האוכלוסייה שהתאספה במקלט כללה פעוטים מגיל חודש וחצי עד גילאי 80 פלוס. המקלט היה מאובזר בכיסאות רבים, ספה, מיטת קומותיים, מזרונים, מרבד, מאווררים, טלוויזיה, Wi-Fi ממתקים ומשחקים לילדים ובאמצע שלחן קטן. במהלך השבועיים הפתאומיים הללו, נאספה אוכלוסייה פחות או יותר קבועה ומיד גם התקבעו מקומות הישיבה.

על קיר המזרח ישבו משפחות פולק עם הכלב צופקי. אליהם נוסף אורח מגרמניה דומה להם במידותיו ועל כפות רגליו כפכפי אדידס אדומות. הביקור הקודם שלו נערך ב-7 באוקטובר ( הם חייבים להפסיק להיפגש כך).

בקיר הצפוני על הספה, ישבו בדרך כלל אמהות עם תינוקות שלא מזמן הגיחו לאוויר העולם. על  מזרונים לרגליהן השתרעו בנות משפחת גילה (איתי) והמשיכו את שנתן מהבית. בהמשך הקיר על מיטת הקומות, התמקמו משפחת עופרי (דה בורס) ושלושת ילדיהם הקטנים. הם הגיעו תמיד ראשונים, מתוקתקים ומאובזרים עם תרמיל מקלטים ובו סיר מצופה ניילון למקרה שאחד הקטנים ירצה להטיל את מימיו.

בקיר המערבי התמקמו משפחת שמיר, תמיד תינוקות על זרועותיהם, אנוכי, יוסי חי ומנחמים שבאו לשבעה של דרורה ז"ל.

על פתח הדלת בקיר הדרומי נעמדו גברים מסוקסים, גמלאי יחידות מובחרות, מנסים לאתר היכן נפלו הטילים ומה טיבם. בעיקר הם סתמו את האוויר המועט שחדר למקלט דרך הדלת. 

בתווך על המרבד היו המוני ילדים שצפו בסרטים מצוירים בטלוויזיה ולעיתים הזדמנו עוברי אורח עם כלביהם ופסיכולוגים מהתחנה עם מטופליהם.

בחלל האוויר היה ניחוח של מאפים שנאפו זה מכבר ע"י צחית וחולקו ליושבים. במהלך השבועיים נוסף גם מעקה בצד השני של המדרגות לנוחיות כל העולים ויורדים בהם.  

כולנו כמובן היינו מצוידים בטלפונים וכשניתן האות לצאת, ספר אותנו טל כעדר כבשים השב מן המרעה והכריז "הפעם היו 50 נפשות במקלט".

בכל פעם שהוזעקנו למקלט, הוא היה נקי מסודר וערוך לקראתנו ועל כך תודה גדולה וישר כוח לזוג הזה.    

לאחר שבוע של מלחמה מול איראן שלמרות כל ההתראות תפסה אותנו מנומנמים באותו בוקר יום שישי, 13 ביוני, פניתי לאלדד ורדי, יו"ר צח"י (צוות חירום ישובי) הטרי אצלנו.

הצוות המורחב נפגש מדי ערב לדון ולהחליט על פעולות נדרשות על רקע המצב כפי שידוע מפיקוד העורף והמיגון הזמין לנו כאן. מלבד אלדד ורדי כולל הצוות את יוני ארי, מנהל הקהילה, ליאורה רופמן, יו"ר הקיבוץ, גילת שניר, אמיתי לביא, שרון בר-שלום, גיא פיינברג, דודו לנג, יעל חילי, אנטה, אביגיל קולייר והיידי עפרון.

הם קובעים מה ניתן וצריך לעשות כאן כדי להבטיח את המיגון והבטחון המקסימאלי ליותר מ-1,200 ילדים, חברים, תושבים ועובדים זרים ואיך להעביר את המסרים, תוך היצמדות להנחיות פיקוד העורף והנתונים הספציפיים לנו.

לדברי אלדד, יש להם מנדט להקשיח עמדות בנושאים מסוימים ולהתגמש באחרים. כך, למשל, בפתיחה זמנית של המעדנייה וקיום מסגרות חינוכיות לא פורמאליות, כחלק מההגמשה ולעומת זאת, גישה קשוחה יותר בהפעלת הבריכה. לפעילויות מסויימות מחפשים אלטרנטיבות במקום ממוגן העומד בדרישות.

שאלתי את אלדד מה תפקיד צח"י מעבר ליישום הנחיות פיקוד העורף. "תפקידנו הוא לקחת את הבעיות העולות מהשטח ומהנסיבות, בתחום המיגון והפעילות השוטפת בקיבוץ, ולתת מענים אופטימליים ואמינים על פי הצרכים העולים מהשטח ובהתאם למה שזמין כעת", הוא מסביר. "למשל, 13 המקלטים הנמצאים במצב שונה במקומות שונים בקיבוץ. חלקם משמשים באופן שוטף לצרכים אחרים, כמו המועדון הסגול, חדר-הכושר בבריכה ו'מקלט ממי' לעומת מקלטים אחרים שהיו במצב סביר, אך הוכנסו לשימוש רק עם תחילת מתקפת הטילים האיראנית. בחלק מהמקלטים יש שירותים ומיזוג אוויר ובאחרים יש מאווררים ושירותים לא תקינים. המשותף לכולם הוא המיגון הפיזי, זמינות של חשמל, מים, תקשורת (טלפון) Wi-Fi, אינטרנט ולפחות אוורור. השירותים לא ניתנים להשמשה ללא השקעה משמעותית וכאמור לא הותקנו מזגנים. אלה נושאים שהנהלת הקיבוץ הייתה ועדיין מודעת להם ולכן החליטה להקצות סכום לרכישה והתקנה של מזגנים".

לקראת הראיון ביקרתי בכמה מקלטים, מצאתי את חלקם במצב טוב ואחרים – שמישים לצרכי הציבור, אך פחות נוחים. לדברי אלדד, ציבור המשתמשים במקלטים עוזר מאוד ומביא ציוד מגוון שעוזר לשהייה בהם. 

לשאלתי על אפקטיביות הגורמים בקיבוץ בנסיבות הנוכחיות, אלדד מציין את הזמינות והתגובה המהירה של כל הגורמים ובמיוחד את החשמליה בראשות אמיתי לביא ושל שרון בר-שלום בנושא המקלטים. בעיות שעלו והצוות הפנה אליהן, טופלו במידת האפשר במהירות ובמסירות.

הוא מצביע על התפוסה הגבוהה במקלטים והשהות הארוכה בהם שלא הייתה בעבר. השינה במקלטים היא תופעה חדשה, כך שהמקלטים והממ"דים הציבוריים, מלאים ונותנים תחושת צפיפות שלא הכרנו עד כה. בגנים, למשל, הממ"דים מספיקים לילדי הגן והצוות אך לא למשפחות שלמות הנאלצות להשתמש בהם בעיקר בלילות ללא מיגון חלופי.

כחבר (בזום) בצוות מנהלי צח"י במועצה האיזורית עמק-חפר, נחשף אלדד למצב המקלטים  בעיקר במושבים ולדבריו מצבנו טוב בהרבה מבחינת המוכנות. זה לא אמור להרגיע ועדיין יש מקום לשיפורים, שהצוות עושה עד כמה שניתן בזמן אמת.

שאלתי על ההמלצות העיקריות שלו.

"חייבים להוריד את אפליקציית פיקוד העורף ולהישמע בקפדנות להוראות המתקבלות שם ובתקשורת הפורמלית", מדגיש אלדד. "יש לשים לב לשכנים ולאוכלוסיות מיוחדות ולעזור במידת האפשר. כמו כן, ניתן כמובן להיעזר בצוות צח"י בכל נושא הקשור במיגון והתנהלות כאן".

לאחר שראיתי את מימדי הטיל שנפל בשדותינו, אני שואל את אלדד האם ומה ניתן לעשות כדי להתמגן מפני דבר כזה. "אם חלק כזה של טיל נופל על בית, הוא הורס אותו וזה ממחיש את גודל הסכנה למי שלא נכנס למקום ממוגן, לא כל-שכן, אלה שנשארים בחוץ לצפות ביירוטים". הוא חוזר ומדגיש כי אין לגעת ולהתקרב לחלק של טיל או שבר יירוט וחייבים לדווח לצח"י, לגיא או לדודו על כך. אסור להתפשר על ההנחיות ויש להישאר במרחב הממוגן עד אישור היציאה של פיקוד העורף.

ב"נוה-נועם" אין ממ"דים או מקלט קרוב, ונמצאים שם אנשים שקשה להעביר למקלט. מה עושים איתם? "הנוהל הוא להעביר אותם למסדרון בו אינם חשופים לחלונות. ברור שזה לא מצב רצוי אך הוא ידוע למוסדות הקיבוץ כבר שנים רבות. פתרון לבעיה אקוטית זו אינו זמין כעת".

צח"י פועל בשלושה מצבים: "שגרה", "שגרת-חירום" בה אנחנו נמצאים כעת ומצב הקיצון "חירום" (נפילת טיל, רעידת אדמה וכדומה) שבו מופעל חמ"ל. בצוות חמ"ל משתתפים מתנדבים מהקיבוץ המוקפצים בעת הצורך מהחמ"ל המשמש לתכלול המצב מול מספר גורמים כגון המועצה, המשטרה והצבא, כיבוי-אש ומד"א, משמר-הגבול ומול ישובים שכנים. כמובן שהם עובדים גם מול הציבור, גורמי הבטחון והרפואה ובעלי תפקידים בקיבוץ. אלדד מציין את רוח ההתנדבות, כאשר מייד עם הפניה לציבור נענו כ-10 חברים להצטרף לחמ"ל צוות החירום היישובי.

כרכז לשעבר של צוות החירום להתמודדות עם הקורונה כאן, אלדד מדגיש כי ההבדלים בין המצב בקורונה למצב הנוכחי, הם משמעותיים מאוד. אז היו הוראות ברורות של הרשויות והממסד ולאי עמידה בהוראות ובמגבלות הייתה השפעה על מספר גדול של אנשים אך כיום, באופן מובהק יותר, האחריות היא אישית ומשפחתית של הציבור לקיים את הכללים.

"אני מבקש להודות לכל מי שלוקח חלק במאמץ לשמור על בטחון ובריאות הציבור לאורך כל השנה ובפרט במצב בו אנו נמצאים כיום. תודה ליניב אופיר על שנים רבות של עשייה". 

בואו נקווה שלא נזדקק לצוות פעיל זה בימים, שבועות, חודשים והשנים הקרובות. שהמלחמה תסתיים בחזיתות איראן ובעזה ושכל החטופים יחזרו הביתה, מי למשפחתו ומי לקבורה בישראל ושכל הפצועים יחלימו בהקדם האפשרי. בינתיים, שמרו על ערנות ומלאו את ההוראות.

והנה מגיע היום וקצת לפני החגיגות עם שרון והילדים (פלאפל וגלידה) אני מוצא זמן לגלוש לעבר השכשוכית, שם מתארגן לו כוח המחץ של גבעת חיים איחוד.

כזכור לכולכם, כמה ימים לאחר 7 באוקטובר, בכובעי ככתב הבטחוני של העלון, נכחתי באותו מקום בדיוק בכינוס חירום של שלד הצוות הנוכחי.

אבל עכשיו שום דבר לא דומה. אם באותו ערב הורכב החימוש של הצוות מכמה אקדחים בודדים, קלשונים ואתי חפירה הרי שכעת, בתום הריון של 9 חודשים, עטויים כל חברי הצוות במדים (טקטיים) קסדות (טקטיות) ורובם הגדול חמוש בכלי משחית ארוכי קנה כגון MZ-4, AR-15 ונגזרות אחרות של M-16 מקוצר (ברור שטקטיים, מה חשבתם?) וכל זה עוד לפני שמבצע "שנור" ייעודי של גדעון כרמל בתפוצות הגולה הדוויה נשא פירותיו.

נראה גם שהחבר'ה עשו תרגילי בטן מאז 7 באוקטובר, כי כולם נראים פה בכושר למרות הלחות המתקרבת לרמות של 100 אחוזים, אבל בתור כתב בטחוני ותיק אני לא נופל למלכודות של מראית העין ומוצא לי מקום בו ניתן להאזין לדברי הלוחמים ואכן, לא חולף זמן רב לפני שמתחילות התלונות: "מגרד לי הסקוצ' של הפאצ'", זועק אחד מהם שלא חווה כנראה יותר מדי קשיים בשירותו הצבאי. אני רושם לי לבדוק עם השריף המקומי – האם כל אחד יכול להתקבל ליחידה? יש מערכת סיווג וסינון?

אבל אין זמן, הנה מתחיל התדריך. מתברר שכוח נוח'בה מפאתי מחנה הפליטים נור אל-שמס בטול כרם הממוקם רבע שעה נסיעה מהספות הנינוחות שלכם (והופך לקן צרעות במהירות אקספוננציאלית) פשט על גח"א. את המחבלים מגלמים אנשי כתת הכוננות הנוקשה של עין החורש, שאנשיה לא לבושים במדים ואביזרים (טקטיים) אבל לאורך התרגיל מציבים לא מעט אתגרים לכוחותינו.

מתחילים. החבר'ה מתפרסים לנקודות ציון ברחבי הקיבוץ, במטרה לאתר את הפולשים ולהילחם בהם. אני קופץ על רכב הפנאי / שטח המפונפן של ב"ב, חברי מילדות ואחד מקשישי הלוחמים ביחידה ("תכתוב שזה רכב חלופי", הוא דורש). אנחנו דוהרים לכיוון צפון מערב ומקימים חסימה (טקטית) מול הפינה של המאנז'. אותנו לא יעברו.

כמה ימים לפני כן, פורסם דו"ח הקרב בבארי בו הוקדש פרק נרחב ללחימת הגבורה של כתת הכוננות במקום – ובו גם שוקף המצב חסר הסיכוי של אותה כתת כוננות, שאנשיה מצאו עצמם בשלב מסויים מול יותר מ-300 מחבלים. ב"ב ואנוכי מדסקסים ותוהים על סיכויי כוחות הבטחון המקומיים במתארים דומים ולפתע זעקות קטועות במכשירי הקשר (הטקטיים) מפירות את שלוות הערב הלוהט בדרישה חד-משמעית – "דחוף, תגיעו במהירות האפשרית לגנים דרך החשמליה".

אנו מביטים זה בזה בשתיקה. שנינו נולדנו כאן, אני בסיקסטיז והוא בסבנטיז ומכירים פחות או יותר את השטח. אם אנו ממוקמים בפאתי משק בית-הספר, אז להגיע לגנים דרך החשמליה זו כנראה לא הדרך המהירה ביותר אבל יש מלחמה אז ב"ב לוחץ על הגז ואנו נעים לאזור הקרב. בדרך אנחנו מבחינים באותו לוחם שזעק שמגרד לו הפאץ' כשהוא עסוק בשמירה על שער החיילים. אנחנו מדווחים לו שהקרב בעיצומו אך הוא מתעקש להמשיך לשמור.

מגיעים בנסיעה איטית לאזור ומתברר כי ציר הלחימה העיקרי מתבצע במרחב בית האלון ובית האורן. "גופות" פזורות במרחב וצוות טיפול רפואי מעניק טיפול לפצועים. כמה נוח'בות מעין החורש עדיין מנהלים אש אבל אט אט מנוטרלים בידי לוחמינו.

אז גם מתבררת הטעות בדיווח ברשת הקשר – מתברר כי מי שדיווח על "חשמליה", התכוון למעשה לביתן הגנרטור המוצב ליד הגנים. אני מציין לעצמי כי רבים מאנשי כתת הכוננות לא נולדו פה, מה שאולי מצביע על פערי מושגים ושמות מקומות.

קצת אחר כך מסתיים התרגיל וכולם נעים לכיוון השכשוכית, לשמוע קצת דברי סיכום ולקחים ובעיקר לעשות שפטים בכמויות הבשר עליהן שוקד כבר ע', הלוגיסטיקן (הטקטי) האמון על פעולות מסוג זה.

לצערי אין לי זמן להישאר, כי הילדים שלי כבר לוחצים לכיוון הפלאפל והגלידה, אבל הנה כמה לקחים שהפקתי:

1 – היחידה צריכה לתרגל פיינטבול. רק שחוטפים כדור צבע בין הלסת לאוזן, מבינים שאי אפשר פשוט להסתער על בית האורן בו מתבצרים מחבלים.

2 – בכסף שיביא מבצע "השנור" של גדעון כרמל בתפוצות הגולה הדוויה, יש להשתמש לרכש טכנולוגי אשר מעניק יתרון (טקטי) בשדה הקרב.

3 – יש לקיים סיורי הדרכה לחברי הצוות שלא נולדו בקיבוץ ולהסביר הבדלי יסוד בין גנרטור לחשמליה. באמצע הלילה, כשהכדורים שורקים מעל הראש קשה גם ככה, בלי שנוסף קושי ההתמצאות.

4 – יש על מי לסמוך. החבר'ה מלאים במוטיבציה, מוכנים לפעילות ונכונים לכל מקרה אשר יבוא.

כבר 12 שנים אני עובדת בארגון "בעצמי" והיום, בתפקידי השישי בארגון, אני ראש המטה וככזו צמודה למנכ"לית, מובילה ספינה של 250 עובדים בארגון מגוון שנמצא ב-150 מוקדים ברחבי הארץ.

בשגרה, אנו עושים הרבה טוב; נותנים לאנשים מעוטי הזדמנויות כלים ומיומנויות, משלבים ומקדמים בתעסוקה והאימפקט אדיר. לפני סוכות הייתי עסוקה בבניית תכנית עבודה ארגונית, בבניית תכנית לשילוב תושבי מזרח ירושלים בהייטק והודיתי לעולם שהפסדנו נקודה במכרז "מפתח" לטובת עמותה חרדית, כי אחרת הייתי מנהלת היום את המכרז הכי גדול בארץ לתעסוקת חרדים ורק אלוהים יודע איך הייתי מצליחה לעמוד בדיסוננס הזה.

ובשבת ההיא, תוך שעתיים, נשארתי אם חד-הורית עם שני ילדים ושני כלבים וירון שיצא ל-117 ימי מילואים, מתוכם 57 ימים בעזה, אז ברחתי לעבודה, כי זה תמיד הכי קל ומצאתי עצמי בונה מאפס תכנית חדשה.

ב-8 באוקטובר שאלנו את עצמנו מה עושה ארגון שהמנדט שלו "תעסוקה" בעוד כולם עסוקים בהישרדות, במציאת מיטה ומטרנה? לא עבר שבוע וישבנו להתאים את המודל שלנו לעבודה בחירום. פיתחנו את מודל החוסן התעסוקתי שנבע משנים של נסיון בשיקום תעסוקתי ויצאנו לדרך. בשבוע השלישי, ביקשה ממני המנכ"לית להקים יחידת גרילה, "צוות טקילה" כזה שיכול לעבוד מהר, מדויק ובמקצועיות מירבית, להתאים עצמו לצורך ובשבילי זו הייתה הצלה של ממש. תוך שלושה ימים קמה יחידה חדשה בארגון הנקראת "מגן לתעסוקה" (כי "טקילה" פחות מתאים לארגון בו 50 אחוזים עובדים מהחברה הערבית) ויצאנו לדרך.

מכרתי חלומות, המצאתי עולמות, הייתי בכל זום של חברה אזרחית, מנהלת "תקומה", ממשלה ומהר מאוד כל זרועות התמנון ששלחתי התחברו וחזרו אלי. היינו הראשונים שידעו ליישם מודל מקצועי והראשונים שנכנסו למלונות. גייסנו את הצוות המקצועי ביותר ולרגעים היינו שם היחידים שנתנו ליווי למפונים.

התחלנו עם תושבי קריית שמונה ושלומי במלונות בירושלים, היינו שם כדי לחשוב איתם על רציפות תעסוקתית, לעזור למי שרוצה לצאת מחר בבוקר לעבוד, ללוות עסקים קטנים שכל הקלפים נטרפו להם ולהיות עם מקבלי החל"ת – הפטנט הלא מוצלח שהמדינה המציאה בקורונה, זה שמנוון אנשים ומדכא את התנועה שלהם. "אנשי הפיג'מות" קוראים להם, מפונים השורדים יום ועוד יום במלון, אין להם סיבה לצאת לעבוד וכל חודש שעובר מרחיק אותם יותר ממי שהיו: אנשים פרודוקטיביים, אקטיביים שהפכו לפליטים במדינתם, מיואשים, מדוכאים, לא רואים את האופק, עוברים מהחדר ללובי, מהחדר לחדר האוכל במלון וגם כשיוצאים לקנות סיגריות נשארים בפיג'מות.

אנחנו כבר בנובמבר והלב שבור. הצרכים אדירים, המדינה לא זזה ואני פה בבית בקיבוץ, מזום לטלפון מגייסת פילנתרופיה ועשרות שותפים חדשים ואנחנו מתרחבים לתת מענה במלונות בתל אביב, נתניה, חבל אילות, טבריה, סובב כנרת וחיפה. אנחנו מגיעים לאופקים ונתיבות לתת מענה לבעלי העסקים הקטנים, גם שם הצרכים אדירים, קהילות משוועות לעזרה ואנחנו עם קהילת כפר עזה שפונתה לשפיים, עם משפחות מניר עוז שעברו לקריית גת והטלפון לא מפסיק לצלצל. עוד ועוד קהילות זקוקות לשיקום תעסוקתי לחברים/תושבים ואין מספיק פילנתרופיה להכיל את הצורך.

חצי שנה אחרי. אנחנו באפריל ואני חוזרת מהמשרד בתל אביב אחרי יום הכשרה לצוות שהיה חלום אי שם בסוף אוקטובר והיום מונה 15 נשות מקצוע מהשורה הראשונה, שעוברות ממלון לבית הארחה, מקיבוץ למושב ומלוות מאות מפונים מהצפון והדרום. אלו שיודעים שלא חוזרים וגם אלו שלא יודעים דבר. אנחנו תופרים לכל מפונה את חליפת הליווי המתאימה לו בכלים של שיקום תעסוקתי, כדי לייצר רצף תעסוקתי. לא להתנוון, להיות בבחירה, בשליטה ובאונים, בתוך חוסר הוודאות הבלתי נתפס הזה.

היום אני גאה לומר שצוות "מגן לתעסוקה" מטפל בכל תושבי קריית שמונה ושלומי שפונו לעשרות רבות של מלונות ברחבי הארץ, בכל תושבי וחברי יישובי וקיבוצי הגבול הצפוני שפונו בעיקר לעמק המעיינות ועמק הירדן ולקהילות בעוטף עזה. אני יושבת מולן היום, שומעת כמה הליווי שלנו משמעותי, לעיתים החוויה שאנחנו היחידים שאכפת להם, מנסים להפוך את המשבר להזדמנות, לתת כלים ומיומנויות, קורסים והכשרות למי שצריך. רק לצאת מהמלון, אפילו לא כדי לעבוד, לייצר תנועה, לצאת מהפיג'מה, מהלובי והחדר, אל עולם העבודה שבחוץ.

כי "ביום שאחרי" אנחנו צריכים שיהיו מי שיחזרו הביתה, מי שיאייש את מקומות העבודה, אנחנו זקוקים לאנשים עם חוסן תעסוקתי, שיחזרו להניע את הגלגלים ואת המשק.

וכידוע (או שלא) תעסוקה היא לא רק פרנסה, תעסוקה היא משמעות, תעסוקה היא דרך לשיקום. לפעמים אדם מרגיש נורמלי ללכת לליווי תעסוקתי ולא לטיפול, טוב שיש את האפשרות הזו כי יש מפונים שלא יכולים לגעת בפצע, הוא כואב מדי. עבודה היא עוגן ומסגרת, עבודה היא גם קרש הצלה – להם, כמו לי, אי שם ב-7 באוקטובר כאשר נשארתי לבד כשירון יצא למילואים והייתי צריכה הצלה ועוגן בדמות הקמה של תכנית חדשה מאפס, כזו שתחזיק אותי 117 ימים.

שתדעו שבתוך הכאוס הזה וממשלה לא מתפקדת שגורמת למשרדי ממשלה לא להצליח להוציא כספים ותכניות או מנהלת "תקומה" שחושבת יותר מדי, יש עשרות ארגוני מגזר שלישי ואלפי אנשים טובים, שעושים יש מאין, יוזמות חדשות נולדות כל יום ובמקומות האלו יש תקווה.

אז הספירה שלי הסתיימה ואני מתפללת שירון לא יצא שוב למילואים, מודה על כל יום שעובר ואפשר לחזור לשגרה. ירון בבית עם הילדים ואני מסתובבת אי שם, ממציאה חלומות וזוכה להגשים אותם.

חלומות לאלו עבורם אנו קמים  כל בוקר. פעם הם היו מעוטי הזדמנות, חברות מסורתיות, והיום הם אני ואת, אתה וכולנו, אנשים שב-6 באוקטובר היה להם בית, הייתה להם קריירה מפוארת או עבודה בקיבוץ, עסק בקריית שמונה או צימרים קסומים בגליל העליון. הם צריכים אותנו שנלווה אותם, בדרך ליצירת סוג של וודאות, חוסן תעסוקתי, שליטה, בחירה ועוגן, סיבה לקום בבוקר ולצאת מהמלון, אתר הנופש או הבית הזמני ששכרו, עד שיום אחד יוכלו לשוב הביתה.

הייתה פאניקה שותקת באוויר. אני יודע כי הייתי שם.

זה היה ערב עגמומי של תחילת סתיו, כמה ימים אחרי 7 באוקטובר, כאשר האקדוחנים המקומיים התכנסו במתקן בטחוני בירכתיים הדרום-מזרחיים של הקיבוץ.

"אספנו את כל בעלי רשיון הנשק בקיבוץ אותם ניתן היה לספור על יד אחת. באותו הערב לא הייתי בטוח במידת ההיכרות של כל אחד מהם עם האקדח שלו ובאותה נקודת זמן לא היה בקיבוץ נשק ארוך מתוצרת מערבית", משחזר גיא פיינברג.

קצת אחר כך, כשהחלה חלוקת כלי-הנשק, הפאניקה רק התגברה. "אתה לא מאמין מה הלך פה, איזו התנפלות הייתה ואיזו דרישה לרובים", הוא מספר ומהתיאורים שלו, שכרגע חסויים, ניתזים רמזים של נסיונות להעדפה על רקע משפחתי כנהוג למשל בנמל אשדוד, אבל נשמור את הרמזים הללו לכתבה הבאה בנושא ולסיכומי המלחמה.

בערב בו אנו יושבים כעת, כמעט חצי שנה אחרי אותו ערב קודר, המצב שונה לגמרי. "כיום יש כאן כיתת כוננות מוכוונת פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) המורכבת מלוחמים מיומנים שעוברים אימונים קבועים במתארי לחימה מבוססי 7 באוקטובר", הוא קובע.

הידעתם? בפרק הזמן הנוכחי גבעת חיים איחוד הוא הקיבוץ ובו מספר כלי-הנשק הגדול ביותר בעמק חפר, כשהמיליציה המקומית מחזיקה בעשרות כלים (המספר המדוייק מסווג). "הנתון הזה נבנה על בסיס קשרים אישיים ועבודה נכונה עוד לפני 7 באוקטובר", מספר גיא ויש עוד שינוי חשוב.

"כיום, כל אחד מחברי כיתת הכוננות חתום על נשק מול מג"ב. זה מקנה לכל אחד ואחד מהם סמכויות של שוטר כולל היכולת החוקית לתשאל כל אדם על נסיבות הימצאו בקיבוץ, או רצונו להיכנס לקיבוץ. זה שונה מאוד מהמצב שלפני המלחמה, אז לא הייתה לנו את הסמכות והיכולת לעשות פעולות כאלו בתחומי הקיבוץ".

אבל מעבר לנשק שהגיע, הגיעו גם אימונים. "הנה, רק שלשום עשינו אימון לוחמה בשטח בנוי בשכונה ב', בפיקוח צמוד של מדריך לוט"ר (לוחמה בטרור). לכל אחד מחברי כיתת הכוננות יש אפוד קרמי, קסדה ונשק הנמצא ברשותו כל העת ואנו מבצעים אימונים לפחות פעמיים בחודש".

אני אומר לו שבטח בקיבוץ יש שיתוף פעולה עם כל משאלה וצורך שהוא מעלה, כי יש הוצאות לא מעטות – אבל מסתבר כי ההנהלה החליטה שלא לבצע השקעות (למעט שוטף) השנה.

אני מתפלא לעצמי בשקט ואז ממשיכים.

"אנחנו מממנים לכל בעל אקדח רכש פונדה (נרתיק למחסנית) או מחסנית אקדח נוספת וכך משפרים ציוד וכוננות אצל כל בעלי הרשיונות, שרבים מהם כבר מחזיקים בשלוש מחסניות. יש משלוח של כוונות חדשות שתקוע במכס ואם נצליח לשחרר אותו, הוא יורכב על כלי-הנשק".

גיא מדגיש את ההתקדמות ועליית הרמה. "עשינו מטווח לפני שבוע, ברמה מקצועית גבוהה, במהלכו ירה כל אחד מאנשי הכיתה 100 כדורים וחוץ מזה, צריך להדגיש כי יש נקודה בוערת נוספת – אנחנו חייבים להיכנס לתחום הרחפנים. מאז פרוץ המלחמה הוכח שוב ושוב כי כוח המצוייד ברחפנים מכפיל את אפשרויותיו ואת יכולותיו בתוך הקרב".

אחרי כל אימון נערך סיכום ואז נכנס לתמונה ע"פ (השם המלא מסווג) הממונה על הצד הקולינרי ביחידה, שמכין ללוחמים סעודה ומגיע להם. יש לזכור כי לטוב ולרע לא מדובר במחלקת טירונים צעירים: הגיל הממוצע הוא 50 פלוס, כאשר חלק מאנשי כיתת הכוננות יכולים להבחין בגיל 70 כאשר הם מביטים דרך הכוונות.

"כאמור, שינינו פאזה ב-180 מעלות. מצוות שעסק במקרי גניבה ספורדיים של אבוקדו וטרקטורים, הפכנו לצוות לוחמים מיומן שעובר הדרכות מקצועיות ואימונים ברמה גבוהה", מסכם גיא ומדגיש. "אם תביט טוב בתמונות, תראה שלא רואים כרס משתפלת מתחת אף אפוד קרמי".

אני מסתכל – וואללה צודק (חוץ מאחד, עימו ייערך בירור בסופ"ש הקרוב). אז לפחות לרגעי כתיבת שורות אלו – אפשר לאפסן את הפאניקה בבוידעם.

"זה התחיל בוואטסאפ שעבר בין מתנדבים מהיחידה. הצטרפתי כשהיו רק 50 – 100 איש והמבצע היה מסע לכנסת בירושלים שהצריך לוגיסטיקה לא פשוטה בה הייתי מעורב. ליווינו את ההולכים ומאז אני פעיל ומה שמדהים הוא שכעת יש כבר עשרות אלפי חברים, תוך הצטרפות המונית ואיכותית של יוצאי יחידות אחרות, כמו שייטת 13, תותחנים, צנחנים, גולני, חיל-אוויר, 669, שלדג ואלפי אנשים פרטיים". 

מפרוץ המלחמה שינה הארגון את מיקוד פעילותו וכבר במוצאי אותה שבת התארגנה קבוצה של "אחים לנשק" לסיוע בחילוץ תושבים.

"למחרת אני מקבל טלפון בו התבקשתי להצטרף להקמת חמ"ל בקיבוץ בית-קמה. יצאתי לשלושה שבועות (בתיאום עם הפרדס) להקמה ותפעול של מערכת ענקית ורב תפקודית במתחם ייעודי. הדבר הראשון ואולי החשוב ביותר היה חילוץ של 3,500 – 4,000 תושבים (כ-2,500 משפחות) מהעוטף. הכל בוצע בידי חברינו כשכל פעם היו המחלצים מגיעים בשתי מכוניות, מעלים את המחולצים עם ציוד מינימלי ומגיעים לבית-קמה. משם הם הוסעו ליעדים אליהם אורגן הפינוי. בחלק מהמקרים גם עזרנו באיתור מקומות כאלה". 

בהמשך, פעל הארגון לסיוע למשפחות השכולות ולמשפחות החטופים, בציוד רפואי וכל סיוע שנדרש במיידית. חלק מהציוד הוטס על-ידם במשלוחים יעודיים מחו"ל. בנוסף הם חילקו מזון והעבירו ציוד לאזרחים וחיילים בעוטף, פעילות בה השתתף עוזי מספר פעמים.  

"אחת הפעולות המרגשות ביותר הייתה החזרת ציוד של משפחה: הורים, בת שלהם וחברה של הבת, שהשתתפו במסיבה ברעים. הם הצליחו לברוח ברכבם לשער מושב יכיני ושם השיגו אותם המחבלים. הבנות הצליחו לברוח והאב, (לדברי הבנות) נחטף. במהלך האירוע ולאחר בדיקת חבלנים את הרכב לוודא שלא מולכד, פוזר הציוד שהיה ברכב. תושב יכיני אסף את הציוד ואני התבקשתי להחזירו למשפחה. הבחור ממושב יכיני היה בטראומה נוראית, ראיתי בנאדם על הקצה ולדבריו הוא ראה שאבי המשפחה נרצח. הבאתי את הציוד לבית אריה ופגשתי משפחה הבטוחה שהאבא נחטף בעוד אני יודע שהוא נרצח".

כאמור, החמ"ל בבית קמה הוקם ביום ראשון תוך שעות וכמה ימים לאחר מכן הוקם מרכז שליטה, בקרה ומעקב אחר היוצאים לפעילות בתוך העוטף, קבלת משימות וביצוען. לאחר כשבועיים עבר המרכז הלוגיסטי למחסן ליד רהט. "במשך כ 3 שבועות עסקתי בהקמת המרכז הלוגיסטי בבית-קמה ואח"כ בהעברתו לרהט. לאחר מכן הקדשתי יומיים לניחום אבלים. המשימות העיקריות בהן עסקנו, היו ארגון הסעות לוחמים לאיזורי היערכות בימים הראשונים ללחימה, חילוץ תושבים מהעוטף, חלוקת מזון יבש ומנות חמות לחיילים וגם לתושבים שנשארו בבתיהם, הכנסת ציוד לכיתות כוננות, הוצאת ציוד שהמפונים ביקשו מהעוטף למקום שהותם הזמני (אפילו מכוניות). הוקם צוות שקיבל לוחות קרמים מיבוא, הרכיבם לאפוד קרמי ומסר אותם לצבא, הוקם צוות שיטפל ביבוא ציוד אזרחי וצבאי, הוקם מרכז לחיות בית נטושות, הוקם חמ"ל חקלאי לטובת ידיים עובדות בקטיף, שתילה, החזקת רפתות ועוד. הוקמה קבוצת וואטסאפ באמצעותה מגיעות מקלחות לחיילים והוקם חמ"ל חינוך העוזר בטיפול בילדי המפונים". 

עוזי מספר על המוטיבציה שלו. "אני כבר לא כל-כך בכושר ובגיל המתאים להצטרף ללחימה, אך לא יכולתי לשבת בבית. הישיבה מול הטלוויזיה העבירה אותי על דעתי ולכן לקחתי שלושה שבועות חופש ויצאתי למקום בו אני יכול לתרום. בהיעדרי וללא הפועלים הפלשתינאים, נקטפו בפרדס כמויות עצומות ע"י עובדות מכפר-מנדא בגליל בניהול מסור של ניצן, יואל ושהם. כעת אני עושה עוסק בניירת מהתקופה הטרופה הזו כדי להחזיר את הסדר על-מנת שנקבל את הכסף והעובדות תקבלנה את שכרן".

אפרופו כסף – מהיכן המימון לפעילות? "כבר בתקופת המאבק בהפיכה המשטרית ובהמשך במלחמה, הגיע הכסף וממשיך להגיע מתרומות בארץ ובחו"ל. בתקופת המחאה "מכרנו" הרבה חולצות ופריטים כשהקונים שילמו כראות עיניהם מתוך ידיעה שזו תרומה". 

לעוזי חשוב להזכיר שיש עוד התורמים מזמנם. "ברצוני לציין כי יש עוד לא מעט ארגונים הפועלים בהתנדבות במקביל וביחד עם "אחים לנשק". יש גם אנשים המתנדבים בעצמם וללא קשר לארגון כלשהו בחלוקת מזון, במרכזי המפונים, בחקלאות בעוטף/בצפון/ ומקומות אחרים ויש גם מספר חברי.ות גח"א שעושים זאת באופן קבוע".

קשה מאוד למצוא מילים נכונות מדויקות בימים אלה. הכל נאלם דום לנוכח הזוועות שלא דמיינו שנראה בחיינו. אנו בוכים אבל הגוף האנושי לא מסוגל לייצר מספיק דמעות מול מציאות בלתי אנושית – שטנית ממש.

קיבוצים שלמים, קהילות שלמות – נמחקו בן רגע. קיבוצים שנראים כמו הקיבוץ שלנו, שחיים בהם אנשים כמונו, שמתרוצצים בהם כלבים כמו בקיבוץ שלנו, שבגנים שלהם חצרות גרוטאות כמו שלנו. הקרבה, הדמיון והחיבור הופכים את הכל לקשה הרבה יותר. בלתי נתפס.

הקרבה היא לא רק בדמיון, בקרבנו חיים חברים שהקהילה בה חיו וגדלו, השבילים בהם טיילו והאנשים שאהבו כבר אינם. אנו מחבקים את אותם החברים ונעשה כל שניתן לסייע להם בכאבם העצום. בתוך כך אנו מרכינים ראש בפני ריצ'י סקרישבסקי ומשפחתו על אובדנו הטראגי של רודי אחיו.

אנחנו גם מבקשים לחבק את כל החיילים והחיילות ואנשי ונשות המילואים שהתגייסו ואת משפחותיהם. זה קשה עבור המתגייסים אבל לא פחות עבור ההורים ובנות ובני הזוג שנותרו בבית, חלקם עם ילדים קטנים ובהמתנה דרוכה.

אל מול הזוועות ובתוך המרחב הזה, מתגלה גדלות הרוח שלנו כקהילה. קיבוץ גבעת חיים קלט במהירות כ-170 א.נשים וילדים שפשוט הגיעו. המערכת נכנסה מייד לפעולה וכל הקהילה התגייסה – החלפנו את המדינה. כולם רק חיפשו מה ניתן לעשות: בישולים, כביסות, בייביסיטר, מופעים, ארוחות, תרומות לחיילים ועוד ועוד.

חדר האוכל התגייס מייד ובישל מאות מנות בתרומה לחיילים ושוטרים. "לגעת בחיות", האורווה והבריכה פתחו שערים והזמינו שרק יגיעו, יתנתקו לשעה-שעתיים. אפילו בנווה נעם הצלחנו לסייע בקליטה בהתנדבות של אישה סיעודית מהעוטף שהיתה זקוקה לפתרון מיידי. בני הנוער שלנו הפעילו, ניקו, הכינו, יזמו, עשו ועשו ועשו. דברים שרק בקיבוץ ניתן לעשות ואין ספק שגבעת חיים בולטת ביכולת העשייה וחוסנה הקהילתי.

החברים שמתארחים כאן אצלנו מותשים מהתלישות וכמהים לשגרה. אנו לא יודעים כמה זמן הם עוד ישהו עימנו (וככל שירצו, דלתנו פתוחה) ולכן אנו נערכים לסייע להם בהתארגנות לשגרת חרום – ובעיקר במציאת פתרונות ומסגרות לילדים הרבים שהגיעו עימם.

אנו פועלים בשיתוף עם המועצה ומקווים, בעיקר עבורם, שיוכלו לחזור לבתיהם במהרה, כי המציאות עמה הם מתמודדים היא בלתי נסבלת – גם כאשר הם עטופים בתמיכה והתנדבות.

צח"י (צוות חירום יישובי) התארגן במהירות הבזק כבר באותו יום שבת ארור ב-10:00 התכנסנו להתארגנות מיידית וכולם, מנהלי הענפים ובעלי תפקידים, קפצו מייד לפעולה.

הצוות גדל מאז ועסוק בהתארגנות מדהימה בכל החזיתות. נוצרו צוותים נוספים במהירות (רפואה, נפש וכו') ובתוך כך, כיתת הכוננות התארגנה במהירות.

ראשית, היא גדלה באופן דרמטי, אבל היא גם נכנסה לפעולה מהירה של שמירה בשער, גיוס ציוד ונשקים והיערכות כוללת בישוב. המקלטים הושמשו  במהירות שיא בעבודה מאומצת של מתנדבים ובעלי תפקיד. הכולבולית נערכה עם מלאים משמעותיים. מערכת החינוך הנפלאה שלנו התגייסה לנסות לתת  מענה למכלול הצרכים, מהפעלת גנים עם הורים ובהמשך פתיחה הדרגתית  ממוקדת והפעלת מרכזונים ונעורים שלא פסקה לרגע. כל זה במצב של מצוקת כוח אדם לא פשוטה כלל.

מזה שבועיים, אני יושבת כל יום בהערכת מצב יישובית של מועצת עמק חפר – ואין ספק שאנחנו מובילים באופן משמעותי בניהול מצב החרום וחוסן קהילתי.

דבר נוסף קטן ששמנו לנו למטרה כבר בימים הראשונים: לתרום באופן אקטיבי לשיקום יישובי העוטף. הקיבוץ הקדיש סכום של כ-100,000 ₪ לנושא. 50,000 ₪ כבר נתרמו בתרומה מרוכזת למשקי דרום דרך "גרנות" והסכום יוכפל על ידם. עומד לרשותנו עוד סכום משמעותי ואנו ממתינים עוד קצת מתוך הבנה שיגיעו עוד פניות רבות.

יש לי עוד הרבה דברים לומר – קצרה היריעה. ברמה האישית אני מודה לקיבוץ גבעת חיים, "שהפך" אותי לקיבוצניקית. בתוך הכאוס האיום, זה הדבר העיקרי הממלא את ליבי ונותן לי כוחות.

שנדע ימים שקטים.

שאלתי אותה על ההתמודדות שלהם עם מצוקות נפשיות של חברים וילדים שהיו קרובים מאוד לתופת.

"באותה שבת היינו בממ"דים, קראנו את המצב והתארגנו תוך זמן קצר ליציאה בשיירה מאובטחת ע"י חברינו ובני-זוגנו, ממש במנוסה. הייתה תחושת חירום שצריך לארוז מינימום של ציוד הכרחי ולנוע. היו חדירות מחבלים לישובים הסמוכים לגברעם וחששנו שהם בדרך אלינו.

לא ידענו באותו זמן לאן אנחנו מתפנים וניסיתי לחשוב להיכן. חברות מישובים שונים כתבו לי על אפשרויות ביישוביהן והייתי צריכה לקבל החלטה מהירה תוך תנועה. חששנו שעלולה להתפתח חזית נוספת בצפון והגעתי למסקנה שכדאי לנסוע לעמק-חפר, שנראה באותן דקות כמקום שקט.

חברתכם, מיכל אלדר רסיס, שהיא גם חברה טובה מאוד שלי מהצבא, אמרה לי לבוא לגבעת-חיים איחוד והציעה שאביא משפחות נוספות, בתקווה שנצליח להתארגן כאן במהירות.

כשהגענו לגבעת-חיים מצאתי את מיכל עובדת על קובץ אקסל ומנסה לשבץ את משפחות המתפנים לדירות שאולי תהיינה זמינות. היום יש כבר כ-40 משפחות מגברעם בעמק חפר, מהן כ-20 כאן וזה דינמי מאוד: יש אנשים שעוזבים ואחרים המצטרפים לכאן. יש גם משפחות מגברעם בגבעת-חיים מאוחד, אחיטוב, אליכין וכפר-יונה. בתחילה גרתי עם משפחתי בקומה העליונה של מיכל ולאחר שבוע עברנו לדירה קטנה.

קיבלנו חיבוק גדול מאוד ועוטף מהקהילה שלכם. נוכחנו שלמקום בו הממשלה לא תפקדה, נכנסו הרבה ארגוני התנדבות המסייעים ועושים המון למען תושבי העוטף. פגשנו את מור נואמה, איילת שילה, צורית לוי ורויטל ימין שהתגייסו לצד רבים אחרים ועשו את כל שניתן כדי לאפשר לנו התארגנות והתמקמות מכל הלב. התחושה שלנו היא שאנו יוצרות כאן לילדינו ולעצמנו מציאות שפויה מכל הכאוס ששרר בשעות הראשונות למלחמה.

גלית קורן מגברעם לקחה על עצמה את ארגון התרבות ועובדת מול מור, כולל מופעים והפעלות ע"י אמנים מבחוץ וסיניה שלנו לקחה על עצמה את נושא הציוד ועובדת מול איילת שילה שלכם. נשים "התלבשו" על נושא החינוך ויש הרבה התנדבות גם בין נשות גברעם. נוצרה כאן קהילה-בתוך-קהילה ואנחנו מצליחות ליצור שגרה מסוימת, בעיקר לילדינו, בתוך אי-הוודאות המשתמעת מהמצב בימי / שבועות המלחמה.

אנחנו, נשות גברעם, כרגע בשלבי תכנון של מסגרת חברתית רגשית לילדים, בשיתוף המועצה האיזורית שלכם ואולי גם עם מורות-חיילות (אם יסתייע). כולנו מקוות כי מערכת כזו תפעל בהקדם כי כולנו צמאים לשגרה מסויימת.

התאכזבנו פעמיים: פעם אחת על זה שהותירו אותנו לבד בישוב שלנו בעוטף ופעם שנייה שהם לא מגיבים למצב, או עושים זאת בקצב איטי מהנדרש. לוואקום הזה נכנסו הרבה נשים טובות, אכפתיות ומעשיות, הפותרות את הבעיות השוטפות שנוצרו עקב המצב.

באשר לגיבוי וליווי פסיכולוגי של המתפנים מהעוטף: כפסיכולוגית בעצמי, יש לי קשרים המאפשרים לפחות טיפול קבוצתי לילדינו (וגם אימהות) למשל ע"י ענת רסיס, גיסתה של מיכל וגם ע"י פסיכולוגיות אחרות ומטפלות באמנות שאני מכירה או שהכירו לי מהקיבוץ ומהאיזור שלכם. חברי הקומונה שליוו את הילדים והנערים בגברעם, מתגוררים בגח"מ וממשיכים עם הליווי הנ"ל, כדי להיות שם עבור בנות ובני הנוער שלנו".

בסביבות 06:30 בבוקר 7 באוקטובר, נעצרה סוואנה לבנה בכניסה לקיבוץ זיקים. מתוכה הגיחו אנשי "נוחבה", כח הקומנדו של חמא"ס. כוונתם הייתה לבצע טבח וחטיפות, בדיוק כפי שביצעו המחבלים בישובים אחרים בעוטף עזה.

אבל בזיקים הסיפור התפתח באופן שונה.

עם ירידתם מהרכב, התקבלו אנשי החולייה בצרורות מדוייקים של ק', חבר הקיבוץ, מורה לשעבר בן 65 וחבר כתת הכוננות שנפרסה בקיבוץ.

המחבלים פתחו לעברו באש תופת, ירי RPG והשלכת מטענים, אך ק' שתפס מחסה המשיך לרתק אותם באש תוך כדי שחברי כתת הכוננות מצמצמים טווח לעברו. במשך כשעה ניהלו אנשי הכתה קרב עם המחבלים, במהלכו נפצעו שניים מהקיבוצניקים שלא פסקו לרגע מלהילחם. לבסוף הוביל קצין, בן המשק ששהה בחופשה בביתו, איגוף והסתערות על המחבלים עד לחיסולם.

כיתת הכוננות הצילה את קיבוץ זיקים מגורל איום שפקד ישובים וקיבוצים אחרים בעוטף עזה.

72 שעות לאחר מכן, בערב עגמומי, מתכנסים בעלי הנשק בגבעת חיים איחוד במפקדת כוחות הבטחון המקומי. הספירה מעלה ארסנל של פחות מ-20 אקדחים בקיבוץ בו מתגוררות בסביבות 1,300 נפשות.

תחקיר מקצועי, נוקב ונמרץ שמבצע בו במקום כותב שורות אלה, מעלה סופסוף את הפתרון לחידת מיקומו של הקלאצ'ניקוב אותו הביא יורם מנדלבאום ז"ל מקרב עמק דותן במלחמת ששת הימים. הקלאצ' (שתופס באותם רגעים את משבצת הנשק הארוך היחידי בקיבוץ) נמצא בידיים טובות, אבל הוא בודד וסביר שהוא (הקלאצ') בסביבות גיל 60.

72 שעות לאחר מכן, מגיעים לגבעת חיים 8 כלי-נשק ארוכים ראשונים. "בהתחלה חשבנו שנוכל להעביר את כלי-הנשק בין חברי כתת הכוננות, אך היום חודדו ההנחיות והתברר כי הנשק הוא אישי ולא ניתן להעבירו ולכן לקחנו כמות מסויימת של אנשים למטווח", מעדכן בכיר בבטחון גח"א, כאשר אנו יושבים ביום שישי, שבועיים מפרוץ הקרבות. "אני יכול לעדכן שהחבר'ה פוגעים טוב ויש כאן לוחמים שאפשר לסמוך עליהם. יש בקיבוץ מוטיבציה רבה והיענות גדולה מאוד לצרכי הבטחון".

זה טוב שכבר יש משהו ראשוני ביד, אבל אני שואל אותו האם ניתן יהיה לקבל מא"גים, כפי שקיבלו ביישובים אחרים, לא רחוקים מכאן ושיתכן שכדאי לבקש גם רימוני יד.

הוא מצנן את ההתלהבות. "מי שקיבל מא"גים זה ישובים צמודי גדר. אצלנו, כרגע, לא ידוע על איומים קונקרטיים ולכן הרכבנו כח בטחון מוגדל המונה כ-100 אנשים. הם מאבטחים את השער בזוגות 24 שעות ביממה, כאשר אחד לפחות חמוש. אנחנו פועלים אך ורק לפי הנחיות מג"ב ומתרגלים תרחישים אפשריים, כמו נפילות טילים, כיבוי שריפות, חילוץ ועזרה רפואית".

אנחנו מדברים על המלחמה, על הלך הרוח שהביא לכך שגם בגבעת חיים איחוד נסגר לפני שנים מחסן הנשק, על יישובים בעמק חפר בהם מועסק רכז בטחון שוטף במשרה מלאה ולא כמי שעושה כך בשעות הפנאי שלו ועל התזכורות הכואבות שחייבים שיהיה לא מעט נשק גם כאן.

"אני לא יודע מה יישאר פה אחרי המלחמה, אבל בחזוני אני חושב שצריך שיהיה כאן מקום אחסון ראוי לנשק בעתיד ושיהיה תהליך רישוי מסודר שסופו אישור לאחזקת נשק ארוך בגבעת חיים איחוד", הוא מסכם.

ומילה אחרונה של מערכת העלון  – בעוד כמה חודשים יתקיימו הבחירות לרשויות המקומיות. גבעת חיים איחוד צריכה להודיע לכל המועמדים הרלוונטיים שמתכוונים להנהיג את עמק חפר, כי תצביע רק עבור מי שיסדיר את נושא בניית מחסני נשק בכל יישוב שיחפוץ בכך.

כאן נעשים הדברים בצנעה אך ברור כי אינם קורים מעצמם. דיברתי עם מור נואמה שלקחה על עצמה בעידוד הנהלת הקהילה את תפקיד ניהול ותכלול הפעילות, צורית לוי, רויטל ימין ואיילת שילה העוסקות בכך כמעט 24/7 כבר כשבועיים. ליאורה רופמן ויוני ארי נותנים להן גיבוי של 100%.

המספר משתנה מיום ליום בהתאם לנסיבות אך מדובר בכ-160 מפונים (מהם כ-90 ילדים מגיל שבועיים עד 18) בעיקר נשים מקיבוץ גברעם ומשפחות מהדרום ומהגליל.

יש כ-50 משפחות, מהן כ-20 מגברעם, שמפונים אחרים ממנו נמצאים בגח"מ, כפר –יונה, אחיטוב ואליכין. מרכז הפעילות של המשפחות הללו הוא אצלנו,. כאמור, יש גם משפחות מישובים אחרים, כמו חניתה, ראש-הנקרה, גשר-הזיו, יד-מרדכי, גלאון, בארי ועוד. חלק מהגברים במשפחות האלה, נותרו ביישוביהם או משרתים במילואים.

האירוח מתבצע בכ-50 דירות לאחר שהסתבר כי למרות הרצון הטוב של משפחות רבות כאן לארח אצלן, הרי שהסידור בדירות פרטיות הנמסרות למשפחות האורחות עדיף מבחינת העצמאות והפרטיות. כמובן שבמקרים רבים נוצר צורך לצייד את הדירות באופן שיאפשר לכולם נוחיות.

איילת שילה ממונה על נקיון וציוד הדירות. אמנם לעיתים המשימה מאתגרת, אבל היענות חברי ותושבי הקיבוץ גבוהה ומחממת את הלב. חלק מהדירות היו ריקות וחייבו ריהוט וציוד מ א' עד ת'. ילדים וחברים התנדבו לנקות וחלק מהציוד הגיע כתרומה מבחוץ ועזרה של "אחים לנשק", המובילים את העזרה ההדדית ברמה הלאומית בהתנדבות מדהימה הראויה לציון.

לגח"א נוצר מוניטין המגביר את הבקשות לדירות אירוח – להן לא ניתן כבר להיענות.

במסגרת הצוותים היעודיים, יש צוות הדואג להכנת ארוחות ערב לאורחינו, הכולל את איילת שילה, רויטל, גיל דותן ואורון ברזילי, כשגם רקפת מוהר אירחה עם בני משפחתה וחברותיה לארוחות ופעילות לילדים. אורון כבר הצליח בהשגת תרומות מזון ממסעדות במרכז המכינות עבורם ארוחות גורמה. תרומות אוכל מגיעות גם מ"המחלבה הקטנה" (דנה ותמיר פרץ) שלנו, יעקובס ואחרים.

אלה מירון וצוות חדרוכל והמטבח תורמים, מכינים ומגישים מזון איכותי ומגוון לציבור רחב מאוד מבחוץ. גם הכלבולית משרתת אוכלוסייה גדולה מאי-פעם. האירוח במתחם יד-שניה, נעשה ברוחב לב, השקעה ושיתוף פעולה ראוי להערכה מצד הבנות המתפעלות את המקום שהפך למרכז אירוח ואירועים, גם בזכות המועדון הסגול שהוא מקלט רחב ידיים יחסית. האורחים זוכים גם לאירוח של "לגעת-בחיות" בראשות יובל נבון.

הבנות מארגנות לאורחים מדי פעם קפה ועוגה אחה"צ, השתתפות בערב נשים שהיה מוצלח לכולן ופאב עם משקאות מיוחדים עבורם. במסגרת הפעילות התרבותית, הגיעו לכאן נטע ברזילי, עילי בוטנר, רועי בן-נתן ואחרים להופעות סוחפות, מחלקן נהנו גם ילדינו. האורחים נהנים כאן גם מבריכה חינם, כאשר צורית לוי, רכזת מרכזון הילדים כאן, אחראית על ההפעלות למשפחות האורחים. היא נעזרת בקבוצה של נערות ונערי הנעורים שלנו, המתכננים, ומתנדבים בהפעלת ילדי האורחים בפעילויות מגוונות. הם גם מעורבים בהכנת אירועי אחה"צ למשפחות כולל הכנה, הגשה ופירוק מתחם הארוחות, סמוך ל"יד-שניה" כאשר חברות ומדריכות גברעם נוטלות חלק חשוב בכך.

ההפעלות כוללות בין השאר פעילויות לפי גילאים, קטיף בגן הירק, הכנת קולאז'ים, הצגת קרקס. ילדי הגנים שלהם קיבלו את "פינה חמה", בה מפעיל צוות מגברעם את ילדי הגן שהגיעו לכאן. נטע פרנק מרכזת את התרומות המגיעות מבחוץ ודואגת לחלק את הדברים לפי צרכי המתארחים. הילה פיינברג ויעל נחום אחראיות לעטוף משפחה שכולה בכל מה שאפשר לעזור.

עקב הריחוק של גברעם מגבול הרצועה, אין הם זכאים לעזרה מהממשלה, כך שחלק נכבד מעלויות האירוח נופל עלינו. אנחנו בתהליכי קבלת תקציבים עבור האירוח דרך ישובי המקור.

מילה אישית, אני מקווה שגם המועצה האיזורית שלנו תעמיק את השתתפותה בתחומי התרבות והרווחה בנסיבות הקיימות.

מתנדבות ומתנדבים מהקיבוץ הציעו עזרה למתארחים במזון, כביסה, הסעות ועוד. גילת שניר וחמוטל עמית לקחו על עצמן את העזרה למשפחות בהן הבעלים נמצאים במילואים. עם עזרה מבנות הקיבוץ הן הפעילו את ילדי המילואימניקים, כך שהאימהות זכו לכמה רגעי חסד, בעומס המוטל עליהן ללא הבעלים.

רוח ההתנדבות כאן ממש מדהימה. זה נותן להן כוח ומעלה את המוטיבציה להמשיך ולמשוך את העגלה הזו. הן אומרות כי אין ספק שזה עדיף על צפייה 24/7 בחדשות בטלוויזיה וברשת וחרדה ליקירים בחזית ובעורף.

כל האורחים כאן מחוברים דרך הוואטסאפ הייעודי אותו הן מנהלות ואין צורך שלא מקבל התייחסות שלהן. הן מדגישות גם כי ההיענות של חברי וילדי הקיבוץ ובראשם הנעורים הנענים לכל צורך ומשימה, היא ממש מדהימה. גם ישובים שכנים הציעו את עזרתם.

החבר'ה מגברעם אסירי תודה על האירוח בגבעת-חיים איחוד (ראו ראיון בהמשך). בואו נקווה שהמלחמה תסתיים בהקדם האפשרי ושנעבור אותה בשלום. אין ספק שמעבר למה שמעניקות בנות הצוות למתארחים כאן, לצד חברי וילדי הקיבוץ, מוסיף לנותנים ולא רק למקבלים ומראה לנו כמה הקהילה בגבעת-חיים איחוד היא קהילה איכפתית, תורמת ומשקיעה לחברה בישראל ולא רק לחבריה.