יום כיפור 73 הוא אחד מהימים הנוראים שנפלו עלינו. בשל יוהרת מנהיגים פוליטיים שלא האזינו לאנשי מודיעין, שב"כ ומוסד. כמו גם 7 באוקטובר 2023. (סמיכות תאריכים).

ב-6 באוקטובר 1973 יצאנו, בני הקיבוצים, והמושבים להגן על מדינת ישראל. מדינה ישראל הוקמה ב-14 במאי 1948, לפני 77 שנים. בני משפחותיהם של הקפלניסטים, החיילים והטייסים, הם אלה שמגינים על המולדת הצעירה הזו.

באותו הזמן תלמידיו של הרב קוק. יענו העגלה המלאה, המשיכו ללמוד תורה וצחקו על החילונים העגלה הריקה. מיטב בנינו נפלו במערכה הנוראה הזו. רבים נוספים נפלו בשבי ועונו עד מוות.

כמו בכל שנה, כאן בגבעת חיים איחוד, בוחרים לקיים תפילות כל נדרי, תקיעה בשופר ותפילות נעילה. ביום כיפור צריך לקיים יום זיכרון מלא מלא. 

רצח יצחק רבין הביא למהפך ועליית הימין הקיצוני. המונרכיה הדתית, התאוקרטיה, שלטון הדת בראשות הטרויקה של משפחת נתניהו, מחרבת כל חלקה טובה. המדינה הולכת פייפן וכאן יום כיפור הופך לקיום מסורת של דת, צום וקיום מצוות.

חטא היוהרה הוא אבי כל החטאים של הפוליטיקאים. הטרויקה האוליגרכית חייבת להעלם מהשטח. עם המשפחה המלכותית יעלם גם השלטון התאוקרטי. כתבתי באנגלית:

Putin and Trump are two big farts. They run the world. One is a dictator and the other elected by a large majority of idiots. So is Netanyahu. This is the situation until a new generation runs the world. 

אסיים עם שני שירים פסימיים:

"חוזה לך ברח, הלילה הוא אפל כל כך. כי אין בעיר מקלט ואין בה רחמים".

לא בארץ הזו ולא בקיבוץ.

"משיח לא בא, משיח גם לא מצלצל".

גליון העלון אותו אתם מחזיקים, רואה אור ביום הזכרון. כמעט 43 שנים אחרי שנהרג בלב ביירות, אנחנו חוזרים אל יוסף בן אור. יום הזכרון תשפ"ה

השעה 17:00, יום שישי, לקראת סוף הסבנטיז, יש משבר: מסתבר שהטרנזיסטור האדום לא עובד. כנראה נסתדר למחרת בשבת בלי "הגשש החיוור" והבי-ג'יז, אבל מה נעשה בשעה 14:00 כאשר תתחיל "שירים ושערים"?

הפתרון ברור – רצים ליוסף בן אור, עוד לפני ארוחת שישי בחדר אוכל. יוסף תמיד פותח את הדלת בחיוך ומתיישב ליד המכתבה שלו, מחבר את מה שצריך לחשמל, פוער את קרבי הטרנזיסטור ואז מתחיל הקסם. בדממה היינו מתבוננים איך מותך גוש הבדיל הכסוף והמבהיק אט-אט ואז מחבר את החוטים הזעירים שנקרעו כאשר הוא מתגבש שוב. יוסף מלהטט בו כמו אלכימאי ואחרי זמן מה, הוא לוחץ על הכפתור, המוזיקה בוקעת והוא סוגר את הטרנזיסטור ומושיט אותו חזרה בחיוך. זהו, אפשר לרוץ לאכול שניצל בחדר אוכל.

"זה סיפור נהדר שמאשר את כל מה שאני מספר לך פה", מחייך צפריר בן אור שיושב איתי על המרפסת הנעימה של ביתו ומספר לי על דוד יוסף שלו. "הנכונות, החיוך, הלב הטוב, הרצון לעזור תמיד גם בשישי בערב – זה יוסף".

צפריר מספר על הדוד שלו, בן הזקונים של שרה וחיים, האח הקטן של עודד, חנוך ואביטל. "אבא שלי כבר היה בן 20 כשיוסף נולד, כך שהייתי צעיר ממנו בעשר שנים בסך הכל והמרחק הלא גדול הזה, איפשר לי לקבל ממנו דברים, למשל בתחום המוזיקה".

יוסף ניגן בכינור והיה מתאמן אצל הוריו. "לדעתי הוא היה מוכשר ומוזיקלי בצורה יוצאת דופן", מספר צפריר. "כאן, בבית הזה, גרו סבתי וסבי וזה היה בית חם ונעים. הייתי בא כילד בן 10 בערך לשתות תה, לאכול עוגה ולקרוא ספר והוא היה מנגן פה. אבל המוזיקליות שלו התבטאה גם בתקליטים מיוחדים. בשנת 1969 יצא תקליט של שירי רחל המשוררת בביצוע חווה אלברשטיין ודני גרנות, הוא הביא לפה ואני כל כך התלהבתי מזה או שירי חג'ידאקיס בביצוע 'ניו-יורק רוקנרול  אנסמבל', כך שקיבלתי ממנו לא מעט היכרות מוזיקלית עם שירים ויצירות מיוחדים".

כשהגיעה העת להתגייס לצה"ל, יוסף התנדב לצנחנים ושובץ בגדוד 202. מי שהייתה הפקידה הפלוגתית, היא בת כיתתו – יהודית פרנק.

"יוסף היה טוב לב ברמות. מעולם לא עשה שטויות ואין אף תעלול על שמו", היא זוכרת. "הוא היה בן זקונים אחרי שלושה 'מנהלים' והיה כמובן התלמיד הכי טוב, משקיען סדרתי בתוך כיתה שלא לומדת".

גדוד 202 הוצב אז בסיני. "בצבא היינו יחד ופשוט ישבנו המון בסיני, כמה קילומטרים מתעלת סואץ. היציאות הביתה היו בטרמפים. יום אחד עצר לנו מישהו שנסע כמו משוגע ובאמצע שומקום צרחתי עליו שיעצור כי אני רוצה לרדת. יוסף היה המום, אבל הבין שאין לו ברירה אלא לרדת גם ובמשך 10 דקות תמימות התנצל לפני הנהג וניסה להסביר לו את הבעיה שלי ולבסוף ביקש סליחה ונפרד בצער. מצאנו עצמנו בלב חולות סיני, לבד, כנראה במשך זמן ארוך למדי עד שהגיע מושיע. אבל הוא לא כעס עלי, הבן אדם הנפלא הזה".

אחרי שהשתחרר, הוא לא הלך ישר לפלחה או לגד"ש אלא ללמוד. "הוא השלים בגרות אקסטרנית, מה שלא היה מקובל אז", משחזר צפריר. "הוא עשה את זה לבד, לא היה לו קל אבל היה לו כח רצון מברזל. לאחר מכן הוא למד הנדסאי אלקטרוניקה ועבד באמבר ובכך מיצב את עצמו בצורה עצמאית וייחודית שונה מאחיו במשפחת בן אור שהיו מעורבים מאוד בניהול הקיבוץ וענפיו".

זו הייתה התקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. "זה היה עשור נוראי, בגלל מספר ההרוגים הגדול בקיבוץ במלחמה. הייתי אז נער וגח"א הייתה מקום קשה אז לנערים – כולם היו עם הראש למטה ולא היה ראש לילדים", זוכר צפריר. "ואת המפלט של הסיגריה, המוזיקה וכוס הקפה מצאתי לא פעם אצל יוסף וחברתו פולין שהגיעה מקנדה ללמוד פה באולפן. אהבתי מאוד להיות שם ואהבתי אותו מאוד. לפני המלחמה חזרנו משליחות בקנדה ופולין באה מטורונטו וכמו כן יוסף ואני אהבנו מאוד לקרוא ספרים, זה היה מה שחיבר אותי אליהם. היה לו לב טוב, הוא מעולם לא התנשא, היה חרוץ מאוד ותמיד במצב רוח טוב. כמו שסיפרת על הטרנזיסטור, הוא תמיד היה מוכן לעזור".

יוסף ופולין התחתנו ובשנת 1975 נולד אייל, בנם הראשון, שסבל ממום מולד ברגליו. "מהרגע שאייל נולד, הפכו הטיפול והתמיכה בו למרכז עולמו של יוסף. הוא השקיע באייל את כל כולו, העניק לו את הכל, נפשית ופיזית ואני זוכר שזה הרשים אותי בתור בחור צעיר".

כך חלפו השנים, הבן השני אמנון נולד וביוני 1982 פרצה מלחמה הידועה בשלל שמות, אך סביר כי השם שהעניקו לה אהוד יערי וזאב שיף, הוא זה ההולם ביותר את מידותיה – מלחמת שולל.

כשנה מפרוץ אותה מלחמה, נקרא יוסף למילואים בביירות. "יצא ששנינו גוייסנו למילואים יחד", מספר צפריר. "כמה ימים לפני כן, הוא שאל אם אני יכול לתת לו את נעלי הצבא שלי, אבל אמרתי לו שגם אני יוצא למילואים והוא אמר שיסתדר. בדיעבד הבנתי שהיו אחרים מהם ביקש. אני הגעתי לאיזה חור בלבנון ,כפר שנקרא בופור  (לא  המבצר הידוע) ויוסף הוצב בביירות. הספקתי להיות איזה יומיים בקו ויצאתי למארב ממנו חזרתי בבוקר. הלכתי לישון כמה דקות ובשש וחצי בבוקר העירו אותי ואמרו שקרה משהו בבית ואני צריך לחזור. כמובן שבעולם בלי סלולרי ואינטרנט, לא ידעתי כלום ומייד התחלתי לחשוב על האחים שלי שהיו אז בסדיר: גל בסיירת מטכ"ל וטל בסיירת צנחנים". 

התוכנית הייתה ליסוע בספארי לרשידייה ואז לתפוס מסוק לישראל. "כמו שאנחנו נכנסים למנחת ברשידייה, אנחנו רואים מול העיניים את המסוק מתרומם וטס משם. במקום הטיסה, נסענו ל"גיבור" ומשם התחלנו ליסוע לקיבוץ. אני כמובן עדיין לא יודע מה קרה, אבל באזור עפולה היו חדשות ברדיו והודיעו כי הלווייתו של סמל יוסף בן אור תיערך בגבעת חיים איחוד בשעה ארבע. בשעה רבע לארבע הגעתי עם השכפ"ץ, האפוד והנשק לשער הקיבוץ והמונים כבר עמדו שם עד מגרש החנייה".

הוא זוכר את השבעה ואת ההלם. "הנפגעים העיקריים היו כמובן סבתא וסבא שלי, הוריו של יוסף ומהצד השני, ילדיו אייל ואמנון. חודשיים אחר כך הלכתי ללמוד והתחלתי את חיי הבוגרים. לביאה הייתה מאלו שהיו בקשר הטוב יותר עם פולין, אבל כמה שנים לאחר מכן, במלחמת המפרץ, פולין לקחה את הילדים וחזרה לקנדה. מאז אין לנו קשר איתה. זו משפחה שקרתה לה טרגדיה לפני 43 שנים ולעיתים אני מהרהר איך יוסף היה חווה את השינויים שקרו מאז בקיבוץ. הוא היה אדם נהדר".

יהודית פרנק גם זוכרת. "הכי נורא שהוא נפל במלחמה. בכלל לא התאים לו המלחמות הטיפשיות של הגברים. הוא הותיר את אייל אליו היה כל כך מסור והוא היה אבא אדיר. למשפחה שלו זה היה אסון שלא הייתה ממנו תקומה".

לפני כשש שנים הציע בן דודי מצד אבי להניח "אבני נגף" בפתח הבית בו גרה משפחת ישראל בברלין. משם החל המסע שלנו להתגלגל עד לביקור המשפחה בברלין.

ההגדרה המילונית בעברית של "אבן נגף" –  "אבן העומדת למכשול בדרך". לא ידוע לי איך התגלגל הכינוי "אבן נגף" להנצחה של האבנים המוזהבות בברלין אבל הוא בהחלט מעניין ומעיד שזו לא סתם אבן בדרך, אלא אבן הגורמת להולכים לעצור להתכופף ולקרוא מה כתוב עליה. (הערת מערכת העלון: זו בהחלט הייתה כוונת הפרוייקט – לגרום לעוברים והשבים בדרך להיתקל בשואה גם אם יש ברצונם להעלימה, להשכיחה או להדחיקה).

בשנות ה-90 החל האמן גונטר דמניג בפרויקט השקעת האבנים במדרכות (Stolperstein – שְטוֹלְפֶּרשְטַיין) כדי להזכיר לעוברים ושבים את קורבנות הנאציזם ומאז הונחו מעל 75,000 אבני נגף בערים רבות ברחבי אירופה.

הדרך לא הייתה קלה: היו מקומות בהם עקרו תושבים את האבנים או התנגדו להנחתן, היו שטענו שזה לא מכבד שאנשים ידרכו על זכרון, אבל לרוב צברה היוזמה תאוצה וממשיכה לגדול עם המצטרפים אליה – יהודים ולא יהודים – מרחבי העולם.

דמניג יצר פרויקט אמנות וזכרון במרחב הציבורי שאי אפשר להיות אדיש אליו. לדבריו: "אדם נשכח אך ורק כאשר שמו נשכח. אדם העוצר ליד אבן נגף ומרכין ראשו לקריאה, מרכין ראשו לזכר הקורבן".

ארגונים, בתי-ספר ובני משפחותיהם של הקורבנות מחפשים מידע על הנספים בארכיונים שונים, בין השאר במרכז המידע של "יד ושם" בירושלים. לאחר איסוף המידע הדרוש, מכין דמניג קוביית בטון בגודל 10X10 ס"מ ומחבר אליה לוחית פליז עליה נחרטים הפרטים: "כאן גר…", או "כאן חי…" שם הנספה, שנת הלידה ומה עלה בגורלו – על פי רוב תאריך המוות או המשלוח למחנה. לאחר מכן משולבת האבן במדרכה ממש בפתח הבית בו התגורר האדם.

הפרויקט ממומן מתרומות של גורמים עסקיים ופרטיים וכן מהתרמות בבתי-ספר, איגודים מקצועיים ודומיהם. בני המשפחה משלמים על הנסיעה והשהות במקום.

כאמור, בן דודי החל את ההתכתבות עם אחת מהאגודות העוסקות בפרויקט בברלין ולאחר בירור ושליחת מסמכים, נקבע תאריך להנחת אבני זכרון למשפחה בשישה מקומות שונים בברלין. התאריך שנקבע היה 31 באוקטובר 2023 וכמובן שלא נסענו, אבל לא ויתרתי על הפרויקט. דחינו לפברואר 2025 כשהוחלט על הנחת אבן זכרון במקום אחד.

בן דודי לא יכול היה להצטרף לנסיעה אבל לשמחתי ולהתרגשותי הודיעו בנותיי (תמר ואסנת) שהן באות איתי. גם בני (דרור) הצטרף ויחד הגענו לברלין שלושה ימים לפני האירוע, על-מנת להיפגש עם האחראי ולתכנן את הטקס.

עוד באותו היום הלכנו למקום הטקס, הכרנו אותו ותלינו מודעות במספר מקומות בשכונת המגורים על-מנת ליידע על יום ושעה. בעקבות הפרסום הגיעו אנשים מהקהילה היהודית ודיירי הבניין בפתחו עמדנו להניח את האבן, יצאו לפגוש אותנו והבטיחו שישמרו על האבנים.

הייתה לי משפחה גדולה שהתגוררה בברלין – סבא וסבתא שלי וילדיהם עם בני ובנות הזוג וגם האחים והאחיות של סבי וסבתי. חלק מילדי המשפחה ניצלו: שני אחים של אבי הגיעו לגבעת ברנר ב-1936 בעוד אבי ואמי היגרו לארגנטינה במרץ 1937. בברלין נשארו שתי אחיות: הרטה ישראל האלמנה, אשר נשלחה עם שני ילדיה בסוף 1941 למחנה ריכוז בריגה, שם מצאו את מותם ואדית ישראל פייגה שנאלצה לעבוד בכפיה במפעל למנועים חשמליים.

במהלך מבצע שנקרא "פבריקאקשן" בין 1-12 במרץ 1943, נעצרו כ-8,000 יהודים מברלין, אשר עד אז ניצלו מגירוש, הם נעצרו בעיקר במקום עבודתם, ברחוב או בבתיהם, הובלו למחנות ריכוז ולאחר מכן גורשו לאושוויץ.

בין העצורים היו אדית ובעלה פול. בני הזוג נדרשו למסור את הצהרת הרכוש שלהם ב-28 בפברואר 1943. כל נכסיהם הוחרמו לטובת הרייך הגרמני וב-1 במרץ 1943 נשלחו אדית ופול לאושוויץ במסגרת "הטרנספורט המזרחי ה-31" ונרצחו שם. לצערי אין בידינו מידע מדויק על גורלם או תאריך מותם ואבן הנגף בשבילה נסענו לברלין, הונחה בפתח הבית של אדית דודתי.

ב-2 במרץ, 1943, יום לאחר שאדית נשלחה לאושוויץ, נשלח גם ישראל ישראל אביה של אדית (סבי) לאושוויץ ונרצח שם. בעקבות המחקר שעשיתי, גיליתי פרטים מרתקים נוספים על שאר בני המשפחה וקורותיהם, כשחלקם נספו גם הם בשואה.

מי שתרם את הנחת אבני הנגף היו משפחת נחנסון ובהזדמנות זו חברו אלינו שלושה מבני המשפחה, שהניחו כבר חמש אבני זכרון בפינת הרחוב ליד חנות ההורים. בטקס השתתפו כ-20 אנשים, חלקם מהשכונה הקרובה ורובם יהודים שומרי מסורת, ביניהם זוג צעיר מרמת השרון. בטקס הוקרא סיפור תולדות המשפחה באנגלית וגרמנית, פרקי זכרון נאמרו בידי שני בחורי ישיבה ודרור בני אמר קדיש.

הנחת האבן המוזהבת במדרכה עליה פסעו לפני שנים רבות בני משפחתי, הייתה מרגשת וגם הטקס היה מכובד ומרשים. שבוע אחרי שחזרתי לישראל הודיע לי עורך הדין כי אושרה האזרחות הגרמנית שלנו, כך שחשתי סוג של סגירת מעגל.

אסנת, תמר ודרור היו שותפים מלאים להתרגשות הרבה שלי ביצירת זכרון למשפחה שחלק ממנה הושמד בשואה. החיבור שלהם לשורשים ולסיפור המשפחתי הוא משהו שאני שמח שלא ויתרתי עליו. זו גם ההזדמנות להגיד תודה ענקית לבתיה אשתי, שלמרות שלא הייתה יכולה לנסוע, תמכה בדאגה מובנת ליציאה וחזרה בשלום.

מי שרוצה לעשות אבני נגף למשפחתו, מוזמן לפנות אלי לקבלת הנחיות ראשונות. אל תוותרו על הזכרון הזה. הוא יישאר איתכם וגם לדורות הבאים.

רצה גורלי ולאחרונה נפל לידי (בעקבות עבודתי עם הארכיון) חיבור של נערה צעירה בת 16 משנות הארבעים, שיכול לדבר ישר לאנשים שמשהו נשבר בהם ביחס למדינה.

בתקופה בה נכתב החיבור, לקחו הבריטים על עצמם והכריזו על חלקים מהארץ שיילקחו מהיהודים והיו נאומים והפגנות אבל שום דבר מעשי לא נבע מהם.

הנערה בת ה-16 היא זאבה לבני ז"ל, אימם המנוחה של איילה (שגרה כאן) אלון ודקלה. זאבה, אז עדיין נערה בשכונת בורוכוב, יוצאת לטיול בחופשת פסח עם קבוצתה מתנועת הנוער העובד וכולם מתוסכלים מכל הדיבורים הבומבסטיים שלא יצא מהם כלום.

כמה אקטואלי להיום.

זאבה משתפת אותנו בדעותיה וחווייתה. תוך כדי קריאה עלו בי כל אותם נערי הפלמ"ח ו"ההגנה" שלקחו על עצמם את הקמת מדינת ישראל והאמינו בכל ליבם עד כמה הכרחי הדבר להקים את המדינה ולשמור עליה. גם זאבה התגייסה לפלמ"ח בעצמה, כשסיימה את בית-הספר. בחרתי קטע שנגע בליבי מתוך החיבור:

נושא חופשי 9.5.1940

מעלות גדולות להם, לטיולים, בכל זמן. הם מחשלים את האדם, מגבירים בו את אמונו בעצמו, מחזקים אותו, מפתחים את אומץ רוחו ומרחיבים את אופקיו. הם יוצרים יחסים יפים בין אדם לחברו. הרבה מעלות להם, לטיולים.

בימים אלה, גדולה חשיבותם: הנה גזרו עלינו את גזרת הקרקעות ואנחנו ישבנו בעיר ושמענו נאומים וקראנו כרוזים והפגנו – "לא נכנע"! ולאט, לאט נעשו הדברים משעממים: היינו מוכנים לפעילות בהשפעת הדיבורים ומשלא נעשו – נעשה חלק גדול מאיתנו, הנוער, אדיש לכל זה. הנה, דיברו, נאמו, קראו תגר ולבסוף – מה עשו?

והנה, כשמטיילים בהרים שלנו ויודעים – את אלה לוקחים ממך, כאן אוסרים עליך לשבת, אז אין צורך בנאומים. אז אתה יודע ונשבע כלפי עצמך וכלפי האדמה הזאת: "לא יקום"! ואינך דורש גם מעשים נועזים ואינך רואה צורך בהפגנות ובכל זאת אתה מוכן לכל אשר יידרש ממך.

ואתה יודע בכל ליבך: שלך היא האדמה הזאת, כי נדבקת בהרים האלה – מולדתך. כי לומדים בהם לאהוב את הארץ, לאהוב פשוט בלי פרזות ובלי מלים מיותרות, כל רגב מרגביה, כל סלע ועץ, כך. וזו היא הרגשה שממלאת כל אחד בטיול. כי ללכת בהרים ולראות את העושר הרב ואת הצמחייה, על שלל צבעיה וגווניה, הנך מתפעל ומלא הערצה לטבע, לסלעים, להרים, לכל גבעול ונזהר שלא לרמוס פרח, שלא לדרוך על רמש ויש הרגשה שהנך, המטייל, חלק בלתי נפרד מכל ההוד והיצירה הנפלאה הזו והנך מלא אך טוב.

קצת על זאבה

זאבה לבני (1924-1981) גדלה בשכונת בורוכוב והייתה אישה פורצת דרך שחייה שיקפו את התפתחות המדינה. כנערה הפכה לתלמידה ראשונה בבית-הספר החקלאי "מקווה ישראל" בו למדו עד אז רק בנים.

במהלך שנות ה-40 שירתה בפלמ"ח בתפקידים מגוונים – ממפקדת כיתה ועד לפעילות במטה כמקשרת בין ארגון "ההגנה" לפלמ"ח. היא אף השתתפה במבצעים להברחת ילדי עולים מסוריה.

לאחר נישואיה ליוסי לבני עברה המשפחה בין מספר קיבוצים – בית השיטה, מפלסים ולבסוף גבעת חיים איחוד. בכל מקום הטביעה חותם משמעותי בפעילות תרבותית וציבורית, כעורכת עלונים וכחברה פעילה במוסדות תנועת הקיבוץ ובארגוני נשים. בשנת 1973 הקימה את הארכיון המקומי בגבעת חיים איחוד, תפקיד בו המשיכה עד סמוך לפטירתה בגיל 56. המשפחה הנציחה את מורשתה בספר אותו אני מקלידה עכשיו – "חייתי חיים מלאים" – כותרת המשקפת היטב את דרכה.

שעת ערב במועדון של אדית, פלוס-מינוס 20 אישה ואיש, רוב מכריע לגילאי 70-80 עם כמה חריגי גיל. חלק מהנוכחים הם בני המשפחות השכולות.

לכאורה, דיון פרוצדורלי על הטקס ביום הזכרון ועל הטקסטים שיוקראו בו, אבל בפועל זה היה ניתוח לב פתוח, צלילה עמוקה אל האזורים הרגישים ביותר של מה שנקרא כיום גבעת חיים איחוד. בדיקת יסודית המטילה אור על הרקמות של הגוף ועל השתנותן ובודקת את הגוף המזדקן של גח"א.

מי שביקש את הדיון בשאלה האם לשלב אמירת "קדיש" בטקס יום הזכרון, הוא יובל רותם, אח של מיכל ושל איתן ז"ל שנפל במלחמת לבנון הראשונה.

אני אוהב מאוד את יובל איתו עבדתי בהודייה, אוהב את מיכל שישנה במיטה הסמוכה אליי בבית הילדים של כתת "אלון" ואוהב את רבקהל'ה ז"ל ואריה ז"ל הוריהם. אני אוהב וזוכר טוב את איתן, החיוך שלו, כשרונו המופלא בכדורמים ושחייה ואת ההלוויה שלו שהייתה הראשונה בה השתתפתי.  

את הדיון פתח מוטי זעירא שהציג לצד הקדיש המסורתי, גם נוסחי קדיש אחרים שחלקם נהוגים בתנועה הקיבוצית. מוטי גם הדגיש כי מדובר בשיחה לבירור הגישות וכי אין כוונה לקבל החלטה בסיומה.

אחריו דיבר יובל רותם, "כייף להיות פה, אני עם כיפה אבל עדיין קיבוצניק מגבעת חיים בתוכי", אמר וסיפר על חזרתו בתשובה ועל הבנתו את חשיבות הקדיש כאחת מהתוצאות של תהליך זה. הוא סיפר כי הפריע לו שבמהלך טקס יום הזכרון בבית הקברות בגח"א, אין קשר או הקשר למסורת היהודית.

יובל התרגש. "כל מה שאני אומר פה, יוצא מהלב", אמר. "יום הזכרון פה מאורגן בצורה נפלאה, אבל אני חושב שהיריעה רחבה יותר מנופלי הקיבוץ ויש עוזבי קיבוץ שיש להם פה קרובים שנפלו וכיום אני בא ממקום בו חשוב להגיד קדיש על הנופלים".

לאה הרץ אמרה כי אינה מתחברת לקדיש המסורתי, שהיא רוצה מאוד לשמור על רוח חילונית וטקסטים חילוניים, מבלי כפייה של מה שאנו לא מאמינים בו ביומיום. ליונל חיזק את דבריה ואמר כי בעוד חילונים צריכים להתחשב בדתיים, לא פעם, הרי שאין התחשבות כזו מהצד השני.

"לאה ביטאה את מחשבותיי", אמרה רחל נחמני. "כבת למשפחה שכולה, אני מבטאת את הוריי ואני רוצה לכבד את אומרי הקדיש. קיבלנו והוספנו ערכים יהודיים אבל צריך לכבד את הרוח הקיבוצית".

לעומתם, דני הרמן אמר: "אם יש משפחה שכולה שחשוב לה, אז צריך להקריא קדיש. חשוב מאוד לקבל גם גישות אחרות ולגלות סובלנות".

ברכה הישראלי: "מתחברת לדברי לאה. הבן שלי מדבר איתי כל הזמן. מאוד לא נוח לי עם הלל לאלוהים וזה רחוק ממני מאוד. אני יודעת כי ארגיש בגוף מאוד לא נוח בקריאת קדיש בטקס בבית הקברות".  

ענת שביט אמרה כי אינה נבהלת מהקראת קדיש וכי אולי ניתן לשלב הקראת קדיש קיבוצי באחד מהטקסים (בחדר אוכל או בבית הקברות).

"הכל טיימינג בחיים", אומר בני לנג. "חכו עם זה, כי כעת זה מפריע מאוד. אפשר שבצפירה בשעה 11, יבוא מי שרוצה לומר קדיש ויאמר. היה פה פעם מישהו בקיבוץ שאמר 'אם זה לא מקולקל – לא צריך לתקן'. יש כאן טקס כל כך מכובד בגח"א. צריכים להיות גאים בו – אז למה לשנות?"

דורון לנג שהיה בחו"ל בעת הפגישה, העביר מסר דומה: "מאז פורסם הדיון לגבי הקראת קדיש בטקס יום הזיכרון לחללי ישראל, הנושא מדיר שינה מעיני.

אני, דורון בנם של תמר ופטר אח של לירון ז"ל נמצא בסיטואציה שבה נדרש ממני להילחם על ערכי קיבוץ גבעת חיים -משפחתי. צורת חיינו השיתופית, הסוציאליסטית והאתאיסטית. נגד הדתה המופצת בארצנו ועכשיו בביתנו.,,

יום הזיכרון בקיבוץ הינו יום קדוש. כל שינוי המסורת יהווה פגיעה כואבת בנו בני משפחת לנג. מבקש לסרב לבקשה הנוגדת את ערכי חיינו".

אדם הישראלי אמר: "אני נגד. הקדיש הדתי מבטא ערכים אחרים שאינם ערכי הקהילה פה".

רותי אסטליין: "אני מתחברת לדברי לאה ובני. יכול להיות שבעוד לא מעט זמן, זה ישתנה, אבל הקיבוצים נבנו בידי אנשים שבאו ממשפחות דתיות ועזבו את הדת מאחוריהם ואני חושבת שרובנו ככולנו, מאמינים בתרבות הקיבוצית. יש לי קשר עמוק למשפחת רותם ואני מבינה מאוד את יובל, אבל הקונטקסט כאן הוא רחב יותר כי כל כמה שנים מתעוררת פה שאלה לגבי אמונה או דת בקיבוץ, כמו למשל עם סיפור תחום השבת או עניין המזוזות שהיה פה. זה מתחיל בקטן והופך לבעייה. אני לא מאמינה באלוהים ומאמינה מאוד בנפש האדם, בחברות ובאהבה".

אלו הם רק עיקרי הדברים ונאמרו עוד דברים חשובים אבל כאמור, בסיום השיחה לא התקבלה החלטה.

כבר ביום שלאחר נפילתו בקרב היה להם ברור כי יקום גן בקיבוץ לזכר ליאור. החזון היה מקום בצלמו של ליאור: פינה צנועה, מקום פתוח ושקט, צמחיה ארצישראלית, מקום שאפשר לבוא עם חברים ולעשות קפה, מדורה ולשבת בשקיעה או בזריחה. גן מזמין ופתוח לכולם ובקיצור, מקום שליאור היה אוהב לשבת בו. 

שאלתי את חבריו על ליאור. 

"עבורי ליאור היה בן אדם של עשייה ויוזמה", אומר טל דוד. "תמיד מחפש הרפתקאות חדשות, בעל לו"ז צפוף ותמיד עושה משהו או בדרך לעשות משהו. בשנים האחרונות זה היה כרוך בעיקר בהצלת חיים או במבצעים מיוחדים. ליאור ואני היינו מתאמנים יחד אבל כמו שאמרתי – לתאם איתו מראש היה קשה, אז כשהוא היה פנוי הייתי קופץ על ההזדמנות ואני זוכר לא מעט פעמים שליאור הציע לי לרוץ בדיוק כשחזרתי מריצה. הרגליים כאבו כמה ימים, אבל זה היה שווה את זה". 

עבור איתמר סיטון, ליאור הוא אדם שכל אירוע פשוט הופך בחברתו לסיפור. "אחד שרק הנוכחות שלו, בלי שום דבר נוסף, מתבלת כל אירוע. הסיפור שאני רוצה לספר על ליאור הוא דווקא על מסורת שהייתה לנו, החברים, בשנים האחרונות: מאז הגיוס, בכל חודש אוגוסט, ליאור היה מתקשר בשעת צהריים מוקדמת ביום שישי ואומר 'צא מהבית, אני פה'. כבר מהחלון אני רואה את הפיאט פונטו שקיבל מאחותו מזוודת לימין, מוטות עם פחיות שימורים בקצה קשורים לגג ואני כבר יודע מה הולך לקרות בשעות הקרובות – קטיף סברסים! בהובלתו הבלתי מתפשרת שייטנו בחולות הפרדס ולא פסחנו על אף קקטוס. גדושים בסברסים ומלאים בקוצים חזרנו לקיבוץ ורק חיכינו לאוגוסט הבא". 

מיכאל צ'רבינקה נזכר: "בזכותו תמיד הרגשתי ילד, גם כאדם בוגר. היה משהו שובה בכנות שלו, בלי להתחכם, בלי לחשוב מה חושבים אחרים, כמו שזה. עולה לי בראש סיפור: אחרי מסיבה אליה הלכנו יחד, ישבנו לשתות קפה, ליאור הזמין שוקו משום מה ואז מישהו סיפר בדיחה וליאור התפוצץ מצחוק והעיף את השוקו שלו לכל עבר. הסתכלנו עליו בתדהמה והוא פשוט צחק ואמר – סליחה, פשוט התרגשתי". 

איתמר סיטון ממשיך ומספר. "מאז שאני זוכר את עצמי, ליאור היה בן-אדם שכל אירוע איתו הוא מעין סיפור. צחוקים, שטויות או כל מיני דברים שפשוט גורמים לך להתפוצץ מצחוק. לפעמים נראה כי 'אם זה לא היה מסוכן – זה לא היה מעניין'. למשל ברפסודיה ראינו את קו המצופים בכינרת והחלטנו (בניגוד להוראות) לשחות לשם בכל זאת. שקד, מדריך הנעורים שלנו, גילה את זה ומייד נבהל, החזיר אותנו לחוף ואסר עלינו לעלות על הרפסודה, כך שנאלצנו לבלות בכייף על החוף". 

שאלתי אותם על הרגע בו נודע להם על נפילתו של ליאור. 

טל היה בפעילות מבצעית בגבול הצפון כשזה קרה. "היו ימים מתוחים מאוד והיינו עסוקים מאוד. לעתים קרובות המפקד שלי היה קורא לי בשקט ושולח אותי למשימות מיוחדות שחייבו יציאה מהעמדה. ב-3 בנובמבר חשבתי שזו עוד משימה, אבל הוא פתח ואמר: 'חבר שלך, ליאור' ואני קטעתי אותו ואמרתי 'מת' והוא הנהן ואמר 'ארגנתי שיירה של ג'יפים שתבוא לאסוף אותך הביתה, תחזור אלינו לעמדה הבאה'. תוך שעה וחצי הייתי כבר בבית משפחת ארזי". 

מיכאל היה בקיבוץ, בסוף שבוע של הפוגה מהמילואים, "בן דוד שלי הגיע בסערה הביתה אחרי שראה את קציני העיר בשערי הקיבוץ, נכנס פנימה לתוך הבית וקרא לאמא שלי. אני זוכר שהרגשתי שמשהו לא תקין, אמי סימנה לי להיכנס פנימה בעיניים דומעות, נכנסתי והיא סיפרה לי. ישר יצאתי החוצה וניסיתי לעכל את הבשורה. חצי שעה לאחר מכן כבר היינו כל הכיתה אצל משפחת לס ואני התחלתי את סבב הטלפונים הנוראי ובישרתי לכל החברים שלא היו בקיבוץ. חיכינו שהקצינים יסיימו והלכנו לבית משפחת ארזי". 

ואז הם התחילו לארגן את הקמת "גן ליאור".

"כמה שבועות לאחר האסון, אספנו את כל החברים הקרובים מהבית", מספר מיכאל. "חילקנו אחריות בינינו, בנינו צוות מקצועי שכלל אדריכל, אגרונום, הנהלת חשבונות, לוגיסטיקה, אחראי גיוסים ופשוט התחלנו לתת גז". 

איתי אומר כי היה חשוב להם לתת לכמה שיותר אנשים לקחת חלק בהקמת הפינה, "בחרנו לעשות זאת בשיטת הגיוסים, כמו פעם בקיבוץ וליצור מקום שמערב את הקהילה וכך היה. הזמנו את כל חבריו של ליאור לשלושה ימי הקמה והגיעו 150 אנשים. זה היה בסוף פסח, בחום מטורף ובדיוק בתחילת העונה של נמלת האש החביבה. היה לנו חשוב לשמוע מכל אחד שהגיע, איך הוא הכיר את ליאור ומאיזה זווית הוא חווה אותו. היה לנו חשוב שכמה שיותר אנשים 'ישתלו פה צמחים באדמה'. הייתה חשיבות רבה במתן משמעות נוספת לכל פעולה ופעולה – ואפשר לראות את התוצאה. באדמה הזו יש משהו שאין באף מקום אחר. בכל אבן שהונחה כאן יש סיפור וכמות הדמעות שירדה כאן בימי הגיוס, חסכה לנו את ההשקיה הראשונה". 

עוד לפני מלחמת יום הכיפורים עסקו בגח"א בשאלת הנצחת הנופלים ובמסגרת זו התנהלו ויכוחים רבים, שעיכבו את ביצוע העבודה במשך כמה שנים. במסגרת הוויכוח, היו שהציעו "מפעל הנצחה חי, נושם ותוסס" ברוח ספורטיבית ומולם אלו שדיברו על פינה שקטה בה ניתן להתייחד עם זכר הנופלים.

המלחמה הנוראה שפרצה באוקטובר 1973 ונפילתם של שמונה מבני הקיבוץ, טרפה את הקלפים והוחלט על הקמת ועדת הנצחה לביצוע מהיר על-מנת שהאנדרטה תיחנך ביום השנה למלחמה. על התכנון הופקד האדריכל יוסף סגל ועל הביצוע הקבלן אברהם תשובה.

"מי שעשה את העבודה של השיש והאבן, היה מפעל וינקלר בנתניה, מפעל שקיים עד היום עם דור הבנים והנכדים", מספר לי יניב אופיר. יניב הוא מי שהופקד על חידוש האנדרטה ובגלל שזה הוא, הסיפור שתקראו פה, נוגע לכל אותם מרכיבים שהוזכרו בפסקת הפתיחה.

"בסלע האנדרטה נחצבו גומחות ובכל אחת מהן ארבעה שמות וגומחה אחת עם חמישה שמות. האותיות הודבקו בדבק בגומחות ויצרו שמות בסלע ובמקביל הוצב בכניסה לאנדרטה השלט ובו הציטוט מהשיר 'האם השלישית' של נתן אלתרמן".

יניב מציין עובדה מעניינת. "יש שמות אותם מקריאים ביום הזכרון, אך אינם מופיעים על גבי האנדרטה. הסיבה היא שאותם חללים לא היו בני קיבוץ או חברי קיבוץ".

חלפו תשע שנים ואז פרצה מלחמת לבנון הראשונה. "באותה מלחמה נוספו שלושה שמות לאנדרטה ובדיעבד התברר כי שמות אלו לא יושמו באנדרטה באותו האופן בו יושמו השמות הקודמים. באותיות של 1982 נעשה שימוש בפינים שעדיין נעוצים כיום בסלע. הזמן והמלחמות המשיכו ובשנות התשעים נוספו שני השמות האחרונים ל-25 השנים הבאות".

השנים שחלפו גם גרמו לבלאי טבעי באנדרטה ובין השאר לתופעה של נפילת אותיות – במיוחד בגומחה "המאוחרת". "לפני כעשר שנים החליטו לנסות ולפתור את הבעייה הזו. לקחו לוח פרספקס שחובר עם ברגים ועליו שמו את השמות. "האותיות היו עבות מדי, לא בפונט הנכון ולא מהחומר הנכון", משחזר יניב. "אחרי עשר שנים, זה כבר נראה ממש לא טוב".

חמישה עשורים בדיוק מפרוץ המלחמה בעקבותיה נבנתה האנדרטה, פרצה מלחמת "חרבות ברזל" וגם במלחמה זו הכה השכול בקיבוץ גבעת חיים איחוד.

"בסביבות דצמבר התכנס צוות בעקבות הצורך להוסיף שם לאנדרטה. בבדיקת השטח התברר כי הגומחות והאותיות של השמות עד (וכולל) 1973 במצב סביר והגומחה השישית בעייתית בגלל נושא הפרספקס שהוזכר קודם ובאופן כללי, האנדרטה הייתה מוזנחת, הבריכה מלאה בירוקת והאותיות דהויות".

באופן כללי, ניתן לומר כי נבדקו רעיונות שונים לשיפוץ האנדרטה. לקח זמן עד שהגיעו ליניב וזאת לדעת – השנה יניב בן 59 והוא נולד כאן. שני פרטים לכאורה שגרתיים, אך הם נטענים במשמעות רבה, כאשר מגיעים לנושא שלדעת יניב (וסביר שלדעתם של רבים אחרים) הוא חלק מהאתוס של המקום הזה.

"מור חיפשה זמן רב מי שיעשה את העבודה הזו וכאשר פנתה אליי באזור פסח, היה לי ברור שצריך לעשות מאמץ לשימור המראה הקיים – אותיות ממתכת המחוברות לגומחה חצובה בסלע. הגעתי לאנדרטה, צילמתי, לקחתי מידות ושאלתי שאלות".

בשלב זה הוא ניסה עדיין להבין את מורכבות הפרוייקט. "סוגייה שעלתה היא הפונט של האותיות. לא זכרו מי עשה אותו, מי הביא אותו ואיך נוצר. דיברתי עם חזי אחיטוב והגעתי לאורי דייג שהיה אחראי על הפרוייקט בשנת 1973 בתפקידו בענף הבניין. הוא זכר את וינקלר שעשה אז את העבודה, זה היה הצעד הראשון בדרך הארוכה".

למי שלא יודע: יניב הוא "גו-טו-גאי" כאשר מדובר על פרוייקטים ייחודיים בתחומים שונים. כאשר אנשים במדינת ישראל זקוקים למוצר מסויים שכבר אינו בנמצא, לא פעם מוצא הפרוייקט את דרכו ליניב. כמו מהנדסי הטילים האיראניים, הוא אלוף בתחום "הנדסה הפוכה", כלומר מסוגל לייצר מוצר מתוך פריט בודד המגיע לידיו.

"מצד אחד אני יודע לייצר פונטים ומצד שני אני לא יודע עדיין איך מחוברות האותיות לסלע, מה החומר ממנו הן עשויות וכל הזמן ממשיכה לעלות הנקודה של הפינים. יש אותם בשמות של 1982 אבל אני לא יודע מה יש בשמות של 1973. נקודת ההנחה ממנה אני יוצא היא שהאותיות עשויות מפליז ונעוצות בסלע באמצעות פינים".

המדידות שלו העלו כי האותיות הן בעובי 2 מילימטרים. "מכיוון, שכאמור, אני מעוניין לשמור על עובי, צורת וגודל הפונט, היה לי ברור שיהיה מסובך מאוד לשים אותיות כאלו עם פינים. מצד שני, אם הולכים לכיוון של דבק – עם איזה חומר מדביקים? הבנתי שאין מנוס מבדיקה פיזית ופשוט הורדתי אות אחת".

אז התברר הסוד. "מאחורה לא היו פינים, כלומר הכל הודבק באמצעות דבק. זאת ועוד – האות הייתה בהירה מהצד הקדמי, אך מאחור נראתה כמו פליז. שקלתי אותה בבית והמשקל התאים בול לאלומיניום".

התברר כי האותיות משנת 1973 הוכנו מאלומיניום עם ציפוי אנודייז בגוון פליז.

"בשלב זה כבר צילמתי את כל האותיות והכנסתי אותן לתוכנת תלת-מימד שתאפשר השמה מחדש בגומחות בצורה מסודרת".

והנה צצה סוגייה חדשה. "התלבטנו מה לעשות בגומחה היחידה בה היו חמישה שמות וכעת עלינו להוסיף שם נוסף. יש תובנה שנעלה גם לסלע העליון בו לא היו גומחות ואז הציע חזי לחלק את ששת השמות לשתי גומחות, ארבעה שמות באחת מהן ושני שמות בנוספת".

יניב מחליט לעשות הכל בדרך הרגילה שלו – להתחיל מאפס, לפרק הכל ולעשות חדש.

"אני בשלב בו ביצעתי כבר את הגרפיקה, יש לי את תכנון העמדת הגומחות, קיבלנו את אישור המשפחות ויש לי אילוסטרציה של המצב הרצוי", הוא מתאר. "אני יודע שנחתוך את האותיות מחומר הגלם בלייזר וברור לי שאשתמש בדבק ולא בפינים. המטרה שלי היא להגיע לפיילוט ובמקביל השעון דופק: יש כשישה שבועות עד יום הזכרון אבל אני רוצה שביום השואה, הכל כבר יעמוד על מקומו".

את שלב הסיתות והניקוי ביצעו בצורה נהדרת אורי ארבל והחבר'ה של "בורקין מצבות", בעוד יניב ביצע בדיקה אצל ספקי דבק לגבי הסוגים השונים, על-מנת למצוא את הסוג המתאים.

"כיוונתי לדבק אפוקסי, כי יש לי נסיון רב בתחום זה אבל עדיין ניקר בי חשש בשאלה איך מדביקים אותיות מתכת על אבן? אני רוצה תוצאה מושלמת של כל אות על אבן, בדיוק במיקום על המילימטר בלי שאריות דבק או כתמים מסביב".

יניב הבין שהוא צריך "אלמנט עזר" ולצורך כך יצר לוח מדבקות שעליו גזר בצורה ממוחשבת את האותיות. את המדבקה עם גיזורי האותיות הוא הדביק על האבן, הדביק כל אות במקומה המיועד ואז הסיר את המדבקה. "כמובן שעשיתי פיילוט על סלע וזה יצא נקי, הכל במקום כמו שצריך. אחרי שבוע שהנחתי את הסלע הזה בצד, חזרתי אליו כדי לבדוק את עמידות הדבק. בסופו של דבר, אחרי שהכיתי בצורה חזקה את אזור האותיות, מה שנשבר היה הסלע וזה הוכיח לי שהאותיות יחזיקו מעמד".

בשלב זה כבר הוכנו שתי גומחות חדשות, האבן נוקתה בלחץ מים והכל היה מוכן לקראת הדבקת השמות. אלא שאז החלו כמה ימי חמסין חזק. "דבק אפוקסי רגיש לחום ולכן נאלצנו לחכות", מציין יניב. "כשנשבר החמסין התחלתי בלי לדעת כמה זמן זה ייקח. מכיוון שהמרחב הפיזי בעבודה על הגומחה הוא צפוף, בעצם לא יכולתי להסתייע בעוזר. הייתי מערבב דבק ומייד מתחיל לעבוד על שם, משום שהדבק מתקשה לאחר כ-25 דקות. התברר לי שעבודה על כל שם נמשכת כשעה".

זה אולי נראה קל, אבל זה לא. "כל אות דורשת פעולות רבות – לשים דבק על הסלע, לשים דבק על האות, לוודא שהדבק ממלא את כל המקום מאחורי האות על הסלע, לנקות את הדבק שבורח ולהדק כל אות באמצעות פלסטר עד שהיא נתפסת על הסלע". בשבוע של פסח הוא עבד והספיק לבצע גומחה ביום. "בסופו של דבר זה נמשך שבעה ימים, כ-30 שעות עבודה", הוא מספר.

אבל היה ערך מוסף גדול בשעות האלו – זוכרים את האתוס של המקום הזה? "אבא שלי גילה שאני שם בכל בוקר בשעה שש והצטרף אליי. כל שם שהייתי מדביק, הוא סיפר לי סיפורים עליו ויש כמובן את אלו שאני הכרתי והיו המון סיפורים והיה מעניין מאוד. היה לי זמן איכות נהדר עם אבא ובכלל, עם הפרוייקט הזה שהיה מרגש מאוד. האנדרטה הזו היא חלק מהאתוס של גבעת חיים איחוד גם כשהזמנים משתנים והקיבוץ משתנה. בדיוק כמו בית וינה, מחסן המשק ובריכת השחייה. כל אחד מהמקומות האלו הוא הרבה יותר מרק אתר, זה חלק מאבני היסוד של הקיבוץ".

אין אחד בקיבוצי העוטף שלא מכיר את האימרה הזו. ו-וואו, כמה שהיא נכונה. כששקט אפשר כמעט לשכוח איפה את גרה. החברות שלי התפזרו לאילת, לשפיים, לים המלח, לאבן יהודה ותל אביב. אחת הרחיקה עד בוסטון כדי לנשום שוב.

אחת לכמה ימים אני כותבת להן הודעה, לכל אחת בנפרד, נוסח די זהה. מתביישת לשאול "מה שלומך?" אז רק משהו כמו: "אנחנו חושבים עליכם ואוהבים אתכם. אם אפשר לעזור במשהו תגידי מיד".  הן בדרך כלל עונות באימוג'י לב.

אחת לכמה ימים אני חוזרת להתכתבויות שלי איתן מה-7/10, כל אחת בנפרד.

באותה שבת ב-07:30 בבוקר בקבוצה המשותפת שלנו בוואטסאפ (רעים המעולים) הופיעה ההודעה "חיבוק לכולם, שימרו על עצמכם" ומאז דממה. אחרי 10 ימים בערך, קצת תמונות של הילדים באילת ושל חבר בקבינת הטרקטור, שוב עובדים בשדות העוטף. והזמן ממשיך לעבור וגם נתקע בשבת בבוקר.

בפעם הראשונה שנסעתי לרעים הייתי בת 19 ולקחתי רכבת מחדרה לתל אביב ומשם קו 379 מהתחנה המרכזית. וואו, זו הייתה נסיעה ארוכה! כל רגע היה נראה שתכף מגיעים ואז לא הגענו. עוד עיקול והדרך מתמשכת. עוד צומת שקט וריק וכביש 232 ארוך ולא נגמר.

בשנים הראשונות זה נראה סוף העולם שמאלה, מסע דרומה וקצת מסע בזמן, כי תנו לי לומר לכם – הרבה מאוד דברים לא השתנו שם. בתוך רעים הכל קטן יותר לעומת גח"א. הבתים, כמות האנשים, הכלבו, אירועי החגים. מחוץ לשער הכל גדול יותר. החקלאות – השדות והפרדסים משתרעים עד לאן שהעין מגעת.

הטבע – הוואדיות המקיפים את הקיבוץ ומשתנים עם עונות השנה. צהובים מאוד בקיץ, ירוקים מאוד בחורף והתל הגבוה עליו עולים לשתות תה בשקיעה. הלילה חשוך יותר והכבישים ארוכים יותר.

עברנו לשם מבאר שבע כשרז י בת 6 חודשים והבנו שלא הגיוני שתגדל בקומה רביעית. ביומי הראשון כתושבת המקום נפלתי מהאופניים של חמותי במדרכה מרכזית (לזכותי יאמר: היא גבוהה וגם אופניה) ועדיין יש אנשים שזוכרים לי את זה. וכולם ידעו שאנחנו חדשים וכולם בירכו אותנו ומי שלא בירך, ידענו שהוא חקלאי שלא מחייך ולא מרבה לדבר.

קשה להסביר לאנשי המרכז מה זה אומר לגור בספר, אבל יש הרבה מאוד חסרונות. על אותה עבודה שאני עושה היום, קיבלתי בדיוק חצי מהשכר שלי כאן, בדיקות רפואיות פחות זמינות ולא פעם יש לנסוע רחוק בשבילן. רופא הילדים של התינוקת שלנו היה רופא הילדים של טל, בעלי. פשוט נשאר 30 ומשהו שנים בתפקידו, הישוב הקרוב ביותר (קיבוץ בארי) נמצא מרחק כמעט 10 דקות נסיעה. בשביל מי שהתרגלה בחטיבת הביניים לנדוד ברגל בין עין החורש, המאוחד, חגלה וחרב לאת זה משונה במקרה הטוב.

אין היצע של חלופות חינוכיות, אין המון מקומות בילוי ואיך אמרה לי פעם חברה משם, נסיכה רעננית מרובת תארים אקדמיים שהתאהבה בקיבוצניק דרומי: "נמאס לי שכולם פה חקלאים ומורות".

אבל הספר הזה מזמן ומאפשר גם חוויות שאין בשום מקום בארץ הצפופה והרועשת. אם יודעים לאן ללכת, אפשר לטייל שם שעות ולא לראות אף אדם גם בעונת הכלניות המתויירת. רזי בילתה חצי שנה בבית התינוקות עם עוד תינוקת אחת ושתי מטפלות רק לשתיהן, פשוט לא היו מספיק תינוקות. כל בית קפה או חנות או שיעור יוגה הם פרח במדבר ובעיקר, אי אפשר לשבוע מהתבוננות והקשבה לאנשים שם. זו לא רומנטיזציה, גם שם יש מטומטמים ולא נחמדים, אבל יש משהו שמרתק ומהפנט אותי במי שבוחר לטעת את חייו רחוק מהמרכז, על קו הגבול.

לרגעים רבים זו הייתה התלבטות אמיתית עבורי. התקופה שחיינו שם הייתה מהשקטות והיפות שידעתי. ייבאתי לשם את מסורת "חלון התינוקות" בחג שבועות וטל ואני היינו אחראים על ראש השנה וכל מה שהעתקתי מגח"א לחג התקבל כרעיון מדהים ומרגש. פה לא הייתם זוכרים מה עשינו בשנה שאחרי.

מדורות הפויקה הטובות ביותר נערכו שם בשבתות, הקפה הכי טעים נלגם על הדשא המשותף של שכונת מעבר עם החבר'ה (פשוט לא היה מקום לארח בתוך הבית) וקו האופק, מצויר רחוק רחוק על הפלאטו, גורם לתחושה שהרגליים מחוברות לאדמה באמת.

מי מחברותיי תשוב ואיך זה יהיה שם אחרי 7 באוקטובר? אין לי כרגע תשובה.

לפויקה ולקפה כבר לא יהיה אותו טעם, שדות החיטה והחמניות הענקיים לא יראו אותו דבר.

רק כביש 232 יישאר ארוך ושקט.

נכתב לזכרם של נרצחי קיבוץ רעים האהוב:

סבתא ורדה הרמתי ז"ל, היפה והסטייליסטית, דביר קרפ ז"ל, שוקולטייר על, חבר ואח, אסף פבר ז"ל, גיטריסט מחונן על הבמה בראש השנה והילד הכי יפה בקיבוץ, עמית גבאי ז"ל, המתוק שנתקע אצלי בגיל 7 מתחצף למבוגרים ופתאום הוא בשנת שירות, יובל גבאי ז"ל, אח של יעלי והבן של שבתאי מהגרעין שנפל בעת מילוי תפקידו בשירות מילואים. 

יהיה זכרכם לברכה ואהבה, יהיו נשמותיכם שקטות ורוגעות בשמיים הכחולים מעל כביש 232, בטוחה שבשבילכם זה כבר יותר מ-95%.

כמה שעות לפני שנפל אוריאל,
בחור צנום ויפה, כנערה.
מקופלים היינו בשוּחה הרדודה, בחול הרך.
הייתה שעת שחר מכוערת
והשמיים והארץ סערו.
אוריאל סיפר על מילאנו,
ממנה הגיע שלשום.
ואני סיפרתי על ניו-יורק,
ממנה הגעתי לפני כמה ימים.

אוריאל אמר, שהוא מוכרח
להכיר לי ילדה מקסימה, איריס,
שאיך זה ייתכן שאיננו מכירים,
הרי נולדנו אחד בשביל השנייה, או להיפך.
הוא הכין סרט כדורים חדש, מבהיק, ל"מאג",
ואני מצצתי דבוקה של סוכריית מנטה ממנת הקרב,
כדי לרענן נשימתי משנת הלילה.

בטרם ניתנה פקודה לצאת מן השוּחוֹת ולרוץ קדימה,
נפלה החלטה חפוזה בינינו לארגן מסיבה
בביתו שבצפון תל-אביב, לאחר המלחמה.
אוריאל הבטיח לשלוח הזמנה מודפסת בזהב.

מוזר שחשבנו על מסיבה.
אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי.
היום והשעה אינם חשובים,
אך תכנית הערב, תהא עשירה: בכי.
אני אבכה על המתים שלי,
אני אבכה על אברהם, דודו ויאיר,
על אמיתי, עוזי ובני.
ואתם תבכו על שלכם.

נבכה על השכולים החדשים
ועל האלמנות החדשות.
נבכה על היתומים החדשים,
ועל הידידויות העזות שנחטפו,
ועל האשליות המתוקות שנופצו,
ועל האמיתות שנתגלו כשקרים.
ועל העצב, שירחף כענן על כל שמחה לנצח.

ונרחם על עצמנו, כי אנחנו ראויים לרחמים.
אך, כמה נבכה, בכי תמרורים נבכה,
בכי קורע לב, בכי גדול, בכי פסיכודלי,
כמה נבכה, ספלים מלאים נבכה,
נהרות נבכה, נבכה אוקיינוס.
ומי שירגיש כי נשבר, ואינו יכול עוד, יצא בחשאי,
על קצות אצבעותיו יצא,
קרוב לוודאי שבאשמורת אחרונה איוותר לבדי.

הלווית הבנים שנפלו במלחמת יום כיפור

רחל גליק נחמני היא מוותיקות הישוב כאן, אחרי שחזרה לגח"א לפני כשנתיים. 42 שנים חיתה בניכר, באזור וושינגטון הבירה, אחרי ששנתיים וחצי קודם הייתה שליחה בניו יורק. היא בת משק, בתם של ג'ני ועדי נחמני ז"ל (עליהם נרחיב בעלון הבא) ולאחר השנים הרבות בארה"ב, נראה לפעמים כאילו מעולם לא עזבה את גבעת חיים ולא פחות מזה – נראה כאילו גח"א מעולם לא עזבה אותה.

"במלחמת ששת הימים אמיתי כבר שירת בסיירת מטכ״ל אך לדבריו לא נטל בה חלק משמעותי. ביולי 1969, במסגרת מלחמת ההתשה, יצאו לוחמי הסיירת לפשיטה על האי גרין בצפון מפרץ סואץ ביחד עם לוחמי שייטת 13. אמיתי לקח חלק בפעולה במסגרת צוותו של אהוד רם (שנהרג בפעולה). בפעולה זו נהרגו שישה לוחמי צה"ל.

תמונה נדירה של אמיתי נחמני (עומד מימין) וצוותו בהכנה לקראת פעולה בתעלת סואץ

״הייתי בנופש בערד כשברדיו הודיעו על הפעולה וציינו את מספר ההרוגים והפצועים. זכורה לי הודעת דובר צה״ל שפרסמה את שמות ההרוגים והתייחסה לאחד הנופלים ללא ציון השם. נאמר רק כי הודעה נמסרה למשפחתו", זוכרת רחל. "במקום הנופש שלי לא היה טלפון והייתי בטוחה כי החלל הזה הוא אמיתי וכי לא מסרו לי זאת משום שלא הצליחו ליצור עמי קשר.

שעות שכבתי במיטתי והתאבלתי על אחי ללא יכולת לוודא את האינפורמציה.

לבסוף, הצליחה נורית שגרה בערד והייתה אחותם של תמי בן אור, דודו וחנוך, ליצור קשר עם הקיבוץ וכך נודע לי שאמיתי חזר מהפעולה".

אותו הרוג היה חייל מהצוות של אמיתי שמשפחתו שהתה בחו"ל. במשך השנים הבאות סיפרו פקודיו של אמיתי כיצד נהג לשמור בעצמו על הקשר עם משפחתו של הלוחם שנפל וכיצד היה מוודא כי גם החיילים האחרים בצוות, כולל אלו שהפכו לקצינים, ימשיכו וישמרו על הקשר עם משפחות הפצועים והנופלים.

אמיתי עם אברהם ארנן, מייסד סיירת מטכ"ל ומפקדה הראשון

כך היה גם לאחר נפילתו של אמיתי עצמו, כאשר פיקודיו וחבריו בסיירת המשיכו לשמור על קשר רציף של ביקורים אצל משפחתו. אחד מחייליו של אמיתי היה מתקשר לג'ני בכל יום הולדת של אמיתי.

ההודעה על נפילתו של אמיתי במלחמת יום הכיפורים התאחרה מפני שחבריו ליחידה ביקשו להודיע על כך בעצמם והיו עדיין עסוקים בלחימה (הפרטים על הימים שלפני ההודעה ועל ההודעה עצמה, סופרו ותועדו גם בספר ״צרור חיים״).

״כשהגעתי בריצה לבית ההורים הייתה בחדר אווירה קפואה, אבל אני – בניגוד להורי ולשולה – לא יכולתי לעצור את הדמעות. גם אחרי הלילה ההוא, בכיתי ללא הפסקה במשך ימים. אני מספרת על כך על רקע האמירה בספר 'צרור החיים' בו נאמר כי 'יקים לא בוכים'".

לרחל היה קשר קרוב מאוד ויומיומי אל אברמל'ה קורין שהגיע לגבעת חיים בכיתה ט׳ ואומץ על-ידי משפחת נחמני. "הקשר היה אולי אפילו קרוב יותר מאשר עם אמיתי, שבשנותיו אלה היה כבר קשור מאוד לשולה ועמוק בעיסוקים אחרים. אברמל'ה היה בא להתפנק בחדר ההורים ומי שהחזירה אותו למסלול הייתה האמא 'הקשוחה' שלי. הוא העריץ את אמיתי וקרא לו אמי".

רחל מספרת כי אברמל'ה שגדל עם ארבע אחיות מבוגרות ממנו, התייחס אליה כאל אחות גדולה ומפנקת. לאורך שירותו הצבאי הם התכתבו, גם כשהיה במילואים וגם במלחמה.

אברמל'ה קורין עם מירי מתחת לחופה

במכתבים ביטא אברמל'ה את שמחת האבהות לאחר שהפך לאב ואת געגועיו לבנותיו, נטע וסיון. (גם על השתלבותו ו״פריחתו״ של אברמל'ה בגבעת חיים סופר כבר ולא נוסיף כאן).

הוא ואיתמר ברונר היו הראשונים מבני המחזור להתגייס. בזמן השירות הסדיר שלו הוא לא גילה אמביציות להיות חייל קרבי אבל בשירות המילואים השתלב ביחידת הכלים האמפיביים למעבר מכשולי מים שנועדה לצלוח את תעלת סואץ. הוא היה גאה להשתייך ליחידה סודית (שיעודה פורסם רק לאחר המלחמה).

כשיצא למלחמה, שכח אברמל'ה את דיסקית הזיהוי בבית ומשום כך נגרמה דחייה באישור הרשמי על נפילתו והוא הוגדר בתחילה בתור נעדר.

אברמל'ה קורין

ימים אחדים לפני נפילתו כתב לרחל מסיני ובמכתב הביע תקווה שיצליח להיפגש עם אמיתי, אך למיטב ידיעתנו – משאלה זו לא התגשמה ואברמל'ה נפל יום לפני שאמיתי נהרג.

יהי זכרם ברוך.