איך התחיל הכל? "רצינו לעשות פרויקט בקיבוץ בו נוכל למצוא את עצמנו בפעילות חיובית, מעניינת ומאתגרת ולהביא תועלת לקיבוץ ולעצמנו", מסביר יהלי אורדובר. "במקום להשתעמם, לעשות שטויות ולבלות שעות מול מסכי הסמארטפונים, העלה עפרי שינדלר, מדריך הנעורים, את רעיון עבודות הנגרות והבטיח לנסות וליישם בהשתתפות החבר'ה".

עפרי: "בשיתוף יעל חילי, מנהלת החינוך החברתי ובגיבוי יוני, מנהל הקהילה, ארגנו את הנדרש לקבלת הלוואה למימון ראשוני של ציוד וחומרי גלם כך שנוכל להתחיל בפרויקט. הנערים יצטרכו להחזיר את ההלוואה ע"י הכסף שירוויחו בתמורה למכירת המוצרים שייצרו (לעת עתה מדובר בבוצ'רים – קרשי-חיתוך למטבחים). עשינו עם הנערים תכנית עסקית, לפיה נקבע הסכום הראשוני ויצאנו לדרך. קבענו שמנהל הפרויקט הראשון הוא יהלי אורדובר והחבר'ה מנהלים רישום מסודר של עבודה וחומרים לפיו, לאחר החזר ההלוואה, יקבלו כסף במרוכז למטרות כלליות עליהן יחליטו. הם קנו את העץ האיכותי וכלי העבודה: מסורים, מקדחות אמצעי שיוף ועוד".

יותם חילי: "כבר יותר מחודש שאנחנו 'בעניין' ועובדים בהדרכת עפרי שינדלר. הוא נגר חובב ולאחר שהחלטנו להיכנס לנושא הוא חקר את התחום, בדק במה זה כרוך מבחינת מקום, ציוד, חומר-גלם והדרכה. הפרויקט הראשון שלנו הוא קרשי-חיתוך למטבח בגדלים ודרגות עובי שונים. הגענו למידות האלה לאחר חקר שוק בו נמצאו המידות הנפוצות ביותר במטבחים פרטיים. בדקנו גם את נושא הצבע והלכה לצביעת והגנת קרשי-החיתוך וקנינו את האיכותיים והבטיחותיים שבהם, כך שלא יגרמו לפגיעה במשתמש ויהיו היעילים ביותר בהגנה על איכות הקרש ואורך חייו. התחלנו לייצר וכבר הכנו עשרות לוחות במידות השונות, כשרובם עדיין לא צבועים. בקרוב, לאחר שייצבעו – נתחיל למכור אותם".

אוריה: "נפתח דוכן בפסטיבל הפקעות בקיבוץ בסוף דצמבר ולאחר שהלוחות יהיו מוכנים תוכלו לקנות אותם. ההורים שלנו ומערכת החינוך נתנו לנו את ברכת הדרך ומנהל הקהילה אישר את השימוש במתחם  ששימש בעבר את הנגרייה המסחרית של דר והאחים ורדי, סמוך לכניסה של 'לגעת בחיות'". 

בהזדמנות שאני כבר נפגש איתם, שאלתי את החבר'ה גם על נושא טעון הקשור בבילוי בלתי מבוקר של שעות בטלפונים, תוך ציון שאדווה סינדליס, אמא של אורי, העלתה את הנושא בעלון הקודם ובפורום הורים בקיבוץ, מתוך כוונה לשפר את המצב ולהקטין את הבילוי המוגזם ברשתות החברתיות כמו טיקטוק ואינסטגרם.

אורי: "אני מודה שהתנגדתי בהתחלה לפרויקט הקטנת הצריכה והשימוש במסכים. אבל כעת אני רואה שהעבודה בנגריה עוזרת לנו לצמצם את השימוש בטלפונים, תוך עשיית משהו חיובי. בהמשך לאותו עניין, אנחנו רוצים לייצר קופסאות לפלאפונים, אליהן יוכנסו הניידים בבית ובנעורים במקום להיות צמודים ליד כל הזמן. בהמשך לרעיון של אדווה, יש כבר הזמנה למוצר החדש הזה, בעידוד יעל מהחינוך, המתכוונת להזמין קופסה כזו לכל בית של ילדי הנעורים".

איך אתם מתכוונים לשווק את המוצרים שלכם מלבד מכירות בפסטיבל הפקעות?

"פרסמנו את הנושא כבר בפייסבוק של הקיבוץ ואנחנו מתכוונים לתמחר את המוצרים שלנו לאחר שנעשה סקר שוק", אומר אוריה. "הבחירה ב'בוצ'רים' נובעת מהמחשבה שזה מוצר שכל משפחה זקוקה לו וצפוי ביקוש לאחר שנפרסם".

עפרי: "אז כרגע אנחנו רק עם מוצר אחד ובהמשך קופסאות הטלפונים, אבל בגדול הציפיה היא שהחבר'ה יחשבו וייראו קהל יעד ויבדקו שוק למוצרים נוספים שיוכלו לייצר. לאחר שהידע והנסיון יגדלו, הם יוכלו לעשות יותר. דר וארבל עזרו לנו בחיבור עם ספקי עץ ויעוץ ראשוני. הם לא פוסלים על הסף מעורבות של הורים העוסקים בתחום הנגרות, בהדרכה והכוונה להמשך הדרך. הדרכתי את החבר'ה בכל מה שקשור בבטיחות בעבודה ואף אחד לא נוגע בכלי עבודה ללא הדרכה והסמכה. הם ממש הפנימו את זה ומשתמשים בכל עזרי הבטיחות: כפפות, אטמי אוזניים, משקפי מגן, אחיזה נכונה של כל כלי וכיוב'. החבר'ה עובדים רק בהדרכתי בשלב זה ואני בטוח שנמצא מוצרים אחרים לייצור בעתיד".

לשאלתי על השפעת העבודה בנגריה על פעילויות אחרות של הנעורים ובית-הספר, הם אומרים שהעבודה בנגרות (כשש שעות בשבוע) לא פוגעת בשום צורה בעבודה על מפגן האש או הכנת שיעורי-בית וחיי חברה ב'נעורים'.

החברה חרוצים, מגיעים ביום שלישי, יום בו בית הספר מתחיל מאוחר (10:00), בשעה 07:00 על מנת לעבוד ובנוסף עובדים יום נוסף אחר הצהריים.

לבסוף, שאלתי את אוריה על מה שנותנת להם העבודה בסדנת הנגרות. "העבודה היא בנוסף לעשייה הפיזית, מסגרת לחיים והכוונה לעבודה בעץ", הוא אומר. "זה נותן לנו תעסוקה מעניינת וגם מרוויחים מזה, כך שזה  פרויקט מעולה".

מיכאל סיכם: "במקום לשבת כל היום ולא לעשות כלום, הפרויקט הזה נותן לנו תעסוקה וידע מעשי לחיים, אותו אנחנו מאחלים להעביר גם לילדים אחרים בנעורים".

שלמה כהן תפס אותי בבריכה ושאל אם אוכל לכתוב על הקייטנות שלי. ברגע הראשון לא הבנתי מה כבר כל-כך מעניין בקייטנות, אבל מיד הבנתי שזו ההזדמנות שלי לספר על סדנת המלאכה.

חוזרת חודש לאחור: באחד הבקרים במבצע באיראן, הזדמן לי סופסוף להזמין הורים וילדים לסדנת יצירה באדמה וחומרי טבע.

שעה שהפכה לשעתיים שהעניקו  למשתתפות.ים רגע של עוגן, נשימה ודמיון בתוך כל הטירוף שסביבנו. הבנתי שלא רבים בקיבוץ מכירים את הסדנה שלי, כי עד עכשיו העברתי בה בעיקר קייטנות לילדים שמגיעים מחוץ לקיבוץ. לילדי הקיבוץ יש גנים ומרכזונים גם בחופש, אבל ילדים מבחוץ להם אין מסגרת, מוצאים פה מקום לפעילות יצירתית ומזינה. מגיעים אליי ילדים מכל אזור עמק חפר, מבית-הספר האנתרופוסופי באלישיב בו לומדים גם ילדיי וגם מהדמוקרטי בחדרה, מאליכין, ממכמורת ועד ניצני עוז.

הכל התחיל לפני שלוש שנים, כשהשתתפתי בקורס מלאכות קדומות שפתחה חברה – והתאהבתי.

מלאכות קדומות הן עבודות עם חומרים טבעיים בטכניקות מסורתיות אשר שימשו בעבר (כמו חימר) ליצירת כלים, גילוף לעבודה במטבח או ללחימה, קליעת סלים, אריגה לבגדים ועוד. הן חזרו בשנים האחרונות מתוך כמיהה לאיזון בתוך העולם המהיר, לחיבור לטבע, לפשטות, לעונות השנה ולקצב האיטי.

כבר באותו קיץ התקיימה בגן גלי הקייטנה הראשונה לכמה חברים של מעין. מיד לאחר מכן התחלתי לבנות פה בחצר, סדנה קטנה ממשטחים ממוחזרים וכך במשך שנתיים בנינו, פירקנו והרכבנו עד שהפכה למה שהיא היום. 

בסדנה אפשר ליצור כיד הדמיון הטובה הדפסים בוטניים על נייר ובדים, צבעים מהטבע, צביעת בדים, יצירת בובות ויצורים מחומרי טבע שאני מלקטת, קליעה, עבודה באדמה ועוד ועוד.

אחד הדברים המייחדים את הסדנאות הוא השילוב בין חומרים מהטבע לחומרים ממוחזרים. יחד עם פרוייקט חנות היד-השנייה הקהילתית שצמח וגדל, מגיעים אלי המון חומרים שאני ממחזרת, ממש אוצרות המקבלים חיים חדשים: סדינים ובדים, צמר, חוטים, כלים, סלסלות ועוד.

נייר גרוס אני אוספת מהמזכירות והצמחייה סביבנו קיימת בשפע – אורנים וצמחים לקליעה, פרחים ועלים לייצור צבעים, הדפסים וייבוש. הליקוט הוא כמובן באופן מתחשב ומקובל וכמעט איני קונה חומרים חדשים. זה מלמד אותנו – ילדים ומבוגרים – להסתכל אחרת על מה שסביבנו ויוצר חיבור לערכים של קיימות, פשטות ויצירתיות.

הסדנה מתאימה לכולם – ילדים קטנים עם הורים, ילדים החל מגיל 5-6 באופן עצמאי, נוער ונשים. המלאכה מותאמת לפי הגיל והיכולות האישיות, כאשר לקראת ראש השנה תתקיים סדנת הדפס בוטני להכנת ברכות חג, להורים וילדים. אפשר גם לחגוג כאן ימי הולדת או לקיים מפגשי נשים.

עונות השנה מביאות איתן שינויים בטבע וגם בעבודות שלנו. בכל עונה גדלים צמחים אחרים היוצרים צבעים, הדפסים ומרקמים שונים. כך נוצר מפגש חי ויצירתי עם מחזוריות השנה המאפשר לנו להתנסות, להתרגש ולראות איך משתנה היצירה יחד עם העונה ועכשיו, כשהסדנה כמעט מוכנה גם לחורף, אני שמחה לפתוח בספטמבר חוגים שיתקיימו לאורך כל השנה – לפי קבוצות גיל. בכל חודש נעמיק בנושא אחר, נלמד טכניקות שונות, נתחבר לעונות השנה ונראה איך היצירות משתנות איתן. הילדים ייפגשו להתנסות וחוויה עם הרבה דמיון, ירכשו מיומנויות חדשות ויפתחו את היכולות שלהן.ם בזמן איכותי ומזין ופחות זמן במסך. היצירה בחומרי טבע מווסתת, מרגיעה, נותנת עוגן ומשמחת את הלב. אז אני ממש מזמינה אתכם.ן להצטרף ותודה על ההזדמנות לספר על הפינה הקסומה שלי.

האתר שלי: www.ofriaviv.co.il

שוחחתי עם דבורה חילי ונירה פארן, האחראיות על אחדים מהקורסים, אבל לפני כן קצת רקע: הרעיון של לימודי מבוגרים החל להירקם כאשר החלו בנות ובני הדור השני לצאת לפנסיה ולא ידעו מה לעשות עם הזמן שלהם. כך נוצרה דרישה לפעילות עם תוכן והעשרה אינטלקטואלית.

צילום: סמדר כרמל

נירה ודבורה אומרות כי "חברותא" הוקמה בשנת 2008, במקור עבור חברי גבעת-חיים איחוד שנאלצו להפסיק לעבוד ורצו פעילות למוח ולנפש, מתוך התובנה כי בעבר אנשים עבדו עד שבחרו לצאת לגימלאות, או שעבדו עד סוף חייהם. כעת הפכה הפנסיה לאילוץ עבור אנשים שהיו במלוא יכולתם המחשבתית וסקרנותם האינטלקטואלית. אילוץ זה הביא חלק מהחברים למצב שלא הייתה להם סיבה טובה מספיק לצאת מהבית.

היזמיות המקוריות היו שלומית מירון, דבורה חילי וחנוש וכאשר נירה פארן ונועה לוי פרשו לגמלאות משפרירים, הן הצטרפו לצוות.

"ניסינו ליצור קונספט אחר מזה שהיה במכללת הגמלאים של המועצה האזורית עמק חפר שם יש הרצאות בודדות אחת לשבוע, בנושאים שונים, ללא חוט מקשר. החזון שלנו היה הקמת 'בית-ספר לגמלאים צעירים' ובו קורסים שנתיים בנושאים מגוונים".

דבורה נזכרת: "בהתחלה היו שני שיעורים ביום לימודים אחד בשבוע עם כ-14 חברים ובהדרגה גדלה ההשתתפות לכ- 40 משתתפים. למימון נעזרנו בהנהלת הקהילה ובתמיכת דודי רוזן, מנהל הקהילה דאז. החברים חויבו בסכום סמלי והקהילה השתתפה בשאר. למרות זאת הגענו למצב בו לא היה מספיק כסף לשלם למרצים החיצוניים, אבל למזלנו, היו בהתחלה כמה מרצים מהקיבוץ כמו רענן רז שלימד מדעים ואבי מלמד שלימד מזרחנות. כשהתחילו להצטרף לומדים מהאזור וביקשנו את עזרת המועצה במימון, קיבלנו תשובה: 'מכללת הגמלאים' היא מסגרת מספקת והמועצה לא תתמוך ב'חברותא'".

צילום: עדנה ארזי

אבל המציאות הוכיחה אחרת. "לאחר מספר שנים הגענו לארבעה ימי לימודים בשבוע כאשר בכל יום התקיימו שניים-שלושה שיעורים. ההשתתפות של תושבי האזור גדלה והגענו לכ-300 לומדים, רבים מהם מהמושבים בהם אין פעילות מסוג זה. עובדה זו שיכנעה את רני אידן, ראש המועצה דאז, לתמוך מבחינה כספית וארגונית במסגרת הפעילות התרבותית  של שלוחת צפון חפר ונציגת המועצה עזרה מאוד בניהול ואירגון 'חברותא'.
הצלחנו לגייס מורים מצוינים ברמה גבוהה ביותר ובנושאים מגוונים כגון לימודי מדע, גנטיקה, תזונה, גוף האדם, כלכלה ותולדות הציונות. קורסים לציור ופסיפס נספחו ללימודי 'חברותא', אך אינם מנוהלים דרך הצוות מגח"א".
כיום מתמקד תפקיד החברות המנהלות את הקורסים בקשר עם המרצים, עם אחראית המועדון, עם המועצה ובתפעול מערכת ההקרנה וההגברה שהשתפרה במהלך השנים.

למרות זאת, מסתמנת דעיכה. "מצד אחד אנו רואות תופעה של הזדקנות של חלק מהמשתתפים ועזיבתם ומצד שני חוסר עניין, או מודעות לקורסים", אומרות דבורה ונירה. "כל אלו מביאים לירידה במספר המשתתפים בקורסים. חשוב לנו מאוד להמשיך ולקיים את המסגרת הזו ממנה נהנים עשרות חברים, אך הדבר מחייב הצטרפות של פנסיונרים חדשים".

כמי שנהנה מאוד מהשתתפותי בלימודי "חברותא", שאלתי על המשוב שהן מקבלות מהמשתתפים בקורסים והן ענו כי יש משוב לא רשמי ולא בכתב, אך הוא בדרך כלל חיובי מאוד וכך, בתקופת הקורונה או לאחר חופשת קיץ ממושכת, פנו משתתפים וביקשו לחדש את הקורסים תוך ציון העובדה שהם כבר משתוקקים לחזור ללימודים במסגרת זו.

הן מספרות כי טיולים שהתקיימו במסגרת החוג בנושא "הסכסוך הישראלי-פלשתיני" וסיורים מודרכים עם מוקי צור ושאול אריאלי, שהיו ממש מעולים עם השתתפות גדולה, כולל חברים שלא לומדים בקורס – לא הביאו, לצערן, נרשמים חדשים.

השנה ייפתחו הקורסים הבאים: תנ"ך עם נויה, מוזיקה עם רועי עלוני, לימודי המוח עם שרון יפת, קורס עם מוקי צור וקורס של יורם פורת, בהשתתפות מרצים שונים על מסעות בעולם. אפשר וכדאי להצטרף לכל אחד מהקורסים, כאשר יש אפשרות להשתתף בשיעור אחד ללא תשלום, כהתנסות לקראת הרשמה.

אפשר לקבל פרטים אצל מירב קריב (054-2119095) או בשלוחת צפון-חפר במועצה האזורית עמק-חפר (09-8973322).

סוסים, תלתלי פרא, מתנדבות ונובלס. גיא באייטיז

"הגענו לקבוץ בשנת 1979 כשהייתי בן 15", מספר גיא (55) תוך שהוא פורס לי לחם מחמצת שאור וגם לחם כוסמין שהגיחו עתה מהתנור שלו, מורח בנדיבות חמאה הולנדית ופותח גם בקבוק של בירה "שפירא" לעיצוב האישיות.

"עד היום לא ברורה לי סיבת המעבר מגבעת נשר לכאן, זו הייתה מין התגלגלות כזו, ההורים שלי מאסו בעיר וחיפשו מקום עם ערכים ושאר רוח", הוא משחזר. "מעין יד נעלמה שבאה ונשאה אותי. גם היום, לפעמים, אני מחכה לה".

הוא נפל למשבצת הנכונה. "גיל 15, הכל נפתח לי כאן והנעורים שלי ניצלו. תקליטים של דיפ פרפל ולד זפלין בנעורים, נובלס, בירה ושיחות אל תוך לילות עם חברים במועדון, מתנדבות בפאב, כדורגל באצטדיון, עבודה ברפת עם יענקל'ה הורביץ וסוסים באורווה עם יפתח".

לפני הצבא רצה לטוס לשבדיה. הקבוץ סירב בכל תוקף, אבל גיא קם ונסע. "כשחזרתי, יענקל'ה הודיע על העונש: שלילת כל זכויותיי – חברות בקיבוץ וחדר משלי. חזרתי לגור אצל ההורים וזה נמשך במשך שנתיים אל תוך הצבא. קצת אחרי שהוחזרו הזכויות שלי, באיזה חג בקיבוץ, ניגש אלי יענקל'ה הצידה על הדשא ואמר לי בשקט: כל הכבוד שלא שמעת בקולנו ונסעת", הוא מחייך.

הצבא התקרב וכמו (כמעט) כולם באותן שנים, הוא רצה לסיירת. "הלכתי לגיבוש סיירת צנחנים, שבסיומו אספו קבוצה של 30 קיבוצניקים ואני בתוכה ושלחו את כולנו לתותחנים כדי להרים את הרמה. זה היה שוק מדכא, אבל התברר גם כמהלך מנצח".

גיא הפך למפקד צוות, מדריך בשבטה ואז למדריך של מדריכים. "היה לי צבא שאני זוכר כחוויה מצוינת. למזלי התברגתי בין מלחמת לבנון הראשונה לבין האינתיפאדה הראשונה ופספסתי את שתיהן. בצבא נגעתי לראשונה בנושא ההדרכה, המלווה אותי מאז לאורך כל הדרך".כשהשתחרר וחזר לקבוץ, עשה צעד מהפכני. "התחלתי לעבוד כמטפל בבית ילדים. זה משהו שהיה מאוד לא מקובל אז עבור גברים בקבוץ. עשיתי את זה בהתלהבות ואהבה. בשלב מסויים הבנתי שאני חייב לסמוך על האינטואיציות שלי והעפתי את ערימת  ספרי הפסיכולוגיה וההדרכה. אלו היו שנתיים מדהימות ורוב הכיתה הזו נמצאים היום בקיבוץ. זה אומר משהו על החינוך, לא?".

אז גם נוצר החיבור הראשון שלו עם עולם התיאטרון, כאשר ראה את "המוות בא אל סוס העץ מיכאל", הצגת י"ב של הכתה שלי (כתת "אלון") בבימויו של במאי צעיר ומבריק בשם רוני פינקוביץ'. "ראיתי בהתפעמות את ההצגה שלכם והחלטתי שאני רוצה פה חוג תיאטרון. רוני הסכים לעשות פה חוג, בתנאי שיהיו עשרה אנשים וכמובן תקציב שוועדת תרבות אישרה מיד. הייתי הבן היחידי עם עוד תשע בנות, (מי צריך מתנדבות?) וזו הייתה חוויה מכוננת".

האייטיז התקרבו לסיומן וכך גם הפרק הראשון של גיא בגבעת חיים איחוד. "למרות שהציעו לי להמשיך להדריך רכיבה טיפולית ולבחור מה שאני רוצה, החלטתי לעבור לעיר הגדולה. מצאתי דירה בנווה צדק המוזנחת (אז) עליה שילמתי 100 דולר בחודש והייתי חלק מחבורה תוססת שהשתתפה בכל מיני סדנאות ולמדה בסמינר הקיבוצים, במסלול חדש של שילוב אומנויות, בלי איזו מחשבה על מה שאעשה אחרי הלימודים".

במהלך הלימודים החל גיא להתמקד במסלול בימוי תיאטרון ובמקביל עבד בקפה "הבימה" כשהבונוס היה מעבר חופשי אל מאחורי הקלעים וצפייה חופשית בהצגות.

"תוך שנה כבר הייתי עוזר במאי בתיאטרון 'הבימה' והשתתפתי בפרויקטים. לאחר סיום הלימודים, הכל קרה בבת אחת. הייתה לי תעוזה שהיום אני מתגעגע אליה: ביימתי בבתי-ספר לתיאטרון ובפסטיבלים, הזמינו אותי מקבוץ גן שמואל לביים את הצגת היובל שלהם. ביקשתי וקיבלתי שכר ענק וביימתי מופע משוגע עם 100 משתתפים ומצאתי עצמי פתאום בגרמניה מביים הצגה של גרמנים וישראלים, מבוססת על טקסטים מתורת הגזע של הרייך השלישי. ההצגה עלתה שלוש פעמים בגרמניה בפסטיבל גדול ושלוש פעמים בישראל".

בעקבות ההצגה ההיא הוזמן גיא לאמסטרדם להדריך סדנת תיאטרון. "התקשרו שאבוא להעביר סדנה בבית-ספר מהטובים באירופה. זה היה חודש מדהים ומאז, כבר 20 שנים רצופות, אני חוזר ללמד שם מדי שנה לסדנה של חודש. זו מתנה שנשארה לי מהתקופה ההיא של חיי".

בשנת 1995 נסע גיא בפעם הראשונה להודו. "הייתי בקצב עבודה מטורף והרגשתי שאני נשרף. בנסיעה הזו להודו גיליתי את המדיטציה והפילוסופיה ההודית העתיקה, חוויה שהפכה את החיים שלי והביאה אותי למקום אחר. מאז הקפדתי להגיע למורה שלי בהודו כל שנה".

עם בוא המאה ה-21, הוא גילה את הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו 1707-1746). "מדובר באדם עם סיפור חיים מטורף", הוא אומר. "הוא היה גאון חסר תקדים, כתב בגיל צעיר ספרי קבלה, מוסר, אמונה, אסתטיקה וגם מחזות. היו לו התגלויות והוא הבהיל מאוד רבנים, שהחרימו אותו ושרפו את ספריו. רמח"ל עקר מפאדובה לאמסטרדם ובסופו של דבר נפטר ממגיפה בארץ ישראל עוד לפני גיל 40".

גיא לא הסתפק בתחקיר שטחי ועבר מסע בסגנון אינדיאנה ג'ונס. "באמסטרדם השגתי גישה לספריות וארכיונים עתיקים ומצאתי כל מיני מסמכים ומכתבים נדירים. נסעתי לפאדובה, עיר הולדתו באיטליה וגם שם הגעתי לכתבים עתיקים. החזקתי בידיים ספרים שהתפוררו לי בין האצבעות, קראתי את הטקסטים שלו ופשוט היה שם ניצוץ, חוכמה עמוקה ותובנות חיים שלא קשורים לדת ואליהם התחברתי. ההצגה שביימתי אחר כך, התבססה על מכתבים מרתקים של רמח"ל ובני דורו עד החרם שהוטל עליו ועל מחזה סוער שכתב".

שנה אחר כך קיבל גיא את ניהול תיאטרון "הזירה" בירושלים. "זה גם היה סוג של הפתעה עבורי. עשיתי שם דברים משוגעים, הוצאנו הצגות תאטרון מחוץ לאולם, למקומות שונים ומשונים בירושלים והיום זו כבר מסורת, עשינו פרינג' עוד לפני שידעו שככה קוראים לזה. נדמה לי שזו תכונה שירשתי מאמא אסתי, להיות סוג של חלוץ. התיאטרון פרח אבל אני נשחקתי ואחרי שמונה שנים, החלטתי לעזוב בשיא ההצלחה".

בין לבין הוא היה מעורב בהפועל קטמון, קבוצת האוהדים הראשונה של הכדורגל הישראלי וניסה להטמיע בחדר ההלבשה שלה את שיטות המדיטציה שבהן הוא עובד.

בתחילת שנת 2018, הוא עצר הכל, התפטר ויחד עם ויקטוריה חנה, אמנית קול בינלאומית וגם אשתו וזהר, שהם ושאיה ילדיו, חזר לגבעת חיים איחוד, שלושה עשורים אחרי שעזב.

אני, שחזרתי בדיוק באותו הזמן, כמוהו אחרי 30 שנים בהן לא הייתי פה, שואל אותו על התחושה. "זו תחושה מוזרה מאוד, לראות פה את האנשים שהכרתי כילדים צעירים מאוד, כשהם בעלי משפחות ובעלי בתים עם שכר דירה יותר גבוה ממה ששילמנו 15 שנה בירושלים. אנחנו שוכרים בשכונת ההרחבה ולעתים אני חש פה וייב של שכונה בצפון כוכב יאיר, מכונית חדשה לכל חבר ומסך לכל ילד. זו תחושה מוזרה, אבל גם אמא שלי מרגישה פה לפעמים עוף מוזר, למרות שעברו 40 שנה מאז שנחתה פה והספיקה לגדל כמה דורות של ילדים. אבל האנשים כאן טובים, אחותי והבנים לידנו והילדים שלנו שמחים, אז עד שייגמר לנו התקציב –  אנחנו פה".

אחרי החגים הוא פותח בסדרה של מפגשים בהנחייתו, בהם יעסקו המשתתפים בכתבי רמח"ל ויצירתו, יקראו טקסטים ויתעמקו בהם יחד.

"חשוב לי להדגיש שאני לא 'מתחזק' ושלא ניכנס לנושאים דתיים. נקרא קריאה ישירה של יצירת רמח"ל וכל מה שניקח משם יהיה דרך חוויה ולא דרך דיונים. נקרא ממחזות ואגרות  שכתב ומספר הכתוב בצורת דיאלוגים בין שכל ונשמה, כדי להתחבר לחוכמה והיצירתיות שיש בטקסטים הנדירים האלה". (חברים מהרו להירשם!).

אני, שאין לי אלוהים, זורק פה ושם חיצים לכיוונו, אבל ההתלהבות של גיא בלתי ניתנת לערעור ובסופו של הערב הנעים הזה, כשאני מפליג אל תוך הלילה הסתווי על האופניים שלי, אני חושב על זה שגם 40 שנים אחרי התלתלים, המתנדבות, הסוסים והכדורגל, גיא בירן חש שיש לו את הכל.

ולהלן הפירוט של כל מה שלטעמי הוא מוטעה בתוכנית הזאת: יש די הרבה אז תהיו סבלניים:
לאחרונה התחילו להגיע תלונת של דירי שכונת הבנים על רעש נוראי מכיוון ה"פאב" החדש שאמור היה לשרת את חברי הקיבוץ בלבד תוך התחשבות בקרבה הרבה לתחומי המגורים בסביבה. ממש לא משמח אותי לדעת שכל "נבואות הזעם " שלי, מלפני שנתיים התממשו אחת לאחת. הפאב הזה אכן נמצא בלתי מתאים בעליל להקרנת סרטים – בגלל העמודים הרבים, להרצאות – מאותה הסיבה, להופעות רועשות בגלל המיקום. ממעט הביקורים שלי במקום לא ראיתי נהירה המונית של חברי קיבוץ או שימוש שיצר חיבור ומפגש חברתי מסוג חדש. יחד עם העובדה שבמרחק של פחות מ 50 מטר משם עומד שריר וקיים המועדון לחבר שמתאים לכל הפונקציות הר"מ ועומד בשיממונו מרבית ימות השנה (למעט הפעילות של המועצה שממלאות יפה את האולם בשעות הבוקר – חברותא- יוזמת זית וכד' – זה מה שקרוי "שימוש נכון). בנוסף לכך אני עדיין מצפה לדיווח במועצה על ההיתכנות הכלכלית של הפאב הזה. דיווח שהובטח לפני שנתיים! ממתינה. אני אופטימית…

שאלה: אז מי צריך את זה?

גן השעשועים שנחנך השבוע: מבנה מפלסטיק בחזות עירונית, רחוק מלהיות יפה. את מי בדיוק משרת המתחם הזה? הילדים של הגנים? ילדים של שכונת הבנים? מתי הם מגיעים לשם? היות שאני גרה ממש על הכביש העוקף יכולה להעיד על תנועת כלי הרכב המאסיבית, של הורים משכונת הבנים שמסיעים את ילדיהם ברכב עד לפתח הגן בבוקר, וגם אוספים אותם באותה הדרך אחה"צ. הולכים ברגל? הצחקתם אותי! וגם אם יגיעו לשם מידי פעם כמה ילדים, עדיף היה להרחיב ולשפץ את גן השעשועים הקיים המוצל, במרכז בתי הילדים, או להוסיף מתקנים בגן הפעילות לזכר גלי שהוקם מאחורי בתי הילדים. יש שם כל מה שצריך, עם עוד השקעה קטנה בתאורה, ומים וספסל לסבים עייפים, הכל היה מצוין. למה להשקיע כסף רב כל כך רק בגלל הקונספציה המוטעית לטעמי. אגב את הכסף הזה היה עדיף לנצל כדי לקדם את חלופת האגודה ולשלם למנהל.

אז מי צריך את זה?

ואחרון אחרון – מבנה המכבסה שייהפך למרכז של…. של מה בדיוק? של מי? מי המשתמשים הפוטנציאלים? למה לא התייעצו עם הוועדה שעוסקת בשעות הפנאי של הוותיקים? מי קבע שהדור הקרוי "הגיל השלישי" מחפש עיסוקים ומקום מפגש? האם מישהו עצר כדי לשאול אותנו מה חסר לנו אם בכלל (כן, כן אני כבר בגיל הרלוונטי). אם כבר מתכננים מקום כזה, למה כל כך רחוק ממגורי אותם החברים? ואני מזכירה לכם שכל דרכי הגישה חסומות לרכב בשל אותה תוכנית הקרויה "השדרה המרכזית".

אז מי צריך את זה?

לסיום רק הבהרה/בקשה למתכננים ואולי גם לצעירים משכונת הבנים שאולי קוראים את העלון, ובוודאי לא מכירים או לא מבינים את הצרכים האמתיים:

את חברי הקיבוץ או השכנים מקיבוצים שונים ששייכים לקבוצת הגיל שלי אני פוגשת בלימודים בחברותא, בחדר הכושר, בבריכה, בקניות במרכולית, בטיולים וכד'.

אני לא צריכה אתכם שתתכננו לי את שעות הפנאי, ובוודאי שלא מעוניינת לשלם על מבנים מיותרים שאף אחד לא צריך. יחד עם זאת אשמח מאוד אם תיסעו יותר לאט בכביש שליד הבית שלי, כדי שאוכל לצאת מהבית מבלי להידרס,

ולמען השם, תפתחו כבר את המחסום המיותר בכביש המקשר בין המרכולית לחניית חדר האוכל, זה יחסוך לי המון ליטרים של דלק. מבטיחה לא לדרוס אף ילד, בשעות שאני נוסעת שם אף אחד לא קם, או לא שם.

תודות, ל.א.ה

(כמעט קשישה, עדיין אכפתית, וגם נרגנת, עדיין עסוקה, עדיין ללא קלנוע – זן נכחד)

תגובתו של אייל ניסן:

בניגוד למשתמע מטענותיה של לאה הרץ, נעשית בגח"א הרבה מאוד חשיבה ותכנון מוקדם לכל פרויקט עם אנשי מקצוע, הנהלות, ועדות, נציגי ציבור וכו'. במהלך מלאכת התכנון, ובהתאם לאופי הפרויקט, אנו מחליטים על רמת השיתוף ומבצעים תהליך של שיתוף ציבור, תהליך ציבורי נורמטיבי המאפשר לכל חבר להביע את עמדתו ודעתו לפני קבלת ההחלטות. בסופו של דבר מקבלים מוסדות הקיבוץ הנבחרים החלטות, שמטבע הדברים בחברה דמוקרטית, נוחות ומתאימות לכל הציבור במרבית המקרים, ולעיתים רק לחלקו.

אנסה להתייחס לפי הסדר:

פאב החברים, שהוקם לפני כשנתיים, תרם לשיקום התשתיות והעזובה במבנה חדר אוכל (למי שזוכר…) והוגדרו לו עקרונות הפעלה ויעדים, בין היתר שהפעילות חברתית ואיננה למטרות רווח, כלומר ענף קהילתי ולא עסקי. מטרת הפעילות היתה ועודנה הרחבת "סל השרותים" לכלל תושבי הקיבוץ ותשתית קבועה לפעילויות התרבות השונות. כמו לאה גם אנחנו בהנהלה שואלים את עצמנו מעת לעת אם פעילות הפאב מממשת את יעודה, בהתאם להגדרות ולמטרות שקבעה ההנהלה לפני הקמתו.

בימים אלו אנו מבצעים בדיקה נוספת, בין היתר תוך הגשת דו"ח מפורט להנהלה ולמועצה, ובהתאם לתוצאותיה נחליט אם לחשב מסלול מחדש.

גן השעשועים החדש תוכנן בגרסתו הראשונה לפני כחמש שנים וכתוצאה מבעיות תקציב נדחה משנה לשנה. מימון הגן, כ-150 אלף₪, נעשה מכספי המועצה האזורית, כספים יעודיים למטרות אלו. בזמנו, ולאורך הזמן שחלף, נבחנו עוד מספר חלופות למיקומו, על ידי צוות התכנון ואחרים, ובסופו של דבר הוחלט על הנוכחי. מוקדם עדיין להעריך מה היה יותר נכון לעשות עם הכסף אבל סוף מעשה במחשבה תחילה והיתה פה הרבה מחשבה.

2008 – לילך יגודה

מתחם המכבסה תוכנן לאחר הגדרת השדרה המרכזית ופריסת השימושים בקיבוץ, תהליך תכנוני ארוך שהסתיים בשיתוף ציבור והכרעה בקלפי. מבנה המכבסה יוסב בשיפוץ לדואר, חדרי חוגים ובתי מלאכה עם מקום למכבסה קטנה המתאימה לרוח התקופה. בנוסף לאלו יפנה השיפוץ חלל חדש לסביום ובכך תתאפשר הכנת דירת מגורים משפחתית נוספת (או שתיים) למשפחות בני הקיבוץ במתחם הרווחה.

הטיפול בכביש 8 ("המחסום המיותר") הוחזר לצוות תכנון לשם בדיקה חוזרת של העבודות הנדרשות. בסיום עבודת הצוות ובהתאם להמלצותיו יוחלט על הצעדים להמשך.

בברכה, אייל ניסן

אַרְבָּעָה שׂוֹחֲחוּ עַל הָאֹרֶן. אֶחָד הִגְדִיר אוֹתוֹ לְפִי הַסּוּג, הַמִּין וְהַזָּן. אֶחָד עָמַד עַל מִגְרְעוֹתָיו בְּתַעֲשִׂיַּת הַקְּרָשִׁים. אֶחָד צִטֵּט שִׁירִים עַל אֳרָנִים בְּכָל מִינֵי שָׂפוֹת. אֶחָד הִכָּה שֹׁרֶשׁ, הוֹשִׁיט עֲנָפִים וְרִשְׁרֵשׁ.

והפעם נתחיל בשנת שרות.

אנחנו לוקחים כמעט כמובן מאליו, את העובדה שנערים ונערות נותנים שנתיים, שלוש ואף יותר, מחייהם לשירות הצבאי, ועוד מוסיפים שנה – לשנת שרות שכולה עזרה ונתינה. היינו רוצים לראות עולם שבו אין צורך שילדים יבלו את תחילת חייהם הבוגרים בצבא, אלא בנתינה ובעזרה לזולת, בחיפוש משמעות, עניין ואתגר. עולם שיש בו בעיקר שלום ואחווה בין בני האדם השונים – בעלי דעות שונות, מנהגים שונים, שפה. נראה כי חשוב מדי פעם – להזכיר שיש חלום כזה ושצריך לעבוד למענו בחיי היומיום.

לגבי שנת השרות – כאן נכתבים דברים בצעקה, בתסכול, בהשתאות…

שנה אחר שנה, אנו פוגשים נערים ונערות הרוצים לתרום לחברה, לתת עוד שנה מחייהם – עבור משהו שהוא בעיקר מעבר לעצמם. היות ונוצר עודף ביקוש, שזה בפני עצמו מדהים, מתחיל שלב המיונים והסינונים. המתמודדים על מציאת מקום להתנדבות עוברים מהלך שלם של מיונים, ראיונות, התארחויות. מסתכלים עליהם, מודדים אותם ובעיקר – נותנים להם תשובות שליליות. עד שנמצא מקום להתנדבות, אם נמצא, כולם עוברים תהליך שלם של דחייה וסירוב ומדי פעם, מסתננת גם תשובה חיובית. השנה עוד הגדילו לעשות ושלחו את כולם למכון "אדם מילוא" לאבחון התאמה, שלא חסך מהם שום שלב.

ואנחנו, מלווים את החבר'ה, מלמדים אותם להציג את עצמם. נעזרים גם ביפעת זילבר ומקווים לטוב. עומדים משתאים, איך נבנתה שיטה כל כך לא יעילה ומתסכלת, הנשענת על "כוחות השוק" וללא כל יד מכוונת. ננסה לראות כיצד ניתן לבנות תהליך פחות מתסכל.

אגב, מוזמנים לקרוא באתר הקיבוץ את הידיעה הקצרה שהופיעה בYNET וב"ידיעות הקיבוץ" על היוצאים לשנת השרות של גבעת חיים איחוד, בצירוף צילום של ים סיטון (כתב ארנון לפיד).

ומה עוד?

מסיימים סבב ראשון של חוגים לילדי א'-ו' ומתחילים מיד בשני. מזמינים את מי שרוצה להעביר חוג לפנות אלינו. נשמח להעשיר את מגוון הנושאים.

מתכוננים לשיפוצים: מרכזונים אלון ואורן יעברו שיפוץ עד אוגוסט 2016.

בתור פנסיונרית שנהנית מכל הטוב שמורעף על הפנסיונרים בגבעת חיים איחוד, אני רוצה לספר בקצרה על העשייה, בשילוב תודות לכל אחד ואחת שאחראים על הפעילויות.

ארוחת בוקר שישי – פעם בכמה שבועות נפגשים לארוחת בוקר קלילה ומהנה המשלבת מרצים ומרצות שגרים בקיבוץ. זוהי דרך נהדרת להכיר את החברים החדשים (וגם ישנים) וגם להתוודע לנושאים מעניינים ואקטואליים (לדוגמא – ניגון בן אור, עמית גשן ועוד רבים וטובים). ארוחת הבוקר מושקעת, ולפעמים גם נהנים מהדג מלוח של בלהה זיו…

כמו כן חשוב לציין גם את ההרצאות המעניינות שדואגת להביא לנו דבורה הדר.

תודות לבלהה זיו, נעה לוי, טובה מייקלס, עירית ארבל ולביאה בן אור.

טיולים – בערך פעם בחודש בתקופת הסתיו-חורף יוצאים לטיולים ברחבי הארץ. הטיולים מתוכננים היטב לגיל הפנסיונרים, עם חשיבה מיוחדת לגבי שילוב תרבות וטבע.

תודות לימימה גשן, יורם פארן ודני הרמן.

צ'יקונג – הצ'יקונג הוא חוג עם הרבה משתתפים ומדריך מצוין – אורי. אפשר לראות את המשתתפים בחורשת האיקליפטוסים מאחורי המרכזונים.

תודות לדבורה הדר שיזמה את החוג.

משחקי חשיבה – בימי חמישי פתי ידיד מפעילה משחקי חשיבה. תודה!

חוג הקרמיקה תודה ללביאה, שסוחפת אחריה חברות לחוג יצירתי והמנה.

חברותא – מסגרת לימודית עשירה, עם מרצים טובים ומקצועיים.

תודות לנירה פארן, דבורה חילי, שלומית מירון וחנוש מורג.

תודות גם לאביגייל קולייר על הסרטים.

ולסיכום – הרבה תודות על הדאגה להעביר לנו, הפנסיונרים את הזמן בעניין והנאה.

שנה טובה לכולם!

משה עובד במרכזון "בית האלון" הממוקם מול הבית של איה שוחט. איתו בצוות גם גלי ערב-סיוון (בת-זוגו של יואב ברון) ומובילת הצוות טלי סופר-אחיטוב.

משה הצליח לשלב עם תפקידו כמדריך במרכזון את תחביבו ומקצועו השני – רכז ספורט ומאמן כדורגל, ופעם בשבוע נאספת בקביעות קבוצת ילדים ממרכזוני א'-ג', וגם ד'-ו' לאימון כדורגל בהדרכתו.

 משה, ספר קצת על עצמך.

אני בן 30, גר בנתניה, נשוי לכרמית, אבא טרי לתינוקת שנולדה רק בשבוע שעבר (מזל טוב, בריאות אושר ונחת!). במקור אני ממושב ליד ירושלים ואני אוהד של "מכבי נתניה".

איך אתה רואה את עבודתך כמדריך במרכזון?

אני חושב שאני כמדריך צריך קודם כל לתת דגש על עבודה חינוכית (טיפוח כישורים חברתיים, יצירת קשרים אישיים ותיעול נכון של תכונות חיוביות של ילדים למקומות שונים).

שמענו שבנוסף להיותך מדריך אצלנו במרכזון בשעות הצהריים אתה עובד גם בפנימייה בבקרים, איזו פנימייה זו? מה אתה עושה בפנימיה?

אני עובד בפנימיית ארזים שנמצאת בשדה יצחק, כחלק מתפקידיי כרכז ספורט אני אחראי על כל חוגי הספורט בפנימייה, מתקנים, ציוד, מאמנים, אירועי שיא וליגת פנימיות בכדורגל.

איך הגעת לעבוד עם ילדים?

כששיחקתי כדורגל לקראת מעבר לקבוצת נוער, לקח אותי מאמן הקבוצה לשיחה. הוא אמר לי  ששחקן בקבוצת הנוער לא אהיה, אבל בגלל תכונות אחרות שיש לי מאמן טוב ביום מן הימים כן אוכל להיות. מאותה שנה התחלתי לעבוד עם ילדים, ומאז עברו כבר כמעט 20 שנה.

איך אתה רואה את ההשפעה החינוכית של פעילות הכדורגל עם הילדים בשילוב עם תפקידך כמדריך?

אני חושב שפעילות הכדורגל במרכזון מאוד תורמת לילדים במישור החינוכי, הם לומדים על שיתוף פעולה, כיבוד סמכות של מבוגר, כבוד הדדי, משמעת עצמית (לא לאחר, הקפדה על הופעה). הכדורגל הוא כלי עבודה מעולה כדי להגיע למטרה אחרת, שהיא העשייה החינוכית.

מאיפה הגיע הרעיון להפגיש דרך משחקי הכדורגל את ילדינו עם ילדי הפנימיה?

הרעיון של ליגת הפנימיות הנו חדש ונמצא השנה במבחן, יש שש פנימיות בליגה ששייכות למחוז, מתוך 20 פנימיות אופציונליות. לכן עד שנכניס את כל הפנימיות, חשבתי להכניס את קבוצת המרכזונים, כפיילוט במקום פנימייה, ועד עכשיו אני חושב שהתוצאות מדברות בעד עצמן.

איך אתה חווה את המפגש בין ילדינו ובין ילדי הפנימיה? איך לדעתך הם מרגישים במפגשים הללו?

מכיוון שאני עובד עם שתי הקבוצות, אני זוכה לראות את התחושות של הילדים משני הצדדים. הם תמיד מתרגשים ומחכים בכיליון עיניים לכל מפגש, מלאי התלהבות וחדורי מוטיבצייה.

בהזדמנות זו אנו רוצים להודות לך, משה, על היוזמה והנכונות לעודד את הילדים לקחת חלק באימונים, להתמיד ולהשקיע, ואין ספק שהם חדורי מוטיבציה. אנו רואים את השמחה וההתלהבות שלהם להיות חלק מהקבוצה באימונים ובמשחקים גם מול ילדי הפנימיות. זוהי יוזמה בעלת ערך מוסף של מפגש והכרות עם קבוצות ילדים אחרות ואנו בטוחים שגם ילדי הפנימיה מרוויחים מאוד מההכרות וממפגש שונה, כיפי ומאתגר.

עם מורה נפלא – דן ארליכזון.    שעה וחצי של עבודה ללא מילים, תוך ריכוז והקשבה להנחיות, כל אחד עם עצמו ולפי יכולתו.
מסיבות שונות אנחנו קבוצה קטנה בלי גיל (שבעים קטן עלינו), שקשה לה להתקיים בלי תלמידים נוספים – מסיבה זו ובשל סגולות היוגה, אנחנו קוראים למעוניינים נוספים, להצטרף לחוויה ולפעילות שחיינו אינם שלמים בלעדיהם …

אנחנו מאמינים כי סגולות "היוגה" והרווח הנוסף לא יסולאו בפז….
הקשבה לגוף, נשימה נכונה, ריכוז, גמישות, יציבות, איזון, שיווי משקל,  שליטה, שקט פנימי –  סולם ערכים הטובים לנו גם לחיים עצמם.
קביעות התרגול מחזירה אותנו לתנועות שיכולנו לעשות כילדים – ללא מאמץ מיותר, בתנועות קלות וצעירות משהו..
התמסרות לקושי הנעים שבמאמץ, המקל כל כך על החיים.

אז שוב, הזמנה: יום ב' 6:00 אחה"צ מחכים לכם באולם הספורט בקיבוץ….

יהודית פרנק,

עמרם הישראלי,
שלומית מרון,
שמעון הישראלי,
תמר שפע