מי היה, מה היה ולמה היה? אנחנו, צעירי גבעת חיים איחוד בגילאי 18-24, יצאנו לטיול בן יומיים למדבר כחלק מפעילות ענף הצעירים בקיבוץ.

מאז שהקבוצה שלנו נכנסה לצעירים לפני קצת יותר משלוש שנים, חלמנו על טיול צעירים כמו ששמענו בסיפורים ובאגדות מתקופות בהם הצעירים היו סוג של הנעורים רק של מבוגרים, כלומר – כולם בשנת שירות / צבא / עבודה / לימודים אך פעילים בסופ״שים, בין אם זה קבלות שבת, זולות בים, טיולים, אירועי שיא או סתם סתלבט על הדשא עם לימון עראק ומחצלת.

הכל התחיל בקרמיקה אצל לביאה, שם אנחנו משתדלים להיפגש בימי ראשון והתחלנו לדבר על איזו זולה בים או טיול לצעירים. לביאה ויהלי שפע, שני האנשים החד-פעמיים האלה המשמשים כראש וועדת צעירים, לקחו את זה צעד קדימה ונפגשו לתכנן את העניין.

הם יצרו את המתווה הכללי והתחילו לחלק אחריות: איתן מצקין על המסלול, מנו בירן אורדובר על הבטחון, אני (גל שוורץ) על הפיכחון, שירה נואמה עם יהלי שפע אחראים כלליים, אורי קריאו על הרפואה ועוד רבים ואחראים שעשו את תפקידם בצורה יוצאת מן הכלל. אחרי שהרעיון עלה לאוויר ועבר לשלבי ביצוע, נקבע תאריך ולמרות התקופה המסובכת הצליחו להגיע לטיול 25 צעירים וצעירות, רובם חיילים בסדיר אשר הקריבו את הסופ״ש שלהם בבית כדי לטייל.

התחלנו את הטיול בשישי בבוקר, אספנו סנדוויץ מהמעדנייה, נישקנו את ההורים, עברנו תדריך מקיף מלביאה ויצאנו לדרך.

תחנה ראשונה בטללים, יובל פולק משכבת "קקטוס" עושה שם מכינה וגנבנו אותו אלינו, כי לפני הכל המחויבות היא לקיבוץ. משם נסענו לנקודת תחילת המסלול בחניון סרפנטינות.

ירדנו מהאוטובוס, חילקנו אוכל בין החבר׳ה לפריסה של הצהריים, שמנו תיקים על הגב ויצאנו לדרך. איתן, אחראי מסלול, לא גילה לכולם שהמסלול מתחיל בעלייה חדה של קילומטר שלא הייתה מביישת נסיגה רגלית של יחידה מובחרת בצבא. אחרי שסיימנו את מעלה דבשון, הלכנו על הציר הירוק עד שהגענו לעין עקב, שם אכלנו ארוחת צהריים (מה שלא נמעך בדרך). האמיצים בינינו קפצו למים ואז חזרנו דרך נחל עקב עד האוטובוסים, לפני ששערי השמורה נסגרו עלינו. מזל שהבנות הצליחו לתפוס טרמפ כמעט כל המקטע האחרון, אחרת היינו צריכים לשלוח משלחת חילוץ:)  משם לאוטובוס ויציאה לחאן חוורים.

בדרך עצרנו במצפה לראות את השקיעה ולבנות רוג׳ומים כמו שליאור ארזי ז"ל היה נוהג לעשות, עשינו כמה תמונות והמשכנו לחאן.

איך שירדנו לחאן התחלנו כמו נמלים שבונות קן. כל אחד יודע מה העבודה שלו ואיפה כל דבר צריך לעמוד, תוך 20 דקות היו לנו שולחן אוכל מהודר מתחת לגרילנדה, מטבח חוץ מסודר, פינת מדורה וכמובן מאהל עם מזרונים מוכנים לקרבות היאבקות של הבנים שבדרך כלל מתרחשים בלילה.

לאחר סידור המחנה ישבנו קצת סביב המדורה עם בירה ראשונה לערב, שרנו שירים בליווי גיטרה והבנות הרציניות פתחו מעגל מסאז׳ים ושנ״צ אחרי המסלול המתיש.

התחלנו להכין את המנגל, הצ׳יפס והסלטים כשכל אחד השתבץ למחלקה הקרובה לליבו. באמצע הבישולים (מה הסיכויים?!?) החל לרדת עלינו גשם.

עכשיו, גשם יש גם בגבעת חיים, לא צריך לנסוע ללב המדבר בשבילו אבל בכל אופן הוא הצטרף אלינו, אז התחלנו להכניס את כל הדברים למחסה כשגיבורי המנגל המשיכו בעבודתם למרות הכל.

מאוחר יותר התחלנו לאכול. עשינו קידוש ושם הייתה תחושה אמיתית של טיול נעורים בגרסה הבוגרת. לאחר מכן התחלנו משחק צ׳ייסר (כמו השעשועון בטלוויזיה) בנושא קיבוץ שהכינו שירה נואמה וספיר בן חיים, שם בחנו את הידע ההיסטורי שלנו על הקיבוץ בתחרות נחמדה בין הקבוצות. לאחר מכן המשכנו לנגן סביב המדורה והלכנו לישון, התעוררנו בבוקר סביב שמונה וחצי אחרי שקבענו שבשבע וחצי אנחנו כבר ערים ומתחילים לבשל (אופייני מאוד, בכל זאת חיילים).

בכוחות חזקים מאוד ומנטליות רצינית התחלנו להכין שקשוקה בפיקוד הבנות ונהנינו מארוחת בוקר מדהימה. לאחר מכן התחלנו בקיפולים וקפצנו בדרך הביתה למדרשת בן גוריון לבקר בקבר של דוד ופולה. חשבנו קצת מה היה קורה אם כיום בן גוריון היה ראש הממשלה ואיך הדברים היו נראים אחרת.

ולאחר מכן שמענו קצת סיפורים על חטופים שהכינו לנו שאול זיידמן ועומר פרי, כי המינימום שיכולנו לעשות כשאנחנו ככה יוצאים לבלות, זה לזכור שיש עוד 100 אחיות ואחים שלנו שעדיין שם! נסענו הביתה והגענו לקיבוץ ישירות לזרועות החמות של לביאה.

לסיכום: בוודאות יהיו עוד טיולים כמו זה. הייתה באמת חוויה מדהימה וקצת מנוחה לראש מהעיסוקים של היומיום, בין אם זה חבר׳ה לוחמים שנמצאים כבר שנה בחזית בכל גזרה אפשרית או חיילים שעובדים במעטפת וגם חבר׳ה אזרחים שתורמים ועובדים קשה בחלק שלהם שזה לא פחות חשוב. אני רוצה גם להזכיר את ניקו, חבר שלנו שהוא באמת אחד האנשים הכי מצחיקים וטובים שיש וכמה הוא תמיד מרים את האווירה וכמה היה עושה את הטיול עוד יותר מוצלח. אנחנו שולחים לו כוחות ואהבה ומחכים לטיול הבא ששם הוא יהיה איתנו.

אני רוצה להגיד תודה לכל מי שנתן יד ועזר לאירוע הזה לקרות ומי שפספס את רשימת התודות המלאה, אפשר לראות בפייסבוק של הקיבוץ ואנחנו מאחלים חג חנוכה שמח לכל בית גבעת חיים איחוד.

רפובליקת רואנדה היא מדינה במרכז אפריקה ללא מוצא לים הנקראת גם "ארץ אלף הגבעות", מה שמתברר כאתגר גאוגרפי קיצוני במיוחד למי שרוצה לטייל בה באופניים. 

נחשפתי לרואנדה לפני שנים אחדות כאשר הוצע לי לערוך שם טיול אופניים, אלא שזה קרה בתקופת הקורונה והטיול נדחה פעמיים.

לאחר ששמעתי את עינת במפגש הפנסיונרים על עבודתה שם במסגרת עזרה בבתי-הספר והתרשמותה מרואנדה בכלל לאחר חודשים של שהייה במקום, גבר בי הרצון לבקר במדינה זו. לאחרונה שוב נעשה נסיון להוציא לשם משלחת והייתי בין הראשונים להירשם למרות המצב הקשה בישראל ואכן, מספר המשתתפים הצטמצם עד כדי כך שנשארנו שלושה רוכבים ותרצה, שהתלוותה אלינו ונסעה ברכב הליווי.

לפני כ-30 שנים התרחש ברואנדה רצח עם נוראי הנקרא גם רצח העם הטוטסי: במהלך שלושה חודשים נרצחו מאות אלפי נשים, ילדים וגברים משבט הטוטסי בידי מיליציות ההוטו החמושות. לאחר הרציחות, במהלכן נטבחו בעיקר גברים רבים, נותרו הנשים והיתומים ללא פרנסה ועם קושי רב לשרוד.

מתוך המצב הנורא צמחה מנהיגות נשית שהובילה לשינוי קיצוני ביחס לנשים ולמיקומן בחברה, בכלכלה ובחינוך. הן הצליחו לאחד את העם. ניתן לכתוב על כך הרבה, אבל בחרתי להדגיש את המהפך הגדול, במסגרתו יש לנשים כיום ייצוג שווה לגברים בפרלמנט ובקבלת החלטות חשובות בכל הנושאים.

היום חיים בני השבטים ההוטו והטוטסי שטבחו זה בזה והצליחו לגשר ולסלוח אלה לאלה בשלום בכפרים. יש גם נישואין בין שבטיים, כך סיפר לנו אחד המלווים בטיול על מה שקרה במשפחתו. מי ייתן ומנהיגינו ילמדו כיצד להשכין שלום בתוך עמנו לפני שנגיע למלחמה בתוכנו ובינינו לעם הפלסטינאי השכן.          

רואנדה היא מדינת עולם שלישי הזקוקה למשאבים רבים כדי לצעוד קדימה. חסרים בה כבישים, חשמל, מים זורמים בכפרים וחינוך סביר וזה משפיע כמובן על כל היבטי אורח החיים במדינה ועל כך בהמשך.

כאמור, נסענו לרואנדה כדי לחוות ולראות את הנופים היפים בחלק קטן מהמדינה, את האנשים הפשוטים והכל מגובה האוכף של האופניים וקצת בהליכה רגלית בין יערות הגשם במדינה.

כפי שציינתי, רואנדה נקראת גם "ארץ אלף הגבעות". דמיינתי כי נרכב בסטייל דמוי רמות מנשה אבל מיד עם תחילת הרכיבה, הבנו שגבעות אין פה אלא הרים גבוהים, שיפועים חזקים, דרכים מרובות אבנים ותעלות השקיה ומהמורות הגורמות לרוכב לשאול עצמו –  למה בעצם בחרתי לטייל בדרך זו? התשובות שהגיעו בהמשך: כי יפה כאן! ומעניין כאן! ומופלא כאן! וזו דרך מיוחדת לחוות מקומות שרק כך יכולנו להגיע אליהם.

רכבנו בהרים בין הכפרים הקטנים אליהם לא הגיעו הפיתוח והקדמה. נראה כאילו חזרנו לתקופה קדומה בה נעשות כל העבודות בידיים והכלים המתקדמים ביותר הם המעדר והמצ'טה.

המים מובלים מהמעיין או הנחל בידי גברים, נשים וטף. אם עד היום לא הבנתי למה יש לנו ראש, כאן קיבלתי את התשובה: להוביל עליו משא – אם זה מים, אשכול בננות או שק עם סחורה לשוק וממנו. 

לאורך הדרכים פגשנו מצעד בלתי נגמר של מאות אנשים וילדים הצועדים לעבודה, לשוק, לבית-הספר או לבילוי. חלקם נשאו על ראשיהם את מה שהם לוקחים עימם וחלקם מובילים סחורה על אופנים המשמשים ככלי הובלה חיוני מאוד. הם מעמיסים שקים, ארגזים ומה לא במשקל עצום ולעיתים נדרשים שניים או שלושה גברים לדחוף את האופניים ואנו עמדנו נפעמים מיכולות התעבורה שלהם. בעוד אנו רכבנו על אופניים עם משככי זעזועים, מערכת הילוכים משוכללת ומנוע עזר, הם תמרנו עם אופניים פשוטים בצורה מעוררת פליאה.

אזור הכפרים בו טיילנו ספוג בריח העשן העולה מהמדורות המשמשות לבישול, בתים קטנים הנמצאים בין מטעי הבננות או חלקות החקלאות הקטנות ובינם עשרות ילדים נוהרים לראות את הפלא הלבן: רוכבי אופניים! הילדים יודעים להגיד רק שתי מילים באנגלית: give money (תן כסף). האם הם מבינים את המשמעות? אני לא בטוח. 

התגוררנו במלונות ברמה גבוהה, כשהפער העצום בין המלונות הללו לבין הכפר הסמוך כאשר המרחק הוא מספר דקות הליכה או רכיבה הוא כה גדול – פער של אלפי שנים, כך חשתי ביציאה לכל אחת מהרכיבות שלנו.

הנשים לצדי הכבישים לבושות לעיתים בשמלות צבעוניות, כאילו הן הולכות להופעה או מסעדה. ראינו גם נשים המסתתות אבנים לסלילת דרך או כביש או מנקות את שולי הדרך באמצעות מטאטא ידני קצר העשוי מזרדי ענפים. אגב, נקיון שולי הדרכים הוא בבואה לנקיון המוחלט שיש במדינה זו. ממש שוויצריה – פעם בחודש האנשים עוצרים מפעילותם ועוסקים בניקוי המדינה, הלוואי עלינו. 

חלקים גדולים באזור בו טיילנו מכוסים בשיחי תה וקפה המשווקים גם אל מחוץ למדינה. חשוב לי לציין שגם כאן כל העבודות נעשות בידיים ולעיתים קשור הילד על גב הנשים העובדות, ממש כמו פעם. 

הטיול שלנו היה באזור הצפון-מערבי של המדינה סביב אגם קיוו הגדול, שהוא מהגדולים שבאגמי אפריקה ומהעמוקים באגמי המים המתוקים בעולם. רכבנו במשך שישה ימים בסביבתו, בין הנופים הקסומים וחזינו בלהקות הקופים הזהובים ובשימפנזים. עם יד על הלב – נהניתי מהם אבל לא הייתי נוסע לשם רק בגללם. סיימנו את הטיול ביומיים של טיול רגלי ביערות הגשם המדהימים ואכן זה יופי שקשה לי לתאר ולכן לא אנסה.

חשוב לי לציין שכל מה שכתבתי כאן הוא מההתרשמות שלי מטיול קצר באזור מצומצם ולא משהייה ממושכת או מחקר מקיף על רואנדה.  

לסיכום: זה היה מסע נפלא. בזכות הנסיעה על אופניים ראינו את הנופים והאנשים שתיארתי בדרך שונה מן המטייל הרגיל. כאשר נוסעים ברכב יש ניתוק מן הנוף והאנשים החיים בו וכאשר הולכים ברגל, אי-אפשר לכסות שטח גדול כמו ברכיבה על אופניים המאפשרת להינות משני העולמות. מומלץ מאד למי שיכול.    

כמי שחיה בעמק היפה שלנו, כבר למעלה מ-50 שנים, אני יוצאת מדי בוקר להליכה. היו תקופות שצעדנו בשניים וכבר מספר שנים אני צועדת בגפי, צועדת ומצלמת. נופי העמק משכרים. אושר גדול לצאת מוקדם בבוקר לחזות בשמש העולה, להאזין למקהלת הציפורים ולחלוף על פני שדות המשנים פניהם בכל עת: כותנה, אבטיחים, חיטה, תירס, כל עונה ויבולה, פריחותיה, ריחה ויופיה. גם העננים משנים את צבעם וצורתם בהתאם לעונות השנה ובעונות המעבר, חולפות באזורנו להקות שקנאים וקורמורנים, המוסיפות נופך לנוף ומרחיבות את הלב.

בתקופת הקורונה היווה הטבע ממש מפלט והיה סמל לשפיות והנה עכשיו נחת עלינו אירוע נורא, שלא ידענו כמותו. מדרום נפתחה הרעה, בעקבותיה גועשות כל החזיתות ושוב הטבע עומד מולנו איתן ויציב ומעניק כח נפשי להתמודד עם הזוועות.

ב-7 באוקטובר, בסביבות שש בבוקר, יצאתי כהרגלי להליכה והפעם לכיוון האגמון. השבילים היו שוממים למדי מאדם ומעלי חג מצנח רחיפה שליווה אותי חלק גדול מהדרך. צילמתי אותו והתבדחתי עם עצמי שאולי גם הוא צילם אותי. הכל נראה כל כך פסטורלי.

כשחזרתי הביתה, הגיעה הודעת ווטסאפ מהקיבוץ, שכל המקלטים נפתחו. הדלקתי מיד את הטלוויזיה וחשכו עיניי. המעבר מהשקט והרוגע של שבילי העמק לזוועות שנצפו מהמרקע, היה בלתי נתפס וקשה לעיכול. מצנחי הרחיפה אשר שעטו מעזה לתוך העוטף החזירו אותי, באופן לא רציונלי, לאותם רגעים בהם היה לי קשר עין עם מצנח הרחיפה שליווה אותי בדרכי והפחד החל לקנן. מאותו יום, במשך כמה חודשים, לא העזתי הרחק נדוד והסתפקתי בהליכות בטווח הקצר.

חלף זמן וגעגועיי לאגמון ולדרך המובילה אליו הלכו וגברו, אבל הפחד לצאת לבדי לכיוונו השאיר אותי שוב ושוב בגבולות המוכרים והבטוחים.

בוקר אחד קמתי חדורת מטרה: במקום הליכה, אצא לדרך רכובה על אופניי (אולי פחות מפחיד) והרהרתי מי ישבוק קודם, האופניים או אני? בדרך כלל הם משמשים אותי רק בתוך הקיבוץ כי הם ישנים, חלודים והפעמון לא עובד. הדרך בה רציתי לרכוב אינה סלולה ואולי תגרום לפנצ'ר? אומנם כילדה תיקנתי פנצ'ר בעצמי, אבל חלפו כמה שנים והעיקר, איך אצליח לצלם בעודי רכובה? בכל פעם אעצור וארד?  בקיצור, גנזתי את הרעיון וברוב אומץ יצאתי להליכה.

בילדותי בקרית חיים היו האופניים הסמל המסחרי שלנו. כולם רכבו מגיל צעיר מאוד והאופניים היו צריכים להיות תקניים ומאובזרים בפעמון, מחזיר אור, פנס ולא תאמינו גם לוחית רישוי של העיריה. לא חבשנו קסדה כי זה לא נדרש בתקנון, אבל מי שנתפס בידי פקח ללא אחד האביזרים שהזכרתי, עלול היה לקבל קנס. רכבנו למרחקים ארוכים: לים, מסלול שארך חצי שעה לכל כיוון, ולמרחק גדול יותר, לקטוף נרקיסים וכלניות (לפני שנכנס החוק להגנת הטבע) וכשהבנים רצו להשוויץ, הם הרכיבו את הבנות על הרמה (הצינור העליון של האופניים) זה היה בניגוד לחוק אבל הרושם שרצו לעשות על הבנות, ניצח.

זכרונות הילדות המתוקים ליוו אותי בדרכי, הרגיעו והאטו את הדופק. רוח קלילה נשבה והניעה את השיבולים בצדי הדרך והמוני קוצי ברקן, שפרחו בסגול, יצרו מעין מסגרת לשדות השיבולים.

הגעתי לגשר שמעל נחל אלכסנדר, הקרוי היום "גשר עץ האהבה" שתמיד מזמין עצירה. נחמד לעמוד על הגשר ולהביט במי הנחל ומדי פעם רואים בהם יצורים היוצרים מערבולות. מספרים שזקני עמק חפר תינו אהבים בצלו של האקליפטוס הסמוך לנחל ומכאן השם: "גשר עץ האהבה".

על הגשר נמתחה רשת ועליה תלויים מנעולים, שהם חיקוי לכמה מקומות בעולם בהם נתלים מנעולי אהבה על גשרים ומסמלים את הקשר ההדוק בין בני זוג. אצלנו בעמק המטרה קצת הוחמצה והמנעולים שנתלו מסמלים את גמר כיתה י"ב של אחד היישובים, לכשעצמו בהחלט אירוע ראוי לציון.

בעוד אני תופסת שלווה ומתבוננת במי הנחל העכורים מאוד, הפר את השקט רעש מוכר ושוב חג מעל ראשי "ידידי" עם מצנח הרחיפה. נפנפתי לו לשלום הפעם במלוא הבטחון. איכשהו הרציונל חזר ואפשר לי להבין שהוא לא מהווה סכנה.

בסמוך לגשר כמה שולחנות פיקניק וליד אחד מהם עצרה חבורת רוכבי אופניים שנראו ממש מקצוענים. גם האופניים וגם הלבוש של הרוכבים, העידו על מקצוענות ובטרם חנו הם חלפו על פניי עם חיוך רחב ואני מיד חשבתי, איזה מזל שלא פגשו את האופניים החלודים שלי. הפעם, הגשר היה התחנה האחרונה, לא המשכתי לאגמון ושבתי על עקבותיי.

בתום מסעי, בירכתי על ההחלטה להשאיר את האופניים בבית. כבודם במקומם מונח ואולי הם ימשיכו לשרת אותי בתחומי הקיבוץ. במחשבה שניה, נראה לי שהגיע הזמן לתרום אותם למוזיאון אופניים, תם זמנם ואני אמשיך לצעוד מדי בוקר ולברך על הזכות שנפלה בחלקי לגור באזור מלא קסם המשרה רוגע ושלווה, שכל כך נחוצים לנו במיוחד בתקופה האחרונה.

בשעת לילה מאוחרת נחתנו בטביליסי, בירת גאורגיה הרגועה והיפהפייה הבנויה ומתפתלת לאורכו של נהר רחב. בשעה זו של הלילה, נשקף מראה מרהיב לרגלי המצוקים. המדריך ונהגו הותירו אותנו במלון הבוטיק הביתי, האתני, המזמין והאסתטי השייך לאביו של נועם נחום משכונה א'.

התעוררנו לבוקר מרנין בעיר רגועה ומזמינה, הבנויה בארכיטקטורה משולבת יסודות גיאורגיים אתניים, שכונה גרמנית ולא מעט שאריות ארכיטקטורה יובשנית ומשעממת שהותירו כאן הרוסים, הנתפסים כאן כארורים ושנואים על יושבי הארץ הזו.

מאידך, למי שבא מארץ המדממת ממלחמות דת ולאום, קשה שלא להתרשם מהסובלנות הדתית הבוקעת מכל עבר (למעט כלפי הרוסים) למשל  "קיפול" מסורות פגאניות לצד הנצרות האורתודוקסית הגיאורגית.

זו ארץ ללא אנטישמיות, עם הערצה וכבוד לעם היושב בציון, המהווה מודל לחיקוי בכל מה שניתן ללמוד מאיתנו. כמו-כן, לאחר שנים של בדיחות גרוזינית בישראל, אפשר להכות-על-חטא ולראות כאן לא מעט דברים שהיינו יכולים ללמוד מהעם הזה החל מסובלנות דתית ואזרחית, כיבוד החוק, תרבות מסורתית מגוונת ומתקדמת, הימנעות מאלימות ועוד.

התצפיות מסיניה ותרבות היין מאיזור טלאבי (נשמע כמו תל-אביב) פתחו לנו צוהר לנוף מדהים של עמקי כרמים ענקיים, הרי הקווקז וחשיפה לתרבות יין מפותחת ויחודית למחוזות המזרחיים האלה, לא רחוק מהגבול עם אזרבייג'ן. מסתבר כי גאורגיה היא מעצמת יין באירופה, כשהיין מיוצר בשיטת השונות מהמקובל באירופה וטעמו מומלץ בהחלט.

אנחנו יכולים להעיד על כך לאחר מספר טעימות-יין אצל ייננים פרטיים עם סיפורים אישיים מרתקים. אחד מהם היה פיזיקאי ומדען שעשה הסבה ליצור יין ביקב פרטי הצמוד לביתו והטעימות בליווי גבינות ומטבלים תוצרת בית, העלו טעמים מעולם אחר.
הרי הקווקז שכיפותיהם עדיין מכוסות שלג, הנמצא גם בערוצים העמוקים החורצים רמה גבוהה זו – מספקים מי-שתיה נקיים לטביליסי ומחוזות אחרים, ללא בעיות אספקה ואיכות מים. נחלים רבים זורמים מהרים נישאים וירוקים אלה, לכל אורך רמת הרי הקווקז.

המאגר ממנו מועברים מי השתייה הללו לבירה ולמחוזות רבים, מרשים ביופיו ובגודלו ומזכיר במראהו את איזור הפיורדים בנורבגיה, מוקף הרים ירוקים ותלולים ובשוליו כנסיות ומנזרים, כפרים ציוריים ושמורת טבע.
לאחר נסיעה ארוכה לאורכו של הנהר, הגענו לעיירה הנופש בורג'ומי ובה שני פארקים מקסימים הנמצאים לאורכו של הנהר השוצף העובר לכל אורכה. כאן התארחו כל המי-ומי בתקופות הצארים וגם בימי השלטון הסובייטי בגאורגיה ואין פלא שכך היה, כשאתם חוזים בפליאה בטבע המיוער הזה. כיום נהנה מכך הציבור הרחב ותיירים רבים מאירופה ומישראל.

הכלכלה הגאורגית נשענת על תיירות, יין, מנגן, מוצרי מזון וכמעט שאין תעשיה או היי-טק. העוני גדול מאצלנו (31% מתחת לקו-העוני לעומת 19% אצלנו) אבל יוקר המחיה נמוך בהרבה מישראל.

השכר והתוצר-הגולמי לנפש נמוכים מאוד (פחות מ-10% מהתל"ג לנפש בישראל) ובהתאם גם השכר נמוך: מורים ופקידי בנק משתכרים כ-400 דולרים בחודש והביטוח לאומי, שהוא מקור ההכנסה היחיד לפנסיונרים רבים, עומד על פחות מ-100 דולרים לחודש. קשה שלא לתהות איך אנשים מצליחים להתקיים כך.

לצד הכבישים הצרים, רובם המוחלט רק דו-מסלוליים, ניתן לראות אוכלוסייה כפרית (56% מהמועסקים כאן הם חקלאים בהשוואה לכ-2% בישראל) שרובה מתגוררת בבתים פשוטים, אפילו עלובים ומתפרנסת בנוסף לחקלאות ממלאכות-יד, יצור יין וחיה בדוחק, אך לא מתמרדת כנגד השלטון המרכזי המתלבט בין רפיסות מול רוסיה לבין מורשת של עמידה איתנה מולה בחזיתות אחרות.

כנהוג במדינות רבות במזרח הקרוב, נהיגה בגאורגיה נשענת על חוקים שהם בגדר המלצות בלבד. עקיפה על פס לבן היא כמעט נורמה ולעיתים קשה שלא לתמוה איך לא ראינו ולו תאונת דרכים אחת בכל עשרת הימים כאן.

זכינו למדריך השולט בהיסטוריה עולמית, אבל באופן מיוחד בהיסטוריה של גאורגיה. הוא שידר היכרות טובה עם ההיסטוריה הישראלית והערכה עצומה להישגי המדע, ההיי-טק והצבא של ישראל. לצד אוצר לא-בלום של ידע הוא החזיק גם לא מעט דעות קדומות ולא רק בקשר לרוסים, איתם יש לגאורגיה חשבון ארוך ועקוב-מדם.

אם לסכם בכמה מילים: אפשר לציין בבטחון כי גאורגיה היא ארץ מדהימה ביופייה הטבעי, במיוחד באיזור הרי הקווקז, אך גם במערב. ההיסטוריה, הארכיטקטורה והתרבות מרשימות והעם מכניס-אורחים ונותן הרבה כבוד ואהבה לישראל.

אם נולדתם וגדלתם פה בחצי השני של המאה שעברה, סביר ביותר שהשתתפתם באחד או יותר מטיולי חברת הילדים בהפקתו, הדרכתו ובעיקר ברוחו של דני הרמן.

למי שלא נולד פה, להלן מאפיינים עיקריים של אותם טיולים: הליכה על הקצה (של מצוקים, של עצבי ההורים, של סיבולת המשתתפים) הגעה למקומות ואתרים אליהם לא תגיעו בשום קונסטלציה אחרת ובעיקר חוויות שאין בשום מקום אחר, כמו ביקור באתרי נפילת קטיושות (תוך כדי שהן נופלות) ביום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה או טיפוס על מצוקי ההר הגבוה בסיני, גם אחרי שהשמש הלכה לישון ולא רואים ממטר.

לקראת סוף אותה מאה הוא התקדם בסולם הדרגות הצבאי ובאמצע הניינטיז השתחרר אל"ם (מיל') הרמן משירותו הצבאי.

"פגשתי את מנחם מרכוס ובעצתו ההתחלתי קורס של מורי דרך ובשנת 1995, הקמתי את 'משוטטי הרמן', זו הייתה הגשמה של חלום", הוא משחזר. "היה צפי כי לקראת שנת 2000 יגיעו לישראל תיירים רבים לכבוד המילניום וזה היה הכיוון".

אבל בקיבוץ, פחות התלהבו. "הקיבוץ עדיין לא הגיע להפרטה ואמר לי מי שאמר שגח"א זה לא מקום לתיירות ושכדאי שאירגע וארד מהסיפור".

נו, מצאתם לכם – גם כותב שורות אלו התנסה לאורך ההיסטוריה בסיטואציה של לנסות להוריד את דני הרמן מהחלטה שלו. זה אף פעם לא עבד.

את "משוטטי הרמן" הוא הקים במטרה ליצור מסגרת של פעילויות בטבע, הדרכת טיולים וחוויות אקסטרים. "למשל, אחת הפעילויות הראשונות הייתה שלושה ימים בצפון לאנשי חברת 'מקדונלדס'. הגענו בג'יפים לבריכת קצינים בגולן, עשינו שם פריסה רצינית, יצאנו לסנפלינג בנחל דלתון, טרקטורונים בנחל דישון והיה נהדר".

במקביל, הוא נכנס לשטח טיולי בתי-ספר. "אז כבר נכנס לעבוד איתי בחור נוסף והיינו חריגים בתחום הזה, הוצאנו טיולים נודדים בצורה בטיחותית ואיכותית והחבר'ה היו מרוצים מאוד".

לאחר ההפרטה בקיבוץ, הוא עבר להפעיל את העסק בצורה עצמאית לחלוטין ואז הגיעה הקורונה. "עוד לפני המגיפה כבר הייתה ירידה בתנועת התיירים, אבל בקורונה הכל נעצר", הוא מספר. "התחלתי ללכת לכיוון של פנסיונרים והוצאתי גם טיולים כאלה כאן בקיבוץ".

לאחרונה, כפי שחלקכם בטח ראה או שמע, הוא צימצם את הפעילות למינימום, אבל כפי שכבר כתב פעם יעקב גלעד – "לכל סיום יש התחלה חדשה", גם אצל דני זה ככה.

"בת זוגי, עינת גורה, ניהלה במשך תשע שנים את ביה"ס מקיף נהלל ואז יצאה לפנסיה. היא נסעה לטיול ברואנדה ואז החליטה להתנדב שם. מאז ספטמבר היא מתנדבת בבית-ספר בו לומדים ילדים מגיל הגן ועד 24".

דני מספר כי מדובר באזור עני בדרום רואנדה, אבל מי שנכנס לעניינים שם הוא עודד שעשוע, איש עסקים ישראלי המקדיש מהונו וזמנו לתושבי האזור. "בסיועו, יש כעת 1,500 ילדים המקבלים ארוחה חמה כל יום וחשוב לא פחות – מים ראויים לשתייה, שזו בעייה רצינית עדיין ברואנדה והוא גם פתח מרפאה בתוך בית-הספר. הוא מממן גם את משכורות המורים".

עינת החליטה להישאר שם לפרק זמן של שנה והחלה לעבוד עם צוותי ההוראה, גם המקומיים וגם המתנדבים הישראלים. "מכיוון שעינת שם, הייתי אצלה כבר פעמיים, כל פעם לתקופה של חודש וחצי", אומר דני. "זה מקום מקסים לטייל בו. עשיתי טיולים של חמישה ימים, גם ספארי וגם טיולי נוף".

הוא מזכיר את העבר הקרוב של המדינה האפריקאית. "זו מדינה מרתקת שעברה שואה בשנת 1994, כאשר מעל מיליון מבוגרים מבני הטוטסי, נרצחו בידי בני ההוטו. כיום יש במדינה הזו כמיליון ילדים יתומים וזו המדינה שנחשבת לענייה ביותר באפריקה".

אלא שהאנרגיה ברואנדה מופנה כעת כולה אל העתיד. "פול קגאמה, שליט המדינה, מרוכז כולו בטובת עמו וארצו וכיום יש ברואנדה קצב צמיחה של 6-8 אחוזים בשנה. יש עדיין, כאמור, קשיים רבים אבל אזרחי המדינה מעוניינים להביא את ארצם למקום טוב ומודרני יותר – לפני כעשור היה מעבר לשפה האנגלית ואלפי בתי-ספר נבנו על-מנת להשקיע בחינוך. יום בחודש, כל אזרחי המדינה, מהשליט ועד אחרון הילדים, יוצאים לנקות את המרחב הציבורי".

אז לשם הוא רוצה להעביר את הטיולים שלו.

"אני שואף להוציא לשם מטיילים", מספר הרמן. "זו מדינה ובה אגמים רבים ומוצא הנילוס נמצא שם, יש שמורות טבע רבות ובהן חיות מגוונות, ציפורים רבות והתושבים מקפידים מאוד על שמירת הטבע ועל החוק. יש ברואנדה שילוב מרתק של אדם עם הטבע, גם ובעיקר בתחום החקלאות בכל מילימטר אפשרי. הם מגדלים קפה, תה, אורז, מנגו, אננס וגידולים נוספים".

דני מספר כי מדובר במדינה בטוחה ובעת שהותו שם, לא נתקל בגילויי אלימות. "האזרחים מרוכזים בדאגה למדינה ואכפת להם מאוד ממנה. יש צמאון לצמוח ולהתקדם. מצד שני – יש עדיין אתגרים. קשה למצוא שם יוזמה או תרבות ארגונית המציבה יעדים. הם רואים שלושה מודלים לחיקוי: ישראל, שוויץ וסינגפור. ישראל מסייעת שם במספר תחומים ואני מאמין שתיירות של ישראלים לשם תתקבל בברכה".

בכל פעם שאני נוחת בפולין, אני שולח בקבוצת הווטסאפ של משפחתי הגרעינית (לא צ'רבנקה) "הגעתי בשלום, ד"ש מהמולדת הישנה". ב-15 השנים האחרונות אני טס כדרך קבע לפולין ומדריך שם משלחות שיוצאות למסע בעקבות העם היהודי והשואה. הדרכתי כבר מעל 50 קבוצות שונות, רובן קבוצות נוער וחלקן, בעיקר בשנתיים האחרונות, קבוצות של מבוגרים.

לפני שנה בדיוק, חבריי ואני היינו בעיצומן של ההכנות לקראת חידוש המסעות לפולין לאחר סיומה של מגפת הקורונה. התחלתי הכנות עם קבוצות רבות, ערבי חשיפה להורים, התנהלות מול סוכני נסיעות ואז, בבת אחת, הכל השתתק וכבה.

בהתחלה לא הייתה ברורה הסיבה אך ככל שנקפו הימים, הבנו שיש משבר דיפלומטי של ישראל מול פולין וכרגע לא נראה פתרון באופק. היינו המומים מהמצב, מכיוון שמדובר בפרנסה של מאות אנשים שירדה לטמיון.

המשבר נסב סביב שני נושאים מרכזיים: הראשון הוא שאלת הנראטיב ההיסטורי (הערת מערכת: סוגייה זו הוצפה במלוא עוזה עם השתלטות התאומים לך וירוסלב קצ'ינסקי על פולין בתחילת המאה ה-21). כבר מספר שנים שבפולין מאוד לא מרוצים מהיחס שהם מקבלים מהעולם המערבי בכלל ומישראל בפרט, בשאלת המעורבות של פולין והפולנים בהשמדת העם היהודי בתקופת השואה. טענתם העיקרית היא שהם לא חוללו את ההשמדה שבוצעה רק בידי הגרמנים וכי לרוע מזלה של פולין, ההשמדה התבצעה על אדמתה ולכן האשמה דבקה גם בה.

הטענה הזו נכונה – אבל עם כוכבית מנצנצת. מי שהגה, תכנן וביצע את הרצח הנפשע הם הנאצים, אבל הם לא עשו זאת לבדם.

בתחילת שנות התשעים פירסם חוקר פולני בשם יאן גרוס (אביו היה יהודי) את הספר "שכנים" שזעזע את החברה הפולנית. הספר עוסק בכך שיהודים חיו בחיי שכנות עם אחיהם הפולנים למעלה מ-800 שנים בשותפות, יחסים עסקיים וקשרי משפחה וכי למעשה, יהודים רבים ראו בפולין את ביתם הראשון.

עם פלישתה של גרמניה לפולין בספטמבר 1939, החל מבצע רצח של האינטליגנציה הפולנית (הערת מערכת – מבצע זה יצא לפועל בשיתוף פעולה נלהב של ברית המועצות, כפי שהומחש בטבח יער קאטין) ולמעשה נותר עם פולני דתי יותר ומשכיל פחות והרבה פחות מודרני.

יאן גרוס מספר בספרו סיפור מזעזע על הכפר ידוובנה, במסגרתו לוקחים תושבי הכפר הפולני את שכניהם היהודים, מכניסים אותם לתוך אסם ומעלים אותם באש.

הסיפור מזעזע את פולין המודרנית ורבים מכחישים אותו. גרוס מפרסם עדויות ומוכיח שמה שכתב נכון, אך עקב כך הוא  מגורש מפולין ולא יכול לחזור אליה. חוקרים נוספים שמצטרפים לחקר תפקידם של הפולנים בתקופה זו, מגיעים למספר דרמטי הטוען כי חצי מיליון יהודים נרצחו בשואה בידי פולנים באופן ישיר. את הסיפור הזה מנסה פולין להכחיש ולהשתיק עד היום.

הנושא השני בו עסק המשבר, היה שאלת האבטחה. פולין טענה בפני נציגי משרד החוץ ומשרד הבטחון שאין סיבה שבני נוער ישראלים יסתובבו על אדמת אירופה עם אבטחה חמושה.

היו מקרים רבים בהם התעמתו מאבטחים ישראליים עם פולנים ללא צורך, התנהגו באדנות כלפי פולנים ברחובות ערי פולין ויצרו חיכוך שהיה מאוד לא נוח לממשל הפולני. כך הותנתה חזרת המסעות בתנאי ששוטרים פולנים יאבטחו את המשלחות ולא השב"כ.

הקש ששבר את גב הגמל היה נאום שנשא יאיר לפיד, אז שר החוץ, לפני כשנתיים שהעליב את הפולנים (שלא נעלבו בשקט בחושך). הרקע היה חוק פולני הקובע כי בשל התיישנות, יהודים לא יכולים לבקש רכוש ונדל"ן שהיה שייך למשפחתם לפני השואה. לפיד אמר מילים קשות נגד הפולנים והם החליטו להפסיק את המסעות לאלתר.

בינתיים החיים המשיכו. מסעות של מבוגרים יצאו אבל בתי-ספר ומוסדות רשמיים לא יצאו, אבל אז ממשלה התחלפה, לפיד כבר לא רלוונטי והפולנים היו מוכנים לשוב למו"מ עם ממשלת נתניהו. לאחר מו"מ ארוך הגיעו להבנות, כי מה שהשמאל-מרכז לא מצליח לעשות כי יאשימו אותו בהתקפלות ובחולשה, הימין תמיד יכול לעשות ביתר קלות.

שר החוץ, כנציג מדינת ישראל, הסכים לטענה שפולין לא אשמה בהשמדת העם היהודי בשואה (נכון אך חלקי) הוא הסכים שמי שהקים את מחנות ההשמדה על פני האדמה הפולנית הם הגרמנים ולא הפולנים ולכן אי אפשר לטעון שאלו מחנות פולנים (צודק).

בנוסף, הפולנים הצליחו להכניס לרשימת האתרים אליהם הם מבקשים שהמשלחות תגענה, שלושה אתרים המספרים סיפור גבורה פולני בו מעורבים פולנים שהיו אנטישמיים ושיתפו פעולה עם הנאצים. במובן זה, ההסכם החדש הוא שערורייה ומהווה חלק מתהליך השתקה והעלמה של האחריות הפולנית כלפי רצח יהודים בשואה.

מצד שני, האתרים שנכנסו לתוך ההסכם הם בחירה. חוברה רשימה של 30 אתרים שלרובם המוחלט אנו מגיעים בכל מקרה ובתוך הרשימה יש שלושה אתרים שהם בעייתיים.

אף משלחת ישראלית לא חייבת ללכת לאחד משלושתם ואני גם לא רואה איך מדריך ישראלי יספר אותם כאילו הם אמת לאמיתה, מבלי להעמיד בשאלה את האחריות הפולנית לרצח יהודים בשואה. הפולנים גם ביקשו להשתדל לקיים מפגשים בין תלמידים ישראלים לפולנים.

שבח וייס ז"ל, שהיה יו"ר הכנסת, אמר פעם שבפולין היו שני אסמים. באסם אחד שרפו ובאסם אחר הצילו. הכי הרבה חסידי אומות עולם יש מפולין. התקופה הייתה חשוכה ומורכבת וראוי שנאוורר אותה באור השמש. חשוב שנזכור שגם הפולנים היו תחת כיבוש והיו קורבנות של השלטון הגרמני ונכון שהיו משתפי פעולה אבל היו גם מצילים.

בשורה התחתונה: ברמה ההצהרתית מדובר בהסכם המחזיר את המסעות אבל הוא שערורייתי ואני ממש לא מסכים איתו. ברמה הפרקטית, אין שום משמעות להסכם והמשלחות ימשיכו לצאת כמו קודם ללא שינוי.

לגבי שאלת המסעות בכלל, תשובתי ברורה: בעולם מושלם, מסעות לפולין זה דבר רע שיש להפסיק לאלתר, אבל בגלל שאנו לא חיים בעולם מושלם ומדובר על זירה שהצד לאומני בישראל שולט עליה ורואה בה מכשיר להעברת מסרים שבעיניי הם בעייתיים מאוד, אז אני חושב שכדאי שאנשים כמוני וכמו חבריי לדרך ידריכו מסעות כדי לדבר על אהבת אדם, נגד גזענות, על ראיית האחר, המוחלש והשקוף, על בחירה בטוב ועל העובדה שכל אדם הוא אדם.

בתחילת אוגוסט 1987 ניצבתי מול תחילתו של שביל הנחש המעפיל אל מצדה. זה קרה בסיום "מסכם מסלול" בסיירת צנחנים, ארבעה לילות וימים מפרכים שנמשכו יותר מ-100 קילומטרים וסיכמו פרק של 21 חודשים שהיה אחד מהפרקים הקשים ביותר בחיי, פיזית ובעיקר מנטלית.

עלינו אותו אז לאט, את הנחש, כי הוא תמיד קשה, לא כל שכן במצב בו היינו. למעלה, על מצדה, צילמה אותי מישהי שאני אוהב מאוד כמה וכמה תמונות. אין לי אף אחת מהן, כי במצלמה לא היה סרט צילום (סלחתי מזמן). אחר כך עמדנו בשורה ומייג'ור רוטשטיין, מפקד הסיירת, הצמיד לחזה של כל אחד מאיתנו את כנפי הסיירת. כשהגיע אלי, התחבקנו והוא אמר לי בשקט כמה מילים אותן אשא איתי תמיד.

למרות שפסגת מצדה נמצאת 450 מטרים מעל ים המלח, ריחפתי באותם רגעים בגובה של קילומטרים רבים.

קצת יותר מ-100 שעות אחר כך, כבר חזרתי בחבטה מהדהדת לקרקע כאשר רצנו עם גופתו של שמוליק ז"ל, מפקד הצוות שלנו, אל מסוק הפינוי.

זו הייתה תחילתו של פרק אחר, של לילות חשוכים מלאי אש, דם ומוות ברחבי המזה"ת ובחלוף השנים התגבשה בי התובנה כי באותו יום חם של אוגוסט על פסגת מצדה, הותרתי מאחוריי לא רק את מסלול הסיירת אלא גם את ילדותי.

קאט.

35 שנים וחצי מאוחר יותר, כלומר בתחילת החודש הנוכחי, אני עומד שוב מול הנחש, בפעם הראשונה מאז אוגוסט 1987. אני הזדקנתי והשתניתי מאוד, הוא לא מזדקן לעולם.

זה קורה במסגרת אחד הטיולים המעולים של הפורום האקסקלוסיבי והמובחר שנקרא "טיולי בנים צעירים ואבותיהם המזדקנים". הספקנו בטיול הזה את מערת הנטיפים, חומוס ושווארמה באבו-גוש, ואדי קלט, מצוקי דרגות וכעת, כשאני ניצב שוב אל מול הנחש, אני מהרהר האם היה באמת נבון מצידי להביא תרמיל של כ-20 קילוגרמים בגילי, אבל את הנעשה אין להשיב.

שוב מטפסים אותו לאט, הזקנים אני מתכוון. הילדים דווקא נחפזים במעלה המתפתל בחדוות נעורים, כזו הנושאת את הרגליים במהירות לכל מקום. אני משתדל להתרכז בכל צעד ולהשתדל לנשום וזוכר היטב את ההוראה המנחה, אי אז במסלול – "כשאתם רואים עלייה, תורידו את הראש ותרימו את הרגליים".

כן, בסוף הנחש נעתר ונגמר ואז על פסגת המצדה, אנחנו מוודאים שכל הזקנים בחיים ומקבלים הוראות מהשומר בכניסה שאסור אוכל וקפה. מכאן, שמאתרים את אחת הממגורות על פסגת ההר ובדיוק כמו לוחמיו של אלעזר בן יאיר, משתוחחים בתוכה, מכינים לילדים את כריך הדגל של הפורום הזה (גבינת גאודה עם פסטרמה, מותר לבחור אם בפיתה או בלחמניה, אבל ההרכב הפנימי חייב להישאר כזה) וכמובן שקפה מהיר.

טוב, הגיע הזמן לקצת היסטוריה ואנו עוברים לכיוון הסוללה, מספרים קצת על תהליך הבנייה של המונומנט המטורף הזה ומשם אל אחד המקומות היפים ביותר בארץ ישראל – הארמון הצפוני של הורדוס.

כשעומדים שם, על המרפסת הלא-תיאמן הזו (שמצליחה להרשים אפילו את הצעירים) עם הארכיטקטורה הנצחית שלה, אל מול ים המוות הגווע לאיטו בזכות הטיפול שהוא מקבל מהמדינה, אפשר ממש לראות את המלך האדומי שעומד שם בדד, לוגם בטח איזה יין שהביאו לו מרומא ומהרהר בעם המטורף עליו המליכו אותו הרומאים.

שם גם התפתח לו דיון מעניין, שבגללו אני כותב כאן. לכולנו ברור שאם היו מגיני מצדה בחיים היום, סביר שרק המתונים בהם היו מצביעים בן גביר, השאר בטח היו הרחק ימינה ממנו.

כולנו גם מכירים את התהליך במסגרתו עט בן גוריון כמוצא שלל רב על סיפור מצדה ושחזורה בידי יגאל ידין, משום שבחושיו החדים, הבין את הערך הרב של הסיפור בבניית האתוס הציוני ואיך המיתוס הזה, יכול לשמש לו כדבק מעולה בנסיון להדביק את 12 השבטים מהם ניסה אז להרכיב פה עם.

כולנו, שעומדים פה כעת על המרפסת, שירתנו ביחידות הקרביות ביותר של צה"ל. סביר שאף אחד מאיתנו לא התגייס לצה"ל תוך שהוא חושב על מיתוס מצדה ובכל זאת המיתוס הזה היה חלק מרכזי בישראל והוא כזה, בוודאי בישראל של היום.

אה, כן –  היום, כשהילדים שלנו עומדים איתנו פה, על המרפסת, אי אפשר שלא לזכור שכל אחד מאותם אנשי מצדה, שחט את ילדיו לפני שנטל את נפשו בכפו. וכשרואים את ישראל שהולכת והופכת מדי יום דומה למצדה של אז, אי אפשר שלא להרהר בכך.

בדרך חזרה יורדים ברכבל וקצת אחר כך כבר נעים צפונה, אבל כשמביטים בזווית העין אל ההר, הנחש ממשיך לרבוץ שם, סבלני כמו תמיד. הוא כבר ראה פעם אחת איך הכל נגמר, יש סיכוי שיראה שוב? בחלון השני של הרכב, אפשר לראות חשרת עבים שחורה מתקבצת מעל ים המוות הגווע לאיטו, מה שעושה אסוציאציה מיידית לסצינת הסיום של הסרט "טרמינייטור" ולמשפט שאומר שם הילד – "סערה גדולה מתקרבת".

הגשתי מועמדותי ולאחר ראיון אישי וקבוצתי, התקבלתי לקבוצת MOYO ("אהבה" באוגנדית) שיצאה בסוכות השנה וכללה 43 מתנדבים ומתנדבות בגילים שונים. לקראת המסע ערכנו יום התנדבות וגיבוש לשיפוץ ושיפור מראהו של בית חינוך רב גילי לילדים ונוער בסיכון.
החלק המקדים כלל גיוס תרומות עבור הילדים בביה"ס בכפר ג'ינג'ה באוגנדה וילדי ביה"ס "משגב" בהובלת שכבת ד', התגייסו בכל המרץ והאכפתיות לאיסוף ציוד לימודי מגוון. שכבת י' של "שפרירים" התנדבה ואספה גם תרומת ציוד מהתלמידים משפחותיהם. תודה לכל מי שנתן/ה ברוחב לב ואהבה, כשגם חברים/ות בגח"א התגייסו, מי בתפירה, בתרומת ציוד או כל בקשה שלי.
אל אפריקה
המראנו 43 חברות וחברים ונחתנו באדיס אבבה, בירת אתיופיה. שם הייתי לפני שנים רבות בעת שירותי הצבאי ומשם טסנו לאנטבה באוגנדה. עלינו על מיניבוס ישן לנסיעה של ארבע שעות, כשנופים חדשים מתגלים לעיני, עד שהגענו למלונית שהפכה לביתנו בעת השהות באפריקה. מדי בוקר יצאנו עם אותו המיניבוס, בדרכנו אל ביה"ס מחוז ג'ינג'ה, בו 462  תלמידים ותלמידות מגיל 3 ועד גיל 16, הלומדים בעשר כיתות. כ-80 ילדים מכפרים מרוחקים חיים בפנימיה בביה"ס.
בחדרי הפנימיה הצפיפות גדולה מאוד ולעיתים ישנים מספר ילדים במיטה אחת. קנינו עבורם מיטות ומזרנים חדשים וארגנו להם תאים אישיים.

המורים והמורות למדו הוראה במשך שנתיים בקולג'ים באוגנדה ובהם גננות בעלות תואר שני בחינוך. המורים והגננות גאים במקצוע בו בחרו לעסוק ושמחים מאוד בעבודתם בה יש קביעות, שהיא פריבילגיה באוגנדה מוכת האבטלה. בשיחותינו איתם, הם גילו עניין רב בחיים בישראל ובמיוחד בחיים היחודיים בקיבוץ.
שלוש ארבע לעבודה
המבנים בביה"ס עשויים מלבנים פשוטות, בוץ וקורות עץ גבוהות כגג עם רצפת בטון אפורה ופשוטה והכיתות שמצאנו היו במצב תחזוקתי גרוע. סידרנו תאורת חשמל ולאחר מכן הבנו שאין מים זורמים בצינור שהיה קרוע ולכן החלפנו אותו. ארוחה חמה אחת ביום מסופקת לילדי הפנימיה בלבד ולמטרה זו, בנינו תנור בתוך המטבח. התפריט פשוט מאוד ומבוסס בעיקר על תפוחי אדמה, קמח תירס ושעועית חומה, תוצרת מגידולי הסביבה הקרובה. בהמשך דאגנו לפועלים מקומיים שיגיעו להקים כיתה נוספת חדשה, גדולה ומרווחת להקלה על צפיפות התלמידים בכיתות. כל כיתות ביה"ס, כולל חדר ההנהלה וחדר המורים, עברו שיפוץ וצביעה בפנים ומבחוץ.

חלק חשוב נוסף בהתנדבות, היה החלק הלימודי ולכן הכנו מערך לימודים מדוקדק ומגוון פעילויות חברתיות. בהתאם לעיסוקי כמורה ומחנך לאורך כל שנות עבודתי, שובצתי במשלחת לצוות חינוך שכלל שמונה מתנדבים/ות שהכינו את מערכי השיעורים כאשר מתנדבים נוספים העבירו אותם ולכל מורה הייתה חוברת עם תוכניות הלימוד.
מתוך הנושאים שלימדנו בכיתות, המעניין ואולי החשוב ביותר היה נושא ההיגיינה האישית. התלמידים הבינו את חשיבות השמירה על הנקיון בכלל וצחצוח שיניים בפרט. בצהרים היינו מפסיקים את מלאכת ההוראה ועוברים לעסוק בשיפוץ ותיקון הכיתות שתיארתי קודם. הכנו גם מגרש משחקים בחצר כולל קיר טיפוס, מתח, מתקן לשיפור שיווי משקל ונדנדות. במהלך ימי הלימוד שילבנו פעילות מחוץ לכיתות – ימי ספורט, ספורט טבלאי, ריקודים, שירה ופעילות מלאה בשמחה של כל המשתתפים.
אירוע מרגש במיוחד היה חלוקת מחברות וקלמר המכיל עזרי לימוד לכל תלמיד ותלמידה מגיל גן ועד אחרון התלמידים. הילדים הגיבו בפרץ שמחה אדיר שהדביק גם כל אחד ואחת מהמשלחת.
בין לביאות וקופים

בסיום שבועיים מיוחדים במינם עם חוויות מרגשות של תרומה ונתינה, יצאנו בקבוצות על פי עניין ובחירה אישית, לטיול והיכרות עם אוגנדה. יש שיצאו לטרקים ויש מי שבחרו ונסעו לאי זנזיבר.

החלטתי להצטרף לקבוצה שיצאה לסיורי ספארי באוגנדה. גמענו מרחקים רבים כשאנו צופים מקרוב על מגוון מרתק של בעלי חיים. בסיור בפארק אריות, נאלצנו להמתין כ-40 דקות, עד שלביאה מכובדת הואילה בטובה לפנות את הכביש ובסיור לילי צפינו בחיי הלילה של משפחות אריות, זברות, פילים ובעלי חיים אחרים והיו אלו מראות מרשימים ומרתקים. בוקר אחד גנב ממני בבון שובב את הפנקייק ובכך הסתיימה ארוחת הבוקר שלי, קטע שלווה בצחוק עליז של הקבוצה.
לסיכום החווייה העצומה ומיוחדת שעברתי, ניתן לומר כי חברי שהציע לי לצאת למסע התנדבות זה כשאמר "זה תפור עליך", קלע במדויק. כל הנתינה העצומה שחוויתי החזירה לי פי כמה וכמה חווייה של סיפוק ואושר עילאי. בכל גיל ניתן לתרום ולתת לאחר, בארץ ובעולם, כי נתינה היא פסגת ההתנהגות האנושית.

אחר צהריים עם רוח נעימה ומזג-אוויר כזה, שאתה אומר לעצמך שהלוואי ובכל שנה יהיו 364 ימים כאלה (ויום אחד שלג כבד מאוד).

בלי קשר למזג-האוויר, כמובן שהבן שלי רוצה החוצה, כפי שהוא רוצה 365 ימים בשנה. לאחרונה הוא מתעניין מאוד באחת מפינות הפרא המועטות שנותרו בקיבוץ: אותה בקעה קטנה, הצמודה למטווח הישן של הקיבוץ, מזרחית לפיטום העליון ולשם אנו שמים פעמינו.

יוצאים אל השמש והרוח, הוא על הקורקינט ואני ברגל. עוברים בסך על פני המחסנים הישנים של ההודייה, המשמשים כיום את ענפי הנוי והבניין, מעל בית הקברות, יורדים דרך השלולית שנותרה שם מהגשם הפתאומי לפני שלושה ימים ורואים כי השער בגדר פתוח. באותו רגע מגיע קלאב-קאר מטרטר מאחורה ועליו ניב וגלי יגר.

"באתם לראות איך עושים קומפוסט?", הוא שואל. זו לא הייתה הכוונה המקורית, אבל בטח שכן, אם אנחנו כבר כאן.

הבקעה הקטנה מלאה בערימות גדולות וגבוהות המורכבות מאורגניזמים שצמחו פעם ברחבי הקיבוץ. לכאן מובא כל הגזם הנאסף בגח"א, מרוכז כאמור בערימות מאסיביות הנחות על משכבן, עד להשלמת תהליכים טבעיים לחלוטין.

"את הערימה שנמצאת שם הרמנו כבר לפני שנתיים", מצביע ניב. בערימה הזו תוקע קופר, השופליסט, את כף השופל פעם אחר פעם ומרים ממנה כפות גדולות הנשפכות ומזינות את המכונה השואגת במרכז הבקעה.

חוץ מגריסה, תפקידה של המפלצת הזו הוא להפריד את החומרים הזרים כגון יריעות ניילון ושאר מרעין בישין, מהחומר אותו היא גורסת ושופכת לערימה הולכת וגבוהה של זהב שחור – קומפוסט.

"בואו להריח", מאיץ ניב ואנחנו מתלווים אליו ורוכנים ליד ערימת הקומפוסט הגבוהה. נעיצה של היד פנימה, מעלה מייד אסוציאציה נעימה, אבל זה כלום לעומת הריח, שהוא הרבה יותר מריח – הוא תחושה ידועה ומוכרת לכל יצור חי.

תחושה של חיים, של צמיחה, של התחדשות – העומדת בסתירה גמורה לכך שהיא מגיעה מחומר העשוי ברובו משורשים, גזעים וענפים מתים. תחושה, ריח ורגע הממחישים בהרף עין את מעגל ומחזור החיים וכל זה על רקע הנוף המופלא של אזור בית הקברות.

בעוד אני, הזקן, שקוע בשרעפים פילוסופיים חסרי תוחלת שכאלה, מרותק בני הצעיר אל המפלצת הזוללת חומר אחד ופולטת חומר אחר. מייד הוא מטפס בעקבות ניב אל ראש הערימה הגבוהה כדי לראות טוב יותר ומאיץ בי לטפס לשם. זו לא בדיוק פסגת שאיפותיי כרגע, אבל יש ברירה?

טוב שהכריח אותי.

מראש הערימה נשקף אפילו נוף יפה יותר, כפי שניתן לראות בתמונות והריח של הקומפוסט הטרי אפילו חזק יותר וממגנט יותר.

כמובן שאחרי כמה דקות של התמכרות לרוח המלטפת ולשמש העוטפת והסתכלות סביב, אני נסחף להרהורים אודות הקיבוץ – הרי גם הוא היה גזע חסון ורענן, עד שהוחלט בצורה כזו או אחרת כי התייבש ואז, דרך מגרסה שהעיפה החוצה לא מעט ממה שהרכיב אותו, נפלטה מהצד השני תצורה אחרת המכונה "הקיבוץ המתחדש", או שבעצם, אולי התצורה טרם נפלטה והיא עדיין בתהליכי פליטה שייתכן ויימשכו מספר שנים? והאם מה שייפלט לבסוף ויעמוד פה על הגבעה –  יהיה קומפוסט או ניילונים?

במזג-אוויר כזה, עם שמש, ריח ורוח כאלו, הייתי עומד כאן שהייתי הופך לקומפוסט בעצמי, אבל כעבור עוד כמה דקות נזכר בני שטרם אסף את קלפי הפוקימון שהבטיח לו חבר. אני יורד מראש הערימה אל קרקע המציאות, לוקח עוד שאיפה עמוקה מהריח המופלא ואנו ממשיכים במסעותינו.

תשובתי המיידית הייתה "כן, בשמחה".

סיכמנו להיפגש בהקדם ולדבר על כך. בינתיים, לקראת הפגישה, ביקשתי מעילאי ללמוד קצת על השביל, אורכו ומספר הימים הנדרשים להליכה כזו כמו גם התנאים ללינה, אוכל ומים לאורך המסלול.

נפגשנו לאחר מספר ימים כדי לדבר ולסכם ומיד הבנו שאנו בראש אחד לגבי הזמן הרצוי לביצוע הטיול. החלטנו על שבעה ימי הליכה ללא שינה בשטח ובמקומה החלטנו להיעזר באפשרויות הרבות שיש לאורך המסלול.

למי שאינו מכיר – שביל הגולן מתחיל בחרמון ומסתיים בכפר תאופיק, מעל תל קציר. אורכו כ–140 קילומטרים והוא עובר על פני האתרים היפים של הגולן.

סיכמנו לעשות מספר טיולי הכנה אשר ידמו במקצת את המסלולים העתידיים אותם נעבור בגולן וכן לנסות ולבדוק אם מתאים לנו להיצמד האחד לשני למשך שבוע שלם.

יצאנו לשני טיולים בכרמל בדרגת קושי נמוכה ביחס לצפוי לנו ולטיול בגלבוע ברמת קושי גבוהה יותר. מצאנו את עצמנו דומים במחשבות ובציפיות ובעלי יכולת גופנית לעמוד בקשיים ובעיקר בעלי יכולת לשתף פעולה בקשיים הנפשיים, אם יהיו.

רק לאחר פגישה זו, חשבתי כי ייתכן ולקחתי על עצמי משימה קצת קשה לגילי: הליכה של 20 קילומטרים ביום, כאשר אני נושא תרמיל שאמור לשקול 10-12 קילוגרמים במשך שבוע ימים. בדיעבד, נודע לי שגם אצל עילאי עלו מחשבות דומות ורק הרצון וההסכמה של שנינו, הובילו אותנו ליציאה לדרך.

אני לא עומד לתאר את המבנה הגיאוגרפי של רמת הגולן או לתת שעור מולדת. אני רוצה לשתף בחוויה  של נכד וסבא וביופי ובקושי של מסע משותף הנמשך שבעה ימים.

המאמץ הפיזי פותח חוויה של דיבור האחד עם השני ומנגד, יוצר גם הסתגרות והתמודדות שקטה עם הקושי. כל זה הוביל לפתיחות ולשיתוף בינינו, גם בנושאים שאינם קשורים כלל לחוויות הטיול.

הגענו לרמת הגולן בתקופה בה מזג-האוויר מצוי בין גשמים לחמסין והפריחה בשיאה, כפי שלא הייתה כבר שנים רבות. זאת סיפרו לנו תושבי הגולן איתם נפגשנו.

החרמון הלבן המשקיף מלמעלה, פריחות העצים, הפרחים והאחו הירוק, גורמים ללב להתרחב ולנפש להתפעם. קפה משותף בצילו של עץ מלבלב, או איזו עלייה קשה עם התרמיל המעיק על הגב, גורמים להתפתחות קשר שקשה למצוא בדרך אחרת.

לבקשת עילאי סיפרתי לו על קרבות מלחמת יום הכיפורים בהם השתתפתי באזורים בהם עברנו, קרבות עליהם כמעט ולא דיברתי קודם לכן. סיפרתי על עצמי ועל חיי טרום הולדתו ומנגד, הוא שיתף אותי במחשבות על עתידו הקרוב והרחוק יותר.

כך, חלף לו שבוע והנה אנו ניצבים בתאופיק מתחת השלט "סוף מסלול". אנחנו תוהים "כבר נגמר?" קצת עייפים בגוף אבל עם גב זקוף, למרות התרמיל הכבד וראש מורם ומחשבה ובעיקר שמחה בלב.

ללא המסע הזה, לא היינו מגיעים להכיר האחד את השני או כפי שאמר לי עילאי: "לא הכרתי אותך עד היום". עילאי זכה במתנת שחרור מהצבא לה הוא ייחל ואני זכיתי במתנה לגבורות.