ביום שלישי, 24 בדצמבר, 2024 כ"ג חשון תשפ"ה, הוסמכתי כרב. כן, גם לי המשפט הזה עדיין נשמע מוזר.

אבל עד כאן דיסוננס קוגניטיבי, זה השלב בו כדאי לשכוח את מה שהתרגלנו לחשוב על המושג "רב", כדי שנצליח לדמיין אותו מחדש כי לא, לא הוסמכתי על-ידי הרבנות הראשית, לא הוסמכתי כרב אורתודוקס. כן, אפשר למחוק מהראש את התמונה הזו שלי, עם כל האביזרים הנלווים.

הוסמכתי כרב בידי "הרבנות הישראלית" – יוזמה משותפת של המדרשה באורנים ומכון הרטמן, שלקחו על עצמם לטפח ולרשת את ההנהגה הרוחנית למגוון הזהויות היהודיות ולמעשה, לסייע ביצירת תפקיד כזה עבור פרטים וקהילות המעוניינים לחיות את חיי הרוח של זהותם גם מתוך ההקשר היהודי שלה.

יחד איתי במסלול ההסמכה, היו רבות ורבנים שכבר הוסמכו בעבר ע"י מוסדות הסמכה זרמיים: חילוניים, רפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים. אחרים, כמוני, התקבלו בזכות לימודי יהדות משמעותיים ועשייה ענפה וארוכה בשטח. למדנו במסגרת מסלול נסיוני ובמקום הכשרה "סטנדרטית" כמו ארבעת המחזורים שקדמו לנו (שלוש שנים, יומיים מלאים בכל שבוע) נפגשנו ליומיים בחודש במשך שנתיים, בנוסף לשיעור משותף בזום כל שבוע.

אז כן, זו הייתה למעשה הסמכה של "מוסמכים", אבל בניגוד למוסמכי הזרמים השונים מבינינו שפעלו כבר בשטח תחת הכותרת "רב" או "רבה", אנחנו, "מוסמכי החיים", היינו ועדיין צריכים למלא לעצמנו את המושג במשמעות.

אם עדיין צריך עזרה בלדמיין רב ישראלי, הרי שלתושבי גח"א זה דווקא קל, כי יש לקהילה שלנו רב כזה כבר שנים רבות – מוטי זעירא וגם נראה שהזהות היהודית-ישראלית-חילונית שמוטי פועל מתוכה ובתוכה, עולה בקנה אחד עם הזהות החילונית של הקיבוץ.

כמי שפועל הן ברמה התרבותית-רוחנית של הקיבוץ גם בהיבטים יהודיים וגם בהיבטים ישראליים וגם בחיבור ביניהם וגם ברמה החברתית במגוון תפקידים פורמאליים ופעילות לא פורמאלית, זה הכי רב קהילה חילונית שאפשר לקבל מבלי להכיר בו ככזה (שזה כנראה גם חשוב לקהילה). בדרכו הנעימה הרצינית והמכבדת, מוטי גם זוכה לאמון הציבור, לעיתים אולי אפילו למרות ההיבטים היהודיים שהוא מטפח וזו למעשה ההסמכה האמיתית שלו וגם היחידה הנדרשת באמת כדי למלא את התפקיד.

ואם אנחנו כאן נהנים מ"פונקציה" כזו, מדוע שקהילת גבעת חיים מאוחד, עין החורש וקהילות אחרות לא יזכו במין מוטי (או מוטה) שכזה? מדוע שלא יזכו גם חיי הרוח שלהם בהזדמנויות ראויות? מדוע שהזהות היהודית החילונית לא תהיה חלק משמעותי מן הזהות הקהילתית, יחד עם הזהות הישראלית, הזהות ההומאניסטית, הליבראלית וכו' וכו'? אני מתכוון לזהות יהודית חילונית שאיננה שואבת את תוכנה מצד שלילת היהדות יחד עם הדתיות, כפי שקורה לא מעט אלא זהות חילונית הנמצאת במגע ישיר עם אוצרות הרוח היהודית, מבלי לקבל על עצמה את סט ההתנהגויות והתפיסות שמחייב הההיבט הדתי של היהדות.

אז זה בעצם העניין – שבאופן רשמי או שאינו רשמי, יהיו לקהילות ישראל ולזהויות היהודיות השונות שביניהן, אנשים שיידעו לחבר את הזהות היהודית כנדבך משמעותי וקוהרנטי לזהות המקומית.

לאיזה זרם אני שייך? לאיזו זהות יהודית אני יכול להיות רב קוהרנטי? כאן זה קצת ממשיך להסתבך. למעשה, מרגע שהתחלתי לפעול בתחום לפי כ-18 שנים, קהל היעד של הפעילות הרבנית שלי איננו דווקא חילוני. הוא גם איננו דתי ואף לא מסורתי, לא רפורמי ולא קונסרבטיבי וגם לא "אחר".

קהל היעד שלי הוא מעורב. איך הגעתי לעבודה עם קהל מעורב? בתחילת הדרך, כשרק סיימתי את לימודי התואר הראשון בפילוסופיה יהודית והתחלתי תואר שני בתחום, סיימתי גם לימודי הנחיית קבוצות לומדות תרבות יהודית במדרשת אורנים. בדיוק חזרתי לעמק והתחלתי ליצור בתחום יחד עם עמית ארבל שותפי המאוחדניק בבית הגידול של יוזמת זי"ת (זהות יהודית תרבותית) בעמק חפר.

פעלתי בשלושה מימדים עיקריים: הקמנו קבוצה מנגנת ולומדת פרשת שבוע, הקמנו את "הרכב הבית של זית", הרכב מוסיקלי-תוכני המוביל את קבלות השבת המועצתיות כבר 17 עונות, הרכב מעורב שחרג מזמן בתחום קבלות השבת אל שלל המועדים הישראליים והיהודיים ויצאנו עם הופעות, שיעורים וסדרות לימוד על הגותו של מאיר אריאל. אלו היו היוזמות העיקריות שגם התמידו לאורך זמן רב. עשיתי גם פרוייקטים זמניים אחרים ועבודות בתחום וכן, התחלתי ללמד "מחשבת ישראל" בביה"ס "רופין".

אבל הייתה ייחודיות גדולה לשלושה הנ"ל – פרשת השבוע, הרכב הבית ומאיר אריאל. ראשית, אלו שלוש יצירות חופשיות, שיצרנו בדיוק כפי שראינו לנכון ושנית, אלו היו יצירות לקהל משתתפים מעורב. מה שהיה משמעותי זה איך ומתי שמתי לב לעובדה.

לפני 10 שנים הייתי מורה מתוסכל ליהדות בזרם הממלכתי ושאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות. הבטתי בשלושת הפרוייקטים שיצרתי וראיתי שהמשתתפים בכולם היו מזהויות מגוונות: בקבוצות פרשת השבוע השונות שלי לאורך השנים התקבצו דתיים וחילוניים, ההרכב שלנו היה מגוון בתוכו והקהל המועצתי שלנו נהיה מגוון בהתאם ומאיר אריאל תמיד הזמין קהל מגוון, בלי קשר אלי ואני רק נזהרתי מלהפריע בכך והצלחתי.

יותר מכך – נהניתי במיוחד מההשתתפות המגוונת. הרגשתי שאני מרחיב את דעתי ויכול להבין את הזהויות השונות וגם לסייע להן לתרגם את עצמן האחת לשנייה וכך הבנתי שהייעוד שלי מתהווה במרחבי הרוח והתרבות המשותפת לדתיים וחילוניים יחד.

פניתי לארגונים המעטים שפעלו אז בתחום – "צו פיוס" (ז"ל) "גשר" ועוד ארגון שמצאתי ברשת בשם "מיתרים". לשמחתי התחלתי לעבוד דווקא ב"מיתרים" המקדמת חיים משותפים של ממש לדתיים, מסורתיים וחילוניים, בחינוך (חינוך משלב) ובקהילה (קהילות מעורבות). כן, כן, יש חיה כזו והיא מרהיבה ביופייה.

באופן מופלא, דרכי קיבלה עוד דיוק לפני שבע שנים, מיד לאחר שעברנו לקיבוץ. תחום הקהילה נוסף ל"מיתרים" (שעסקה עד אז רק בחינוך) ואני קיבלתי עליו אחריות, כך שעברתי מתחום החינוך המשלב לעסוק בתחום הקהילה המעורבת ברשת הקהילות של "מיתרים". עבודה עם מבוגרים אמיצים, על ההיבטים המעורבים של חייהם הקהילתיים ובתוך תחום הקהילה המעורבת, לקחתי לעצמי כפרוייקט אישי את מרחבי התרבות והרוח הקהילתיים המעורבים, מתוך אמונה שזו יכולה להיות אחת הבשורות המשמעותיות של החיים המשותפים לחברה הישראלית כולה.

הקמתי תכנית מנהיגות בתחום הרוח הקהילתית המעורבת ובניתי רשת של פעילות ופעילים קהילתיים. פיתחתי והפעלתי תוכניות רשתיות לפיתוח וטיפוח התחום בקהילות. זה מסע נפלא ומרתק לארץ לא נודעת, הנוצרת תוך כדי תנועה והיא מלאה בתקווה ותחושת ייעוד.

חשוב לי לציין, כי אל האפשרות הזו, לפתח ולדייק את העשייה שלי בהתאם לכשרונותיי, סקרנותי ובעיקר בהתאם לצו הפנימי שלי, אני משתדל מאוד שלא להתייחס כמובנת מאליה. נכון, אני עושה גם פשרות, אבל נהנה מהרבה מאוד חופש יצירה וכמו כל דבר, יש לכך לא מעט מחירים, שאת חלקם הגדול מן הסתם אינני נושא לבדי אלא יחד עם אשתי, לירון ואני אסיר תודה לה על כך ומשתדל גם לגמול לה ככל יכולתי בחירות דומה (זה קל כשהייעוד שלה הוא להיות רופאת ילדים מעולה).

לא מזמן, קצת אחרי ההסמכה, ארגנו לי החברים בעמק מעין "חגיגת הסמכה" שהתפתחה לחגיגת הדרך שעשיתי בתחום ב-20 השנים האחרונות. השתתפו החל מהמשפחה כמובן, גם מוריי מהמדרשה באורנים, וחבריי בזי"ת, ב"הרכב הבית", בהרכב "קולות רבים", ברופין, חבריי להסמכה לרבנות ישראלית ועוד חברים ושותפים לדרך ותלמידים. זה היה אירוע לא מובן מאליו כלל, של חגיגת דרך שנעשתה עד כאן. זו הייתה דרך מצויינת לתת תוקף לסמיכה שבאה בעיקר על סמך אותה הדרך. אבל בתחושה עמוקה שלי הייתה זו גם מסיבת סיום.

במציאות היום כבר פסקתי ללמד פרשת שבוע, כבר שנתיים שאני מנסה להניח את הובלת "הרכב הבית של זית" וגם את הוראת משנתו של מאיר אריאל צמצמתי מאוד בשנתיים-שלוש האחרונות לטובת התמקדות בכתיבתה לכדי ספר. אבל יותר מכך, מאז 7 באוקטובר, 2023 אני מרגיש שמשהו עמוק זז בתוכי ונתיב חדש מבקש להיוולד. כפי שאנו יודעים, כל סוף הוא התחלה של משהו אחר ולפעמים, כדי שייוולד משהו חדש, הישן צריך למות ולפנות את מקומו. קמילתו של הישן לא רק מפנה מקום אלא גם מזינה את הקרקע ממנה ייצמח הדבר החדש.

אז הנה כי כן, כך הגעתי עד הלום, רב של הקהילות המעורבות ללא קהילה משלו. פעיל ויוצר של תרבות ורוח יהודית המוכר בעשייתו ברחבי עמק חפר ופחות בקהילתו שלו. פרשן בכיר להגותו של מאיר אריאל שאיננו מפרשן. מעין איש תרבות ורוח להשכיר, בלעם שכזה (בלי-עם) פרילנסר.

והישורת האחרונה של מאמר זה, היא התייחסות לסוגיה התמוהה של העשייה ואי-העשייה שלי כאן בקהילה שלנו. כי עם כל המשיכה שלי למרחבים מעורבים, משהו בבחירות שלי לא מסתדר לגמרי. הרי בפועל אני חי בקהילה חילונית וגם אינני פועל בה הרבה, לא כמוביל רוחני ובוודאי שלא כלפי ציבור מעורב. האם זה מקרה קלאסי של סנדלר שהולך יחף או נביא שלא יכול לפעול בעירו שלו?

ובכן, זה מורכב וזה (גם) לא מדוייק כי בשנים האחרונות אני מנסה להיות מעורב יותר בתרבות והרוח בקהילתנו כאן, להשתלב ולהוסיף לעשייה הענפה גם את העומק, המשמעות ואופני הגשה שאני מתחבר אליהם, בעיקר מן ההיבט היהודי-ישראלי. אני נענה לבקשות ולעיתים אפילו יוזם אבל ממש בזהירות.

למה זהירות? כי אני חושש להעמיס יותר מדי ממשהו שלא מתקבל באופן טבעי ואני לא רוצה שיסמנו אותי כבעל אג'נדה דתית ויפסלו את התרומה שלי על בסיס זה. אני גם לא מרגיש לגיטימציה לשנות משהו מהותי בזהות המקומית, רק בגלל שהשינוי נכון לדעתי וגם לוקח לי זמן להתפשר בעצמי וליצור תוכן "חילוני" ולא "מעורב".

אבל כאמור, למרות המניעות הללו ועוד, אני רוצה וכן עושה וכן מבקש להציע בעדינות להוסיף עוד צבע בזהות המקומית, צבע יהודי-ישראלי ומכיוון שקשה לי ליזום כי אני כל כך רגיש למקום בו אני מרגיש לא רצוי, או שאני נחשד בקידום אג'נדה דתית, מה שיכול מאוד לסייע לי לפעול זה שאם יש רצון או רעיון, תפנו אתם אלי. אני מבטיח לענות בחיוך ואם אני מגזים בהתלהבות שלי, תעצרו אותי, זה בסדר.

כן, זה בהחלט מאתגר מבחינתי לפעול בתוך מרחב קהילתי שיש בו עדיין אתוס אנטי-דתי חזק שלעיתים קרובות לתחושתי שופך את התינוק עם המים. אני אישית כבר מזמן לא מרגיש פחד מן "היהדות" (גם אם כן מרגיש פחד מחלק מהיהודים). אני כבר לא מעניק לזרמים מסויימים את הזכות להגדיר לי מי הוא יהודי טוב ומי לא. אני נהנה לשחות במי הזהות היהודית, שהיא מאוד שלי – שלנו ולקחת ממנה מלוא חופניים. השתחררתי לחלוטין מהפחד הקמאי עליו גדלנו, שספר התנ"ך אם ייפתח מרצון חופשי, יבלע אותי ואת עצמאות דעתי ואתעורר במאה שערים שטוף דעת, אסיר של אלוהים ונציגיו עלי אדמות. כן, כן, זה עצוב אבל כך גדלנו או שכך גדלתי אני לפחות. בכל מקרה, אני כבר לא שם. אבל אני לא בטוח שהציבור כאן מוכן או מעוניין לשחרר את ההסתייגות הזו.

למעשה, כשעבדתי במכינה קדם צבאית וגיליתי לראשונה בגיל 27 את החוכמה היהודית כמשתתף חופשי בשיעורי החניכים, גיליתי שבניגוד לתורות זרות שהיו נגישות לי עד אז הרבה יותר, דווקא זו שנאסרה עליי עזרה לי להבין, לנסח ולהעמיק הרבה מן התפיסות שממילא חייתי לאורן. הרגשתי סוף סוף בבית מבחינת "תורת חיים" רלוונטית והבנתי משהו חשוב ביותר עבורי: סבתותיי וסבותיי שעזבו את הדת, לא יכלו וגם לא נדרשו לזרוק יחד עם הטקסים והמנהגים את תפיסת עולמם, שהייתה מבוססת בשורשה העמוק גם על זהותם היהודית. להפך – זהותם היהודית היא שהקלה עליהם לפתח ולהתחבר לתפיסות קהילתיות, הומאניסטיות, מוסריות וסוציאליות, שאפיינו את מי שהיו ואת מי שביקשו להיות. הערכים עליהם הם בנו את החברה הזו שלנו, הזהות עליה גדלנו כאן כולנו, הינם זהות וערכים יהודיים מאוד ויותר מכך, המחשבה היהודית לדורותיה היא למעשה חלק חשוב מבית הגידול האוניברסלי של אותן תפיסות.

כדוגמה, מוכר הסיפור על הרב דוד הרטמן ז"ל, שבא לבקר בקיבוץ כלשהו וראה שלמרות המדרכות הרבות המובילות לחדר האוכל, סוללים החברים מדרכה נוספת המובילה אליו בקו ישר מאחד הבתים. כששאל לפשר הדבר, אמרו לו כי בבית הזה גר נכה ולפיכך החליטה הקהילה לסלול לו מדרכה ישירה. על כך אמר הרב שמעודו לא ראה דבר יהודי מזה.

ואנחנו, משום מה, גזרנו על עצמנו שלא להיות ניזונים יותר מזהותנו היהודית, מתוך הפחד שהיא תשתלט עלינו שוב ונמצא עצמנו יהודים "כמותם" וחבל הדבר בעיני מאוד. התרבות שלנו כאן לעזרתנו, רלוונטית וחיה ומוכנה לשרת אותנו באתגרי המעשה והרוח שנכונו לנו.

אז אחרי שהוסמכתי לרב ישראלי על בסיס עשייתי עד כאן, עשייה המראה סימני קמילה, עלי למלא בתוכן את התואר הזה מכאן והלאה וזו עדיין תעלומה עבורי. מה שאני יודע לומר זה שיש ברחם ספר (גמור) על הגותו היהודית-ישראלית הייחודית של מאיר אריאל, כפי שזו עולה משיריו וכתביו. ספר שצריך עוד קצת תמיכה כדי להיוולד. אני יודע שאני מעוניין גם להשפיע כאן בקהילה, בתוך המורכבות והסייגים שסייגתי למעלה. אני יודע שתחום הרוח המעורבת – המכנה המשותף הגבוה של היחד היהודי-ישראלי והאפשרות לבנות כאן חברה משותפת, הוא קריאת הכיוון והייעוד המרכזי של העשייה שלי, הן העשייה הנוכחית והן העתידית, בכל צורה שתלבש ואני יודע שאני סקרן מאוד לראות איזו צורה חדשה העשייה שלי תלבש.

אה, כן, לשאלה החשובה באמת – האם לקרוא לי "הרב" בפעם הבאה שתראו אותי? ובכן, איך אומרים היום? "פחות". מה כן? כרגיל חיוך, התייחסות של חיבה, טפיחה או חיבוק, מילה טובה. אלו יעשו את העבודה, כמו שאנחנו כאן יודעים לעשות.

שעת ערב במועדון של אדית, פלוס-מינוס 20 אישה ואיש, רוב מכריע לגילאי 70-80 עם כמה חריגי גיל. חלק מהנוכחים הם בני המשפחות השכולות.

לכאורה, דיון פרוצדורלי על הטקס ביום הזכרון ועל הטקסטים שיוקראו בו, אבל בפועל זה היה ניתוח לב פתוח, צלילה עמוקה אל האזורים הרגישים ביותר של מה שנקרא כיום גבעת חיים איחוד. בדיקת יסודית המטילה אור על הרקמות של הגוף ועל השתנותן ובודקת את הגוף המזדקן של גח"א.

מי שביקש את הדיון בשאלה האם לשלב אמירת "קדיש" בטקס יום הזכרון, הוא יובל רותם, אח של מיכל ושל איתן ז"ל שנפל במלחמת לבנון הראשונה.

אני אוהב מאוד את יובל איתו עבדתי בהודייה, אוהב את מיכל שישנה במיטה הסמוכה אליי בבית הילדים של כתת "אלון" ואוהב את רבקהל'ה ז"ל ואריה ז"ל הוריהם. אני אוהב וזוכר טוב את איתן, החיוך שלו, כשרונו המופלא בכדורמים ושחייה ואת ההלוויה שלו שהייתה הראשונה בה השתתפתי.  

את הדיון פתח מוטי זעירא שהציג לצד הקדיש המסורתי, גם נוסחי קדיש אחרים שחלקם נהוגים בתנועה הקיבוצית. מוטי גם הדגיש כי מדובר בשיחה לבירור הגישות וכי אין כוונה לקבל החלטה בסיומה.

אחריו דיבר יובל רותם, "כייף להיות פה, אני עם כיפה אבל עדיין קיבוצניק מגבעת חיים בתוכי", אמר וסיפר על חזרתו בתשובה ועל הבנתו את חשיבות הקדיש כאחת מהתוצאות של תהליך זה. הוא סיפר כי הפריע לו שבמהלך טקס יום הזכרון בבית הקברות בגח"א, אין קשר או הקשר למסורת היהודית.

יובל התרגש. "כל מה שאני אומר פה, יוצא מהלב", אמר. "יום הזכרון פה מאורגן בצורה נפלאה, אבל אני חושב שהיריעה רחבה יותר מנופלי הקיבוץ ויש עוזבי קיבוץ שיש להם פה קרובים שנפלו וכיום אני בא ממקום בו חשוב להגיד קדיש על הנופלים".

לאה הרץ אמרה כי אינה מתחברת לקדיש המסורתי, שהיא רוצה מאוד לשמור על רוח חילונית וטקסטים חילוניים, מבלי כפייה של מה שאנו לא מאמינים בו ביומיום. ליונל חיזק את דבריה ואמר כי בעוד חילונים צריכים להתחשב בדתיים, לא פעם, הרי שאין התחשבות כזו מהצד השני.

"לאה ביטאה את מחשבותיי", אמרה רחל נחמני. "כבת למשפחה שכולה, אני מבטאת את הוריי ואני רוצה לכבד את אומרי הקדיש. קיבלנו והוספנו ערכים יהודיים אבל צריך לכבד את הרוח הקיבוצית".

לעומתם, דני הרמן אמר: "אם יש משפחה שכולה שחשוב לה, אז צריך להקריא קדיש. חשוב מאוד לקבל גם גישות אחרות ולגלות סובלנות".

ברכה הישראלי: "מתחברת לדברי לאה. הבן שלי מדבר איתי כל הזמן. מאוד לא נוח לי עם הלל לאלוהים וזה רחוק ממני מאוד. אני יודעת כי ארגיש בגוף מאוד לא נוח בקריאת קדיש בטקס בבית הקברות".  

ענת שביט אמרה כי אינה נבהלת מהקראת קדיש וכי אולי ניתן לשלב הקראת קדיש קיבוצי באחד מהטקסים (בחדר אוכל או בבית הקברות).

"הכל טיימינג בחיים", אומר בני לנג. "חכו עם זה, כי כעת זה מפריע מאוד. אפשר שבצפירה בשעה 11, יבוא מי שרוצה לומר קדיש ויאמר. היה פה פעם מישהו בקיבוץ שאמר 'אם זה לא מקולקל – לא צריך לתקן'. יש כאן טקס כל כך מכובד בגח"א. צריכים להיות גאים בו – אז למה לשנות?"

דורון לנג שהיה בחו"ל בעת הפגישה, העביר מסר דומה: "מאז פורסם הדיון לגבי הקראת קדיש בטקס יום הזיכרון לחללי ישראל, הנושא מדיר שינה מעיני.

אני, דורון בנם של תמר ופטר אח של לירון ז"ל נמצא בסיטואציה שבה נדרש ממני להילחם על ערכי קיבוץ גבעת חיים -משפחתי. צורת חיינו השיתופית, הסוציאליסטית והאתאיסטית. נגד הדתה המופצת בארצנו ועכשיו בביתנו.,,

יום הזיכרון בקיבוץ הינו יום קדוש. כל שינוי המסורת יהווה פגיעה כואבת בנו בני משפחת לנג. מבקש לסרב לבקשה הנוגדת את ערכי חיינו".

אדם הישראלי אמר: "אני נגד. הקדיש הדתי מבטא ערכים אחרים שאינם ערכי הקהילה פה".

רותי אסטליין: "אני מתחברת לדברי לאה ובני. יכול להיות שבעוד לא מעט זמן, זה ישתנה, אבל הקיבוצים נבנו בידי אנשים שבאו ממשפחות דתיות ועזבו את הדת מאחוריהם ואני חושבת שרובנו ככולנו, מאמינים בתרבות הקיבוצית. יש לי קשר עמוק למשפחת רותם ואני מבינה מאוד את יובל, אבל הקונטקסט כאן הוא רחב יותר כי כל כמה שנים מתעוררת פה שאלה לגבי אמונה או דת בקיבוץ, כמו למשל עם סיפור תחום השבת או עניין המזוזות שהיה פה. זה מתחיל בקטן והופך לבעייה. אני לא מאמינה באלוהים ומאמינה מאוד בנפש האדם, בחברות ובאהבה".

אלו הם רק עיקרי הדברים ונאמרו עוד דברים חשובים אבל כאמור, בסיום השיחה לא התקבלה החלטה.

היא חיה עם בעלה זיו שפירא (במקור מכפר חיים) ובתה שירה בת השנה בגבעות איתמר, ישוב של שומרי תורה ומצוות מעבר לקו הירוק. זיו מלמד קרקסנות בבתי-ספר בסביבה ובחוגים, מקצוע שעסק בו עוד בימיו כחילוני ונטלי מטפלת בשיטת קרניו סקארל (טיפול במערכת העצבים המתבצע בלחץ ידני עדין).

הישוב נמצא מזרחית להתנחלות איתמר, כ-20 דקות נסיעה מאריאל וכשעה נסיעה מגבעת חיים איחוד. חיות שם כ-16 משפחות שהציגו חזון חקלאי ופועלות כדי לממשו בישוב. כשאני שואלת האם המקום מבודד מאוד, היא עונה בשלילה נחרצת ואומרת כי הישובים השכנים שלהם נמצאים בגבעה 851, אור האורות, גבעה 777 (מעורבת חילונים-דתיים).

נטלי, שירה וזיו

בהמשך השיחה, כשיעלה נושא השטחים הכבושים, אשאל אותה אם אינה חוששת לחיות שם ולגדל את בתה על שטח כה שנוי במחלוקת, מוקף כפרים ערביים שהמערכת הבטחונית מגדירה את רובם כעוינים ושוב היא תענה בבטחון גמור כי השומרון כולו, הישוב, ביתה ומשפחתה מוגנים בהשגחה פרטית והיא חשה בטחון רב בחיי היומיום.

היא מספרת כי באיתמר ובגבעות המיושבות החלה ומתממשת החקלאות האורגנית בהיקף נרחב, כשהיא וזיו בעלים של חמישה דונם. החזון החקלאי של משפחתם הוא יצירת דגם לבית המספק את צרכיו, משתמש בשפע ויוצר שפע. מערכת המתופעלת בצורה חכמה, ירוקה ונקייה: המים המשומשים משקים את הגינה, הזבל האורגני הופך לקומפוסט והשירותים מופעלים במערכת 'ביו גז' ההופכת את השפכים לגז לשימוש ביתי.

ליד ביתם יש להם צימר ובחזונם האורחים מגיעים להתארח וללון, נהנים מהשפע האורגני ומפנימים את התחושה של חיים בלב החוויה הירוקה המספקת שפע ויוצרת שפע.

עמק חפר היווה השראה לשניהם ובמיוחד הקיבוץ עבור נטלי. אני מתחברת מאוד לתחושות שהיא מתארת: התחושה שכל עץ וכל שביל הם בנפשך והמרחבים והצומח הם חלק ממך.

היום משתייכים נטלי ובעלה לזרם חבקוק הכולל את זרמי חב"ד, ברסלב, הרב קוק וקרליבך. הם מתחברים למשנת הרב קוק המדברת על גאולת העם והארץ על-ידי ישוב ארץ ישראל ועבודת האל בארץ ישראל.

נטלי נוטעת עץ

בגיל 21 החלה בתהליך חזרה בתשובה. לדבריה, החזון הירוק של יצירת שפע מתוך הפשטות והוויתור על  עושר (ואושר) חומרי מתוך בחירה, התפתח בד בבד עם התהליך.

בגיל 17 חוותה חוויה רוחנית חזקה שהוציאה אותה לחיפוש תשובות לשאלות קיומיות. לדבריה הרגישה לבד מאוד בחיפוש ולא מצאה מנוח. בכיתה י"ב חוותה חוויה חזקה נוספת אל מול הרי אילת רבי ההוד ממנה יצאה מחוזקת ואופטימית יותר.

בשירות הצבאי הכירה בן זוג מסורתי ובעקבות חברה דתיה הצטרפה לסמינר לחיילות דתיות. הסמינר עסק בנושאים רוחניים אך עסקו בו אנשים "רגילים" ("דוסים", כמו שמכנה אותם נטלי). החוויה בסמינר הצליחה לקרב אותה יותר לתשובות ולשלווה שביקשה. אחרי הצבא לא מצאה את עצמה, הדריכה את כיתה ח' והרגישה 'כלי ריק', שאין לה מה לתת להם וללמד אותם ואז, במהלך לילה גורלי בקיבוץ, חוותה הארה, חוויה רוחנית עמוקה ומורכבת. בעקבות ההארה והאמונה שיש בורא, החליטה שעליה ללמוד את חוקיו. היא בחרה מדרשה מזרם חב"ד בירושלים המיועדת ללימוד חוזרות בתשובה והמשיכה בתהליך לימוד והעמקה עם מגוון מורים ומורות.

כשאני שואלת לגבי התחושות של סנדי ויורם, הוריה, היא מספרת שבהתחלה היה לא קל אבל כמו בהרבה מקרים אחרים, הגעת הנכדים גישרה והדגישה את מה שחשוב בחיים – אהבה ומשפחה. הם מגיעים לביקורים תכופים ועזרו לנטלי ובעלה לבנות את ביתם, כפי שניסחה זאת נטלי: "הוריי היקרים מצביעים לשמאל וסייעו לנו רבות בבניית ביתנו בשומרון".

כשאני מעזה ומעלה את סוגיית השטחים הכבושים, היא לא מתעצבנת כפי שחששתי ומסבירה כי לפי אמונתם נמצאת ארץ ישראל האמיתית בשומרון. קבריהם של יהושע בן נון, כלב בן יפונה וצדיקים רבים נמצאים שם, פה התקיימה ממלכת החשמונאים וזו אדמה מלאת היסטוריה של העם היהודי. הניתוק של עם ישראל משורשי היהדות ומאדמות יהודה ושומרון, ניתוק אשר נגרם בעקבות 2,000 שנות גלות, גורם לי ולאחרים לחשוב על השומרון כעל השטחים הכבושים. כואב לה שבגלל הניתוק, חשים רבים כי הבנייה שם מיותרת במקרה הטוב ומלבה את האש והכעס הבינלאומי במקרה הגרוע. כואב ועצוב לה שהתחושות שלנו, אנשי גבעת חיים איחוד כמו רבים אחרים הגרים ממערב לקו הירוק, הן תחושות ניכור למקום, שאיננו מכירים בקדושתו ובחשיבות הבטחונית שיש להתיישבות שם.

בית המשפחה בעת בנייתו

היא חשה קשר עמוק ועז לאדמת השומרון, שהכל נכון וטוב עבורה שם, שהיא ממשיכה את השושלת ומחברת את השרשרת שנקטעה בגלות וזה גם המסר שחשוב לה להעביר דרכי.

ומה המסר שלי, בעקבות השיחה הארוכה והכנה שניהלנו? שאין אמת מוחלטת. העולם, מורכב ממיליון גווני אפור. שאפשר להתנגד בכל ליבך להתיישבות מחוץ לגושי ההתיישבות ולחשוב שהיא מזינה ומלבה את אש הסכסוך ומרחיקה אותנו ואת ילדינו מסיומו ועדיין באותו לב בדיוק, לאהוב את מי שמקיימת את ההתיישבות הזו, לזכור אותה בת 19 על מדים בדרך לרכבת חדרה ולמרות שלא דיברנו מעל עשור, לטלפן ולהרגיש כאילו נפרדנו רק אתמול.

כמו בקבוץ

הלכנו בעקבות יפה, סטודנטית במחלקה לחינוך לגיל הרך במכללה, אל הכפר בו חיה משפחתה וממנו עלו הוריה לישראל. צעדנו כחמישה קילומטרים בסביבה חקלאית עם יופי עוצר נשימה. בבית הקברות ניצבת מצבה גדולה ועליה מגן דוד, מנורה ושמות בני הקהילה שנקברו במקום.

אבני הגדר של בית הקברות, שמונעים מבעלי חיים להכנס נפלו עם השנים. שיקמנו את הגדר וערכנו טקס קצר, יהודי מאוד וישראלי מאוד ובעיקר מרגש מאוד.
בטקס חשתי את החיבור החשוב בין קטעי תהילים ויזכור לבין "הליכה לקיסריה" של חנה סנש ו"התקווה". כל אחד מאיתנו מחובר ליהדות באופן שונה והטקס איפשר לכל אחד להביע את יהדותו כך שירגיש בנוח. תודה, יפה, שנתת לנו להיות חלק מהחלק הזה במורשת המשפחתית שלך.

ביקרנו בקהילה שיתופית, מהמקומות האלה שבהם מיד חושבים על קיבוץ. חיה כאן קהילה של מעל 500 חברים הפועלת לפי עקרונות המתכתבים היטב עם החינוך הפרוגרסיבי ועם התנועה הפמיניסטית. גברים ונשים עובדים זה לצד זה בכל סוגי המלאכות – מהחינוך, דרך בישול ועד טוויה וחקלאות. כששאלנו את אחד הצעירים אם הם דתיים, השיב: "אנחנו מאמינים בבורא אחד. זה שעמים שונים נותנים לו כל מיני שמות לא מחלק אותו אלא את בני האדם".
מוטו נוסף של הקהילה – "זה שאני עושה עבודה 'של אשה' לא משנה את המין שלי אלא את הבורות שלי". להשכלה יש חשיבות רבה בקהילה. הילדים לומדים מגיל הגן (עם גנן גבר) וגאוותם על הבוגרים שסיימו לימודים באוניברסיטה.

מי הוא יהודי?

את סוף השבוע העברנו בעיר גונדר, בה מחכים כ-7,000 בני הקהילה, חלקם כבר מעל עשר שנים, עד שממשלת ישראל תממש את החלטתה ותעלה אותם ארצה. לא אלאה אתכם במורכבות הסוגיה שמעורבים בה דת, חוק, כסף וכמובן פוליטיקה.

זה קשור לשאלות כגון- האם הם יהודים (מי קובע?) האם הם זכאים לעלות על פי חוק השבות שהשתנה במהלך העלייה של יהודי ברה"מ (והוא חוק אזרחי ולא דתי)? וגם לשאלות של כדאיות כלכלית ודינמיקה ומחלוקות פנימיות בתוך הקהילה.
אין לי תשובה טובה. לא לגבי השאלה כיצד צריך להכריע בשאלת עלייתם לארץ ולא לגבי השאלה כיצד מסייעים להם להתכונן לעלייה כזו ואיזו יהדות מציגים להם, אבל התרגשתי עד דמעות כששמעתי אותם שואגים את מילות ההימנון בעברית.

על קצה המצוק

הגענו להרי סימיאן הגבוהים, אליהם נמלטו היהודים לאחר ששליטי אתיופיה התנצרו במאה הרביעית לספירה והחלו רודפים אותם.
היהודים באזור ההרים שמרו בקנאות על דתם ועל קהילותיהם ועמדנו על קצה המצוק ממנו יצאו באישון ליל רבבות האנשים הללו למסע מפרך בהרים ובמדבר, מסע שנמשך חודשים וגם שנים אל מדינת ישראל ומהווה פרק מפואר של גבורה ואומץ בתולדות העם שלנו.

וכאן הטרגדיה – שאחרי מאות שנות שמירה עיקשת על זהות יהודית ומצוות המקרא ואחרי עמידה על המשכיות הקהילה ואחרי כל סיפורי הגבורה ובמיוחד בשנות המסע דרך סודן – הממסד הישראלי לא הכיר ביהדותם אלא הטיל בו ספק. למי שנמצא כאן וחוקר ומחפש, אין ספק שחיה כאן קהילה יהודית מפוארת שיש לנו בישראל הרבה מה ללמוד ממנה. אין בזה ספק כלל.

הרהורים לקראת סיום

המסע שמסתיים היום אינו רק מסע אל עבר מפואר. הוא גם בחן את המציאות החברתית הקשה איתה מתמודדים יוצאי אתיופיה בישראל בהווה ויותר מכך, הוא מחוייב ליצור עתיד אחר.
המחוייבות שלנו היא להכניס את הסיפור הנפלא של הקהילה הזו ואת המסורות שלה ללוח השנה שלנו, לכיתות שלנו, לבתי הספר ולגני הילדים שאנו מלווים. יש לנו מחוייבות לספר סיפור ישראלי שלם.

אני כבר יודע שהשנה, יום הכיפורים שלי יראה אחרת. מסורת עתיקה שהכרנו כאן מתארת כיצד היו היהודים יוצאים מבתי הכנסת במהלך יום הכיפורים ומפזרים זרעונים לציפורים. היו לכך שתי משמעויות: האחת היא שגם כאשר קשה לך, אתה חלש ורעב, תזכור שיש חלשים ממך שצריכים את עזרתך. השני, נוגע לחשיבות של איפוק ומחויבות. גם אם אתה רעב מאוד ויש לך ביד מלוא החופן גרעינים – אל תאכל. תן אותם למי שראוי.
השנה אביא את המנהג הזה לקהילה שלי בקיבוץ גבעת חיים.
כמו שהמימונה הוא חג שמקורו ביהדות מרוקו וכיום הרבה מאוד ישראלים מציינים אותו – כך לוח השנה הישראלי שלנו ירוויח עושר עצום מהמסורות הרבות שאנחנו מביאים איתנו.

סוסים, תלתלי פרא, מתנדבות ונובלס. גיא באייטיז

"הגענו לקבוץ בשנת 1979 כשהייתי בן 15", מספר גיא (55) תוך שהוא פורס לי לחם מחמצת שאור וגם לחם כוסמין שהגיחו עתה מהתנור שלו, מורח בנדיבות חמאה הולנדית ופותח גם בקבוק של בירה "שפירא" לעיצוב האישיות.

"עד היום לא ברורה לי סיבת המעבר מגבעת נשר לכאן, זו הייתה מין התגלגלות כזו, ההורים שלי מאסו בעיר וחיפשו מקום עם ערכים ושאר רוח", הוא משחזר. "מעין יד נעלמה שבאה ונשאה אותי. גם היום, לפעמים, אני מחכה לה".

הוא נפל למשבצת הנכונה. "גיל 15, הכל נפתח לי כאן והנעורים שלי ניצלו. תקליטים של דיפ פרפל ולד זפלין בנעורים, נובלס, בירה ושיחות אל תוך לילות עם חברים במועדון, מתנדבות בפאב, כדורגל באצטדיון, עבודה ברפת עם יענקל'ה הורביץ וסוסים באורווה עם יפתח".

לפני הצבא רצה לטוס לשבדיה. הקבוץ סירב בכל תוקף, אבל גיא קם ונסע. "כשחזרתי, יענקל'ה הודיע על העונש: שלילת כל זכויותיי – חברות בקיבוץ וחדר משלי. חזרתי לגור אצל ההורים וזה נמשך במשך שנתיים אל תוך הצבא. קצת אחרי שהוחזרו הזכויות שלי, באיזה חג בקיבוץ, ניגש אלי יענקל'ה הצידה על הדשא ואמר לי בשקט: כל הכבוד שלא שמעת בקולנו ונסעת", הוא מחייך.

הצבא התקרב וכמו (כמעט) כולם באותן שנים, הוא רצה לסיירת. "הלכתי לגיבוש סיירת צנחנים, שבסיומו אספו קבוצה של 30 קיבוצניקים ואני בתוכה ושלחו את כולנו לתותחנים כדי להרים את הרמה. זה היה שוק מדכא, אבל התברר גם כמהלך מנצח".

גיא הפך למפקד צוות, מדריך בשבטה ואז למדריך של מדריכים. "היה לי צבא שאני זוכר כחוויה מצוינת. למזלי התברגתי בין מלחמת לבנון הראשונה לבין האינתיפאדה הראשונה ופספסתי את שתיהן. בצבא נגעתי לראשונה בנושא ההדרכה, המלווה אותי מאז לאורך כל הדרך".כשהשתחרר וחזר לקבוץ, עשה צעד מהפכני. "התחלתי לעבוד כמטפל בבית ילדים. זה משהו שהיה מאוד לא מקובל אז עבור גברים בקבוץ. עשיתי את זה בהתלהבות ואהבה. בשלב מסויים הבנתי שאני חייב לסמוך על האינטואיציות שלי והעפתי את ערימת  ספרי הפסיכולוגיה וההדרכה. אלו היו שנתיים מדהימות ורוב הכיתה הזו נמצאים היום בקיבוץ. זה אומר משהו על החינוך, לא?".

אז גם נוצר החיבור הראשון שלו עם עולם התיאטרון, כאשר ראה את "המוות בא אל סוס העץ מיכאל", הצגת י"ב של הכתה שלי (כתת "אלון") בבימויו של במאי צעיר ומבריק בשם רוני פינקוביץ'. "ראיתי בהתפעמות את ההצגה שלכם והחלטתי שאני רוצה פה חוג תיאטרון. רוני הסכים לעשות פה חוג, בתנאי שיהיו עשרה אנשים וכמובן תקציב שוועדת תרבות אישרה מיד. הייתי הבן היחידי עם עוד תשע בנות, (מי צריך מתנדבות?) וזו הייתה חוויה מכוננת".

האייטיז התקרבו לסיומן וכך גם הפרק הראשון של גיא בגבעת חיים איחוד. "למרות שהציעו לי להמשיך להדריך רכיבה טיפולית ולבחור מה שאני רוצה, החלטתי לעבור לעיר הגדולה. מצאתי דירה בנווה צדק המוזנחת (אז) עליה שילמתי 100 דולר בחודש והייתי חלק מחבורה תוססת שהשתתפה בכל מיני סדנאות ולמדה בסמינר הקיבוצים, במסלול חדש של שילוב אומנויות, בלי איזו מחשבה על מה שאעשה אחרי הלימודים".

במהלך הלימודים החל גיא להתמקד במסלול בימוי תיאטרון ובמקביל עבד בקפה "הבימה" כשהבונוס היה מעבר חופשי אל מאחורי הקלעים וצפייה חופשית בהצגות.

"תוך שנה כבר הייתי עוזר במאי בתיאטרון 'הבימה' והשתתפתי בפרויקטים. לאחר סיום הלימודים, הכל קרה בבת אחת. הייתה לי תעוזה שהיום אני מתגעגע אליה: ביימתי בבתי-ספר לתיאטרון ובפסטיבלים, הזמינו אותי מקבוץ גן שמואל לביים את הצגת היובל שלהם. ביקשתי וקיבלתי שכר ענק וביימתי מופע משוגע עם 100 משתתפים ומצאתי עצמי פתאום בגרמניה מביים הצגה של גרמנים וישראלים, מבוססת על טקסטים מתורת הגזע של הרייך השלישי. ההצגה עלתה שלוש פעמים בגרמניה בפסטיבל גדול ושלוש פעמים בישראל".

בעקבות ההצגה ההיא הוזמן גיא לאמסטרדם להדריך סדנת תיאטרון. "התקשרו שאבוא להעביר סדנה בבית-ספר מהטובים באירופה. זה היה חודש מדהים ומאז, כבר 20 שנים רצופות, אני חוזר ללמד שם מדי שנה לסדנה של חודש. זו מתנה שנשארה לי מהתקופה ההיא של חיי".

בשנת 1995 נסע גיא בפעם הראשונה להודו. "הייתי בקצב עבודה מטורף והרגשתי שאני נשרף. בנסיעה הזו להודו גיליתי את המדיטציה והפילוסופיה ההודית העתיקה, חוויה שהפכה את החיים שלי והביאה אותי למקום אחר. מאז הקפדתי להגיע למורה שלי בהודו כל שנה".

עם בוא המאה ה-21, הוא גילה את הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו 1707-1746). "מדובר באדם עם סיפור חיים מטורף", הוא אומר. "הוא היה גאון חסר תקדים, כתב בגיל צעיר ספרי קבלה, מוסר, אמונה, אסתטיקה וגם מחזות. היו לו התגלויות והוא הבהיל מאוד רבנים, שהחרימו אותו ושרפו את ספריו. רמח"ל עקר מפאדובה לאמסטרדם ובסופו של דבר נפטר ממגיפה בארץ ישראל עוד לפני גיל 40".

גיא לא הסתפק בתחקיר שטחי ועבר מסע בסגנון אינדיאנה ג'ונס. "באמסטרדם השגתי גישה לספריות וארכיונים עתיקים ומצאתי כל מיני מסמכים ומכתבים נדירים. נסעתי לפאדובה, עיר הולדתו באיטליה וגם שם הגעתי לכתבים עתיקים. החזקתי בידיים ספרים שהתפוררו לי בין האצבעות, קראתי את הטקסטים שלו ופשוט היה שם ניצוץ, חוכמה עמוקה ותובנות חיים שלא קשורים לדת ואליהם התחברתי. ההצגה שביימתי אחר כך, התבססה על מכתבים מרתקים של רמח"ל ובני דורו עד החרם שהוטל עליו ועל מחזה סוער שכתב".

שנה אחר כך קיבל גיא את ניהול תיאטרון "הזירה" בירושלים. "זה גם היה סוג של הפתעה עבורי. עשיתי שם דברים משוגעים, הוצאנו הצגות תאטרון מחוץ לאולם, למקומות שונים ומשונים בירושלים והיום זו כבר מסורת, עשינו פרינג' עוד לפני שידעו שככה קוראים לזה. נדמה לי שזו תכונה שירשתי מאמא אסתי, להיות סוג של חלוץ. התיאטרון פרח אבל אני נשחקתי ואחרי שמונה שנים, החלטתי לעזוב בשיא ההצלחה".

בין לבין הוא היה מעורב בהפועל קטמון, קבוצת האוהדים הראשונה של הכדורגל הישראלי וניסה להטמיע בחדר ההלבשה שלה את שיטות המדיטציה שבהן הוא עובד.

בתחילת שנת 2018, הוא עצר הכל, התפטר ויחד עם ויקטוריה חנה, אמנית קול בינלאומית וגם אשתו וזהר, שהם ושאיה ילדיו, חזר לגבעת חיים איחוד, שלושה עשורים אחרי שעזב.

אני, שחזרתי בדיוק באותו הזמן, כמוהו אחרי 30 שנים בהן לא הייתי פה, שואל אותו על התחושה. "זו תחושה מוזרה מאוד, לראות פה את האנשים שהכרתי כילדים צעירים מאוד, כשהם בעלי משפחות ובעלי בתים עם שכר דירה יותר גבוה ממה ששילמנו 15 שנה בירושלים. אנחנו שוכרים בשכונת ההרחבה ולעתים אני חש פה וייב של שכונה בצפון כוכב יאיר, מכונית חדשה לכל חבר ומסך לכל ילד. זו תחושה מוזרה, אבל גם אמא שלי מרגישה פה לפעמים עוף מוזר, למרות שעברו 40 שנה מאז שנחתה פה והספיקה לגדל כמה דורות של ילדים. אבל האנשים כאן טובים, אחותי והבנים לידנו והילדים שלנו שמחים, אז עד שייגמר לנו התקציב –  אנחנו פה".

אחרי החגים הוא פותח בסדרה של מפגשים בהנחייתו, בהם יעסקו המשתתפים בכתבי רמח"ל ויצירתו, יקראו טקסטים ויתעמקו בהם יחד.

"חשוב לי להדגיש שאני לא 'מתחזק' ושלא ניכנס לנושאים דתיים. נקרא קריאה ישירה של יצירת רמח"ל וכל מה שניקח משם יהיה דרך חוויה ולא דרך דיונים. נקרא ממחזות ואגרות  שכתב ומספר הכתוב בצורת דיאלוגים בין שכל ונשמה, כדי להתחבר לחוכמה והיצירתיות שיש בטקסטים הנדירים האלה". (חברים מהרו להירשם!).

אני, שאין לי אלוהים, זורק פה ושם חיצים לכיוונו, אבל ההתלהבות של גיא בלתי ניתנת לערעור ובסופו של הערב הנעים הזה, כשאני מפליג אל תוך הלילה הסתווי על האופניים שלי, אני חושב על זה שגם 40 שנים אחרי התלתלים, המתנדבות, הסוסים והכדורגל, גיא בירן חש שיש לו את הכל.

(הוקרא בקבלת השבת)

אותות הגניבה הגדולה מכולן

עודם ניכרים בו למרות הזמן

למרות גילו, משפחתו, רכושו

נותר יעקב, איך נגיד בנימוס – קצת פחדן

בליבו הוא יודע ולא יכול לשכוח

שגזל הבכורה, ואין מחילה

האם עשיו מוכן לסלוח?

הוא בכלל רוצה לברוח

את כולם העביר בחשכת ליל

נשים, ילדים, כיאה לאיש חיל

והוא נותר לבדו מאחור

חושב לברוח? לשמור? לעזור?

ועתה לפניו מאבק אמיתי

במלאך התגלה האני הפנימי

ושם נאבק יעקב הנכלולי

זה מפעם, שבנזיד מצא כלי,

עם הגבר, האיש, האדם הראוי

שברצונו להיות

ולא להסתפק במצוי

וגם אנחנו ליעקב נדמינו

חושבים אם להסתפק במה שסביבנו

או להיאבק ולהלחם להיות אחרים

טובים, צודקים, ראויים

וכך יום אחד כשנישאל

נאמר – אנחנו ראויים לשם ישראל

"שים לב שלא יורידו לך את המודעות מהלוח" אמר לי "חובש כובע" מקומי, בצאתי מהכלבולית.
"אתה רציני?" שאלתי. "זה קרה לך?"
"קרה"
עצוב.
אני לא מאמין שמישהו יוריד מודעה שתליתי. אבל זה שיש כאן מישהו שזו החוויה שלו, זה עצוב.
וזה מטריד – כי יש כאן אדם, שחש ששללו את זהותו באלימות.

בסוף, הייתה התכתבות על גבי המודעה שתליתי בכלבולית.
"אבל לא רוצים!" נכתב שם אנונימית, לגבי הצעתי להשתתף בקריאה "יחפה" בפרשת השבוע.
תהיתי, למה היה חשוב כל כך, לו/ה להסתייג? ובעיקר, מדוע הוא או היא מרגישים שהם מייצגי הכלל?
אז כתבתי לו/ה "מי זה "רוצים"?" והוא/היא ענה/תה: "הורים החרדים לשלום ילדיהם".
אז בתור הורה החרד לשלום ילדיו, שוודאי איננו מיוצג ע"י הכותב/ת האנונימי/ת, הייתי חייב לשאול: "האין "חרדים", בכלל אותם "שחורים" מירושלים?", "האין כל ההורים חרדים לשלום ילדיהם?", ו"האם קראת את תוכן המודעה, שהזמינה דווקא מבוגרים לקריאה המשותפת?"
הכותב/ת סגרה את הדיון בהתנצלות על חוכמתו/ה וקינח/ה ב"לא אישי".
ודאי שזה לא אישי.
אם זה בעילום שם וזה מגיב מן המותן, זה לא יכול להיות אישי.
וזו בדיוק הבעיה – זה לא אישי. כי כל מה שאישי, הוא מורכב.
ומורכב, לא נכנס לטבלאות, לא מתאים לקטגוריות. מורכב אי אפשר להגדיר בכותרות, להסביר בשיחת חטף ברחוב. ומורכב זה בעיקר מעייף.
אז הסקרנות קיימת, כנראה.
אבל האם קיימת גם המוכנות להשהות את התיוג ולהכיל תשובה מורכבת?
מקווה שכן.

חבר אחר עצר מכוניתו על מעבר החצייה והזמין אותי לתפילה המתקיימת בקיבוץ בכל ערב שבת.
"תודה", אמרתי, "אבל אינני נוהג ללכת לתפילה בערב שבת."
"אתקשר אליך אם נצטרך להשלים מניין" הוא אמר והמשיך לנסוע.
"תנסה" אמרתי לחלון המתרחק.

לכתבה על משפחת זיו

בפייסבוק של הקיבוץ הובעו מחמאות ליואב על משחקו בסדרה "כיפת ברזל". כאחת שלא רואה סדרות פניתי לבדוק במה מדובר.
כיפת ברזל היא סדרת דרמה ישראלית המוקרנת בערוץ החדש של קשת. עד לרגע הראיון הוקרנו ארבעה פרקים (מתוך 11). יואב מספר שגם העונה הבאה כבר צולמה. כיפת ברזל עוסקת בצעירים חרדים ודתיים לאומיים המתגייסים לצבא. ידוע שנושא ההתגייסות לצה"ל הוא מורכב בחברה החרדית. הסדרה מצליחה להעביר יפה את הדילמות העקרוניות בנושא וגם את הפן האישי והמורכב של הדמויות בסדרה – בצבא, במשפחה, בחברה, שהות בבסיס שיש בו בנות חילוניות ועוד.
לשאלתי כיצד הגיע לשחק בסדרה הוא מסביר בחיוך שזה היה סוג של מתנה כי למעשה הוא בכלל לא עשה אודישן. בסדרה "שטיסל", בעונתה הראשונה, היה ליואב תפקיד קטן. הבמאי של אותה סדרה, אלון זינגמן, שהוא גם הבמאי של כיפת ברזל, פשוט החליט ללהק אותו לתפקיד. גם עם המפיקה דקלה ברקאי, עבד יואב בעבר בסדרה "הפוך" שהייתה סדרת הדרמה הראשונה של ערוץ 2. זה סוג של סגירת מעגל כי כיפת ברזל היא הסדרה הפותחת את סדרות הדרמה של ערוץ קשת החדש.
יואב משחק בסדרה את מאיר אנילביץ', חסיד ויזניץ', שבנו יעקב מחליט להתגייס לצבא. מאיר הוא משגיח בישיבה – תפקיד חשוב של מעין מורה רוחני ויועץ שמקפיד על הכללים.
אז את הדילמה הזו כבר הבנתם. דווקא הבן של המשגיח מתגייס לצבא…
יואב אינו זר לעולם הזה. הוא בא ממשפחה מסורתית ויש לו גם קרובי משפחה חרדים.
גם הלימוד בע"פ ביידיש לא היה זר לו אך הוא נעזר באימו השוהה בנווה נועם. אביו של יואב נפטר לפני כשנתיים והיה מורה ליידיש. הוא נולד בעיר ויזניץ', ואף ביקש שזה ייכתב על המצבה שלו. יואב מצטער שאביו לא יכול לראותו משחק חסיד ויזניץ' המדבר יידיש…
יואב מציין שהאווירה על הסט הייתה נעימה מאד והבמאי היה מקצועי מאד – ממוקד, יועץ ומכוון היטב את השחקנים בעת הצילומים. מאחר שזו סדרה הפותחת את השידורים של קשת, היו המון ימי צילום, אבל הכל היה מאורגן טוב.
יחד עם יואב משחקים בסדרה חבר'ה צעירים שרק סיימו בית ספר למשחק. יואב נוכח לדעת עד כמה הם רציניים ומחויבים לנושא.
במהלך הצילומים הייתה הקפדה יתרה על הלבוש. מי שמכיר את הנושא מקרוב יודע שלכל זרם ופלג יש קוד לבוש מחמיר – מהגרביים ועד לכובע. בצילומים היה מעין רס"ר לבוש שהיה מקפיד על האותנטיות של המראה – אורך הגרביים, קיפול המכנסיים, אורך הפאות וכו'. חסידי ויזניץ' לדוגמא הולכים עם כובע הפוך כשהפתק מקדימה.
דמיינו לעצמכם, בצילומים במאה שערים בחודש אוגוסט הם היו לבושים בבגדי חסידים! (אסור לצלם במאה שערים אז הייתה מצלמה חבויה באוטו). יואב לא מבין איך הם לובשים את כל השכבות הללו בקיץ. זה בהחלט היה אתגר מבחינתו.
יואב התחבר לאקטואליות של הסדרה ולמורכבות שהיא מציגה. הוא לא יכול לגלות אבל בפרקים הבאים זה אפילו יותר מורכב. אין שחור ולבן אומר יואב אין נכון או לא נכון. יש סיפור המובא מכמה נקודות מבט. יש קשת של בעיות והתלבטויות.
לשאלתי מה הוא הביא לדמות ולסדרה, הוא עונה שהוא הביא את הדאגה האבהית. ההתלבטויות היומיומיות – מחד, החופש שרוצים לתת לילדים לעשות את הבחירות שלהם ומצד שני הרצון לעטוף אותם ולשמור עליהם. הקהילה החסידית מפעילה לחץ גדול על הדמות שיואב מגלם. הם מפטרים אותו מהעבודה ומתנכלים לו. הוא לא מצליח לעמוד בלחץ והוא מגרש את הילד שלו.

טוב, יש מצב שאסטה ממנהגי, וכן אראה את הסדרה הזו…
מה איתכם?

שנה שלמה, כל שבוע
קוראים פרשה באופן קבוע
ומי שלא קרא – לא נורא
יש הזדמנות שוב בשנה הבאה

לפני שיעביר את המקל למנהיג הבא
מזכיר משה לעם באיזו ברית בא
וכי לברית עם אלוהים שותפים כולם
גם מי שלא נמצא היום כאן

ולא רק כל הדורות שותפים
גם כל המגזרים וכל המגדרים
ובכך מדגים כל כך מוקדם
מהי אחריות חברתית בין כולם

״אתם ניצבים היום כולכם״ משה אומר
וזה כולל את האשה, חוטב העצים ואפילו את הגר
שגם אם הם מיעוט, הם חלק מכולם
וגם אם עוד לא נולדו, יש להם חלק בעולם

ומה שצריך לעשות זה לבחור
בין ברכה לקללה, בין חושך לאור
בין חיים למוות, בין טוב לרע
חייבים לבחור ואין ברירה

משה נותן המלצה ברורה
וכל אחד יכול לנחש מה המסקנה
התמורה תהיה – חלקת אדמה
אז עם או בלי שיוך – אומרים תודה!

שבת שלום!