איך התחיל הכל? "רצינו לעשות פרויקט בקיבוץ בו נוכל למצוא את עצמנו בפעילות חיובית, מעניינת ומאתגרת ולהביא תועלת לקיבוץ ולעצמנו", מסביר יהלי אורדובר. "במקום להשתעמם, לעשות שטויות ולבלות שעות מול מסכי הסמארטפונים, העלה עפרי שינדלר, מדריך הנעורים, את רעיון עבודות הנגרות והבטיח לנסות וליישם בהשתתפות החבר'ה".

עפרי: "בשיתוף יעל חילי, מנהלת החינוך החברתי ובגיבוי יוני, מנהל הקהילה, ארגנו את הנדרש לקבלת הלוואה למימון ראשוני של ציוד וחומרי גלם כך שנוכל להתחיל בפרויקט. הנערים יצטרכו להחזיר את ההלוואה ע"י הכסף שירוויחו בתמורה למכירת המוצרים שייצרו (לעת עתה מדובר בבוצ'רים – קרשי-חיתוך למטבחים). עשינו עם הנערים תכנית עסקית, לפיה נקבע הסכום הראשוני ויצאנו לדרך. קבענו שמנהל הפרויקט הראשון הוא יהלי אורדובר והחבר'ה מנהלים רישום מסודר של עבודה וחומרים לפיו, לאחר החזר ההלוואה, יקבלו כסף במרוכז למטרות כלליות עליהן יחליטו. הם קנו את העץ האיכותי וכלי העבודה: מסורים, מקדחות אמצעי שיוף ועוד".

יותם חילי: "כבר יותר מחודש שאנחנו 'בעניין' ועובדים בהדרכת עפרי שינדלר. הוא נגר חובב ולאחר שהחלטנו להיכנס לנושא הוא חקר את התחום, בדק במה זה כרוך מבחינת מקום, ציוד, חומר-גלם והדרכה. הפרויקט הראשון שלנו הוא קרשי-חיתוך למטבח בגדלים ודרגות עובי שונים. הגענו למידות האלה לאחר חקר שוק בו נמצאו המידות הנפוצות ביותר במטבחים פרטיים. בדקנו גם את נושא הצבע והלכה לצביעת והגנת קרשי-החיתוך וקנינו את האיכותיים והבטיחותיים שבהם, כך שלא יגרמו לפגיעה במשתמש ויהיו היעילים ביותר בהגנה על איכות הקרש ואורך חייו. התחלנו לייצר וכבר הכנו עשרות לוחות במידות השונות, כשרובם עדיין לא צבועים. בקרוב, לאחר שייצבעו – נתחיל למכור אותם".

אוריה: "נפתח דוכן בפסטיבל הפקעות בקיבוץ בסוף דצמבר ולאחר שהלוחות יהיו מוכנים תוכלו לקנות אותם. ההורים שלנו ומערכת החינוך נתנו לנו את ברכת הדרך ומנהל הקהילה אישר את השימוש במתחם  ששימש בעבר את הנגרייה המסחרית של דר והאחים ורדי, סמוך לכניסה של 'לגעת בחיות'". 

בהזדמנות שאני כבר נפגש איתם, שאלתי את החבר'ה גם על נושא טעון הקשור בבילוי בלתי מבוקר של שעות בטלפונים, תוך ציון שאדווה סינדליס, אמא של אורי, העלתה את הנושא בעלון הקודם ובפורום הורים בקיבוץ, מתוך כוונה לשפר את המצב ולהקטין את הבילוי המוגזם ברשתות החברתיות כמו טיקטוק ואינסטגרם.

אורי: "אני מודה שהתנגדתי בהתחלה לפרויקט הקטנת הצריכה והשימוש במסכים. אבל כעת אני רואה שהעבודה בנגריה עוזרת לנו לצמצם את השימוש בטלפונים, תוך עשיית משהו חיובי. בהמשך לאותו עניין, אנחנו רוצים לייצר קופסאות לפלאפונים, אליהן יוכנסו הניידים בבית ובנעורים במקום להיות צמודים ליד כל הזמן. בהמשך לרעיון של אדווה, יש כבר הזמנה למוצר החדש הזה, בעידוד יעל מהחינוך, המתכוונת להזמין קופסה כזו לכל בית של ילדי הנעורים".

איך אתם מתכוונים לשווק את המוצרים שלכם מלבד מכירות בפסטיבל הפקעות?

"פרסמנו את הנושא כבר בפייסבוק של הקיבוץ ואנחנו מתכוונים לתמחר את המוצרים שלנו לאחר שנעשה סקר שוק", אומר אוריה. "הבחירה ב'בוצ'רים' נובעת מהמחשבה שזה מוצר שכל משפחה זקוקה לו וצפוי ביקוש לאחר שנפרסם".

עפרי: "אז כרגע אנחנו רק עם מוצר אחד ובהמשך קופסאות הטלפונים, אבל בגדול הציפיה היא שהחבר'ה יחשבו וייראו קהל יעד ויבדקו שוק למוצרים נוספים שיוכלו לייצר. לאחר שהידע והנסיון יגדלו, הם יוכלו לעשות יותר. דר וארבל עזרו לנו בחיבור עם ספקי עץ ויעוץ ראשוני. הם לא פוסלים על הסף מעורבות של הורים העוסקים בתחום הנגרות, בהדרכה והכוונה להמשך הדרך. הדרכתי את החבר'ה בכל מה שקשור בבטיחות בעבודה ואף אחד לא נוגע בכלי עבודה ללא הדרכה והסמכה. הם ממש הפנימו את זה ומשתמשים בכל עזרי הבטיחות: כפפות, אטמי אוזניים, משקפי מגן, אחיזה נכונה של כל כלי וכיוב'. החבר'ה עובדים רק בהדרכתי בשלב זה ואני בטוח שנמצא מוצרים אחרים לייצור בעתיד".

לשאלתי על השפעת העבודה בנגריה על פעילויות אחרות של הנעורים ובית-הספר, הם אומרים שהעבודה בנגרות (כשש שעות בשבוע) לא פוגעת בשום צורה בעבודה על מפגן האש או הכנת שיעורי-בית וחיי חברה ב'נעורים'.

החברה חרוצים, מגיעים ביום שלישי, יום בו בית הספר מתחיל מאוחר (10:00), בשעה 07:00 על מנת לעבוד ובנוסף עובדים יום נוסף אחר הצהריים.

לבסוף, שאלתי את אוריה על מה שנותנת להם העבודה בסדנת הנגרות. "העבודה היא בנוסף לעשייה הפיזית, מסגרת לחיים והכוונה לעבודה בעץ", הוא אומר. "זה נותן לנו תעסוקה מעניינת וגם מרוויחים מזה, כך שזה  פרויקט מעולה".

מיכאל סיכם: "במקום לשבת כל היום ולא לעשות כלום, הפרויקט הזה נותן לנו תעסוקה וידע מעשי לחיים, אותו אנחנו מאחלים להעביר גם לילדים אחרים בנעורים".

רציתי לשתף שהשנה אני מובילה תהליך משמעותי של צמצום השימוש בפלאפונים בבית-הספר בו אני עובדת כיועצת חינוכית. התחלנו מתוך צורך פשוט: לתת לנוער מרחב אמיתי ללמוד, להתפתח ולשכלל מיומנויות חברתיות, אך רק כשהפלאפונים הוכנסו לארון גילינו לעומק עד כמה רבה השפעתם (השלילית).

ברגע שמסירים את המסך, מתרחשת תופעה כמעט קסומה:

הילדים חוזרים לדבר זה עם זה, הם צוחקים, משחקים, מתווכחים, מתפייסים והכול פנים מול פנים כאשר הם מגלים רגישות וחמלה למראה המבט בעיניים של מי שמולם ושפת הגוף שלו. העיניים שלהם שוב נוצצות והם שוב נוכחים. במקום מבטים מוטים כלפי מטה, יש מבטים המופנים פנימה והחוצה אל עצמם, אל החברים ואל הסביבה שלהם.

כיועצת חינוכית האמונה על הרווחה הנפשית של התלמידים, אני נתקלת מתוקף תפקידי במקרים רבים של בריונות ברשת, חרמות (שהאפקט שלהם מתעצם ברשת) הטרדות מיניות ברשת, חשיפה של נערים ונערות לסרטונים אלימים ומיניים שחודרים להם למחשבות ומצלקים את נפשם.

מה שפקח את עיני וגרם לי לצאת לפעולה היה "דור בחרדה", ספרו החדש של פרופ' ג'ונתן היידט העוסק בהשפעות הסמארטפונים והרשתות החברתיות על בריאות הנפש של בני הנוער. לטענת היידט, בתחילת העשור השני של המאה ה-21, התרחש מהפך שקט אך הרסני, במסגרתו השתנתה מהיסוד ילדותם של מיליוני ילדים ובני נוער. השינוי הזה כולל צניחה במדדי בריאות הנפש של המתבגרים ובמקביל, עליה דרמטית בשיעורי הדיכאון, החרדה, הפגיעה העצמית ואפילו שיעורי ההתאבדויות. היידט טוען שזה לא צירוף מקרים אלא קשר סיבתי – חיי החברה של בני הנוער עברו לסמארטפונים.

מחקרים רבים מראים כי הסמארטפונים פוגעים בהתפתחות הילדים בשלל דרכים החל ממחסור בשינה, דרך חסך חברתי ועד קיטוע הקשב והתמכרויות. בנוסף, רואים לאורך השנים ירידה ניכרת ביכולת האמפתיה בחברה כולה בשני מדדים: ביכולת להרגיש חמלה כלפי מישהו אחר וביכולת לראות מצב מנקודת מבטו של הזולת. האמפתיה היא כמו שריר המתחזק ונבנה על-ידי אינטראקציות חברתיות פנים מול פנים. כשאני אומרת משהו מעליב או פוגע ורואה את המבט בעיניים של מי שפגעתי בו ואת שפת הגוף שלו, אני לומדת טוב הרבה יותר על יחסים בינאישיים ומפתחת חמלה לאחר. גם כחברה, ניתן לראות שהשיח הפך להיות אלים ופוגעני יותר, הרשתות נותנות במה לקיצוניים ו"גיבורי מקלדת" ומשפיעות רבות על דעת הקהל והתחושה הכללית שלנו.

תוך כדי התהליך בבית-הספר הבנתי דבר עמוק הרבה יותר:

אי אפשר לייצר שינוי אמיתי רק בתוך כותלי בית-הספר. ילדים חיים בתוך מערכת אקולוגית שלמה של בית, קהילה ומרחבים חברתיים. אם אנחנו רוצים שהם יפחיתו מסכים, אנחנו חייבים לתת להם דוגמה אישית – כי פשוט אין דרך אחרת שעובדת.

ילדים לומדים מאיתנו לא על פי מה שאנו אומרים אלא על פי מה שאנו עושים.

עומס דיגיטלי

מבוגרים רבים (ואני ביניהם) נמצאים שעות רבות מול הפלאפון. העבודה מציפה אותנו מסביב לשעון, ההודעות, ההתראות והעדכונים לא מפסיקים והמסך הפך לאיבר נוסף בגוף שלנו. הגבולות בין בית לעבודה, בין זמן פנוי לזמן דחוף, היטשטשו לגמרי. החל בגיל רך מאוד ילדים רגילים לראות את ההורה שלהם מסתכל במסך ומבלי להתכוון, מפסיד זמן יקר מפז עם הילד שלו ומעביר מסר בעייתי.

נוצר מצב של חוסר איזון דיגיטלי, כאשר הטכנולוגיה ובעיקר המדיה משתלטת עלינו, גוזלת מאיתנו עוד ועוד זמן, לוקחת מאיתנו את הקשב ותשומת הלב שלנו ובמקום שתעזור לנו ותקל על חיינו, אנו חשים לעיתים קרובות מוצפים, עמוסים ופחות ופחות נוכחים בחיים – ברגע בו אנו נמצאים ועם האנשים הנמצאים מולנו.

הקרב על הקשב

אנחנו מתמודדים מול תעשייה אדירה ומתוחכמת המגלגלת מיליארדים במאבק על הקשב שלנו. הקשב הוא משאב יקר וחברות הענק יודעות זאת ומפעילות את כל האמצעים העומדים לרשותם כדי לפתח אפליקציות שיהיו כמה שיותר ממכרות כדי שנהיה במסך כמה שיותר זמן.

בתוך המציאות הזו, הילדים והנוער משלמים את המחיר הגבוה ביותר, מכיוון שהילדות שלהם הפכה מילדות מבוססת משחק לילדות מבוססת מסך – עובדה המזיקה להתפתחות התקינה שלהם וגובה מחירים חברתיים ורגשיים. המוח שלהם עדין ונמצא בשלבי התפתחות, הנפש שלהם תמימה ואנחנו נותנים להם מכשיר המכניס אותם טרם זמנם לעולם המבוגרים. כדי להתפתח כראוי ילדים זקוקים לנוכחות מלאה בעולם, למשחקים ולוויסות רגשי. החלק במוח שאחראי על שליטה עצמית, עדין לא סיים להתפתח ולכן הם מתמכרים יותר בקלות.

מול כוחות כה גדולים – אפשר לשנות רק יחד.

בית-ספר, הורים, קהילה – כולנו חלק מאותה תמונה. כשמבוגר מניח את הפלאפון בצד ומביט בילד שלו באמת, הוא לא מפחית מסכים-   הוא מגביר נוכחות! הוא נותן לילד דוגמה חיה של ויסות, איזון ובחירה.

המצב הקיים הוא לא גזרת גורל ולא חייבים לחיות כך. זה לא מיטיב עמנו וזה פוגע בילדינו.

אפשר וניתן לשנות נורמות התנהגות וכבר עשינו זאת בעבר – מי יכול לדמיין היום שלפני 30 שנים עישנו במטוסים, באוטובוסים ובחדר האוכל? שקטפו כלניות ורקפות עד שהן כמעט נעלמו כליל? בעזרת קמפיין מוצלח להעלאת המודעות לנזקים ולמחירים ובעזרת חינוך, הצליחו ליצור נורמות חדשות. אבל כיום ההתעוררות צריכה להגיע מלמטה, מהשטח. במדינות רבות בעולם כבר החלו לחוקק חוקים ומבינים שדרושה התערבות רחבה.

כוחה של קהילה

התברכנו ואנו גרים בקהילה חזקה המשקיעה משאבים רבים בחינוך ובערכים. אני שמחה לבשר שהחינוך הבלתי פורמאלי החליט "להרים את הכפפה", לא להישאר אדיש ולפעול למען הילדים. בימים אלו אנו מגבשים תוכנית חינוכית שתשלב הורים וילדים יחד, בתקווה שיתגבש מיזם רחב יותר שיכלול גם את הענפים והתרבות –  את הקהילה כולה. אך מעבר לקהילה השינוי מתחיל בנו המבוגרים – בבית שלנו ובהרגלים שאנחנו מסגלים לעצמנו. רצוי להקצות זמן נוכחות משפחתי ואישי ללא הפלאפון ולאוורר קצת את המוח. כמי שזכו בילדות ונעורים ללא מסך צמוד, יש לנו את האחריות והיכולת לעצור רגע, להתבונן סביבנו ולהחליט לשנות.

כי קדמה זה גם לדעת לעצור.

יעל פרימק-חילימספרת כי במערכת החינוך הבלתי פורמלי בקיבוץ, יש כעת 260 ילדות וילדים, נערות ונערים. 130 בכיתות א'-ו' וגם 130 בכיתות ז'-י"ב. הילדים רובם ככולם הם מהקיבוץ ומעט מאוד ילדי חוץ כאשר עם כניסת משפחות לשכונה ג', יגיעו ילדים נוספים של נקלטים ותושבים.

המערכת מחולקת לחמישה מרכזונים בהתאם לגילאים ונשענת על צוות של מדריכות ומדריכים מסורים. טלי אחיטוב, צורית לוי ודבי בר-אילן הן המדריכות המובילות של ילדי א'-ו' בבית "האלון", בית "האורן" ובית "הרותם". שלושתן מדריכות ותיקות, מקצועיות ובעיקר מסורות מאוד לילדים ולמערכת. הנוער מחולק למרכזון ז'-ט' ולנעורים של י'-י"ב. 

במסגרת החינוך החברתי ולצד המרכזונים והנעורים, פועלת תנועת הנוער "האיחוד החקלאי", כשהפעילות התנועתית מתקיימת בימי שלישי אחה"צ.

מובילי הפעילות בתנועה הם בנות ובני השכבה הבוגרת (כיתות ט' ומעלה) המדריכים את ילדי השכבה הצעירה (ד'-ח') מודרכים ע"י המד"צים, הפעילים ואחראים על פרוייקטים, כאשר על הכול מנצחות רכזות השכבות, רכזת הפעילים ורכז המחנאות – כולם בני נוער.

"רוב המדריכים במערכת גרים בקיבוץ", אומרת יעל. "לשמחתי יותר ויותר בנות ובני קיבוץ רוצים להגיע להדריך במערכת לאחר השירות הצבאי".

בצוות משתתפים גם ש"שינים מהאורווה, העובדים בבתי האלון והרותם זו השנה השלישית. הם מקבלים הדרכות דרך המועצה האזורית ומלווים באופן שוטף ע"י יעל והמדריכות מובילות הבתים. מתקיימות ישיבות צוות שבועיות בהן דנים באתגרים, בתכנים ופרטנית בילדים עצמם.

המסורת היא חלק מחוט השדרה של מערכת זו והיא כוללת פעילות במסגרת המרכזונים וגם בין המרכזונים. למשל, בחופש הגדול ובחופשות החגים מארגנים ילדים בוגרים יותר את הפעילויות לילדים הצעירים. ישנן מסורות נוספות כמו "משתה פורים" לכל המרכזונים וכמובן "לילה לבן" לכל מערכת החינוך מילדי א' עד י"ב שכל אחד תורם את חלקו.

בכיתות ז'-י"ב המסורות מעודדות השתתפות ויוצרות ציפייה אצל בני הנוער: כך, למשל, ילדי כיתות ז' מתמקדים בפעילות משימות בר-המצווה, ששיאן הוא הצגת בר-המצווה. הפעילות הזו מובלת ע"י ההורים בליווי הצוות החינוכי. 

ילדי כיתות ח' נכנסים לעולם התעסוקה דרך התנסות בעבודה בענפים השונים עם 60 שעות עבודה ללא תשלום, מה שמאפשר להם לתרגל מיומנויות וכישורי חיים לצד היכרות עם הענפים ושל הענפים אותם. 

בכיתה ט', מי שבוחר מצטרף לצוות השכבה הבוגרת בתנועה כמדריך או פעיל, "זו השכבה הבוגרת של המרכזון ואנו משתדלים לתת להם פרוייקטים שהם מובילים כמו ארגון מסיבת פורים לכל המרכזון, או יציאה לטיול שכבתי בארגונם".

בנעורים (י'-י"ב) המסורות הן רבות ומושרשות: מפגן האש הקהילתי בחנוכה עליו עובדים כחודשיים, מסיבות חנוכה ופורים, טיול פסח ועוד מסורות המתפתחות עם השנים. אחד הדגשים בנעורים הוא על ניהול עצמי, בנעורים יש ועדות רבות וגם הפעילויות ברובן מובלות בידי הנוער בחניכה והדרכה של המדריכים.

יש חינוך פוליטי? "חינוך פוליטי הוא חלק מהמטרות. הכוונה לחינוך למעורבות, לאכפתיות, להבנה וחקירה של העובדות, דבר חשוב בעולם בו מרבית המידע שהם מקבלים מגיע מרשתות חברתיות".

יש גם ההתמודדות עם בעיות אלכוהול, סמים, אלימות פיזית ומילולית. "יש את הכללים הברורים של המערכת לפיהם אין צריכת אלכוהול ועישון סיגריות או סמים במרחבי החינוך וכמובן לא להתנהג באלימות. אנו יודעים שחלק מבני הנוער שותים, מי יותר ומי פחות, המדריכים שואפים להגיע ליחסי אמון עם הנוער כדי שיספרו להם ואז השיח הוא על גבולות ומה נכון להם בגילם ומה לא, על לחץ חברתי ומניעים להתנהגות זו או אחרת, על ההשפעות שיש לצריכת חומרים עליהם והאם הן מיטיבות איתם או לא ועל איך לשמור על עצמם ואחד על השני. לצד השיח אנו שואפים גם ליצור שיתוף פעולה עם ההורים, כדי לשמור על בני הנוער".

רוב ילדי ונערי הקיבוץ משתתפים בפעילויות המערכת והם רואים בשכבת הגיל שלהם במרכזון / נעורים קבוצת השתייכות בה הם גאים ושמחים להשתייך אליה. כמובן שיש ילדים שיש להם גם עיסוקים אחרים כמו חוגים, לימודים גבוהים או פעילויות ספורט ואז הם מגיעים פחות.
"אנו משתדלים להגיע גם לילדים שמכל מיני סיבות לא משתתפים במערכת ולהזמין אותם להצטרף מחדש, לעיתים מצליחים וזה כייף גדול ולעיתים פחות. ישנן נקודות הצטרפות כמו כיתה ז' או העלייה לנעורים, בהן גם ילדים ונערים שלא היו חלק מהמערכת מצטרפים, הרבה בגלל המסורת".

לסיכום, אומרת יעל : "לאורך השנים השכילה גבעת-חיים איחוד לקיים מערכת חינוך יציבה, משמעותית וערכית עם אחוז השתתפות גבוה מאוד של הילדים ובני הנוער וזאת, לדעתי, כתוצאה מכך שהקיבוץ מציב את החינוך החברתי במקום גבוה בסדר העדיפויות. לתפיסתי, החינוך הוא אחד מעמודי התווך של הקהילה ואני מאחלת לנו שנמשיך כקהילה לראות חשיבות במערכת חינוך חזקה ונמשיך להפנות לכך משאבים".

חברות וחברים יקרים, עם פתיחת השנה החדשה אני רוצה לאחל לכולנו שנה טובה, פורייה ומלאת בריאות, יצירה ושיתוף פעולה. זו תקופה מאתגרת לכולנו ונקווה שהשנה הקרובה תהיה בסימן סיום המלחמה והחזרת החטופים. זו הזדמנות לעדכן אתכם בנעשה בתקופה האחרונה בתחומים המרכזיים המעסיקים את כולנו.

שכונה ג’ – מתקרבים לאכלוס

זה רגע מיוחד ומרגש עבור כולנו: בסוף נובמבר יתחילו להיכנס לשכונה ג’ המשפחות הראשונות מתוך 60 משפחות חדשות, כולם בני ובנות המקום, שחיכו לבית בקיבוץ למעלה מעשור. עבורי, כמנהל קהילה, יש תחושת סיפוק גדולה לראות חלום זה מתגשם. משפחות צעירות (וכאלה שכבר התבגרו) עם ילדים קטנים וגדולים, הבונות כאן את ביתן לעתיד. בכניסתם, כל משפחה עברה שיחת קליטה אישית ותצוייד בחוברת קליטה שתסייע לה להשתלב בצורה מיטבית בחיי הקיבוץ בתור חברים למרות שמרבית המשפחות הן בנים ובנות המקום שכבר מתגוררים כיום בקיבוץ.

במקומם יגיעו תושבים חדשים שיתפסו את הדירות שהם עוזבים ולכן, בפועל, מדובר בתוספת אמיתית של כ־200 תושבים לקיבוץ, גידול משמעותי של כ־15% מאוכלוסיית גבעת חיים. זה שינוי דרמטי שיביא עמו הזדמנויות חדשות לצד אתגרים של צמיחה והתאקלמות. האכלוס יתבצע בשלבים: בסוף נובמבר, נתחיל לתת מפתחות ל-18 בתי אב ראשונים, בינואר/פברואר יצטרפו עוד 26 ובמרץ אפריל 16 נוספים. בהתאם לקצב זה, יושלמו תוכנית הפיתוח הכוללות, מדרכות וכבישים, תאורת רחובות וכן חיבורי תשתיות המים, החשמל וביוב לבתי הדיירים. אסיפת דיירים בנושא מסירת הבתים תתקיים ב-25 בספטמבר 2025.

תשתיות והשקעות

ודאי שמתם לב להשקעות בתשתיות הציבוריות ברחבי הקיבוץ. בתחום החינוך אנו בונים ממ"דים חדשים שיעזרו לנו לתת מענה לצרכים של גידול מספר הילדים הקיים ולשמש גם כמרחב מוגן תקני בשעת מלחמה (והלוואי ולא נצטרך).

בשכונת החיילים אנו ממשיכים את שיפוץ המבנים שנבנו בסוף שנות ה־70, שנדרשו לתיקון יסודות וקורות שנסדקו וגרמו לנזקים במבנה. לפני שנתיים שופצו שלושה מבנים והשנה השלמנו שיפוץ נוסף של שלושה מבנים, בהתאם להנחיות הקונסטרוקטור. בנוסף, בוצעו מספר שיפוצים ושדרוגים נקודתיים: הוחלף הגג שסבל מדליפות במרכזון ז’-ט’, בפעוטונים הותקנה פרגולה חדשה לשיפור הצל והנוחות והמועדון "הסגול" המרכז את פעילות הצעירים, שופץ ורוענן כדי לאפשר מסגרת נוחה ואטרקטיבית לפעילות החברתית. במקביל לאכלוס שכונה ג’ ובשיתוף פעולה עם המועצה, יוחלפו החל מחודש נובמבר הקרוב פחי האשפה הקיימים במיכלים גדולים יותר, שיותאמו לגידול באוכלוסייה.

כביש מקורות

הנחת קו צינור המים של מקורות הושלמה בהתאם ללוח הזמנים ובימים אלו החלו עבודות השיקום והתשתיות. לצערנו, התכניות שאושרו על-ידי הקיבוץ לפני שמונה שנים ויצאו למכרז של מקורות, לא תאמו עוד את הצרכים העדכניים. לאחר עבודת מטה שכללה שכירת מהנדס תנועה, הוכנה תכנית חדשה הכוללת תוספת חניות שיעניקו מענה למצוקת החנייה במקום. לאחר משא ומתן מול מקורות, התכנית החדשה אושרה ומבוצעת.

במהלך העבודות פגעה חברת מקורות בתשתיות הקיבוץ. החברה לקחה אחריות מלאה, מתקנת את הליקויים ומשלמת על כל הנזקים שנגרמו. לצערי, תוך כדי עבודה התברר כי בעל תפקיד מהחשמלייה פעל שלא בסמכות ונתן על דעת עצמו אישורים שונים לחברת מקורות וזאת מבלי לערב את חזי שמונה רשמית לפקח על העבודות מטעם הקיבוץ. אותו החבר (שכתב כתבה מטעה ולא מדוייקת בעלון הקודם) אף נתן אישורים לעבודות שלא תאמו את התוכניות המאושרות, מה שהיה עלול לגרום לנזק כלכלי משמעותי לקיבוץ. כמנהל קהילה, אני מתחייב להמשיך להקפיד שכל המנהלים יפעלו על פי הנהלים והכללים של הקיבוץ ובשקיפות מלאה מול הגורמים המוסמכים, כדי להבטיח שהקיבוץ לא ייפגע מתהליכים לא מוסדרים.

חינוך בגבעת חיים

אנחנו שמחים לראות את הילודה הגדולה בקיבוץ ואת הרישום המרשים לבית התינוקות. האם ידעתם שרוב שמות הילדים החדשים מתחילים באות א’? מערכת החינוך פתחה את שנת הלימודים באופן חלק, לאחר מספר שינויים שנעשו במהלך הקיץ. חלק מהשינויים נבעו מהאתגרים הכלכליים ובמיוחד מהחלטת הממשלה על העלאת שכר המינימום. החלטנו שגם אנחנו נעלה את שכר העובדים, אך מבלי להעלות את שכר הלימוד שנקבע למשפחות. כדי לאזן את התקציב נקטנו בכמה צעדי ייעול.

בתחילת 2025 תכננו לקיים ערב קהילתי משותף בו נדון בשאלה איך אנחנו רואים את מערכת החינוך בגבעת חיים, אך לצערנו הדבר נדחה בשל העיסוק בפרשת המעילה. לאחר החגים נקיים מספר מפגשים ייעודיים כדי לחשוב יחד על חזון ועתיד מערכת החינוך שלנו. בחינוך הבלתי פורמאלי אנו ממשיכים להשקיע רבות בבני הנוער, עם דגש על אחריות, שייכות והצבת גבולות, נושא שהם, כצפוי, מנסים לעיתים לחצות. אנו פונים גם להורים, לשוחח עם ילדיכם על מה הם עושים בשעות הפנאי, לוודא היכן הם מבלים ולעקוב מקרוב אחרי שאלות של שתיית אלכוהול או מעורבות באירועי וונדליזם בקיבוץ ובסביבה. שותפות ההורים היא מפתח להצלחת התהליך וצוות החינוך כאן כדי לעבוד אתכם ביחד.

תחום הדיור

אני מקיים פגישות עם יורשים בנוגע לבתים של חברים שנפטרו. בהתאם לתקנון הקיבוץ ולוחות הזמנים נדרשות המשפחות להחליט אם לשמור את הבית במסגרת המשפחה או להעבירו למכרז. הקיבוץ ממשיך להקפיד ולכפות את נהלי הקיבוץ בנושא זה, על-מנת לשמור על שוויון, סדר והוגנות בין כל החברים והמשפחות. משפחות רבות נמצאות בימים אלו בהליכי הכרעה פנימיים – האם לשמור על הנכס במסגרת המשפחתית או לוותר עליו ולהעבירו למכרז, בהתאם להוראות התקנון. בנוסף, הנהלת הקיבוץ קיבלה החלטה על עדכון נוהל חופשה מיוחדת. הנושא יובא בקרוב לדיון במועצה ולאחר מכן יועבר להכרעת האסיפה. מדובר במהלך חשוב שמטרתו להסדיר את הכללים באופן ברור ושקוף יותר.

החל מחודש נובמבר צפויים שינויים נרחבים במגורים בתוך הקיבוץ: כ־40 משפחות יעזבו את דירות הקיבוץ ודירות חברים ולשם כך אנו נערכים מראש עם רישום מוקדם לדירות שמתפנות, לצד היערכות לקליטת תושבים חדשים, כדי לוודא שהמעבר יתבצע בצורה מסודרת וחלקה. מציע לעקוב אחרי הפרסומים השונים ולהירשם בזמן.

אני מודה לכולכם על המעורבות ושיתוף הפעולה. השנה החדשה מזמינה אותנו להמשיך יחד בבניית קיבוץ איתן, חם ומתקדם. לא הספקתי להתייחס הפעם גם לנושאים חשובים נוספים: ענף הנוי, תחום התקשורת, חדר האוכל, כולבולית, עדכון נהלים בעקבות המעילה ועוד נושאים רבים העולים על שולחני. נעסוק בהם בעדכון הבא.

שנה טובה לכל בית גבעת חיים איחוד.

בשבועות האחרונים והרותחים, החלו להצטבר במערכת המודיעין של מערכת העלון, רחשים שהפכו לרעשים מכיוון של ציבור ספציפי למדי – אמהות צעירות. מייד התחלנו בעבודת איסוף בשטח. להלן חלק מהעדויות.

"שוב עלו המחירים בגיל הרך. הייתה כבר עלייה באמצע השנה שעברה. בעקרון המחיר אמור לרדת ככל שהילד/ה גדלים, אבל בגלל עליות המחירים הרצופות, לא מרגישים את הירידה".

הלאה – "חוסכים פה על תשלום של חצי שעה למטפלות ומתחילים לעבוד בשבע וחצי במקום בשבע, הרי הורים רבים כבר עובדים או בדרך לעבודה בשעה הזו. נמסר לנו שאם יביאו מטפלת, זו תוספת של 200 ₪ לחודש".

"פעם בחודש יש ישיבת צוות ובגנים הורים מתארגנים ועושים הקמה. בגיל הרך אי אפשר ולכן פעם בחודש נצטרך לצאת מהעבודה ולאסוף את הילדים בשעה שתיים, אבל לכולם ברור שזה יותר לכיוון של אחרי ארוחת צהריים".

וכמובן שלא רק הצבא צועד על קיבתו. "הוחלט שפעמיים בשבוע אין בשר ואין דג, כשהחלופה היא ממקור צמחוני. יש גם הורים שהציעו לשלם יותר ולקנות בשר".

ואולי הטענה המשותפת ביותר – "הודיעו על זה ממש לפני תחילת השנה, כך שאנחנו בעצם קהל שבוי. כבר אין לאן ללכת".

טוב, אחרי כל זה, אני ידעתי לאן ללכת – אל אנטה.

אני מספר לה את כל מה שכתוב פה למעלה ושואל האם באמת הולך ומתערער המבנה המפואר הזה שנקרא "הגיל הרך" בגח"א כפי שהתערערו, שלא לומר קרסו, מבנים ארגוניים, רעיוניים, פיזיים ומנטלים אחרים פה?

כמו תמיד, לאנטה יש את כל התשובות. "הגיל הרך הוא משהו שמקבלים פה כמובן מאליו מקדמת דנא, עוד מימי הלינה המשותפת אבל ! זה ממש לא מובן מאליו", היא מדגישה. "מה שיש כאן, זה לא מהמדינה, זו מערכת חינוך פרטית של הקיבוץ והיא קיימת בזכות העובדה שגח"א רוצה בזה וחשוב מאוד לדעת – זה המון כסף".

לא מזמן היא סגרה שני עשורים של ניהול המערכת הזו כאן, עוד מימי ראשית ההפרטה ותסמכו עליה כשהיא אומרת: "גח"א תמיד מוצאת את הדרך לקיים את המערכת הזו. זה לא פשוט ולא קל אבל לאורך כל השנים וכל ההנהלות שהתחלפו, היה ברור מאוד שתהיה מערכת גיל רך איכותית ביותר".

אחרי ההקדמה הזו, היא ניגשת לעניין לשמו התכנסנו.

"כן, אני מודעת לכל מה שהעלית פה", היא אומרת. "ואני רוצה להסביר את הרקע. מערכת הגיל הרך היא ענף של הקיבוץ וככזו, פועלת בתוך גבולות מסגרת הנקבעים בידי הנהלת הקיבוץ – אורחות חיים ותקציב המערכת כגון: מחירון, מדיניות ההנחות, תמחור כח אדם, לוח חגים וחופשות, שעות הפעילות וכדומה.

בכל סוף שנה קלנדרית, אני מגישה את התקציב לשנה הבאה. בשלב זה גם מתקבלת החלטה לגבי המחירון לשנת הלימודים העתידית המתחילה בספטמבר. אבל בכל שנה, יש לנו שמונה חודשים של שנת לימודים אחת וב-1 בספטמבר, מתחילה שנת לימודים אחרת. בכל שנת לימודים חדשה, נרשמות לגיל הרך משפחות חדשות, אך אנו לא יודעים עד רגע הרישום הסופי, כמה כסף ייכנס למערכת – למה? כי חברי קיבוץ, משלמים 25 אחוזים פחות. תושבי קיבוץ משלמים חמישה אחוזים פחות. כך, למשל, תיאורטית – יכול להיות מחזור שלם משכונה ג' שנפתחת תיכף, כאשר כולם שם ישלמו 25 אחוזים פחות, מה שיוריד משמעותית את הסכום הנכנס לגיל הרך בשנה זו וזאת אדע רק לקראת ספטמבר, אחרי שהגשתי תקציב כבר בינואר אותה שנה".

במקביל לכך שההכנסות יכולות לרדת דראסטית, היא מזכירה שהכל מתייקר. "בהתייחס לשנה זו בינואר עלה המע"מ, במרץ שכר המינימום, החשמל, המים והאוכל מתייקרים גם הם כל הזמן".

זה בקשר לטענת המחירים העולים – מה בקשר לכוח האדם? "זה לא סוד שמאז ומעולם חסר כוח אדם בגיל הרך, עוד מימי הקמת הקיבוץ. זה הולך ומסלים כאשר מאז הקורונה, רואים קפיצת מדרגה בהסלמה הזו. מה שמגביר את הקושי במציאת עובדות היא העובדה שמערכת הגיל הרך בקיבוץ עובדת יום לימודים ארוך ובחגים בלי הפיצול הנהוג בישראל לגנים, צהרונים וקייטנות. זו עבודה קשה מאוד ולא חסרות סיבות לא לרצות לעבוד בגיל הרך.

"באמצע שנת הלימודים, כשראיתי שאני לא מצליחה לאייש משרות חסרות, פניתי להנהלת הקיבוץ והייתה התגייסות מרשימה כדי לשפר את תנאי השכר על-מנת לשמר עובדות קיימות ולעזור בגיוס חדשות. לכולם היה ברור שעל-מנת לשמור על הקיים, חייבים לנקוט בצעד זה ועשינו קפיצה לשמחתי בתחום המשכורות".

במקביל לכך, עלתה דרישה מצד ההנהלה לבחון מקורות מימון לטובת עדכון תנאי ההעסקה במערכת הגיל הרך.

חשוב לה להדגיש כי כל סוגייה, נושא ושינוי עולים לדיון רחב ומעמיק בהנהלה החינוכית, שנלחמת לקיים הסכמים ולשמור על מסורת חינוכית, איכות השירות  ומקצועיות הצוותים ועל כך שלא תיסגר שום מסגרת ולו לשעה אחת. גם בסוגייה זו, שללה ההנהלה החינוכית אפשרות של עדכון תשלומי הורים גורף, בנוסף למה שפורסם בזמן ההרשמה כמקור למימון עדכוני שכר ובחנה היטב את הדרכים לצמצום ההוצאות, כך שהפגיעה תהיה מינימלית ככל הניתן.

כאן הולכת ומתבררת הסוגייה של הקיצוצים בשעות העבודה ובמזון. "משכורות ואוכל הם הסעיפים הגדולים ביותר בהוצאות הגיל הרך", היא ממחישה. "אני מסכימה שהטיימינג לא היה טוב ויצר תחושה של קהל שבוי שמקבל הנחתה במועד מאוחר, אך פעלנו בהתאם לדרישת הנהלת הקיבוץ".

כזכור, סוגיה נוספת הייתה הזמן לשיחות צוות.

"יש לשיחות הצוות חשיבות עליונה להתנהלות מקצועית של בית הילדים וליצירת יחסי אנוש מיטיבים לאקלים הגן. במפגשים אלו נעשית חשיבה משותפת על כל המתרחש בבית הילדים, כולל תהליכי הדרכה ולמידה הכרחיים בעבודה של כל מחנכת לחוד ושל צוות חינוכי כיחידה אחת. בשיחות עולות שאלות מהעבודה היומיומית של הצוות, מודגשות המטרות החינוכיות ותפקידי הצוות בנושאים שונים, תוך חשיבה על דרכי התמודדות עם אתגרים מקצועיים בהיבטים חינוכיים וארגוניים ועוד. גם כאן, אני מודעת לאי-הנוחות בקרב ההורים בכך שעליהם להתפנות מעבודתם אחת לחודש מוקדם מהרגיל. עם זאת, אני משוכנעת שההחלטה תתרום לכל הצדדים – ילדים, הורים, צוות – ומטרתה לשפר את איכות העבודה והחינוך ואני מודה להנהלה החינוכית שאישרה את השינוי".

ועדיין, עם כל הטענות, היא מספרת שיש רשימת המתנה לגיל הרך בגח"א. "אנשים מחפשים לילדיהם מענה מיטבי איכותי ולאורך כל השנה וכאן קיים מענה זה. אני מאמינה שכל עוד יהיה ביקוש לאיכות הזו, מבפנים ומבחוץ – מערכת החינוך הקיבוצית לגיל הרך תמשיך להתקיים".

עם האופטימיות הזו, אני מודה לה מאוד ויוצא החוצה. בחוץ בדיוק כולם אספו את הצאצאים מהמסגרות, כולל של הגיל הרך. כן, מרגישים את האיכות באוויר.

כמי שמתנדב לצד אחרים מהקיבוץ ומהסביבה בסיוע לתלמידי "משגב", אני פוגש תלמידי כיתות ה'-ו', המגיעים לשלב זה ללא ידע בסיסי בחומר ובלימוד אפקטיבי. יש ביניהם כאלה האומרים "אני לא טובה באנגלית / בחשבון" מתוך מה שנראה כאיבוד תקווה ו/ או אמון בעצמם וביכולותיהם. חלקם מפריעים בכיתה ואחדים מוצאים את עצמם איתנו, בעזרה במסגרת בית-הספר, למשך כשעה בשבוע. 

העזרה שאנו מגישים (רובנו ללא רקע בהוראה) חשובה כסיוע "אחד על אחד" להתקדמות בחומר ולעמידה במידה מוגבלת בדרישות בית-הספר. זה מעין כיבוי שרפות המאפשר להם להרים קצת את הראש "מעל המים" ללא עלות נוספת להורים אך לא מעבר. מה שנדרש הוא טיפוח מקצועי של היכולת הלימודית, שיאפשר לתלמידים לקבל הרגלי למידה שיסייעו להם להתמודד עם החומר הלימודי (ולא רק איתו) באופן עצמאי, תוך טיפוח הבטחון והאמון של הילדה או הילד ביכולת הלמידה האישית שלהם. ברור שהדבר לא מתאפשר במסגרת כיתות ובהן 30 תלמידים ויותר, עם יכולות ומגבלות מגוונות, שגם המורה הטובה ביותר לא תוכל לתת לכל אחד מהם את יכולת הלמידה הייחודית.

כאן נכנסת לתמונה שירי הורוביץ. היא נשואה לאמנון ואמא לתום (14) עמית (11) ואריאל (8). היא גדלה בכוכב יאיר והחלה בתפקידי משאבי אנוש. "עבדתי במשך שמונה שנים בתפקיד ניהולי ב'ניו-פארם' (כיום רשת Be) ובמהלך התקופה הזו שמעתי לא מעט מאחותי המורה על עבודתה עם תלמידים. אבל רק כשנולד תום, בני הבכור, השתנה אצלי משהו פתאום. הדברים שסיפרה החלו לדבר אליי באמת. ההבנה שיש ביכולתה להשפיע על נפשות צעירות, להעצים ילדים, לעזור להם להאמין בעצמם – זה מה שתפס אותי". 

לאחר התלבטויות היא החלה בלימודי הסבה להוראה, במקביל לעבודה בניו פארם ולאחר שני תארים במדעי ההתנהגות ומנהל עסקים. "את ההתנסות בהוראה עשיתי ב'משגב', למרות שמהרגע הראשון היה ברור לי שלא אעבוד שם בטווח הארוך מכיוון לא ראיתי לנכון ללמד במקום בו לומדים ילדיי. בהמשך עברתי ללמד בביה"ס 'יובלים' בגח"מ שם שימשתי מחנכת במשך שבע שנים ומורה מקצועית לחשבון ושפה. ריכזתי את מערכת התקשוב, ריכזתי שכבות, לקחתי חלק בפרוייקטים שונים בביה"ס ונהניתי מאוד מהעבודה עם כיתות גדולות ומאתגרות". 

אבל לצד כל אלו, החל תסכול הולך וגובר – לא הייתה לה יד חופשית ללמד ולחנך בדרך בה האמינה. 30 ילדים ויותר בכיתה לא ניתן ללמד כל אחד לפי היכולות, הצרכים והמגבלות הייחודיים שלו. "ניסיתי. התעקשתי. אבל מצאתי את עצמי מתמודדת עם מגבלות מערכתיות שלא אפשרו לי להגשים את החזון החינוכי שלי והרגשתי שאני נטועה במקום עם תקרת זכוכית".

בשלב זה היא הבינה שתקים מקום משלה. "מקום בו אוכל ללמד אחרת, בדרך שלי, שאוכל להעצים ילדים, לאפשר להם להאמין בעצמם ולבנות סביבת למידה מותאמת, רגישה ומכילה. ידעתי שיש לי את היכולות – ולכן קיבלתי החלטה אמיצה: עזבתי את 'יובלים' והתחלתי ללמד באופן פרטי. בהתחלה לימדתי בבית, קבוצות לימוד במקומות שונים בקיבוץ ולבסוף הקמתי את המקום בו אנו יושבים: קליניקה חינוכית במתחם יד 2".

מלבד העבודה החינוכית, היא גם מעצבת ומפתחת עזרי הוראה הנמכרים בהצלחה רבה להורים, מורים וילדים, מעבירה הדרכות והשתלמויות למורים והיום גם בעלת תואר שני נוסף בחינוך מיוחד. אני שואל מה הבעיה עם בתי-הספר שלנו? ומתברר שיש לא מעט. "ראשית, שיטת הוראה אחת אינה יכולה להתאים ל-30 ילדים ויותר באותה כיתה. כל תלמיד הוא עולם ומלואו עם קצב למידה שונה, סגנון חשיבה ייחודי ורקע רגשי המשפיע על למידתו. בביה"ס קשה להגיע לכל אחד ולטפל במקור של הקושי, כשפעמים רבות מדובר בחסם רגשי, ולא בקושי קוגניטיבי אורגני".

ילדים מגיעים אליה וכשמתאימים להם את הדרך והקצב ובונים סביבה חיובית, הם מגלים שהם מסוגלים, הבטחון עולה והלמידה הופכת למהנה. "אני עושה עניין מכל הצלחה קטנה והופכת אותה לחגיגה", היא מחייכת. "אני מסבירה להורים ולילדים שהציונים הם לא המדד המרכזי בעיניי, אלא הקצב האישי של הילד, התקדמותו ועקומת הלמידה. כל תלמיד מתחיל במקום אחר ותפקידי לעזור לו להתקדם ביחס לעצמו, לא ביחס לאחרים".

מה לגבי השימוש בריטלין? "אני לא נגד ריטלין – להיפך, יש ילדים שזה עושה להם פלאים. אבל לפני שפונים לתרופות, כדאי לנסות אסטרטגיות למידה, התאמות רגשיות ודרכי הוראה אחרות. לפעמים זה מספיק כדי לחולל שינוי ואם מחליטים על טיפול תרופתי, חשוב שיעשה כחלק מתהליך כולל בליווי אישי ומקצועי".

מה המקום של ההורים? "הורה לא צריך ללמד את הילד שלו. גם אני, למרות שאני מכירה את הילדים שלי הכי טוב, בוחרת לשלוח אותם ללמוד עם מישהי אחרת שאני סומכת עליה. כשמערבבים הורות והוראה נוצר מתח הפוגע בלמידה וגם בקשר. לא פעם אני מתייסרת בשאלה איך זה שאני מלמדת כל כך הרבה ילדים בקיבוץ ואת שלי לא? אבל בתוכי אני יודעת שהלמידה אפקטיבית יותר מחוץ למערכת היחסים ההורית".

היא מאמינה שכל ילד יכול להצליח במתמטיקה, אנגלית או שפה. הכל נעוץ בהתאמת הדרך, הקצב ואופן הלמידה לצרכים האמיתיים של הילד.  "הגיעה אליי תלמידה בכיתה ו' והודיעה שהיא גרועה במתמטיקה, נכשלת כל הזמן והשלימה עם זה. אמרתי לה: 'יכול להיות שפשוט עוד לא למדת את זה בדרך שנכונה לך. בואי נבדוק יחד'. עבדנו בקצב מתאים לה, בלי לחץ ובחיזוק הבטחון. אט אט הציונים עלו והיא התחילה לראות תוצאות. בכיתה ז' קיבלה מעל 90 במבחני המתמטיקה והיום, בכיתה ח', היא במגמת מצטיינים. הכל התחיל מזה שמישהו האמין שהיא יכולה, גם כשהיא לא האמינה בעצמה. הקסם הזה, כשהם מגיעים אליי שפופים ולאט לאט מזדקפים ומפגינים ידע ובטחון, שלא היו להם קודם, זה אחד הסיפוקים הכי גדולים שיש לה כמורה".

לאחרונה היא צירפה מורות מעולות הפועלות בגישתה. "כדי להרחיב את הפעילות הקבוצתית, פתחנו חוגים שנתיים. יש יתרונות רבים ללמידה בקבוצה: יש יותר משחק, יותר תנועה ויותר כיף, וייב אחר המזמין למידה טבעית ונעימה. הדינמיקה בין הילדים מייצרת הזדמנויות ללמידה אותנטית ומעמיקה יותר".

היא גם לא מפחדת ממסכים. "יש דרכים רבות לשלב טכנולוגיה בלמידה וחשוב לאפשר לילדים להשתמש בכלים שהם כבר מכירים. בחוגים שלי אנחנו לומדים גם דרך משחקים בטלפון, מה שמאפשר לי לעקוב בזמן אמת אחרי התקדמות כל ילד. אבל למידה לא יכולה להתבסס רק על טכנולוגיה או חוברות, היא צריכה להיות רב-חושית: תנועה, משחק, דמיון וקצב. כשלומדים בדרכים מגוונות, הלמידה הופכת עמוקה ומהנה יותר וזה בדיוק מה שהילדים של היום צריכים".

שלמה: שלום סמדר זעירא. הגיעו לאוזני שמועות שהקמתם בית-ספר ביתי לנכדים שלכם. אני סקרן.

סמדר: אכן כך. בבוקר הראשון לסבב המלחמה הנוכחי עם איראן, התברר לנו שאנחנו שוב מצטופפים לקומונה של 12 איש אצלנו בבית. עומר ובת זוגו, יותם ומשפחתו הגיעו היישר מתל אביב לממ"ד שלנו. מיד נתקלנו בבעיה של כולנו – אין מסגרות וההורים עובדים. 

שלמה: אז מה עושים, איך התארגנתם? 

סמדר: הקמנו ביוזמתי "בית-ספר". המטרה הייתה יצירת מסגרת ברורה להפעלת הילדים, העשרה ומניעת מאבקים אינסופיים נגד המסכים. "בית-הספר" שלנו מתבסס על מה שיש לנו תחת הידיים: שימוש בתחומי ידע של ההורים ובתחומי עניין של הילדים. הרעיון הוא שכל אחד יכול להעביר שיעור ! ילד שמכין שיעור מתייעץ עם מבוגר שנוכח בשיעור שלו. 

חיפשנו גיוון בין דרכי למידה שונות – עיוני ומעשי, בתוך הבית ובחוץ וכמובן, אנחנו שמים לב שהתוכן יותאם לגילאי בית-ספר יסודי (לנו יש נכדים מכתה א' עד כתה ד').

היתרון העצום: כל שיעור מעביר רק מבוגר אחד וכל שאר המבוגרים פנויים לענייניהם. 

אנחנו מתחילים כל יום לימודים בשעה 08:30 בשיעור בישול, שהוא גם ארוחת בוקר (פנקייקים, הכנת עוגיות לארוחת ארבע וכאלה. השיעור כולל כתיבת תפריט, ארגון החומרים וכו'). אחר כך באים רצף של שיעורים, 45 דקות כל אחד וביניהם הפסקה של רבע שעה. 

ב-12:30 יש "שעת סיפור": קריאה בספרים האישיים ולימוד עם סבא מוטי (למשל חידון על נעמי שמר, הומור בסיפורי ילדים, סיפור משותף ממשפט שכל אחד כותב ומקפלים). אחר כך הולכים לחד"א ועושים פיקניק על הדשא. בין 14:00-16:00 זמן מסך (גם הילדים וגם המבוגרים כבר מחכים לזה) וארוחת ארבע ובהמשך אחר הצהריים עוד שני שיעורים.

עד כה העבירו הילדים שיעורים הקשורים בחוגים שלהם כמו דרמה, ג'ודו, כדורסל, אנגלית, או טיול.

המבוגרים לימדו נושאים כמו חשבון, יצירה (תחבושות גבס וגואש) ספורט, שיעור הסבר על מחלת הסרטן וציור של התאים המתחלקים, שיעור מולדת, שכלל ציור של מפת ארץ ישראל, מיפוי המדינות השכנות ואחר כך משחק תרגול בחוץ של שושנת הרוחות: ילד אחד מחביא חפץ והשאר מנסים למצוא אותו רק בהכוונה של צפון/דרום/מזרח/מערב. שיעור ניווט בין המקלטים של הקיבוץ על פי המפה שפורסמה, איסוף תפוחי אדמה בשדה של הקיבוץ, נקיון התפודים והכנת צ'יפס ועוד.

שלמה: אפשר להצטרף לביה"ס? 

סמדר: הילדים מזמינים חברים. היום, היום השישי למלחמה, חברנו למשפחת הדר-סגל. רועי לימד אותנו ביולוגיה ימית – על יצורים ימיים, סוגי דגים, כרישים ולווייתנים. למדנו גיאוגרפיה עם ליבי ויובל, בנות הדר-סגל: כל אחד קיבל דף מהאטלס, סיפר מה הוא יודע על המדינה שקיבל וכולם עוזרים לו. למדנו גם על דגלי מדינות. 

שלמה: איך קובעים מה יהיה כל יום?

סמדר: בארוחת ערב שואלים את הילדים מה הם רוצים להעביר למחרת וכשהם הולכים לישון, הבוגרים קובעים את הלו"ז על פי היכולת שלהם. בבוקר הילדים קמים למערכת כתובה. 

שלמה: יש קשיים?

סמדר: בטח. מצבי רוח משתנים של הילדים, ריבים, עייפות. "אוף אני לא אוהב את הביתצפר הזה", בלגן בבית ועומס גדול מאוד לנהל קומונה ובית-ספר ביחד. 

שלמה: מסקנות ותובנות?

סמדר: בית-הספר מתנהל כמו שלמדנו פעם: חקר על פי נושאים. הלוואי שהיו לומדים ככה והלוואי שיהיה כבר שקט לכולנו.

מתוך מחשבה שניתן לעזור למערכת החינוך, עם השקעה כספית מינימלית וטיפוח ההתנדבות של פנסיונרים ברחבי המדינה, קמה בשנת 2007 עמותת "ידיד לחינוך" בשיתוף פעולה עם משרד החינוך. הרעיון המכונן של העמותה הוא לעזור לתלמידים שלא מצליחים למצות את הפוטנציאל הלימודי שלהם, כבודדים בכיתה של כ-30 תלמידות ותלמידים, כאשר המורה לא יכולה להעניק להם את תשומת הלב האישית וההשקעה הנדרשים. לא פעם גורמת ההתנסות הזו לתסכול ואיבוד בטחון עצמי ומוטיבציה של תלמידים מסוימים בכיתה ולעיתים, חוסר היכולת להקדיש תשומת-לב לתלמידים מתבטאת בהפרעות בכיתה, פגיעה בלמידה של אחרים ותסכול מתמשך לתלמיד/ה ולמורה.

המרכיבים הנוספים של היוזמה הם הפנסיונרים היכולים ומעוניינים לסייע בתחום כה חשוב זה, בנוסף למוטיב ההתנדבות המהווה את המרכיב השלישי של הנוסחה המנצחת של WIN-WIN.

גם כאן, בביה"ס "משגב", יש קבוצה של מתנדבות ומתנדבים, בעיקר מגח"א, שנרתמו לעניין ומגיעים לעזור לתלמידים ולמורות על בסיס שבועי. ברוב המקרים זה רק יום בשבוע, אך הוא משמעותי לתלמידים ולמורות. הראשונה להתנדב במסגרת זו הייתה נירה פרינץ, שעשתה זאת תחילה ב"יובלים" בגח"מ והמשיכה ב"משגב", כשהיא מצרפת אליה את תמר שפע, המתנדבת ומגייסת אחרים כבר לא מעט שנים.

כמי שמתנדב כאן בעצמי כבר מספר שנים, שאלתי את שותפיי להתנדבות על הסיבה לפעילותם והתועלת שהם רואים בכך לתלמידים, למורות, למערכת ולעצמם.

תרצה מדיני, ציינה כי נענתה לפניה של תמר שפע, כשהיציאה לפנסיה הותירה בידיה זמן לכך, על רקע מחויבותה לחינוך ולמידה. "אני עוזרת לילדים באופן פרטני בעיקר בחשבון ושפה. הלימוד הפרטני מחזק את הידע והבטחון שלהם ואילו למורות – זו עזרה גדולה. הן לא יכולות להגיע לכל התלמידים בכיתות הגדולות".

הפעילות מעניקה גם לה. "נתינה לאחר והתנדבות נותנות תחושה טובה לנותן וממלאת באנרגיה חיובית. הקשר עם הילדים הצעירים והמורות שומר על חיוניות ויכולות מנטליות. בזמן שנמצאים בביה"ס שוכחים לכמה שעות את המציאות של המלחמה הנוראה בה אנו מצויים".

גל רסיס: "לאחר 38 שנות הוראה וחינוך בשפרירים, יצאתי לגמלאות כשאני חש ומרגיש כוחות ורצון להמשיך ולהעניק מיכולותיי וכישוריי". לאחר שהתנדב ב"שפרירים" הוא הוסיף שלושה ימים בתמיכה לימודית פרטנית וקבוצות בכיתות ג'–ו' ב"משגב". "אני תומך בילדים המתקשים בתחומים שונים מצד אחד ומהצד האחר – מקדם תלמידים מצטיינים בחשבון".

יורם תירוש מספר: "התוודעתי לנושא ההתנדבות ב'משגב' כשקיבלתי המלצות מתמר שפע לאחר שיצאתי לפנסיה. התחברתי ואני עובד עם תלמידים/ות מכתות ד' בחשבון. נראה לי שהתלמידים באים לשיעורים ברצון רב והם יוצאים מרוצים. אני מרגיש שתרמתי להם משהו וזה עושה לי טוב".

לדברי דבורה חילי הפועלת בתחום מחוץ לקיבוץ: "אני מתנדבת בשני בתי-ספר: 'שבילי העמק' (שפרירים א' לשעבר הנמצא כיום ביכון) שם אני נפגשת עם חמש בנות באופן פרטני ובבית-ספר בבאקה אל-גרבייה, בו תפקידי לדבר עברית עם תלמידי כתה י"א (בכל קבוצה ארבעה-חמישה תלמידים) על-מנת לחזק את שפת הדיבור שלהם לפני יציאתם לעבודה או כניסה לאקדמיה. אני מוצאת משמעות בנתינה בה אני מאמינה ומהרווח שאני מקבלת מהעשייה.
התרומה היא לא לבית-הספר ומערכת החינוך אלא לפרטים איתם אני נפגשת ואיתם אני מבלה את הזמן, שהוא זמן איכות להם ולי. התרומה הגדולה עבורי היא הקשר הבלתי אמצעי עם הנערים, כפרטים שאני זוכה להכיר במהלך העשייה ההתנדבותית. אני רואה בסיפוק את התקדמותם בסוף תקופת ההתנדבות שנה או שנתיים וכך גם הם. את ההצלחה אני חווה בקבלת הפנים כשהם פוגשים אותי בהגיעי לבית-הספר. עם אחדים נמשך הקשר גם בוואטסאפ מחוץ לבית-הספר. חשובה לי המשמעות שאני סופגת ומקבלת מהיחס ההדדי, המעורר בי מוטיבציה להמשיך בהתנדבות".

שלמה כהן: "אני רוצה להביא סיפור על ילד שנפלט מלימודי החשבון בכיתה ד' וסירב להשקיע מאמצים. קיבלתי אותו למשך שנתיים והוא שיתף פעולה ולקח את עצמו בידיים, כשבעזרתי הוא יישר קו עם הכיתה והגיע לחטיבת ביניים ברמה שאפשרה לו ללמוד באופן סביר עם שאר הכיתה. גם אני מוצא את התלמידים עם מוטיבציה ללמוד וגאווה בהישגיהם כתוצאה מהעזרה ותשומת הלב האישית שהם מקבלים מאיתנו. יתכן שחלקם אפילו מעריך את העובדה שמישהו מוכן לנדב את זמנו הפנוי לטובתם. מה שבטוח הוא שבאופן אישי, אני מרגיש מתוגמל, רצוי ושותף, למרות שאיננו מקבלים שקל עבור פעילותנו. אני רוצה לציין שתמר שפע ממשיכה בעזרה לתלמידי כיתות א'-ב' ואיילה לבני עובדת עם ילדי כיתות ד'–ה' על כישורי למידה".

שאלתי את עדי גזית, מנהלת ביה"ס "משגב", אם יש תמורה חינוכית לפעילות המתנדבים כאן.

"העבודה של המתנדבים מתרחשת בקשת רחבה של פעילויות – מסיוע לימודי פרטני או קבוצתי, דרך העשרה ועד לימודי סריגה", היא מספרת. "הילדה או הילד הפוגשים את המתנדב – אדם הבא מבחוץ, לא כחלק מהמנגנון הבית-ספרי, לא כמחנכת או איש צוות, חווים משהו אחר. הם פוגשים אדם הבא לביה"ס רק עבורם עם סבלנות, סקרנות, עם עיניים טובות המביטות בהם ורואות אותם בדיוק כפי שהם. החוויה הזו יוצרת אדוות, לא רק בלבו של אותו ילד, אלא גם באקלים בית-הספר כולו. הנוכחות של המתנדבים לא נמדדת רק בשעות הלימוד שהושלמו או במספר הילדים שפגשו. מעבר לכל אלו, מדובר ברגע נדיר ומשמעותי של קשר אנושי. שעה אחת של חסד. שעה הנמדדת בשינוי הדק אך העמוק שחל באווירה, בהרגשה ובתחושת השייכות והערך העצמי של הילדים. לכן, אנחנו מודות מכל הלב לכל אחת ואחד ממתנדבי 'ידיד-לחינוך' על נוכחות קבועה, על נתינה נדיבה, על הקשבה ועל מילה טובה. תודה שאתם בוחרים לפסוע איתנו בדרך ולגעת – ממש כך – בלבבות התלמידים שלנו".

גם תרצה הרמלין, המרכזת את העמותה כאן בעמק, מדגישה כי לצד התרומה לילדים המצפים למתנדבים מדי שבוע "גם המתנדב זוכה לתחושת שייכות קהילתית, עיסוק בעשיה משמעותית במגוון תחומים במסגרת בית-הספר, התורמת לתחושתו הטובה".

באתר "ידיד לחינוך" מצאתי כי בדו"ח של חברת  BDOמשנת 2019 בשיתוף חברת "מגדל" נמצא כי "כל 1 ₪ המושקע בפעילות 'ידיד לחינוך' מניב תרומה של 9.6 ₪ למשק הישראלי". במסגרת העמותה פועלים אלפי מתנדבים מקרית-שמונה בצפון ועד הדרום הרחוק. תרומת העמותה למערכת החינוך, לציבור הגמלאים ולקהילה, מספקת מענים לצרכים הבוערים עמם מתמודדת החברה הישראלית".

מי שמעוניינ.ת להצטרף לפעילות "ידיד לחינוך" בכל תחום: ניתן לפנות אלינו, המתנדבים, או לתרצה הרמלין, בהמשך למודעה המצורפת לכתבה.

בית-הספר הבינלאומי בגבעת-חביבה ייחודי בנוף ההשכלה הקדם-אקדמית בישראל ובעולם. יש בו תלמידים יהודים וערבים מישראל ותלמידים מ-25 מדינות אחרות. נפגשתי לשיחה עם הדס שוורץ (שוחט) העובדת שם כמנהלנית ובגיוס תלמידים ושאלתי אותה על נסיבות הקמתו.

"ביה"ס הוקם בשנת 2018 במטרה לקדם חברה משותפת בישראל, בדגש על יחסים בין תלמידים מהחברות היהודית והערבית. הלימודים וההתנהלות נעשים באנגלית והלימודים הם לתעודת בגרות בינלאומית של ארגון שנקרא IB שיש לו מאות בתי-ספר ברחבי העולם והבגרות שלו נחשבת מאוד באוניברסיטאות בעולם כולל בישראל. התלמידים מתגוררים בפנימייה בקמפוס כחלק מתכנית הבגרות", היא מסבירה.

המימדים הבינלאומיים מאפשרים לתלמידים יהודים וערבים ותלמידים מכל העולם לפגוש זה את זו וכך לייצר שיח חדש ומקרב. תכנית הלימודים מאתגרת, ברמה אקדמית ותלמידים אוהבים ללמוד במסגרתה, משום שהיא מאפשרת להתקרב לתחומי העניין שלהם ולפתח את עצמם בלימודים עצמאיים (כמו באוניברסיטה). כך נפתחים בפני בוגרי התכנית שערים לאוניברסיטאות מובילות בעולם המערבי.

"תכנית הבגרות מדגישה למידה וחשיבה ביקורתית ועצמאית, שלא דרך שינון חומר, כאשר כל תלמיד מרכיב את המערכת שלו לפי בחירה משישה אשכולות. חלק נוסף מהתוכנית הוא הפעילות אחרי הלימודים, שזה חלק מרתק בפני עצמו. במגורים אנחנו מנסים לרוב לשלב בכל חדר תלמיד יהודי, תלמיד ערבי ותלמיד בינלאומי כך שמודגש שרב הדומה על השונה בין בני הנוער. למרות שלבתי-ספר בינלאומיים יש תדמית של מוסדות יוקרתיים לעילית כלכלית, אנחנו רחוקים מאוד לדעתי מהמקום הזה. מדובר בביה"ס בינלאומי ברוח החינוך הקיבוצי היחיד בעולם והתלמידים נהנים ממלגות, כך שהעלות סבירה, אפילו לתלמידים לא אמידים מארצות עניות".

הדס עובדת עם הצוות באופן שוטף. "זה מעניין מאוד לעבוד בסביבה בה מדוברות אנגלית, ערבית ועברית כל הזמן", היא מדגישה. "יש לנו צוות הטרוגני מאוד מבחינת רקע ואיכותי מאוד מבחינת יכולת מקצועית. עם התלמידים אני עובדת בעיקר בפרויקטיםֿ, למשל במחזה התיאטרון השנתי, בפרויקט הימים הלאומיים שאנחנו עושים בכל שנה וגם בשלב גיוס התלמידים. אני לומדת להכיר אותם ולהיות שם עבורם כשהם צריכים".

היא מסיימת שנה שלישית בתפקיד ובתקופה זו התרחשו ארועים רבים במדינה ובחברה שלנו. "יש משהו מקבל מאוד ומכבד מאוד אצלנו. יודעים לשתף ולהחזיק בדעות שונות ולעתים מנוגדות לא כמאבק אלא כחלק מתפיסה חינוכית אנושית מאוד. זה חסר לי בחברה הכללית בישראל. יום מיוחד החרוט בזכרוני הוא 8 באוקטובר, יום אחרי הטבח בדרום כשעוד לא ידענו מה באמת קורה אבל היה ברור שזה רדיקלי. כולנו הגענו לבית-הספר, כל אחד ואחת עם המטען שלה או שלו. אני למשל הסעתי ב-7 באוקטובר בבוקר את שני הבנים שלי ליחידותיהם בצבא כשאני מבינה שאני שולחת ילדים למלחמה ועם המטען הזה הגעתי לביה"ס וזה לא היה קל, בלשון המעטה. היינו צריכים למצוא דרך משותפת להמשיך ביחד, הן בינינו לבין עצמנו כצוות והן כאנשי חינוך לתלמידים. כתבנו עם התלמידים אמנה שהיו צריכים לחתום עליה לגבי המהות שלנו ואני מרגישה שיכולנו לעשות זאת כי יש בינינו אמון רב ורצון לעבוד ביחד. אנחנו מיישמים הלכה למעשה את העיקרון של חברה משותפת. דוגמה טובה היא התקופה של יום השואה, יום הזכרון והעצמאות, יום הנכבה, יום השואה הארמני ועוד. אנחנו צריכים לאפשר לכל תלמיד מכל דת ומכל לאום לציין את הימים המיוחדים לו וגם את החגים". 

בשבוע שעבר התחילו לציין חודש במסגרת אירוע הימים הלאומים החלים בו. בחודש הזה עושים פעילויות רבות הקשורות לקונפליקטים בישראל ובעולם. השיא יהיה נסיעה של יומיים לירושלים ושם הם יסיירו וילמדו במזרח ירושלים. בשנה שעברה הם ערכו ביקור מודרך במוזיאון "יד ושם" ולמחרת נסעו לליפתא, לסיור בכפר שתושביו נעקרו. כך ביקרו התלמידים ולמדו את שני הצדדים בסכסוך.

ביקשתי מהדס להרחיב על ימי זכרון בבית-הספר. "ימי הזכרון, למשל, הם דוגמה למתח העדין הקיים אצלנו. אין לנו טקסי זכרון אבל התלמידים היהודים מזמינים את כולם ביום השואה וביום הזכרון להדליק נר ולעמוד דקת דומייה ובאותו אופן התלמידים הערבים עושים כך ביום הנכבה והתלמידים הארמנים ביום השואה שלהם. פעם בשנה, סביב ימי הזכרון, עושים אירוע שנקרא Commemoration of loss שבו תלמידים מכל הארצות משתפים בזכרון שלהם ממלחמה או מאבק שהתקיים אצלם, כי אנחנו מבינים שלא רק לנו יש חוויות של אובדן ויש עוד מקומות בעולם שחוו טרגדיות".

יש גם אירוע Culture Carnival במסגרתו התלמידים מהארצות השונות מציגים את התרבות שלהם: לובשים תלבושות מסורתיות ומציגים ריקוד או שיר או משהו אחר הקשור לתרבות שלהם וזה אירוע מקסים ומלא צבע.

"יש רגעים, כמעט בכל יום, שאני נמצאת בביה"ס ומרגישה ברת מזל לעבוד במקום כל כך מעורר השראה ולפגוש בשוטף תלמידים מהמון ארצות בעולם ולאו דווקא מדינות מערביות, לדוגמה ווייטנאם, סין, ונצואלה, פרו, רואנדה, ליבריה, אוגנדה, ארמניה, קוסובו ועוד. יוצא לי גם לשוחח עם ההורים שלהם וזה מרחיב את האופקים ופותח את הלב לפגוש תלמידים המגיעים לפעמים מכפרים נידחים, מעוני רב ויש להם דרייב להצליח. הם עוזבים את המשפחה ובאים לחיות בפנימייה בארץ לא מוכרת, ללמוד בשפה שהיא לא שפת האם שלהם, בלימודים אינטנסיביים מאוד, רק בשביל האופציה להתפתח בחיים ולצמוח".

היא ממליצה מאוד להצטרף לבית-הספר. לדבריה זו חוויה מדהימה של מפגש רב-תרבותי אמיתי, היכרות עם ידע עולם, למידה אקדמית ורלוונטית ובכלל הזדמנות לעשות משהו שלרובנו אין אפשרות לחוות בדרך אחרת בחיים. היא רואה את הבוגרים ומכירה בדרך שהם עברו ואין לה ספק שהם יוצאים עם מטען אדיר לחיים ועל הדרך מרוויחים רכישת אנגלית. "אני רוצה לומר שזו חוויה עוצמתית, מאתגרת ועמוסה מאוד וזה לא פשוט ללמוד פה. איך אומרים אצלנו? כגודל הקסם כך גודל המורכבות".

השם המלא של בית-הספר הוא "בנימין רוטמן שבילי העמק" – ביה"ס פועל בתמיכת עמותת "אלומות אור" – קרן פילנתרופית שהוקמה על ידי משפחתו של מר בנימין רוטמן ז"ל, ניצול שואה שהיגר לבוליביה לאחר מלחמת העולם השנייה. לאורך השנים תומכת הקרן בפרויקטים מגוונים בתחומי החינוך והרפואה.

ביה"ס הוא בעצם חציו של בית-ספר שפרירים (בשנים האחרונות נקרא שפרירים א'). לומדים בו תלמידים בגילאי 13-21 בעלי משכל גבולי ומוגבלות שכלית התפתחותית קלה. בית-הספר עבר למיקומו החדש בסמוך למרכז הקהילתי יכון לפני שלוש שנים וחצי ואז גם קיבל את שמו. המקום הזה, על כל ההיסטוריה שלו, מעלה אצלנו בקיבוץ תחושות שונות: צער, כעס, געגוע, נוסטלגיה וכדומה. לפעמים יש התעניינות ופליאה ויש גם תחושת גאווה ושייכות.

אני עובדת בשפרירים / שפרירים א' / "שבילי העמק" כבר למעלה מעשור. התחלתי את דרכי בספריית בית-הספר יחד עם מירל'ה כפרי ז"ל ושלומית בן יון. התאהבתי במקום ויצאתי להסבת אקדמאים. סיימתי תעודת הוראה בחינוך מיוחד כאשר בית-הספר התפצל לשניים והשתלבתי ב"מסגרת ההמשך" המיועדת לחניכים בגילאי 18-21. לאחר מספר שנים עברתי לחטיבת הביניים ועם המעבר למבנה החדש חזרתי לרכז את "מסגרת ההמשך".

אל הלא נודע

שינויים לא תמיד קלים – המעבר אל יכון לווה בתחושת אבל, בדומה לתקופה בה התחלפו ההנהלות ובית-הספר התפצל לשניים. היה קשה לחשוב על פרידה מהקיבוץ, מהאנשים ומהמרחבים. הכל פה היה כל כך מוכר ויפה ותמיד התגאיתי בכך. ככל שהמעבר התקרב לא הבנתי כיצד ניתן יהיה לעבור לבית-ספר חדש עם מבנים דו-קומתיים, הרבה בטון, בלי קהילה, בלי ירוק ובלי עצים וצל. כל מה שהיה קשור לשפרירים היה מושלם מבחינתי וכל מה שהיה קשור לבית-הספר החדש העלה בי רתיעה ופחד.

מאז הקמת "הכיתות המקדמות" נרקם קשר מכבד ומשמעותי בין קהילת הקיבוץ לבית-הספר. חברי קיבוץ רבים עבדו בבית-הספר והמבנים שלו גבלו בשכונות המגורים, התלמידים הסתובבו בשבילים, הגיעו לחדר האוכל, קיימו פעילויות בקיבוץ, החניכים הבוגרים עבדו בענפים השונים ועוד

בעת כתיבת שורות אלו אני נזכרת בתהליך פרידה שעשינו עם התלמידים והצוות. צילמנו פינות אהובות, כתבנו וסיפרנו עליהן. קיימנו שיחות רבות במהלכן הצפנו חששות וציפיות ועסקנו בלי סוף במעבר מהקיבוץ אל מקום חדש ולא ידוע.

איך בונים בית?

מצד שני, אני גם נזכרת במבנים המתפוררים בבית-הספר, היעדר הנגשה, תשתיות בלתי ראויות ועוד. שנים לפני המעבר ישבנו, חלמנו ותכננו את הכיתות והסדנאות, הרחבה, חדר האוכל, פינת החי ומתקני הספורט. חשבנו מה אנו רוצים בכל כיתה ואיך הופכים את מרחבי הלמידה לפתוחים יותר ושונים מהכיתות המסורתיות אותן אנו מכירים. אני זוכרת שביקשנו שבכיתות יהיה מטבחון על-מנת שהכיתה תדמה בית. אנו מתמקדים בכישורי חיים וזו הייתה הזדמנות נפלאה.

מבנה בית-הספר הושלם לאחר כשבע שנות בנייה והמעבר התאפשר הודות לעבודתם הקשה של אנשים טובים ורבים שעבדו מסביב לשעון בכדי להתחיל את שנת הלימודים כראוי.

המעבר היה מורכב וטעון, פיזית ורגשית. בהתחלה הכל עוד היה ריק, הארגזים הועברו ונפרקו, התלמידים הגיעו והשנה התחילה. מקום הוא הרוח והאנשים – דורות מתחלפים וכולנו כל הזמן בתנועה. הפרויקט של השנה הראשונה כמעט בכל שכבות הגיל היה סביב "בית" – כולנו חיפשנו את התשובה לשאלה: "מה הופך מקום לבית? איך בונים בית?"

העתיד מוב"ן

בבית-הספר לומדים כיום 158 תלמידים ועובדים בו כ-60 אנשי צוות. התלמידים נהנים ממגוון עצום של סדנאות ושיעורים עיוניים. בשנים האחרונות נכנסה למידה מבוססת פרויקטים, במסגרתה מבצעים התלמידים פרויקט סביב שאלת חקר ועוסקים בשאלה בשיעורים השונים.

בלמידה מושם דגש רב על רכישת מיומנויות של כישורי חיים אשר יאפשרו לתלמידינו להפוך לבוגרים עצמאיים ולהשתלב בקהילה על פי יכולתם.

הערכים המובילים של בית-הספר הם מודעות עצמית, בחירה ונחישות (בקיצור אנו קוראים להם עתיד מוב"ן). ערכים אלו באים לידי ביטוי בכל שכבות הגיל ומקבלים משמעות נוספת עם סיום הלמידה במסגרת ההמשך. אנו מאמינים כי גם צעירים בעלי מגבלה צריכים לבחור ולסלול את עתידם מתוך הבנת התחומים החזקים שלהם והאתגרים עמם עליהם להתמודד.

אנו מעודדים את החניכים להיות שותפים בקבלת ההחלטות לגבי עתידם ומלווים אותם בבחירת המסלול הנכון עבורם – השתלבות במערכי דיור, התנדבות לשירות לאומי, התנדבות לצבא, תעסוקה מוגנת, תכניות חברתיות, פנאי ועוד.

בחלקת האלוהים

משנה לשנה הופך בית-הספר ליפה יותר ויותר וזו ממש חלקת אלוהים קטנה 10 דקות נסיעה מהבית. אט אט נרקמים קשרים עם הסביבה אך חסרה לי מאוד הקהילה וההשתייכות לקיבוץ ובכל זאת, בבית-הספר קורים דברים נפלאים. בית-הספר שלנו הוא באמת אחד היפים בזכות האנשים בו (לא מעט הם מהקיבוץ שלנו). העשייה, הלמידה והיצירה באים לידי ביטוי בכל מקום בו נמצאים – הקירות והמרחבים. הפכנו את המקום לבית חמים ונעים, כי, כאמור האנשים עושים את המקום.

אנחנו מחכים שהעצים יגדלו ומחכים לתחנת אוטובוס ליד בית-הספר שתאפשר לנו להתנייד בחופשיות בתחבורה ציבורית כחלק מהלמידה. הלוואי ונצליח למצוא חיבורים נוספים לקהילה הסובבת אותנו.

תחת הנהגתם של בנימין שפריר, נועה לוי, אורית מליחי והצוות לאורך השנים, לבש בית-הספר ופשט צורות שונות. עם זאת, למרות השינויים במקום, במראה ובאוכלוסיית התלמידים, אני חשה כי גם היום אנו ניזונים משורשי אותה היסטוריה מפוארת של המוסד שהוקם במגדל המים הקיבוצי. "שבילי העמק" – מקום נפלא. זו זכות גדולה לעבוד במקום שכזה.

טלי סונדק – מחנכת, זמרת מוכשרת, מורה למוזיקה ומובילה את מקהלת ביה"ס.

יניב הורוויץ – מטפל במוזיקה, מטפל במרחב סטודיו פתוח ובאולפן הקלטות.

טובה בן חיים – עוזרת הוראה ותיקה ומנוסה, מסייעת לתלמידים המתקשים ברכישת הקריאה וחשבון שימושי.

אדוה סינדליס – יועצת ביה"ס ומובילת תחום מוגנות.

יגל אשד – מורה מקצועי ומוכשר בתחומי מלאכה מגוונים ומורה לתיאטרון.

טל רסיס – מרפא בעיסוק, רכז תחום כישורי חיים, מוביל את תחום רכיבת האופניים.

אלה חילי – מחנכת, מרכזת מסגרת ההמשך ומובילה את עבודת התלמידים בבית הקפה הבית-ספרי.

אסנת סבוראי – מטפלת רגשית, יועצת, ומלווה של צוות המחנכות שפרשה בסוף שנה שעברה.

דבורה חילי – מתנדבת אחת לשבוע עם חניכי מסגרת ההמשך בתחום כישורי חיים.