שעת ערב במועדון של אדית, פלוס-מינוס 20 אישה ואיש, רוב מכריע לגילאי 70-80 עם כמה חריגי גיל. חלק מהנוכחים הם בני המשפחות השכולות.

לכאורה, דיון פרוצדורלי על הטקס ביום הזכרון ועל הטקסטים שיוקראו בו, אבל בפועל זה היה ניתוח לב פתוח, צלילה עמוקה אל האזורים הרגישים ביותר של מה שנקרא כיום גבעת חיים איחוד. בדיקת יסודית המטילה אור על הרקמות של הגוף ועל השתנותן ובודקת את הגוף המזדקן של גח"א.

מי שביקש את הדיון בשאלה האם לשלב אמירת "קדיש" בטקס יום הזכרון, הוא יובל רותם, אח של מיכל ושל איתן ז"ל שנפל במלחמת לבנון הראשונה.

אני אוהב מאוד את יובל איתו עבדתי בהודייה, אוהב את מיכל שישנה במיטה הסמוכה אליי בבית הילדים של כתת "אלון" ואוהב את רבקהל'ה ז"ל ואריה ז"ל הוריהם. אני אוהב וזוכר טוב את איתן, החיוך שלו, כשרונו המופלא בכדורמים ושחייה ואת ההלוויה שלו שהייתה הראשונה בה השתתפתי.  

את הדיון פתח מוטי זעירא שהציג לצד הקדיש המסורתי, גם נוסחי קדיש אחרים שחלקם נהוגים בתנועה הקיבוצית. מוטי גם הדגיש כי מדובר בשיחה לבירור הגישות וכי אין כוונה לקבל החלטה בסיומה.

אחריו דיבר יובל רותם, "כייף להיות פה, אני עם כיפה אבל עדיין קיבוצניק מגבעת חיים בתוכי", אמר וסיפר על חזרתו בתשובה ועל הבנתו את חשיבות הקדיש כאחת מהתוצאות של תהליך זה. הוא סיפר כי הפריע לו שבמהלך טקס יום הזכרון בבית הקברות בגח"א, אין קשר או הקשר למסורת היהודית.

יובל התרגש. "כל מה שאני אומר פה, יוצא מהלב", אמר. "יום הזכרון פה מאורגן בצורה נפלאה, אבל אני חושב שהיריעה רחבה יותר מנופלי הקיבוץ ויש עוזבי קיבוץ שיש להם פה קרובים שנפלו וכיום אני בא ממקום בו חשוב להגיד קדיש על הנופלים".

לאה הרץ אמרה כי אינה מתחברת לקדיש המסורתי, שהיא רוצה מאוד לשמור על רוח חילונית וטקסטים חילוניים, מבלי כפייה של מה שאנו לא מאמינים בו ביומיום. ליונל חיזק את דבריה ואמר כי בעוד חילונים צריכים להתחשב בדתיים, לא פעם, הרי שאין התחשבות כזו מהצד השני.

"לאה ביטאה את מחשבותיי", אמרה רחל נחמני. "כבת למשפחה שכולה, אני מבטאת את הוריי ואני רוצה לכבד את אומרי הקדיש. קיבלנו והוספנו ערכים יהודיים אבל צריך לכבד את הרוח הקיבוצית".

לעומתם, דני הרמן אמר: "אם יש משפחה שכולה שחשוב לה, אז צריך להקריא קדיש. חשוב מאוד לקבל גם גישות אחרות ולגלות סובלנות".

ברכה הישראלי: "מתחברת לדברי לאה. הבן שלי מדבר איתי כל הזמן. מאוד לא נוח לי עם הלל לאלוהים וזה רחוק ממני מאוד. אני יודעת כי ארגיש בגוף מאוד לא נוח בקריאת קדיש בטקס בבית הקברות".  

ענת שביט אמרה כי אינה נבהלת מהקראת קדיש וכי אולי ניתן לשלב הקראת קדיש קיבוצי באחד מהטקסים (בחדר אוכל או בבית הקברות).

"הכל טיימינג בחיים", אומר בני לנג. "חכו עם זה, כי כעת זה מפריע מאוד. אפשר שבצפירה בשעה 11, יבוא מי שרוצה לומר קדיש ויאמר. היה פה פעם מישהו בקיבוץ שאמר 'אם זה לא מקולקל – לא צריך לתקן'. יש כאן טקס כל כך מכובד בגח"א. צריכים להיות גאים בו – אז למה לשנות?"

דורון לנג שהיה בחו"ל בעת הפגישה, העביר מסר דומה: "מאז פורסם הדיון לגבי הקראת קדיש בטקס יום הזיכרון לחללי ישראל, הנושא מדיר שינה מעיני.

אני, דורון בנם של תמר ופטר אח של לירון ז"ל נמצא בסיטואציה שבה נדרש ממני להילחם על ערכי קיבוץ גבעת חיים -משפחתי. צורת חיינו השיתופית, הסוציאליסטית והאתאיסטית. נגד הדתה המופצת בארצנו ועכשיו בביתנו.,,

יום הזיכרון בקיבוץ הינו יום קדוש. כל שינוי המסורת יהווה פגיעה כואבת בנו בני משפחת לנג. מבקש לסרב לבקשה הנוגדת את ערכי חיינו".

אדם הישראלי אמר: "אני נגד. הקדיש הדתי מבטא ערכים אחרים שאינם ערכי הקהילה פה".

רותי אסטליין: "אני מתחברת לדברי לאה ובני. יכול להיות שבעוד לא מעט זמן, זה ישתנה, אבל הקיבוצים נבנו בידי אנשים שבאו ממשפחות דתיות ועזבו את הדת מאחוריהם ואני חושבת שרובנו ככולנו, מאמינים בתרבות הקיבוצית. יש לי קשר עמוק למשפחת רותם ואני מבינה מאוד את יובל, אבל הקונטקסט כאן הוא רחב יותר כי כל כמה שנים מתעוררת פה שאלה לגבי אמונה או דת בקיבוץ, כמו למשל עם סיפור תחום השבת או עניין המזוזות שהיה פה. זה מתחיל בקטן והופך לבעייה. אני לא מאמינה באלוהים ומאמינה מאוד בנפש האדם, בחברות ובאהבה".

אלו הם רק עיקרי הדברים ונאמרו עוד דברים חשובים אבל כאמור, בסיום השיחה לא התקבלה החלטה.

מי היה, מה היה ולמה היה? אנחנו, צעירי גבעת חיים איחוד בגילאי 18-24, יצאנו לטיול בן יומיים למדבר כחלק מפעילות ענף הצעירים בקיבוץ.

מאז שהקבוצה שלנו נכנסה לצעירים לפני קצת יותר משלוש שנים, חלמנו על טיול צעירים כמו ששמענו בסיפורים ובאגדות מתקופות בהם הצעירים היו סוג של הנעורים רק של מבוגרים, כלומר – כולם בשנת שירות / צבא / עבודה / לימודים אך פעילים בסופ״שים, בין אם זה קבלות שבת, זולות בים, טיולים, אירועי שיא או סתם סתלבט על הדשא עם לימון עראק ומחצלת.

הכל התחיל בקרמיקה אצל לביאה, שם אנחנו משתדלים להיפגש בימי ראשון והתחלנו לדבר על איזו זולה בים או טיול לצעירים. לביאה ויהלי שפע, שני האנשים החד-פעמיים האלה המשמשים כראש וועדת צעירים, לקחו את זה צעד קדימה ונפגשו לתכנן את העניין.

הם יצרו את המתווה הכללי והתחילו לחלק אחריות: איתן מצקין על המסלול, מנו בירן אורדובר על הבטחון, אני (גל שוורץ) על הפיכחון, שירה נואמה עם יהלי שפע אחראים כלליים, אורי קריאו על הרפואה ועוד רבים ואחראים שעשו את תפקידם בצורה יוצאת מן הכלל. אחרי שהרעיון עלה לאוויר ועבר לשלבי ביצוע, נקבע תאריך ולמרות התקופה המסובכת הצליחו להגיע לטיול 25 צעירים וצעירות, רובם חיילים בסדיר אשר הקריבו את הסופ״ש שלהם בבית כדי לטייל.

התחלנו את הטיול בשישי בבוקר, אספנו סנדוויץ מהמעדנייה, נישקנו את ההורים, עברנו תדריך מקיף מלביאה ויצאנו לדרך.

תחנה ראשונה בטללים, יובל פולק משכבת "קקטוס" עושה שם מכינה וגנבנו אותו אלינו, כי לפני הכל המחויבות היא לקיבוץ. משם נסענו לנקודת תחילת המסלול בחניון סרפנטינות.

ירדנו מהאוטובוס, חילקנו אוכל בין החבר׳ה לפריסה של הצהריים, שמנו תיקים על הגב ויצאנו לדרך. איתן, אחראי מסלול, לא גילה לכולם שהמסלול מתחיל בעלייה חדה של קילומטר שלא הייתה מביישת נסיגה רגלית של יחידה מובחרת בצבא. אחרי שסיימנו את מעלה דבשון, הלכנו על הציר הירוק עד שהגענו לעין עקב, שם אכלנו ארוחת צהריים (מה שלא נמעך בדרך). האמיצים בינינו קפצו למים ואז חזרנו דרך נחל עקב עד האוטובוסים, לפני ששערי השמורה נסגרו עלינו. מזל שהבנות הצליחו לתפוס טרמפ כמעט כל המקטע האחרון, אחרת היינו צריכים לשלוח משלחת חילוץ:)  משם לאוטובוס ויציאה לחאן חוורים.

בדרך עצרנו במצפה לראות את השקיעה ולבנות רוג׳ומים כמו שליאור ארזי ז"ל היה נוהג לעשות, עשינו כמה תמונות והמשכנו לחאן.

איך שירדנו לחאן התחלנו כמו נמלים שבונות קן. כל אחד יודע מה העבודה שלו ואיפה כל דבר צריך לעמוד, תוך 20 דקות היו לנו שולחן אוכל מהודר מתחת לגרילנדה, מטבח חוץ מסודר, פינת מדורה וכמובן מאהל עם מזרונים מוכנים לקרבות היאבקות של הבנים שבדרך כלל מתרחשים בלילה.

לאחר סידור המחנה ישבנו קצת סביב המדורה עם בירה ראשונה לערב, שרנו שירים בליווי גיטרה והבנות הרציניות פתחו מעגל מסאז׳ים ושנ״צ אחרי המסלול המתיש.

התחלנו להכין את המנגל, הצ׳יפס והסלטים כשכל אחד השתבץ למחלקה הקרובה לליבו. באמצע הבישולים (מה הסיכויים?!?) החל לרדת עלינו גשם.

עכשיו, גשם יש גם בגבעת חיים, לא צריך לנסוע ללב המדבר בשבילו אבל בכל אופן הוא הצטרף אלינו, אז התחלנו להכניס את כל הדברים למחסה כשגיבורי המנגל המשיכו בעבודתם למרות הכל.

מאוחר יותר התחלנו לאכול. עשינו קידוש ושם הייתה תחושה אמיתית של טיול נעורים בגרסה הבוגרת. לאחר מכן התחלנו משחק צ׳ייסר (כמו השעשועון בטלוויזיה) בנושא קיבוץ שהכינו שירה נואמה וספיר בן חיים, שם בחנו את הידע ההיסטורי שלנו על הקיבוץ בתחרות נחמדה בין הקבוצות. לאחר מכן המשכנו לנגן סביב המדורה והלכנו לישון, התעוררנו בבוקר סביב שמונה וחצי אחרי שקבענו שבשבע וחצי אנחנו כבר ערים ומתחילים לבשל (אופייני מאוד, בכל זאת חיילים).

בכוחות חזקים מאוד ומנטליות רצינית התחלנו להכין שקשוקה בפיקוד הבנות ונהנינו מארוחת בוקר מדהימה. לאחר מכן התחלנו בקיפולים וקפצנו בדרך הביתה למדרשת בן גוריון לבקר בקבר של דוד ופולה. חשבנו קצת מה היה קורה אם כיום בן גוריון היה ראש הממשלה ואיך הדברים היו נראים אחרת.

ולאחר מכן שמענו קצת סיפורים על חטופים שהכינו לנו שאול זיידמן ועומר פרי, כי המינימום שיכולנו לעשות כשאנחנו ככה יוצאים לבלות, זה לזכור שיש עוד 100 אחיות ואחים שלנו שעדיין שם! נסענו הביתה והגענו לקיבוץ ישירות לזרועות החמות של לביאה.

לסיכום: בוודאות יהיו עוד טיולים כמו זה. הייתה באמת חוויה מדהימה וקצת מנוחה לראש מהעיסוקים של היומיום, בין אם זה חבר׳ה לוחמים שנמצאים כבר שנה בחזית בכל גזרה אפשרית או חיילים שעובדים במעטפת וגם חבר׳ה אזרחים שתורמים ועובדים קשה בחלק שלהם שזה לא פחות חשוב. אני רוצה גם להזכיר את ניקו, חבר שלנו שהוא באמת אחד האנשים הכי מצחיקים וטובים שיש וכמה הוא תמיד מרים את האווירה וכמה היה עושה את הטיול עוד יותר מוצלח. אנחנו שולחים לו כוחות ואהבה ומחכים לטיול הבא ששם הוא יהיה איתנו.

אני רוצה להגיד תודה לכל מי שנתן יד ועזר לאירוע הזה לקרות ומי שפספס את רשימת התודות המלאה, אפשר לראות בפייסבוק של הקיבוץ ואנחנו מאחלים חג חנוכה שמח לכל בית גבעת חיים איחוד.

רוח קרירה ורעננה הכתה בפניו. רעש רחוק של צרורות ושל שלשלאות ברזל. ריח של עשן פלסטי מהול ברמז רקבון ואבק לא מנע ממנו לגמוע נשימה עמוקה. הוא כל כך התגעגע לתחושת הקרירות בנחיריים, לאוויר שאינו דחוס ולח, לנשימה פריכה וחדה. אור הירח חדר מבעד להריסות – פסי אור חלבי שהאירו את החדר. ערימות שברי בטון, שמיכה מאובקת, פחית שימורים חצי פתוחה, כרית, חלקי טלוויזיה, מגש מעוקם, ערימת

בגדים שהוצאו מאיזה ארון. נצנוצים קסומים של כוכבים – שברי זכוכיות – הזכירו לו את השמים שלא ראה כבר חמישה שבועות. למרות שהתגעגע כל כך לשמש, לשמים כחולים וענן, לירוק של עץ או ללילה זרוע

כוכבים, לאורות הבתים לפנות ערב ולים, יותר מכל התגעגע לנשום, עמוק ונקי לנשום באמת. הוא התענג עוד כמה רגעים לפני שנשף את האוויר לאט לאט, מדהים איך פתאום מעריכים דברים כל כך קטנים.

הנשימה השנייה נכנסה לאיטה, מילאה את ריאותיו כליל – תענוג צרוף. אבל הקרירות בנחיריים כבר פחות הורגשה. ענן כיסה את הירח וכיבה את שביל החלב הנוצץ שהיה פזור באבק. הוא הניח את רובה הקלאצ'ניקוב על הרצפה והוציא את הבקבוק מהתרמיל. דפנות הפלסטיק היו יבשות. כבר ימים שהוא מייבש את הבקבוק. שומר את הפקק בכיס ודואג שלא יכנס אבק או עפר לבקבוק. הוא הרים את הבקבוק לחלון הפרוץ ממנו הרגיש את הרוח נכנסת, פתח את הפקק האדום ולחץ על הדפנות – מועך אותן ומוציא את שאריות אוויר המנהרות. ריח טחב עלה באפו, מהול ברמז של ריח חלב חמוץ, כנראה מהחדר ההוא. אחרי שווידא שכל האויר הישן נלחץ מחוץ לבקבוק, החל להחזיר אותו לצורתו. מספר לחיצות והבקבוק חזר להיות בקבוק. פינה אחת התעקשה לא לחזור להיות קמורה ומסודרת ואחרי כמה נסיונות ויתר עליה. לרגע אחד כשהחזיר לבקבוק את צורתו, ממש ראה את האוויר הצלול היקר נשפך לתוך החלל שנוצר – זהב שנוצק לתבנית. הוא התפנה לטפל במטען שהביא איתו. כבר מדמיין את שלוק האוויר שייקח מהבקבוק מחר, כשיחזור למנהרות הלחות. נשימה אחת ביום הוא הקציב לעצמו. נשימה אחת נקייה וצלולה. ואז שמע את הדיבורים ממש מתחת לחלון, פחות ממטר ממנו – ממש מעבר לקיר. זיעה קרה שטפה אותו. עברית, ללא ספק.

"אחי – הכי חשוב לא לשים את הגבעולים. תכל'ס זה מה שלוקח רוב הזמן, להוריד את העלים מהגבעולים, אחרת יוצא מר וגם לשים מלא שמן זית. מלא. אל תתקמצן. אל תדאג זה מתכון מנצח. אה – ופולסים קצרים בפוד-פרוססור, כדי לא לחמם את זה יותר מדי. טוב תקשיב, אני צריך לסיים, מתפנה לפסטו שלי, יש לי עוד איזה מליון עלים להפריד. אז יאללה, ביי ואל תתבייש להתקשר אם אתה צריך. נתראה מחר".

חמוד הנמרוד הזה, מכין לחברה החדשה שלו פסטו. זה כבר נהיה טרנד אצלנו בפלוגה. הצצתי בשלוש חבילות הבזיליקום שעוד נותרו לי. כבר 23:30 בלילה, יש עוד משהו כמו 40 דקות עבודה לפחות ואז עוד עשר דקות לכלים ואז לארגן שוב את הצ'ימידן ואולי קצת לבהות בטלויזיה. לא נורא, מחר באוטובוס בדרך לכיסופים אוכל להשלים קצת שינה.

מאז שפרצה המלחמה, כל פעם שהגעתי הביתה זאת הייתה המשימה שלי – להכין את הפסטו. לפסטה, לסנדויצ'ים של הילדים, זה אחד מאבות המזון פה אצלנו, במיוחד כשאני במילואים. קירבתי את האצבעות לאף, הן כבר השחירו מרוב בזיליקום, אבל איזה ריח. לא סתם קראו לזה בעברית "ריחן". טוב שקניתי אותו רק היום. אחרי יום-יומיים במקרר הבזיליקום כבר מתחיל להשחיר וזה אף פעם לא בדיוק אותו דבר ועכשיו כבר באמת אין ברירה וחייבים להכין הכל הלילה – הרי אחרי שמפרידים את העלים מהגבעול תוך שעה-שעתיים זה גם כבר לא אותו דבר.

תמיד הפליא אותי הקסם הזה שנקרא פסטו. כאילו לוקחים את הארומה המטורפת הזאת, מכניסים אותה לתוך צנצנת וכולאים אותה שם. דמיינתי את ארוחת הערב מחר, כשאהיה זרוק בתוך נמ"ר בדרך פנימה – ופה על השולחן הם יפתחו את הצנצנת וישחררו את הג'יני הזה והריח יעלה מהצנצנת לכפית העמוסה, שני שדי-ארומה, ראשם בתקרה ורגליהם בכפית ובצנצנת, מניקים את קערת הפסטה או את פרוסת הלחם בארומה טרייה.

הקטן בוכה. הוא רצה להשאר פה רק עוד רגע, עטוף בפוך, בין כריות רכות, מנסה להצמד לחלום ולחוסר המודעות עוד קצת. אבל הקטן בוכה – הקול כמו שאב אותו החוצה מתוך הרכות, מתוך השינה. מיד חזרה גם המועקה בלב והגוש בגרון, נאמנים כתמיד מאז היום ההוא. מרפים רק באותן חלקיקי השניות שבין השינה לעירות. מנורת הלילה הכתומה האירה את החדר. קצת אור ירח חדר דרך הוילונות הארוכים והשתקף במראה שעל הארונות.

הוא הרים את הקטן בעדינות, עוטף את כולו בחיבוק. לא רטוב, אין ריח של קקי, הבכי הרך המשיך. "רגע מתוק, רק רגע, אתה רעב? בוא נלך להכין לך משהו". הוא לקח את הקטן על הידיים וניגש לחדרון הכניסה, מפעיל את הקומקום החשמלי. זה לא היה ממש חדר נפרד, מעין מבואה עם מקרר קטן ושידה עם קומקום ושתי כוסות קפה קטנות מדי, כמה תיונים, סוכר וקפה בשקיקים מאורכים. חדר מלון טיפוסי.

הוא פתח את המקרר הקטן ואת דלת המקפיא ולמרות שכבר ידע מה יראה בפנים, הוא הסתכל שוב, בפעם המיליון, על שבע השקיות הנותרות. חישב שוב כמה ימים עברו מאז הוא או היא, הוא לא זכר, העבירו את הנוזל היקר מהבקבוקון לשקית – לא מאבדים אף טיפה, כשברקע הצלילים המונוטוניים של המשאבה. כמה ימים עברו מאז סגרו את הזיפ-לוק שעל השקית וכתבו עם טוש את התאריך ושוב – בפעם המיליון – להיזכר כמה זמן זה בכלל מחזיק בהקפאה ושוב לחשוב איך 36 שעות במקפיא בלי חשמל ועוד שעתיים בצידנית משפיעות על זה. שוב, בפעם המיליון, לחשוב אם להפשיר או לתת שוב פורמולה, כמה זמן זה יחזיק ומה אם יתקלקל? ומה אם הטעם של הקטן ישתנה והוא לא ירצה את זה? והחרדה מהרגע הזה שבו יפשיר את השקית האחרונה. הוא סגר את המקרר. "בוא מתוקי, אבא יכין לך בקבוק". הוא פתח את המכסה של הצנצנת ומדד כף של פורמולה.

יאללה, עוד פולס שניים של הפוד פרוססור וסיימתי. צריך כבר לקנות מכתש ועלי כמו המקצוענים, כמו שהיה לי פעם וכמו שמכינים פסטו כבר מאות שנים בליגוריה. רק שאולי בליגוריה הם כבר למדו שלא כדאי לתת לילד לשחק כדורגל בתוך הבית כשהמכתש מונח על השולחן. אבל פתאום, בכי חלש מהחדר, הקטנה התעוררה מהרעש.

אני נכנס, סוגר את הדלת בשקט, ממשש את דרכי למיטה לידה ונשכב. שוקע לתוך המזרן, לתוך ערימת הכריות הרכה, מתכסה בענן הפוך המחמם. נותן לעיניים להתרגל לחושך. האור הכתמתם שמאיר מתוך ה-29 שכתוב במזגן הוא הדבר היחיד שמאיר את החדר. הכל חמים ורך ושקט.

"אבא אפשר עליך?".

"בטח קטנה, בואי".

לוקח את הגוף הקטנטן, מניח אותה עלי עם הראש על החזה ומכסה בפוך. תוך כמה שניות קצב הנשימות וקצב הצלילים המתוקים מהמוצץ מסגירים שנרדמה. עם הגדולים זה כבר לא קורה. אני מתמסר לרוגע ולרגע. אושר צרוף והמון אהבה. רגע נדיר ומזוקק זולג לתודעה ומשקה אותה באושר. אז עולה בי שוב הקול הזה: איך? איך אני פאקינג מסכים לסכן את כל זה? איך?.

התקדמתי עוד כמה צעדים ונצמדתי לקיר. העפתי שוב מבט קדימה ולצידו השני של הרחוב ההרוס לראות איפה התמקמו שאר החבר'ה. עבר זמן מאז הלכנו בלילה. הנה המפקד, הנה נמרוד הקשר ממש לידו, הנה עודד ושם מאחורה שאר הכח. הרמתי את המבט ואת המקלע וסרקתי את חלונות הקומה השנייה שממול, מחפש תנועה או משהו חשוד. כמה ציקצוקים של נמרוד החזירו את מבטי לחוד. חוזרים לתנועה. עוד כמה בתים ושוב עצירת ניקוי. נצמד שוב לקיר ויורד לכריעה מתחת לחלון, חצי נשען חצי לא. פתאום שומע רעש מתוך החדר, ממש מעבר לקיר. אי-אפשר לטעות, כאילו מישהו דרך על בקבוק פלסטיק.

אם הבנתי נכון בתדריך, לא אמורים להיות כאן כוחות שלנו, הרי כבר עברנו את ציר "שימור" מערבה והתושבים כבר מזמן לא פה. מעיף מבט על הבית ומיד מזהה שהוא לא היה אף פעם "בית בהגנה". הרי אפשר לזהות אותם בקלות. אז זה לא כוחותינו. זיעה קרה שוטפת אותי. שם קנה לחלון ומסמן לנמרוד שיבוא, אבל בשקט.

"אחי, עברנו כבר את ציר 'שימור' – נכון? אני לא שיכור?", אני לוחש.

"למה? מה?"

"שמעתי מישהו בבית, רק לוודא שהוא לא שלנו. אז עברנו את 'שימור', נכון?"

"מתי עברנו? אתה בטוח?"

"נו – ליד הבית עם הקשתות".

"ואללה – לא יודע, כל 'שימור' הזה כבר הרוס לגמרי, כמו כל הצירים כאן. אבל נראה לי שאתה צודק".

"טוב, יאללה, תכין רימון, אבל בוא רגע נוודא שזה באמת לא כוחותינו". נמרוד מוציא רימון. מזל שיש לו פאוץ' בלי סקוץ'. מביטים אחד בשני ואז פועלים. "מי זה בפנים? מישהו שלנו? צה"ל!", אני צועק. אין תשובה. אבל יש מישהו בפנים והפעם גם נמרוד שומע. "קיפול, קיפול, רימון!". נמרוד זורק את הרימון פנימה. צעקה מופתעת נשמעת בערבית מהבית. "21, 22, 23". בום גדול. הרימון התפוצץ.

היא תשב בשולחן מול הבקבוק והצנצנת והטישו. העיניים בטח אדומות. זה יהיה היום בו היינו אמורים לפתוח אותו. 15 שנים שכב בארון, האם השתבח? או החמיץ? לא ידעה, נזכרת ביום בו נקנה. "אם לא יחמיץ – שיחקנו אותה ואם כן, באסה, בכל זאת 300

שקלים. אבל אז נצטרך לחשוב אם זה מסמל משהו, אם לא נצחק על זה, נדע שצריך לעשות חושבים". עכשיו אולי היין השתבח בבקבוק ואולי לא, אבל בחוץ הכל נשבר. השתבח ואז נשבר, היא תחשוב.

ובצנצנת הפסטו כבר משחיר קצת, זכרון אחרון ממני. לאכול או לא? מה הטעם לשמור אותו עוד? זה כבר לא יהיה זה. אולי לעשות טקס אכילה עם הילדים מחר? ואולי לא כדאי? שיישאר להם הזכרון של הטעם הטרי.

"תחנות בקבוק, כאן קודקוד. מזכיר עוד 20 קטנות כוננות עם שחר. נא לאשר לפי סדר".

הקשר החזיר את חוט המחשבה שלי למציאות, ככה זה בשמירות תמיד, אבל הפעם קצת הגזמתי עם המקאבריות. רק עוד שבועיים והתאריך באמת יגיע. עד אז אני כבר אמור להיות בבית, נפתח את היין ביחד. מעניין מה איתו באמת ומה יהיה איתנו אחרי כל הסאגה הזו ואז עוד כמה דקות בלי דיבור בקשר והקשר בחוט של המחשבות נפרם והן שוב נודדות.

חוזרת התמונה מאתמול בלילה: החדר היה מלא עשן, תמיד יש אבק ועשן אחרי רימון אבל הפעם הוא הדליק שם משהו. רק נתנו כמה כדורים מהדלת והצצנו, אי אפשר היה להכנס בגלל ענני העשן הסמיך. על הרצפה הייתה דמות – גופת המחבל בתנוחה עוברית, אוחזת משהו בשתי הידיים. לידה מונח קלאצ'ניקוב ובפינה משהו שנראה כמו מטען קטן. מזל ששמעתי אותו לפני ששמע אותנו. אולי בגלל זה התחלתי עם המחשבות של "מה היה אם". לא ממש ראיתי את הפנים שלו ודי שמחתי מזה, אבל כן הצלחתי לראות דרך העשן את הבקבוק שאחז, כמעט חיבק – כבר מתחיל להתקפל מהחום. הוא החזיק אותו צמוד לפה בשתי ידיים, כאילו ניסה לינוק ממנו. בגלל המטען ניתקנו מהר והתרחקנו, הבית עדיין מעלה קצת עשן עד היום והתמונה נשארה איתי בראש.

היא שכבה במיטה בעיניים פקוחות. נזכרת. חדר לח וטחוב ואוויר שמוחזר כבר ימים ארוכים בנשימות והבל פה ונשימות חוזרות שוב ושוב ושוב ותחושת הפחד התמידי. והזעם וריח חלב חמוץ שליווה אותה לכל מקום. פונה כל כמה שעות לקיר ומשקה את הפינה, שופכת חיים לעפר. הטיפות נושרות כמו ענבי-חלב, פוגשות בחול והופכות לצימוקי-אדמה קטנים. אפילו בקבוק הוא לא הסכים לתת לה, יום אחרי יום, הקפידה לא לפספס. לפעמים היא חשבה שזה מה שהחזיק אותה בחיים שם, כי ממש לדמיין את הקטן לא העיזה.

ועכשיו פה במלון, במקפיא נחות להן שבע שקיות מאז, מקודם, מהעולם שלפני כל זה. מעניין מתי יחליטו להיפרד מהן ויזרקו אותן כבר. הרי היא פה. היא חייכה. ניתקה אותו בעדינות, פתחה את הסוגר השני בחזייה והעבירה את הקטן לשד השני. הוא מלמל משהו והמשיך לינוק, חצי ישן.

כבר ביום שלאחר נפילתו בקרב היה להם ברור כי יקום גן בקיבוץ לזכר ליאור. החזון היה מקום בצלמו של ליאור: פינה צנועה, מקום פתוח ושקט, צמחיה ארצישראלית, מקום שאפשר לבוא עם חברים ולעשות קפה, מדורה ולשבת בשקיעה או בזריחה. גן מזמין ופתוח לכולם ובקיצור, מקום שליאור היה אוהב לשבת בו. 

שאלתי את חבריו על ליאור. 

"עבורי ליאור היה בן אדם של עשייה ויוזמה", אומר טל דוד. "תמיד מחפש הרפתקאות חדשות, בעל לו"ז צפוף ותמיד עושה משהו או בדרך לעשות משהו. בשנים האחרונות זה היה כרוך בעיקר בהצלת חיים או במבצעים מיוחדים. ליאור ואני היינו מתאמנים יחד אבל כמו שאמרתי – לתאם איתו מראש היה קשה, אז כשהוא היה פנוי הייתי קופץ על ההזדמנות ואני זוכר לא מעט פעמים שליאור הציע לי לרוץ בדיוק כשחזרתי מריצה. הרגליים כאבו כמה ימים, אבל זה היה שווה את זה". 

עבור איתמר סיטון, ליאור הוא אדם שכל אירוע פשוט הופך בחברתו לסיפור. "אחד שרק הנוכחות שלו, בלי שום דבר נוסף, מתבלת כל אירוע. הסיפור שאני רוצה לספר על ליאור הוא דווקא על מסורת שהייתה לנו, החברים, בשנים האחרונות: מאז הגיוס, בכל חודש אוגוסט, ליאור היה מתקשר בשעת צהריים מוקדמת ביום שישי ואומר 'צא מהבית, אני פה'. כבר מהחלון אני רואה את הפיאט פונטו שקיבל מאחותו מזוודת לימין, מוטות עם פחיות שימורים בקצה קשורים לגג ואני כבר יודע מה הולך לקרות בשעות הקרובות – קטיף סברסים! בהובלתו הבלתי מתפשרת שייטנו בחולות הפרדס ולא פסחנו על אף קקטוס. גדושים בסברסים ומלאים בקוצים חזרנו לקיבוץ ורק חיכינו לאוגוסט הבא". 

מיכאל צ'רבינקה נזכר: "בזכותו תמיד הרגשתי ילד, גם כאדם בוגר. היה משהו שובה בכנות שלו, בלי להתחכם, בלי לחשוב מה חושבים אחרים, כמו שזה. עולה לי בראש סיפור: אחרי מסיבה אליה הלכנו יחד, ישבנו לשתות קפה, ליאור הזמין שוקו משום מה ואז מישהו סיפר בדיחה וליאור התפוצץ מצחוק והעיף את השוקו שלו לכל עבר. הסתכלנו עליו בתדהמה והוא פשוט צחק ואמר – סליחה, פשוט התרגשתי". 

איתמר סיטון ממשיך ומספר. "מאז שאני זוכר את עצמי, ליאור היה בן-אדם שכל אירוע איתו הוא מעין סיפור. צחוקים, שטויות או כל מיני דברים שפשוט גורמים לך להתפוצץ מצחוק. לפעמים נראה כי 'אם זה לא היה מסוכן – זה לא היה מעניין'. למשל ברפסודיה ראינו את קו המצופים בכינרת והחלטנו (בניגוד להוראות) לשחות לשם בכל זאת. שקד, מדריך הנעורים שלנו, גילה את זה ומייד נבהל, החזיר אותנו לחוף ואסר עלינו לעלות על הרפסודה, כך שנאלצנו לבלות בכייף על החוף". 

שאלתי אותם על הרגע בו נודע להם על נפילתו של ליאור. 

טל היה בפעילות מבצעית בגבול הצפון כשזה קרה. "היו ימים מתוחים מאוד והיינו עסוקים מאוד. לעתים קרובות המפקד שלי היה קורא לי בשקט ושולח אותי למשימות מיוחדות שחייבו יציאה מהעמדה. ב-3 בנובמבר חשבתי שזו עוד משימה, אבל הוא פתח ואמר: 'חבר שלך, ליאור' ואני קטעתי אותו ואמרתי 'מת' והוא הנהן ואמר 'ארגנתי שיירה של ג'יפים שתבוא לאסוף אותך הביתה, תחזור אלינו לעמדה הבאה'. תוך שעה וחצי הייתי כבר בבית משפחת ארזי". 

מיכאל היה בקיבוץ, בסוף שבוע של הפוגה מהמילואים, "בן דוד שלי הגיע בסערה הביתה אחרי שראה את קציני העיר בשערי הקיבוץ, נכנס פנימה לתוך הבית וקרא לאמא שלי. אני זוכר שהרגשתי שמשהו לא תקין, אמי סימנה לי להיכנס פנימה בעיניים דומעות, נכנסתי והיא סיפרה לי. ישר יצאתי החוצה וניסיתי לעכל את הבשורה. חצי שעה לאחר מכן כבר היינו כל הכיתה אצל משפחת לס ואני התחלתי את סבב הטלפונים הנוראי ובישרתי לכל החברים שלא היו בקיבוץ. חיכינו שהקצינים יסיימו והלכנו לבית משפחת ארזי". 

ואז הם התחילו לארגן את הקמת "גן ליאור".

"כמה שבועות לאחר האסון, אספנו את כל החברים הקרובים מהבית", מספר מיכאל. "חילקנו אחריות בינינו, בנינו צוות מקצועי שכלל אדריכל, אגרונום, הנהלת חשבונות, לוגיסטיקה, אחראי גיוסים ופשוט התחלנו לתת גז". 

איתי אומר כי היה חשוב להם לתת לכמה שיותר אנשים לקחת חלק בהקמת הפינה, "בחרנו לעשות זאת בשיטת הגיוסים, כמו פעם בקיבוץ וליצור מקום שמערב את הקהילה וכך היה. הזמנו את כל חבריו של ליאור לשלושה ימי הקמה והגיעו 150 אנשים. זה היה בסוף פסח, בחום מטורף ובדיוק בתחילת העונה של נמלת האש החביבה. היה לנו חשוב לשמוע מכל אחד שהגיע, איך הוא הכיר את ליאור ומאיזה זווית הוא חווה אותו. היה לנו חשוב שכמה שיותר אנשים 'ישתלו פה צמחים באדמה'. הייתה חשיבות רבה במתן משמעות נוספת לכל פעולה ופעולה – ואפשר לראות את התוצאה. באדמה הזו יש משהו שאין באף מקום אחר. בכל אבן שהונחה כאן יש סיפור וכמות הדמעות שירדה כאן בימי הגיוס, חסכה לנו את ההשקיה הראשונה". 

זה להתפלל מהרגע שהם נולדים שבעוד 18 שנים לא יהיה צורך בלוחמים.

להיות אמא למתגייסים

זה לקבל בבקו"ם ברגע הפרידה, עוד מנשא של דאגה, שילווה אותך לפחות 30 שנים.

להיות אמא לחיילים

זה לפתח יחסי אהבה שנאה עם הפלוגה, עם הצבא. מצד אחד גאוות יחידה ומצד שני תסכול על אי-טיפול או על הענשה שלא במידה.

להיות אמא ללוחמים

זה לחיות לצד הדאגה, להכיר שמות של בכירים, לעקוב אחר חיסולים ולדעת שבכל רגע הכל יכול להסלים

להיות אמא לחייל משוחרר

זה להצליח רגע לנשום, כי אבן ענקית מהלב ירדה, זה ברגע אחד להיות את חדשה. נינוחה וקלה.

להיות אמא באותה השבת השחורה

זה להתעורר בארץ זרה עם הזריחה, להבין שהפעם זאת באמת מלחמה, להתקשר לבן שנמצא בלאוס בטיול אחרי הצבא ולבקש ממנו לצאת לטרק באזור ללא קליטה ולשמוע ממנו "אמא, הסירי דאגה" ושעתיים אחרי את הופכת עולמות כדי להטיס אותו חזרה לארץ ישר לזרועות הצבא.

להיות אמא למילואימניקים באוקטובר 2023

זה להתרוצץ להפעיל מכרים, קשרים ובעיקר את "האחים", לחפש להם משקפי מגן, קסדה טקטית ו"חסה". לנסוע בין אזעקה לאזעקה, ללא ווייז והכוונה

לתוך אזור מלחמה, רק כדי לראות אותם ולתת חיבוק נוסף לפני הכניסה.

להיות אמא למשרתים בעזה

זה לקבל התקף חרדה כשהשיחה מסתיימת ב"אמא אנחנו סוגרים טלפונים"

ועדיין לשדר כאילו את חזקה, זה להיתלות בכול הודעה של "הכל תקין" מרס"פ הפלוגה ולא לנשום עד שזו התקבלה. זה לנסות להיות הכי עסוקה, רק כדי להגיע למיטה כשכבר ממש ממש אין ברירה.

זה לראות את ליאורה מרחוק ולשנות מסלול, כדי לא לפגוש אותה.

זה לפחד מכל נביחה של הכלב בחוץ, מכל קול בשביל הגישה ולהתעלף בהישמע על הדלת דפיקה.

להיות אמא בישראל שנת 2024

זה להיות מחוברת לחדשות, גם כשברור שזה הדבר הכי גרוע שאת עושה.

זה להרגיש את הלב נחמץ כאשר "הותר לפרסום" פותח את הידיעה,

זה לכאוב את כאב החטופים והמשפחות, לנסות לעזור בכול דבר שבו, אולי, תהיי מועילה. זה לנשום גם כשהדמעות חונקות, ואת כבר לא יכולה.

כי להיות אמא זאת המהות והמשימה ובעבור כולם את צריכה לשדר חוסן ועוצמה.

יש האומרים כי יום אחד תסתיים המלחמה. תאריך עדיין אין והניחושים נעים בין חודש לעשור. אבל תסתיים מתי שתסתיים, כמו כל מלחמה היא תצרוב את רישומה הכבד, האפל והקשה באלו שהשתתפו בה.

לפני קצת יותר מ-50 שנים היה טירון בסיירת גולני עד להשפעות ההרסניות של מלחמת יום הכיפורים, כאשר רבים מחבריו ליחידה נהרגו בה. מאז, עם הפסקות פה ושם, הוא מקדיש את חייו לבטחון ישראל וחשוב יותר – לאלו העוסקים בכך.

"אני עוסק בהשפעות לחימה על צוותים ולוחמים כבר שנים רבות, מאז שנפצעתי בהיתקלות בלבנון בשנת 1984", אומר לי אותו טירון שמכין לי השבוע תה צמחים ומגיש עוגה ביתית.

קוראים לו דני הרמן.

הוא ניהל את עמותת "עורב גולני" שלאחר מלחמת לבנון השנייה (קיץ 2006) טיפלה בצוות ובו 17 לוחמים ששהו בבית, זוהו בטעות כאויב וספגו טיל צה"לי לתוך הבית.

"14 מתוכם נפצעו בדרגות חומרה שונות", מספר דני. "הם היו לכודים שם במשך שעות, סגן מפקד הפלוגה דימם באופן חמור ורק אחרי שחולצו, הוא הוחזר לחיים במכת חשמל שקיבל מחובשת על קו הגבול".

בהמשך הוא שיתף פעולה עם עמותת "שביל המחר" לנפגעי פוסט-טראומה. "המודל היה בנוי על פגישת התרשמות ראשונית ואז יציאה לשטח, עם לילה בטבע מה שהוביל בדרך כלל לשיחות ולפתיחת הלב. לאחר מכן היינו יוצאים למסעות של 5-8 ימים, יחד עם פסיכולוג בכיר ועם מטפל מוסמך, מטיילים, מדברים ומשוחחים, עשינו את זה גם בטורקיה. לאחר מכן היינו מתאספים למפגש עיבוד. לימים הוצאתי למסגרת זו צוותים מיחידת מגלן וגם מעורב, חה"ן וסיירת גולני".

דני מספר גם על פעילות ימית כמו שייט ארוך בקיאקים מעתלית לפולג. "היו כמה מודלים והמטרה הייתה אחת: להיעזר בפעילות בטבע, בליווי אנשי מקצוע ובעיקר להסתמך על הכוח של הצוות, על הרעות והתמיכה ההדדית ועל חוויות העבר, כשלא פעם זה מתרחש ללא מפקדי הצוותים". הכוונה היא שלאחר סדרת מפגשים שכאלו, יקבלו המשתתפים כלים לשיפור החיים – ביומיום, במשפחה, בעבודה כאשר מי שמאובחן עם טראומה עמוקה יותר יופנה למעטפת מקצועית של משרד הבטחון.

וכאן אנו מגיעים אל 7 באוקטובר 2023.

"כבר מהשבועות הראשונים של המלחמה, הובן שמדובר בסדר גודל אחר", אומר דני. "לא כמה צוותים לאורך השנה, אלא מסות של לוחמים שיזדקקו לטיפול. לזכותו של צה"ל יש לומר כי גם שם האסימון נפל – יותר קב"נים נשלחו ליחידות הלוחמות, כדי לאתר כבר בשטח הלחימה מקרים שצריך להתחיל ולטפל בהם. בעת היציאה להתרעננויות, הצבא הביא יחידות שלמות למתקני נופש  בהם חיכו אנשי מקצוע ופסיכולוגים, על-מנת לעודד את החיילים לדבר, לנסות לאתר מקרים חריפים יותר ולפי הצורך לקבל סיוע".

זו הייתה הנקודה בה החליט דני לשלב את נסיונו בתחום – עם מקום מגוריו.

"הבנתי שאנו צריכים ויכולים לחפש מענה לטיפול בפוסט טראומה במרחב של גבעת חיים איחוד ושצריך וניתן ליצור פה עשייה שתאפשר עיבוד חוויות מהמלחמה. אנו נמצאים כעת בשלב בחינת הקיים כאן והתאמתו לתהליך זה".

קדימה, אני אומר לו. תן דוגמאות.

"יש למשל את גן הירק האורגני ליד הרפת. אור העובד שם, הוסמך לעבודה טיפולית בגן ירק עם נפגעי טראומה. אנחנו חושבים על שילוב של האורווה הטיפולית, כך שהמשתתפים בתהליך יטפלו בסוסים מכיוון שיפתח משקם בני נוער ואחרים כבר שנים באורווה. ראיתי בהרדוף משהו כזה ושם מטפלים בסוסים ומתחברים אליהם וזה ממש עובד, יש את כל נושא הטיפול במים שניתן לעשות בבריכה ומעבר לכך יש בקיבוץ כמה וכמה מטפלים בתחום הטראומה שניתן לשלב וכמובן שיש את התחנה. ברור שבפרוייקט כזה ניתן לשלב גם פנסיונרים בקיבוץ".

כאמור, הרעיון עדיין בשלבי בחינה קונספטואלית, מתוך ההבנה שהתשתיות כבר קיימות ובדיקה של כל מה שעדיין דורש הרחבה. "ברור שכל הפעילות תלווה מקצועית עם אנשי טיפול מוסמכים מבחוץ או מכאן", אומר דני. "סביר שנחבור למוסד שעוסק בתחום זה לצורך שיתוף פעולה".

דני מדגיש כי למודל כזה יש תנאים מקדימים.

"נצטרך בניית תכנית עסקית, כדי להבין איך תעבוד מערכת כזו. יהיה דיון במוסדות הקיבוץ והכל יוצג לציבור, כדי לקבל הסכמה ותמיכה. אני זוכר את שנות השבעים והשמונים, כאשר בית-ספר 'בנימין' היה כאן. הקיבוץ היה מעטפת שקידמה את הילדים שלמדו בו ואני מאמין שהפוטנציאל בקיבוץ יכול לעשות את אותו הדבר עבור נפגעי טראומה מהמלחמה הנוכחית. ברור לי שחלק מהמימון יגיע ממשרד הבטחון וכך גם מתרומות. אני חושב שפרוייקט כזה, יעשה הרבה טוב לגבעת חיים איחוד".

הטבח הנורא שביצעו מחבלי חמאס ביישובי הנגב המערבי ובחוגגי המסיבה ברעים, החדיר בכולנו מוטיבציה שאין שנייה לה ועם זאת, לעזוב את המשפחה, הקיבוץ, העבודה ולעצור את הכל באמצע החיים זו אינה החלטה רציונלית בשום קנה מידה.

אני מודה: בשנים האחרונות עלתה בי המחשבה לסיים עם זה ולתלות את נעלי הנח"לאווי האדומות שנשמרו היטב במחסן עוד מהשירות הסדיר שהסתיים בסוף 2008. מה אני צריך את זה? רוב בני המחזור שלי כבר עשו את הצעד ועזבו ליחידות אחרות, קיבלו את הפטור המיוחל או פשוט הפסיקו להגיע. אני כמעט היחיד מבין חבריי הקרובים (שנתון 86', כן?) שעוד נקרא לדגל; יש לי שני ילדים קטנים, עבודה ואישה שאני אוהב, בית בקיבוץ וגינה שטיפחתי במשך השנים.

אבל אחרי ההפקרות שחוו אחינו הדרומיים כשהחיילים המעטים התמודדו בגבורה מול מחבלים צמאי דם, לא נשארה ברירה. היה ברור שעכשיו צריכים את כולנו, צעירים ומבוגרים, רווקים ונשואים כאחד – יותר מתמיד.

אשקר שברגעים הראשונים לא היה לי ספק אם להתייצב – הוא היה שם לרגעים ובכל זאת, גודל השעה הכריע. מיותר לציין כי 7 באוקטובר היה יום מטלטל, אולי המזעזע ביותר שחוויתי בימי חיי מאז רצח רבין. רק מי שהיה שם ושרד את התופת יכול להעיד על הזוועות שעבר, לנו אין מושג באמת איך זה מרגיש לאבד בני משפחה או חברים רבים, להסתתר בתוך חדר קטן וחשוך במשך שעות ארוכות – באשליה שהצבא יבוא להציל אותך. שלא לדבר על להיחטף בידי המפלצות לתוך הגהנום בעזה, מעל או מתחת לאדמה.

רוב השירות הסדיר הייתי לוחם בחפ"ק המג"ד. במילואים אני מתפקד כקשר המג"ד ולאחרונה גם סמל של מחלקת הקשר הגדודית. בשבוע הראשון ללחימה תפס הגדוד משימת הגנה על כמה יישובים בעוטף עזה, כאשר בימים הראשונים עדיין הסתובבו מחבלים במרחב ותושבים בודדים שטרם פונו, חששו לצאת מבתיהם או לאפשר לצבא להיכנס בשל הסיכוי שאולי מעבר לדלת יש מחבלים. כן, עד כדי כך נסדק האמון שלהם במערכת. תפקידנו היה להחזיר להם את הבטחון ולטהר את המרחב. הקיבוצים הפכו בין לילה למחנות צבאיים, בתי-הילדים וגני-הילדים היו למוצבים עם עמדות שמירה, מכשירי קשר ובונקרים מלאים בתחמושת. 

לשמחתי, הצלחתי לצאת להתרעננות בבית כבר בסוף השבוע הראשון. כשחזרתי, הגדוד כבר תפס גזרה חדשה בצפון הרצועה – מרחב זיקים והחוף, במקום בו צוללת הגדר אל מי הים התיכון. התקרבנו לגבול, הכי קרוב שאפשר והתמקמנו בבסיס בו התחולל קרב עקוב מדם רק שבוע קודם לכן. את הסימנים מהשבת ניתן לראות היטב: לא רק קירות מחוררים או גדרות פרוצות אלא גם תשתיות חשמל ומים שנהרסו וטרם חזרו לפעולה כשהגענו. בימים הראשונים התקלחנו רק בבניין אחד, בחושך, עם מים קרים בלבד והיו גם מראות קשים שלא אפרט כאן.

כל הזמן הזה היינו מחוברים לחדשות ולווטסאפ. לצד האוכל, החבילות והציוד הרב שקיבלנו בבסיסים או בדרך אליהם (כבישי הדרום היו מלאים באנשים טובים שבאו לתת ולתרום על חשבונם ובזמנם החופשי) המשכתי לשאת את עיניי לקבוצת "משפחות צעירות גח"א" ונחשפתי ליוזמות האדירות שנעשו פה לטובת המפונים, החיילים והעובדים הזרים. אין מלים לתאר כמה שזה חימם את הלב. באותם ימים להיות חייל צה"ל בגזרה הדרומית היה כמו להיות סלבריטי – כל רכב שחלף על פנינו צפר בגאווה וברמזורים אפילו "זרקו" עלינו פחיות שתייה קלה, חטיפים וממתקים. 

אחרי שלושה שבועות בגזרת זיקים, במהלכם אבטחנו את כניסת הכוחות הקרקעיים לרצועת עזה והתמודדנו עם ירי רקטות כמעט בלתי פוסק מתוכה – ירדנו חזרה לשדה תימן כדי להתכונן למשימה הבאה. בזמן הזה למדתי להבדיל בין ארטילריה שלנו, פצצות של חיל-האוויר, ירי של חיל-הים או רקטות מעזה ויירוטים של "כיפת ברזל" וגם לאכול צ'ולנט משובח עם קיגל היישר מבני-ברק וכל מיני מנעמים שהביאו לנו ותרמו לחיזוק המורל. 

בזמן הקיפול מבסיס זיקים, קיבלנו ידיעה שאף חייל לא יכול להישאר אדיש אליה  – "נכנסים לעזה". בכל השירות שלי לא הייתי שם, אני בוגר חברון וקו צפון, איו"ש פה ושם, אבל ברצועה עוד לא יצא לי לשרת.

כשנכנסנו פנימה, הורגשו היטב בשטח חמת זעמם של מטוסי חיל-האוויר ומפלצות  D9 של חיל ההנדסה הקרבית. רוב המבנים בגזרתנו היו הרוסים ואנחנו נדרשנו לאבטח ציר לוגיסטי עליו נסעו כלי-רכב רבים ורק"ם (רכב קרבי משוריין) אל עומק הרצועה – עד הים. 

תפסנו גזרה בה צה"ל כבר פעל, לא רחוק מהגבול עם בארי והתמקמנו בשטח, משם יצאנו לפעולות סריקה ותקיפה בגזרה. שהינו בבתים שעדיין עמדו על תילם או במגננים שהוקמו באדיבות שופלים ודחפורי D9 עם אוהלים גדולים. לא הייתה אפשרות להכניס טלפונים סלולריים כך שהניתוק מהבית היה בהחלט מאתגר, אבל דאגתי שחבר מהמחלקה שנשאר בחוץ יתפקד כאיש קשר עם הבית. את המסרים העברתי דרך מכשיר הקשר, הטלפון הצבאי המוצפן או מכתבים לחיילים שיצאו החוצה. אפילו הטרנזיסטור חזר לאופנה בזכות המלחמה ובאמצעותו שמענו על עסקת שחרור החטופים והשמות של האזרחים שזכו להשתחרר מהשבי. אלה היו רגעים מרגשים מאוד.

התנאים לא היו פשוטים: אין מים זורמים ואין חשמל אז נאלצים להסתדר ללא מקלחת או שירותים. הדי הפיצוצים החזקים כמעט לא פוסקים במשך כל היום והלילה וגם השקט, שהשתלט על התודעה בימי ההפוגה והפעימות לשחרור החטופים – היה מתוח במיוחד. בסביבתנו היו מספר פירים של מנהרות ושתי היתקלויות מרכזיות שהסתיימו ללא נפגעים לכוחותינו, תודה לאל. בנוסף, היו דיווחים רבים על נסיונות פשיטה וחדירה וכמובן ירי פצמ"רים.

השתחררתי באמצע דצמבר לאחר 74 ימים, אבל המלחמה עודנה נמשכת וחשוב לי מאוד לציין את החיילים הגיבורים שלנו שעדין מסכנים את חייהם. לגבעת חיים איחוד יש נציגות מכובדת של סדירים ומילואימניקים בגילאים שונים ברצועת עזה וגם בגזרת הצפון שמתחממת ועלולה להתלקח בקלות. תחשבו עליהם, תדאגו להם ותחבקו אותם כשהם חוזרים הביתה.

רגע לפני שהעלון יורד לדפוס, נוחת בתא הדואר של עמית צו מילואים חדש, לחודש מרץ 2024.

חג הפסח עבר, סדר פסח בקיבוץ היה מוצלח מאד בזכות עבודת הצוות והמתנדבים, ואנחנו מוכנים להמשך עבודה במרץ בכל התחומים.

בתקופה האחרונה עלו לסדר היום הציבורי בקיבוץ סוגיות שונות שאינן כרוכות זו בזו, למעט היותן קשורות באופן כזה או אחר לכסף. דיונים על כסף מלווים פעמים רבות באמוציות וניסיון לייצר חלוקה דיכוטומית בין מוסר ומסחר. המציאות בפועל מורכבת בהרבה, והנהלת הקיבוץ ונציגי הציבור אמונים על לייצר ולשמר תמהיל שיאזן בין הדברים, ויאפשר לנו להמשיך להתקיים כקהילה ולהתפתח ולצמוח.

בעבר כבר כתבתי כי התייעלות כלכלית עומדת במרכז סדר היום שלנו בקהילה ובעסקים. אף אחד לא אוהב להיות המבוגר האחראי, כשעובדים ועושים שינויים, זה לא תמיד נוח לכולם ולפעמים מעורר פחדים והתנגדויות. זה ברור וטבעי אך בה בעת, עלינו לזכור שתמיד עשייה עדיפה על קיפאון או אדישות מערכתית. בתוך כך, חשוב להדגיש כי הניסיון המתמשך במדיה לקשור את כל השינויים שעומדים לפתחנו זה בזה, לשיוך ולשכונה ג' הוא פופוליסטי, מטעה ופשוט לא נכון.

בשנה שעברה נעשתה הפרדת השכרת דירות מענף העסקים. ענף הדירות נותר בניהול הקהילה בעוד כל העסקים של הקהילה ומתחם התעסוקה (לב הפרדס) עברו לניהול התחום עסקי. מהלך זה אפשר לנו לעשות חריש עמוק בענפים, ולבחון את הסוגיות המורכבות על סדר היום.

 דירות החיילים

הקמת ענף הדיור כענף נפרד לווה בהקמה של "צוות דיור" שאליו כל חברי הקיבוץ הוזמנו לקחת חלק. לשמחתי, הצוות מגוון ומורכב מנציגים של חלקי אוכלוסייה שונים. במסגרת דיוני הצוות נבחנות סוגיות רבות, ובהן אף נושא דירות החיילים. סוגיה מורכבת זו כבר נדונה בעבר הקיבוץ. למעשה, ההחלטה לשנות את שכר הדירה לחיילים התקבלה כבר ב-2018 (הרבה לפני החלטת השיוך), ונדונה לא מעט בצוות 2030 שאייל ניסן הוביל בזמנו.

חשוב להבין שלנושא יש לא רק היבט כלכלי אלא דמוגרפי – השכבות הולכות וגדלות ופשוט יש פחות ופחות מקום. בה בעת, יש צעירים עם משפחות וילדים (אותם אלה שהיו לפני רגע חיילים) שכמהים לחזור לגור בקיבוץ – ואין להם לאיפה. הנושא לא הוחלט במחשכים – אותו צוות ציבורי – הוא שהביא את ההמלצה ליישום להנהלה והנושא נדון באופן מכובד ובאריכות המועצה. ברור לי הכעס והתסכול של הילדים אבל אנו עומדים בנקודה בה פשוט לא ניתן להמשיך באותה דרך ללא התייחסות אמיתית ונוקבת למצב. בהיבט הערכי והשוויוני שינוי המדיניות יוביל להקמה של מסגרת מוסדרת לליווי מובנה לחיילים המותאם לצרכיהם ורצונותיהם. פיתוח אמצעי זה חשוב לא פחות מאשר אספקת חדרים, בהם כבר היום לא כל החיילים גרים בפועל. אנו נפגש עם החיילים והש"ש לבחון יחד את רצונותיהם וצרכיהם בכדי לנסות לתת להם מענה מקיף וכולל.

בעקבות החלטה זו נשמעו אמירות על סדר העדיפויות של הסבסוד בקהילה ועל כך שהציבור לא שותף לכך. חשוב לומר בהקשר זה שהתקציב של 2022 אושר בהנהלה ובמועצה לאחר דיונים רבים ואני מזמינה את כולכם להיכנס לתקציב הקהילה – שבו מצוינים הסכומים והסבסודים מתועדפים ומאושרים על ידי נציגי הציבור שאתם בחרתם בהם (ניתן לצפות באתר).

 עסקים  

העברת הטיפול בעסקים של הקהילה לתחום העסקי, הוביל להליך בו נעשתה שמאות מסודרת לכל העסקים בקהילה ונקבע מחיר שוויוני ואחיד לכל העסקים. חשוב להבין שעד אותה נקודה היו מצבים בהם שני עסקים שכרו חדר באותו המתחם, כאשר האחד שילם כפול משכנו – מצב בלתי סביר ובלתי שוויוני. השמאות אפשרה ליישר קו, כאשר לחברי הקיבוץ השוכרים ניתנה 20% הנחה ועליה הדרגתית בשכר הדירה. 99.9% משוכרי העסקים בקהילה נשארו והאריכו חוזים.

באשר להשכרות העסקיות במתחם התעסוקה (מתחם הפרדס) – אנו עומדים בפני תקופה של חידוש חוזים. גם כאן עולה ששכר הדירה שנלקח לאורך השנים היה לא ראלי ונמוך בהרבה מהמקובל באזור וגם לא עלה לאורך השנים. אף אחד לא מבקש שכר דירה במחירי ת"א, רודף בצע או עושק עסקים. לגבעת חיים איחוד אין מקורות כלכליים אדירים, ולא עומד מאחורינו מפעל ענק או מרכז קניות גדול (כדוגמת משמר השרון או עין שמר). האמת פשוטה – אם חפצי חיים אנו וברצוננו לצמוח ולהמשיך לפתח את מתחם התעסוקה, עלינו להרוויח כסף כדי להתפרנס. ההשכרות הן אחת ההכנסות העיקריות שלנו היום בקיבוץ. ניהול משא ומתן לגיטימי עם העסקים במתחם עסקים (לא מסובסד) לא יכול להתקיים על ידי הציבור ובאמצעותו.

ברור שכל עסק שנותן שירותים גם לציבור הוא מבורך. גם אני קליינטית של הקוסמטיקאית שעזבה ואני גם לקוחה של חנות הטלפונים. יותר מכך, אמא שלי באה כל הדרך מחיפה לחנות אצלנו בשל השירות – אני מבינה הכל. אבל לצערי אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אנחנו רוצים: חדר אוכל מסובסד, חינוך מסובסד, שירותי רווחה, נוי, בטחון, תרבות, פעילות פנסיונרים, ספרייה, פיתוח עסקי ועוד. הכל עולה כסף. והרבה, ואנו מחויבים להתנהלות אחראית – ופועלים בהתאם.

בעלי התפקידים, וועד ההנהלה, הוועדה כלכלית והמועצה, לוקחים את התפקיד ברצינות ראויה ובהתמדה, בוחנים את הנושאים מכל הצדדים (הכוללים צדדים כספיים ואנושיים כאחד) ולוקחים החלטות שלעיתים לא כולם מסכמים איתן – אך זה תפקידם – לראות את התמונה במלואה.

אני מקווה שהצלחתי לעשות מעט סדר בדברים ומזמינה אתכם להגיע למועצה, לקרוא פרוטוקולים באתר או לצפות במועצות במדור הסרטים בטלוויזיה, ולהיות מעורבים בתהליכים.

ולסיום – אני יודעת שכל הדיונים והדיבורים בשבילים ובמדיה הם מתחושת שייכות ואהבה עמוקה למקום, ויודעת שבזכות זה גבעת חיים איחוד היא המקום המיוחד הזה. מקווה שנדע לרתום את  האנרגיה והרצון לשיפור, פיתוח ושגשוג הקהילה.

גיורא ידיד

רוחות סתיו קרירות עוטפות אותי על המרפסת של חיה וגיורא ידיד והגולדסטאר שחיה מעבירה לי למרפסת דרך החלון, קרה מאוד. גיורא מתיישב מולי והמילים זורמות ממנו. גם הן מעבירות בי צינה. במהלך השיחה הוא אומר שחיה חושבת שיש לו טראומה, אבל הוא לא חושב כך.

לי יש דעה נחרצת בעניין.

"1973. הייתי בטיול באירופה כבר כמה חודשים, עם אסתר אשתי הראשונה ותכננו שבסופו של הטיול נגיע לגנואה ונפליג משם לחיפה", הוא מתחיל. "הגענו למשפחתה של אסתר וביום שבת הם מעירים אותי משינה כשהם אומרים "קריג, קריג" (מלחמה, מלחמה) אני מתעורר ובאינסטינקט ישראלי-ריאלי, מתחיל לחשוב איך אני מגיע הכי מהר למלחמה. בשגרירות אומרים לי שיש התנדבות של 150 אחוז ושאבוא לעבוד אצלם. באל-על אומרים שכל הטיסות מלאות כי מטיסים דברים חשובים, אבל אני לווה כסף מהאחיות של אסתר ואנו נוסעים לשדה-התעופה".

כדי להגיע למלחמה, גיורא הישר כסרגל, מחליט לתחמן. "בדלפק אל-על אמרו לי שאני לא ברשימה, אז שאלך מכאן, אבל הצלחתי להיכנס דרך הצד השוויצרי, בזכות אסתר האזרחית השווייצרית. כשנכנסתי פנימה, הבחנתי במאבטח הטיסה, גיורא רביב ממעלה החמישה, חברי מהצנחנים ואח של יערה בן אור. ברגע שהוא ראה אותי, הוא אמר – אתה טס איתנו".

כשעלה על המטוס, חשכו עיניו. "היו שם מעל 200 חרדים ולי אמרו באל-על שאין מקום כי מטיסים מטענים חשובים, בקיצור – חרדים לפני צנחנים". ואני חושב לי בשקט שכלום לא השתנה גם היום.

חלוקת שוקולד משוויץ לחבר'ה

בנחיתה בלוד התגלו מכשולים נוספים. "נרשמים לקראת חיול וכשמבקשים לדעת אם אני ממשפחה שכולה, אני אומר שלא, למרות שגלעד אחי נפל שש שנים מוקדם יותר. משם הגעתי לצריפין ואז הביתה, לאמא ואבא שהיו מאושרים לראותני. הבאתי דברים שאסתר שלחה להם ולמלחמה לקחתי תרמיל עם עשרות רבות של טבלאות שוקולד שוויצרי.

אבא שאל אותי אם אני בטוח שזה צעד נכון ועניתי לו – "זה החינוך שלכם, המחויבות לקיבוץ, לצבא ולמדינה". הוא מספר שבשוויץ עוד הספיק לראות בטלוויזיה תמונות מחזית הלחימה, כאלו שהיו הפוכות  מאלו שזכר מהמלחמה הקודמת, רק שש שנים לפני כן. "ובכל זאת, היה לי ברור שאנחנו אוכלים אותם בלי מלח".

זהו, נגמרו ההכנות ובארבע בבוקר יוני פרינץ מסיע אותו לגדוד ברמלה. "אני מגיע ואומרים לי שהיחידה בצפון ושאישאר פה. זו הייתה תחושה מגעילה ומייד התחלתי ליסוע בטרמפים לצפון, אלא שלפני עפולה אני רואה את הטבחים שלנו. אני עוצר לידם והם מבשרים לי – חוזרים לרמלה כעתודה מטכ"לית".

חשבתם שהמכשולים נגמרו? ברמלה התברר שאין מספיק כלי-נשק. "צנחן בלי נשק. הודעתי למ"פ שלי שידאג לי לנשק ובסיבובים שלי שם, אני פוגש את חנוך ודודו אהרון שסובלים מאותה בעייה – גם להם אין נשק. באותו ערב יצא מישהו אצלנו לחופשה ואני העברתי לעצמי מייד את הנשק שלו. בבוקר למחרת פגשו אותי האחים ולא האמינו – איך יש לך נשק לפנינו?".

באותו ערב הם מוטסים לרפידים, בסיס אוויר הגדול בסיני. "פחדו שיגיעו אנשי קומנדו מצריים לתקוף את השדה, אז פיזרו אותנו על המסלולים, פרושים על קילומטרים. עם כל ההמראות והנחיתות, זה כמו לשכב בתוך מיקרוגל, רק עם רעש איום. אחרי כמה לילות עברנו לשכב לפני תותחי 155 מ"מ, שגם חששו מהתקפת קומנדו. אתה בטח מדמיין לך מה זה לשכב לפני תותח כזה כשהוא יורה. הייתי מתוסכל מאוד – בשביל זה הביאו אותנו?"

ואז זה הגיע. "הצטרפנו לסיירת החטיבתית בפיקודו של אמיר קרן מגח"מ ואמרו שאנחנו הולכים למקום שעד אז איש לא שמע את שמו – החווה הסינית. קצת לפני כן, אני פוגש את חנוך ודודו שוב והם מאושרים – יש להם נשק. כשאני שואל מאין, הם מספרים בגאווה כי 'בזזו' משני חבר'ה שנרדמו ברמלה. אה, חוץ מזה הם באותו הנגמ"ש.

אני אומר שלהם שלא מקובל עליי והם – זה לא עניינך ואני – זה ועוד איך ענייני. ואז עוד קצת בדיחות והזלדות שלנו מתחילות לנוע לכיוון אותו מקום עלום – החווה הסינית".

במהלך חיי דיברתי עם כמה אנשים שהיו שם. כולם, ללא יוצא מהכלל, לוקחים כמה נשימות עמוקות לפני שהם מדברים על המקום הזה. גם גיורא.

גיורא בעת כיתור הארמייה השלישית

"ליאור, אי אפשר לתאר את זה. זה היה תוהו ובוהו, 360 מעלות של אש, פגזים וכדורים בחושך, מעל ריחף כל הזמן ריח איום ונורא של בשר חרוך, כמעט כולם נפגעו ואנחנו שהיינו בזלדה האחרונה, ניסינו להבין במי להילחם, אבל אתה פשוט לא רואה כלום. כשניתנה פקודת הנסיגה חילצנו לאחור, עדיין בחושך".

כשעלה האור, החלה משימה לא פחות קשה. "היה צורך להתחיל לפנות את הפצועים, הקטועים  ובעיקר את ההרוגים. זה היה איום ונורא, יצאתי מזה בשן ועין. מכיוון שהיו איתי חיילים שזו הייתה המלחמה הראשונה שלהם, זה היה לא סביר, רק מעטים מאיתנו הצליחו לבצע את המשימה האיומה הזו, זה ילווה אותי לכל החיים".

קצת אחר כך הוא פגש שוב את אמיר קרן. "הוא נראה נורא, שבור ומדוכא. שאלתי אותו על דודו וחנוך והוא פשוט אמר – שניהם אינם. אל תדבר על זה עם אף אחד". אבל לא היה זמן, כי באותו הלילה ובחסות הקרב הנורא, צלחו צנחני המילואים את תעלת סואץ. "המשכנו וצלחנו את התעלה והתפרסנו בחיץ החקלאי, על תעלת המים המתוקים מול איסמעיליה, שכבנו שם חודש, בין עצי המנגו".

במטעי המנגו של איסמעיליה

הם היו חלק מהכוח שניתק וכיתר את הארמייה המצרית השלישית. "חיכינו בלילה שיבואו וכשהם הגיעו, נתנו מכת אש. זה היה טבח, כשעלה הבוקר ראינו כ-35 חיילים מצרים הרוגים, קברנו אותם שם, בתוך בור גדול. בהמשך כשהיינו מפטרלים בשדות שם, כבר התחלפה המגמה ואמרו לקחת שבויים, לצורך חילופי שבויים. באחד הבקרים, אני רואה לפתע מולי את הסקנייה של גח"א, מצוחצחת ונקייה וממנה יורד אבי ברוך, במדים מגוהצים ונעליים מצוחצחות והוא רץ אלי בבכי היסטרי ומחבק אותי וצועק 'אתה חי, אתה חי'".

מכיוון שגיורא לא יצר קשר במשך כחודש, היו שמועות שהוא נעדר ואפילו גרוע מכך. "הוא הכריח אותי לכתוב מכתב להורים, בכתב ידי, והמכתב הגיע להורים באותו הערב, למרות שאבי נשאר בסיני".

לאחר עוד כשבוע, יצא גיורא בטיסה לחופשה ראשונה. "אני מגיע לקיבוץ ודבר ראשון לוקח את אבא החוצה ושואל אותו מה הוא יודע משהו על דודו וחנוך, הבנים של לוטה, השכנה שלו. הוא אמר שלוטה אמרה שהם בסדר, פשוט לא יצרו קשר ויש מלחמה. אמרתי לו – אבא, הם מתים בר שלושה שבועות. רק אתה יודע ואל תספר לאף אחד. הוא תפס את הראש".

"אקורד הסיום" של המלחמה מבחינתו, היא האחריות שהוטלה עליו לארגן את היום בו נקברו בקיבוץ שישה מתוך שמונת הנופלים. "המלחמה הזו הייתה בומבה לעומת ששת הימים", הוא מסכם. "לא סיפרתי על כך אף פעם בפירוט לבנותיי, כי מלחמה זה אף פעם לא דבר שמח או יפה. זו הייתה תופת ועד היום אני לא יודע איך יצאתי משם".

שמעון הישראלי

"מדינת ישראל וגבעת חיים איחוד בתוכה, היו באופוריה. איש לא דימיין מלחמה", נזכר שמעון הישראלי. "גת הכניסה המון כסף, בית וינה היה בשיא תפארתו עם הופעות רבות, אני עבדתי בגד"ש והייתי כבר אב לתאומים בני שמונה. כמה שבועות לפני כן זומנתי למפגש מפקדי מחלקות של גדוד המילואים שלי והודיעו לנו שאנחנו כבר זקנים (אמצע שנות ה-30) ולכן נעזוב את הגדוד ויכנסו מפקדי מחלקות חדשים".

ביום הכיפורים היו שמעון ומשפחתו בקיבוץ אילון. "ההודעה על המלחמה תפסה אותי שם, אז חזרתי לקיבוץ, משם לבסיס ברמלה ואז התארגנו לעלייה צפונה. ישנו במטעי האבוקדו של דן ובבוקר התארגנו על זחל"מים ועלינו לרמה".

אז הגיע הרמז העבה הראשון שלא מדובר בטיול של שישה ימים. " נענו לכיוון מסעדה ולפתע הופיע מולנו בגובה נמוך מיג סורי שתקף אותנו בתותחי 20 מ"מ. קפצנו מייד מהכלים כדי לתפוס מחסה והיינו מופתעים ביותר כי מעולם לא ראינו מטוס אויב טס ככה בחופשיות בשטחנו. היה ברור שזה משהו אחר מהמלחמה הקודמת".

הם הגיעו אל "ציר הנפט", ציר האורך של רמת הגולן והחלו לנוע דרומה. "בשלב זה לא הייתה לנו משימה מוגדרת וסביבות הצהריים עצרנו לאכול. איתנו היה האמבולנס הגדודי בו נהג מוטי גלעדי מחולון, חברי הטוב במילואים מזה 13 שנים. לפתע הגיח מאחורינו על הציר טנק צה"ל בודד שנסע במהירות אדירה ועלה על האמבולנס. חילצנו את מוטי, אבל הוא מת לי בידיים. זה היה ההרוג הראשון שלנו במלחמה, נשארתי שנים בקשר טוב עם משפחתו, דליה והילדים".

הם המשיכו דרומה. "עד כה לא נלחמנו, אבל היינו מבואסים מאוד – וכבר במתח גדול. חוסר הידיעה על מה שקורה מכניס למתח בכל רגע, גם משהו שלא הכרנו מששת הימים. בלילות שמרנו על חניוני טנקים מפני קומנדו סורי, מה שהוסיף למפלס המתח".

ואז נפלה הפצצה השנייה, שוב, בארוחת צהריים. "באחד הימים ישבנו במחפורת, מסביב לזחל"ם ואכלנו, כשאלי טסלר ישב בפנים. לפתע נפלה פצצת מרגמה בודדת במרכז הזחל"ם,ורק אלי נפגע, קשה מאוד. הוצאנו אותו וניסינו לחבוש, שמנו אותו על רכב התאג"ד ודהרנו למנחת המסוקים, כשאני לידו, מביט בגופו המרוטש, שומע איך הוא מלמל 'מים, מים' ומהרהר איך הוא יוכל לחיות כך. מאוחר יותר שמענו שהוא נפטר במסוק. הוא היה השני שמת לי בידיים ונשארתי בקשר טוב עם הוריו לאחר המלחמה. הוא ומוטי קבורים זה ליד זה בהר הרצל וכל שנה הייתי עולה לקברים שלהם ביום הזכרון. כשנבות בני נהרג, אביו של אלי התייצב פה".

פתיחת מקלטים בקיבוץ במלחמת יום הכיפורים

הגדוד השתתף בפריצת צה"ל לעומק סוריה (המובלעת הסורית). "השתתפנו בטיהור העיירה הסורית ח'אן אל-ארינבה לאחר שהשריון עבר שם ומאוחר יותר פגשתי שם את חנן שפע, פגישה ששנינו זוכרים עד היום. ביום האחרון למלחמה הסיעו אותנו למנחת מחניים, שם עלינו על מסוקים וטסנו אל החרמון הסורי, כי צה"ל היה צריך לכבוש אותו, למרות שברדיו הודיעו כבר שהושגה הפסקת האש. היה קרב קצר וכבשנו את המקום".

כאן מתחיל הפרק של "מלחמת ההתשה" בחזית הסורית, שנמשכה תשעה חודשים לאחר תום מלחמת יום הכיפורים. "עם סיום כיבוש החרמון הסורי, נשארנו במוצב שנקרא 'מוצב הפיתולים'. הודיעו לנו להישאר שם לאחר הקרב וככל שחלפו הימים, הלך המחסור והתגבר כי באנו לשם רק עם ציוד לחימה. הבעייה הייתה שלא הייתה דרך לשם ואז הדחפורים של מחצבות כפר גלעדי פרצו דרך לשם וכך התחילו לטפטף לנו אספקה לשם".

אלא שהאתגר האמיתי רק החל, מכיוון שמדובר בנקודה הגבוהה ביותר בה ישב צה"ל מעולם. "החורף הגיע והתחיל להיות קר מאוד, כל יום גשם וערפל עבה המכסה את האזור. בשלב מסויים הגיעה פקודה להתפנות ברגל ועלינו על גבעה כדי לאבטח את הנסיגה".

לאחר שהכוחות נסוגו, קיבלה המחלקה עליה פיקד שמעון את פקודת הנסיגה. "קיבלנו הוראה לשוב למוצב, שמנו את כל הציוד על הגב והתחלנו לרדת במדרון. עם הגיעי למטה, אני מבין שלא כולם הגיעו. הורדתי את כל הציוד ממני, כולל הנשק, ועליתי חזרה כדי למצוא את כולם, בדרך ראיתי כמה והנחיתי אותם לרדת וממשיך להעפיל אל ראש הגבעה".

ואז התחילו העניינים להסתבך. "למעלה לא מצאתי איש, אבל מצאתי את המרגמה שלנו, הבזוקה שלנו ועוד פק"לים אחרים שננטשו שם. החושך התחיל לרדת ואז עטף אותי ערפל כבד והבנתי שאני לא יודע איך לרדת. כזכור, אני בלי נשק, בלי ציוד והטמפרטורה צוללת לכיוון האפס. התחלתי לגשש דרכי למטה, כשאי אפשר לראות מטר קדימה".

בשלב הזה שמעון כבר לחוץ מאוד. "לפתע בקעו יריות מתוך החושך. התברר שאלו שני חבר'ה שלנו ששמעו את התנועה שלי. כולנו שאלנו אחד את השני – איפה כולם? ולאן הולכים? ולאיש מאיתנו לא היו תשובות. התחלנו לגשש דרכנו, הטמפרטורה על אפס ואז התחיל גשם. החלטנו לעצור, מצאנו סלע גדול ועשינו מחסה בו ישבנו שלושתנו צפופים כשידענו שלמרות העייפות, אסור להירדם כי מי שיירדם – לא יקום יותר".

הם יושבים צמודים וכל פעם שמישהו נרדם, זה שלידו נותן לו מכה בצלעות. "איך נשארים ערים? שרים. אחד מאיתנו היה נגן כינור שהיה גם מנצח על מקהלות אז היה לו חומר רב ולי היה רפרטואר משלי – רשימת השירים שיוסי כפרי הכין לחגים בקיבוץ והייתי מנגן איתו ועם דוד קראוס. הערב ירד בסביבות חמש, כך שהיו לנו יותר מ-12 שעות לשיר שירים וזה מה שעשינו".

הלוויית שישה מחללי המלחמה בקיבוץ

אפילו ללילה כזה היה סוף. "כשעלה הבוקר, עדיין לא ראו כלום. התחלנו לגשש דרכנו למטה והיינו באפיסת כוחות. ירדנו עד שראינו נקודה צהובה בערפל. זה היה אחד מהדחפורים של מחצבות כפר גלעדי ולידו עמדו נטושים ג'יפי נ"ט 'טאו' חדישים, ציוד לחימה, נעליים ואוכל – צה"ל פשוט עזב הכל. מצאנו מכשיר קשר, אבל האצבעות הקפואות שלנו כמעט לא עמדו במשימה ואז סופסוף הצלחנו להודיע ואז אספו אותנו. כבר נחשבנו נעדרים ואצל חלק גם למתים. אחרי שבועיים יצאנו לתקופה מאתגרת מאוד בשלג העמוק של החרמון ואז, כמעט שנה אחרי שהודיעו לנו שאנחנו עוזבים את המילואים כי אנחנו זקנים, הגעתי לרמלה, השארתי שם את העוזי וסיימתי את מלחמת יום הכיפורים".

הרעיון לראיון נולד בשיחת חולין עם גידי בקפה של עזרי. הנושא השגרתי שעולה תמיד הוא ענייני הקיבוץ, אך הפעם התגלגלה השיחה לחוויות צבאיות.

גידי דיבר בפתיחות על הצל"ש שקיבל (שהומר מאוחר יותר ל"אות המופת") על תפקודו בפעולה קרבית וכך נולד ראיון לעלון הקיבוץ לקראת יום העצמאות. הצענו והוא הסכים.

באחד מערבי הקורונה נפגשנו במרפסת, ממרחק מתאים, כדי לשמוע את זכרונות אותו הלילה.

גידי עם האלוף זאבי בטקס הענקת הצל"ש

ליל 25 בפברואר 1969. אחת הגזרות החמות של צה"ל דאז היא בקעת הירדן בואכה צפון מדבר יהודה ואירועים רבים של חדירות מחבלים מירדן מעניקים לאזור את הכינוי "ארץ המרדפים" ולעת ההיא את הכינוי "תקופת המרדפים".

"באותה תקופה היו הסתננויות רבות  של פדאיונים שפעלו בחוליות קטנות וניסו לפגע במוצבים, בישובים ובהיאחזויות הנח"ל לאורך הבקעה", משחזר גידי אשר גויס אז למילואים ובאותו לילה פיקד על כח שיצא ממשטרת יריחו במטרה לארוב למחבלים.

שגרת המארבים השוחקת והנצחון במלחמת ששת הימים, הביאו לשאננות: "המארבים היו בדיחה אחת גדולה", פוסק גידי. "היו לילות קרים וגשומים, יצאנו עם שמיכות ודובונים וכדי לא להירדם, היינו מפרקים את העוזי ומכניסים את הסיגריה לקנה ומעשנים בתוכו כדי שלא יראו את הסיגריה".

השעות חלפו ומאום לא התרחש. "קיפלנו את המארב והתחלנו לנוע רגלית לעבר מושב חוחית וגשר עבדאללה לכיוון המוצב, בלי לדעת שעל שער המוצב שכבו מחבלים שלא ברור מאיפה נכנסו, משום שחציית הירדן הייתה מורכבת באותם תנאי מזג-אוויר. המחבלים רצו לפגוע בחיילי המוצב וההגעה שלנו הפתיעה אותם ואז, תוך כדי הכניסה למוצב, נפתחה עלינו אש. המ"פ מנחם רייליס ישב במשטרת יריחו וברגע ההתקלות דיווחנו לו. בדיון שהתפתח בקשר בין מפקד המוצב למ"פ, לא ידעו לקבל החלטה האם להסתער ובסופו של דבר הבנתי שאני מנהל את הקרב בעצמי".

המחבלים שכבו בתעלה ליד המוצב וחילופי האש התנהלו בינם לכוח של שקדי שחזר מהמארב.

"קראתי למאגיסט כי רציתי להשמיט אותו הצידה, שיחפה בזמן שאנחנו מסתערים אבל הוא הגיע אלי בלי החגור. המקלען הודיע שהמקלע לא יורה והתברר שהוא הכניס את המחסנית הפוך. תפעלתי את המקלע בעצמי, יריתי צרורות וכמו שאני מתרומם להסתערות גיליתי שאף אחד לא קם איתי ומיד חטפתי צרור".

הקרב עם החולייה התנהל דקות ספורות ומיד לאחריו החלו חילופי אש אינטנסיביים עם כוחות צבא ירדן. "בכל הבלאגן שהתפתח, הייתי צריך לנהל את פינוי הפצועים, כשלכוחותינו היה הרוג אחד ושני פצועים, ביניהם אני ושכבתי חודש בבית-חולים. האלוף רחבעם זאבי (גנדי) העניק לי צל"ש וביום העצמאות שלחו אותי לנשיא שז"ר בירושלים וקיבלתי ממנו את אות המופת".

שקדי מסכם בדרכו הייחודית. "אתה יודע על מה מקבלים צל"ש בצבא? על פאדיחות של מפקדים. לימים התברר שראובן זיו היה בכוח הנח"ל שאייש את המוצב ועד היום, כשהוא פוגש אותי, הוא אומר: "חבל שלא הרגתי אותך".

לרגל הראיון, הפעילה מערכת העלון את קשריה וכמתנה נפלאה מן העבר, נמצאה גם עדה מהטקס בו הוענק הצל"ש לגידי שקדי.

עופרה אליגון ז"ל, שכתבה את המדור "בינינו" בעיתון "מעריב" באותן השנים, נכחה בלשכת האלוף זאבי באותו היום והיא מתארת בטורה את הנעשה:

עיטור המופת

"גדעון, שחזר לגדל כותנה בקיבוצו "גבעת חיים" (איחוד) עומד עכשיו בלשכתו של האלוף והוא סמוק לחיים וכמו מבוייש. מאוד לא נוח לו והוא מודה לאלוהים שאיש מן הבית לא בא עמו: לא אשתו – כי עדיין אין לו כזו ולא הוריו, אולה ויצחק שקדי שייתכן ואפילו אינם יודעים על הצל"ש שזוכה לו בנם.

לבוש הוא מדים חדשים, ישר מן השק"ם והסרטים אשר על שרוולו, גם הם טריים מאוד. מועך הוא בידו את כומתת הצנחנים: "בכלל לא הרגשתי שאני עושה משהו מיוחד. עשיתי מה שצריך לעשות בתנאים שכאלה, אבל אם כבר, אז נדמה לי שצריך היה להעניק את הצל"ש לכל היחידה, קצת לא נעים לי, למען האמת. בכל אופן אני מתחלק בצל"ש הזה עם יוסי שמי שכבר החלים מפצעיו ועם חיים הפטמן ז"ל שמת מפצעיו. צריך לציין – חיים הפטמן מקיבוץ להב – חוזר ומדגיש שקדי ומוחה את מצחו הלוהט.

בזה אחר זה לחצו המפקדים הבכירים את ידו של סמל המילואים, וזה היה מעביר מיד ליד את כוסית המשקה שנשארה מלאה כפי שמזגו אותה. שוב הבזיקו המצלמות ושוב זמזמו מצלמות הטלוויזיה ואז בא לסיומו אחד הרגעים הגדולים בחייו של צבר אמיץ לב וצנוע. חמש דקות נפלאות בהן הוענקו כל הכבוד והיקר לסמל מילואים מגבעת חיים העוסק בגידולי כותנה. אחר כך יצא מן הלשכה ופניו אל החדר, הסתכל עוד רגע סביב ויצא אל הכביש, לתפוס טרמפ הביתה…"