חלק מכירים אותי כאן כשוש, סתם שוש. אחרים מכירים רק את שמי בהקשר המקצועי –  המורה שוש.

ולפעמים גם אני קצת מתבלבלת בין שוש האדם לבין שוש המורה, העוסקת בחינוך באופן מקצועי ופורמלי כבר 33 שנים. אם מוסיפים לכך את שנות החינוך הבלתי פורמלי: שמרטפות, קייטנות, הדרכה בתנועות נוער, עבודה בגנים ובבתי ילדים ואפילו חברות בוועדת חינוך – אפשר לומר שבערך מגיל 12 אני מסתובבת בתחום.

למרות זאת, בית-הספר ואני לא היינו בדיוק סיפור אהבה. לא חיבבתי במיוחד את בית-הספר, את המורים ובכלל את רוב מה שהלך שם. בתיכון אפילו הרביתי להיעדר מהכיתה וביליתי יותר ב"חינוך ים־תיכוני" בחוף הים. חבריי מעיר הולדתי, שלמדו איתי בבית-הספר היסודי, עדיין מתקשים להבין איך דווקא אני, אנטיתזה חינוכית שכמותי, הפכתי למורה. האמת? גם לי זה לא היה ברור.

כשנקלטתי בקיבוץ, צעירה לאחר צבא, שובצתי מיד במסגרות חינוך בגנים ובבתי הילדים. בקיבוץ של אותם ימים היה נהוג לשלוח לאבחון מקצועי את כל המבולבלים שלא ידעו במה לבחור ללמוד. באבחון אצל אמי גינסבורג, שכלל גם קריאה בטביעת כף היד בדיו, נקבע שאני מוכשרת ויצירתית, תקשורתית מאוד, מתאימה לעבוד עם אנשים וילדים ואף "טיפולית מאוד". ההסללה נקבעה: תואר בחינוך ותעודת הוראה. כשסיימתי את הלימודים, הצבתי לעצמי יעד שאפתני: עשר שנים בהוראה. "אם תחזיקי מעמד עשר שנים – את אלופה", אמרתי לעצמי. אז עוד לא ידעתי שאני הולכת להתאהב ועד היום, האהבה לילדים מוצאת את ביטוייה באופנים שונים בהוראה.

למדתי במכללת הקיבוצים בתל אביב, בהתמחות במדעים או "לימודי טבע" כפי שקראו לזה אז. את דרכי ב"משגב" התחלתי כבר בשנת הלימודים השלישית, אצל אורית ארזי, שלימדה אותי דבר או שניים על ילדים ועל הוראה.

לאחר הלימודים פניתי לנירה פארן, מנהלת בית-הספר וביקשתי להתחיל לחנך כיתה. היא הציעה שאחכה עוד שנה וכך, קצת פחות דרמטית ממה שתכננתי, התחלתי את דרכי כמחנכת.

נירה שיבצה אותי בכיתה ג'. היו שם גם תלמידים מהקיבוץ שלנו והיום חלק מהם כבר הורים לילדים שלומדים ב"משגב". בשנים האחרונות אפילו יוצא לי ללמד אחיינים של תלמידים לשעבר ולפעמים מצחיק לראות איך תכונות והתנהגויות עוברות במשפחה. מסתבר שגנטיקה עובדת גם בכיתה.

באופן רשמי אני מהוותיקות ב"משגב" – אבל לא הכי ותיקה. עם השנים זכיתי לעבור מכיתות ג'-ד' לכיתות ה'-ו' ולצבור לא מעט זכרונות.

"משגב" של לפני שלושה עשורים היה קצת אחרת. רוב התלמידים הגיעו מהקיבוצים ובהמשך הצטרפו ילדי המושבים. בשיאו בית-הספר מנה יותר מ־800 תלמידים אך בתחילת דרכי הכיתות היו קטנות יותר (עד 24 תלמידים) ובתחילת השנה אפילו חילקו מחברות וכלי כתיבה באופן מרוכז.

למדנו הרבה יותר בחוץ: טבע, אמנות, בנייה ופרויקטים. ביקרנו ביישובים ובבתי התלמידים, היו ימי שיא, ימים הפוכים, טיולים שנתיים עם לינה כבר מכיתה ד' ומסיבות סיום על הדשא.

גם המענים לתלמידים שהתקשו היו אחרים. לא היו אז כותרות מפוארות כמו "מיינדפולנס", "תרפיה" או "יוגה". היה פשוט מרכז למידה וילדים שהתקשו קיבלו עזרה. לא תמיד נזקקנו לוועדה, אבחון וטופס בשלושה עותקים. היו שעות ומשאבים – ופשוט נתנו אותם. לשמחתי, ילדים הם ילדים הם ילדים. הם עדיין סקרנים, חכמים ובעלי עולם רגשי עשיר אבל מה שהשתנה מאוד הוא העולם שמסביבם ובעיקר עולם המבוגרים.

בשלושת העשורים האחרונים עברנו לא מעט "אופנות חינוכיות": מחינוך מסורתי לתקופת המדידה וההישגים של המיצ"בים, ללמידה פעילה וקונסטרוקטיביסטית, ליזמות, ללמידה משמעותית, ללומד במרכז, למיומנויות המאה ה־21 ובהמשך לדגש על רווחה, אוטונומיה והגשמה עצמית. לפעמים נדמה שתוכניות משרד החינוך ושרי החינוך התחלפו בקצב של גרביים.

בתוך כל זה השתנתה גם אוכלוסיית בית-הספר. עמק חפר התרחב, הגיעו אוכלוסיות מגוונות יותר, עם ערכים, תרבויות ותפיסות חינוכיות שונות. זה מבורך אבל גם מציב אתגרים חדשים.

גם השיח עם ההורים השתנה. לעיתים הוא הפך למעורב מאוד ולעיתים אפילו למעורב מדי. כאשר אין שיתוף פעולה ומסר אחיד בין הבית לבית-הספר, עלולים הילדים למצוא עצמם כמו כדור פינג־פונג – עוברים מצד לצד ולא תמיד יודעים באיזה מגרש מתקיים המשחק.

חוק השילוב הביא אל החינוך הרגיל תלמידים הזקוקים למענים מיוחדים וזהו עקרון חשוב וראוי, אבל שילוב אמיתי דורש משאבים. כאשר המשאבים אינם מספיקים, הילד לא מקבל את כל מה שהוא צריך, שאר ילדי הכיתה מקבלים פחות תשומת לב והמורה מנסה לשלוף עוד ועוד פתרונות מהשרוול עד שבשלב מסוים גם השרוול מבקש לצאת לשבתון.

גם העולם הדיגיטלי שינה את חיי הילדים. לשמחתי, ב"משגב" קיימת עדיין מגבלת טלפונים בבית-הספר ואני מקווה שתישאר. אין הרבה דברים משמחים יותר מלראות ילדים מדברים, משחקים, רבים, משלימים ומתנסים בתקשורת אנושית אמיתית – בלי אימוג'י שיחפה על חוסר היכולת לנהל שיחה.

טלפון אישי בידיו של ילד הוא כלי רב-עוצמה ולעיתים גם מסוכן. צריך ללמד ילדים כיצד להשתמש בו: איך מדברים בקבוצה, מתי מדווחים, למי פונים ומה עושים כשמופעל לחץ חברתי או כשנחשפים לתוכן שאינו מתאים.

במקביל, אני מרגישה שלפעמים הוספנו כל כך הרבה תחומי העשרה, העצמה ומענים רגשיים, עד שנשאר פחות זמן לדברים הבסיסיים: לקרוא, לכתוב, לחשב, לשאול שאלות, להתעמק ולרכוש ידע. אני רואה יותר תלמידים שמתקשים בקריאה ובכתיבה, אוצר מילים שאינו מתפתח מספיק, פחות קריאת ספרים וידע כללי מצומצם יותר. לצד פלאי הטכנולוגיה והבינה המלאכותית, אני חוששת מהאפשרות שחשיבה, חקירה והעמקה יוחלפו בתשובות מהירות ושטחיות.

אני בהחלט לא נגד טכנולוגיה או בינה מלאכותית. להפך. צריך ללמד אותן אבל צריך ללמד גם איך לחשוב, איך לשאול שאלה טובה, איך לבדוק תשובה ואיך להשתמש בטכנולוגיה ככלי ולא לתת לכלי לחשוב במקומנו.

המורה של היום אינו צריך להיות האדם היחיד בכיתה שיודע את התשובה. הוא צריך להיות מנטור, מנחה ולומד יחד עם הילדים אבל מעל הכל, למורה יש תפקיד שאף טכנולוגיה לא תחליף: להיות עוגן.

לתת מילה טובה, להציב גבול, ללמד התחשבות בזולת, לקבל את השונה ולאפשר לילדים לחוות הצלחה וגם כשלון, נצחון וגם הפסד, גאווה וגם אכזבה, חברות וגם דחייה. ללמד אותם לא רק איך לפתור בעיה במתמטיקה אלא גם איך להתמודד עם בעיה בחיים. בעיניי, מורה לחיים הוא קודם כול מודל לחיקוי. אי אפשר ללמד ילדים כיצד להתנהג אם אנחנו עצמנו לא מתנהגים כך. מורה לחיים הוא מי שמצליח לחולל שינוי ולהשפיע לטובה על עיצובו של הילד.

התחלתי את דרכי בחינוך כשוש צעירה, חסרת נסיון, חדורת אמונה ומוטיבציה, טועה, מטעה, מתנסה ולומדת. היום, בשנתי ה־33, אני שוש קצת אחרת. פחות צעירה (אם כי החיים לצד ילדים בהחלט מספקים טיפול אנטי־אייג'ינג יומיומי) ויותר מנוסה. עדיין חדורת אמונה ובעיקר אמונה בתלמיד ולא תמיד במערכת.

אני עדיין מגיעה לכיתה בחיוך וברצון לחולל שינוי. אני עדיין טועה אבל פחות. ובעיקר למדתי להגיד: "אני לא יודעת. אני אבדוק". מסתבר שגם זו תשובה מצוינת. בשלהי הקורונה אפילו חזרתי לאקדמיה ללימודי תואר שני. כי אחרי 33 שנים בהוראה, כנראה שעדיין לא השתכנעתי שהגיע הזמן להפסיק ללמוד.

לסיום, אני רוצה לאחל לתלמידים, להורים, לחבריי לצוות ב"משגב" ולכולנו שנה לא סתם טובה, אלא ממש מעולה. שנה בלי קולות מלחמה, שנה של שגשוג, של תיקון שברים וניתוקים, של שיח, סבלנות וחיבור. שנמשיך לגדל כאן ילדים שיודעים לא רק הרבה – אלא גם לחשוב, להרגיש, לשאול, לטעות, לנסות, להיות בני אדם ובעיקר להיות בני אדם טובים. שנה טובה לכולם.

מרכז-הטבע בביה"ס "שפרירים" אינו פעיל יותר. לאחר שנים רבות בהן היה המקום בית משמעותי, חם ומזמין לילדות, ילדים, נערות ונערים רבים, הוא נסגר אך שליחותו לא אבדה. למזלנו, יצא לאור לאחרונה הספר "מחיות נפש" שכתב אורי לין והוא מאפשר הצצה וחשיפה לעולם המופלא של ילדים ונערים עם בעלי-חיים בהקשר החינוך המיוחד שהוביל אורי בביה"ס "שפרירים". 

מספר אורי: "התחלתי את עבודתי בפינת החי של גבעת חיים. אהבתי מאוד את העבודה והקשר עם הנערים בשילוב עבודה עם חיות וצמחים. בעקבות העבודה בפינת החי, גויסתי לאקי"ם להקמת פינות חי ברחבי הארץ. כאשר התחילו ליזום עמותה שתקרא 'חיות וחברה' במחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת ת"א בראשותו של פרופסור טרקיל, הייתי אחד ממקימיה. בעקבות כך עברתי להרצות בתחום זה בסמינר הקיבוצים. הידע שצברתי היה הבסיס, כאשר גייס אותי בנימין שפריר להקים את מרכז הטבע בבית-הספר. ילדים שהגיעו למרכז הטבע, נשארו בדרך כלל בקשר עם המקום שטיפחתי איתם, מהתחלת לימודיהם ועד סיומם (ז' עד י"ב). זה היה הבית שלהם. זו הייתה הדרך היחידה עבור רבים מהם לסיים בכבוד את לימודיהם בבית-הספר". 

שאלתי את אורי "איך ספר נולד?". "הספר הזה נכתב במשך כ-30 שנים והיו לי כ-250 דפים עם סיפורים. הספר נכתב עם המון הערכה וכבוד ל'שפרירים' ולבנימין שפריר, שקיבל אותי לעבודה ונתן לי גב ותמיכה למרות שלא הייתה לי תעודת הוראה או תואר אקדמי. ב'שפרירים' נעשו פרוייקטים ייחודיים אחרים למשל באמנות, ספורט, מחשבים, מתמטיקה וגינון, אך לצערי הם לא תועדו למרות הצלחתם. בנימין שפריר כתב על הדברים, אך לא בפירוט ברמה האישית, כפי שהם באים לידי ביטוי בספרי". 

ביום הולדתו ה-80 עשה אורי חושבים ואמר לעצמו שאינו יכול להשאיר את הספר במחשב ועליו להוציאו ולא רק עבור ילדיו ונכדיו והחליט להוציא את הספר לאור כמתנת 80 לעצמו.

"התקשרתי ללילך רון, בעלת ההוצאה-לאור 'ספרי בוטיק' עוזבת משמר-העמק ומכרה מימינו המשותפים שם. שלחתי לה את החומר מתוך כוונה לראות אם יש על מה ללכת בכלל. באתי בדחילו-ורחימו לפגוש אותה בבית-קפה בתל-אביב ואמרתי לה 'אל תרחמי עלי, תגידי לי אם זה שווה משהו'. היא הרגיעה אותי ואמרה לי באופן חד-משמעי. 'יש לך אוצר. אין לך מושג מה יש לך פה'. היא לקחה 24 סיפורים מתאימים, מתוך מחשבה שיותר מכך קשה להכיל ולכן כדאי להצטמצם. ללילך ולי הייתה עבודה משותפת, פורייה וכנה".  

שאלתי את אורי על החיות עמן עובדים והוא מפרט: כלבים, מגוון של תוכים, נחשים, לטאות, חמוסים, ארנבות, שרקנים, צ'ינצ'ילות ואפילו חרקים (ג'וקים).

הספר לפי אורי "הוא גם מעין אנדרטה לביה"ס 'שפרירים' שכבר איננו בפורמט בו עבדתי". 

בין התגובות שקיבל אורי על ספרו, אפשר להזכיר את הפסיכולוגית מהצוות בו היה שותף שאמרה: "קיבלתי את הספר ואני מוקסמת ברמות…מדהים, מרתק ומרגש. מעורר התפעלות. מתנה ענקית…..הסיפורים עצמם, עם כל ילד וילד, עם כל-כך הרבה אהבה….מתאים בין השאר לכל מי שלומד את התחום או עוסק בו".

לילך רון, עורכת הספר, הוסיפה: "סיפורים אישיים שכל אחד מהם הוא לכל הפחות בוקס מטלטל קרביים בבטן המתהפכת. לא סתם 'קייס טיפולי' אלא נפש רכה המחפשת כיוון באפלה ופוגשת יד מושטת והזדמנות אמיתית למציאת דרך אל האור".

הוא מרגיש שהוא מייצג את כל המורים שעבדו אי-פעם ב"שפרירים" המהווים דור-הולך-ונעלם. לדעתו, בנימין שפריר הוא דמות שפסלה היה צריך לפאר את הכניסה למשרד החינוך. בנו של בנימין, אוהד, שעבד עם אורי ובעצמו מחנך מעולה, כתב את המבוא לספר. 

"תקוותי היא שמבין חניכיי ותלמידיי לאורך השנים, יקומו כמה וישחזרו את שיטת ההוראה באמצעות בע"ח, ללא 'רדיפה' אחר תעודת הבגרות או הכרה פורמלית אחרת", אומר אורי. 

יש תלמידות ותלמידים הממשיכים את דרכו של אורי עם נשמה, אכפתיות ושאר רוח במקומות רבים בארץ והם עדיין מתייעצים איתו עד היום.

"העבודה הנוכחית שלי בגינה הקהילתית האורגנית, היא מעין תחליף הממלא אותי מבחינת העבודה והצד החברתי וההומני, עם שותפות ושותפי אמת. אני ממשיך בער"ן שם אני משקיע בהתנדבות שעות רבות בליווי הנזקקים לאוזן קשבת ולעצה טובה וגם בהדרכת מתנדבים מתחילים בתחום". 

אלה עוקב, תושבת גח"א ומורה לאמנות ב"שפרירים" שאיירה את הספר, מוסיפה: "אני ממליצה בחום לכל הורה, איש חינוך, או פשוט למי שהנשמה שלו צמאה לסיפור אנושי אמיתי על כוחו של החינוך והקשר עם הילד והטבע, לקנות את ספרו של אורי". אני קראתי ונהניתי מאוד.

מי שמעוניין לרכוש את הספר ישירות מאורי 0505-933762 

רציתי לשתף שהשנה אני מובילה תהליך משמעותי של צמצום השימוש בפלאפונים בבית-הספר בו אני עובדת כיועצת חינוכית. התחלנו מתוך צורך פשוט: לתת לנוער מרחב אמיתי ללמוד, להתפתח ולשכלל מיומנויות חברתיות, אך רק כשהפלאפונים הוכנסו לארון גילינו לעומק עד כמה רבה השפעתם (השלילית).

ברגע שמסירים את המסך, מתרחשת תופעה כמעט קסומה:

הילדים חוזרים לדבר זה עם זה, הם צוחקים, משחקים, מתווכחים, מתפייסים והכול פנים מול פנים כאשר הם מגלים רגישות וחמלה למראה המבט בעיניים של מי שמולם ושפת הגוף שלו. העיניים שלהם שוב נוצצות והם שוב נוכחים. במקום מבטים מוטים כלפי מטה, יש מבטים המופנים פנימה והחוצה אל עצמם, אל החברים ואל הסביבה שלהם.

כיועצת חינוכית האמונה על הרווחה הנפשית של התלמידים, אני נתקלת מתוקף תפקידי במקרים רבים של בריונות ברשת, חרמות (שהאפקט שלהם מתעצם ברשת) הטרדות מיניות ברשת, חשיפה של נערים ונערות לסרטונים אלימים ומיניים שחודרים להם למחשבות ומצלקים את נפשם.

מה שפקח את עיני וגרם לי לצאת לפעולה היה "דור בחרדה", ספרו החדש של פרופ' ג'ונתן היידט העוסק בהשפעות הסמארטפונים והרשתות החברתיות על בריאות הנפש של בני הנוער. לטענת היידט, בתחילת העשור השני של המאה ה-21, התרחש מהפך שקט אך הרסני, במסגרתו השתנתה מהיסוד ילדותם של מיליוני ילדים ובני נוער. השינוי הזה כולל צניחה במדדי בריאות הנפש של המתבגרים ובמקביל, עליה דרמטית בשיעורי הדיכאון, החרדה, הפגיעה העצמית ואפילו שיעורי ההתאבדויות. היידט טוען שזה לא צירוף מקרים אלא קשר סיבתי – חיי החברה של בני הנוער עברו לסמארטפונים.

מחקרים רבים מראים כי הסמארטפונים פוגעים בהתפתחות הילדים בשלל דרכים החל ממחסור בשינה, דרך חסך חברתי ועד קיטוע הקשב והתמכרויות. בנוסף, רואים לאורך השנים ירידה ניכרת ביכולת האמפתיה בחברה כולה בשני מדדים: ביכולת להרגיש חמלה כלפי מישהו אחר וביכולת לראות מצב מנקודת מבטו של הזולת. האמפתיה היא כמו שריר המתחזק ונבנה על-ידי אינטראקציות חברתיות פנים מול פנים. כשאני אומרת משהו מעליב או פוגע ורואה את המבט בעיניים של מי שפגעתי בו ואת שפת הגוף שלו, אני לומדת טוב הרבה יותר על יחסים בינאישיים ומפתחת חמלה לאחר. גם כחברה, ניתן לראות שהשיח הפך להיות אלים ופוגעני יותר, הרשתות נותנות במה לקיצוניים ו"גיבורי מקלדת" ומשפיעות רבות על דעת הקהל והתחושה הכללית שלנו.

תוך כדי התהליך בבית-הספר הבנתי דבר עמוק הרבה יותר:

אי אפשר לייצר שינוי אמיתי רק בתוך כותלי בית-הספר. ילדים חיים בתוך מערכת אקולוגית שלמה של בית, קהילה ומרחבים חברתיים. אם אנחנו רוצים שהם יפחיתו מסכים, אנחנו חייבים לתת להם דוגמה אישית – כי פשוט אין דרך אחרת שעובדת.

ילדים לומדים מאיתנו לא על פי מה שאנו אומרים אלא על פי מה שאנו עושים.

עומס דיגיטלי

מבוגרים רבים (ואני ביניהם) נמצאים שעות רבות מול הפלאפון. העבודה מציפה אותנו מסביב לשעון, ההודעות, ההתראות והעדכונים לא מפסיקים והמסך הפך לאיבר נוסף בגוף שלנו. הגבולות בין בית לעבודה, בין זמן פנוי לזמן דחוף, היטשטשו לגמרי. החל בגיל רך מאוד ילדים רגילים לראות את ההורה שלהם מסתכל במסך ומבלי להתכוון, מפסיד זמן יקר מפז עם הילד שלו ומעביר מסר בעייתי.

נוצר מצב של חוסר איזון דיגיטלי, כאשר הטכנולוגיה ובעיקר המדיה משתלטת עלינו, גוזלת מאיתנו עוד ועוד זמן, לוקחת מאיתנו את הקשב ותשומת הלב שלנו ובמקום שתעזור לנו ותקל על חיינו, אנו חשים לעיתים קרובות מוצפים, עמוסים ופחות ופחות נוכחים בחיים – ברגע בו אנו נמצאים ועם האנשים הנמצאים מולנו.

הקרב על הקשב

אנחנו מתמודדים מול תעשייה אדירה ומתוחכמת המגלגלת מיליארדים במאבק על הקשב שלנו. הקשב הוא משאב יקר וחברות הענק יודעות זאת ומפעילות את כל האמצעים העומדים לרשותם כדי לפתח אפליקציות שיהיו כמה שיותר ממכרות כדי שנהיה במסך כמה שיותר זמן.

בתוך המציאות הזו, הילדים והנוער משלמים את המחיר הגבוה ביותר, מכיוון שהילדות שלהם הפכה מילדות מבוססת משחק לילדות מבוססת מסך – עובדה המזיקה להתפתחות התקינה שלהם וגובה מחירים חברתיים ורגשיים. המוח שלהם עדין ונמצא בשלבי התפתחות, הנפש שלהם תמימה ואנחנו נותנים להם מכשיר המכניס אותם טרם זמנם לעולם המבוגרים. כדי להתפתח כראוי ילדים זקוקים לנוכחות מלאה בעולם, למשחקים ולוויסות רגשי. החלק במוח שאחראי על שליטה עצמית, עדין לא סיים להתפתח ולכן הם מתמכרים יותר בקלות.

מול כוחות כה גדולים – אפשר לשנות רק יחד.

בית-ספר, הורים, קהילה – כולנו חלק מאותה תמונה. כשמבוגר מניח את הפלאפון בצד ומביט בילד שלו באמת, הוא לא מפחית מסכים-   הוא מגביר נוכחות! הוא נותן לילד דוגמה חיה של ויסות, איזון ובחירה.

המצב הקיים הוא לא גזרת גורל ולא חייבים לחיות כך. זה לא מיטיב עמנו וזה פוגע בילדינו.

אפשר וניתן לשנות נורמות התנהגות וכבר עשינו זאת בעבר – מי יכול לדמיין היום שלפני 30 שנים עישנו במטוסים, באוטובוסים ובחדר האוכל? שקטפו כלניות ורקפות עד שהן כמעט נעלמו כליל? בעזרת קמפיין מוצלח להעלאת המודעות לנזקים ולמחירים ובעזרת חינוך, הצליחו ליצור נורמות חדשות. אבל כיום ההתעוררות צריכה להגיע מלמטה, מהשטח. במדינות רבות בעולם כבר החלו לחוקק חוקים ומבינים שדרושה התערבות רחבה.

כוחה של קהילה

התברכנו ואנו גרים בקהילה חזקה המשקיעה משאבים רבים בחינוך ובערכים. אני שמחה לבשר שהחינוך הבלתי פורמאלי החליט "להרים את הכפפה", לא להישאר אדיש ולפעול למען הילדים. בימים אלו אנו מגבשים תוכנית חינוכית שתשלב הורים וילדים יחד, בתקווה שיתגבש מיזם רחב יותר שיכלול גם את הענפים והתרבות –  את הקהילה כולה. אך מעבר לקהילה השינוי מתחיל בנו המבוגרים – בבית שלנו ובהרגלים שאנחנו מסגלים לעצמנו. רצוי להקצות זמן נוכחות משפחתי ואישי ללא הפלאפון ולאוורר קצת את המוח. כמי שזכו בילדות ונעורים ללא מסך צמוד, יש לנו את האחריות והיכולת לעצור רגע, להתבונן סביבנו ולהחליט לשנות.

כי קדמה זה גם לדעת לעצור.

יעל פרימק-חילימספרת כי במערכת החינוך הבלתי פורמלי בקיבוץ, יש כעת 260 ילדות וילדים, נערות ונערים. 130 בכיתות א'-ו' וגם 130 בכיתות ז'-י"ב. הילדים רובם ככולם הם מהקיבוץ ומעט מאוד ילדי חוץ כאשר עם כניסת משפחות לשכונה ג', יגיעו ילדים נוספים של נקלטים ותושבים.

המערכת מחולקת לחמישה מרכזונים בהתאם לגילאים ונשענת על צוות של מדריכות ומדריכים מסורים. טלי אחיטוב, צורית לוי ודבי בר-אילן הן המדריכות המובילות של ילדי א'-ו' בבית "האלון", בית "האורן" ובית "הרותם". שלושתן מדריכות ותיקות, מקצועיות ובעיקר מסורות מאוד לילדים ולמערכת. הנוער מחולק למרכזון ז'-ט' ולנעורים של י'-י"ב. 

במסגרת החינוך החברתי ולצד המרכזונים והנעורים, פועלת תנועת הנוער "האיחוד החקלאי", כשהפעילות התנועתית מתקיימת בימי שלישי אחה"צ.

מובילי הפעילות בתנועה הם בנות ובני השכבה הבוגרת (כיתות ט' ומעלה) המדריכים את ילדי השכבה הצעירה (ד'-ח') מודרכים ע"י המד"צים, הפעילים ואחראים על פרוייקטים, כאשר על הכול מנצחות רכזות השכבות, רכזת הפעילים ורכז המחנאות – כולם בני נוער.

"רוב המדריכים במערכת גרים בקיבוץ", אומרת יעל. "לשמחתי יותר ויותר בנות ובני קיבוץ רוצים להגיע להדריך במערכת לאחר השירות הצבאי".

בצוות משתתפים גם ש"שינים מהאורווה, העובדים בבתי האלון והרותם זו השנה השלישית. הם מקבלים הדרכות דרך המועצה האזורית ומלווים באופן שוטף ע"י יעל והמדריכות מובילות הבתים. מתקיימות ישיבות צוות שבועיות בהן דנים באתגרים, בתכנים ופרטנית בילדים עצמם.

המסורת היא חלק מחוט השדרה של מערכת זו והיא כוללת פעילות במסגרת המרכזונים וגם בין המרכזונים. למשל, בחופש הגדול ובחופשות החגים מארגנים ילדים בוגרים יותר את הפעילויות לילדים הצעירים. ישנן מסורות נוספות כמו "משתה פורים" לכל המרכזונים וכמובן "לילה לבן" לכל מערכת החינוך מילדי א' עד י"ב שכל אחד תורם את חלקו.

בכיתות ז'-י"ב המסורות מעודדות השתתפות ויוצרות ציפייה אצל בני הנוער: כך, למשל, ילדי כיתות ז' מתמקדים בפעילות משימות בר-המצווה, ששיאן הוא הצגת בר-המצווה. הפעילות הזו מובלת ע"י ההורים בליווי הצוות החינוכי. 

ילדי כיתות ח' נכנסים לעולם התעסוקה דרך התנסות בעבודה בענפים השונים עם 60 שעות עבודה ללא תשלום, מה שמאפשר להם לתרגל מיומנויות וכישורי חיים לצד היכרות עם הענפים ושל הענפים אותם. 

בכיתה ט', מי שבוחר מצטרף לצוות השכבה הבוגרת בתנועה כמדריך או פעיל, "זו השכבה הבוגרת של המרכזון ואנו משתדלים לתת להם פרוייקטים שהם מובילים כמו ארגון מסיבת פורים לכל המרכזון, או יציאה לטיול שכבתי בארגונם".

בנעורים (י'-י"ב) המסורות הן רבות ומושרשות: מפגן האש הקהילתי בחנוכה עליו עובדים כחודשיים, מסיבות חנוכה ופורים, טיול פסח ועוד מסורות המתפתחות עם השנים. אחד הדגשים בנעורים הוא על ניהול עצמי, בנעורים יש ועדות רבות וגם הפעילויות ברובן מובלות בידי הנוער בחניכה והדרכה של המדריכים.

יש חינוך פוליטי? "חינוך פוליטי הוא חלק מהמטרות. הכוונה לחינוך למעורבות, לאכפתיות, להבנה וחקירה של העובדות, דבר חשוב בעולם בו מרבית המידע שהם מקבלים מגיע מרשתות חברתיות".

יש גם ההתמודדות עם בעיות אלכוהול, סמים, אלימות פיזית ומילולית. "יש את הכללים הברורים של המערכת לפיהם אין צריכת אלכוהול ועישון סיגריות או סמים במרחבי החינוך וכמובן לא להתנהג באלימות. אנו יודעים שחלק מבני הנוער שותים, מי יותר ומי פחות, המדריכים שואפים להגיע ליחסי אמון עם הנוער כדי שיספרו להם ואז השיח הוא על גבולות ומה נכון להם בגילם ומה לא, על לחץ חברתי ומניעים להתנהגות זו או אחרת, על ההשפעות שיש לצריכת חומרים עליהם והאם הן מיטיבות איתם או לא ועל איך לשמור על עצמם ואחד על השני. לצד השיח אנו שואפים גם ליצור שיתוף פעולה עם ההורים, כדי לשמור על בני הנוער".

רוב ילדי ונערי הקיבוץ משתתפים בפעילויות המערכת והם רואים בשכבת הגיל שלהם במרכזון / נעורים קבוצת השתייכות בה הם גאים ושמחים להשתייך אליה. כמובן שיש ילדים שיש להם גם עיסוקים אחרים כמו חוגים, לימודים גבוהים או פעילויות ספורט ואז הם מגיעים פחות.
"אנו משתדלים להגיע גם לילדים שמכל מיני סיבות לא משתתפים במערכת ולהזמין אותם להצטרף מחדש, לעיתים מצליחים וזה כייף גדול ולעיתים פחות. ישנן נקודות הצטרפות כמו כיתה ז' או העלייה לנעורים, בהן גם ילדים ונערים שלא היו חלק מהמערכת מצטרפים, הרבה בגלל המסורת".

לסיכום, אומרת יעל : "לאורך השנים השכילה גבעת-חיים איחוד לקיים מערכת חינוך יציבה, משמעותית וערכית עם אחוז השתתפות גבוה מאוד של הילדים ובני הנוער וזאת, לדעתי, כתוצאה מכך שהקיבוץ מציב את החינוך החברתי במקום גבוה בסדר העדיפויות. לתפיסתי, החינוך הוא אחד מעמודי התווך של הקהילה ואני מאחלת לנו שנמשיך כקהילה לראות חשיבות במערכת חינוך חזקה ונמשיך להפנות לכך משאבים".

בשבועות האחרונים והרותחים, החלו להצטבר במערכת המודיעין של מערכת העלון, רחשים שהפכו לרעשים מכיוון של ציבור ספציפי למדי – אמהות צעירות. מייד התחלנו בעבודת איסוף בשטח. להלן חלק מהעדויות.

"שוב עלו המחירים בגיל הרך. הייתה כבר עלייה באמצע השנה שעברה. בעקרון המחיר אמור לרדת ככל שהילד/ה גדלים, אבל בגלל עליות המחירים הרצופות, לא מרגישים את הירידה".

הלאה – "חוסכים פה על תשלום של חצי שעה למטפלות ומתחילים לעבוד בשבע וחצי במקום בשבע, הרי הורים רבים כבר עובדים או בדרך לעבודה בשעה הזו. נמסר לנו שאם יביאו מטפלת, זו תוספת של 200 ₪ לחודש".

"פעם בחודש יש ישיבת צוות ובגנים הורים מתארגנים ועושים הקמה. בגיל הרך אי אפשר ולכן פעם בחודש נצטרך לצאת מהעבודה ולאסוף את הילדים בשעה שתיים, אבל לכולם ברור שזה יותר לכיוון של אחרי ארוחת צהריים".

וכמובן שלא רק הצבא צועד על קיבתו. "הוחלט שפעמיים בשבוע אין בשר ואין דג, כשהחלופה היא ממקור צמחוני. יש גם הורים שהציעו לשלם יותר ולקנות בשר".

ואולי הטענה המשותפת ביותר – "הודיעו על זה ממש לפני תחילת השנה, כך שאנחנו בעצם קהל שבוי. כבר אין לאן ללכת".

טוב, אחרי כל זה, אני ידעתי לאן ללכת – אל אנטה.

אני מספר לה את כל מה שכתוב פה למעלה ושואל האם באמת הולך ומתערער המבנה המפואר הזה שנקרא "הגיל הרך" בגח"א כפי שהתערערו, שלא לומר קרסו, מבנים ארגוניים, רעיוניים, פיזיים ומנטלים אחרים פה?

כמו תמיד, לאנטה יש את כל התשובות. "הגיל הרך הוא משהו שמקבלים פה כמובן מאליו מקדמת דנא, עוד מימי הלינה המשותפת אבל ! זה ממש לא מובן מאליו", היא מדגישה. "מה שיש כאן, זה לא מהמדינה, זו מערכת חינוך פרטית של הקיבוץ והיא קיימת בזכות העובדה שגח"א רוצה בזה וחשוב מאוד לדעת – זה המון כסף".

לא מזמן היא סגרה שני עשורים של ניהול המערכת הזו כאן, עוד מימי ראשית ההפרטה ותסמכו עליה כשהיא אומרת: "גח"א תמיד מוצאת את הדרך לקיים את המערכת הזו. זה לא פשוט ולא קל אבל לאורך כל השנים וכל ההנהלות שהתחלפו, היה ברור מאוד שתהיה מערכת גיל רך איכותית ביותר".

אחרי ההקדמה הזו, היא ניגשת לעניין לשמו התכנסנו.

"כן, אני מודעת לכל מה שהעלית פה", היא אומרת. "ואני רוצה להסביר את הרקע. מערכת הגיל הרך היא ענף של הקיבוץ וככזו, פועלת בתוך גבולות מסגרת הנקבעים בידי הנהלת הקיבוץ – אורחות חיים ותקציב המערכת כגון: מחירון, מדיניות ההנחות, תמחור כח אדם, לוח חגים וחופשות, שעות הפעילות וכדומה.

בכל סוף שנה קלנדרית, אני מגישה את התקציב לשנה הבאה. בשלב זה גם מתקבלת החלטה לגבי המחירון לשנת הלימודים העתידית המתחילה בספטמבר. אבל בכל שנה, יש לנו שמונה חודשים של שנת לימודים אחת וב-1 בספטמבר, מתחילה שנת לימודים אחרת. בכל שנת לימודים חדשה, נרשמות לגיל הרך משפחות חדשות, אך אנו לא יודעים עד רגע הרישום הסופי, כמה כסף ייכנס למערכת – למה? כי חברי קיבוץ, משלמים 25 אחוזים פחות. תושבי קיבוץ משלמים חמישה אחוזים פחות. כך, למשל, תיאורטית – יכול להיות מחזור שלם משכונה ג' שנפתחת תיכף, כאשר כולם שם ישלמו 25 אחוזים פחות, מה שיוריד משמעותית את הסכום הנכנס לגיל הרך בשנה זו וזאת אדע רק לקראת ספטמבר, אחרי שהגשתי תקציב כבר בינואר אותה שנה".

במקביל לכך שההכנסות יכולות לרדת דראסטית, היא מזכירה שהכל מתייקר. "בהתייחס לשנה זו בינואר עלה המע"מ, במרץ שכר המינימום, החשמל, המים והאוכל מתייקרים גם הם כל הזמן".

זה בקשר לטענת המחירים העולים – מה בקשר לכוח האדם? "זה לא סוד שמאז ומעולם חסר כוח אדם בגיל הרך, עוד מימי הקמת הקיבוץ. זה הולך ומסלים כאשר מאז הקורונה, רואים קפיצת מדרגה בהסלמה הזו. מה שמגביר את הקושי במציאת עובדות היא העובדה שמערכת הגיל הרך בקיבוץ עובדת יום לימודים ארוך ובחגים בלי הפיצול הנהוג בישראל לגנים, צהרונים וקייטנות. זו עבודה קשה מאוד ולא חסרות סיבות לא לרצות לעבוד בגיל הרך.

"באמצע שנת הלימודים, כשראיתי שאני לא מצליחה לאייש משרות חסרות, פניתי להנהלת הקיבוץ והייתה התגייסות מרשימה כדי לשפר את תנאי השכר על-מנת לשמר עובדות קיימות ולעזור בגיוס חדשות. לכולם היה ברור שעל-מנת לשמור על הקיים, חייבים לנקוט בצעד זה ועשינו קפיצה לשמחתי בתחום המשכורות".

במקביל לכך, עלתה דרישה מצד ההנהלה לבחון מקורות מימון לטובת עדכון תנאי ההעסקה במערכת הגיל הרך.

חשוב לה להדגיש כי כל סוגייה, נושא ושינוי עולים לדיון רחב ומעמיק בהנהלה החינוכית, שנלחמת לקיים הסכמים ולשמור על מסורת חינוכית, איכות השירות  ומקצועיות הצוותים ועל כך שלא תיסגר שום מסגרת ולו לשעה אחת. גם בסוגייה זו, שללה ההנהלה החינוכית אפשרות של עדכון תשלומי הורים גורף, בנוסף למה שפורסם בזמן ההרשמה כמקור למימון עדכוני שכר ובחנה היטב את הדרכים לצמצום ההוצאות, כך שהפגיעה תהיה מינימלית ככל הניתן.

כאן הולכת ומתבררת הסוגייה של הקיצוצים בשעות העבודה ובמזון. "משכורות ואוכל הם הסעיפים הגדולים ביותר בהוצאות הגיל הרך", היא ממחישה. "אני מסכימה שהטיימינג לא היה טוב ויצר תחושה של קהל שבוי שמקבל הנחתה במועד מאוחר, אך פעלנו בהתאם לדרישת הנהלת הקיבוץ".

כזכור, סוגיה נוספת הייתה הזמן לשיחות צוות.

"יש לשיחות הצוות חשיבות עליונה להתנהלות מקצועית של בית הילדים וליצירת יחסי אנוש מיטיבים לאקלים הגן. במפגשים אלו נעשית חשיבה משותפת על כל המתרחש בבית הילדים, כולל תהליכי הדרכה ולמידה הכרחיים בעבודה של כל מחנכת לחוד ושל צוות חינוכי כיחידה אחת. בשיחות עולות שאלות מהעבודה היומיומית של הצוות, מודגשות המטרות החינוכיות ותפקידי הצוות בנושאים שונים, תוך חשיבה על דרכי התמודדות עם אתגרים מקצועיים בהיבטים חינוכיים וארגוניים ועוד. גם כאן, אני מודעת לאי-הנוחות בקרב ההורים בכך שעליהם להתפנות מעבודתם אחת לחודש מוקדם מהרגיל. עם זאת, אני משוכנעת שההחלטה תתרום לכל הצדדים – ילדים, הורים, צוות – ומטרתה לשפר את איכות העבודה והחינוך ואני מודה להנהלה החינוכית שאישרה את השינוי".

ועדיין, עם כל הטענות, היא מספרת שיש רשימת המתנה לגיל הרך בגח"א. "אנשים מחפשים לילדיהם מענה מיטבי איכותי ולאורך כל השנה וכאן קיים מענה זה. אני מאמינה שכל עוד יהיה ביקוש לאיכות הזו, מבפנים ומבחוץ – מערכת החינוך הקיבוצית לגיל הרך תמשיך להתקיים".

עם האופטימיות הזו, אני מודה לה מאוד ויוצא החוצה. בחוץ בדיוק כולם אספו את הצאצאים מהמסגרות, כולל של הגיל הרך. כן, מרגישים את האיכות באוויר.

כמי שמתנדב לצד אחרים מהקיבוץ ומהסביבה בסיוע לתלמידי "משגב", אני פוגש תלמידי כיתות ה'-ו', המגיעים לשלב זה ללא ידע בסיסי בחומר ובלימוד אפקטיבי. יש ביניהם כאלה האומרים "אני לא טובה באנגלית / בחשבון" מתוך מה שנראה כאיבוד תקווה ו/ או אמון בעצמם וביכולותיהם. חלקם מפריעים בכיתה ואחדים מוצאים את עצמם איתנו, בעזרה במסגרת בית-הספר, למשך כשעה בשבוע. 

העזרה שאנו מגישים (רובנו ללא רקע בהוראה) חשובה כסיוע "אחד על אחד" להתקדמות בחומר ולעמידה במידה מוגבלת בדרישות בית-הספר. זה מעין כיבוי שרפות המאפשר להם להרים קצת את הראש "מעל המים" ללא עלות נוספת להורים אך לא מעבר. מה שנדרש הוא טיפוח מקצועי של היכולת הלימודית, שיאפשר לתלמידים לקבל הרגלי למידה שיסייעו להם להתמודד עם החומר הלימודי (ולא רק איתו) באופן עצמאי, תוך טיפוח הבטחון והאמון של הילדה או הילד ביכולת הלמידה האישית שלהם. ברור שהדבר לא מתאפשר במסגרת כיתות ובהן 30 תלמידים ויותר, עם יכולות ומגבלות מגוונות, שגם המורה הטובה ביותר לא תוכל לתת לכל אחד מהם את יכולת הלמידה הייחודית.

כאן נכנסת לתמונה שירי הורוביץ. היא נשואה לאמנון ואמא לתום (14) עמית (11) ואריאל (8). היא גדלה בכוכב יאיר והחלה בתפקידי משאבי אנוש. "עבדתי במשך שמונה שנים בתפקיד ניהולי ב'ניו-פארם' (כיום רשת Be) ובמהלך התקופה הזו שמעתי לא מעט מאחותי המורה על עבודתה עם תלמידים. אבל רק כשנולד תום, בני הבכור, השתנה אצלי משהו פתאום. הדברים שסיפרה החלו לדבר אליי באמת. ההבנה שיש ביכולתה להשפיע על נפשות צעירות, להעצים ילדים, לעזור להם להאמין בעצמם – זה מה שתפס אותי". 

לאחר התלבטויות היא החלה בלימודי הסבה להוראה, במקביל לעבודה בניו פארם ולאחר שני תארים במדעי ההתנהגות ומנהל עסקים. "את ההתנסות בהוראה עשיתי ב'משגב', למרות שמהרגע הראשון היה ברור לי שלא אעבוד שם בטווח הארוך מכיוון לא ראיתי לנכון ללמד במקום בו לומדים ילדיי. בהמשך עברתי ללמד בביה"ס 'יובלים' בגח"מ שם שימשתי מחנכת במשך שבע שנים ומורה מקצועית לחשבון ושפה. ריכזתי את מערכת התקשוב, ריכזתי שכבות, לקחתי חלק בפרוייקטים שונים בביה"ס ונהניתי מאוד מהעבודה עם כיתות גדולות ומאתגרות". 

אבל לצד כל אלו, החל תסכול הולך וגובר – לא הייתה לה יד חופשית ללמד ולחנך בדרך בה האמינה. 30 ילדים ויותר בכיתה לא ניתן ללמד כל אחד לפי היכולות, הצרכים והמגבלות הייחודיים שלו. "ניסיתי. התעקשתי. אבל מצאתי את עצמי מתמודדת עם מגבלות מערכתיות שלא אפשרו לי להגשים את החזון החינוכי שלי והרגשתי שאני נטועה במקום עם תקרת זכוכית".

בשלב זה היא הבינה שתקים מקום משלה. "מקום בו אוכל ללמד אחרת, בדרך שלי, שאוכל להעצים ילדים, לאפשר להם להאמין בעצמם ולבנות סביבת למידה מותאמת, רגישה ומכילה. ידעתי שיש לי את היכולות – ולכן קיבלתי החלטה אמיצה: עזבתי את 'יובלים' והתחלתי ללמד באופן פרטי. בהתחלה לימדתי בבית, קבוצות לימוד במקומות שונים בקיבוץ ולבסוף הקמתי את המקום בו אנו יושבים: קליניקה חינוכית במתחם יד 2".

מלבד העבודה החינוכית, היא גם מעצבת ומפתחת עזרי הוראה הנמכרים בהצלחה רבה להורים, מורים וילדים, מעבירה הדרכות והשתלמויות למורים והיום גם בעלת תואר שני נוסף בחינוך מיוחד. אני שואל מה הבעיה עם בתי-הספר שלנו? ומתברר שיש לא מעט. "ראשית, שיטת הוראה אחת אינה יכולה להתאים ל-30 ילדים ויותר באותה כיתה. כל תלמיד הוא עולם ומלואו עם קצב למידה שונה, סגנון חשיבה ייחודי ורקע רגשי המשפיע על למידתו. בביה"ס קשה להגיע לכל אחד ולטפל במקור של הקושי, כשפעמים רבות מדובר בחסם רגשי, ולא בקושי קוגניטיבי אורגני".

ילדים מגיעים אליה וכשמתאימים להם את הדרך והקצב ובונים סביבה חיובית, הם מגלים שהם מסוגלים, הבטחון עולה והלמידה הופכת למהנה. "אני עושה עניין מכל הצלחה קטנה והופכת אותה לחגיגה", היא מחייכת. "אני מסבירה להורים ולילדים שהציונים הם לא המדד המרכזי בעיניי, אלא הקצב האישי של הילד, התקדמותו ועקומת הלמידה. כל תלמיד מתחיל במקום אחר ותפקידי לעזור לו להתקדם ביחס לעצמו, לא ביחס לאחרים".

מה לגבי השימוש בריטלין? "אני לא נגד ריטלין – להיפך, יש ילדים שזה עושה להם פלאים. אבל לפני שפונים לתרופות, כדאי לנסות אסטרטגיות למידה, התאמות רגשיות ודרכי הוראה אחרות. לפעמים זה מספיק כדי לחולל שינוי ואם מחליטים על טיפול תרופתי, חשוב שיעשה כחלק מתהליך כולל בליווי אישי ומקצועי".

מה המקום של ההורים? "הורה לא צריך ללמד את הילד שלו. גם אני, למרות שאני מכירה את הילדים שלי הכי טוב, בוחרת לשלוח אותם ללמוד עם מישהי אחרת שאני סומכת עליה. כשמערבבים הורות והוראה נוצר מתח הפוגע בלמידה וגם בקשר. לא פעם אני מתייסרת בשאלה איך זה שאני מלמדת כל כך הרבה ילדים בקיבוץ ואת שלי לא? אבל בתוכי אני יודעת שהלמידה אפקטיבית יותר מחוץ למערכת היחסים ההורית".

היא מאמינה שכל ילד יכול להצליח במתמטיקה, אנגלית או שפה. הכל נעוץ בהתאמת הדרך, הקצב ואופן הלמידה לצרכים האמיתיים של הילד.  "הגיעה אליי תלמידה בכיתה ו' והודיעה שהיא גרועה במתמטיקה, נכשלת כל הזמן והשלימה עם זה. אמרתי לה: 'יכול להיות שפשוט עוד לא למדת את זה בדרך שנכונה לך. בואי נבדוק יחד'. עבדנו בקצב מתאים לה, בלי לחץ ובחיזוק הבטחון. אט אט הציונים עלו והיא התחילה לראות תוצאות. בכיתה ז' קיבלה מעל 90 במבחני המתמטיקה והיום, בכיתה ח', היא במגמת מצטיינים. הכל התחיל מזה שמישהו האמין שהיא יכולה, גם כשהיא לא האמינה בעצמה. הקסם הזה, כשהם מגיעים אליי שפופים ולאט לאט מזדקפים ומפגינים ידע ובטחון, שלא היו להם קודם, זה אחד הסיפוקים הכי גדולים שיש לה כמורה".

לאחרונה היא צירפה מורות מעולות הפועלות בגישתה. "כדי להרחיב את הפעילות הקבוצתית, פתחנו חוגים שנתיים. יש יתרונות רבים ללמידה בקבוצה: יש יותר משחק, יותר תנועה ויותר כיף, וייב אחר המזמין למידה טבעית ונעימה. הדינמיקה בין הילדים מייצרת הזדמנויות ללמידה אותנטית ומעמיקה יותר".

היא גם לא מפחדת ממסכים. "יש דרכים רבות לשלב טכנולוגיה בלמידה וחשוב לאפשר לילדים להשתמש בכלים שהם כבר מכירים. בחוגים שלי אנחנו לומדים גם דרך משחקים בטלפון, מה שמאפשר לי לעקוב בזמן אמת אחרי התקדמות כל ילד. אבל למידה לא יכולה להתבסס רק על טכנולוגיה או חוברות, היא צריכה להיות רב-חושית: תנועה, משחק, דמיון וקצב. כשלומדים בדרכים מגוונות, הלמידה הופכת עמוקה ומהנה יותר וזה בדיוק מה שהילדים של היום צריכים".

מאי ברות (בתם של עירא ורעות): מקווה שבשנה הבאה יהיו לי המון חברות במשגב ובמרכזון ושתהיה שנה טובה. למדינה אני מאחלת שיהיה לכולם מזל טוב ושהחטופים יחזרו מהר למשפחות שלהם.

אביב ברנע (בנם של עילי ושירה): מאחל לעצמי שיהיה לי כייף בחג אצל סבא וסבתא שלי. מקווה שיתחילו לחגוג ימי הולדת במרכזון. שנה טובה למדינה ושהחטופים יחזרו הביתה וראש שנה שמח להוריי.

בר ידיד (בתם של מאילן ושובל): מאחלת לעצמי שאצליח בכל מה שאני עושה ושיהיה לי כייף בבית, במשגב ובמרכזון. לקיבוץ אני מאחלת חגים שמחים, הצגות טובות ושנה טובה לכולם. למדינה אני מאחלת שכל החטופים יחזרו ושננצח. אני שמחה שבשנה הבאה נעבור כבר לשכונה ג', אחרי שגרנו בבית צפוף עד עכשיו.

אלי פרנק ארנון (בתם של יואב ואביב): מקווה שיהיה לי בשנה הבאה קל וכייף במרכזון ובבית-הספר. שנצליח בכל מה שקשה לנו. אני אוהבת את החגים בקיבוץ ובמיוחד חג-המשק ושבועות ולכן אני מאחלת לקיבוץ שימשיך בהם. מצפה לראש-השנה. גם אני רוצה שכל החטופים יחזרו הביתה בשלום.

בארי רטר (בנם של רוני ועדי): מאחל לנו שלא יהיו עבודות חובה במרכזון. רוצה שיעורים חופשיים בבית-הספר. רוצה מאוד שכל החטופים יחזרו הביתה בשלום.

עומר תירוש (של עדי ועמית): מאחל לעצמי שיהיה לי טוב במשפחה ובמרכזון ושיהיה חופש כל השנה. במשגב אני מאחל לעצמי שכל השיעורים יהיו כאלה שאפשר יהיה לקרוא ספר. שהשנה החדשה תתחיל בלי מלחמה ושכל החטופים יחזרו, שהחיילים הבודדים לא יהיו לבד ויפגשו את ההורים שלהם.

תומר יגודה (בנם של עדי ונדב): מאחל שכל החטופים יחזרו ותהיה לי שנה של כייף בבית-הספר, במרכזון ובבית.

פלג ון-קרפלד (בנם של יערה ואמיר): מאחל לעצמי שיהיו לי כל הממתקים שאני אוהב. שיהיה לי כייף בכל מה שאני עושה. הלוואי שיהיו לי הרבה חברים טובים. שלא ינשך אותי נחש ושיהיו הרבה פרחים כל השנה.

אלון אור-חן (של תמר ויואב): מקווה שיהיה לי כייף בבית, במשגב ובמרכזון. לאמא ואבא אני מאחל כייף בעבודה.

נסיון לסדרת ראיונות עם המועמדים לעבור לשכונה ג', נחל הצלחה חלקית בלבד. בודדים מאלו אליהם  פניתי – הסכימו להתראיין. יואב רובין ואורון ברזילי (בני 40) אמורים אמנם לעבור לשכונה החדשה, אך הסיפור שלהם חורג מגבולות הגזרה של שכונה ג'.

כמי שרק חזרו כעת עם בנם הבכור מבוגוטה (קולומביה) התמקד סיפורם בחוויה המיוחדת של התרחבות המשפחה עם בנם אביב וכעת עם תהליך נוסף. הם עשו זאת בעזרת פונדקאיות בקולומביה הרחוקה ומעידים על עצמם כהרפתקנים וזה היה חלק מכך.

פגשתי אותם בדירתם הזמנית במה שהיה פעם שכונת הנעורים, הדירה בה גר יואב כנער וביקשתי עדכון קצר על דרכם עד כה.

יואב שירת בצבא כחובש ואחראי/מנהל במרפאת היחידה ועשה שם הרבה מילואים. הוא למד לימודי כדור-הארץ באוניברסיטה העברית, עבד בבטחון "אל-על" בלונדון, לאחר שכבר הכיר את אורון (עבדו ביחד). הוא המשיך לפקולטה לחקלאות ברחובות, למד לתואר MSc וסיים את הדוקטורט (מדעי האטמוספירה) רק לאחרונה באוניברסיטת תל-אביב.

מה "שהדליק" אותו על מזג-האוויר, היה מכת הגשמים של חורף 1991-2 בו ירדו כמויות שיא של גשמים ואבא ידיד ז"ל עודד אותו ללמוד את הנושא. בין לבין עבד בסטארט-אפ כמה שנים, בו נוצר חיבור בין לימודיו לתואר שלישי (בהקשר לפיתוח שיטה למדידות לחות באוויר באמצעות הרשת הסלולרית) למחקר יישומי הקשור בחקלאות. במשך לימודיו בתל-אביב, הוא גם לימד תכנות ברמות שונות ויש לו קשר לחקלאות מימיו בקיבוץ. היות ומזג-האוויר וההתחממות הגלובלית הפכו לנושא מרכזי, יש שימוש בפיתוחי האלגוריתמים שלו במחקר רלבנטי לנושא.

"הכרתי את יואב כשהיינו כבני 24 בבילוי רנדומלי בבר בתל-אביב, כשעזרתי למישהו לחפש משהו שנפל על הרצפה, והתגלו לי בדרך-אגב פניו של יואב. שם הייתה ההתחלה והשאר – היסטוריה", נזכר אורון שגדל בבית דגן.

"למדתי הנדסת תעשיה וניהול עם התמחות במערכות מידע. תוך כדי עבדתי בבטחון באל-על, מה שלקח אותי בין השאר לארצות רבות כשיואב היה מצטרף אלי, בתקופה בה גרנו ברחובות. לאחר מכן, עבדתי כמה שנים טובות ב-IBM כראש צוות ניהול פרוייקטים ואופרציה. כבר כארבע שנים שאני עובד בסטארט-אפ העוסק בניהול נכסים דיגיטליים (קריפטו) בו אני מנהל אופרציה, בונה תהליכי עבודה ומבצע אנליזות לשיפור תהליכים תפעוליים".

בשלב זה מתעורר אביב בבכי ויואב מכין לו אוכל בבקבוק המרגיע את התינוק בקלות. אני שואל אם שניהם בחופשת לידה ואורון אומר כי שניהם במעין חופשה כזו, שבתוקף הנסיבות לא צריכה להיקרא חופשה כי כל הזמן עם אביב: בוקר, צהריים, ערב ולילה. מעבר לקולומביה והזמן המשותף שם שהיה לדבריהם חסר תחליף, מהווה ההורות המשותפת כאן חוויה מדהימה.

הם הגיעו לקיבוץ די במקרה. "היינו בשלב של 'בין דירות', עם תכנית לעבור לדירה במרכז תל-אביב, כשבשלב הביניים חיפשנו מקום זמני וגרנו בבית של אמא, כאן בקיבוץ". הם 'נדלקו' על גבעת חיים שהוא "ישוב וקהילה מדהימה" ואפילו הנסיעות לעבודה במרכז נושאות בחובן רווח של היכרויות עם אנשים אחרים בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ בהסעה וברכבת.

שאלתי על הזוגיות החד-מינית והקבלה שלהם ע"י המשפחות שלהם והחברה?

בהתחלה היה קצת מאתגר, כי הזמנים היו שונים והייתה בהתחלה דאגה מסוג של  'האם תהיה לך משפחה?' אך מהר מאד נוצרה קבלה של 100 מתוך 100 ומהר מאד הסתבר שאין מה לדאוג. "אביב הכניס הרבה אור לשלוש המשפחות: לנו ולמשפחות הורינו, אחינו ואחיותינו".

"קשה לי להבין שאני חריג בנוף", אומר אורון. "הפידבק שאני מקבל פה זה 'כמה טוב שאתם ואחרים כמוכם נמצאים פה איתנו'. בסביבה הומוגנית יש בכך גיוון ברוך, במיוחד זוג בנים. אנחנו מקבלים כאן חיבוק ענק מקהילת הקיבוץ ומהרגע שהתחלנו את תהליך הפונדקאות לפני כשנתיים, הייתה תמיכה ללא סייג. התחלנו בתהליך בקולומביה, שנבחרה בגלל שהתהליך קצר יותר שם ומערכת הבריאות מעולה, בנוסף, המחיר נמוך ביחס לאלטרנטיבות (קנדה וארה"ב). צריך היה למצוא פונדקאית בתהליך של ראיונות והכרות בסיסית והן עברו סינון ע"י פסיכולוגים ואומת כי הן נורמטיביות וממשפחות יציבות. הקולומביאנים הם אנשים חמים במובן החיובי של המילה. היה חשוב לנו לראות ולכן טסנו לשם בעצמנו להתרשם לפני כשנתיים ומצאנו כי קולומביה היא מדינה אמידה ויציבה. למרות הדימוי שלה מהעבר כמרכז פשע היא בטוחה, מזג-האוויר והאנשים ידידותיים. שירותי רפואה שנחשפנו אליהם היו מעולים והמחיר סביר למרות הסטנדרטים הגבוהים. אוכל טוב, מסעדות מפנקות ושכונות מאובטחות".

הקולומביאנים אוהבים ילדים ותינוקות וכמות התגובות החיוביות כשהלכו עם אביב בעגלה ברחוב הייתה פשוט מדהימה. "בדיעבד, זה מקום נפלא לעשות בו את התהליך. לא קיבלנו אף תגובה שלילית לאורך כל הדרך שם".

אורון: "אביב נולד כפג בשבוע ה-31, יותר מחודש לפני שהיינו אמורים להגיע לשם ללוות את הפונדקאית לקראת הלידה. תוך שעות מהלידה המוקדמת היינו במטוס לבוגוטה שסידרנו מהרגע להרגע. זה היה כל-כך בלתי צפוי, שאחותי קנתה בגדים לתינוק והביאה לנו לנתב"ג כך שנגיע מוכנים. זו הייתה דוגמא אופיינית לכך שתוכנית היא בסיס לשינויים. פגשנו את אביב בפגייה מעולה, שם שהה כחודש. הפגייה פתוחה 24/7 כך שהיינו איתו כל הזמן, כשהוא צמוד אלינו, מה שיצר אצלו תחושה נוחה ולנו – קשר הדוק איתו תרתי-משמע. 'שיטת הקנגורו', בה הפג צמוד אליך כל הזמן, נחקרה שם, היות ולא היו מספיק אינקובטורים וזה התחיל בתור אילוץ שהוכיח את עצמו מחקרית ומעשית. מה שנמצא הוא שחום גופנו מדמה את האינקובטור וממלא את הפונקציה הנדרשת לפג באותו זמן.  הרופאים מלווים את הפג ואותך. אני שוב רוצה להדגיש כי שירותי הבריאות שם הם מדהימים, גם אלה הציבוריים".

לאביב יש בעצם שני תאריכי לידה: התאריך בו נולד והתאריך בתום החודש התשיעי. "התקופה הזו הייתה מאתגרת מאוד והוא היה עלינו כל הזמן, כאילו היינו בהריון. יואב, שאוהב מאוד לסרוג, סרג לאביב ושאר הילדים בפגייה כובעים בגדלים שונים שיתאימו לפגים. הוא גם סרג בובות של תמנונים הידועים כתורמים להתפתחות פגים משום שזרועות התמנון מדמות את חבל הטבור ונוסכות בפג תחושות מוכרות ובטחון נדרש על מנת לנתב את האנרגיה לגדילה.

"לאחר חודש נוסף שלא בפגייה, חזרנו ארצה", מספר יואב. "המשפחות חיכו לנו בנתב"ג והיה ממש מרגש כשאנחנו עם העגלה ובה אביב שלנו. השכנים שלנו בשכונת הנעורים, שרובם מיועדים כמונו לעבור לשכונה ג' ואמא שלי (אילת) הכינו את המקום, עזרו בכל ומסייעים בכל מה שאנחנו צריכים כך שהם ראויים לכל המחמאות. אנחנו כאן כבר כשבע שנים ומרגישים לגמרי בבית. אך הדרך לשכונה נמשכת כבר כ-10 שנים. אנחנו נרגשים לעבור לשכונה ג' עם השכנים שלנו כאן, בשכונת הנעורים המגובשת והתומכת מאוד. כייף לדעת שאתה מכיר אותם ומרגיש קרוב אליהם. כולם כאן חיכו לאביב והם שמרו לנו על הבית, טיפלו בחתולה. ניקו וסידרו. הבית היה פתוח בפניהם לאחר ששימש משפחת מפונים במלחמה".

אז כעת שניהם בעניין של הטיפול באביב ויואב כבר חושב על "מה יעשה כשיהיה גדול". האפשרויות מגוונות והוא כנראה יחזור לתחום השייך ללימודיו ומחקריו לכשיתפנה קצת מגידול הילדים.

ביני לבין עצמי, אני חושב ומרגיש, שכתינוק, הייתי בטוח יוצא ברווח גדול אם הייתי גדל כמו שאורון ויואב מגדלים ומטפחים את אביב. הם מספרים כי רבים שואלים אותם "של מי אביב? והתשובה שלנו כמובן היא שהוא של שנינו".

כפי שכולכם יודעים יש לנו בקיבוץ עובדים ומנהלים מהמגזר הערבי בתחומים מגוונים, החל מהייתם בנוי, המשך במהאר בפיתוח שכונה ג' ומהאר בבנייה, העובדת סאחר וראלב בענף המזון, עובדות בחינוך הגיל הרך, סגנית מנהלת ביה"ס משגב וכמובן ד"ר ג'מאל והרוקחות המקצועיות והאהודות במרפאת "לב-הפרדס", עובדות "נוה-נועם", האני ועובדי המוסכים ובוודאי אחרות ואחרים שאינני מכיר. בתקופה בה המתח הבטחוני מאתגר, מעניין איך נראים ונשמעים שכנינו הערביים.

החלטתי לכתוב כאן על וורוד אל-קאדי (48) מהמטפלות הוותיקות אצלנו העובדת כבר שבע שנים בבית-התינוקות וטיפלה במסירות, מקצועיות ורגישות בעשרות תינוקות שגדלו כאן.

במקור היא מברטעה ולאחר נישואיה עברה לבאקה, עירו של בעלה העובד כנהג בחברת "קווים". בנם (19) עובד "נטפים" במגל ומתעתד ללמוד הנדסת חשמל. היא מגיעה ממשפחת כבהא, שהיא חמולה גדולה בברטעה והיא אחת מ-10 אחיות ואחים, כולם בעלי מקצועות עם הכשרות בתחומים מגוונים, המהווים משפחה תומכת שלדבריה מאופיינת בעזרה הדדית מאז ומתמיד

היא הגיעה לכאן עם נסיון עשיר בעבודה, לא רק בטיפול בילדי גנים ברטעה ובאקה-אל-גרביה אלא גם בניהול חנות טקסטיל משפחתית, תפקיד עליו ויתרה לאחר פטירת אחיה שניהל את החנות לפניה. שאלתי אותה על בחירתה כאישה מוסלמית דתיה, לעבוד בטיפול בילדים בגן יהודי ועוד בקיבוץ.

"רציתי להתרחק קצת מהישוב לאחר הטראומה של מות אחי וראיתי פרסום שבגח"א מחפשים עובדות לחינוך הגיל-הרך. באותה תקופה הגנים בבאקה כבר היו מאוישים לכן באתי לראיון ואנטה הציעה לי להתחיל לעבוד למחרת. המשפחה שלי הייתה סקפטית מאוד, אז אמרתי שזו תקופת נסיון ואז נראה. התקבלתי כאן יפה ע"י הורי התינוקות וע"י אנטה ויעל. לפני שנים רבות כבר למדתי חינוך במגזר הערבי בלימודים על-תיכוניים בבאקה וכעת, לאחר שאני עובדת פה כבר כמה שנים ובהשראת אנטה, נרשמתי ללימודי חינוך וטיפול בפעוטות בשלוחת מכללת תל-חי בחיפה".

בנוסף לרקע התרבותי והלאומי השונה, הרי שעבודה עם ילדים וצוות יהודי עלולה להיות מושפעת בקטע של התקשורת הבינאישית. אז איך היא עושה את זה? כבר בתחילת השיחה נוכחתי שהעברית של וורוד שוטפת ועשירה.

"למרות הפערים המנטאליים, אין לי בעיה בתקשורת עם הילדים וההורים", היא מספרת. "אנחנו מבינות ומכילות וגיליתי שחיוך פותר קטעים של פערי תקשורת. אמנם יש לי ילד אחד בלבד בבית אבל אני מרגישה כאילו הילדים בהם אני מטפלת הם גם הילדים שלי. בתחילת העבודה היו מטפלות מהסביבה שהתקשו לקבל אותי, אבל אחת מהן היא חברתי הכי טובה כיום. אני עובדת בתקופת צום הרמדאן ומסתדרת עם זה כבר שנים למרות הקשיים".

יש אמנם שוני בין העבודה החינוכית במגזר הערבי ובקיבוץ, אך יש גם נקודות דומות. "מבחינות מסויימות – יש דמיון בין האופן בו גדלתי בכפר לבין האופן בו ילדים גדלים כאן, בקיבוץ". היא מחמיאה על היחס של ההורים, הילדים והצוות החינוכי בגבעת-חיים איחוד. "אני מרגישה שכאן זה הבית השני שלי".

לבסוף, שאלתי את וורוד על תחושותיה כעובדת ערביה בגן יהודי בתקופה של מתיחות בטחונית ומלחמה. "התחושה מורכבת מאוד כבר קרוב לשנתיים, אך כך היה גם בסבבי מלחמות בעבר. בדרכי לעבודה בתחילת המלחמה, לא הכירו אותי בשער וביקשו אישורים באופן שלא היה לי פשוט אך הבנתי זאת וקיבלתי זאת כמי שמבינה היטב את המציאות המורכבת".

יש להניח שוורוד לא הייתה נשארת כאן שבע שנים אם לא הייתה שביעות-רצון הדדית וכך הבנתי גם מאנטה, מנהלת הגיל הרך.

יערה הישראלי הכירה את וורוד דרך ילדיה בבית-התינוקות. "פגשתי לראשונה את וורוד במהלך הקליטה של לוטם בבית-התינוקות בנובמבר 2024. כבר מהיום הראשון נותנת וורוד תחושה של בית, יחס אישי, חום והמון אהבה לקטנטנים. היא מכירה בדיוק מה כל ילד אוהב לאכול, במה מעדיף לשחק, מה משמח אותם ומתי הם לא בשיאם (עם אתגר המחלות של השנה הראשונה). כייף גדול והרבה נחת לפגוש את וורוד בתחילת היום או בסופו, ולשמוע במקצועיות ובאהבה איך עבר היום ותמיד עם חיבוק לקטני. זו הזדמנות להגיד תודה לוורוד, אורית, אנטה ולכל צוות הגל הרך".

בימים כאלה, על רקע 7 באוקטובר והמלחמה הנוראית בעזה, מאותגרים יחסי ערבים – יהודים במישורים רבים אך כמו במובנים אחרים של "הבועה הקיבוצית", התברכנו כאן במערכות יחסי עבודה וחברה מוצלחים מכל הבחינות בינינו ובין העובדים ונותני השירות הערביים כאן. בואו נקווה שכך גם יימשך.

שלמה: שלום סמדר זעירא. הגיעו לאוזני שמועות שהקמתם בית-ספר ביתי לנכדים שלכם. אני סקרן.

סמדר: אכן כך. בבוקר הראשון לסבב המלחמה הנוכחי עם איראן, התברר לנו שאנחנו שוב מצטופפים לקומונה של 12 איש אצלנו בבית. עומר ובת זוגו, יותם ומשפחתו הגיעו היישר מתל אביב לממ"ד שלנו. מיד נתקלנו בבעיה של כולנו – אין מסגרות וההורים עובדים. 

שלמה: אז מה עושים, איך התארגנתם? 

סמדר: הקמנו ביוזמתי "בית-ספר". המטרה הייתה יצירת מסגרת ברורה להפעלת הילדים, העשרה ומניעת מאבקים אינסופיים נגד המסכים. "בית-הספר" שלנו מתבסס על מה שיש לנו תחת הידיים: שימוש בתחומי ידע של ההורים ובתחומי עניין של הילדים. הרעיון הוא שכל אחד יכול להעביר שיעור ! ילד שמכין שיעור מתייעץ עם מבוגר שנוכח בשיעור שלו. 

חיפשנו גיוון בין דרכי למידה שונות – עיוני ומעשי, בתוך הבית ובחוץ וכמובן, אנחנו שמים לב שהתוכן יותאם לגילאי בית-ספר יסודי (לנו יש נכדים מכתה א' עד כתה ד').

היתרון העצום: כל שיעור מעביר רק מבוגר אחד וכל שאר המבוגרים פנויים לענייניהם. 

אנחנו מתחילים כל יום לימודים בשעה 08:30 בשיעור בישול, שהוא גם ארוחת בוקר (פנקייקים, הכנת עוגיות לארוחת ארבע וכאלה. השיעור כולל כתיבת תפריט, ארגון החומרים וכו'). אחר כך באים רצף של שיעורים, 45 דקות כל אחד וביניהם הפסקה של רבע שעה. 

ב-12:30 יש "שעת סיפור": קריאה בספרים האישיים ולימוד עם סבא מוטי (למשל חידון על נעמי שמר, הומור בסיפורי ילדים, סיפור משותף ממשפט שכל אחד כותב ומקפלים). אחר כך הולכים לחד"א ועושים פיקניק על הדשא. בין 14:00-16:00 זמן מסך (גם הילדים וגם המבוגרים כבר מחכים לזה) וארוחת ארבע ובהמשך אחר הצהריים עוד שני שיעורים.

עד כה העבירו הילדים שיעורים הקשורים בחוגים שלהם כמו דרמה, ג'ודו, כדורסל, אנגלית, או טיול.

המבוגרים לימדו נושאים כמו חשבון, יצירה (תחבושות גבס וגואש) ספורט, שיעור הסבר על מחלת הסרטן וציור של התאים המתחלקים, שיעור מולדת, שכלל ציור של מפת ארץ ישראל, מיפוי המדינות השכנות ואחר כך משחק תרגול בחוץ של שושנת הרוחות: ילד אחד מחביא חפץ והשאר מנסים למצוא אותו רק בהכוונה של צפון/דרום/מזרח/מערב. שיעור ניווט בין המקלטים של הקיבוץ על פי המפה שפורסמה, איסוף תפוחי אדמה בשדה של הקיבוץ, נקיון התפודים והכנת צ'יפס ועוד.

שלמה: אפשר להצטרף לביה"ס? 

סמדר: הילדים מזמינים חברים. היום, היום השישי למלחמה, חברנו למשפחת הדר-סגל. רועי לימד אותנו ביולוגיה ימית – על יצורים ימיים, סוגי דגים, כרישים ולווייתנים. למדנו גיאוגרפיה עם ליבי ויובל, בנות הדר-סגל: כל אחד קיבל דף מהאטלס, סיפר מה הוא יודע על המדינה שקיבל וכולם עוזרים לו. למדנו גם על דגלי מדינות. 

שלמה: איך קובעים מה יהיה כל יום?

סמדר: בארוחת ערב שואלים את הילדים מה הם רוצים להעביר למחרת וכשהם הולכים לישון, הבוגרים קובעים את הלו"ז על פי היכולת שלהם. בבוקר הילדים קמים למערכת כתובה. 

שלמה: יש קשיים?

סמדר: בטח. מצבי רוח משתנים של הילדים, ריבים, עייפות. "אוף אני לא אוהב את הביתצפר הזה", בלגן בבית ועומס גדול מאוד לנהל קומונה ובית-ספר ביחד. 

שלמה: מסקנות ותובנות?

סמדר: בית-הספר מתנהל כמו שלמדנו פעם: חקר על פי נושאים. הלוואי שהיו לומדים ככה והלוואי שיהיה כבר שקט לכולנו.