באחד האמשים וליתר דיוק באחד מימי שישי לפני כמה שבועות, נכנסנו לחדרוכל בשעת צהריים לאכול עוד בולונז כימים ימימה ואז התברר לנו שבין אם נרצה אם לאו, אנו לוקחים חלק במעמד היסטורי – לא פחות מאשר יום שישי האחרון בו אוכלים בישיבה ארוחת צהריים בחדרוכל של "הקהילה" המתגוררת בגח"א שהוא כידוע "קיבוץ מתחדש".

כבר אז התגבשה התובנה שצריך ראיון עם אלה זיו מירון, מנהלת הענף, תובנה שהתחזקה בבוקר יום שישי בשבוע לאחר מכן, כאשר מראה עשרות רבות של לקוחות מרוצים פזורים במרחב המעדנייה והדשא, הבהיר כי הדברים אכן זזים ומתפתחים.

יאללה, קבענו בין אזעקה ליירוט וכאשר התייצבתי, התברר לי שאצל אלה העבודה לא נפסקת לכבוד הראיון – אני יושב בכסא ושואל שאלות והיא ממול, אורזת, שוקלת וסוגרת קרקרים באריזותיהם.

"כן, אנחנו בתהליך של שינוי גדול שנוגע בתחומים מגוונים", היא אומרת. "בראש ובראשונה, התחלנו בתהליך שנבע מתלונות רבות שקיבלנו. בארוחות צהריים אנשים אמרו שאינם יודעים כמה ישלמו עד לרגע החשבון בקופה וכך נוצרות לעיתים הפתעות לא נעימות. מכיוון שקשה מאוד לכמת צלחת, החלטנו ליצור שקיפות שתאפשר לדעת כמה תשלם עוד לפני שהגעת לקופה ובנינו שלושה מדדים לפי סוגי מזון, כולל האפשרות לקחת חצי מנה וכמובן שכל הזמן יש פה את הצוות שלנו שיסייע למי שצריך". היא מסבירה כי הכוונה ליצור ידיעה ברורה איך לתמחר כל כמות של כל מוצר. "זה נובע מרצון שלנו לתת שירות טוב יותר באמצעות אמות מידה מדוייקות".

אבל כאמור, יש עוד תהליכים שקורים. "עד לאחרונה לא היה לנו מחסנאי במשרה מלאה ולא מערכת ממוחשבת לפיקוח על כניסת ויציאת מוצרים. לכן הכנסנו מחסנאי במשרה מלאה – מאור פחימה, בן הזוג של מיקה הרטמן. הוא אחראי על המלאי ועל התיעוד הממוחשב של השימוש בו. כך נוכל להבין בדיוק במה ובכמה השתמשנו, כמה קנינו וכמה מכרנו. להבין למשל מה פופולרי ומה פחות ובאופן כללי ליצור שליטה מרכזית טובה יותר".

אני שואל על ימי שישי בצהריים – האמנם כלה הדור אשר בולונז בשישי היה נשמת אפו? "זה חלק משינוי כללי שאנחנו עושים בימי שישי", היא עונה. "המעדנייה ובית הקפה בקפיצה ותאוצה והם תופסים חלק גדל והולך בנפח הפעילות בשישי ולכן יש צורך לנווט את כח האדם לכיוון הזה. גם כך ביום שישי היינו פה במתכונת של שירות עצמי ויש מעט אנשים שבאים לשבת ולאכול, לכן החלטנו לסגור את אפשרות הישיבה כדי לצמצם עלויות. כמובן שעדיין ניתן לקחת אוכל בחוץ ומהמעדנייה, מה שאנחנו רואים שאנשים בהחלט עושים".

חשוב לה להבהיר שתהיה עגלה של בולונז חם ותירס וספגטי במעדנייה, כך שמי שמכור או סתם אוהב יכול לבוא ולקחת ואפילו לנסות לשבת בחוץ ולאכול.

אכן שינויים, אני אומר לה – גם האידיאולוגיה משתנה?

"ממש לא", היא מדגישה. "האידיאולוגיה נותרה על כנה: להשאיר את חדרוכל אפשרי לכל כיס וחשוב מאוד שכל המתלוננים למיניהם, מכל קצוות הקשת והסיבות יזכרו זאת – אלו שמתלוננים על הגרעון של חדרוכל, אלה שמתלוננים על המחיר ואלה שמתלוננים רק כי זה עוזר להם לנשום. מי כאן יודע שחדרוכל משלם שכירות של 70,000 ₪ בשנה לקופת הקיבוץ? אבל זה בסדר, גם למתלוננות/ים התרגלתי".

יופי, אני אוהב אותה במוד הזה – ואז גם אפשר לחלץ ממנה סקופים. "אני גם מתכננת מאפייה", היא מודיעה ולא מוסיפה, כן, אולי אפשר יהיה למלא את פיות המתלוננים בלחמניות חמות ומתוקות?

בעוד אני מחפש סקופים נוספים, היא כבר עוברת הלאה. "תכתוב שאין עוד צוותים כמו שיש כאן בשום מקום", היא מודיעה ומספרת שלאחרונה עברה קורס ניהול באוניברסיטת תל אביב. "ניהול משברים, שילוב AI בעבודה וניהול באמצעותו ולא במקום העובדים. זה מעניק פרספקטיבה שונה על 'רעשים' במקום העבודה ולהבין תהליכים מורכבים".

טוב הזמן שלה קצר, כי צריך להאכיל מי יודע כמה פיות רעבים, אז אני אומר יפה תודה ויוצא. בשמש הנהדרת על הדשא ממול מכרסמים כולם ונראים מרוצים למדי.

יורי פרוקופץ עלה ארצה מקישינב במולדובה עם הוריו ואחותו הבוגרת לפני כ-37 שנים. בתקופת מלחמת העולם השנייה שרדה סבתו מצד אמו טבח בו נרצחו הוריה עם 11 אחיה ואחיותיה ממש מול עיניה וכילדה חיה במשפחה נוצרית וכך שרדה. עליית המשפחה ארצה נבעה מהאנטישמיות המשמעותית ורצון ההורים שיורי ואחותו יגדלו הרחק ממנה. 

המשפחה השתקעה בשכונת דורה בנתניה. לפי יורי, מדובר בשכונת-פשע, אך הוא יצא מהשכונה וממה שהיא מייצגת לדרך חדשה וכבר בגיל צעיר, לאחר שסיים שבע שנות לימוד, עבד לפרנסתו כדי לא להיות לנטל על הוריו. אביו היה רצף בחברת בנייה גדולה ואימו הייתה קופאית בסופר, בעוד שבמולדובה עבדה כמנהלת חשבונות.

הוא הפסיק את לימודיו לאחר כתה ז' ולמד טבחות בשנות התיכון ואז קיבל דירוג שהיווה את תחילת דרכו המקצועית. כשהגיעה השעה לשירות בצה"ל, סירבו לגייס אותו, למרות שעם פרופיל 97 רצה להיות חייל קרבי. לדבריו זה קשור לחברה בה גדל כנער, שלא טיפחה ערכים של התנדבות ליחידות קרביות ולבסוף שירת כטבח בחטיבה 900 שהפכה בהמשך לחטיבת "כפיר".

הוא התחתן עם קטי שעובדת כמנהלת משאבי אנוש במפעל "מרכבים" באז"ת קיסריה והם הורים לאדל (7) ואריאל (5) והם עברו לחדרה, שם גרים הוריה. בתחילה עבד במקצועו במלון "העונות" בנתניה והציב לעצמו מטרה ללמוד את כל סוגי המטבחים ולאחר מכן עבד במסעדה חלבית, מטבח קייטרינג, אולמות אירועים מסעדות מגוונות ויוקרתיות, כולל "שגב" המקורית.

בהמשך פיתה אותו חבר לפתוח מסעדה בסין. הם עשו שיעורי-בית, למדו את השוק, רכשו ציוד ומצאו מקום, אך אז קיבל השותף שלו "רגליים-קרות" והם חזרו לישראל, לשמחתו, ללא מימוש של ההרפתקה. לאחר שעבד כשכיר בגן האירועים "ערוגות הבושם" בין חדרה לצומת הרא"ה, הקים מסעדת פועלים מול אגד נתניה, אך כאשר נוכח שאין היתכנות כלכלית ועדיף להיות שכיר בתחום, סגר את המסעדה וחזר לעבודתו הקודמת. 

לפני כמה שנים נמאס לו לעבוד כשף והוא ניסה את דרכו בכיוונים אחרים. "עשיתי הסבה מקצועית. למדתי חשמלאות אך כשעשיתי סקר שוק, נוכחתי שהאופק הכלכלי של המקצוע לא מתקרב לפוטנציאל שהיה לי כשף. בדקתי את האפשרות לעבוד כטכנאי גז. אבל גם שם למדתי שהסיכוי להתפרנס בכבוד מוגבל. לאחר לידת בתנו הבכורה נשארתי בבית עם התינוקת למשך כשנה, עד שעלתה התובנה שכדאי להתקדם וללמוד לדרגת שף סוג 5. זה מה שעשיתי במכללת 'משלב' וכאן היה פוטנציאל שכר גבוה ומיצוי הכישרון שלי". 

באמצע הקורס הציע לו ידיד לבדוק הצעה לעבוד כשף בקיבוץ. הוא הגיע לאלה (זיו) מירון והתקבל לעבודה כשף במטבח החדרוכל ומאז הוא עובד כאן כבר כמעט חמש שנים.

בניגוד לעבודות בהן עשה שתי משמרות וקיבל כסף רב, הוצעה לו עבודה בשעות הבוקר עם שכר נמוך יותר, כך שהוא חוזר הביתה בשעה שהוא יכול להיות עם הילדים ולהינות מכך, ללא הלחץ של שעות ארוכות בהן עבד לפני-כן. גם הקרבה לביתו היוותה שיקול בקבלת העבודה כאן. 

מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל" נקרא יורי לשירות מילואים של כחצי שנה במוצב תפוח קרוב לשכם בגדוד 967 אליו סופח כוח גדול של מג"ב. כמנהל מטבח גדול, הוא ניהל הכנת מזון ליחידות המפוזרות בגזרה רחבה, מזון שיועד ל-850 חיילים והוכן במטבח שהתאים ל-200 בלבד.

בחודש הראשון לא היו כלל יציאות לחופשות והיה מאתגר מאוד: הגדודים ביצעו מעצרים, תפיסות אמל"ח ובט"ש, כך שהוא המשיך לנהל את המטבח בגח"א מרחוק, ביצע הזמנות ובחופשות חזר לעבודה פה תוך שמירה על קשר רצוף עם אלה והצוות. אשתו נאלצה להתמודד עם היעדרותו הממושכת כשנותרה בביתם עם שני ילדים קטנים, אך למזלם הייתה התחשבות במצב במקום עבודתה. הוא עדיין טוען כי היה מעדיף תפקיד קרבי במילואים. 

יורי מלא הערכה לאלה, לצוות המטבח ולציבור האוכלים, כאשר המטבח בניצוחו מכין מדי יום כ-500 מנות מזון חם לציבור החברים, תושבים, ילדים ואוכלים מבחוץ המעריכים מאוד את האוכל כאן. הוא מרגיש בקיבוץ ובעבודה כבתוך משפחה אחת גדולה, ידידותית ואוהבת, כך שכייף לעבוד כאן. יורי טוען שבקיבוצים אחרים מסובסד חדר-האוכל, כך שהמחירים נוחים יותר לחברי וילדי הקיבוץ ואין איום כלכלי על קיום המוסד הכל-כך חשוב הזה. "כאן, אנחנו נאלצים להעלות את המחירים כעת, לאחר שמחירי המזון ושאר התשומות עלו באופן דראסטי". 

שאלתי את יורי על התאמת המזון כאן לדרישת הציבור למזון טבעי, טרי ובמידה מסוימת גם נטול גלוטן. הוא אומר כי הקטין משמעותית את כמות השומן באוכל, הוציא את מרכיבי הגלוטן ב-90 אחוזים מהמזון והקפיד להגיש מזון טרי יום-יום, ללא מחזור או שימוש בהפשרת מזון קפוא. לשאלתי על הציוד במטבח, הוא אומר כי בוצע שיפוץ ומערך רכש משמעותי, אך יש עדיין מקום לשיפורים חשובים בחלק מהציוד. 

"בעבר העביר חדר-האוכל מזון לגח"מ והיו ביקושים גם מעין-החורש, אך זה לא הסתדר מבחינה פורמלית. כיום מבשלים עבור מפעלים בסביבה, כולל לימת בגח"מ. ענפי החקלאות המשותפים באיזור קונים מאיתנו אוכל מבושל וגם קבוצות מגיעות, למרות שמאז המלחמה זה הצטמצם מאוד". 

כלקוח מרוצה של חדר-האוכל, שמחתי להכיר את הפנים מאחורי האוכל האיכותי ממנו נהנים רבים מאיתנו, בתקווה שהמוסד הקולינרי והחברתי עם הצוות המשקיע הזה, לא יעלם מחיי הקהילה שלנו. 

בשעת ערב ועם שקיעת השמש, נדלק פנס רחוב לונדוני מעל המרפסת של אלה ויונתן מירון, קוניאק ובירה נמזגים ומוגשים ואפשר לצאת לדרך כמו שצריך. התכנסנו כאן כדי לספר על פרוייקט החתונות מבית מדרשו של "החדרוכל", אבל כמו ברבים מהראיונות לעלון בשנה האחרונה, השיחה מגיעה בשלב זה או אחר לנושאים רחבים יותר וכן – אל ההתנגשות הבלתי נמנעת בין מה שהיה ומה שיהיה.

אה כן, תמיד מתברר גם שהזמן רץ, ממש רץ. "זה כבר שמונה שנים מאז פנו אליי שאקח את התפקיד בחדר האוכל", משחזרת אלה. "הייתה הבנה כי יש לשנות את התבנית הרעיונית, התפיסתית והתזונתית כי הזמנים משתנים ואנשים רוצים יותר אוכל טרי ופחות חומרים משמרים".

כך היא התחילה את המהפכה שהפכה את חדר האוכל של המאה ה-20 לתצורת "חדרוכל" של המאה הנוכחית. "הבאנו לסועדים אוכל טרי יותר, עם פחות חומרים משמרים ועם יותר אופציות וכיוונים ומהר מאוד התחילו להגיע אנשים רבים יותר מהקיבוץ ומבחוץ. אני חושבת שמאז ועד היום, אנשים נהנים לבוא לאכול אצלנו".

וכפי שכולכם יודעים, כמעט כמו תמיד, להנאות יש מחיר. "העלויות עלו בהתאם. יש צוות גדול יותר, כמויות האוכל גדלו ובכלל – אוכל טרי דורש הרבה יותר התעסקות ומצריך מערך שונה ממה שהיה עד אז".

אבל בשונה מעוד מקום המספק אוכל לקהל סועדות וסועדים, כאן יש משתנה חשוב מאוד. "כן, הבנו שזה לא כלכלי", אומרת אלה. "אבל המקום הזה פועל ומופעל בתפיסה קהילתית, של מקום בו אוכלים ונפגשים פנסיונרים, ילדים ואחרים. ידענו שאם נגבה את המחיר הריאלי של הארוחות, זה יהפוך למקום בו אוכלים מעטים בעלי אמצעים".

ואז החל פיתוח הצד הכלכלי. "פתחנו את המעדנייה בתור מנוע הצמיחה שיכסה את הצד הקהילתי. היא אמנם דרשה שיפוץ של חדר האוכל, אבל מאז פתיחתה היא הולכת ומתרוממת, מרוויחה טוב ובכיוון טוב. מבחינתי  זה התינוק שלי והוא אפילו עוד לא בן שלוש, יש לו עוד מלא מלא פוטנציאל שלא מומש. מעבר לכך, אנו מוציאים החוצה המון מגשי אירוח ברמה גבוהה – למועצה, למפעלים ולאחרים. מרכיב נוסף בהכנסות הן הקבוצות המאורגנות שעוצרות פה לאכול. דווקא מאז פרוץ המלחמה, יש עלייה רצינית בתחום זה משום שאזורי הטיול הצטמצמו למרכז הארץ".

ובאותו אפיק, יש עכשיו את החתונות.

"חתונות היו פה מאז ומעולם", היא מספרת ואנו נזכרים באוכל ההוא שהוגש בחתונות ההן שנערכו באזור חדר אוכל אי אז במאה שחלפה – מי זוכר למשל את השניצלים שעליהם היו שופכים בקנאות מין רוטב לבן מוזר עם דברים חמוצים קצוצים בתוכו? הוי המנות האבודות ההן.

אבל בואו נחזור להווה. "מה ששונה כיום היא ההשקעה של אנשים בחתונות – הם שמים כסף רב ומצפים לתמורה בהתאם. חברנו אל איתמר, שהוא חלק מהצוות שלנו ועוזר לנו עם מתכונים בחדרוכל ועם תפריטים בייצור עצמי. הוא הבעלים של קייטרינג 'מור וקינמון' ויצרנו שיתוף פעולה וכך, בחתונות שאנו עושים, הוא מביא את הצד של האוכל ואנו את הלוקיישן ושאר השירותים הנלווים. זה שידוך מוצלח מאוד, עשינו כבר חתונה של תמיר צנגן ובקנה ממתינות חתונות נוספות. מדובר בהכנסה יפה מאוד לקיבוץ וכמובן שצריך להדגיש ולומר – החתונות הללו מיועדות רק לבנות ובני קיבוץ, לא פתחנו סניף של אולמי בון-טון בעמק חפר".

אז טרפנו מהבופה, שמנו את הצ'ק בתיבה, רקדנו על הרחבה ובעיקר ינקנו מהבקבוקים של הבר. לכן, כמו בכל בוקר שאחרי – ההנגאובר מכה בעוצמה ויש צורך להביט למציאות בפנים. בבקשה:

"עוד כמה שבועות מסתיימת השנה הקשה הזו. החדרוכל לא במצב כלכלי טוב. את הסיבות כמעט כולם יודעים ומבינים – מחירי חומרי הגלם עלו בשיעור של 17-35 אחוזים, עלויות הצוות גבוהות וכך גם עלויות התפעול. כל זה יחד, מעמיד את התצורה הנוכחית של החדרוכל בסימן שאלה. אני מאמינה מאוד שבתוך כשנתיים המעדנייה ושאר הפרוייקטים יכולים להביא לאיזון של התוצאות הכלכליות. אני רק לא יודעת אם יש פה סבלנות לכך כי אחת לכמה זמן, אני נאלצת לשוב ולנסות לשכנע שהמקום הזה הוא הרבה יותר מאקסלים ותוצאות. לא כולם מבינים את זה ויש לא מעט שחושבים שיעשו זאת טוב יותר. יש לי לא פעם הרגשה שרוצים לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה: רוצים שנהיה מאוזנים ושנקצץ בהוצאות, רוצים את האוכל הכי טוב ומצד שני דורשים שנישאר במסגרת תקציב של מגשיות אוכל מסוג אלו המוגשות בכלא אשמורת. אז לא, זה לא עובד – או שאוכלים את העוגה או שהיא נשארת שלמה. אין באמצע. אם חשובה הקהילתיות, היחד והגיוון והטעם של האוכל – אז צריך להשקיע בזה כסף. זוכרים? ביקשתם שינוי לפני שמונה שנים, בגלל זה באתי. אם תשאל אותי כמה זמן אני עוד מתכוונת להישאר, אוכל לענות לך: אני אוהבת ליצור ולרוץ קדימה, החדרוכל הזה מלא בפוטנציאל וכל עוד ארגיש שיש לי מה לתרום כדי לממש אותו – אמשיך.

תסתכלו מסביב ותראו איך נסגרו חדרי אוכל בקיבוצים מחוץ לכלוב הזהב שלנו. לא סתם באים לפה לראות איך זה עובד (לא מבחינה כלכלית). למי שצריך, אני מזכירה כי מסעדות נסגרות בעשרותיהן ותחום המזון הוא קשה ומתיש ומצריך סבלנות. כפי שמשקיעים בחינוך מאות-אלפי שקלים בשנה, כך יש לעשות בחדרוכל, לא באותה הרמה, אבל כן ! אוכל הוא לא הרבה פחות חשוב מחינוך ואוכל עולה הרבה כסף !!!  ואם הוא טוב, אז יותר !!! ולא משנה איך נהפוך את הקערה. אז יש כמה אפשרויות: או שחוזרים לאוכל של פעם, או שמשקיעים במה שאפשר להרוויח ממנו (והשקעה זה לא רק כסף, זה גם שינוי מחשבתי) או שמבינים שחלף עידן חדר האוכל. אפשר גם לנסות להחליף מנהלת, אולי יש מישהו שיצליח לעשות את הקסם. ואולי השאלה המרכזית ביותר ממנה ממשיכים לברוח פה, כפי שבורחים משאלות אחרות, היא – אולי תפקידו של חדר האוכל תם, כפי שהקיבוץ נעלם?".

צילום: אפרת אשל

זו הכתבה האחרונה שלי בהחלט, מבטיחה. (מילה של עורך – לא בטוח).

האמת? חדרוכל הוא לא רק מקום מפגש קהילתי, הוא גם מקום בו אפשר למצוא אוכל טעים, טרי ומגוון. בחודשים האחרונים אנו ממשיכים להשתפר ולהוסיף, כך שמלבד ההיצע הסטנדרטי של שניצל, עוף וקציצות בקר תוכלו למצוא אוכל לטבעונים וצמחונים, ספיישלים מתחלפים כגון סושי, אסדו, או פוקיבול וגם עמדת שף בה מכינים מנות המורכבות לפי הזמנה ומול עיני הסועדים. אנו עושים אוכל באהבה ורוצים שתהנו מאוכל טרי ומגוון.
לאחרונה אנחנו מקבלים פניות רבות בנושא המחירים בחדרוכל, בעיקר מאז הטמענו את שיטת הארוחה העסקית באופן מלא ואחיד ויש תחושה שציבור הלקוחות קצת מבולבל מכל העניינים החדשים.

אז בואו נעשה סדר: חדרוכל גבעת חיים בהגדרתו אינו מקום רווחי ואינו מוגדר כך. לראייה – אנחנו לא במגזר העסקי אלא בקהילתי. על כל מנה אנו גובים את עלותה פלוס עלות תפעולה, כלומר כח אדם, חשמל, זמן הכנה וכו'.

בספטמבר האחרון שינינו את שיטת התמחור בחדרוכל לשיטה בה לקוח יכול לאכול אך ורק ארוחה עסקית על פי המנה העיקרית אותה הוא בוחר. בכל יום, אנו מאפשרים מגוון מנות במחירים שונים, על-מנת שכל אחד יוכל לבחור מה מתאים לו מבחינה כלכלית.

יש מנות המתחילות ב 16 ₪ והיקרות ביותר עולות 28 ₪. על המנה העיקרית מוסיף הלקוח עוד 17 ₪ הכוללים תוספות סלט או מרק לבחירה, כך שארוחה מלאה נעה בין 36 ₪ ל-48 ₪ .ילדים בכל הגילאים מגבעת חיים איחוד ופנסיונרים מגבעת חיים איחוד, משלמים על פי פריט ואינם מחויבים בארוחה עסקית.
אילו היינו רוצים להיות מקום רווחי (מה שאנחנו לא רוצים להיות ובטח לא מתיימרים להיות) הרי שכל לקוח שנכנס לאכול בחדרוכל היה נאלץ לשלם כמעט כמו שהוא משלם על ארוחה בחוץ, כלומר 50-70 ₪ לארוחת צהרים.

טיול צוות בים המלח

יצאנו להשוות את המחירים מחוץ לכלוב הזהב שלנו: ארוחת שווארמה אצל שאולי עולה 65 ₪ לפני שתייה. ארוחת המבורגר פשוטה במקדונלדס עולה 36 ₪ בלי הגדלה. על ארוחת ילדים במסעדה תשלמו לא פחות מ-42 ₪. כריך בארומה עולה 29 ₪. המבורגר בלבד ברשת B.B.B עולה 58 ₪ ורול הבית של ג'פאניקה עולה 39 ₪. כל אלה ללא שתייה וללא טיפ, אז תעשו חישוב בעצמכם.

בשנה האחרונה נמנענו מעליית מחירים, אך צריך לקחת בחשבון שכל המחירים עלו. לדוגמה: מוצרי המזון והפלסטיק עלו ב20% עד 50%, פילה עוף שעלה בספטמבר 16 ₪ לקילו, מגיע היום ל-25 ₪ לקילו.

המדיניות שלי בתור מנהלת (עליה ניתן להתווכח) היא לשמר מקום בו המחירים סבירים ביחס לשוק ולכן גם הוקמה המעדנייה – לשמר את החדרוכל ואת המחירים הסבירים בו.

מבחינה שערכנו בעקבות פניות של רבים מההורים המודאגים מעליות המחירים עלו הנתונים הבאים:

ילדים בכיתות א-ב משלמים בממוצע 16 ₪ לארוחת צהרים וילדים בכיתות ג-ד משלמים בממוצע 25 ₪ לארוחת צהרים.

יש לציין לטובה את צוות החינוך המעניק תשומת לב מרובה למחירים ולאוכל אותו הילדים לוקחים ויש שיתוף פעולה מלא בינינו לבינם לטובת הילדים.

בחנו את האפשרות לקיים מחיר אחיד לכל הילדים, אך זו ירדה מהפרק מכיוון שיש מנעד כה גדול בין ילדים שאוכלים כל צהרים כף אורז ולעומתם הילדים שאוהבים הכל.

הארוחות העסקיות החלו כבר בחודש ספטמבר, אך הענקנו פרק זמן להתרגל לרעיון ואפשרנו לכל אלה ששינויים אינם קלים עבורם, את הזמן לקבל זאת באיטיות, בהבנה ובסבלנות.

מאז חודש דצמבר התחלנו ליישם את השיטה בלי יוצאים מן הכלל. אנחנו רק מזכירים שהמחירים ללקוחות הקיבוץ המשלמים בתקציב נמוך ב-15% מהמחיר שמשלמים אנשים ללא תקציב. (המחירים המופיעים למעלה הם מחירי חברים ולא לקוחות חיצוניים).

אז אם תצאו רגע מהקיבוץ ותסתכלו מה קורה בחוץ, תבינו שאנחנו בסך הכל בסדר ושארוחת צהרים לילד ב-15 ₪ או למבוגר ב-38 ₪ היא לא דבר של מה בכך בימינו המתייקרים. כמו תמיד, אני מזמינה את כל מי שיש לו עניין, שאלה, תהייה, הצעה, מחשבה, הערה או הארה לקבוע איתי פגישה ולבוא למשרדי ולדבר.

צוות החדרוכל ואני מאחלים שנה טובה לכולנו, בריאה טרייה ולא יקרה.
 

זה נדיר למדי וזה קורה רק לעיתים רחוקות: יש ראיונות בהם המרואיינ/ת נוטשים את הדברים שרצו להגיד, את המספרים, הפרטים, התיאורים והנקודות ופשוט נותנים לזרם התודעה לעוף החוצה. למותר לציין שאלו הראיונות הכי טובים ומעניינים שיש.

כשהתיישבתי בעמדת הראיונות וחיכיתי לאלה, איכשהו חשבתי לעצמי שזה אפשרי איתה. כשהיא הביאה תה נענע לשנינו והתיישבה, אמרתי לה את זה.

הייתה שתיקה מהורהרת. "אני לפני סופ"ש קשה, אני צריכה להכין את כל הדו"חות, לסכם הישגים, לבדוק עמידה ביעדים וכמובן שיש גם הסברים שאני צריכה לתת".

אני אומר לה שנעזוב, לפחות עכשיו, את האקסלים ופשוט נלך על זרם התודעה.

וזה קרה.

"לפני שש שנים, כשבאתי, רענן הרמן אמר לי 'את לא יודעת למה את נכנסת'. אבל למרות שלא חשבתי שיהיה קל, אמרתי לעצמי שאעשה זאת אחרת: אני באה להכין אוכל טעים ומה כבר יכול לקרות? אז קרה וקורה. כל כך לא הבנתי אז איפה משקל העיסוק, לא הבנתי כמה אקסלים, חשבונות, שיפוצים, מינוסים ובעיקר כמה כבדה האחריות על הכתפיים ועל הנפש".

בשלב זה אני מקפיד לסתום את הפה, חוק מספר 1 כשעומדים מול זרם תודעה מתפרץ.

"אני אדם של אינסטינקטים, אני אימפולסיבית. אני רואה מטרה, הולכת אליה ולא תמיד שמה לב היכן דורכות רגליי בדרך אליה, היכן המהמורות והמכשולים. אני מאלו שקופצים למים גם אם הם לא תמיד צלולים ואני לא טובה בשגרה. הייתי יכולה ליצור לי פה מקום נוח, שגלגליו עובדים מאליהם, שגרה בה הכל רגוע ופשוט אבל זו לא אני. אני חייבת לזוז כל הזמן, להשקיע ולעבוד קשה, אני צריכה חידוש מתמיד ולכן לקחתי את חדר האוכל, משום שיש פה ובו פוטנציאל אדיר".

אני מהרהר לעצמי שלכאורה יש פה ניגוד מובנה – הרי מה הוא חדר האוכל אם לא שגרה ידועה, מוכרת וכזו שיש להקפיד עליה? מתברר שאני טועה.

"המעדנייה גרמה לכך שיש לנו שני מטבחים שונים בתכלית תחת קורת גג אחת, עם ידע שונה, אוכל שונה ועבודה שונה. תוסיף לכך את העובדה שלרוב, עובדי מטבח אינם האוכלוסייה היציבה ביותר וכך, כמעט בכל יום, מתקבלת או נוצרת הפתעה חדשה – פעם אין קיטור, פעם אין חשמל, פעם מכונת הכלים שובתת, פעם חסר עובד ואני יכולה לומר שלא היה פה כמעט ולו שבוע שגרתי אחד מאז שנכנסתי לתפקידי ובוא נודה על האמת, למרות הגעגועים של כולם פה לשגרה, ברגע קל של שקט מיד נכנסים הרעיונות הבאים לראש".

בואי נדבר קצת על אנשים, אני מציע. כאלה שאת עובדת איתם וכאלה שאת נותנת להם שירות.

"אני לא בוסית קשוחה", היא מדגישה. "מצד אחד זה יתרון, כי מי מהעובדים שמבין מה צריך ומה עושים פה, מוצא כאן בית שנותן לו המון ואז הוא, לרוב, גם נשאר המון. אבל זה גם חסרון, כי תמיד יהיו מי שינצלו זאת. כשזה קורה, זה מאכזב אותי מאוד ולכן, לא פעם, יש פה תחלופה של אנשים. עם השנים הבנתי את הפוליטיקה שצריך לעשות מסביב להכל, אבל היום אני יודעת שאני לא טובה בזה במיוחד. צריך פה עור של פיל, כדי שלא כל מה שאומרים לי (כן, גם חברי קיבוץ) ייכנס לי לנשמה. חייבת לומר שהשתפרתי בזה, אבל אני עדיין לוקחת ללב וגם לצערי לוקחת הביתה. יש בי את האמונה הילדותית ואולי הקצת מתנשאת  שכולם צריכים להיות כמוני עם הנאמנות, ההשקעה והגדלת הראש. כאמור, אני מתאכזבת לא מעט אבל לומדת לשנות, למשל להיות קשוחה יותר ועדיין, כאשר יש אזעקה בשתיים בלילה, לרוב אני זו שבאה לבדוק מה קורה, אלא אם דני משיג אותי".

ואיך משחררים קצת? אני תוהה.

"יש את הקפה הקבוע בבוקר עם תניה רטר, בו אנחנו שופכות קצת קיטור. אני לומדת יום בשבוע קדרות על אובניים בלהבות-חביבה ואוהבת את זה מאוד ואני דואגת לעצמי לנקודות אור. פעם בחודש אני חייבת לברוח מהאזור ליום-יומיים של אוורור ושינוי תודעה, בד"כ עם חברה, או עם יונתן וזה נותן אוויר. אני חייבת לומר שמאז שהתחלתי לעבוד פה, אני מסתכלת אחרת על המין האנושי (וגם על היכולת התקשורתית שלי) לאו דווקא לחיוב ומה שגמר אותי בעיקר, היה השיפוץ. הוא גרם לי להבין כי בסופו של דבר, אני לבד בפסגת ההר ודי קר שם".

ואני מהרהר – אין כמו זרם תודעה.

אבל אלה מדגישה כי יש גם צד שני. "יש עוד כל כך הרבה עבודה ופוטנציאל וזה מה שמחזיק אותי כאן, כל יום מחדש. אני רוצה עוד לפתח ולהשקיע פה וזה נותן לי כח. בשנה הבאה יוכל חדר האוכל להינות לראשונה מהפירות, כי זו כנראה תהיה השנה הראשונה בה נהיה מאוזנים מבחינה כלכלית, בזכות המעדנייה. ולכל השמועות מכיוון 'האנשים הנחמדים' – לא, היא לא הולכת להיסגר בקרוב. חדר האוכל הוא לא עסק רווחי ולא יהיה כנראה ולכן הוקמה המעדנייה, כדי לכסות על הוצאותיו".

כן, דברי עליו, אני מבקש. "כל יום אוכלים בו 400-500 ילדים, נשים וגברים ואסור שהוא ייסגר לעולם, בלי קשר לרווחיות. אם סוגרים את חדר האוכל, אפשר לסגור את הקיבוץ, זה הלב הפועם האחרון שנותר לנו והוא מייצר כל כך הרבה מפגשים בין אנשים, בין פנסיונרים לילדים, בין אנשים מכאן ואנשים מבחוץ וזה גלגל חשוב ביותר בתנועה ובחיים של המקום הזה. בשקט, אני יכולה לספר שבאים לכאן מהסביבה כדי לבדוק איתי ולהתייעץ איך להחזיר לחיים כל מיני חדרי אוכל בעמק חפר".

לקראת סיום, חשוב לה להזכיר את מי שאיתה. "למדתי גם להאציל סמכויות, עשיתי קפיצה בניהול ויש כאן את גיל דותן המקסים, 'שר החוץ', הממונה על רוב המגעים האנושיים של חדר האוכל, יש את יורי השף שיש לו עבודה מאוד מאוד לא פשוטה בקליעה לטעמם של האיחודניקים שמאוד לא אוהבים מלח ובכלל, הצוות שלי הוא יקר ואהוב ומעולה. זו הזדמנות לפנות לכל מי שחי פה –  מוזמנים להגיע לאכול,  אנחנו פתוחים תמיד לשמוע רעיונות וכמובן שביקורות טובות וגם פחות. אנחנו פה למענכם

וגם בזכותכם".

הרבה אחרי שאנו מסיימים, היא מדווחת על זרם תודעה נוסף, שהביא תובנה מהותית וחשובה ביותר: "רענן – צדקת".

נתבקשתי לכתוב משהו קצר לעלון על המעדנייה. כשצריך לכתוב לכלל הקיבוץ, יש לי תמיד קושי גדול, כי צריך לחשוב על הכל, לא לפגוע ולא להעליב כשברקע מרחפת השאלה מה יגידו ואיך יפרשו. קצת מפחיד עם קהילה כל כך גדולה ובה כה הרבה דעות ומחשבות.

אבל התיישבתי ושמתי בצד את כל הרעש המלווה אותי בשנה וחצי האחרונות. מסתבר שכדי להיות מנהלת חדרוכל, צריך גם כמה כישורים של פוליטיקאים ואותם, יש לציין, אין לי ממש. אהה וגם סבלנות (שאין לי).

אני מנהלת את החדרוכל כבר חמש שנים, מסע ארוך ומאתגר של שמירה על מבנה ישן עם כל כך הרבה משמעות קהילתית. מסביבנו נסגרים חדרי אוכל בקיבוצים והאתגר הגדול שעמד ועומד כל הזמן לנגד עיני הוא איך לשמר את הייחודיות של המקום עם הנוסטלגיה והחשיבות הקהילתית ויחד עם זאת להצעיד אותו קדימה, שימשיך להיות רלוונטי גם בעוד כמה שנים.

אז כאמור, הסיפור שלנו מתחיל לפני חמש שנים, כשהתחלנו לעצב את החזון של החדרוכל ולקבוע יעדים לדרך ולצורה בה אנו רוצים שהחדרוכל יראה בעתיד. הבנו את הפוטנציאל של המקום וראינו שברגע שעושים לאנשים דברים טובים, הם מעריכים וחוזרים. התוכניות היו גדולות ונראו, בזמנו, רחוקות מאוד מהמציאות, אבל מאז התרחשו כמה דברים חשובים.

• החדרוכל הפך למקום משמעותי לאנשים רבים וקהל הלקוחות שלו גדל.
• אילת וולובסקי ממשאבי אנוש ויפעת זילבר, ארגנו סדנת מנהלים במסגרתה היינו צריכים לפתח פרויקט מתחילתו ועד סופו. הפרויקט שלי היה "המעדנייה" ובעזרתה של עמית גשן, כתבנו תוכניות עבודה התחלתיות.
• קיבלנו, באמון רב, מהציבור, מההנהלה ומהמועצה אישור לשיפוץ משמעותי במטבח ולהקמת המעדנייה.
• הקורונה, שאין לזלזל בתפקידה בסיפור שלנו.

עברנו שנתיים מאוד לא פשוטות, התוכניות היו על השולחן, אך אנחנו התמודדנו עם בעיות רבות אשר עיכבו את התוכניות שלנו. הקורונה המעיטה מאוד את הפעילות ונאלצנו להיפרד מחלק מהצוות של החדרוכל ולשנות כיוון. מצד שני, הקורונה גרמה לכל המעדניות לפרוח ואנשים התחילו לקנות הרבה יותר אוכל הביתה.

פרויקט השיפוץ אמור היה להסתיים תוך שלושה חודשים, אבל נגרר ונגרר ולא אפשר לנו להתקדם. המעדנייה הייתה אמורה להיפתח בספטמבר ואז נדחה המועד לאוקטובר והנה אנחנו באמצע פברואר, כך שבסך הכל ישבנו לנו על אש קטנה חודשים רבים וחיכינו שייגמר כבר השיפוץ, שסופסוף הסתיים וכעת המטבח נראה טוב, נקי ומסודר כיאה למטבח מוסדי בשנת 2022.

לפני כשבוע נפתחה המעדנייה, בשעה טובה בהתרגשות עצומה. כולנו לא ישנו, לא נשמנו ועשינו מאמצים גדולים מאוד להביא את כל מה שאנו מאמינים בו אל תוך החלל הקטן בצידו הדרום-מערבי של החדרוכל. חשוב לציין כי המעדנייה היא מודולרית, כך שבכל רגע נתון של חג גדול או אירוע קיבוצי, ניתן לקפל אותה ולהשתמש בחלל למטרות הקיבוץ.

וזה הזמן לספר לכם, חברים וחברות יקרים, מה זה אומר: המעדנייה שלנו היא אחת מתוך שלוש מעדניות שקיימות בעמק חפר, נכון להיום. "בורדו" במשמר השרון, "טעם וצבע" באזור תעשייה עמק חפר ואנחנו, "המעדנייה" בחדרוכל גבעת חיים איחוד. המעדנייה שלנו מספקת אוכל טרי, איכותי וטעים הנמכר קר, על-מנת שבערב שישי או שבת יחומם רק פעם אחת ויוגש בצורתו המיטבית ביותר לשולחן המשפחתי.

האוכל במעדנייה אינו כמו האוכל בחדרוכל ולכן גם המחירים אינם אותם המחירים. המעדנייה אמורה להיות עסק רווחי, להבדיל מהחדרוכל שאמור לסיים שנה בצורה מאוזנת ולכן המחירים בו זולים מהמעדנייה. יש הנחה של 15 אחוזים לחברי גבעת חיים איחוד הקונים בתקציב ואנחנו שמים דגש על איכות חומרי הגלם, אופן ההכנה וכמובן מראה המזון. במעדנייה תוכלו למצוא מוצרים משלימים, מיוחדים ואיכותיים וגם כל מיני חפצי נוי לבית. אנחנו מארחים באופן קבוע את צביה וזרי הפרחים המקסימים שלה ואת הגבינות של המחלבה הקטנה של תמיר ודנה המדהימים. אנחנו חושבים קהילתי מאוד והיינו שמחים לארח עוד אורחים מעניינים מקהילתנו.

לצוות המטבח צירפנו את מתן מעין החורש, שמגיע אלינו לשלושה ימים להכין את רוב האוכל למעדנייה ובשיתוף מלא עם צוות הטבחים המסור בניהולו של יורי השף הראשי שלנו, הם מייצרים אוכל משגע וטעים. את פרויקט המעדנייה מלווה איתמר וויטסון, מלווה קולינארי ובעלים של חברת הקייטרינג "מור וקינמון" שמגיעה לו תודה ענקית.

גיל דותן אחראי על הקופות ושירות הלקוחות ומרים אמיתי היא הפנים שלנו ואחראית על כל מה שקורה במעדנייה. כולם מעורבים, וכולם נותנים מעצמם 100 אחוזים שהדבר הזה יצליח. אנחנו עדיין בתחילת הדרך ויש לנו עוד הרבה מה ללמוד וכל שבוע אנו בודקים ומשתפרים. נשמח לקבל הערות והארות.

שמחים לראות אתכם שם ומקווים שנעשה ונצליח. וזה הזמן להזכיר שהצלחתנו הינה הצלחתכם, תפיסה שלעיתים נשכחת אצלנו – תושבי גבעת חיים. תודה על התמיכה והתגובות הטובות, זה חשוב לנו מאוד.

צילום: אלדד ורדי

"חדר אוכל הוא מרכז ההתרחשות אליו מובילות כל הדרכים: המדרכות, השבילים, הקיצורים הקבועים בדשאים, הפרצות בגדרות הגנים ובתי-הילדים. כל ההליכות האחרות נעשו דרכו, בדרך אליו או בדרך חזרה ממנו, והמסלולים נקבעו בהתאם לזמני הארוחות.

ההליכה אל חדר האוכל וממנו הייתה אירוע בפני עצמו, הזדמנות לפגוש ולהתרועע, לראות מה חדש ב"חצר", לסגור עניינים ולעשות סידורים או פשוט להיפגש עם אנשים בדרך, בלי לקבוע מראש.

חדר האוכל ומועדיו אפשרו לתעות עם תכלית, לשוטט בהיתר.

כוחו של חדר האוכל אינו באכילה אלא במה שמלפניה, מאחריה, ומכל צדדיה, בדרמה הנוצרת במהלך האינטראקציות החברתיות המתרחשות על בימת חדר האוכל ובשיפוט שהן גוזרות על כל אחד מן המשתתפים. זו הצגה שאין בה חלוקה ברורה בין צופים לבין משתתפים. זה מקום בו כל האולם במה, בו מתחלפים תפקידים, פרסונות, טקסטים, מסכות.

זה תאטרון חברתי בו כללים ברורים ותפקידים קבועים אך השחקנים מתחלפים, המחזה ידוע מראש, אך מותיר מקום נרחב לאלתור".

("חדר האוכל כמשל" מאת ד"ר יערה בר און)

צילום: אלדד ורדי

הכל התחיל בישיבת המועצה, לפני שנה בערך, במהלכה ביקשתי תקציב השקעות לחדרוכל.

אבל בעצם הכל התחיל הרבה לפני, עם עבודת שטח ארוכה ובחינות כלכליות, התייעצויות, ואין סוף פגישות ושיחות.

לשמחתי הרבה אושרה ההשקעה והתחלנו בתהליך ארוך (ומייגע, יש לומר) של שיפוצים.

אני –  לא מתעניינת בבנייה וכל המושגים של קונסטרוקציות , מפת ביובים או ניקוזים, זרים ורחוקים ממני שנות אור.

אבל ידעתי שכדי שלמקום הזה יהיה עתיד ונוכל לקדם אותו צעד או אולי חצי צעד קדימה, יש לשנות את הגישה ולהפוך אותו לעדכני.

לא אכתוב שוב על ההתייעלות האנרגטית שכל כך חשובה לנו ולילדינו בעיקר עכשיו, כשמדברים רבות, על משאבים וחסרונם בעולמנו.

לא אכתוב על ההתקדמות הקולינארית שמתרחשת פה במהלך השנים האחרונות, מבחינת בריאות, מוצרים וטריות.

וגם לא אכתוב על העולם המטורף אליו אנחנו צועדים יחד ועל עליית מחירי המזון המטורפת שהתרחשה במהלך השנה האחרונה, שטרם רואים את סופה בעולם הקולינארי.

אכתוב על ההתקדמות שלנו במטבח, על הקירות החדשים והמקררים שעוד מעט כבר יהיו מוכנים.

על מכונת השטיפה שהותקנה ועובדת כבר לאחר חבלי לידה קשה וארוכה, על הקיטור החדש שרכשנו בעזרתה הטובה של ענת תירוש ועל המעדנייה שכבר מתרגשת לה מעבר לפינה ומתחילה להראות את פניה אפילו בחדרוכל.

בקצה התהליך, שכולנו תקווה יתרחש בעוד כחודש, נוכל לעבוד בצורה מסודרת במטבח, נקבל את האישורים המתאימים ממשרד הבריאות ונצא לדרך חדשה.

צילום: אלדד ורדי

המעדנייה צפויה להיפתח לקהל הרחב באמצע דצמבר, תהיה פתוחה בימי חמישי ושישי ותמוקם באגף הדרום-מערבי של החדרוכל. המעדנייה תהיה ניידת, כך שהכל יהיה על גלגלים ויוכל לזוז בערבי חג ובאירועים. יהיה בה אוכל טרי וטעים לסופי שבוע, יהיו בה מוצרים משלימים לארוחה טובה, פרחים של צביה וגבינות של תמיר פרץ. המחירים לחברי קיבוץ יהיו נוחים והיא תאפשר התפתחות כלכלית לחדרוכל.

חשוב לציין שלמרות השיפוצים הקדיחות, כאב הראש והבלגן במהלך החודשים האחרונים, הצלחנו להשאיר את החדרוכל פתוח בעזרת הצוות המדהים של החדרוכל ומנחם הרטמן המפקח על הבנייה. זה לא מובן מאליו וכך הצלחנו לחסוך כסף רב ולהמשיך את הפעילות היומיומית של החדרוכל. אנחנו כאן כדי לשרת את הציבור. תפיסה זו עמדה ועומדת לנגד עינינו לאורך כל הדרך ונמשיך לדבוק בה.

וזה המקום והזמן להודות למנחם הרטמן שבזכותו הכל קורה, לצוות החדרוכל המדהים שסחב ולא נשבר גם ברגעים קשים מאוד אפופי אבק ובעיקר לכם, ציבור יקר, שאתם מצביעים ברגליים וממשיכים להגיע.

לכל מי שמעוניין להציע, להעיר ולהאיר, אתם מוזמנים לכתוב אלי

zivela@gmail.com

"תהלים על הדשא הגדול

בערב שבת, בקיץ: חדר האכל

שט על הדשא הגדול כספינה

מוארת חלונות, הילדים

משחקים על הדשא. ההורים בחולצות לבנות

משוחחים בנחת על הרחבה.

הערב פורש את כנפיו כדוגרת

המכניסה את אפרוחיה

תחת כנפה.

בשבילי זו השעה היפה בעולם. ביקום כולו".

("יחף – תהילי עין שמר" מאת עלי אלון)