המבוגרים בינינו עוד זוכרים את הגיוסים להובלות חבילות החציר מהשדה למתבן. היו מגויסים שיצאו לשדה עם המשאיות ועגלות רתומות לטרקטורים כדי להעמיס את החבילות והיו שחיכו כדי לפרוק את החבילות ולסדרן, לעיתים בשבע קומות, עד לגג המתבן. מה קרה שהחבילות נעלמו? היום חבילת חציר או קש שוקלת טון ומי שמשנע אותה הוא מי שמפעיל ציוד הרמה ייעודי.

מתי התרחש השינוי? ובכן, זה קרה לפני 45 שנים (1980). הייתי אז חבר מזכירות עובדי הפלחה, רכז מדור המספוא. (היו בארגון מדורי כותנה, פלחה, מיכון ומספוא).

שמתי לב שיש לנו בעיה. החקלאים שגידלו מספוא ופלחה (חציר וקש חיטה) חתמו חוזה עם הרפתנים, למשל משקי עמק החולה שגידלו אספסת או הפלחים במשקי הנגב שגידלו חיטה, שמכרו לרפתנים בגרנות, אבל המחיר השתנה בדרך, כי מי שהוביל את החבילות היו סוחרים עם משאיות ועם סבלים שהעמיסו בשדה וסידרו במתבן והם קבעו את המחיר.

שוחחתי על כך עם עמיתי ממדור המיכון (אלי גוזאני מגניגר ודן מאיר מנחשון) והם סיפרו לי שבאמריקה יש ציוד הפותר את הבעיה. יש מכבשים מתוצרת "הסטון" הכובשים חבילות של טון והשינוע מתבצע ע"י מלגזות.

פניתי למדור המיכון במשביר שהיה הסוכן של "הסטון" ושם אמר לי המנהל, דוד תדמור מאלונים: "מה אתה מדבר ? זה טוב לאמריקאים המובילים מנבאדה ואריזונה אלפי ק"מ. בישראל הקטנה זה לא יהיה כלכלי".

לאחר בדיקות נוספות החלטנו לשלוח משלחת לראות במה מדובר. במשלחת היו שני אנשי מיכון מהמוסך של משקי גרנות. שבתאי הרלינג משדות ים שהיה מנהל המוסך וגם עמד בראש ועדת המיכון האזורית ועובד רגב משפיים שהיה אחראי על הציוד של ההתארגנות האזורית לקציר התחמיץ במשקי גרנות. הצטרף יוסי בלנדר מגבת, מספואיניק ותיק.

טסנו מנתב"ג לניו יורק, שכרנו רכב ויצאנו לסיור במפעלים לציוד ובחוות ברחבי ארה"ב כדי ללמוד מהאמריקאים.

זה היה סיור מאלף ובעקבותיו יושמו בארץ מספר לקחים. שיא הסיור היה ביקור בחברת "הסטון", כשבכניסה לעיירה הסטון התנוסס שלט "הבית של הסטון" עם הלוגו של המפעל שנשא את שם העיירה ובכניסה למפעל הונף דגל ישראל עם שמות חברי המשלחת. הוצמד לנו אחראי על האירוח, שהראה לנו כל דבר שרצינו לראות ומאוחר יותר הוא בא לישראל ואירחנו אותו כאן. אגב, הוא אכל ארוחת צהרים בשפיים והדבר שהכי הרשים אותו בישראל היה חדר האוכל הקיבוצי ומדובר באדם שמסתובב בכל העולם כנציג של חברה גדולה. בהמשך ביקרנו בחברת "ג'ון דיר" וגם שם ראינו דברים מדהימים. כשחזרנו לארץ, הוזמנו לארץ שני מכבשים: אחד שעבד בעמק החולה וכבש בעיקר חבילות אספסת נקנה ע"י קבלן בשם זאב יער בשיתוף קיבוץ שניר והשני נרכש ע"י "משקי תלמי הנגב" שם מאיר יאורי היה רכז המוסך.

ליוו את קליטת המכבשים אורי פייפר וספי כץ, אנשי המכון לציוד חקלאי של מכון וולקני ויאיר צוק, נציג המחלקה למיכון בשירות ההדרכה והמקצוע של המשרד. בעלון "גן שדה ומשק" מהחודשים אפריל מאי ויוני של 1980 הופיעו כתבות המבשרות לרפתנים ולפלחים על השינוי המחייב לרכוש ציוד לשינוע החבילות.

עברו 45 שנים ונראה לי שאנשים צעירים הנוסעים בכביש או מבקרים ברפת ורואים חבילות גדולות, כבר לא שואלים – האם מאז ומתמיד היו החבילות גדולות כל כך?

אתם פוגשים אותם בכלבו לפעמים, בטיול על קו הרפת או בהליכות מוקדמות בבוקר בפרדס: חבורה מלוכסנת עיניים וקצת ביישנית (13 ליתר דיוק) עם חיוך נעים וסוואדיקפ בדרכים. בינינו – אני קוראת להם הציונים החדשים.

בניגוד להרבה מאוד מקומות אחרים, הרי שעם פרוץ המלחמה התאילנדים שלנו (שמונה) לא ברחו. הם נשארו יחד איתנו, הניפו בגאון דגלי ישראל על הטרקטורים והבינו את המשמעות וגודל האירוע. 

שבוע לאחר מכן הצטרפו לחבורה שני תאילנדים נוספים- ווד ואו שהגיעו אלינו מנתיב העשרה אחרי התופת שעברו שם והתאהבו בקיבוץ, בעבודה ובתאילנדים שכבר פה. הדי המלחמה וקשיי החקלאות הגיעו עד למחוזות מרוחקים בתאילנד ויחד עם הקלות מצד משרד החקלאות והתפתחות הטכנולוגיה, ביקשו שלושה תאילנדים ותיקים (צ׳יט, בי וביאה) לחזור והצטרפו לפלגה הקטנה ליד המתבן. 

כבר יותר משנה שאנו עובדים ביחד כתף אל כתף בזמן מלחמה ובער בי לנסות להבין את הקולגות שלי, לכן החלטתי ללמוד תאילנדית – כי הרי איך יכול להיות שתאילנדים עובדים בארץ 30 שנים וכמעט אף אחד לא טרח ללמוד את השפה? אני עוד לא 100% אבל השפה פתחה לי צוהר לעולם מלא שנמצא ממש פה ליד.

יחד עם החיבור והשפה, קצת סלנגים בעברית, אנגלית וגוגל טרנסלייט, גילינו הפתעות: הם מונים שלושה רתכים ונגר, בוי היה נזיר ומכונאי ספינות בחיל-הים התאילנדי וצ׳יט היה קצין "גולני תאילנד", אס היה נזיר לתקופה ואו חולם לבנות חוות בופאלו. נוי הספיק להתחתן כבר ארבע פעמים, בי אינטליגנט לא נורמלי, אבל המשאלה שלו זו משאית כדי לשווק את התוצרת החקלאית של משפחתו. אטיט שטותניק לא קטן ומסתבר שהוא שף הדואג שלכולם יהיה אוכל בוקר-צהריים-ערב. טאי הגיע ממשק אחר שם לא היה לו טוב ופה הוא פרח וממש גילה את עצמו. 

החבר׳ה של הרפת (ביאה, וויצ׳אי ונוי) מצחיקים חבל על הזמן. אושיות רשת שבמתקפה האיראנית האחרונה היו בחליבת לילה וצילמו את המטח לרשתות החברתיות (לא מומלץ! נא להישמע להנחיות פיקוד העורף) ודאגו לעדכן שהכל בסדר ושכל עוד זה לא פוגע פה אז הכל טוב. הייתה גם פעם שהם הלכו לבית העלמין כי הם חשבו שזה פארק שאפשר להסתלבט בו עם בירה אבל גילו שפחות.

החבר׳ה עושים הסברה יפה ברשתות החברתיות, מסבירים למה יש מלחמה ולמה הם לא מוכנים לחזור הביתה למרות הפחד וטון מספר: ״הבעיה של ישראל היא בעיה שלי, אני אוהב לעבוד פה והכסף טוב, למה צריך לפחד מכמה טרוריסטים? הם לא מחליטים עלינו".

אס: ״עבדתי כמכונאי אופנועים בימאהה והונדה וקיבלתי שכר של 1,200 ₪ בחודש. פה המלחמה לא כמו בדרום ובצפון ואין למה לפחד – אבל אם יש בום פאם (אזעקה בסלנג תאילנדי) ישראל חזק יש איירון-דום. תאילנד וקמבודיה עושים בום פאם אבל אין איירון-דום", כן מסתבר שיש מלחמה בין תאילנד לקמבודיה על שטחים. או אומר: ״נתיב העשרה קשה. סווה אדום (צבע אדום) כל יום ובום פאם אבל למה אתם עובדים עם ערבים? זה לא טוב״. הבנתי- היחס שלו לערבים אחרי 7 באוקטובר נע לכיוון אחד – לא טוב. הייתי אומרת שהוא ימני מאוד.

כמובן שהמשפחות המודאגות שלהם מפצירות בהם לחזור, אבל לחבר׳ה פה יותר חשוב לדאוג שהמשפחות שלהם יחיו בכבוד ושלא יחסר להן דבר וגם מציינים שפה לא מסוכן וסתם התקשורת מלחיצה (נשמע לכם מוכר?) 

טאי אומר: ״אני רוצה שהבייבי שלי ילכו לבית-ספר טוב ושלא יהיה קשה לאמא ואבא, זה חשוב יותר מפחד".

אני חייבת להודות שאני דואגת מאוד לתאילנדים שאין להם מיגון (המקלט הקרוב אליהם בבריכה) אבל ווד ואו, שורדי נתיב העשרה, הרגיעו אותי ואמרו שהם לוקחים פיקוד על האירוע כי הם כבר מומחים במה עושים כשיש אזעקות. לעיתים שואלים מתי יהיה שוב פעם בום פאם, אז אני צוחקת ואומרת להם שאני לא יודעת מתי יהיה וכשאיראן הודיעה מתי היא משגרת זה נדיר ולא קורה בדרך כלל.

בכל פעם שאני דורשת בשלומם בקבוצת הפייסבוק שלנו, הם דואגים לעדכן שהכל בסדר ושולחים תמונת מצב. באופן כללי התאילנדים מעורבים מאוד במה שקורה, שואלים למה, מתעניינים איפה ומשתפים ברשתות החברתיות פוסטים פרו-ישראליים ואפילו הייתה התלהבות קלה באזעקה הראשונה שהם חוו ״עכשיו אנחנו חלק על אמת".

הם שואלים על החטופים ומתי ישחררו את כולם, כי יש גם שישה חטופים תאילנדים ושניים שאינם בין החיים. ווד ואו מסבירים יחד איתי לשאר החבר׳ה את חשיבות המרחב המוגן והנחיות פיקוד העורף, כי קל להיות שאננים בבועה שלנו. טון מתעדכן בחדשות כל בוקר ומתעניין מי יורה עלינו ומתי, אטיט קצת מפחד אבל סומך על ווד ואו. יינג המנהיג (המכונה "הדיקטטור") שתמיד נראה זועף – כלום לא מזיז לו – רק אכפת לו לעבוד טוב ומהר, שכולם יהיו מאוחדים ומה שיגיע יגיע, ולכן הוא לא נלחץ. תאכלס, זו בעיקר אני שלחוצה ודואגת כמו אמא אווזה. 

והכי חשוב! שואלים כל בוקר "מתי מנו חוזר ארמי?" (מילואים). הם מעריכים את הישראלים שלא משנה באיזה גיל, כשקוראים למילואים, כולם מתייצבים.

"קומנדו תאילנד" מונה 13 גברים. המבוגר בהם הוא צ׳יט בן 45 והצעיר הוא טאי בן 28 והם עובדים מדהימים, מוכשרים בעלי מוסר עבודה גבוה, טובי לב ולרובם יש משפחות, כך שהגעגוע קשה עם חמש שנים ולעיתים יותר, הרחק מבני משפחתם. 

״זה הסבב השני שלי בישראל", מספר צ'יט. "הסבב הראשון היה קשה אבל בניתי בית יפה וראוי למשפחתי ועכשיו הבנות המתבגרות שלי רוצות אייפון אז הן שלחו אותי לכאן שוב״, הוא מחייך. טון: ״אין יום שאני לא מתגעגע למשפחה ואני אפילו נרדם בשיחת וידיאו הביתה, אבל ההקרבה שווה את זה וכיף פה".

בוי: ״כשאסיים חמש שנים אשוב הביתה, למרות שטוב בישראל". אס: ״חשוב להיות שמח למרות הכל ואולי אסע לחופשה בתאילנד אם יהיה קשה. הכל בסדר". אטיט: ״אני מתגעגע לחגים בתאילנד, הם הכי טובים בבית". 
לצד הגעגוע הם יצרו להם קומונה חמודה בוויב תאילנדי לגמרי, עם גידולים תאילנדים, ברווזים ותרנגולות ומלא סטיקי רייס ואוכל שעוקף כל מסעדה של מחתרת או בית תאילנדי.

הנגרים והרתכים מביניהם דאגו לשפץ ולארגן את המגורים עם כיסאות ושולחנות, גשר וערסלים מבמבוק, חדר כושר מאולתר ואפילו נחל קטן בגינה הסודית. הם דאגו לטלוויזיה עם ערוצים תאילנדים וחשוב להם מאוד לשמור על איכות חיים גבוהה במגורים (כולל תמי-4 ומפיצי ריח) וזו פשוט גיחה לתאילנד.

הם מצוידים באופניים חשמליים ומפה ונוסעים אפילו לים, לקניות ואירועים במושבים אחרים וחלקם משוגעים לשופינג בגן שמואל, בעוד העצלנים שבהם קונים בעלי-אקספרס. 

לידיעתכם: שכר ממוצע בכפרים הנידחים בתאילנד עומד על 1,500 ש״ח לנפש ולכן רבים בוחרים לעבוד במדינות אחרות במשך כמה שנים, כשישראל בראש המדינות המבוקשות בגלל התמורה.

ולסיום גילוי נאות-  כשהייתי קטנה נעלבתי מאוד כשחשבו שאני עובדת זרה. ראיתי בזה משהו שקוף, אולי נחות וממש סלדתי מכל אינטראקציה עם עובדים זרים, שחלילה לא יחשבו שאני זרה. 

היום אני מבינה שהם ממש לא נחותים וממש לא זרים (לפחות לא לי) ואני מכבדת אותם ואף שוקלת לעשות הסבה לתאילנדית – כי בשבילי זו מחמאה.

אני מעריצה אותם ואת הכוח שיש להם, ההקרבה למען המשפחה ומוסר העבודה שאני לא מגיעה לרבע ממנו. אני גאה בהם, הם ראויים להערכה והם ממש הפכו להיות כמו אחים עבורי.

ההצצה הקטנה לקומונה התאילנדית בקצה הקיבוץ גם משקפת לנו את העובדה שהתאילנדים הם שותפי גורל שלנו בטוב וברע ובלעדיהם היה ענף החקלאות ברמה הארצית קורס מזמן, כי אין מספיק צעירים או בעלי זיקה לחקלאות שיחזיקו את הענף. אז תנו הרבה כבוד וקפונקה לתאילנדים ושרק נהיה שמחים בחלקנו ונחייך כמו שהם אומרים.

כשחזר מהבקו"ם ביום שחרורו מצה"ל, יצא ראובן פיינברג לחריש בגד"ש ומאז, כבר 54 שנים הוא עובד ללא הפסקה. 30 שנים מתוכן הוא עובד במפעל "גת" וכעת פרק זה עומד להסתיים במשרדו הצנוע, ממנו ניהל את רכש הפרי והובלתו מפרדסים בכל הארץ ואת מכירת קליפות ההדרים לרפתות ברחבי ישראל.

תפקידים אלה שבעבר בוצעו בידי שני חברים, אוחדו על-ידי ראובן, שהיה גם מעורב בעידוד נטיעות פרדסים לתעשייה בהצלחה לא מבוטלת. הוא הצליח להוציא מהתמונה את "המאכרים" שתיווכו בין הפרדסנים לבין "גת" באופן בו המפעל חסך והחקלאים נהנו מקשר ישיר איתו ללא קיזוז למתווכים למיניהם.

לפני כן ריכז ראובן בכמה סבבים את הגד"ש שהיה חלק חשוב מעולמו. הוא עבד קדנציה בריכוז עבודה בקיבוץ (כיום מש"א) בתקופה בה לא היה תגמול כספי לעבודה בקיבוץ. בגרנות ניהל את היצור במנפטת "סיבן" (שנסגרה מאז) תוך ניהול צוות, ציוד ורכש מערכת השדה של "סיבן" שחיבר אותו למגדלים. גם כאן איחד ראובן את תפקידי הייצור והשדה שבוצעו לפניו ע"י שני עובדים + מקיבוצי גרנות ובכך חסך למערכת כספים רבים, תוך שיפור משמעותי בתפקוד המערכות.

לאחר שבע שנים בתפקיד, קיבל ראובן הצעה מהנהלת "גרנות" לנהל את מנפטת סיבן אך נאלץ לסרב בשל בקשת גח"א שיחזור וינהל את הגד"ש. בתום שנתיים בניהול הגד"ש, הגיע כאמור למפעל "גת".

לקראת חג השבועות, שאלתי אותו על החקלאות בגח"א. "רוב חברי המשק העובדים בענפי השדה וברפת הם מבוגרים ללא דור המשך מהקיבוץ. זו תוצאה של התפתחויות שונות, כולל חוסר נכונות מצד הקיבוץ להשקיע בדור ההמשך הניהולי והתפעולי", הוא חורץ. "יש לעשות יותר כדי למשוך את הדור הצעיר לחקלאות. למערכת החינוך, כמו למערכת המשקית, צריך להיות אינטרס לשלב את הנערות והנערים בענפי החקלאות. פעם היו בנים רבים שעבדו ברפת, בהודיה ובגידולי השדה ואילו כיום רואים את בנינו עובדים בנוי, בחדר האוכל ובכלבו. צריך לתת הטבות כדי לעודד אותם לעבוד בחקלאות. למשל? לממן שלוש שנות לימוד לבת או בן שיביעו רצון להשתלב בענפים חקלאיים. אם היינו רואים חשיבות בענפי החקלאות ומעריכים כי יש לעבודה זו ערך חינוכי – היינו צריכים להשקיע בכך, כולל הטבות מהסוג הנ"ל. זו המשכיות שניתן לקדם בדרך לעמדות ריכוז ענף או מקצוענות בתחום. אין המשכיות כמו שהייתה בעבר".

הוא אומר כי צריכה להימצא דרך לחייב את רכזי הענפים לקבל נערים מהקיבוץ לעבודה בחקלאות ולעודד את הנערים לכך. הוא גם חושב כי מצב הגד"ש פה יאלץ את גח"א

להצטרף לאיחוד ענפים בין כמה משקים, כמו בגד"ש חפר ובמטעים המשותפים לגח"מ ולעין-החורש.

"לדעתי זה מה שנצטרך לעשות בסופו של דבר. המצב כעת משקף משבר בענפים אלה אצלנו ועם עובדות אי-אפשר להתווכח. כבר כשהייתי חבר מועצה כאן, נוכחנו בירידה מתמדת ברווחי ענפי השדה והפרדס. עם כל הצער והכאב, כאמור, ניאלץ להעביר את ניהול הענפים האלה למסגרות כמו גד"ש ומטעי חפר. אני מצטער לומר זאת לאחר שבמשך שנים הייתי חסיד של הענפים שלנו ללא שילוב עם אחרים אבל צריך לפתוח עיניים, להבין את המצב ולפעול".

ראובן אומר כי אמצעי היצור של הקיבוץ מוגבלים ולכן הקמת מרכז מסחרי בהמשך למרכז "לב הפרדס" הוא הפתרון המעשי למצב כיום.

"הקיבוץ לא יכול ולא צריך להקים מפעל חדש. אני מבין כי זה מותנה בהכנסת שותף חיצוני, היות ולנו אין את האמצעים להשקיע בפרוייקט וכאן אני מסכים עם הנהלת הקיבוץ. לאחר מכירת חלקנו ב'גת', אנחנו קרובים למצב בו לא נוכל להחזיק אפילו את השוטף ללא הגדלת המיסוי על החברים והתושבים".

ולמכור את "גת" היה נכון? "כן. אין לי ספק בכך. השותפות גח"א-גח"מ מיצתה את עצמה ועובדה כי 'גת', לאחר ירידה מדאיגה לאורך שנים ברווחים תחת הבעלות של המשקים, מצליחה כעת מאוד מבחינה עסקית תחת בעלות החברה למשקאות שכניסתה הצילה את המפעל. להערכתי עובדים ב'גת' כ-50 חברי גח"א וגח"מ, חלקם בתפקידים מגוונים ומשמעותיים והם רואים בעבודתם מקור פרנסה מכובד. אני מקווה כי 'גת' תמשיך להעסיק ולקלוט חברים משני הקיבוצים שימצאו בו את עתידם ופרנסתם".

אחר כך עברנו לדבר על הפורמט לפיו נבנים בתים כאן על בסיס שיוך, בהשוואה לגח"מ (שם אין שיוך) ואני שואל האם יכול להיות שהם היו חכמים לעשות מה שאנחנו בחרנו לא לעשות?

"בדיעבד? בוודאי", קובע ראובן. "כשאתה רואה את תנופת הבנייה והעלויות הצנועות יחסית מעבר לכביש, אין לי ספק שהם בחרו נכון. אני שומע מהחבר'ה בגח"מ העובדים איתי ב'גת' ונראה שהחלטתם לרדת מהשיוך, עליו כבר החליטו, הייתה נכונה. בזמנו גם אני חשבתי שצריך לרדת מהשיוך ודיברתי על כך עם אנשים במוקדי ההחלטות כאן, אך לא הייתה היענות. בפועל, יש קיבוצים שפעלו כמו גח"מ ואומרים לי שהאפשרות הזו כבר לא קיימת. אני לא רואה איך המדינה ורמ"י יכולים לסגת ממה שהסכימו כשנתנו אישורי בנייה באותם קיבוצים ולתבוע קיום שיוך עם כל העלויות הנגזרות מכך. בדיעבד, חבל שאנחנו לא הלכנו באותה דרך. אני נוכח כעת בשמחה בהתקדמות הבנייה בשכונה ג', חזרנו אל דרך המלך ועכשיו הבנייה זורמת".

ולסיכום, איך הוא רואה את החיים פה כיום? "חיי החברה, החינוך והתרבות כאן הם בהחלט ברמה גבוהה ואפשר להתגאות בהם. אמנם אינני מעורב בכך, אבל אני מתרשם מריבוי הפעולות החיוביות, הרמה שלהן והשתתפות הציבור כמבצעים וכקהל. מור והצוותים עושים עבודה טובה בתרבות וניכר שרוב הציבור כאן מרוצה מכך. באשר לענפי השירות: למרות מחשבות לסגור את חדר האוכל, תמיד חשבתי ואני עדיין מאמין שחדר האוכל צריך להמשיך ולהתקיים כמקום מרכזי המספק בהצלחה את צרכי הציבור, על אף שאינני מרבה לאכול שם. אני שמח שהוא פתוח ומתפקד לטובת החברים, התושבים וילדיהם".

מה משותף לאורנה ישראלי ומשפחות לין, תירוש, מדיני, כהן, תמר וגרשון שפע, דן לברון, תמי הורוביץ, נורית דייג, נועה לוי, אורי מירון, ראובן אתר מהמאוחד ואחרים? כולם (מתנדבים) בקבוצת "ותיקים לחקלאות" של הקיבוץ אותה ארגנה אורנה לצורך עזרה לחקלאים במושבי עמק-חפר. 

ישנם חברים מקיבוצנו המתנדבים/התנדבו בעזרה לחקלאים בישובי העוטף ובצפון במסגרות של עזרה חקלאית, כמו מתנדבים רבים מהארץ ומחו"ל שלקחו חלק בפרוייקט זה. חיפוש באינטרנט מגלה את המספר הרב של האפשרויות להתנדבות בחקלאות: החל מאחים לנשק, אחים למשק, לקט ישראל, IsraHelp, השומר החדש ועוד רבים אחרים. 

כששאלתי את אורנה אם אפשר לראיין אותה על ההתנדבות בחקלאות, היא ביקשה לדבר רק בתום המלחמה, אך תום המלחמה עדיין לא נראה באופק והצורך בעזרה לחקלאים מצטמצם במעט כשחלק מהתאילנדים חוזרים.

למרות זאת, בעת כתיבת שורות אלה חסר כוח-אדם בחקלאות. בעלי המשקים שואפים לחזרתם של כל התאילנדים שעזבו בפרוץ המלחמה ולמזלנו, קיבוצנו לא סבל מעזיבת תאילנדים, כנראה בזכות הטיפול המסור בהם של אביגיל ומוסדות הקיבוץ. 

קבוצת המתנדבים יוצאת מגח"א מדי שבוע בהובלה ותיאום של אורנה, לקטוף, לדלל, להדלות, למיין ולארוז עגבניות, מלפפונים, תותים וקישואים. בגידולים מסוימים ממש משלימים מחזור גידול, החל מקשירת חוטים בחממות הירקות ועד קטיפתם וכך מתעצמת ההנאה והחוויה. שאלתי את אורנה מה הניע אותה לארגן את ההתנדבות לצד כל שאר האפשרויות?

"הרגשתי שהדחף לעזור הוא מה שהוביל אותי. המחשבה הראשונית הייתה כיצד והיכן ניתן לתת כתף בצורה היעילה והנכונה ביותר, במיוחד עכשיו כשכולם תורמים. אני מרגישה שהתברכתי בנתינה, הקשר לחקלאות תמיד היה קיים אצלי וכעת אני נהנית להיות בחוץ באוויר ולהתנתק מהחדשות, לטעום מהירקות ולהריח את האדמה. תמיד חלמתי לעבוד בחקלאות ועכשיו ניתנה ההזדמנות לחלום ולהגשים אהבה ישנה ועל הדרך גם לסייע לחקלאים". 

איך הגעת לאותם החקלאים? "בתחילה בדקתי את האפשרויות דרך אחים לנשק ואחים למשק, דרך פייסבוק ודרך חברים. הבנתי שעזרה בעוטף לא רלוונטית לנו  – יציאה מוקדמת, זמן רב בדרכים ובמקרים רבים גם עבודה קשה. ניצלתי קשרים שהיו לי עם חקלאי האזור. למשל, סולי מגן-יאשיה שבתחילה לא התלהב ואמר כי הוא לא רגיל לעבוד עם ישראלים, אך לאחר שבוע-שבועיים החליט לנסות אותנו ומאז אנחנו ברומן ארוך. אני כמובן מוודאת שהעבודה מתאימה לנו".  

איך התארגנה קבוצה? "הרצתי את הרעיון. למשל, עמי מדיני עשה חישוב שעכשיו חורף ואולי סינגל אופניים לא מתאים, אז הוא החליט להצטרף וכך נוספו עוד ועוד מתנדבים נפלאים. העבודה הראשונה הייתה קשה בחום בחממות וחלק מהחברים לא המשיך לאחר מכן, כך שחלקם ניסו פעם אחת וחלק גדול ממשיך ונאמן עד עכשיו". 

החקלאים בכל המדינה סבלו עם עזיבת התאילנדים, כרגע מנסים גורמים ממשלתיים להביא עובדים  ממדינות שונות, אך אותם החקלאים לא מעוניינים לקבל אותם, היות והם לא מכירים את העבודות ואין להם שפה משותפת עם התאילנדים.

מצד שני ובאופן כללי, יש ירידה בהתנדבות  ישראלים. "יש קושי בתיאום ההתנדבות עם החקלאים", אומרת אורנה. "הם לא תמיד זמינים ולא תמיד מצליחים להתאים את העבודה לגיל. במשך הזמן כבר מכירים אותנו. עברנו לא מעט חקלאים, למדנו היכן נעים לעבוד והיכן פחות וכך גם בוחרים את סוג העבודה. החקלאים מעריכים מאוד את העבודה שלנו. כמו שסולי מגן-יאשיה קורא לנו "המלאכים של אורנה". הוא יודע שאנחנו חרוצים, אחראים ויסודיים ולכן הוא יכול לסמוך עלינו בלי לבדוק יותר מדי. בזמן שאנו בשטח, זה משחרר אותו לעבודות אחרות". 

"אנחנו, ותיקים לחקלאות", כך נקראת קבוצת הוואטסאפ.

"אנו משתדלים להתמיד ולעשות עבודה טובה ומסורה, מגלים מוטיבציה וסיפוק מהעבודה ועל הדרך מנצלים גם הזדמנות להיפגש עם חברים שאיננו פוגשים ביומיום, לדבר ולעדכן זה-את-זה ולהפוך זאת לחוויה חברתית ואפילו להחליף מתכונים".

הנה כמה דברים שאמרו לי המשתתפים: "כולנו  מרגישים חובה וזכות לסייע ככל יכולתנו למושבניקים השכנים. מרגישים תורמים ולא פחות מכך – נתרמים! היינו קבוצה מגובשת עם הספקים מרשימים והמון קפה" (גרשון שפע).

"לעיתים העבודה לא קלה וחוזרים עם גב כואב, אך הסיפוק וההרגשה שעזרנו ולו במקצת, ממלאת את הלב". (טלי תירוש). 

אחדים מהמגדלים מעבירים לאורנה משוב. "לך ולכל המתנדבים הכל-כך נחמדים ! תודה רבה שבאתם כך, ללא שאלה ותמורה, פשוט כדי לעזור. אין לי מילים. שמחתי מאוד וזו חוויה וזכרון שאנצור. אגב, קבלתם מחמאות גם מהעובדים התאילנדים  שנותרו אצלנו. תודה רבה על העזרה והאנרגיה הטובה". 

ליעד שחר פגש איחודניקים כבר בשנת 1993. "אני מעין גב במקור ובטיול י"ב ליוון, טיילנו עם גבעת חיים איחוד ולא, הם לא היו עם האף למעלה", הוא מחייך כשאנחנו יושבים לשיחה. הוא לא דמיין אז שיבוא היום שבו יתגורר בגח"א.

נפגשנו כשבחוץ מבול פראי, ברקים ורעמים, על השולחן עראק וצלחת ערמונים. על הפרק – ציונות בלי מרכאות ובלי זיוני שכל. 

ליעד בן 48, מתגורר כאן כבר כמה שנים ועוסק בניהול וייזום פרויקטים סולאריים. כמו כל עם ישראל (וצה"ל) גם הוא הופתע באותה שבת שחורה.

"הייתי בבית ב-7 באוקטובר ובערב התקשרתי לחברה שבמקור מבארי. היא הייתה בלחץ, כי אמה המבוגרת והמטפלת הפיליפינית שהו בממ"ד בעוד המחבלים מציתים את הבית. אמרתי לה שאנסה לעזור. שלחתי ווטסאפ בקבוצת חברים מהצבא ואחד אמר שאחיו מהצנחנים נמצא בבארי. יצרתי קשר עם הכוח שהיה במקום ושלחתי את סימון הבית על גבי התצ"א. במקביל שוחחתי טלפונית עם המטפלת כל הזמן וניסיתי להרגיע. כאשר הכוח הגיע ביקשתי מהמטפלת לצאת החוצה. היא פחדה כי ברקע עוד נשמעו יריות והיו גופות רבות בחוץ. אחרי כשלוש שעות של טלפונים ותיאומים, שמעתי את הכוח מדבר איתה בממ"ד. זה היה רגע מרגש ממש". 

אל העוטף

אני מכיר את ליעד כמה שנים (הבנים שלנו בני אותו גיל) והתכונות הבולטות שלו הן ההירתמות, הרצון לעזור וההתנדבות.

"ב-8 באוקטובר התקשר אלי ליאור שמחה, מנכ"ל התאחדות יצרני החלב (כיום מזכ"ל התנועה הקיבוצית) ושאל אם אוכל לסייע לרפתות העוטף. הוא הסביר שהם בשלבי הקמת חמ"ל ויש הרבה מאוד עבודה. הצטרפתי באותו היום. בשלב הראשון הייתי צריך לחבור לאנשי קשר של כ-16 רפתות. התקשרתי עם מרכזי משק ומנהלי הרפת ומיפינו את הצרכים (אוכל לפרות, פינוי פגרים, תרופות). במקביל יצרתי קשר עם גורמי התיאום בצבא, כי כל כניסה לרפת דרשה תיאום מול מספר גורמים. בניתי תוך כדי תנועה וקיבלתי עזרה מהתאחדות הרפתנים, מועצת החלב, משקי הנגב, מתנדבים וכמובן חברים. בשלב ראשון בניתי, עם גיל המקסים מ"אמבר", סבב האכלה לכל הרפתות כי מרכזי המזון נפגעו. במספר רפתות הפרות ברחו ובחלק שיחררנו אותן כדי לאפשר להן להגיע לאוכל (למשל שמו ערמות חציר במגרש כדורגל). יש רפתות אליהן הגענו רק אחרי ארבעה ימים". 

עם המתנדבים

"לכל כניסה נדרש ליווי צבאי של רכב ממוגן והנסיעה הייתה כרוכה במעבר במספר מחסומים. בכדי להתייעל ירדתי לאוגדת עזה ולשמחתי זכיתי לשיתוף פעולה מיידי כאשר אל"ם (מיל') דרור אלוני, איש נעים אשר באופן מפתיע גילה סבלנות לטמפרמנט שלי, היה הגורם המתאם מולי.

בימים הראשונים עדיין הסתתרו מחבלים בשטח ואירוע עצוב התרחש ברפת כיסופים ב-10 באוקטובר כאשר ראובן היינק, מנהל הרפת, הגיע לרפת ונרצח בידי מחבלים שארבו לו במכון. הצבא ירה פגז למכון החליבה והרס אותו, מה שהצריך פינוי של כמה מאות פרות ועגלות מהרפת. 

לאחר הטיפול הראשוני בפרות (תרופות ופינוי פגרים) וביסוס שגרת האכלה, פנינו לטפל בנושא הבוער השני – חליבת הפרות. בשלב הראשון שפכו את החלב מאחר שאיכותו הייתה נמוכה וגם כי תנובה/טרה טרם הכניסו את מובילי החלב. כעבור כחודש, כל הרפתות הגיעו לשתי חליבות ביום ובהמשך גם לשלוש.

בחלק מהרפתות היו הצתות וציוד במכונים נפגע לצד נזקי חשמל. למעט טכנאים מטעם חברות מכוני החליבה, לא יכולנו להכניס קבלנים לתיקון מקיף ונאלצנו לאלתר כשנעזרתי באנשי מקצוע פרטיים שהסכימו לבוא בהתנדבות. 

חליבת הפרות דרשה הפעלת מערך גדול של מתנדבים כי רבים מהתאילנדים נרצחו ונחטפו (רק בעלומים נרצחו כ- 23 תאילנדים ואחרים עזבו). הוקם מערך גיוס מתנדבים בידי ההתאחדות ובכל שבוע הכנסתי 50-70 מתנדבים לרפתות בנוסף לנותני השירותים האחרים. המתנדבים היו לרוב מבוגרים/ פנסיונרים אבל גם חבר'ה צעירים, כך שברפתות נוצרה אווירה מיוחדת. רובם באו מקיבוצים ומושבים אך לא רק ולצד העצב הגדול, חימם את הלב לראות התגייסות מדהימה. מתנדבים הגיעו למינימום שבוע, ישנו בחדרים קטנים ועבדו קשה ומאחר שהרפתות הפכו למרכז החיים שם אכלו ובישלו, רכשנו מכשירי חשמל, מכונות כביסה והעברנו שכפ"צים וקסדות למתנדבים.

במסגרת אספקת ואוכל למתנדבים בסופי שבוע, נענה קיבוץ חצרים מיד ובכל שישי בצהרים, במשך כחודשיים וחצי, חיכו ברמפה בחצרים הארגזים והצוות המקסים ונסענו לחלק את האוכל ברפתות". 

הכל תלוי בנו

סערת הברקים מתרחקת מזרחה ואני שואל את ליעד על תובנות.

"הייתי שקוע בעבודה אינטנסיבית. השתדלתי לא לתחקר אנשים על מה שקרה. הקשבתי למי שרצה לשתף, אבל אי אפשר להתנתק רגשית כשאתה נוסע לשם ופוגש את האנשים פנים אל פנים. הרגשתי צער גדול מעורב בכעס גדול על מה שקרה. פגשתי ברפתות ובקיבוצים אנשים מדהימים ואמיצים באופן שלא תיארתי. רובם חוו אובדן אישי כבד, העצב העמוק ניכר במבטם ואף על פי כן, בחרו לחזור מהר מאוד לעשייה. לא מצאתי את המילים לנחם אז השתדלתי לסייע ולו במעט במעשים. קיבלתי עזרה מכל מי שפניתי אליו גם מדרגים בכירים מאוד, אבל לא נתקלתי בפרוייקטורים מטעם הממשלה בשטח. לתחושתי, המדינה מנוהלת בידי פקידים מתוך משרדים והם עסוקים בייצור מסמכים וישיבות סטטוס, כך שלטוב ולרע הרבה תלוי בנו. אין לי ספק כי רוח ההתנדבות, היוזמה והחברות בישראל בכלל ובקיבוצים בפרט, היא ערך יקר ומיוחד במינו. אני משוכנע שנוכל לדבוק בה ובתור התחלה להמשיך ולסייע לאנשים שזקוקים לכך מהעיר ומהכפר.   

הרפתות הן מרכיב חשוב וניצן ראשון בהתאוששות של העוטף. אנשים מגיעים לחלוב, מגיע המוסכניק לתקן את הסלף, מגיע עוד חבר ועוד אחד, שותים קפה, מדברים ועוזרים. הרפת/ המפעל מחזירים את החיים למסלולם. כשהרגשתי שיש כבר תנופה מספקת, נפרדתי לשלום עם הבטחה לחזור ולבקר וחזרתי לשגרה".

"מחר בחמש", שולח לי סיזל הודעת ואטסאפ בלילה שלפני כן ואני מתייצב בשעה היעודה במשרדו שמתברר כריק, חשבתם שזה כל כך פשוט לתפוס אותו? אני מציץ לחדר ממול ומוצא אותו בתוך ישיבה המורכבת מחבורת גברים שנראים לא קיבוצניקים בעליל (עוד מעט נספר על מי ועל מה נסבה ישיבה זו).

אני עושה לו סימונים טקטיים כדי לשלוף אותו, הוא מתנצל בפניהם ועובר בנון שלאנט לשבת איתי. "תחילת שנה, סוף שנה, הכנת תקציב, יש הרבה ישיבות", הוא מסביר. "מעבר לכך שזה קיבוץ מורכב לניהול. הרי גח"א הוא לא קיבוץ רגיל", הוא אומר בחיוך ואני שמחייך איתו אומר לו שלכל אחד יש מה להגיד, כי כל אחד מרגיש בעל-הבית. הוא מחייך שוב ובעיקר לא מכחיש.

"כן, יש כאן הנהלה כלכלית, הנהלת קהילה, מועצה ומצד אחד זה מסודר ומצד שני יש מקרים כמו למשל פרשת (עגלת) הפרש שמרוב דיונים, רעיונות והודעות הייתה תחושה כאילו זה הדיון על 'היום שאחרי' ברצועת עזה. לא פעם אנחנו מביאים רעיונות, משתדלים לעשות נכון את הדברים ולא פעם התחושה היא שאין תנועה חופשית".

טוב, אני אומר לו – עוד מעט תיפול על כולם השומה של השיוך, סביר שלפחות שקט חלקי ישתרר פה, כי כולם יהיו עסוקים בנסיון לחשוב מאיפה לגרד את הסכומים האלה.

"לא, אנחנו ממש לא שם", הוא קובע. "את השומה משלמים עם ואוצ'ר שמקבלים מרמ"י (רשות מקרקעי ישראל). אבל את הוואוצ'ר הזה מקבלים רק אחרי שרמ"י קבע כי גח"א 'ניקתה את השולחן' מבחינת הכנת תיק תב"ע פרצלציה (שאינו מוכן עדיין) אחרי הסדרת חובות עבר ועניינים נוספים שעלינו להכין, כמו מעבר מהחלטה 751 להחלטה 1592. בקיצור, אני לא מאמין שתהיה שומה בשנת 2024".

אחרי הכרזה כזו שמשמעותה שאפשר לשמור על תוכניות החסכון עוד שנה שלמה, אני מתעניין אצלו מה המצב כרגע בגח"א.

"הקיבוץ מסתדר עם הכסף", הוא אומר. "העסקים מעבירים כסף לקהילה – ועדיין אני חוזר ואומר שלא משקיעים מספיק וכאשר לא משקיעים, אין סיכוי להרוויח כסף. זה עניין פשוט מאוד. לדוגמה, הייתה תוכנית להקמת סככת רפת נוספת שהייתה מסייעת לנו להגדיל את כושר יצור החלב המופק בגח"א והעניין הוא שאחת לכמה זמן יש "חלונות השקעה' שאם אינך מנצל, פספסת את ההזדמנות והדברים לא יקרו".

אפרופו השקעות, אני שואל, מה עם אותו אזור מסחרי אוטופי שאמור לפתור את בעיית ההכנסות ההולכות ומדלדלות של גח"א בשנים האחרונות?

"זה לא קורה כעת", חורץ סיזל. "אולי בעתיד הרחוק וזו דוגמה מצויינת למה שדיברנו בהתחלה: יש כאן לא מעט אנשים שמפחדים מהקמת מרלו"ג (מרכז לוגיסטי) ולא בטוח שהצלחתי להבין מה מפחיד אותם. דוחפים להקמת מרכז משרדים במקום, אבל מרלו"ג יכניס פי כמה וכמה יותר כסף מאשר מרכז משרדים. מטר למרלו"ג שווה בסביבות 3,500 ₪ בעוד מטר משרדי שווה הרבה פחות. חשוב לזכור כי הנתון הקובע הוא מה ניתן לעשות עם הקרקע ולא מה אנשים מצפים לעשות איתה. הוחלט להביא גורם חיצוני לבחינת הפרוייקט כי כאן אין יכולת ביצועית, זמן וקשב לדברים האלה. הגוף החיצוני יבחן איך ומה, הבאת שותף להרמת פרוייקט כזה המוערך במאות מיליוני שקלים ובדיקה של החלופות האפשריות".

כל פעם מחדש, אני נזכר שאני אוהב לדבר עם סיזל. אין אצלו בולשיט והוא אומר מה יש ומה אין, מה שאני עוד אוהב אצלו זה שאני מצליח לא פעם למשוך אותו בלשונו ולשמוע ממנו דברים אודות המתרחש פה, שאין סיכוי שתקראו כאן, כי הדף היה מעלה עשן בין אצבעותיכם.

הלאה. "אנחנו מתחילים לתכנן ולעבוד על כניסה חדשה לקיבוץ. זה נושא בו מעורבים גם עין-החורש וגח"מ ובעיקר משרד התחבורה שהוא הגוף המממן את התכנון ואת הביצוע. כאשר הכניסה המתוכננת תהיה באזור שמתחת לאיצטדיון, זו תוכנית שהותנעה ואנו בשלבי השגת אישורים ממשרד התחבורה. התוכנית חשובה משום שרק באמצעות כניסה חדשה במיקום הזה, נוכל להכניס תנועה מסחרית למרכז המסחרי / תעסוקה / מרלו"ג לכשיקום וכניסה כזו תאפשר להפריד את הכניסה לאזור התעסוקה מהכניסה לקיבוץ".

אגב, סיזל מראה לי מפת תכנון משנת 2017, ממנה משתמע כי הכניסה הנוכחית לקיבוץ, כן כן, זו עם השער הכחול וביתן השומר, אינה חוקית ואינה מוגדרת ומאושרת ככניסה סטטוטורית. סתם, שתדעו.

כפי שכולם שמו לב, לאחרונה עוברים בגח"א להתאמת ייעודי הקרקע למטרותיה ועסקים נסגרו, או עברו לאזור התעסוקה.

"אנחנו מוציאים את העסקים מאזור המגורים ומשלמים על חובות העבר, שילמנו כשבעה מיליון ₪ ב-2017 ונשלם סכום דומה בהמשך", מסביר סיזל. "אנו עוברים למתווה של עסקים בגודל 25 מטרים בשימוש חברי קיבוץ ויש לנו לא מעט חללים המיועדים לכך החל ממתחם הנקודה, מחסן משק והאזור של הכולבולית להערכתי, כל החללים יתמלאו".

סיזל מבטיח כי הקיבוץ ישקיע בסידור החללים הללו. "החללים יופעלו בשני מתווים: האחד הוא המתווה של העסק הפרטי בגודל 25 מטרים והשני הוא מתווה של הפעלת חוגים לטובת הקהילה – כמו בחללים גדולים יותר כגון אולם התנועה בסביום. זו שנה משמעותית לענף שימושי הקהילה, שנה של פרידה מעסקים וותיקים כאן וכניסה והתחלה של עסקים חדשים".

לפתע נפתחת הדלת וסיזל נחטף חזרה אל הישיבה ממנה אני חטפתי אותו כאשר הגעתי. כשהוא חוזר, אני שואל במה מדובר.

"שכונה ג' תקועה", הוא קובע. "הקבלן עבד עם עובדים מהשטחים וכמובן שאחרי 7 באוקטובר, אין עובדים מהשטחים. הוא הספיק לצקת יסודות אך שם זה נגמר. הוא היה מספיק הגון כדי להודיע שלא יוכל להמשיך בעבודה לפי החוזה ולכן הכל עומד. הישיבה המקבילה אליה אני נכנס ויוצא, היא ישיבה של קבלנים שמהם נבחר כנראה את זה שיחליף את הקבלן. הנגזרת המיידית של אירועי המלחמה היא התייקרות נוספת עבור המשתכנים, המוערכת כרגע בין 70,000-130,000 ₪ וכמובן איחור במסירה העומד כרגע על כמה חודשים, אך לא ברור לכמה עוד יעלה".

אנחנו חוזרים רגע אל פרשת הפרש. "המכונה עובדת מעולה, גח"א כבר חוסכת 300,000 ₪ בשנה בלי מאמץ וזו בוננזה אמיתית, בטח ובטח בהתחשב בהתנגדויות שהובעו כאן מכל מיני כיוונים לפני המהלך". על תקציב 2024 הוא אומר כי יאושר בסוף ינואר. "זה תהליך קשה, כי לא ברור כמה נשקיע בכל מקום. מקורות ההכנסה של גח"א הם סטטיים למדי. אני מקווה כי נשקיע השנה בפרוייקט סולארי ג' באזור הרפת, המתבן, על מבני החינוך והחשמלייה ונעבה את הקיים".

וכפי שברור לכולכם, הסיטואציה חוזרת: בדיוק אז נפתחת הדלת ויו"ר הקהילה חוטפת את סיזל לישיבה נוספת, כי כמו שאמרתי לכם בשורה השנייה פה למעלה –  חשבתם שזה כל כך פשוט לתפוס אותו?

זה סיפור על מקום קטן, סיפור על קשר, סיפור על קהילה (להבדיל מ"קהילה") ובעצם, כמו כל הסיפורים הטובים – זה סיפור אהבה.

המקום הקטן הוא הגינה הקהילתית, הקשר הוא הקשר בין האדם לצמח, הקהילה מורכבת מכמה פרטים השותפים לחזון ולעשייה והאהבה – קשורה לכל אלו גם יחד.

"לדעתי זה היה בשנת 2012", מספר אורי לין. "גבעת חיים איחוד החליטה על הקמת גינת ירק קהילתית הנמצאת בפינה הדרום מערבית של הקיבוץ (מאחורי החיילים, נא לא להתבלבל עם גן הירק הנמצא ליד הרפת)".

הם היו ארבעה בהתחלה ולהבדיל מארבעת פרשי האפוקליפסה, הם נפרדו. "מי שהיו בצוות הראשוני היו כריסטופר סלייבי, ניב יגר, דודו לנג ואני, אך בהמשך נותרתי רק אני. הייתי קצת אחרי היציאה לפנסיה ונושא הגינה הקהילתית עניין אותי כבר לפני כן". כך הפך החלום למציאות. "היה ברור לי שצריך מערכת מסודרת מול הקיבוץ ולכן בסיועם של אריק סיון ואייל ניסן, ניסחנו את אמנת הגינה הקהילתית מול הקיבוץ".

כמו אמנת ליסבון מכוחה פועל האיחוד האירופאי, גם האמנה הזו היא פשוטה וברורה.

"סעיף ראשון אומר שהגינה היא למען החברים והסעיף השני קובע שהיא לא למטרת רווח", מציין אורי. "כמובן שהגינה היא אורגנית לחלוטין וכל מי שיש לו ערוגה, משתתף בהוצאות".

מטבע הדברים, הוחלט כי ענף הנוי יהיה הגוף הקיבוצי אליו תשתייך הגינה בכל הקשור לציוד כגון צינורות מים או זיבול השטח. "מי שעשתה לנו את הנהלת החשבונות הייתה ליביה בר און, חברה חשובה בקהילת הגינה עם השלווה שלה. בכל פרק זמן מסויים, אנו דואגים לאזן את החשבונות בינינו".

אורי עובד עם בעלי חיים, עם צמחים ועם אנשים כבר כמעט ארבעה עשורים. "בראש מעייני, הייתה גינה לאנשים מבוגרים", הוא נזכר. "ולכן בנינו את הגינה כך שתאפשר זאת – למשל עם ערוגות שהיו עשויות מארגזי פירות וכך היו מוגבהות ונוחות יותר לעבודה".

כאן מצטרפת לשיחה שלנו בוגרת "כדורי", בית-הספר החקלאי המפורסם. "המקום הזה הוא פנינה לנפש", מספרת בלהה זיו. "זה היה כך מאז ומעולם, אבל ניתן היה לחוש זאת בעיקר בתקופת הקורונה. לאנשים היה לאן לצאת, להתחבר לטבע במקום להיות סגורים בבתיהם וזה היה מקום שאין לו תחליף. היינו שם, דודי שמש, אני, אורי, ליביה ואז נוספו גם אורי מירון ומורדי מורג וכמו כן, גם נציגות הדור הצעיר כמו דבי בר אילן ושני לברון".

שניהם מספרים חוויות מכל השנים בגינה ועל הדברים שמתרחשים שם. "כשאנשים ליד צמחים – הלב נפתח", קובע אורי. "אני מופתע לא פעם, מכך שאנשים פותחים את סגור לבם, כולל העניינים האישיים והכואבים ביותר, כאשר הם נמצאים שם". שניהם מקבילים את הצמח ודרכו, לנפש האדם ודרכה. "גם אנשים שבחיים לא התחברו לצמחים, הופכים כאן למשוגעים לדבר".

כיום מגיעות לגינה משפחות צעירות עם ילדיהן, להסביר, להראות ובעיקר להמחיש לדור הנוכחי שפירות וירקות לא צומחים על המדף בכולבולית. "זה מפגש שכמעט ובלתי אפשרי בכל רמה אחרת – איפה עוד בקיבוץ ניתן למצוא צעירים ומבוגרים יחד?".

בלהה אומרת שזה הרבה מעבר לצמחים. "זה לא סתם צמח שאתה שותל ומחכה שיגדל, זה קשר נפשי וליווי צמוד ויומיומי ואפשר לראות שכולם מאושרים שם, זה עושה לך טוב לנפש ולנשמה". אורי, מצידו, מדבר על העניין הזה שכל כך הרבה אנשים מדברים עליו כאן, אבל לא בטוח שיודעים להסביר אותו.

"עניין נוסף באמנה שלנו הוא העזרה ההדדית, אנחנו מכינים אוכל זה לזה, כי הנתינה היא חלק מהותי מהעניין וזו קבוצה של אנשים שיש לה משהו במשותף – זו קהילה. זו אחת מהמערכות הקטנות בתוך המערכת הגדולה, זה קשר נפשי של יחידה חברתית מיוחדת בתוך מה שנקרא הקהילה של גבעת חיים איחוד".

וכאן אנו מגיעים לנושא שבגללו הם קראו לי. "בזמן האחרון מישהו לוקח (הערת מערכת – גונב) את היבול שאנו מגדלים", מספרת בלהה. "אי אפשר לתאר את עוצמת הפגיעה כאשר לאחר כל התקופה הממושכת של עמל הגידול, הטיפוח וההשקעה, אתה מגיע בוקר אחד ומגלה שמישהו לקח את מה שגידלת זו אכזריות ואני ממש חשה פגיעה פיזית, כשאני רואה משהו כזה, אני חושבת שפשוט בא לי לעזוב הכל וללכת".

הם מציינים כי במקום יש שלטים המבקשים שלא לגעת ביבול הגינה. "כנראה שלא תהיה ברירה ונתקין פה מצלמות וכך נוכל לאתר את מי שלוקח (הערת מערכת – גונב) את היבולים ללא רשות", אומר אורי.

כמובן שבמהלך השעה בה אנו יושבים ומדברים, אנו טועמים (וטועמים שוב ואז שוב) ממעשי ידיה של בלהה, שאין צורך להזכיר שהיא האחראית על מדור האוכל בעלון. כשאני כבר צריך ללכת, אני לוקח איתי בקופסה את הדברים הטעימים שנשארו, אבל בעיקר אני לוקח את סיפור האהבה הזה, שקראתם פה, סיפור אהבה שנקרא הגינה הקהילתית.

זה הוא זמן אידיאלי לתאר בקצרה מה קורה אצלנו בענף הצומח.

בפרדס אנו מסיימים תהליך כואב, אך הכרחי, של עקירות פרדסים (כשליש מסך כל הפרדס של גח"א) שהפסידו בשנים האחרונות.

העונה רק החלה בקטיף קלמנטינת סצומה ועושה הרושם שרמת המחירים נשארה נמוכה בצורה המסכנת את המשך קיום ענף זה.

באבוקדו התחילה עונה חדשה בקטיף – "גליל" וגם "אטינגר". היבולים טובים עד כה, המטע השתפר מאוד בשנה החולפת ועושה רושם שאנו לפני עונה מוצלחת נוספת. הענף מתכונן לקראת שתילות משמעותיות באביב 2024 במידה ויאושרו.

גד"ש בשלבים האחרונים של עונת 2023 – מחכים לקטיף כותנה ואסיף בוטנים במהלך החודש הקרוב. העונה נראית מוצלחת עד כה ונקווה להמשך פורה.

במהלך השנה החולפת הצטרף יגאל מוהר לצוות הקבוע והמצוין שלנו – בהצלחה!

צוות ענף הצומח מברך את כל בית גבעת חיים איחוד בתקופת חגים משפחתית ונעימה ומזמין אתכם לטיולים רגועים בפרדס, להנות מהשטחים היפים שלנו.

נסיים בברכת שנה טובה לכל בית גבעת חיים איחוד.

יצאתי לראיין את אור בשטח, ישבנו על הספסל בין שורות הירקות הבוהקים מקרני השמש ופרחי הנוי הצבעוניים המבצבצים בין הירקות. באווירה הפסטורלית הזו, שמעתי מאור את סיפורו של גן הירק ואת חלקו בפרויקט.

אור נלקנבאום נשוי לסיוון ארזי ואבא של כרמי. בשנת 2019 הוא חלם להקים גן ירק בשיתוף הקהילה. ניב יגר, מנהל הנוי ומספר משפחות מהקיבוץ, התחברו לרעיון ובמהלך הסגר הראשון של הקורונה (מרץ 2020) התגייסו יחד להכשיר שטח שהיה שדה בור והפכו אותו לגן ירק משגשג. החלום קרם עור וגידים והפך למציאות.

לאור יש שני תארים בביולוגיה אבל אין רקע חקלאי. הוא נרתם לפרויקט במלוא המרץ וקיבל על עצמו את ניהול גן הירק, בליווי, תמיכה והכוונה של עמותת "החוות הירוקות" וכבר שלוש שנים שהגן מניב ירקות חורף: כרוב, ברוקולי, כרובית, קולרבי, חסות, פטרוזיליה וירקות ופירות קיץ: דלועים, מלפפונים, עגבניות, פלפלים, אבטיחים, מלונים, תירס, קישואים וחצילים. יש גם ירקות מוכרים פחות: סלקים צבעוניים, גזרים צבעוניים, בטטה סגולה, רוברב וגם צמחי תבלין המזמינים חרקים מועילים.

בגן הירק אין ריסוס ואין דישון והוא מושתת על מערכת אקולוגית. בכל ערוגה אפשר למצוא גם פרחי נוי, המשמשים נגד מזיקים וגם מושכים אליהם חרקים להאבקה.

בתקופת הקורונה הגיעו ילדי הקיבוץ לגן הירק ונוצר חיבור מרתק אשר פסק כאשר שככה הקורונה. עכשיו עובדים על חידושו.

תוצרת גן הירק נמכרת לחברי הקיבוץ. פעם בשבוע נפתח דוכן הכולל את כל ירקות העונה וכ-70 משפחות צורכות מדי שבוע ירקות טריים ישירות מן האדמה. מחירי הירקות מוצגים בדוכן והתשלום מבוסס על אמון, איש לא עומד בדוכן וכל קונה רושם את מספרו האישי בתקציב ומחויב על פי פירוט הקניה שרשם.

אור עובד בגן הירק שלושה ימים בשבוע ובמקביל לומד לתואר שני באוניברסיטת חיפה, התמחות בפסיכותרפיה אינטגרטיבית גוף- נפש-רוח. במסגרת זו הוא עוסק בטיפול בבריאות הנפש למקבלי סל שיקום של משרד הבריאות. בימים בהם הוא נמצא בלימודים אין פעילות בגן הירק, אבל הוא מדגיש כי המקום פתוח למבקרים בכל עת.

ככל שהתקדמנו בראיון, הרגשתי שגן הירק בנשמתו של אור ובעורקיו וניב מעיד עליו שהוא חקלאי בכל רמ"ח אבריו. הוא בחור יצירתי, עם חשיבה מחוץ לקופסה ויש לו חזון של תמיכה במארג חיים שלם שיבוא לידי ביטוי גם מחוץ ליישובים חקלאיים, על-מנת שגם בערים תתממש קונספציה של צריכה מקומית.

אני מודה לאור שהתפנה תוך כדי עבודה לחשוף בפני את גלגולו של גן הירק, בשקט ובשלווה האופייניים לו ועם ניצוץ בעיניים. הוא נתן את הסכמתו לצלמו מוציא כרוב טרי ישר מהאדמה בדרכו לדוכן, צילום ששלחתי לתחרות, עם גאווה מקומית.

במשך שנים רבות הייתה תעלה שהפכה למזבלה לאורך הדרך מהכניסה לשכונת הנעורים ועד ביה"ס "משגב". ילדים ואחרים השליכו לשם מכל הבא ליד: בקבוקים, עטיפות חטיפים, אריזות פלסטיק וזבל אחר – והמקום נראה נורא.

ידידיה כהן ממושב חופית הוא מהבנים הראשונים של כפר ויתקין ולוחם לשעבר ביחידה 101 (עבר כבר את גיל 90) והוא גם פרדסן עם 100 דונמים של פרדס. "מצפה רמי" שליד בית הראשונים, נקרא על שם בנו שנפל במלחמת לבנון הראשונה. ידידיה עוסק בתחום ההשקיה כבר עשרות שנים, כך שעבד עם זיגי, עמי רטר, בועז שקדי ואחרים בגח"א והוא גם חברו של רענן הרמן.

בשנת 2015 הוא הציע למסור לרענן שתילי עצי הדר בודדים לשתילה ליד הבית ורענן סיפר לו על הוואדי המלוכלך בדרך אל "משגב" וביקש ממנו את המגוון הרחב ביותר של זני ההדרים הזמינים בארץ, כדי לשתול אותם שם במקום ליד ביתו.

כך, בזכותו של ידידיה בין השאר, נטועה שדרת עצי הדר המטופחת אותם נטע רענן בהדרגה ובה הוא מטפל במסירות כבר שבע שנים. המים להשקיה מסופקים על-ידי הנוי וכולנו נהנים מהמראה, הנקיון והסדר המתלווים לירוק של העצים, לפרי הכתום והצהוב ולפריחות ההדרים והחוטמיות בעונתן. רענן, שמעולם לא עבד בחקלאות, מצא בהתקרבו אז לגיל 70, דרך מיוחדת להיכנס לתחום וגם לתרום לקהילה.

"התחלתי לאסוף אבנים ואבני-שפה בפרט ובעזרתו של גדי ורד והשופל של הקיבוץ, להביא כמות גדולה של אדמה זמינה משטח הקיבוץ ולמלא את הוואדי הקטן עם תוספת של קרוב לשני מטרים, לאורך ראשוני של כ-50 מטרים מבלי לפגוע בניקוז"

ידידיה אמר לרענן כי קיימים כ-40 זני הדרים וככל שהתקדמו הנטיעות, כך רבו מספר העצים שהביא ידידיה והעשירו את השדרה. מקור העצים הוא משתלת מולצ'ן בעין-ורד וכעת יש כ-35 עצים בבוסתן.

"היה חשוב לי שהעצים יהיו מזוהים בשמות הזנים, כך שאריק סיוון הפנה אותי למישהי מקיבוץ מענית המייצרת שלטים כאלה וכיום מזוהים רוב העצים בשלטים מאירי עיניים לטובת ילדינו והציבור בכלל".

לפי ידידיה, עדיין מפתחים זנים חדשים שאחד מהם בשם "עליזה" אולי ימצא את דרכו לכאן ויעשיר את הגן.

"הרעיון המקורי שלי, בנוסף לצד האסתטי של הפיכת המזבלה לגן פורח, היה שהילדים יעברו דרך הבוסתן בדרך לבית-הספר, יקטפו מפרי ההדר, ישימו בתיק ויאכלו בהפסקות בבית-הספר ואכן, הם קוטפים. טלי סופר המטפלת ומדריכה אותם, מספרת שהם נהנים מאוד להסתובב בין העצים ולקטוף את הפרי בדרך אל בית-הספר וממנו. גם חברים עוברים כאן וקוטפים להנאתם ולשמחתי, דבר שאני מעודד אותם לעשות".

בסופי שבוע רענן משקיע רבות בעבודה בטיפוח הבוסתן, בגיזומים ועישוב אינסופי ומעיד שהוא נהנה מזה מאוד והתוצאה היא שהילדים יכולים להסתובב בשטח בהנאה ובבטחה, ללא קוצים ועשבייה פרועה.

בנוסף לעצים יש כאן גם פרחי חוטמיות למיניהן, הזורעות את עצמן ומוסיפות צבע לשדרה. בוסתן נוסף עם עצים נשירים (משמש המבשיל מאוחר בעונה, תפוחי-עץ, אגסים, אנונה שאינו מניב, אבוקדו, רימונים ושקדים) נמצא כאן ליד המשרד של דני הרמן, כאשר מקור העצים הוא נוטע ותיק ממטולה.

"בין השאר יש כאן עץ בודהה, שהוא סוג של אתרוג עם פרי ציורי ומיוחד (ראו תמונה) שלדברי מאיה, בתי, פרי מסוג זה נמכר בחנויות מזון בניו-יורק בכ-16 דולרים ליחידה. אנשים עוברים ומחמיאים וגם מזה אני רווה נחת. עברתי מעישוב בטורייה לחרמש מכני וכך אני ממלא את בקרי יום השישי, בעבודה לא קלה אך מרתקת ומהנה. כמו-כן קיבלתי מהפרדס עץ אשכולית-אדומה שאני ממליץ לבוא ולקטוף את פירותיו".

"העצים לא מרוססים ויש לי אפילו הצעות לעזרה מקצועית בגיזום מאורי מירון, אך עד כה הסתדרתי וכפי שניתן לראות, העצים נראים ממש טוב. גם גיורא ידיד עזר בהתחלה. גם נירי רטר, מהדור הצעיר, עזר לי היכן שיכול היה לעשות זאת".

בהזדמנות זו שאני מדבר איתו, שאלתי את רענן על עבודתו כאקונום של קיבוץ עין-שמר. לדבריו, זה קיבוץ חברתי מאוד וצנוע, עם חברים ידידותיים מאוד בדרך כלל שכייף לשרת אותם, היות והם מפרגנים ויודעים להעריך את המאמץ והנסיון שהוא מביא לתפקיד.

ממקורות שלנו בעין-שמר, אנחנו יודעים שהחברים שם באמת מרוצים מאוד מרענן כאקונום ובכלל ואין פלא, גם בהתחשב בעובדה שבכל ערב שישי רענן ויאיר, בנו, מגישים את ארוחת הערב לציבור של כ-300 סועדים מדי שבוע.