה. אני רוצה להאמין שבשנה הבאה וכלקח ממה שקרה השנה, נצליח להרים את היום הזה, כי זה עושה כל כך הרבה טוב וכייף לכולם, זה יום שהוא סמל לכל ילדה וילד איחודניקים. צריך לזכור שבגלל כמות האנשים ההולכת וגדלה כל שנה, האירועים בגח"א הם אירועים גדולים מאוד ולכן אני חוזרת ואומרת שאנחנו חייבים התנדבות והתגייסות נרחבת לצוותי החגים והאירועים. אני גם משליכה קצת מהמצב של המדינה בשנים האחרונות – אי לקיחת אחריות, עיגול פינות והתחושה שיש מי שיעשה עבורנו. אז זה לא כך, כי אנחנו חייבים אנשים חדשים לצוותים, שקודם כל יעברו את תהליך ההכשרה והלמידה מאלו העסוקים בכך כבר שנים".

רגע לפני שנפרדים, היא מבקשת לציין ולהדגיש שהיא אופטימית. "אני מאמינה שיש פה לא מעט שחשוב להם להרים יום כזה, כמו גם אירועים אחרים. אז בואו, תובילו, תתנדבו – ולו רק בגלל שזה עבור הילדים שלכם".

במשך שלושה שבועות עמלה ילדתי (שתעלה לכיתה ב' בספטמבר הקרוב) לשכנע את אחיה הצעיר (גן דקל שולטטטטט) לוותר על בובת תינוקת שברשותו. נערך קרב מוחות מתמשך וקשוח שבסופו, אחרי שהמכות ונסיונות החטיפה לא צלחו, ניצחה הדיפלומטיה והבובה נמסרה לה תמורת בובה אחרת משלה (חיה לא מזוהה).

ומשעברה הבובה לבעלותה, הונחה אחר כבוד בשק ההולך ומתמלא במשחקים, בובות ושאר מוצרים ועליו הכותרת "פשפשוק".

באחר-צהריים לח ודביק התאספו ילדי המרכזונים, עם המדריכים המסורים של החינוך הבלתי פורמלי במדשאה הצפונית של חדר האוכל בה חולפים משבי רוח גם ביולי ופתחו דוכני ממכר מכל הבא ליד. מה לא היה שם? משחקי קופסה, תכשיטים, חומרי יצירה, בובות, ספרים, דיסקים של מוזיקה וסרטים, מיני עוגיות "הום מייד" ומיץ לצמאים.

הכסף המשמש בכלכלה האוטרקית הזו, הוא נייר צילום ועליו ציור של ילדון על גבעה, מופיע בערכים שונים וניתן לכל אחד מהם במעטפה, משל היו איש מקריח בגיל העמידה המעלים תשלום מרשויות המס.

כל אחד מהם שימש כקונה וכמוכר וקשה לומר ממה הם נהנו יותר.

ישבתי ליד בתי ובן דודה שמכרו במרץ, נעקצתי מנמלי אש ,היה לי חם ולפתע תפסה את אוזני הקריאה: "רז, נגמר לנו הכסף. את יכולה לתת לנו?" ובלי להתמהמה אפילו רגע היא ענתה: "בשמחה" והעבירה סטיפה של מזומנים לילדה מגן דולב, שלא ידעתי שהן מכירות בכלל. אחר כך כבר שמתי לב יותר ושמעתי את הבקשות הללו ממגוון ילדים למגוון ילדים אחרים ורובן ככולן נענו בחיוב ובשמחה.

אז למרות שאנחנו האמהות ישבנו ביחד ודיברנו על השיעור החשוב בהלכות כלכליות לילדינו הרכים (להסתדר עם מה שיש, לחשב עודף) הרי שבסופו של דבר, האינסטינקט שלהם הורה להם לחלוק את מה שיש להם עם חבריהם ואולי דווקא אנחנו אמורים ללמוד מהם שיעור בכלכלה אנושית.

ולהמשך הסיפור: בובת התינוקת נרכשה אחר כבוד בידי בנות הדוד הצעירות והאהובות של רז וסתיו ונשארה במשפחה.

נער אחד ליווה את אחותו הצעירה עם מזוודה מלאה מזומני גח"א וכשהתפעלתי הסביר לי: "זה הכי חכם. עד שהשטרות הללו לא יצאו מהמחזור, אני שומר אותם אצלי ומגלגל משנה לשנה". מה אגיד לכם? אולי הלקח ההוליסטי שלמדנו נשכח עם השנים, אולי הוא הבין באמת את מה שהתמימים לא למדו עדיין, ימים יגידו.

ולהמשך שבהמשך הסיפור: מחוץ ליד שניה הקהילתית נותרו ארגזים ובהם כל מה שלא נרכש בידי ילדי הקיבוץ. חגיגת פלסטיק ושפע שנותרה מיותמת.

חזרתי לשם בשבת ואספתי בובות רכות, פאזלים, קשתות לשיער וכלי כתיבה לקבוצת פליטים המתגוררת בחדרה. לא פגשתי אותם מעולם ואף את מקום מושבם אני לא מכירה. מסתבר שאפשר להגיע לחוף מבטחים ועדיין להיות נרדפים בגלל גזענות ובורות וסתם רוע לב.

יש לי אשת קשר ישראלית אליה אני מגיעה הביתה אחת לזמן מה עם ציוד או מזון. היא הייתה מאושרת לקבל את כל הטוב הזה עבורם ובשבוע האחרון של אוגוסט אצרף להם גם תיקי בית-ספר, קלמרים וכלי כתיבה. כבר כתבתי את זה כאן ואני לא מתעייפת להזכיר: הזבל של האחד הוא הזהב של האחר.

תום אריאל (בתם של נטע (מדיני) ואורון ונכדה של רותי ושמאי מדיני) מברכת את עצמי וילדי הגן בשנת כייף ואת המשפחה, שתהיה להם שנה נעימה מאוד.

מור דלומי (בתם של עינב ואמיר) שנעשה כייף ביחד עם המשפחה ונעשה דברים מהנים בשנה החדשה. שנעשה מסיבה לחג ושילדי הגן יעשו גם הם כייף ויקבלו הרבה אהבה בשנה טובה.

אלה מנדל (בתם של יעל (כהן) ואמיר, נכדה של מרל ושלמה כהן) ילדי הגן הם ממש חמודים ומצחיקים ולכן מאחלת להם הרבה הנאה בשנה הבאה. להורים החמודים שלי אני מאחלת רק כייף.

רוני זק (בתם של ליעד ונוגה) מברכת את אמא, אבא ועומר בהמון אהבה לשנה החדשה.

גפן לוי (בתם של נורית (מדיני) ואמיר, נכדה של רותי ושמאי מדיני) למשפחה שלי אני מאחלת שנעשה הרבה דברים כיפיים ביחד כל השנה.

נעמה מירון (בתם של טל ויוחאי, נכדה של שלומית ואורי) אוהבת את המשפחה שלי ומאחלת להם כייף והנאה כי הם נורא חמודים.

גל רז (בנם של עדי (קרול) ויותם, נכד של גילי ודובי) מאחל לעצמי, למשפחה ולילדי הגן, שנה טובה והרבה כייף בשנה הבאה.

איתי כהן (בנם של תמר (שגיא) ודורון, נכד של נחמה ודן שגיא) שיהיה לי כייף בשנה הקרובה. שיהיה חופש נעים למשפחה ולכל ילדי הגן שנה טובה.

הראל בליך (בנם של ענבל ואודי, נכד של פנינה ויוסי) מאחל כייף לעצמי, להורים, לאחותי ולאחי. שנה טובה ולהורים, שיהיו בריאים.

רז כהן (בתם של איילת (אסטליין) וטל, נכדה של אורי ורותי) מאחלת להורים שיהיו להם טוב בעבודה. מאחלת לאחי הקטן שיהיה לו רק טוב בגן רימון ולילדי הגן, הנאה מכל רגע בגן דולב.

רומאו סקליוני (בנם של לירי ומאוריציו, נכד של עמליה) להורים שלי, שיהיה להם דבש מתוק, מתוק ושישירו ויאכלו בחג. לאחים שתהיה שנה טובה ומתוקה. לילדים במרכזון שיחגגו את החג, ישירו שירים ושיהיה להם ממש, ממש כייף בשנה החדשה.

יוגב רסיס (בנם של מיכל וטל רסיס, נכד של דורית וגל) מברך בשנה טובה את המשפחה ואת ילדי המרכזון. מאחל להורים הצלחה בעבודה ולאחות ולאח הצלחה במשג"ב ובגן.

עמית קרול (של קרן ויפתח, נכדה של גילי ודובי) שנה טובה ומתוקה עם תפוח בדבש להורים ולסבים. שיהיה לי ולילדי המרכזון טוב וכייף בבית-הספר .

אלה סינדליס (כתה ב' בתם של אדוה ויאיר, נכדה של גליה ואברהם) אוהבת ומאחלת להורים שנה טובה וחיים ארוכים ולילדי המרכזון, שתצליחו בלימודים ושיהיה לנו כייף במרכזון. לאחי אורי, אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך ומאחלת לך שנה טובה, טובה.

ולהלן הפירוט של כל מה שלטעמי הוא מוטעה בתוכנית הזאת: יש די הרבה אז תהיו סבלניים:
לאחרונה התחילו להגיע תלונת של דירי שכונת הבנים על רעש נוראי מכיוון ה"פאב" החדש שאמור היה לשרת את חברי הקיבוץ בלבד תוך התחשבות בקרבה הרבה לתחומי המגורים בסביבה. ממש לא משמח אותי לדעת שכל "נבואות הזעם " שלי, מלפני שנתיים התממשו אחת לאחת. הפאב הזה אכן נמצא בלתי מתאים בעליל להקרנת סרטים – בגלל העמודים הרבים, להרצאות – מאותה הסיבה, להופעות רועשות בגלל המיקום. ממעט הביקורים שלי במקום לא ראיתי נהירה המונית של חברי קיבוץ או שימוש שיצר חיבור ומפגש חברתי מסוג חדש. יחד עם העובדה שבמרחק של פחות מ 50 מטר משם עומד שריר וקיים המועדון לחבר שמתאים לכל הפונקציות הר"מ ועומד בשיממונו מרבית ימות השנה (למעט הפעילות של המועצה שממלאות יפה את האולם בשעות הבוקר – חברותא- יוזמת זית וכד' – זה מה שקרוי "שימוש נכון). בנוסף לכך אני עדיין מצפה לדיווח במועצה על ההיתכנות הכלכלית של הפאב הזה. דיווח שהובטח לפני שנתיים! ממתינה. אני אופטימית…

שאלה: אז מי צריך את זה?

גן השעשועים שנחנך השבוע: מבנה מפלסטיק בחזות עירונית, רחוק מלהיות יפה. את מי בדיוק משרת המתחם הזה? הילדים של הגנים? ילדים של שכונת הבנים? מתי הם מגיעים לשם? היות שאני גרה ממש על הכביש העוקף יכולה להעיד על תנועת כלי הרכב המאסיבית, של הורים משכונת הבנים שמסיעים את ילדיהם ברכב עד לפתח הגן בבוקר, וגם אוספים אותם באותה הדרך אחה"צ. הולכים ברגל? הצחקתם אותי! וגם אם יגיעו לשם מידי פעם כמה ילדים, עדיף היה להרחיב ולשפץ את גן השעשועים הקיים המוצל, במרכז בתי הילדים, או להוסיף מתקנים בגן הפעילות לזכר גלי שהוקם מאחורי בתי הילדים. יש שם כל מה שצריך, עם עוד השקעה קטנה בתאורה, ומים וספסל לסבים עייפים, הכל היה מצוין. למה להשקיע כסף רב כל כך רק בגלל הקונספציה המוטעית לטעמי. אגב את הכסף הזה היה עדיף לנצל כדי לקדם את חלופת האגודה ולשלם למנהל.

אז מי צריך את זה?

ואחרון אחרון – מבנה המכבסה שייהפך למרכז של…. של מה בדיוק? של מי? מי המשתמשים הפוטנציאלים? למה לא התייעצו עם הוועדה שעוסקת בשעות הפנאי של הוותיקים? מי קבע שהדור הקרוי "הגיל השלישי" מחפש עיסוקים ומקום מפגש? האם מישהו עצר כדי לשאול אותנו מה חסר לנו אם בכלל (כן, כן אני כבר בגיל הרלוונטי). אם כבר מתכננים מקום כזה, למה כל כך רחוק ממגורי אותם החברים? ואני מזכירה לכם שכל דרכי הגישה חסומות לרכב בשל אותה תוכנית הקרויה "השדרה המרכזית".

אז מי צריך את זה?

לסיום רק הבהרה/בקשה למתכננים ואולי גם לצעירים משכונת הבנים שאולי קוראים את העלון, ובוודאי לא מכירים או לא מבינים את הצרכים האמתיים:

את חברי הקיבוץ או השכנים מקיבוצים שונים ששייכים לקבוצת הגיל שלי אני פוגשת בלימודים בחברותא, בחדר הכושר, בבריכה, בקניות במרכולית, בטיולים וכד'.

אני לא צריכה אתכם שתתכננו לי את שעות הפנאי, ובוודאי שלא מעוניינת לשלם על מבנים מיותרים שאף אחד לא צריך. יחד עם זאת אשמח מאוד אם תיסעו יותר לאט בכביש שליד הבית שלי, כדי שאוכל לצאת מהבית מבלי להידרס,

ולמען השם, תפתחו כבר את המחסום המיותר בכביש המקשר בין המרכולית לחניית חדר האוכל, זה יחסוך לי המון ליטרים של דלק. מבטיחה לא לדרוס אף ילד, בשעות שאני נוסעת שם אף אחד לא קם, או לא שם.

תודות, ל.א.ה

(כמעט קשישה, עדיין אכפתית, וגם נרגנת, עדיין עסוקה, עדיין ללא קלנוע – זן נכחד)

תגובתו של אייל ניסן:

בניגוד למשתמע מטענותיה של לאה הרץ, נעשית בגח"א הרבה מאוד חשיבה ותכנון מוקדם לכל פרויקט עם אנשי מקצוע, הנהלות, ועדות, נציגי ציבור וכו'. במהלך מלאכת התכנון, ובהתאם לאופי הפרויקט, אנו מחליטים על רמת השיתוף ומבצעים תהליך של שיתוף ציבור, תהליך ציבורי נורמטיבי המאפשר לכל חבר להביע את עמדתו ודעתו לפני קבלת ההחלטות. בסופו של דבר מקבלים מוסדות הקיבוץ הנבחרים החלטות, שמטבע הדברים בחברה דמוקרטית, נוחות ומתאימות לכל הציבור במרבית המקרים, ולעיתים רק לחלקו.

אנסה להתייחס לפי הסדר:

פאב החברים, שהוקם לפני כשנתיים, תרם לשיקום התשתיות והעזובה במבנה חדר אוכל (למי שזוכר…) והוגדרו לו עקרונות הפעלה ויעדים, בין היתר שהפעילות חברתית ואיננה למטרות רווח, כלומר ענף קהילתי ולא עסקי. מטרת הפעילות היתה ועודנה הרחבת "סל השרותים" לכלל תושבי הקיבוץ ותשתית קבועה לפעילויות התרבות השונות. כמו לאה גם אנחנו בהנהלה שואלים את עצמנו מעת לעת אם פעילות הפאב מממשת את יעודה, בהתאם להגדרות ולמטרות שקבעה ההנהלה לפני הקמתו.

בימים אלו אנו מבצעים בדיקה נוספת, בין היתר תוך הגשת דו"ח מפורט להנהלה ולמועצה, ובהתאם לתוצאותיה נחליט אם לחשב מסלול מחדש.

גן השעשועים החדש תוכנן בגרסתו הראשונה לפני כחמש שנים וכתוצאה מבעיות תקציב נדחה משנה לשנה. מימון הגן, כ-150 אלף₪, נעשה מכספי המועצה האזורית, כספים יעודיים למטרות אלו. בזמנו, ולאורך הזמן שחלף, נבחנו עוד מספר חלופות למיקומו, על ידי צוות התכנון ואחרים, ובסופו של דבר הוחלט על הנוכחי. מוקדם עדיין להעריך מה היה יותר נכון לעשות עם הכסף אבל סוף מעשה במחשבה תחילה והיתה פה הרבה מחשבה.

2008 – לילך יגודה

מתחם המכבסה תוכנן לאחר הגדרת השדרה המרכזית ופריסת השימושים בקיבוץ, תהליך תכנוני ארוך שהסתיים בשיתוף ציבור והכרעה בקלפי. מבנה המכבסה יוסב בשיפוץ לדואר, חדרי חוגים ובתי מלאכה עם מקום למכבסה קטנה המתאימה לרוח התקופה. בנוסף לאלו יפנה השיפוץ חלל חדש לסביום ובכך תתאפשר הכנת דירת מגורים משפחתית נוספת (או שתיים) למשפחות בני הקיבוץ במתחם הרווחה.

הטיפול בכביש 8 ("המחסום המיותר") הוחזר לצוות תכנון לשם בדיקה חוזרת של העבודות הנדרשות. בסיום עבודת הצוות ובהתאם להמלצותיו יוחלט על הצעדים להמשך.

בברכה, אייל ניסן

אצלנו זה ממש במרחק נגיעה, וכדי שלא נגדל דור שיגיד ש"תפוזים גדלים על המדף בסופר",
התגייסנו לקטיף בפרדס. אז אם כבר – תפסנו 'טרמפ' מהגשר עם בן בטרקטור לגבעת הדורבנים (כן, יש פה מקום כזה…), וכשהתאספנו כולם, ירון בנגר הסביר "מה – איך – ולשם מה" – ותוך דקות הילדים הצטיידו בסלי קטיף וסולמות,
'ראו בעיניים' רק תפוזים ועבדו עם 'דרייב' חזק למלא 36 מיכלים לפי הזמנה. לאחר שעה וחצי נרשם הספק של 20 מיכלים!
גם אבירים צריכים מנוחה… הילדים פגשו את גיורא ידיד – רכז ותיק של הפרדס – שסיפר על חשיבותה של עבודה חקלאית. גיורא הסביר על סוגי הזנים בפרדס, בייחוד על הזן 'אורה' – שנשלח ונחטף בשוק המקומי – ועל פיתוח נוסף שלו 'אור', שנשלח גם ליצוא. שמענו גם על העבודות השוטפות בפרדס: ריסוס גיזום והשקיה. תודה רבה גיורא!
בוצי ברות הוסיפה על הגיוסים של חברי הקיבוץ – עבודה עברית מוקפדת, ושכרה בצידה – קרטיבים ובירות חינם… ועם הזמן מתנדבים ומתנדבות גם.

חזרה לקטיף ותוצאותיו – 36 מיכלים, 12,960 קילו! אז כן – היה גיוס מוצלח ויותר, 'מנגו' הפגינו מיומנות גבוהה ולמדו עבודה חקלאית מהי.

ודבר הילדים? –
משימת הקטיף היתה כייפית, מהנה ומגבשת. עבדנו בשיתוף פעולה בכייף ועזרנו זה לזו כדי להשלים ולמלא את כל המיכלים ו… הצלחנו לעקוף בכמות התפוזים את הקטיף של קבוצת ח'… אנחנו כבר מוכנים לגיוס הבא!
תודה ליונתן מירון שאיפשר וסייע רבות ולבני המשפחות שקטפו וקטפו וקטפו…

מתנה לקיבוץ מקבוצת מנגו – משימת בר מצווה מרגשת במיוחד

בצהרי יום שישי שטוף שמש התכנסנו כל בני המצווה והמשפחות ליד הגבעה הסמוכה לאצטדיון ולשער הכניסה המזרחי, כדי להקים במו ידינו פינת זולה ומשחק, שהיתה עד עכשיו מיותמת וקצת מוזנחת וחיכתה לליטוף.
תלינו נדנדות מחבלים על העצים, בנינו טאבון מלבנים ומבוץ, צבענו צמיגים צבעוניים ומתקן קליעה מעץ, בנינו פינת ישיבה ממשטחי עץ והכנו מעגל מדורה, שמנו כיור ליד הקולר, שיחקנו בבוץ ונהנינו ממזג האוויר.

ואז עצרנו והתכנסנו כולנו ונטענו שלושה עצי ברוש טוטם יפים וזקופים לזכרם של שלושת האבות שכל כך חסרים לנו השנה ובכל יום אחר – אסף, גלי ורונן. ערכנו טקס קצר ומרגש עם המשפחות וסבא אורי, סבא גרשון וסבתא חינה עזרו בנטיעה. בסיום הנחנו שלט מעץ לזכרם ליד העצים, שהכין אבנר רוזנברג, סבא של אור. בתחילת השבוע חזי יקבע את השלט באדמה וזו תהיה פינת זכרון מקסימה שצופה אל השדות.

יש לנו עוד תכניות לתלות רשת כדורעף, שלט "זולת מנגו" ואולי עוד רעיונות שיבואו עם הזמן.
אנחנו מזמינים אותכם לבוא ולהנות מהפינה החדשה, תביאו בצק לפיתות, כדור ומצב רוח טוב ובבקשה תשאירו נקי אחריכם כדי שיהיה כיף לכולנו. אנחנו כבר חנכנו את המקום בפק"ל בשבת, והכל עבד מצוין.
רוצים להודות לצוות המשימה – הורים וילדים שעשו עבודה נפלאה, לאריק וצוות הנוי שסיפקו לנו ברושים, ספסלים מגזעי עץ ועצות טובות וגם יחברו השקייה לעצים, ליוני שהכין לנו מתקן קליעה מגניב, לדודו הרב"ש על הרעיון והייעוץ, לחזי על התמיכה הטכנית, לאייל שזרם עם הרעיון והבין את הפוטנציאל שבו, לשני המדריכה שלנו וללביאה על התמיכה והתיווך מול הקיבוץ.
תהנו!

בתחילת החודש ציינו את פתיחתו הרשמית של גן המשחקים לזכר גלי אהובנו. את הרעיון להקים משהו כזה העלינו לפני המון זמן. היה לנו ברור שאנחנו רוצים למצוא דרך מיוחדת שתנציח את גלי מצד אחד ומצד שני תתחבר למקום ולקהילה שהוא כל כך אהב. הבחירה בחורשה, ובמתקנים אתגריים וספורטיביים הייתה מבחינתנו די קלה. החורשה היא מקום שגלי מאוד אהב, ופעילות ספורטיבית הייתה ועודנה דרך חיים שלו ושל כל המשפחה. הסתכלנו על נור, הדר, יהלי וכל הילדים בקיבוץ, חשבנו על ההווה, וגם על העתיד. חיפשנו משהו שיתאים לכולם, ולאורך זמן.
אנחנו רואים בחורשה מקום חי, תוסס, פעיל ומלא בילדים, צעירים ומבוגרים שכל אחד מהם ימצא משהו לעשות בה. אם זה אימון כושר, פיקניק, מפגש משפחתי, פעולה של התנועה או פשוט משחק נחמד אחר הצהריים.
העבודה על הגן לקחה המון, המון זמן… הרבה מחשבה הושקעה בכל פרט ופרט, שעות של פגישות, דיונים, טלפונים, מיילים, וואטסאפים, סיורים, שינויים, אכזבות, תסכולים, צעדים קדימה וגם לא מעט צעדים אחורה. בסופו של דבר, אנחנו כאן והגן מוכן. אני חושב שהצלחנו להקים גן שמתאים לאופיו של גלי ולרוח הקיבוץ ואנשיו. בעזרת כל האנשים שליוו אותנו והיו שותפים מלאים, יחד השכלנו למצוא את עמק השווה בין הרצונות והצרכים של כולם, ותאמינו, זה לא היה פשוט.

כל זה לא היה מתאפשר ללא עזרתם של אנשים רבים וטובים. מדהים כמה קל לרתום אנשים כשרק מזכירים את שמו של גלי. אז רשימת התודות ארוכה יחסית:
בראש ובראשונה אומר תודה מיוחדת למשפחה שלנו, לחברים קרובים, לארומה, ולמועצה האזורית שתרומתם אפשרה את הקמתו של הגן. מעבר לכך, לאנשי הקיבוץ, ובראשם אייל ועמוס שהתעקשו אתנו על הפרטים הקטנים אבל גרמו לכולנו להיות מרוצים. לחזי, אריק ואלכס שהשקעתכם והנכונות לעזור מעוררת הערכה רבה. ואחרונים חביבים החברים מהקיבוץ שנרתמו לכל קריאה והרימו טוריה, מגרפה ואת חפירה. תודה רבה לכולם, גם לאלה שאולי שכחתי ועל כך אני מתנצל מראש.

לסיום, אני מקווה שכל באי הגן יספגו קצת מגולי שלנו, וייזכרו איזה איש יחיד ומיוחד הוא היה. אני מאחל לכולנו שנהנה מהגן החדש ומהחורשה המדהימה שלנו, ובמיוחד שנשכיל להמשיך לטפח אותה מצד אחד, ולשמר אותה מצד שני.

למַאיצ'יק ולילדי כפר סאלד, מתנת אביב

מחר, וגם אתמול וכל השבוע האחרון, ואולי זה כבר שבועיים, שמדי יום ביומו עורכים הילדים, קבוצה קבוצה בפינתה, ילד ילד בסביבתו, ביקורים. את השקדיות ועצי הרימון מבקרים הם, השזיפים ועצי התפוח.

פרח רקפת מאחורי המזכירות צילם יגאל מוהר 2015

ובכל יום אפתעה להם. ניצן, ועוד אחד. ועלה שהחל מלבלב. הם אמנם יודעים כי ט"ו בשבט קרוב, ראשית האביב היא לנו וחגם של האילנות, ובכל זאת, תמיד ומחדש אפתעה היא זו. הן עדיין כל כך חורף מסביב, רוחות וגשמים. איך זה העיזו חמודים קטנים אלה להציץ לאווירו של עולם? ובאמת נאחזים הם בו, בענף, בכל כוח, כאומרים: "אל נא תשמיטנו, אנא. אמצנו אליך בחזקה. את האביב מביאים אנו אליך"

ואחד, ניצנון אחד, אפילו להיפתח העז. וענפו – זה שאתמול עוד עירום היה – כה גאה על העטרת המקשטת את קצהו. לבנה-ורדרדת עדינה.

ומסביב, על ידם שם בשדה, מי הם אלה – מוורידים, מצהיבים, מאדימים? ומתחת לסלע – מסגילים?

ומחר. מחר ייצאו אותם ילדים, קבוצה קבוצה בפינתה, ילד ילד בסביבתו, לנטוע. בשורה, בשירה, כל אחד ושתילו בידו. אלה אל  ההר יעלו, ההר  למורדותיו ייִשובם ישכון – עצים יוסיפו ליער הצעיר, להרחיבו כמדי שנה בשנה. והורים וחברים ואף הם נטיעות בידיהם- ילווּם. ואלה – שדרה חדשה. ברחוב שמרצפותיו בטון, שדרה יטעו, קצת ירק וצל יתנו לו אל בין הקירות, החומות, שמשני צידיו.

סימה וחנן נוטעים

————

ואני?

כאשר אתעורר מחר, גשם יהיה וקר. והעצים עירומים יהיו. עירומים לגמרי. עליהם לא ינסו כלל ללבלב, ניצנים לבנבנים לא יעיזו אפילו להציץ אל החורף, ציפורים לא תצייצנה – וכי למי? וכלניות, נרקיסים, רקפות – אלה בוודאי לא יפריעו  שלוותו הירוקה של השדה.

ואנו פה, בחווַת ההכשרה, לא נצא לנטוע, לשתול – הן לא נכה שורשים על אדמת נכר. רק ספר נספר על יום זה בארץ. ושירים שלנו נשיר, ואגדה נקרא, ופירות, פירות יבשים מאלה הגדלים בארץ נאכל…

ונרדמתי עצובה במקצת.

רגע אחד עוד ראיתי כל אלה. שדה ירוק ופרחיו, עץ מנץ, ילדים מטפסים במעלה ההר… ודי.

ומי העירני משנתי בבוקר? הרוצים אתם לנחש? לא תצליחו. בטוחני שלא. קרן שמש הייתה זו. קרן שמש מבעד לחלון. האומנם? גם אני לא האמנתי. שפשפתי עיניי, פקחתין לרוַחה – כן! השמש – קרן שלחה לעוררני. ואל החלון רצתי, הייאמן? "—ושמש פז זורחת"…

איירה חגית מירון

ניתן עדיין לרכוש בארכיון את הספר של סימה

אתם מוזמנים לשלוח תמונות בכל עת…  

הפשפש, הכניסה הישנה חקיבוץ. יוסי כפרי: תכנון והפקה, ביצוע שלט: נחום ידיד. צילם: יוסי רום

לעלון בתוכנו נודע שבעקבות ההופעה בטקס שבועות עומדים להחתים את איתמר סיטון לחוזה דוגמנות בחו"ל

תרגיל ירידה למקלטים של פיקוד העורף. אנשים ירדו למקלטים, שנפתחו בקיבוץ מבעוד מועד

תמר לנג, ציור שהוצג אצל עזרי בבית הקפה

ערב דפדוף באלבומים. המועדון מחדש ימיו כקדם. משוחחים, מזהים, ומתקשרים זה עם זה…
יהודית ירון, נועה לוי, ורדה לביא
האם ידעתם שהחודש לפני 61 שנים עלה קיבוץ גבעת חיים איחוד לקרקע?

בית לנדאו, יצירה ממוחזרת לכבוד שבועות

דני והבנות בסיור לגוש עציון ולהרודיון