מרכז-הטבע בביה"ס "שפרירים" אינו פעיל יותר. לאחר שנים רבות בהן היה המקום בית משמעותי, חם ומזמין לילדות, ילדים, נערות ונערים רבים, הוא נסגר אך שליחותו לא אבדה. למזלנו, יצא לאור לאחרונה הספר "מחיות נפש" שכתב אורי לין והוא מאפשר הצצה וחשיפה לעולם המופלא של ילדים ונערים עם בעלי-חיים בהקשר החינוך המיוחד שהוביל אורי בביה"ס "שפרירים". 

מספר אורי: "התחלתי את עבודתי בפינת החי של גבעת חיים. אהבתי מאוד את העבודה והקשר עם הנערים בשילוב עבודה עם חיות וצמחים. בעקבות העבודה בפינת החי, גויסתי לאקי"ם להקמת פינות חי ברחבי הארץ. כאשר התחילו ליזום עמותה שתקרא 'חיות וחברה' במחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת ת"א בראשותו של פרופסור טרקיל, הייתי אחד ממקימיה. בעקבות כך עברתי להרצות בתחום זה בסמינר הקיבוצים. הידע שצברתי היה הבסיס, כאשר גייס אותי בנימין שפריר להקים את מרכז הטבע בבית-הספר. ילדים שהגיעו למרכז הטבע, נשארו בדרך כלל בקשר עם המקום שטיפחתי איתם, מהתחלת לימודיהם ועד סיומם (ז' עד י"ב). זה היה הבית שלהם. זו הייתה הדרך היחידה עבור רבים מהם לסיים בכבוד את לימודיהם בבית-הספר". 

שאלתי את אורי "איך ספר נולד?". "הספר הזה נכתב במשך כ-30 שנים והיו לי כ-250 דפים עם סיפורים. הספר נכתב עם המון הערכה וכבוד ל'שפרירים' ולבנימין שפריר, שקיבל אותי לעבודה ונתן לי גב ותמיכה למרות שלא הייתה לי תעודת הוראה או תואר אקדמי. ב'שפרירים' נעשו פרוייקטים ייחודיים אחרים למשל באמנות, ספורט, מחשבים, מתמטיקה וגינון, אך לצערי הם לא תועדו למרות הצלחתם. בנימין שפריר כתב על הדברים, אך לא בפירוט ברמה האישית, כפי שהם באים לידי ביטוי בספרי". 

ביום הולדתו ה-80 עשה אורי חושבים ואמר לעצמו שאינו יכול להשאיר את הספר במחשב ועליו להוציאו ולא רק עבור ילדיו ונכדיו והחליט להוציא את הספר לאור כמתנת 80 לעצמו.

"התקשרתי ללילך רון, בעלת ההוצאה-לאור 'ספרי בוטיק' עוזבת משמר-העמק ומכרה מימינו המשותפים שם. שלחתי לה את החומר מתוך כוונה לראות אם יש על מה ללכת בכלל. באתי בדחילו-ורחימו לפגוש אותה בבית-קפה בתל-אביב ואמרתי לה 'אל תרחמי עלי, תגידי לי אם זה שווה משהו'. היא הרגיעה אותי ואמרה לי באופן חד-משמעי. 'יש לך אוצר. אין לך מושג מה יש לך פה'. היא לקחה 24 סיפורים מתאימים, מתוך מחשבה שיותר מכך קשה להכיל ולכן כדאי להצטמצם. ללילך ולי הייתה עבודה משותפת, פורייה וכנה".  

שאלתי את אורי על החיות עמן עובדים והוא מפרט: כלבים, מגוון של תוכים, נחשים, לטאות, חמוסים, ארנבות, שרקנים, צ'ינצ'ילות ואפילו חרקים (ג'וקים).

הספר לפי אורי "הוא גם מעין אנדרטה לביה"ס 'שפרירים' שכבר איננו בפורמט בו עבדתי". 

בין התגובות שקיבל אורי על ספרו, אפשר להזכיר את הפסיכולוגית מהצוות בו היה שותף שאמרה: "קיבלתי את הספר ואני מוקסמת ברמות…מדהים, מרתק ומרגש. מעורר התפעלות. מתנה ענקית…..הסיפורים עצמם, עם כל ילד וילד, עם כל-כך הרבה אהבה….מתאים בין השאר לכל מי שלומד את התחום או עוסק בו".

לילך רון, עורכת הספר, הוסיפה: "סיפורים אישיים שכל אחד מהם הוא לכל הפחות בוקס מטלטל קרביים בבטן המתהפכת. לא סתם 'קייס טיפולי' אלא נפש רכה המחפשת כיוון באפלה ופוגשת יד מושטת והזדמנות אמיתית למציאת דרך אל האור".

הוא מרגיש שהוא מייצג את כל המורים שעבדו אי-פעם ב"שפרירים" המהווים דור-הולך-ונעלם. לדעתו, בנימין שפריר הוא דמות שפסלה היה צריך לפאר את הכניסה למשרד החינוך. בנו של בנימין, אוהד, שעבד עם אורי ובעצמו מחנך מעולה, כתב את המבוא לספר. 

"תקוותי היא שמבין חניכיי ותלמידיי לאורך השנים, יקומו כמה וישחזרו את שיטת ההוראה באמצעות בע"ח, ללא 'רדיפה' אחר תעודת הבגרות או הכרה פורמלית אחרת", אומר אורי. 

יש תלמידות ותלמידים הממשיכים את דרכו של אורי עם נשמה, אכפתיות ושאר רוח במקומות רבים בארץ והם עדיין מתייעצים איתו עד היום.

"העבודה הנוכחית שלי בגינה הקהילתית האורגנית, היא מעין תחליף הממלא אותי מבחינת העבודה והצד החברתי וההומני, עם שותפות ושותפי אמת. אני ממשיך בער"ן שם אני משקיע בהתנדבות שעות רבות בליווי הנזקקים לאוזן קשבת ולעצה טובה וגם בהדרכת מתנדבים מתחילים בתחום". 

אלה עוקב, תושבת גח"א ומורה לאמנות ב"שפרירים" שאיירה את הספר, מוסיפה: "אני ממליצה בחום לכל הורה, איש חינוך, או פשוט למי שהנשמה שלו צמאה לסיפור אנושי אמיתי על כוחו של החינוך והקשר עם הילד והטבע, לקנות את ספרו של אורי". אני קראתי ונהניתי מאוד.

מי שמעוניין לרכוש את הספר ישירות מאורי 0505-933762 

הרפת שהיא ענף החקלאות הרווחי ביותר של גח"א (2-3 מיליון ₪) נמצאת "בעין הסערה" של המשבר הצפוי בענף החלב, על רקע היוזמה של שר האוצר לפתוח את ענף החלב ליבוא מתחרה

לפני מספר שנים התריע שמאי מדיני ז"ל (בתפקידו כמנהל ענף הרפת במשקי "גרנות") כאן ובכל הפורומים האפשריים, על ההתפתחות הזו והבהיר כי הפגיעה תהיה בעיקר ברפתות הקטנות וביישובי הספר. הוא ציין כי גם בשאר הרפתות, כולל שלנו, תהיה פגיעה משמעותית אבל לא קטלנית.

הוא קבע אז כי מעבר לפגיעה בבטחון התזונתי לכלל אזרחי המדינה, ייתכן שבסופו של דבר לא יהיה חסכון לצרכנים. אביב איזנברג מצוות הרפת מוסיפה שהורדת המע"מ תשיג את אותה מטרה ללא פגיעה בצרכנים ובכל מקרה, לדבריה גבעת-חיים ורפתות גדולות אחרות יוכלו להכיל את הצעד במיוחד לאחר הקמת הסככה/חצר עליה הוחלט לא מכבר.

מאז עברו כמה שנים ועכשיו עלה הנושא שוב על הפרק, כשאצלנו הייתה סערה קיבוצית נוספת סביב עניין פינוי הפסולת מחצרות הרפת. אביב מוסיפה שהתלות במדינות שחלקן עוינות את ישראל, עלולה לפגוע בכלל ציבור הצרכנים ולא רק ברפתות. דוגמה לתלות בספקים חיצוניים הוא ייבוא המזון מאוקראינה שנהפך לבעיה קשה עקב המלחמה שם. להערכתה גם המחלבות יצטרכו להתייעל כדי לעמוד בדרישות השוק.

הרפת שלנו שעבדה בעבר עם "תנובה" ולאחר מכן גם עם "טרה" עברה לעבוד עם "מחלבות גד", כשהסיבה היא שהמחלבה הזו נותנת לנו מחיר טוב בהשוואה למחלבות הגדולות ("תנובה", "טרה", "שטראוס").

חשבנו שנכון יהיה לכוון זרקור לענף הרפת שלנו, המתבלט לא רק בתרומתו הכלכלית לקיבוץ אלא גם בייצוג המכובד של עובדי הקיבוץ בצוות הענף.

אביב איזנברג שחזרה עם יניר לפני מספר שנים משהות ממושכת, מעניינת ומוצלחת בהוואי ובמקומות אחרים בארה"ב, חזרה לעבוד ביונקייה ועם צאת אברהם סינדליס לפנסיה, קיבלה שדרוג משמעותי. היא נעתרה לבקשתי לספר קצת על העובדים ברפת ומה קורה בענף.

ברפת יש כ-400 פרות חולבות המייצרת כמעט 5,000,000 ליטרים חלב בשנה והצוות כולל את זיו כהן מגן-יבנה, העובד כבר 18 שנים כמנהל הענף במשרה חלקית. דן הורוויץ עובד כמספר 2, האחראי בפועל על כל מה שקורה בשטח ברמה היומיומית, כולל סידור עבודה, קבלת החלטות (עם אחרים) בנוגע להוצאת פרות ותפקידי ניהול נוספים לצד חליבות מדי שבוע.

אלי שילר, ותיק הענף ופנסיונר העובד שלושה ימים בשבוע בנוסף ליום אחד בו הוא מלווה בהתנדבות נער העוזר ברפת. הוא אחראי על כל "השידוכים" של הפרות והפרים, "מטלף" את הפרות הצולעות וחולב פעמיים בשבוע לצד תורנויות שבת. לדברי אביב הנסיון והתרומה של אלי לא יסולאו בפז. טל אמיתי אחראי על תחזוקת כל הציוד ברפת כולל מכון החליבה, מיכלי החלב, נקיונות עמדות החליבה (עמידה בסטנדרטים מבחינת ספירת חיידקים) תקשורת עם נהגי החלב, קבלני אחזקה וליווי המזריע השכם בבוקר.

אביב אייזנברג אחראית כעת על בריאות העדר, שותפה בצוות ההחלטות על תחלופת הפרות, המתבסס על נתוני המחשב העשירים ודיווח מהשטח ואחראית על היונקייה מבחינה ניהולית.

צוות היונקייה כולל את צ'אי התאילנדי המקבל עזרה יומית של ש"שינים מהאורווה. אביב מטפלת גם בהזרעות וטיפולים הורמונליים הקשורים בכך, חיסונים ומעקב אינטנסיבי אחרי כל פרות העדר באמצעות המחשב.

חאזם אחראי על ביצוע הזנת העדר באמצעות רכב "סלף", אסלאם – בחליבות ושאדי עובד בעיקר באחזקה, חליבות ומחליף על "סלף", קלטור וקירוב מזון לפרות באמצעות טרקטור לצד נקיונות ותפעול בשטח. ביה ונוי התאילנדים עובדים בחליבות ובהזנה.

לדברי אביב, בשנת 2025 חזרה הרפת לתפקוד טוב יותר לאחר שנת המלחמה ומזג-האוויר הקשה של 2024, שהשפיעו לרעה על ההכנסות והרווחים. יש שיפור גם בהשוואה לשנת 2023.

שאלתי את אביב על שילוב אפשרי של הרפת עם אחת הרפתות בסביבה, פעולה המתרחשת במקומות אחרים. למיטב ידיעתה אין לנו סיבה ללכת למהלך כזה, היות והתוצאות המקצועיות והכלכליות שלנו טובות מאוד וגם לעין-החורש ולמאוחד אין עניין בזה.

על השאלה בנוגע לסככה לפינוי פרש (זבל) שהעסיקה את הוועדה הכלכלית והמועצה בדיונים טעונים לפני מספר חודשים, מעדכנת אביב כי נעשה ניתוח כלכלי יסודי ומפורט ע"י דורון, מנהל הכספים עם סיזל, המנהל העסקי של הקיבוץ והתוצאות היו חד-משמעיות לטובת הקמת הסככה מבחינת ההחזר על ההשקעה אותה הציג מנהל הרפת (זיו) בפני כל הפורומים שדנו בכך. אביב אומרת שכחברת מועצה בקיבוץ, היא מבינה את הצורך להגיע לדיוני הפורום הזה עם כל המידע הרלבנטי ולא עם נתונים חלקיים.

הסככה נמצאת בשלבי הכנת תשתיות מעבר לוואדי לצד המתבן שכבר קיים שם ולדבריה, העיכובים עלו לרפת בכסף לא מבוטל ויש תכנית לטווח ארוך להרחיב את הרפת אל מעבר לוואדי. לגבי היונקייה אומרת אביב: "אמא שלי עבדה כאן באותה יונקייה לפני עשרות שנים וגם את האגף הזה של הרפת ראוי לשדרג לסטנדרטים של ימינו".

השאלה האחרונה נוגעת לשיתןף הפעולה עם "המחלבה הקטנה" של תמיר ודנה בשיתוף עם הקיבוץ.

"אני חושבת שעם כל האהבה שלי למחלבה של אתי, נעשה כאן מהפך מבורך ביוזמת תמיר ודנה בשילוב ההנהלה הכלכלית של הקיבוץ. הם עושים עבודה מדהימה ובנוסף לשם הטוב שיצרו לעצמם בשוק הגבינות, זה עושה שם טוב גם לחלב שלנו כספקים הבלעדיים שלהם, כשכל הגבינות מיוצרות מהחלב עתיר החלבון והשומן שלנו. מבחינת הקיבוץ, הצרכן ותמיר ודנה, זה מהלך מדהים. יש שיתוף פעולה מעולה איתם, בין השאר בזכות טל אמיתי שהוא איש הקשר של הרפת עם 'המחלבה הקטנה'. כעת אנחנו גם משתמשים ברפת במי-החלב הנוצרים מגיבון הגבינות ומוסיפים למזון של העגלות במקום מים. כך נוצר מחזור של win-win ממנו נהנים כל הצדדים; המחלבה, הרפת ואיכות הסביבה. תגמול נוסף שנוצר לנו ברפת, הן הגבינות שאנחנו מקבלים מדי פעם כולל גבינות עם תוקף קצר מדי למכירה מהן אנו נהנים מאוד".

חשוב להמשיך ולעקוב לאן מתפתח משבר החלב ולדעת שמתפקד כאן צוות מנצח ויציב מאוד.

לפני הכל ואחרי הכל, כולנו חושבים על ניקו נבון ומקווים כי מצבו ילך וישתפר ומאחלים לו, לאמא קארינה ואבא יובל, שיחזרו כמה שיותר מהר

אם נולדת וגדלת פה במאה שחלפה, הריח הזה לעולמים יכה בך, יזכיר לך ויעטוף חלקים בך, לאו דווקא פיזיים.

הריח של משק בית-ספר.

בעשר בבוקר של תחילת אוגוסט כבר חם ומריחים היטב את הריח הזה כאשר נכנסים מהחנייה הגדולה אל הכניסה המוצלת של "לגעת בחיות", שם מתכוננות משפחות רבות על עשרות מרכיביהן, להיכנס אל הממלכה הקסומה.

ממול, מתקן את הברז, ירון בנגר מהכיתה שלי, אחד מהמתנדבים הרבים במקום עליהם נרחיב בהמשך. "אני עובד מהבית, הילדים כבר גדלו, אז התחלתי להתנדב פה בסופי שבוע", הוא אומר. "בינתיים זה כבר התפתח לימים נוספים בשבוע. זה עדיף בהרבה מאשר לרבוץ על הספה מול הטלוויזיה, נותן סיפוק וכמי שכבר חגג את יום הולדתו ה-58, אני יכול לתת פה מדי פעם זווית של מבוגר, לרוב אחראי".

מהמזנון ממול מציץ עופר חגי איתו קבעתי ואנו יוצאים מייד לסיור ברחבי הממלכה הזו בה פוגשות חיות באנשים ולהיפך כבר עשרות שנים. "בחודש מרץ האחרון קיבלתי פנייה לקחת את המקום", עופר מספר. "אסף, שהיה יד ימינו של יובל נבון במשך כעשור, החליט לעזוב ולא היה מחליף, סיזל ביקש ממני לבוא כי הדברים החלו להתערער ומאז אני כאן".

רגע, אני מתעניין – מה לך ולחיות? "אין לי איזה רקע מיוחד", הוא מחייך. "הייתה לי כלבה והיו גם כמה חיות כיס, אבל בעיקר יש בי אהבה בסיסית לחיות". ואיך היה להתחיל פה? את מה שקרה לו בחודש הראשון, הוא מתאר "כמו לעמוד עם מטרייה מתחת מפולת שלגים". שום דבר לא הכין אותו למה שמצפה לו.

"זה היה מטורף. חול המועד פסח, ימים שלעיתים הגיעו לכאן כמעט 2,000 אנשים, אתגרים בכל אספקט של הפעילות והרבה מאוד אלתורים. מצאתי עצמי מדבר בטלפון עם ספקים שלא ידעתי מה הם מספקים והייתי אומר – 'שלום, אתה עובד איתנו? תביא כפול שלוש ממה שאתה מביא', הכמות המטורפת של האורחים הביאה לכך שהם חנו בכל חור בקיבוץ, אז העלינו טרקטור על השדה והרחבנו את מגרש החנייה, התורים התארכו פה והשתרעו על 100 מטרים, אז פתחנו שלוש קופות, כל זה תוך כדי שמלא דברים משוגעים קורים: פריצות בלילה, נחשי צפע, חיות נולדות, מתות, נגנבות, ילדים נופלים לבריכות של הברווזים, נאבדים ברחבי הקיבוץ ומה לא. ימים שאני חוזר הביתה עם שריטות על כל הגוף ומנסה להבין מה בדיוק קרה עכשיו ומה בדיוק אני יכול לעשות מחר כדי שזה לא יקרה שוב".

הוא מספר כי אחרי ההתאוששות מהחודש הראשון עליו אפשר לדבר הרבה, הוא חש כי מצא את מקומו. "כנראה שבתת-מודע שלי חיפשתי את זה. חייתי במשך 15 שנים בכלוב הזהב הנוראי של ההייטק. הייתי שכיר ולא הייתה שם הלימה בין המאמץ לרווח. זו מערה אלקטרונית הסוגרת אותך פיזית ומנטלית מהעולם ומעצמך. איפהשהו בפנים רציתי לשבור את זה".

הוא יצא מהמערה עוד לפני שהגיע אל "לגעת בחיות" אבל כשהגיע, מצא את מקומו ואת עצמו. "יש פה משהו אחר בכל יום, מעין כאוס כייפי ואני יכול להתפתח גם באופן אישי בניהול ופיתוח של עסק וגם לעשות באמצעות כך טוב לכל כך הרבה אנשים וזה שילוב מנצח".

אחד הצרכים הבוערים היה בניית צוות שיתאים למימדי הפעילות במקום. "גייסתי את רוב מי שעובד פה כיום. דקלה היא המנהלת וחוץ ממנה יש כעשרה קבועים ובפסח שהוא פיק מטורף, היו פה כ-60 עובדים, כמעט כולם מעמק חפר ועוד 10-12 מהקיבוץ, מתנדבים מבוגרים וצעירים. יש הרבה מתנדבים מזדמנים ויש הרבה בני נוער שזו נקודה חשובה מאוד לדעתי".

אחרי האיפוס ותחילת הבנייה של הצוות, הוא החל לבדוק ולעבוד על נהלי עבודה, קשרי ספקים ותחזוקה שוטפת. "אחרי ההתאוששות מהחודש הראשון, הבנתי אט אט את הפוטנציאל הגלום ביהלום הזה. במקור אני מיגור ויש שם פארק שעשועים מצליח שאין בו חיות, אז אם שם זה מצליח הרי שכאן, במרכז הארץ עם חיות ועם מקום שהוא כולו לב ונשמה, בהחלט אפשר גם מעבר לפן הכלכלי – נרצה לראות ולשלב עבודה של אנשים מגח"א מכל הגילאים, המשך וחיזוק קשר הדוק עם מסגרות חינוכיות כמו הפעוטונים, המרכזונים, 'שפרירים', משגב ובנוסף גם מקום שיכול להקנות תרפיה אמיתית למסגרות הרלוונטיות, הנובעת מהמגע עם החיות".

אנחנו מסתובבים ברחבי היקום הקטן הזה, בו כמעט הכל נראה אותו דבר כמו אז, כשהתחלתי לעבוד שם באמצע הסבנטיז: הנה הדיר בו בני יגר לימד אותי לחלוב עיזים, פינת החי בה מיכאל כפרי לימד אותי לגרף והפינה הקטנה ההיא בה בלה שנהר לימדה אותנו שיעורים חסרי תחליף, בעיקר על החיים.

אני שואל אותו על המודל של עסק כלכלי באמצע העשור השלישי של המאה ה-21, הפועל על תשתיות בנות 70 שנים. "שאלה טובה מאוד", הוא אומר. "כידוע, יש החלטה שהכל יעבור לאתר של האורווה החדשה מתחת לבית הקברות, אבל אין שום תאריך קונקרטי, כך שבמובן מסויים אי אפשר לתכנן שנים קדימה ומצד שני אי אפשר לבנות פה יותר מדי ולהשקיע כאן כסף ומאמץ כשידוע שעוברים מכאן".

למרות זאת, יש דברים שחייבים לעשות. "קנינו עגלה חדשה לטרקטור, שירותים ניידים לנכים ובמהלך המבצע באיראן כשהכל היה סגור, הבאתי לכאן הרבה עובדים והרבה חומרים וממש שדרגנו חלקים מהמקום, הרחבנו כלובים, גידרנו מחדש וממשיכים לעשות כל הזמן".

הוא גם בודק בזהירות מה ניתן לעשות בתחום השיווק. "לאחרונה התחלנו לגעת במדיה החברתית וליצור מנגנוני קשר עם הקהל הגדול שלנו שחלק ניכר ממנו הוא קהל נאמן של שנים, מצד שני אני נזהר מאוד שלא ליצור מצב של הצפה שתביא הנה כמויות של אנשים עימן התשתיות והצוות לא יוכלו להתמודד". (בעיה מעולה להתמודד איתה).

עם כל האתגרים, הוא אופטימי. "קשה שלא להיות אופטימי בעיקר כשרואים את מי שיוצא מפה – תגובות של 'מדהים', 'נפלא' ודומות להן ואפשר רק לדמיין איך זה יהיה כשנוכל להגדיל את כמות המבקרים. כל הזמן משתעשעים במחשבות איזה חיות להביא ואיפה לשכן אותן, איך ליצור פה מסלול שישקף למבקרים את יותר מ-70 שנות ההיסטוריה של האתר הזה ואיך ליצור חוויית ביקור מלאה ושלמה יותר".

אבל הסיפוק הגדול ביותר הוא מהקיבוץ. "זה החלק הכי טוב – התגובות מאנשי הקיבוץ. החל בהשתתפות ובהתנדבות, האכפתיות האדירה שאני חש והעובדה שעבור רבים זה הרבה יותר ממקום עבודה, הפידבקים של ילדים והורים ואולי זה מה שהכי עושה לי את זה. המקום הזה של כולנו והיחד פה ממחיש את זה".

בשלב הזה ניגשת אלינו לקוחה נזעמת ושואגת על עופר – איפה העגלה שהיא מחכה לה והבטיחו לה ונדחפו לפניה ועופר מייד מטפל בבעייה ואז אני נמוג בזריזות, מספיק להודות לו ויוצא לדרכי, עטוף בריח הזה שלעולמים יכה בך, יזכיר לך ויעטוף חלקים בך, לאו דווקא פיזיים.

בתור מנהלת המידע והארכיון, כנראה שאני אמורה לכתוב על נוסטלגיה או לבחון איך עבדה התקשורת בקיבוץ בזמן המלחמה. אבל היי, אני כותבת על זה כל הזמן (מישהו קורא?) אז הפעם דווקא בא לי לכתוב על ציוץ ציפורים. מין אסקפיזם כזה.

כשהייתי ילדה, בביקוריי בקיבוץ בחופש, אצל סבא שמעון וסבתא ליובה, הייתי שומעת את המיית היונים כשהתעוררתי בבקרים. היה אז מגוון קולות של ציפורים והיום לצערי יש פחות.

ואיך אני יודעת את זה?

כי התקנתי לי אפליקציה נהדרת לזיהוי קולות ציפורים.

גיליתי שבקיבוץ, בנוסף להמוני הדררות הירוקות, יש גם תוכי נזירי (שתי הציפורים נחשבות מין פולש) ובאתר הצפרות הישראלי קוראים לצווחניות הירוקות: "פליטי ריאליטי מבית היוצר של הצפארי".

סימן ההיכר הבולט של התוכי הנזירי, שלא קיים אצל הדררה, הוא נוצות בהירות על הלחיים והבטן. שמו בא ממראהו – לבוש בלבן ועטוף בגלימה, ממש כמו נזיר. לתוכי הנזירי יש זנב קצר מזה של הדררה וגם אופן הקינון שונה: הדררה בונה קן בחור בעץ או בבניין ואילו התוכי הנזירי בונה את הקן בעזרת זרדים.

הנה רשימת הציפורים שזיהיתי באפליקציה בקיבוץ: מלבד הדררה והתוכי הנזירי, יש גם את דרור הבית, צוצלת, מיינה מצויה (גם היא פולשת) ביצנית שחורת-כנף, שרקרק מצוי, עורב אפור, שלדג לבן-חזה ותור צווארון (יש לו אשכרה פס על הצוואר!).

האפליקציה לא זיהתה את ציוצי הסנוניות החוזרות כל שנה לקן במזכירות וגם לא את הצופיות בחצר שלי. כך גם את קולות העורבני החתיך, החקיין והחמסן (ידעתם שהשם שלו בלועזית בתרגום הוא "פטפטן של בלוטי האלון?") הסיקסק הצווחן שנראה כמו פינגווין עם כנפיים או הדוכיפת – הציפור הלאומית שלנו (נו, לא העונה) ועוד. אולי יש לאפליקציה הזו עוד מה ללמוד.

אפשר גם לצלם ציפורים ולגלות באיזו ציפור אתם/ן צופים אבל את התכונה הזו עוד לא בדקתי. העיסוק באפליקציה הביא אותי לחשוב שבעקבות השתכללות ה-AI נוכל מתישהו לדבר בציפורית. אבל אם נקשיב לדררות או לתוכי הנזירי, זה בוודאי יעשה לנו מה זה חור בראש.

אני מדמיינת את השיח הציפורי:

– ראיתי את ***, הוא שוב הגיע לכלבולית בעשר דקות לשבע…

– וואו, איזה תרגיל הרביצה פה אתמול כיתת הכוננות… חשבתי להצטרף בתור ציפור פצועה.

– שוב יש את הרעש החזק מחריש האוזניים הזה שבעקבותיו כולם רצים…! הפריע לשעת הריכולים שלנו על העץ.

– ראיתם את האבא ששם את הילד שלו על הברכיים כשהוא נוהג באוטו? אני על הגוזלים שלי שומרת יותר טוב…

– גם אני רוצה לשתות קפה במעדניה! נראה לי שווה ניקור…

– חמש בבוקר?! מי המשוגעים האלה הנוסעים בקלנועית לבריכה? הם מפריעים לי לישון!

– יו, איזה חמודים הקטנטנים האלה – הולכים לטיול בקיבוץ. אני ישר מבייצת.

יאללה, שיחזירו את החטופים ושתסתיים המלחמה ושתעוף הממשלה הנוראית הזו.

בינתיים – נקשיב לציפורים.

הוראות התקנה ועבודה עם האפליקציה:

1. הורידו מחנות האפליקציות את התוכנה Merlin

2. פתחו אותה, הירשמו ושנו את השפה לעברית בתפריט ההגדרות.

3. הפעילו את ההקלטה כשאתם בחוץ – האפליקציה מזהה רק קולות של ציפורים.

4. צאו לדרך. תקשיבו. תיהנו. תתמכרו.

כאחד מבני טיפוחיו של יפתח לברון, נדב מחובר לאורווה בכל נימי נפשו. "בתור ילד בקיבוץ העברתי חצי מהזמן באורווה וחצי בכדורמים. לדעתי האורווה ועוד כמה מוסדות קיבוציים חייבים להמשיך ולהתקיים כאן. אחרת, מה זו המילה קיבוץ?". 

המעבר לאורווה החדשה מהווה הזדמנות גדולה להתחדשות והתקדמות. הוא ושותפיו בפרוייקט מאמינים שהמעבר יביא אנרגיות חדשות, תלמידי רכיבה חדשים ואכסניה לסוסי פנסיון כדי שהאורווה תכניס כסף, תגדל ותתרחב בהמשך. 

האורווה החדשה נבנית בתוך מבנה ההודיה: נקנו תאים חדשים לסוסים, נבנים כיתת לימוד / מועדון וחדר אוכפים, כשמצפון ללול מתוכננים פיתוח של מגרש רכיבה ומצפון לבור התחמיץ יהיה מרעה. יבנו משרד, מבנה שירותים ולהערכת נדב, תהליך הבנייה יימשך שנים.

כמעט כמו תמיד, הפרויקט החל בסגנון יפתח. "כמה חודשים לפני המלחמה פנה אלי יפתח ואמר: 'צריכים להעביר את האורווה ללול שליד מרכז המזון, חייבים אותך'. מייד אמרתי כן, כי יש אנשים שלא אומרים להם לא גם אם זה עולה לך בזמן, אנרגיה וכסף. התאים לי מאוד להוביל את הפרויקט וזה בדיוק התחום בו אני עוסק ביומיום. העסק מתמקד בבניה ופיקוח כשמגוון הפרויקטים שלנו רחב: רפתות, מבני תעשיה, כבישים ותשתיות ומפקחים על הרחבות ובנייה פרטית. מטבעי אני אוהב לתרום, בעיקר בעשייה וכבר בשנת שירות הבנתי שכסף זה לא הכל, יש מקומות להרוויח כסף ויש מקומות שצריך לתרום". שותפיו בצוות המוביל הם יפתח, אור בתו, יאיר אסטליין ובפן התקציבי שמוליק לשם שעובדים מול סיזל, המנהל העסקי.  

נדב מספר כי בהתחלה היה רב הנסתר על הגלוי. "אט אט ותוך כדי עבודה, הדברים התבהרו ובסוף הכל הסתדר בצורה שאני לא יודע להסביר. לא באמת ידעתי למה אני נכנס והתפקיד דרש ממני הרבה יותר ממה שחשבתי, אבל לא יכולתי להגיד 'עד כאן' אז עושים את הכי טוב ומתמרנים בין העבודות".

אומדן עלות הפרויקט היה כמיליון ש"ח. הקיבוץ החליט על תקציב של 600,000 ₪ בציפייה כי האורווה תגייס את השאר.

"ב-6 באוקטובר 2023 העלינו קמפיין מימון המונים שכמובן בוטל ביום שלאחר מכן", מתאר נדב שגוייס אז ל-150 ימי מילואים, מה שהביא לעצירת הפרוייקט. מאז הצליחו יפתח ואור לברון, יחד עם יאיר אסטליין, לגייס כחצי מיליון ש"ח במאמץ עצום ועבודה רבה, כך שהשקעת הקיבוץ הפכה גם היא לחצי מיליון ₪. "ביום הפתיחה, האורווה לא צריכה ולא תהיה מוכנה ב-100 אחוזים והבנייה תימשך שנים", מדגיש שוב נדב.

החלק הראשון של הפרויקט אמור היה להסתיים בינואר 2025 אך ידחה לתחילת מרץ. "העיכוב בפרויקט לא נגרם עקב ימי המילואים אלא ממגבלות ייבוא התאי הסוסים מסין", מסביר נדב. "לאחר בדיקה מעמיקה של הנושא הזמנו את המחיצות מסין ונרכיב אותם בשטח, כמו לגו, זה נכון יותר כלכלית והמוצר איכותי".

הוא מדגיש כי הרוכבים והסוסים הם מוקד הפרויקט והאורווה מתוכננת כך שלסוסים יהיה מרווח, נעים, מזמין ונוח. "במהלך ההיערכות לפרויקט ביקרנו באורוות בארץ, כך שיכולנו לזקק את צרכי הסוסים ולתת את המענה הטוב ביותר".

אי אפשר להתעלם מהעובדה שנדב שירת במילואים זמן רב בשנה האחרונה. "זה לא יכול לעבוד אם אין בבית אישה חזקה, תומכת, המבינה שאין ברירה וזה צו השעה. אנחנו כבר בשנה השנייה למלחמה ומאז תחילתה שירתתי מעל 300 ימי מילואים. בלשון המעטה, התמודדות המשפחה אינה קלה וזה הופך מורכב יותר עם כל תקופת מילואים נוספת ואנו נעזרים המון במשפחה, הסבים והסבתות, הדודים וחברים בקיבוץ. במהלך המלחמה ורגע לפני תחילת תעסוקה מבצעית ברמת הגולן, נולד בננו אביב והפכנו להורים לשלושה, מה שהפך את העניין למורכב אף יותר אך לגמרי אפשרי בזכות אשתי והתמיכה מסביב. הגדוד לקראת פרק מילואים נוסף והכוח של העורף זה הכוח שלנו להמשיך ולהילחם בחזית".

בפרוץ המלחמה הגדוד שלו הוקפץ לגבול הצפון. "ידענו מה מחכה לנו מעבר לגדר והתכוננו לזה שנים. מה שמדהים היה לראות איך כמות אדירה של מילואימניקים שעטו קדימה להתמקם על הגבול ולמנוע פלישה של חזבאללה". במהלך התמרון בלבנון הם נכנסו לכפרים במשימות סריקה, השמדת תשתיות אויב ואיסוף אמצעי לחימה. לשמחתו לא היו דילמות מוסריות, משום שלא נתקלו באויב או באזרחים. "אני מקווה מאוד שהחטופים יחזרו לביתם, שהישובים שנפגעו יחזרו לפרוח ושיצמצמו לנו את כמות ימי המילואים. אין לנו ארץ אחרת".

ליעד שחר פגש איחודניקים כבר בשנת 1993. "אני מעין גב במקור ובטיול י"ב ליוון, טיילנו עם גבעת חיים איחוד ולא, הם לא היו עם האף למעלה", הוא מחייך כשאנחנו יושבים לשיחה. הוא לא דמיין אז שיבוא היום שבו יתגורר בגח"א.

נפגשנו כשבחוץ מבול פראי, ברקים ורעמים, על השולחן עראק וצלחת ערמונים. על הפרק – ציונות בלי מרכאות ובלי זיוני שכל. 

ליעד בן 48, מתגורר כאן כבר כמה שנים ועוסק בניהול וייזום פרויקטים סולאריים. כמו כל עם ישראל (וצה"ל) גם הוא הופתע באותה שבת שחורה.

"הייתי בבית ב-7 באוקטובר ובערב התקשרתי לחברה שבמקור מבארי. היא הייתה בלחץ, כי אמה המבוגרת והמטפלת הפיליפינית שהו בממ"ד בעוד המחבלים מציתים את הבית. אמרתי לה שאנסה לעזור. שלחתי ווטסאפ בקבוצת חברים מהצבא ואחד אמר שאחיו מהצנחנים נמצא בבארי. יצרתי קשר עם הכוח שהיה במקום ושלחתי את סימון הבית על גבי התצ"א. במקביל שוחחתי טלפונית עם המטפלת כל הזמן וניסיתי להרגיע. כאשר הכוח הגיע ביקשתי מהמטפלת לצאת החוצה. היא פחדה כי ברקע עוד נשמעו יריות והיו גופות רבות בחוץ. אחרי כשלוש שעות של טלפונים ותיאומים, שמעתי את הכוח מדבר איתה בממ"ד. זה היה רגע מרגש ממש". 

אל העוטף

אני מכיר את ליעד כמה שנים (הבנים שלנו בני אותו גיל) והתכונות הבולטות שלו הן ההירתמות, הרצון לעזור וההתנדבות.

"ב-8 באוקטובר התקשר אלי ליאור שמחה, מנכ"ל התאחדות יצרני החלב (כיום מזכ"ל התנועה הקיבוצית) ושאל אם אוכל לסייע לרפתות העוטף. הוא הסביר שהם בשלבי הקמת חמ"ל ויש הרבה מאוד עבודה. הצטרפתי באותו היום. בשלב הראשון הייתי צריך לחבור לאנשי קשר של כ-16 רפתות. התקשרתי עם מרכזי משק ומנהלי הרפת ומיפינו את הצרכים (אוכל לפרות, פינוי פגרים, תרופות). במקביל יצרתי קשר עם גורמי התיאום בצבא, כי כל כניסה לרפת דרשה תיאום מול מספר גורמים. בניתי תוך כדי תנועה וקיבלתי עזרה מהתאחדות הרפתנים, מועצת החלב, משקי הנגב, מתנדבים וכמובן חברים. בשלב ראשון בניתי, עם גיל המקסים מ"אמבר", סבב האכלה לכל הרפתות כי מרכזי המזון נפגעו. במספר רפתות הפרות ברחו ובחלק שיחררנו אותן כדי לאפשר להן להגיע לאוכל (למשל שמו ערמות חציר במגרש כדורגל). יש רפתות אליהן הגענו רק אחרי ארבעה ימים". 

עם המתנדבים

"לכל כניסה נדרש ליווי צבאי של רכב ממוגן והנסיעה הייתה כרוכה במעבר במספר מחסומים. בכדי להתייעל ירדתי לאוגדת עזה ולשמחתי זכיתי לשיתוף פעולה מיידי כאשר אל"ם (מיל') דרור אלוני, איש נעים אשר באופן מפתיע גילה סבלנות לטמפרמנט שלי, היה הגורם המתאם מולי.

בימים הראשונים עדיין הסתתרו מחבלים בשטח ואירוע עצוב התרחש ברפת כיסופים ב-10 באוקטובר כאשר ראובן היינק, מנהל הרפת, הגיע לרפת ונרצח בידי מחבלים שארבו לו במכון. הצבא ירה פגז למכון החליבה והרס אותו, מה שהצריך פינוי של כמה מאות פרות ועגלות מהרפת. 

לאחר הטיפול הראשוני בפרות (תרופות ופינוי פגרים) וביסוס שגרת האכלה, פנינו לטפל בנושא הבוער השני – חליבת הפרות. בשלב הראשון שפכו את החלב מאחר שאיכותו הייתה נמוכה וגם כי תנובה/טרה טרם הכניסו את מובילי החלב. כעבור כחודש, כל הרפתות הגיעו לשתי חליבות ביום ובהמשך גם לשלוש.

בחלק מהרפתות היו הצתות וציוד במכונים נפגע לצד נזקי חשמל. למעט טכנאים מטעם חברות מכוני החליבה, לא יכולנו להכניס קבלנים לתיקון מקיף ונאלצנו לאלתר כשנעזרתי באנשי מקצוע פרטיים שהסכימו לבוא בהתנדבות. 

חליבת הפרות דרשה הפעלת מערך גדול של מתנדבים כי רבים מהתאילנדים נרצחו ונחטפו (רק בעלומים נרצחו כ- 23 תאילנדים ואחרים עזבו). הוקם מערך גיוס מתנדבים בידי ההתאחדות ובכל שבוע הכנסתי 50-70 מתנדבים לרפתות בנוסף לנותני השירותים האחרים. המתנדבים היו לרוב מבוגרים/ פנסיונרים אבל גם חבר'ה צעירים, כך שברפתות נוצרה אווירה מיוחדת. רובם באו מקיבוצים ומושבים אך לא רק ולצד העצב הגדול, חימם את הלב לראות התגייסות מדהימה. מתנדבים הגיעו למינימום שבוע, ישנו בחדרים קטנים ועבדו קשה ומאחר שהרפתות הפכו למרכז החיים שם אכלו ובישלו, רכשנו מכשירי חשמל, מכונות כביסה והעברנו שכפ"צים וקסדות למתנדבים.

במסגרת אספקת ואוכל למתנדבים בסופי שבוע, נענה קיבוץ חצרים מיד ובכל שישי בצהרים, במשך כחודשיים וחצי, חיכו ברמפה בחצרים הארגזים והצוות המקסים ונסענו לחלק את האוכל ברפתות". 

הכל תלוי בנו

סערת הברקים מתרחקת מזרחה ואני שואל את ליעד על תובנות.

"הייתי שקוע בעבודה אינטנסיבית. השתדלתי לא לתחקר אנשים על מה שקרה. הקשבתי למי שרצה לשתף, אבל אי אפשר להתנתק רגשית כשאתה נוסע לשם ופוגש את האנשים פנים אל פנים. הרגשתי צער גדול מעורב בכעס גדול על מה שקרה. פגשתי ברפתות ובקיבוצים אנשים מדהימים ואמיצים באופן שלא תיארתי. רובם חוו אובדן אישי כבד, העצב העמוק ניכר במבטם ואף על פי כן, בחרו לחזור מהר מאוד לעשייה. לא מצאתי את המילים לנחם אז השתדלתי לסייע ולו במעט במעשים. קיבלתי עזרה מכל מי שפניתי אליו גם מדרגים בכירים מאוד, אבל לא נתקלתי בפרוייקטורים מטעם הממשלה בשטח. לתחושתי, המדינה מנוהלת בידי פקידים מתוך משרדים והם עסוקים בייצור מסמכים וישיבות סטטוס, כך שלטוב ולרע הרבה תלוי בנו. אין לי ספק כי רוח ההתנדבות, היוזמה והחברות בישראל בכלל ובקיבוצים בפרט, היא ערך יקר ומיוחד במינו. אני משוכנע שנוכל לדבוק בה ובתור התחלה להמשיך ולסייע לאנשים שזקוקים לכך מהעיר ומהכפר.   

הרפתות הן מרכיב חשוב וניצן ראשון בהתאוששות של העוטף. אנשים מגיעים לחלוב, מגיע המוסכניק לתקן את הסלף, מגיע עוד חבר ועוד אחד, שותים קפה, מדברים ועוזרים. הרפת/ המפעל מחזירים את החיים למסלולם. כשהרגשתי שיש כבר תנופה מספקת, נפרדתי לשלום עם הבטחה לחזור ולבקר וחזרתי לשגרה".

בשבועות האחרונים קיבלו חברים רבים פנייה אישית מיפתח לברון לתרום כמידת יכולתם לפרויקט העתקת האורווה למקומה החדש ולשמחתנו, תרמו רבים ברצון וביד רחבה. הקמפיין המבוסס על פניות אישיות, מחליף קמפיין מימון המונים רחב יותר אשר תוכנן בקפידה בידי צוות התכנון של האורווה החדשה ועלה לאוויר ב-6 באוקטובר. למותר לציין כי הורדנו אותו מהאוויר 12 שעות לאחר מכן.

אני מלווה את רעיון העתקת האורווה מזה מספר שנים. ראשית כחבר הנהלה, לאחר מכן במסגרת חברותי בוועדה הכלכלית ובשנה האחרונה באופן עצמאי. בכתבה זו ובאלו שיבואו אחריה, אנסה לשפוך מעט אור על עברה המפואר של האורווה, על חשיבות המשך קיום אורווה חינוכית בגח"א, על הצורך בהעתקת האורווה למקום חדש, על האילוצים והאפשרויות הקיימים ועל התקדמות הפרויקט ומימונו.  

רקע

האורווה, או בשמה הרשמי, "חוות סברה ערביינס" בגבעת חיים איחוד, קיימת למעלה מ-50 שנים (המותג התווסף לפני כ-35 שנים) והינה החווה המתפקדת הוותיקה ביותר בישראל לטיפוח הסוס הערבי-הצברי (Sabra-Arabian).

יחד עם פריגת, בית טרזין, בית-הספר "שפרירים" וקבוצת הכדורמים, חוות סברה ערביינס היא מהסמלים הבולטים והידועים ביותר של קיבוץ גבעת חיים איחוד ושמה נישא לפניה בפי חובבי סוסים ורכיבה בארץ ובעולם.

לחווה עשרות שנות נסיון והתמחות במקצועות הרכיבה השונים וביצירת קשר בין הרוכבים, הסוסים והמדריכים, עם דגש על החינוך המיוחד. בחווה עוסקים גם בטיפוח העדר, באימון מקצועי וברכיבה ספורטיבית, אך מתמקדים ב"רכיבה חינוכית" ו"רכיבה אתגרית" (להבדיל מרכיבה טיפולית) ובסיוע לילדים ובני נוער מכל מגזרי ושכבות האוכלוסייה.

בין מאות הילדים ובני הנוער הפוקדים את החווה מדי שבוע, ישנם תלמידי "שפרירים" רבים, נערות ונערים ממוסדות לנוער בסיכון וחינוך מיוחד וכמובן עשרות מילדי הקיבוץ.

מבדיקה שערכנו עולה כי בכל שבוע מבקרים, רוכבים ומטפלים בסוסים על בסיס קבוע כ-60 מילדי הקיבוץ. בנוסף, בכל ימות השבוע ובעיקר בסופ"ש, מהווה החווה מוקד משיכה למשפחות, לרבות עוללים וילדים צעירים (שאינם רוכבים) וכמובן לכל חברי הקיבוץ ואורחיהם.

לאורך כל תקופת הקורונה ושוב בחודשים האחרונים מאז פרוץ המלחמה, התברר כי כמו בשגרה, גם בעיתות חירום, זהו אחד המקומות הפופולריים והאהובים ביותר על ילדי הקיבוץ (ובחודשים האחרונים גם על רבים מילדי המפונים). גם מי שאינו רוכב ואין לו קשר רגשי או אחר לסוסים, לא יוכל להתכחש למקום החשוב שהאורווה מילאה וממלאה בחיי התרבות, הספורט, החינוך, הפנאי ובליבם של חברי ותושבי הקיבוץ.

בהקשר זה, אי אפשר להתעלם מתרומתו הייחודית של יפתח לברון שהקים את החווה בתצורתה הנוכחית לפני למעלה מ-50 שנים ומנהל אותה מאז. אפשר לאהוב את האיש ואפשר להסתייג ממנו (גילוי נאות – הח"מ נמנה על אוהדיו) אבל לא ניתן להתכחש לעדויות מאות ילדים, נערות ונערים, שחלקם הגדול כבר מבוגרים ובעלי משפחות, אשר היו "ילדי אורווה" חלק ניכר משנות ילדותם ונעוריהם תחת השגחתו והדרכתו של יפתח.

בדרכו המיוחדת קיבל אותם יפתח כמו שהם ואיפשר להם להשתלב במקום בטוח, פתוח ומקבל מחד, אך הדורש ומקנה ערכים של עבודה, עזרה הדדית, אחריות וחברות מאידך. עשרות אנשים עימם דיברתי בשנים האחרונות על תקופתם באורווה, אמרו לי דברים כמו: "השנים שלי באורווה היו השנים היפות ביותר בחיי", "האורווה היתה ביתי השני (או הראשון)", "האורווה הצילה אותי" ודברים דומים. כדי להמחיש, מובאים דבריו של אור ענבר, לשעבר "ילד אורווה", לאחר כתבה זו.   

הצורך בהעתקת החווה

כבר בשנת 2016 הודיעו מוסדות הקיבוץ ליפתח כי על פי התב"ע החדשה שאושרה, השטח עליו מוקמת ופועלת האורווה ב-50 השנים האחרונות מיועד לבנייה (שכונה ה') ולכן יש להעבירה. בעקבות ההחלטה, הופסקו השקעות הקיבוץ באורווה ופחתה האפשרות לפיתוח, ותחזוקה שוטפת במתקניה.

כמו כן, בעקבות הגדלת השטח הבנוי בעמק חפר על חשבון שטחים חקלאיים ובניית כביש 9 וכבישים המתחברים אליו מצפון וממערב לקיבוץ, נחסמו רבים ממסלולי הטיול והרכיבה של סוסי האורווה.

כתוצאה מהחלטות ואילוצים אלו, ירד היקף הפעילות באורווה, הצוות המקצועי הצטמצם (אם כי בשנה האחרונה נוספו מספר ש"שינים) גרעין העדר הצטמצם ונפגעה יכולת החווה למשוך קהל משתמשים רחב ולהציע מגוון שימושים וחוויות.

חשוב לציין כי בשנים האחרונות מאוזן הענף מבחינה כלכלית, אך החשש הוא כי אם יימשך המצב הנוכחי או יוחמר, צפויה האורווה בתוך שנים לא רבות לפגיעה אנושה ממנה יהיה קשה עד בלתי אפשרי להתאושש, הן מבחינת יכולתה להציע פעילויות שונות והן מבחינה כלכלית.

מתוך הכרה בחשיבות המשך קיומה של האורווה, הציע הקיבוץ להעביר את האורווה לאחד משני הלולים הנמצאים באיזור המשקי בצדו המזרחי של הקיבוץ (מאחורי מגורי העובדים הזרים). המעבר אושר באופן עקרוני ע"י המוסדות ומופיע בתכניות הקיבוץ, אך התעכב זמן ממושך עקב סכסוך משפטי בין שוכרי הלולים (הקיבוץ לא היה צד לסכסוך).

לאחר שהסכסוך נפתר ניתן היה לפנות את השוכרים וכעת הלולים פנויים עבור האורווה ובעתיד גם עבור "לגעת בחיות", הטרקטורים וכלי הגד"ש ויתכן שגם לענפים ופעילויות אחרות.

על פי חוזר רמ"י בדבר שימושים מותרים, מותרת פעילות של "גידול וטיפוח סוסים" באיזור המשקי הנמצא בחלקו המזרחי של הקיבוץ בכפוף לעמידה במגבלות מסוימות וכן פעולות נלוות כגון שיעורי רכיבה, רכיבה טיפולית, טיפולים וטרינריים וחנות למכירת אביזרים לרכיבה.

למען הסר ספק – גם במיקום החדש אמורה האורווה להישאר ענף בבעלות מלאה של הקיבוץ ואין כוונה להפוך אותה לענף מסחרי גרידא המיועד להשיא רווחים על חשבון פעילותו עבור הקהילה, אלא דווקא לשמר אותה כענף התורם לחיי הפנאי, התרבות והחינוך בקיבוץ.

על פי התוכנית העסקית תתנהל האורווה החדשה על בסיס תקציבי מאוזן עם רווח צנוע המבוסס על הכנסותיה, כך שלא תיפול למעמסה על תקציב הקהילה. האורווה תשלם לקיבוץ סכומים גבוהים בהרבה מאלו שהיא משלמת כיום בגין שכ"ד ותשומות נוספות.

כמו כן, העתקת האורווה לאיזור המשקי המוסדר צפויה לחסוך לקיבוץ עשרות אלפי שקלים בשנה (חיסכון מוערך של כ-96,000 ₪ בשנה), אשר הקיבוץ חב בהם עקב שימוש בלתי מוסדר במיקום הנוכחי.

הרעיון של העתקת האורווה לאזור רחוק ממרכז הקיבוץ וממוסדות החינוך, לא היה משאת נפשם של צוות האורווה וקהל הרוכבים והמבקרים בתחילת התהליך, אך ההבנה כי זו הדרך החוקית היחידה לשמר את האורווה כענף חי ופעיל בקיבוץ חלחלה ועשתה את שלה. בשנים האחרונות נעתרו יפתח ושאר חברי הצוות ונרתמו להגשמת הפרויקט.

עיכובים שונים, לרבות אלו שהוזכרו לעיל, גרמו לכך שתחילת הפרויקט נדחתה במספר שנים וכעת נוצרה דחיפות להשלים אותו עוד השנה, כדי לעמוד בלו"ז הסדרת השימושים של הקיבוץ וכדי להציל את החווה מהדעיכה עקב היעדר השקעות ופיתוח.

תוכנית, תקציב ומקורות מימון

בהתאם לתוכנית, יאכלס החלק הבנוי של האורווה כ-500 מטרים מתוך הלול הצפוני בין השניים ובמקום יוקמו כ-24 תאי סוסים, חדר טיפולים, חדר אוכפים וציוד, חדר צוות, משרד ועוד.

כמו כן נדרשים מרעה ומגרש אימונים, אשר יחליפו את המתקנים בשטח האורווה הקיימת. הכוונה היא כי המרעה יוקם במדרון הגולש מכיוון שכונת הרחבה ב' (בית עירא ברות ויותם בר-אילן) לכיוון מרכז המזון ומגורי התאילנדים וכי מגרש האימונים (הדורש שטח רחב וישר) ימוקם באזור שינוקה בין הלול הצפוני לחורשת האקליפטוסים.

במסגרת התוכנית, יבוצעו התשתיות הנדרשות (דרכי גישה, גידור, חשמל, מים, ביוב, תקשורת וכו') ואזור חורשת האקליפטוסים הסמוך ינוקה ויוכשר לטובת פעילות פנאי הסמוכה לאורווה והשטח כולו יגודר, כך שגדר המשק תורחב ותכלול את כל שטח האורווה החדשה.

התוכנית האדריכלית שמה דגש על תכנון, עיצוב והקמה בגודל והשימושים המתאימים לסוסים, לרוכבים ולמבקרים, תוך שימת דגש על בטיחות, נוחות ונראות. הכוונה היא כי האורווה החדשה תשתלב במארג "התיירות האקולוגית" ההולך ומתהווה באיזור המשקי של הקיבוץ וכולל לעת עתה את הרפת, המחלבה הקטנה, גן הירק הקהילתי, האורווה החדשה ובעתיד גם "לגעת בחיות" והכל בסמיכות ועם גישה ישירה לשדות ולפרדס/מטעי האבוקדו של הקיבוץ, מה שיאפשר טיולי רכיבה בשטח החקלאי ללא הסכנות הכרוכות בחציית כבישים ראשיים.

התוכנית הוצגה לוועדה הכלכלית בשנה שעברה ואושרה. בהמשך ובהמלצת הוועדה הכלכלית, הוצגה להנהלת הקיבוץ, אשר המליצה לצוות להגיש תוכנית מפורטת יותר ותקציב מעודכן בהתאם. כתוצאה מהמלצת ההנהלה, "גייסנו" לפרויקט את נדב יגודה, העוסק (עם אביו) בבנייה ופיקוח בנייה בפרויקטים מסחריים וחקלאיים. נדב עידכן את התכנית האדריכלית וההנדסית כך שתכלול את כל הרכיבים הנדרשים והציג תקציב הקמה מעודכן העומד על כ-1.2 מיליון ₪ (כולל בצ"מ).

מאחר שהוועדה הכלכלית אישרה והמליצה להנהלה כי הקיבוץ ישקיע מכספו סכום כולל של 670,000 ₪, המספק בערך את מחצית התקציב המתוכנן, בחנו במהלך השנה האחרונה מספר אפשרויות לגיוס המחצית השנייה, כאשר ההבנה של כולם היא שהפרויקט לא יצא לדרך בלי הסכום המלא.

בין הרעיונות שנבחנו היו הבאת שותף חיצוני (נפסל על הסף ממספר טעמים) הסכם ארוך טווח עם "שוכר עוגן" (נפסל בין השאר בשל חוסר התאמה למתווה ההסדרה של רמ"י) שותפות עם חבר קיבוץ (בדומה למתווה המחלבה. הרעיון לא הגיע לידי הגשמה בין השאר בשל חוסר ענין והיעדר אופק כלכלי משמעותי). בסופו של דבר הגענו להבנה שהדרך הנכונה והטובה ביותר לגייס כ-600,000 ₪ ולהשאיר את האורווה כנכס בלעדי של הקיבוץ והקהילה, היא באמצעות תרומות.

לצורך זה חברנו אל "קרן עמק חפר", (www.emekheferfoundation.org) קרן פילנתרופית-יזמית אשר מטרתה לקדם תכניות ופרויקטים למען המרחב הכפרי, הקהילה המקומית והציבור הרחב, המבוססים על ערכי מורשת, קיימות, חינוך, רווחה, תרבות וקהילה, ספורט, חדשנות וחקלאות.

בקיצור, בדיוק הפלטפורמה המתאימה לפרויקט העתקת האורווה המיתולוגית שלנו למקומה החדש. הקרן, שהינה חברה לתועלת הציבור ומחזיקה באישור לפי סעיף 46א' לפקודת מס הכנסה (המאפשר הכרה בתרומות לצרכי מס)  העמידה לרשותנו פלטפורמת גיוס מלאה לרבות חשבון בנק ייעודי, קישורים להעברות בנקאיות (לרבות העברות במט"ח מחו"ל) ביט ופייבוקס ומנהלת עבורנו את הכספים המתקבלים בחשבון הפרויקט, תוך שיתוף פעולה ושקיפות מלאה.

בחודש שחלף מאז התחלנו בקמפיין הפניות הישירות, גייסנו כבר סכומים נאים מעשרות רבות של  תורמים, מחו"ל ומישראל, לרבות התרומות של חברי קיבוץ ותושביו. אנו מקווים כי בשבועות הבאים נצליח לגייס את מלוא הסכום.

במקביל להמשך גיוס התרומות ולהגשת בקשה מעודכנת להיתר המתנהלת מול הוועדה המחוזית, נציג בשבועות הקרובים את הותכנית והתקציב המעודכנים לוועדה הכלכלית ולהנהלה ובמידה והם יאשרו אותם, הפרויקט יוצג ויועמד להצבעה במועצה, מתוך תקווה שהיא תאשר ונוכל לצאת לדרך בהקדם.

לסיכום כתבה ארוכה זו, ברצוני לשוב ולפנות לכל חברי ותושבי הקיבוץ וכן לבני המשק שעזבו ובליבם פינה חמה לאורווה – אנא פתחו את הלב ואת הארנק כמידת יכולתכם. מטרתנו ותקוותנו היא כי האורווה הייחודית שלנו תמשיך להוות בית חם ואבן שואבת עבור ילדי הקיבוץ עוד שנים רבות במקומה החדש. הצלחתנו והצלחת הפרויקט היא הצלחתכם.

בשם צוות הפרויקט: יאיר אסטליין, יפתח לברון, אור לברון, נדב יגודה, גלי אבן שושן, סמדר לשם-ארבל, איילת כהן-אסטליין, יואב לשם, אופק ידיד, נטע פרנק, עדי פלדי ועוד רבים התומכים בגלוי ומאחורי הקלעים.

לנוחותך, מצ"ב פרטי העברה בנקאית ולחלופין לינק לאתר הקרן אשר דרכו ניתן לבצע תרומה בכל סכום שתבחר.

מתוך המטרות האפשריות יש לבחור:

"הקמת בית חדש לחוות הרכיבה המיתולוגית בגבעת חיים איחוד"

לינק לתרומות:

https://www.jgive.com/new/he/ils/collect/donation-targets/105198/amount

העברה בנקאית:

מוטב: קרן עמק חפר לפיתוח בע"מ (חל"צ)

בנק: הבינלאומי (31(

סניף: קרית השרון (024(

מספר חשבון: 287585

הערות: להקמת בית חדש לחוות הסוסים המיתולוגית בגבעת חיים איחוד

מטרתנו ותקוותנו היא שהאורווה הייחודית שלנו תמשיך להוות בית חם ואבן שואבת עבור ילדי הקיבוץ והסביבה לעוד שנים רבות במקומה החדש. הצלחתנו והצלחת הפרויקט היא הצלחתכם.

אני חושב שעצם השאלה, מסבירה באופן מסוים את המקום המיוחד והעוצמתי הזה שהשפיע על אין ספור בני נוער בקיבוצנו.

האורווה (המקום) – משהו בפשטות המקום ובאינטימיות שלו, אפשר לי להרגיש בבית בכל רגע: השבילים שנותרו לא סלולים וחלקם אף מיושנים, נתנו תמיד תחושה של ראשוניות וחמימות שלא ניתן להסבירה במילים. הקרבה לשדות ולפרדסים התמזגה באופן מושלם עם תחושת החופש והאנרגיות האינסופיות שהביאו עימם הטיולים בטבע מסביב לקיבוץ ואפשרו לי להכיר כל פיסת אדמה באזורנו.

יפתח – אני לא חושב שיש בקיבוצנו (או בכלל) הרבה אנשים שבנו מוסד שנתן בית, מפלט ותחביב לכל כך הרבה ילדים ובני נוער. מי שהיה ובילה במקום, יודע שלולא איש יקר אחד המקום הזה לא היה יכול להתקיים (וממשיך להתקיים בעזרת דור ההמשך). היכולת לנהל בדרכו המיוחדת ולייצר סנכרון בין האנשים השונים והמגוונים שאכלסו את המקום, אפשרה את האינטימיות, האהבה לבעלי חיים וחינוך לעבודת כפיים.

היכולת של יפתח לתת לכל אחד את המקום הפרטי שלו באורווה, לתת אחריות ומאידך לאפשר "הגדלת ראש", אפשרה לכל אחד להתפתח באופן הנכון לו במרקם האישי ובמרקם הקבוצתי ואפשרה במקביל לכל הדבר הזה להתנהל כמוסד לרכיבה טיפולית.

גם היום בביקורי באורווה, התחושה היא של לקיחת אוויר לגוף ולנשמה, סוג של חופש וחזרה הביתה. בנוסף, מדהים לראות כאילו את עצמי בדור ההמשך, כשהחיוך על פניהם מסגיר את משמעות המקום כפי שחשתי כאשר הייתי בגילם.

לעצמי – בפן האישי אין לי מילים לתאר את תודתי והערכתי ליפתח על התקופה בה כוניתי "ילד אורווה". בהסתכלות אחורה, חיי מחולקים לתקופות ואין ספק שתקופה זו הייתה משמעותית וכזו שעיצבה אותי. מקום שנתן לי עוגן, משמעות, בית ולא פחות חשוב – כיף בלתי רגיל. בנוסף פגשתי וביליתי שעות אין ספור עם אנשים מופלאים מכל הגילאים שהפכו את כל התקופה הזו למדהימה ומעניינת.

לסיכום – אני חושב כי יש דברים בחיים שהם הרבה מעבר לכסף או שצריכים להימדד רק באופן פרקטי. המוסד העצום שיפתח הקים בקיבוץ, שדור ההמשך מתחיל לקחת את ניהולו באופן מעורר השראה, חייב להישמר בכל דרך על-מנת שעוד ילדים רבים ובני נוער בקיבוצנו ייהנו מהזכות לקחת בו חלק ולהנות ממנו. מפה אני רק יכול לאחל לעצמי שגם ילדיי יכונו יום אחד "ילדי אורווה".

למעלה מ-20 שנה ש״שנים הם הלב והפנים של האורווה בגבעת חיים איחוד. לאחר הפסקת ההתקשרות עם התק״מ ב-2018, החלו להגיע מתנדבי השירות הלאומי ולאחר מאמצים רבים של יפתח ואור לב-רון ותיאום עם תנועת "השומר החדש" שהתאהבו במקום, הגיעו באוגוסט האחרון שישה מתנדבים לשנת שירות כאן והצטרפו לשתי בנות שירות לאומי. איתם באה רוח צעירה שכל כך מזוהה עם המקום ופעילותו החברתית הייחודית.

שוחחנו עם החבר'ה שבחרו להגיע אלינו לשנת השירות, על פעילותם וגם על הזמנים הקשים בעת הזו. 

בתוך "בועה"

שני מגיעה מקיבוץ דורות בעוטף, משפחתה פונתה לרמת-רחל אך היא פה ותורמת לא רק באורווה אלא גם במרכזונים. נטע באה מרוחמה, שם לא היו אזעקות והיא חווה את המלחמה מרחוק. לשתיהן חברות שנהרגו או נחטפו והמלחמה עוברת עליהן בתחושת חוסר אונים וידיעות מצמררות על חברותיהן שנהרגו. נטע סייעה בחמ"ל המועצה שהועבר לרוחמה ועשתה כל שניתן כדי להשאיר את הקיבוץ בתפקוד סביר בימים הראשונים. 

רתם מבית-ניר הייתה בגח"א ב-7 באוקטובר ושמעה על פגיעות בסביבות קיבוצה. עדי מברקאי, שלמרות הריחוק מהעוטף מכירה בנות שנהרגו ונחטפו והתקופה עוברת גם עליה באופן קשה רגשית ונפשית. היו אצלם אזעקות והיא דאגה מאוד לאחיה הקרבי שהועבר מהשטחים לעוטף. הוא נפצע בקרבות ונמצא בשיקום בבית.

"קשה להיות כאן בתוך 'בועה' בשעה שדברים כה נוראים קורים בעוטף, עליהם אני שומעת מחברות שלי שהיו שם", היא אומרת. "אחת החברות הכי טובות שלי מניר-עוז הייתה עם בן הזוג שלה בדירת החיילים שלו בתחילת המלחמה. הסתבר כי אבא שלו נרצח ב-7 באוקטובר. היא הסתתרה מתחת לשולחן, נעולה במשך שעות ארוכות מבלי לדעת מה קורה. היא הודיעה לי בהתחלה שהיא בסדר בינתיים ואח"כ לא ניתן היה להשיג אותה (מה שהסתבר כבעיה בתקשורת). דאגתי לה מאוד כשהתחלתי לשמוע סיפורים על דברים נוראיים שקרו שם והייתי בחוסר ודאות נוראי ובלי מושג מה קורה איתה, איך אפשר לעזור לה ואיך ניתן לתקשר איתה. ממש נס שהיא ניצלה ונשארה בחיים". 

מטים שכם

אלון מכפר-מנחם חווה בקיבוצו אזעקות רבות בתחילת המלחמה ורקטות נפלו בקיבוץ ליד מגדל-המים, אך איש לא נפגע. ארבעה אנשים מהקיבוץ נהרגו בימים הראשונים: שני חיילים נפלו במלחמה ושני חברים נהרגו בעוטף עזה. 

כרמל מקיבוץ כברי בצפון היה בבית בתחילת המלחמה כשצומת כברי נחסמה וחיילים רבים הגיעו למשק. רוב המשפחות בכברי התפנו למרות שהקיבוץ לא נפגע והוא חזר לכאן יום לאחר תחילת המלחמה.  

נטע ושני נסעו לעזור בקטיף בישוב בעוטף בו עזבו רוב התאילנדים, גם שם הייתה אזעקה. "יצאנו מהחממות ועשינו מה שאמרו לנו, ללא הגנה בכלל. במזל לא קרה כלום". אלון היה בחמ"ל בבאר-שבע וסייע במה שניתן.

״פה בקיבוץ עזרנו עם ילדי האורחים וגם למבוגרים מגברעם, כשבאורווה השתלבו למעלה מ- 40 ילדים מגברעם המחולקים לקבוצות ורוכבים בהדרכתנו, כולל טיולים ארוכים ועבודה באורווה. עזרנו גם במטלות בקיבוץ ללא קשר לאורווה".

ארבעה מהחבר'ה גם עובדים במרכזונים וסייעו בהפעלת ילדי גח"א, בעיקר בשבועות הראשונים של המלחמה וגם כיום. בהנחיית מעיין, מרכזת הפעילויות לילדי גברעם, הרעיון היה לאפשר לילדים לשאוף אוויר צח ולהשתתף בפעילות בונה המרחיקה אותם מהמסכים ומקרבת אותם לטבע. החבר'ה נהנו וגם הש"שינים.

"גם האחים הצעירים של הרוכבים מגיעים ומשתלבים במה שקורה כאן בהנחייתנו, ממש מרגישים שזה עושה טוב לאורחים ולילדי גח"א. מצב הרוח שלהם משתפר, המורל עולה לכולם ואין ספק שהתרומה משמעותית וגדולה". 

כל הש"שינים נהנים בקיבוץ ממשפחות מאמצות שנרתמו לשנת המשימה בהתנדבות מלאה ופותחות את ביתן וליבן. גם לביאה בן אור התגייסה למעטפת והיא מכוונת, מלווה ונפגשת עם הש"שינים על בסיס שבועי לקפה או לקרמיקה. בין השאר הם השתתפו בשיחות מונחות בהתנדבות ע"י פסיכולוג מהתחנה, שעזר להם להתמודד עם מה שעברו ועוברים במקביל למלחמה. 

גח״א כבר הפכה להם לבית שני ולמי שעוד לא יצא להכיר את כל הפרצופים החדשים בשבילים, תשאלו את הילדים. הם כבר ידעו לספר לכם על הש״שנים המלווים אותם באורווה, בחינוך, בנוי או סתם בשבילים. 

רוכבים קדימה

בשנת 2014 קיבלנו ידיעה כי שטח החווה בקיבוצנו שינה את ייעודו ועלינו להעביר אותה לבית חדש בצד המזרחי של הקיבוץ, בחלק המשקי ליד הרפת. לאחר שהובן והוסכם כי הקיבוץ יקדיש סכום מסוים שאינו מאפשר את העתקת האורווה במלואה באופן המאפשר את המשך הפעילות כסדרה, הוחלט לגייס תורמים ותרומות להשלמת הסכום הכולל בשיתוף קרן עמק חפר. התקדמנו רבות בעזרת קבוצה איכותית של אנשים טובים וקרן עמק חפר כשערב פתיחת קמפיין גיוס הסכום הנותר, אמור היה להתקיים בתאריך 21 באוקטובר.

לצערנו, כמו בכל המדינה, גם אצלנו השעון נעצר מאז אותה שבת נוראית והקשב מופנה לחברים בדרום ובצפון.

כמו בקורונה גם הפעם, משמשת האורווה כמקום אוורור לחברים רבים ואנו ממשיכים בפעילות עם ילדי הקיבוץ והסביבה ועכשיו גם ילדי גברעם והישובים הנוספים המתארחים בקיבוץ. כולנו מחכים ליום שאחרי כדי שנוכל לתת מענה לילדים ונוער גם בשנים הבאות באורוות "סברה ערביינס" המחודשת. 

זו הזדמנות טובה להגיד תודה לשמונת המופלאים התומכים ומובילים את תהליכי העברת האורווה: יאיר אסטליין, אילת (אסטליין) כהן, נדב יגודה, אופק ידיד, סמדר ארבל-לשם, יואב לשם, נטע פרנק, לירון זיו וסיזל, מרכז המשק, המכוון ומלווה אותנו באופן צמוד, כשמעבר להם יש עוד רבים וטובים המשקיעים מזמנם ומיכולתם למען המשך הפעילות עם הסוסים בשנים הבאות. 

בשעת ערב חשוכה וקפואה, אני מגיע למשק בית-הספר. זרקור בודד מאיר על דמות המריצה סוסה במעגלים. "כבר אני בא", אומר לי בני בחיוך. תוך כדי, הוא מעביר הוראות לנערה לה הוא מוסר את המושכות לאחר דקה.

חצי שעה אחר כך, הוא יספר לי שלא היה לו מושג קלוש בטיפול בסוסים עד שהגיע לכאן.

אנחנו הולכים להכין תה ואז מצטרפת אלינו יסמין החייכנית. כן, זה אחד מסימני הזיהוי הבולטים של שניהם, יסמין ובני שעושים שירות לאומי באורווה – הם לא מפסיקים לחייך, מה שבאופן אוטומטי ממגנט אליהם את הילדות והילדים שעובדים באורווה.

ויש סיבה לחיוכים.

"כאן זה לא כמו משפחה – זו משפחה", כך אומרת יסמין כמה וכמה פעמים במהלך השיחה איתה ואפשר לחוש את זה אצלה. היא בת 19, שכנה מבאקה אל-גרבייה. "גדלתי עם חיות בבית", היא מספרת. "אבא שלי תמיד גידל כבשים, עיזים, ארנבים, חתולים וכלבים ככה שהאהבה לחיות נמצאת בתוכי מאז ומעולם. כשגדלתי, התחלתי להתנדב במרפאה וטרינרית בבאקה אבל בשלב מסויים, הבנתי שצריך כסף כדי לחיות ושצריך להחליף את ההתנדבות בעבודה".

היא התחילה לעבוד כאסיסטנטית במרפאה וטרינרית בחדרה. "אני עובדת צמוד עם הרופאים, בניתוחים, הרדמות, בדיקות וכל מה שצריך. אני הכי טובה שם", היא מצהירה, כמובן בחיוך ואני מאמין לה. יום אחד הגיעה למרפאה חבורה שהביאה שני כלבים – והחיים של יסמין השתנו.

"פגשתי את יפתח שבא עם כמה ילדים וגם עם בני. בהתחלה הייתי משוכנעת שכולם, כולל בני, הם הילדים שלו כי כולם אוהבים אותו. דיברתי עם יפתח והוא הציע לי לבוא לשירות לאומי כאן. זה לקח כמה ימים, התקשרתי אליו ובאתי. מהרגע הראשון הרגשתי שכאן זה משפחה, זה הכי רחוק ממקום עבודה או עסק – כל הזמן ילדים רוכבים פה ועובדים פה, התחלתי להכיר יותר ויותר והפכתי למדריכת רכיבה, כשאני עוזרת בכל מה שצריך חוץ מזה. אני אוהבת מאוד לעבוד עם ילדים ולראות איך הם מגיבים לסוסים ואוהבים אותם ובגלל האווירה במקום המיוחד הזה, אני רואה איך ילדים מדריכים ילדים ואיך כולם עוזרים למי שצריך עזרה בלי שהוא מבקש. כל דבר נעשה מאהבה, לא כי צריך לעשות אותו – כבר אמרתי שזו משפחה?"

יסמין מספרת כי משפחתה ביקרה באורווה כמה פעמים ובקרוב יגיעו החבר'ה מהאורווה – על סוסים כמובן – לביקור גומלין בבאקה, לטעום את המקלובה שאמא שלה מכינה.

בסוף אוקטובר היא תסגור פה שנה ואז היא תפרוש כנפיים. "נרשמתי ללימודי וטרינריה באירביד, הנמצאת בירדן", היא מספרת. "אלו לימודים של חמש שנים, אבל אני יודעת שמי שהגיע לפה, תמיד חוזר לפה ואני יודעת שאהיה הווטרינרית העתידית של האורווה. אני מכירה אנשים שהיו פה לפני 15 שנים וממשיכים לחזור לכאן, אז ברור לי שגם אני אשוב לפה. זה בזכות יפתח, עם כל הידע שיש לו על חיות ובעיקר על בני אדם, ידע שבזכותו יש לו כל כך הרבה לתת לכל אחת וכל אחד. זה שבאתי לכאן, לימד אותי המון לא רק על סוסים, אלא על החיים בכלל וזה כנראה הדבר הכי טוב שעשיתי".

בני כבר בן 20, במקור הוא מביתר עילית, נמצא כאן כשנה וחצי. "אני חרדי לשעבר", הוא פותח. "בתהליך ארוך יצאתי מהדת עד שבגיל 17 יצאתי סופית. גרתי קצת אצל סבא שלי ואז שכרתי דירה ועבדתי בכל מיני מקומות ובגיל 19 הגעתי לשירות לאומי. ידעתי שאני רוצה לחפש מקום עם שירות משמעותי ואז קיבלתי את המספר של יפתח".

גם עבורו השתנו החיים כאשר הגיע לפגישה עם יפתח בקיבוץ. "באתי בלי שום ידע ובלי רקע של טיפול בסוסים, אבל בשיחה הראשונה יפתח אמר לי – 'תשאיר את הראש פתוח, תלמד מה שאפשר ממי שאפשר ואתה תהיה טוב'. זה היה הדבר הראשון שיפתח לימד אותי ומאז, יום ולילה, אני לומד ממנו על חיות ועל החיים וכל כך נהנה מזה".

בני אומר כי כבר בשבוע הראשון בקיבוץ, יפתח הציע לו להשתלב במשפחה מאמצת בקיבוץ, כמו כל מי שמגיע לשירות לאומי. מי שנענו לפנייה היו עינת ודני הרמן ומאז הכל היסטוריה. דני לא מפסיק לדאוג ועינת מורה לחיים.

"בתחילת השנה הם נסעו לאפריקה ואני זכיתי להתארח אצל אחרים שמזמינים אותי ובשעות של משבר (יש לפעמים כאלה) יש עם מי לשבת לשיחות נפש".

הוא חש כי מצא את מקומו. "כל כך מתאים לי להדריך ילדים, יש לי חיבור איתם ואני נהנה מזה מאוד", הוא מתאר. "אני לא מרגיש שאני מדריך, אני מרגיש שאנחנו עובדים יחד בגובה העיניים ואני ממש אוהב את זה".

יסמין מתערבת בשיחה. "לא סתם הוא אומר שהוא לא מדריך, כי בני הוא מישהו שהילדים מתייחסים אליו ומתנהגים אליו כמו אח שלהם. כל הזמן שואלים איפה בני? מה עם בני? הוא הרבה הרבה יותר ממדריך עבורם".

כמו יסמין, גם בני נקשר מאוד למקום. "עבורי זו משפחה, יותר מאשר בבית. אני לא יודע מה יהיה הכיוון שלי בהמשך, אבל אני יודע שלא אשוב לביתר עילית. יפתח מנסה לסייע לי במה שקשור לעתיד כך שאיני יודע עדיין אם אשאר פה, אבל זה לא משנה את העובדה שזו משפחה עבורי".

הוא נהנה מאוד מהטיולים עם יפתח. "אחד הדברים שאני אוהב, הוא ללמוד על ארץ ישראל מיפתח בטיולים. עם הידע שלו והיכולת שלו להעביר את הידע הזה, יפתח צריך ללמד ילדים בבית-ספר. אני לומד ממנו הרבה גם על הקיבוץ ותולדותיו, דברים רבים שלא הכרתי עד היום".

יסמין מאשרת. "המקום הזה לא יוצא ממי שמגיע לכאן, אלא נשאר עמוק בתוכו. ילד שיפתח גידל היה מדריך במקום בו עבדתי וגם הוא לא שוכח את האורווה של גח"א".

כך, לכל אורך השיחה, שניהם מצביעים על מה שמקבלים ילדים באורווה. "השקט והרוגע של יפתח מחלחל אל כל התחומים פה", אומר בני. "יש לו גישה מיוחדת לילדים ונוער וזה כל כך מרתק אותי לראות וללמוד איך הוא עובד עם נוער, עם סוסים וילדים".

מעבר לאורווה, שניהם מצביעים על היחס שהם חווים בקיבוץ. "יש כאן הכנסת אורחים מרשימה מאוד", מציין בני. "אני מעריך מאוד את האנשים שגרים כאן ובכל בית ובכל מקום פה, אני נתקל ביחס החם הזה".  "נכון", מסכמת יסמין. "אתה תמיד מרגיש שאתה לא אורח, אלא שאתה חלק מהמשפחה והמקום".