היא מספרת: "לצד העיסוק באומנות במשך שנים רבות, פעלתי והנחיתי קבוצות דיאלוג בחברה הישראלית. בשלב מסוים הרגשתי שמשהו לא עובד עבורי בשיח שהתקיים אז וחיפשתי דרך אחרת. הבנתי כי עבורי יש לשפת האמנות כח רב לחולל שינוי או לפחות להעלות למודעות נושאים שהם בלב ליבו של השיח החברתי בישראל".בין הסיבות בשלן מצטרפים אנשים לקבוצה, אפשר גם להצביע על היוצר הבודד המשווע לשיח וקרבה ליוצרים אחרים, בלי להסתפק בעולמו ודמיונו בלבד. יש כאלה הבאים מתוך "מחסום" ביצירה ממנו ניתן לצאת ולקבל השראה כשאתה עם יוצרים ואנשים אחרים ויש מי שבאים כדי לאפשר לעצמם מרחב של הקשבה, שיחה, סיעור מוחות ואפשרות לפתוח מרחבים שלא היו באופק הקודם. מנסים לחפש ולהעז. "יש למשתתפים בקבוצה נסיון אישי כיוצרים, מתבוננים או כמטפלים ויש בקבוצה חוכמה המגיעה עם הנסיון והגיל", אומרת בלהה בן אהרון. "ההתבוננות שלנו על עבודות האמנות המובאות למרחב הלמידה שלנו היא התבוננות נקייה, לא שיפוטית ויש בה נכונות להקשיב ולתת מענה לשאלות והתלבטויות שעולות כמו איך לעשות אחרת, מציאת פתרונות טכניים, העמדה ועוד".
ועוד מוסיפה בלהה: "שנים יצרתי בפסיפס ברמה גבוהה וכאשר "נגמרו-לי-הידיים" היה לי צורך ליצור ולשתף תוך כדי התהליך. נחשפתי בעבר לתערוכות של הקבוצה אבל לא התחברתי. מה שמחבר אותי עכשיו  לקבוצה היא העובדה שאני במסגרת בה קיים אלמנט של מחויבות לפרוייקט, מסגרת בה אני לוקחת את המטען שלי והופכת אותו למשהו עם ערך-מוסף, הנובע בין השאר מהגיוון בקבוצה גם מבחינת רקע, תחומי יצירה וגילאים. חיפשתי מקום בו יש יצירה אמנותית לצד אתגרים אינטלקטואלים וכך הצטרפתי לקבוצה. בתחילה נבהלתי מקבוצת האנשים המוכשרים כאן, אך ההנחיה המזמינה של עדי והרוח הטובה והנדיבה של הקבוצה עזרו לי להיקלט, למרות שאינני פוליטית או אמנית מי-יודע-מה, אני אוהבת ליצור".

ומוסיפה שלומית: "הסדנה מאפשרת לי למצוא חיבור בין האישי לפוליטי ועדי נותנת לכל אחד מאיתנו לבטא את עצמו בכל דרך אמנותית. כל רעיון מלהיב אותה ולכל התלבטות היא שותפה ולא מוותרת. בעבר אהבתי ליצור במגוון חומרים, אך בשנים האחרונות אני מתמקדת בצילום וידאו-ארט. תהליך היצירה מתחיל תמיד בדימוי העולה בדמיוני ומתפתח תוך ניסוי ותעייה. בשנתיים האחרונות היה לי אמנם קושי ליצור, מסיבות מובנות, אבל זה היה גם מקום של נחמה ויכולת להסתכל על עצמנו ממקום אחר". החיבור בין האישי לחברתי מתקיים כל הזמן והוא נכח באופן חזק מאוד בתערוכה שנולדה מתוך המציאות הקשה והמטורפת של אירועי 7 באוקטובר.  "השנה שהייתה, נפתחה מתוך שבר", נכתב בדברי האוצרות,  "רגע בו הזמן נקטע והוודאות יחד איתו. בתוך המציאות הזו, שבה העבר והעתיד איבדו את רציפותם, נוצרה אפשרות אחרת להביט בזמן: לא כמדידה קבועה אלא כחוויה משתנה של אדם וחברה".בית המדרש מזמין לתהליכי עומק, להתבוננות רחבה מגוונת, כך מספרת עדי, כך היה גם העיסוק במושג הזמן. בקשנו לבחון אותו מזוויות שונות: מושג הרגע  | זמן יהודי ובתוכו השבת | הזמן בתרבויות המזרח | זמן יצירה | זכרון והיסטוריה – כמרחב מתהווה ולא כסיפור סגור | עתיד מדומיין ועוד. אבל אין ספק כי בתקופה הזו היה למציאות כח רב והיא נכחה במלא עוצמתה במסע שלנו וביטויים לכך הופיעו בתערוכה. 
כל אחת ואחד עובדים במדיות ובחומרים שונים. "את היצירה האמנותית אנחנו עושים בבית בהשראת הלימוד", מספרת דורית שכטר מעין החורש. "בין מפגש למפגש אנו מקבלים הזמנה לתרגיל אמנותי ובהשראתו אנחנו מוזמנים ליצור את הפרשנות שלנו לנושא בו אנחנו עוסקים".

ואכן, כאשר מבקרים בתערוכה, בולטים לעין מגוון הפרשנויות והביטויים האמנותיים השונים כמו גם ההקשרים שנוצרו מתוך החיבור בין העבודות והחשיבה האוצרותית.
וכתמיד, על- מנת ליצור תרבות איכותית נגישה לקהל רחב ומגוון, צריך את התמיכה ואת שיתופי הפעולה. שוב בא לידי ביטוי שיתוף הפעולה בין "זית" לגבעת חיים איחוד, שוב נרקמה שותפות שהביאה יצירה אמנותית אלינו לקיבוץ ופתחה פתח לשיח אישי וחברתי.
תודה לאמניות ולאמן שהציגו בתערוכה ונחכה לתערוכה הבאה. 

הספר הנוגע ללב, מספר את סיפור האימוץ שלה ואת הדרך בה בחרה להיות הגיבורה של חייה. יש שם זכרונות של אמא הקשורים גם לתולדות גבעת חיים ולתנועת הקיבוצים.

זה מסע אישי, עוצמתי ומלא השראה המאיר באומץ ובחום נושאים של זהות, בחירה ואהבה.

סבתא עדה אימצה את אמא בגיל חמישה חודשים מבית יתומים בתל אביב.

איך אמא גילתה שהיא מאומצת?

אשאיר לכם שתקראו בספר.

את החודשים הראשונים שלה בבית היתומים, כתבה אמא כמובן מתוך זכרון, דמיון ותחושות שהרגישה כאשר בגרה.

כבנותיה, הרגשנו תמיד שמבחינת אמא, לשרוד בבית יתומים בתור תינוקת שננטשה – זה זכרון שנצרב בנימי גופה ונפשה .

וזכרון הישרדותי זה היה מבעבע, חי ובועט לאורך חייה הצבעונים והייחודיים, עד שנגדעו לפתע כשבועיים אחרי יום הולדתה ה-70.

למרות שהיו הוצאות ספרים שהתעניינו והכינו לה חוזים לחתימה, אמא לא הוציאה את הספר לאור בגלל שהעלויות היו גבוהות מאוד עבורה.

הוצאת הספר לאור עכשיו, היא דרך עבורנו להמשיך את הקול של אמא, לאפשר לו להדהד הלאה ולגעת בעוד לבבות כפי שנגעה בחייה.

ולא פחות חשוב – להגשים את החלום של אמא להפיץ את סיפורה.

עלות ספר – 70 ש"ח. כל מי שישלם מראש יקבל עותק ברגע שהספר יודפס.

ההזמנה מראש תעזור לנו גם לדעת כמה עותקים להדפיס ולהגשים את החלום של אמא להפיץ את סיפורה.

לפרטים ותשלום אפשר לפנות אליי ישירות בוואטסאפ / ביט 0549001832.

בגבעת חיים ישנה קבוצה גדולה של נשים פעילות במסגרת "נשים עושות שלום". הן ביקשו להשתלב במיזם אומנותי גדול ביוזמת הגלריה לאומנות בגבעת חביבה, במסגרת פסטיבל "מתחת לפנס" במהלך סוכות 2024.

כותרת הפסטיבל הייתה "מכאב לתקווה" והוא אמור היה לציין שנה לאסון 7 באוקטובר כשבאותם ימים ישנם חטופים רבים במנהרות וסיום המלחמה עדיין לא נראה באופק.

קבוצות נשים רבות מכל הארץ, יהודיות וערביות הפועלות למען השלום, חברו להעמדת אוהל המאגד בתוכו עבודות המסמלות את התקווה ומקבלות השראה מעבודתה של האומנית סיגלית לנדאו, גם היא פעילת שלום.

נשות הקבוצה של "נשים עושות שלום" פנו לקבוצת הסריגה המקומית אשר הסכימה להשתתף במיזם, אבל הרגישה שהיא צריכה יד מכוונת ופנתה למיטל סיון שני שתוביל את הפרויקט.

כ-20 נשים מגבעת חיים והסביבה, נפגשו פעם בשבוע ועבדו במרץ על העבודה שכללה סריגה ואריגה. המפגש השבועי הקל עלינו את הימים הקשים של הדאגה והפחד במלחמה הבלתי נגמרת.

הרעיון לעבודה התחיל מיצירת כדורים סרוגים העשויים מרצועות בד שנגזרו מחולצות טריקו ישנות בצבעוניות של אדום, חום ושחור המתקשרת לכאב ולבן המסמל את התקווה.

משם זה התפתח ליצירת יריעה מרכזית ארוגה המחברת בין האדמה למטה והאוויר למעלה וחובקת קוביית בטון, עליו היא מונחת. כדי ליצור את הנול הגדול לעבודה, קיבלנו קרשים מפינת עץ.

ואז, עקב המצב הבטחוני בארץ וביטול הפסטיבל בגבעת חביבה, נארזו הכדורים והשטיח הארוג בקרטונים והעבודה חיכתה להזדמנות להצגתה.

פנינו לחנוש מורג בתקווה שתסכים להציג את העבודה בגלריה לאמנות בגח"א.

וכך, לפני כשלושה חודשים בכוחות מחודשים, התחלנו ליצור עבודה שנייה המתכתבת עם העבודה הראשונה, שוב עם חומרי טקסטיל רכים.

בגלריה מוצגות שתי העבודות הגדולות בתוספת צילומים המתעדים את התהליך. אתם מוזמנים להגיע ולהתרשם. התערוכה תוצג עד 23 באוגוסט.

בימים אלו השמש נעלמת במהירות לקראת השעה חמש אחה"צ והחשיכה הנופלת על "מתחם הנקודה" מעוררת במי שנקלע לשם בשעה זו, עגמומיות קיומית קלה.

נדמו שאגות מבלי הבירצה, נמוגו שיחות לקוחות הקואופ האורגני ורק רוח צוננת דוחפת דלתות חורקות ועוברת בין חלונות חשוכים. "המתחם לא מתרומם", הודה השבוע אחד מפרנסי הקהילה בפני עורכי העלון וכאשר אתה מסתובב בחושך הקר של סוף דצמבר, עליך לשאת פניך מזרחה. שם, בקצה המתחם אפשר לראות אור. כשנכנסים, רואים שהאור הזה שפוך גם על פניה של בעלת המקום.

ברוכים הבאים אל "ברקפת" (Barakefet). "המקום הזה והשלב הזה בחיים ממלאים אותי בשמחה", אומרת רקפת מוהר כשאנחנו מתיישבים. אני מזכיר לה ראיונות קודמים שעשינו, עם קצוות חדים הרבה יותר והרבה פחות שמחה, בתקופה שנראית כאילו שייכת לחיים אחרים.

"מגיל צעיר חלמתי שיהיה לי בית קפה, מקום לארח בו אנשים ולדבר איתם", היא פותחת, "אבל בחיים האמיתיים פיתחתי קריירה של פרקליטה ושופטת. לפני כחמש שנים וחצי חליתי בסרטן. זה טילטל אותי ואת חיי, כי חשתי שהגיעה העת לשינוי, אלא שאני באה ממקום של 'מה פתאום לעזוב עבודה? ומה תעשי?' אז שאלתי את עצמי, האם קריירה הכרחית לחיים שלי? ובעיקר הבנתי כי שום דבר אינו ברור מאליו".

היא מזכירה כי עוד לפני כן התגלה אצלה גידול בראש והצירוף של כל המקרים הללו, הציף אצלה תובנות. "הפסקתי לעשות לעצמי הנחות ושאלתי שאלות קשות". את כל החבילה הזו הביאה לקואוצ'רית שאמרה לה: "דמייני שאת עושה רק את מה שאת אוהבת" ואת זה היא החליטה לעשות.

כמובן שהסביבה הגיבה בצורה מעורבת – אמא שלה, למשל, סיפרה לה שאבא "לא מצליח לישון בלילה" ושאלה "למה הבת שהייתה שופטת הולכת להיות מלצרית", יגאל חשש שהיא תצטער על הצעד והילדים חשבו שהיא לא מבינה לקראת מה היא הולכת אבל בהחלט פירגנו לה. היום, דרך אגב, יגאל והילדים הפכו לחלק בלתי נפרד מ"ברקפת" ואמא שלה מכינה לה פעם בשבוע עוגיות מופלאות בטעם של פעם למקום (ברור שאכלתי וגם לקחתי לדרך).

והייתה גם סוגיית המקום. "היה לי ברור שזה המקום שאני רוצה וכאשר פורסם שניתן להשכיר חללים לחברי קיבוץ, טסתי אל קובי אבן שושן כדי לוודא ולהבטיח שאקבל את המקום הספציפי הזה".

בשל היבטי רישוי, היא הבינה כי בית קפה לא יהיה רלוונטי, אבל על החלום לא וויתרה. בפגישה במחלקת רישוי עסקים במועצה, היא קיבלה עצת זהב: "נאמר לי כי בית לסדנאות עם כיבוד, לא מוגדר כבית אוכל ולא זקוק לרשיון מיוחד".

אז זה לא בית קפה, אבל היא דואגת שכל מי שמגיע לסדנאות שלה לא ייצא רעב ושילוב הסדנאות עם הארוחות, יוצר תחושת בית. "לא מזמן נכנס הנה מישהו בטעות ושאל אם זה בית", היא מספרת בחיוך.

בחלל אותו עיצבה בעצמה, מתקיימות סדנאות חימר, חרוזים וקולאז' חזון אותן מעבירות שלוש מחברותיה הטובות. רקפת מעבירה סדנאות פסיפס של חצבים. "אני אוהבת את החצב. יש בו עדינות, כוח, עוצמה אצילות ויציבות".

מה אתם יודעים – לרגל פתיחת העסק היא גם פתחה לראשונה בחייה פייסבוק ואינסטגרם והתחילה לכתוב שם על מה שהיא עושה. "אני מפרסמת סדנאות וקבוצות מגוונות נרשמות. יש משפחות, עובדי חברה ועוד והם מזמינים אירוע בו יש ארוחת בוקר, סדנה וקינוח ומעבירים פה חצי יום בכייף. יש ימי הולדת, מפגשי חברות ולמשל חברת "אלטשולר-שחם" עשו פה סדנת חצבים ושלחו לי תמונות של החצבים תלויים במשרדי העובדים שם".

אם זיהיתם מתחת ומעל השורות את הכייף שלה, לא טעיתם. "אני שמחה, יצאתי מכלוב. יש לי תחושה של סגירת מעגל גם בקיבוץ כי אנשים רואים אותי ואומרים לי שאני נראית שמחה וזה בניגוד להתחלה שלי פה, כשנלחמו במעמד שלי כאשת-חבר בשנים הראשונות".

דווקא המלחמה הארורה והרעה של השנה האחרונה, פיתחה אצלה תחושת מסוגלות. "ביחד עם המשפחה וחברותי הקרובות  יזמתי אירועים למפונים מגברעם בחצר הבית שלנו: פעם בשבוע הכנתי  ארוחות בוקר, ג'חנון בשבת, ערב המבורגרים, בוקר טוסטים ועם כל ארוחה הייתה פעילות של סדנאות קולאז', תכשיטים או חרוזים, כך שבעצם הייתה לי תקופת פיילוט ממושכת. משם גם הגיע שם המקום: שמעתי את אחד הילדים אומר לחברו שלא יצליח להיפגש איתו 'כי הוא נמצא ברקפת'. אמרתי לו שהוא גאון וידעתי שזה יהיה שם המקום".

גם היום, אחרי שהכל רץ ועובד, יש עדיין רגעים שהיא בודקת שזה אמיתי. "לפעמים אני לא מאמינה שזה קורה לי", היא אומרת בחיוך ואנחנו מסכמים שכן – לפעמים חלומות מתגשמים.

לואיז גבע, בת-זוגו של מונטי יגר, החלה להפגין בבלפור (ירושלים) נגד ההפיכה המשפטית מיד עם תחילתה אך כיום, כבר שנה שלמה מדי ערב, היא מפגינה בגשם, רוח חמסין או סערה בצומת העוגן עם כמה שותפות מעמק-חפר למען החזרת החטופים. מה שהחל כמאמץ של בודדות, הפך להפגנות המוניות גם בזכותה.

"עליתי מאוטווה בקנדה בשנת 1974", היא מספרת. "אבי הגיע לשם בגיל 12 מאוקראינה ואמי נולדה בקנדה להורים מליטא. אחי הבכור (כעת בפנסיה) היה מורה בתיכון ואחותי שהיא טייסת, הייתה היהודייה הראשונה שעבדה כקברניטה באייר-קנדה. סיימתי תואר ראשון בספרות אנגלית ותואר שני בספרנות ומרכזי מידע. בגיל 50 למדתי עבודה סוציאלית בבר-אילן וזה הוא עיסוקי".

היא אמא לשירה (46) המתגוררת עם שלוש בנותיה ומשפחתה באנגליה, נטלי שגרה בגעש עם בעלה ושני ילדיה ובתה האמצעית היא הדר, צעירה עם צרכים מיוחדים המתגוררת בכפר האנתרופוסופי "בית אורי" בעפולה.

לואיז ובן-זוגה לשעבר הגיעו לחיפה ולאחר מספר שנים עברו לעין-החורש, שם חיו כ-15 שנים ולאחר מעבר בכמה ישובים בעמק-חפר וגירושין, עברה בשנת 2006 לגבעת-חיים איחוד, לאחר שטובה וליונל עשו שידוך מוצלח בינה לבין מונטי.

לפעילות חברתית הגיעה לואיז לאחר לידת הדר, שאובחנה עם צרכים מיוחדים. "הייתי אמא אקטיבית מאוד, כשבין השאר הייתי ממקימי 'אהדה', ארגון להורים לילדים עם צרכים מיוחדים בקיבוצים".

היא כיהנה כיו"ר הארגון במשך כחמש שנים ויצרה שילוב עם הורים אחרים לקידום פעילות מתאימה לילדים עם צרכים מיוחדים באיזור. בסוף שנות ה-80 ובשנות ה-90, היא הייתה בוועדת הרווחה של עמק-חפר והשתלבה בפיתוח פעילות לילדים בעלי צרכים מיוחדים בכפר-יונה דרך "עזרא", הארגון לדוברי אנגלית. רוב שנותיה עבדה במרכז מידע ותמיכה להורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים והמשיכה ללימודי עבודה סוציאלית ולעבודה ממושכת כעובדת סוציאלית בארגון יוצאי דרום-אפריקה בישראל. לבקשתם, חזרה מפנסיה לעבודה לאחר שמחליפתה בתפקיד קרסה מעוצמת הבעיות שהתעוררו בפרוץ המלחמה.

נושא זכויות אדם בוער בעצמותיה. במסגרת ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית, היא השתתפה בקבוצה שקראה "להסתכל לכיבוש בעיניים", החל בינואר 2023. היא לקחה חלק בעזרה למסיק זיתים במסגרת סיוע לפלסטינאים שסבלו מנערי הגבעות ותושבי התנחלויות שהתנכלו להם. לדבריה היא חשה צורך להביא את המחאה גם לאיזור שלנו והחלה למכור חולצות "מסתכלים לכיבוש בעיניים" בצומת העוגן בהפגנות בשבתות.

פעילות זו שינתה כיוון ב-7 באוקטובר בפרוץ המלחמה. מאז היא נושאת את דגל שחרור החטופים עם שותפותיה מהקיבוץ ב"נשים עושות שלום" ועוד רבים אחרים באותו מקום. התחושה שלה הייתה שאם לא נפגין, הממשלה תשאיר את החטופים בעזה וזה המוטו שלה מאז. יחד איתה היו בגרעין המייסד של אותן הפגנות תמנע, תרצה, שלומית, נירה, רחל, רותי שגמון ובודדים אחרים (7-10 אנשים בסך הכל).

ענת קבילי, עו"ד מבית-הלוי, הצטרפה אליה בהובלת הנושא כבעלת שליטה ברשתות החברתיות ועם מודעות גבוהה, כך שבזכותה ועזרה מאחרות, גדל מספר המשתתפות והמשתתפים בהפגנות צומת העוגן.

"חשבתי שאהיה שם חודש – חודש וחצי ולאחר מכן ישתחררו החטופים ואוכל לחזור הביתה. כמו שאתה יודע זה לא קרה. אני רוצה להדגיש שהקיבוץ שלנו מיוצג יותר מכל ישוב אחר בעמק-חפר בהפגנות בצומת העוגן. אני לא יודעת להסביר את זה, אך רמת המודעות והמחויבות לנושאים פוליטיים וחברתיים בקיבוץ שלנו ממש מצטיינת ובולטת. אני מקבלת רוח גבית מאנשים כאן וכל הכבוד לקיבוץ שלנו. יש משהו מיוחד בגבעת-חיים איחוד".

גם מהאיזור יש סיוע רב. לואיז ארגנה מישהי שעושה את הגרפיקה לשלטים, מישהי אחרת מכינה את השלטים עם תמונות החטופים, מישהי אחרת אחראית על מכירת הפריטים של מטה החטופים כגון דסקיות, חולצות עם מסרים, דגלים, כובעים, סמלים צהובים ועוד. כל ההכנסות עוברות למטה החטופים.

"אנחנו מבצעות את המכירות גם לפי הזמנה בישובים שונים בעמק-חפר. הקבוצה המצומצמת שמתמידה בהפגנות הפכה לקהילה וקבוצה מגובשת המציינת ימי-הולדת, לידות של נכדים ואירועים שמחים או עצובים שחברותיה חוות. גם המועצה האזורית עזרת לנו, בפסטיבל 'גשרים בעמק', ביריד החודשי הנערך בעמק ובפתיחת דלתות כשצריך עזרה. אני פוגשת שם א.נשים מדהימים, שכבוד הוא לי לפעול לצידם".

שאלתי את לואיז את השאלה מטעם שופרות הממשלה המופנית אלינו, המפגינים: למה אתם משחקים לידיו של החמאס? הוא מעוניין שתפגינו כדי לשפר את עמדתו במשא-ומתן על שחרור החטופים.

"אנחנו רוצות שהמשפחות החטופים ירגישו שהן לא לבד במאמץ הכה חשוב לשחרר את בנות ובני משפחותיהן. אנו מפגינות כי זה מה שהמשפחות מבקשות. ללא התמיכה מהציבור, תהיה להן תחושה של הפקרה מוחלטת. המטרה שלהן ושלנו היא שהציבור לא ישכח את החטופים. כשאנחנו שם, בצומת, אז כל מי שעובר שם רואה ושומע שהחטופים עדיין נמקים במנהרות בעזה ואנו לוחמות ולוחמים להשבתם".

"הקשר עם מטה החטופים הוא של סיוע הדדי והם מפנים אלינו את הדוברים, הציוד, הדגלים והשלטים. עשינו גיוס להכנת שלטים משלנו לטובת המאבק. יש חיבור בין מטה המאבק להפלת הממשלה ומטה החטופים באיזור ואנחנו מארגנות אירוע עם אחת ממשפחות החטופים. נפרסם כשנסגור את הפרטים".

לראשונה בחייה נאמה לואיז בפני ציבור. זה קרה באחד ממוצאי השבת כשדיברה בפני המפגינים, כמו גם לנהגות ולנהגים העוצרים בצומת. "מישהו היה מוכן להשלים עם היות בתו, בנו, אביו או סבו בשבי החמאס?", אמרה. "אז למה הם כן? ואני מבקשת מהחטופים ומשפחותיהם סליחה על כך שממשלתנו מפקירה אותם בעזה. מי ששומע אותנו בדרך כלל תומך, אך יש גם כאלה המנסים לדרוס אותנו, מפנים אלינו אצבע משולשת ועוד תנועות מגונות".

אל העיסוק בעריכת דין הגעתי מתוך סקרנות גדולה למתרחש באולמות בתי המשפט ולאופן בו  אפשר לעשות צדק, במגבלות החוק. די מהר התברר לי שהתחום בו אעסוק יהיה התחום הפלילי, זה שנחשב "החיים עצמם". בלי יותר מדי ניירות, מסמכים וסכסוכים על כסף אלא עם נגיעה פשוטה וישירה במכאובי החיים. עוד ידעתי שהתפקיד בו אוכל לממש את תחושת השליחות שהרגשתי עמוק בפנים, יהיה תפקיד התובעת מטעם המדינה, המסייעת לנפגעי עבירה להשמיע את קולם בבתי המשפט.

תפקיד זה של פרקליטה פלילית, היה מרתק ועמוס באתגרים קשים של התמודדות עם רבים מחוליי החברה הישראלית – תיקי סמים, אלימות בתוך המשפחה ומחוצה לה, עבירות מין קשות, פגיעות בילדים וגם תיקי רצח, שהטיפול בהם היה כרוך בלילות רבים ללא שינה ובמידה מסוימת גם עיצב את דמותי לאורך שנים, כמי "שנלחמת ברעים".    

במהלך אותן שנים נקשר גורלי בגורלן של משפחות שעברו טרגדיות גדולות, כמו רצח אשה בידי בעלה ועבירות מין קשות אותן ביצע לאחר מכן קרוב משפחה אחר שאמור היה לשמור בביתו על הילדה שלה שנותרה יתומה לאחר אותו הרצח,  עבירות המין אותן ביצע השחקן חנן גולדבלט בתלמידותיו, נערות שהיו באותן שנים בנות 15-17 ועוד מקרים קשים רבים בהם טיפלתי ואשר לימים הרגשתי שהותירו בי תחושות של עשייה משמעותית מאוד, אבל גם מצולקת. 

בחלוף 25 שנים כאלה, כשמלאו לי 50 בערך, החלטתי לעשות שינוי. חשבתי שאת הנסיון הרב שצברתי בתחום המשפט הפלילי וגם את הבגרות והשקט שהיה כה חסר לי, נכון יהיה לנתב לתפקיד בו אוכל להקשיב ולעשות צדק בעצמי.

כך הגעתי אל בית משפט השלום בחדרה, מקום עבודתי ב- 12 השנים האחרונות. מקום בו נחשפתי ונדרשתי לאירועי חיים שהיו לי "פשוטים יותר". כך מצאתי עצמי בשנותי הראשונות כשופטת, מכריעה בסכסוכי שכנים עם חתולים ותרנגולות, סערות יצרים של שתי נשים האוחזות בגבר אחד ולעיתים גם להיפך, תביעות קטנות ולעיתים גם משעשעות כמו זו של הזוג שחלם על חופשה רומנטית ופסטורלית באי קוס ומצא עצמו במלון הומה אדם בכרתים בגלל טעות של סוכנת הנסיעות, עבירות חניה עם הסברים דמיוניים לסיבות שהובילו לביצוען וכהנה וכהנה סיפורים שאולי עוד אכתוב עליהם פעם ספר. 

לצד כל אלה המשכתי לעסוק גם בתחום הפלילי בו נדרשתי להכריע במשפטים שהתנהלו בפני בקשר לעבירות מסוגים שונים – גניבות, התפרצויות, החזקת סמים, גידול סמים במעבדות ביתיות ו/או סחר בהם, אלימות ברחוב ובמשפחה, עבירות נשק וגם עבירות בטחוניות, בעיקר כאלה שבוצעו במהלך מבצע "שומר חומות".

במסגרת זו הייתה לי ההזדמנות להכיר אצל עצמי, באופן ברור ומובהק יותר, את היכולת לעשות איזונים. זו הייתה עבורי חוויה מופלאה ממש – אותו חיפוש אחר פתרונות יצירתיים במסגרתם חרצתי גורלות באופן בו יכולתי להרגיש שלמה עם עצמי, כשידעתי שעשיתי צדק עם מי שנפגע, הענשתי את מי שפגע ובמקרים שנראו לי מתאימים לכך, גם הובלתי לתהליכי שיקום של נאשמים שכשלו, אבל שיכנעו אותי ליתן להם הזדמנות אמיתית להיטיב את דרכיהם ובסופו של דבר, בסיוע גורמי טיפול מצוינים מטעם המדינה, גם הצליחו לעשות כן.

הצלחות קטנות וגדולות באמצעותן – כך אני מקווה – אולי עוד אפשר יהיה  לשנות את פני החברה  הישראלית לכזו שתהיה פחות דורסנית ואלימה. 

במסגרת "תורנויות המעצרים" השבועיות שעשיתי, הובאו בפני אלפי בקשות של המשטרה להארכות מעצר של חשודים בשלבי החקירה.

לדיונים האלה שהתקיימו בפני גם בתקופות של החופש הגדול, הגיעו לא פעם נערות ונערי גבעת חיים איחוד, בהובלתה של דבי בר-אילן, שהבינה את החשיבות הגדולה הטמונה בחשיפת הנוער לנעשה בבית המשפט ונתנה גם לי את ההזדמנות  לענות על השאלות המעניינות, המפתיעות והחשובות שהם שאלו אותי לאחר שהקשיבו בעיניים פעורות לדיוני המעצרים. 

בימים אלה, בעיקר בעקבות סרטן השד בו חליתי לפני כחמש שנים (אירוע שטלטל "ועירבב" אותי מחדש) עם תחושה ברורה של מיצוי וכמיהה להיפרד מן הבדידות המאפיינת את תפקידו של השופט ועם רצון להגשים חלום ישן שלא מרפה ממני מזה עשרות שנים, לפינה קטנה משלי שאוכל לשלב בה את האהבה שלי לאומנות, אוכל וחברת אנשים, החלטתי לפרוש מכס השיפוט.

אני עושה זאת בלב שלם ומחכה לבאות עם אותה מידת סקרנות שהייתה לי בצעירותי, למרות שבינתיים הפכתי גם סבתא.

מה היא אמנות?  מה היא בעיני המתבונן שאוהב וצורך אמנות מוזיאלית / מוזיקלית / בימתית / תיאטרלית – כמוני?  (יש שיאמרו בצורה אובססיבית).

מה היא אמנות בעיני המתבונן שהוא בעל מקצוע בתחום? האם היצירות היוצאות מתחת ידיי הן אמנות כשלעצמה, במבט אובייקטיבי?

יש האומרים שכל יצירה שמישהו מוכן ורוצה להציב בחלל או לתלות על הקיר היא אמנות. שלא לדבר על הצבתה בגלריה או במוזיאון.

בתוך כך, אני שואלת באיזו מידה זה בכלל חשוב – ליוצר ו/או למתבונן המתרגש מיצירה – אם זה נחשב לאמנות והאם היצירה מגיעה לרמה האמנותית הנדרשת פר-סה?

העיסוק שלי באמנות וביצירה הוא בעיקר בציור בצבעי שמן על בד קנבס וגם על דיקט, דלת, זכוכית וכל מה שמוצאים במתחם האשפה. את כישור החיים הזה, של איסוף מהאשפה, רכשתי עוד בהיותי גננת. מזה יצאו גם מיצבים למיניהם. אני לומדת אצל ורד נחמני ומציירת מהתבוננות בצילום אותו בחרתי או צילמתי על פי הנושא או הקומפוזיציה שדיברה אלי.

מזה תקופה אני מתרחקת בהדרגה מהציור הריאליסטי ופחות מעניין אותי כיום להעתיק את המציאות. גם כשאני מציירת משהו בו מזהים למה התכוונתי, הקווים או השימוש בצבעים יותר "גסים". זה סוג של חופש יצירתי שמהנה אותי, אך לא חופש מן האמת ומהבאת הרגש.

יחד עם זה, בדרך כלל אנשים מתרשמים יותר מהציורים הריאליסטיים. הדרך שלי וכנראה גם של אחרים, להביע רגש בציור הריאליסטי היא בבחירת הנושא לציור, כמובן ובמיוחד באופן השימוש בחומר. במקרה שלי בצבע שמן.

העיסוק באמנות גורם לי אושר רב. מה בין הרגשי לאמנותי? אתן דוגמאות.

יש לי קבוצת ציורים / עבודות שעשיתי בהקשר ובשימוש ממשי ברישומים שצייר נבות בני ז"ל.

מבחינתי, עשיתי בהם שימוש אמנותי חדש, בקומפוזיציה ועוד. בנוסף ,זו הייתה דרך שוב לגעת בו ולהיות איתו מבחינה רגשית ועדיין, ככל הנראה, עבודות אלה לא יעברו את הצנזור האמנותי.

קבוצה נוספת של עבודות עשיתי בעקבות כך שלא מזמן התחלתי להתעורר לפנות בוקר עם דימויי גופות נופלות בראשי. כאשר המצב התמשך, אמרתי לעצמי "שימי אותן על הבד והיפטרי מהן" . וכך היה. הפסקתי לחלום גופות. גם גוף עבודות זה לא יעבור, כנראה, את הצנזור האמנותי.

לאחרונה, מצאתי את עצמי עומדת מול בד ריק ושום דבר בראשי.

יש משהו אניגמטי ומרגש בעמידה מול הבד הריק ולגלות מה הרגש רוצה לומר כרגע. אני כאילו מעמידה את עצמי לשיפוטו של הבד ותמיד מפתיע אותי מה שיוצא בסוף. בדרך כלל, אני מבינה מה בעצם אמרתי, או מה המשמעות שיש לעבודה מבחינתי, רק לאחר שאני רואה את הציור.

כדי לצייר את הרגש על בד ריק, גיליתי שאני צריכה להיות בסערת רגשות: בדכאון או ברוממות רוח ולא במצב הרגיל של איזון מחוייך טוב ונעים. זה קרה לי לאחרונה בעקבות מלחמת 7 באוקטובר. משום מה, אני מרגישה לגבי עבודות אלו שזה "יותר אמנות" מיצירות אחרות, אפילו שהן זוכות לפחות פירגון מצד המתבוננים.

כשהיינו ילדים היינו אומרים: "מה שיצא, יצא, יצא". "מה שיהיה, יהיה, יהיה". כיום מלמדים את הילדים לומר: "מה שיצא אני מרוצה". זה נחמד, אבל סטיתי מהנושא.

סיפרה לי האוצרת כי ביקרה שלושה אמנים בעמק חפר וכולם בעשור התשיעי לחייהם. אני לא יודעת אם זה כולל אותי, אבל אם כן, אז זה כבר ארבעה. אני חושבת שזו תעודת כבוד לעמק שלנו ויש להתגאות ולהתנאות בכך, כפי שיש מקומות המתגאים בכך שתושביהם מגיעים לגיל 100 ויותר.

אירועי החפרפרת יתקיימו בסופ"ש 24-25 במאי ואשמח אם תבקרו אצלי בביתי, כמו גם אצל אמנים אחרים.

שלכם, ברכה הישראלי.

גילוי נאות: מרל, רעייתי, מתמידה בצ'י-קונג עם שלוה ברוך כבר כמה שנים ויש לה רק מילים טובות לומר על המפגש הקבוצתי השבועי הקבוע – בוקר של צ'י-קונג.

סיקרן אותי להכיר את שלוה והתחום בו היא עוסקת, לאחר שהתנסיתי בעצמי בטאי-צי' לאורך תקופה, ובדיקור אפקטיבי של אורן זיו.

"במקור  אני ירושלמית", מספרת שלוה. "למדתי ריקוד מגיל צעיר אצל אחת המורות הוותיקות בארץ שנטעה בי את האהבה למחול, ליצירה ולאמנות בכלל.

אחרי שנים של ריקוד , למדתי הוראת מחול באקדמיה בירושלים ובמקביל לימדתי תנועה את ילדי עין-גדי.

בשנת 1973 השתלבתי במסגרת החינוכית המקדמת בגבעת חיים בתחום התנועה ונפתח לי אשנב אל העוצמה וההשלכה החיובית הרבה שיש לתנועת הגוף, המחול והמוסיקה, בחיזוק הדימוי העצמי הרגשי והפיזי בילדים ובעיקר אצל ילדים בעלי קשיי קשב וריכוז. בהמשך למדתי טיפול באמצעות תנועה ויצירה באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן סיימתי לימודי הוראת יוגה במכון ווינגייט".

היא מספרת כי בתמיכת ההנהלה של בנימין שפריר ז"ל ונעה לוי, שולבו שיעורי היוגה במסגרת הלימודית לפי בחירת התלמיד, מה שתרם לטיפוח והרחבת העבודה הטיפולית בקבוצות ופרטני.

"אהבתי  מאוד את הקשר עם התלמידים, אווירת הצוות המיוחדת, הפתיחות לשינוי והתחדשות ובעיקר את הסקרנות, המוטיבציה והשיפור ביכולות של התלמידים ליהנות ולהצליח", היא משחזרת. "במקביל, העברתי חוגי מחול לילדי הקיבוץ בשעות אחה"צ, מה שאיפשר לעסוק יותר ביצירה, כוריאוגרפיה והכנת מופעי מחול בחגים וסיומי שנה".

לפני 11 שנים היא יצאה לפנסיה. "יצאתי לפנסיה מתוך בחירה והחלטה להתמקד יותר בתחום הבריאותי עם מבוגרים. השתלמתי בקורס להתעמלות בריאותית לחיזוק צפיפות העצם ופילאטיס ומאז אני עוסקת בתחום עם קבוצות נשים בקיבוץ. במקביל הצטרפתי לשעורי גאגא במחול של אוהד נהרין בסוזן דלל. היתה זו חוויה נהדרת  של מפגש עם אנשים מכל הגילאים ומכל העולם שבאו פשוט לרקוד, עד תחילת הקורונה.

וכאן נכנס  הצ'י-קונג (אמנות אנרגיית החיים) שסיקרן אותי תמיד. הייתה לי הזכות ללמוד עם נירה רבינוביץ', אישה מלאת חיוניות והשראה.

מה הוא צ'י קונג? זו בעצם "היוגה של הסינים", או "אמנות אנרגיית החיים" שמקורה באמנות הסינית העתיקה. פירוש המילה צ'י הוא "אנרגיה, חמצן, כוח חיים" ואילו פירוש המילה קונג הוא "מיומנות, תרגול, ריאות".

"הצ'י-קונג הוא אחד מענפי הרפואה הסינית", מסבירה שלוה. "הסינים מאמינים שאנרגיית החיים זורמת בגוף שלנו, בטבע, מסביבנו כל הזמן ובאופן טבעי. דרך תהליך הנשימה אנו נטענים באנרגיה הזו ומשחררים חלק מיותר ממנה בנשיפת האוויר החוצה. כך נוצר חילוף בין האנרגיה הסובבת אותנו לחיבור אל עצמנו, מעין תהליך של הטענה ושחרור".

תמצית הצ'י נמצאת בכליות (אזור הגב התחתון) ונוצרת כבר ברחם האם בשלב העובר שנולד עם האנרגיה הזו – גנטיקה.

האנרגיה זורמת דרך ערוצי האנרגיה (המרידיאנים) לכל מערכות הגוף ומטעינה אותן בחמצן נקי ומשפרת את זרימת הדם ומחזור המים. אחרי הלידה אנו מקבלים אנרגיה מעוד שני מקומות: מתהליך הנשימה והפעילות הגופנית, כך הגוף נטען בחמצן נקי המאוורר את הריאות ומשפר את תפקוד הלב. וגם מהתזונה (אנרגיית המזונות).

"כשאנו מתרגלים צ'י-קונג, אנו מרחיבים את הריאות שהם המנוע הדוחף את הצ'י ומפזר אותו באופן מאוזן לכל חלקי הגוף. תרגול הצ'י-קונג מעצים ומחזק את המערכת החיסונית והבריאות. היופי בתרגול הוא השילוב בין תנועה – נשימה – כוונה (תודעה)".

התרגול מגוון ופשוט, כולל סדרת חימום הגוף – שרירים, מפרקים, גידים להגמשה, מתיחה וריכוך.

"התנועות מתבצעות ברכות וללא מאמץ יתר על מנת לשחרר אזורים נוקשים ועמוסים ולהקל תחושות של כאב, מתח, עייפות וחוסר אנרגיה בפעולות היומיומיות", מסבירה שלוה. "עוצמת הרכות האופיינית לצ'י-קונג מתאימה לכל מי שמחפש דרך פשוטה ואפקטיבית וחשוב לו לטפח את הבריאות ולשפר איכות חיים. הצי'-קונג מתאים לרובנו ובאמצעותו מתמודדים עם בעיות גב, נוקשות בכתפיים, צוואר, שווי משקל, נשימה, ריכוז והוא מאפשר מקום של שקט, רוגע והתבוננות פנימה. בתקופת הקורונה המשיכה הקבוצה שלנו את הפעילות השוטפת בהתמדה ובנחישות תוך כדי תנועה במרחבי הקיבוץ היפים, בהנאה ותוך שמירה על הכללים ושמחת החיים", אומרת שלוה ומסיימת בפתגם סיני עתיק: "על אבן מתגלגלת, לא יצמח אזוב". מעל הכל, היא מאחלת בריאות.

חיה פלושניק

באחד הבקרים, עת ליוויתי את בתי לגן, נתקלתי שוב באנשי העיירה היהודית של חיה פלושניק.

הם נותרו זקנים כשם שהיו בילדות שנות השמונים שלי ובבגרות שנות השלושים שלהם, עברו דירה ואוכלוסייתם, ממש כמו אוכלוסיית העיירה האמיתית לזכרה פוסלו, הצטמצמה פלאים. אך בכ"ז, הם ניצבו שם, דוממים על שלל גווני החום-שחור-אפור של החימר והשטעטל ונתנו בי מבט של "חשבת שתיעלמי אבל הנה חזרת. כולם חוזרים בסוף".

ותכף הפכתי שוב לבת חמש וצעדתי בטיול היומי לכיוון המדרון של בית וינה, בואכה בית טרזין.

המדרכה מול ביתה היתה תמיד קרירה ומוצלת והתחושה שם גרמה לי להתגעגע לאנשהו כבר בגיל חמש ורק כשהגעתי לראשונה לאירופה, לפולין ולאוסטריה ולצ'כיה, הבנתי לאן. באופן קבוע היה נאמר לנו שם כי "כאן גרה חיה פלושניק. היא קפצה מהרכבת".  לפעמים רק עברנו והעפנו מבט באנשי העיירה, לפעמים עצרנו בגינתה הירוקה והסתובבנו בין הפסלים, כאורחים המברכים את הנמצאים.

ענת הגננת היתה מדברת בשקט ומהסה אותנו, אבל לפעמים חיה פלושניק הייתה שומעת ויוצאת. עומדת, מחייכת בשתיקה. לפעמים חילקה עוגה או תפוח מפולח, לפעמים לא, אבל לא זכור לי ששמעתי אותה מדברת. פעם הרהיב עוז אחד הבנים ושאל אם באמת קפצה מהרכבת הנוסעת. מיד נגרר אחורה בגערות וחיה פלושניק חייכה ושתקה.

בגן התנהל ויכוח באותו יום מי היה מעז לקפוץ. לא נחשבתי אמיצה אז בעיני הילדים ובעיני עצמי וגם לא הפסקתי לתהות לאן הלכה אחרי שקפצה. הוטרדתי פחות מהקפיצה מרכבת נוסעת ויותר מחוסר הידיעה על מהות היעד. כמובן שאז טרם נסעתי ברכבת גדולה יותר מזו של הפנינג יום העצמאות שבנה יוני פרינץ החצרן.

כשהגיע יום השואה התערבב המשפט "היא קפצה מהרכבת" עם הסיפור של מילן ומרים צ'רבינקה, שהגיעו לגן על תקן "סבים של"  לספר את סיפורם ועם מה ששמעתי בבית על פטר לנג ובאופן קבוע, ועד גיל די מבוגר הייתי חולמת בלילה שמוקם מחנה ריכוז באחד הדשאים המרכזיים בקיבוץ.

ומה שמוזר? שאף אחד מאיתנו לא חשב שזה מוזר.

הראיתי את הפסלים לבתי ואמרתי שפעם היו עוד רבים. וכששאלה לאן נעלמו תהיתי איך לענות. מה אומר לה? שפעם היו הפסלים ואינם עוד? שפעם היו אנשים ואינם עוד? ומה עם הרוע? גם הוא אינו עוד?

 

את תמי הורוויץ הכרתי לראשונה כמטפלת מובילה בגן רימון, לשם נכנס בננו הבכור עם נחיתתנו בארץ ובקיבוץ לפני כ-38 שנים. היא הייתה מאושיות הגנים בגח"א וכך התקבע הדימוי שלה בקיבוץ לאורך שנים

המעבר שלה לתפקיד שונה לגמרי במזכירות (שהפכה באותן שנים להנהלה) בגיל 50 פלוס, אינו דבר של מה בכך אך תמי נענתה לאתגר. העובדה שמילאה את תפקיד המזכירה טכנית ובפועל ניהלה את לשכת מנהלי הקיבוץ לאורך כ-13 שנים, מדברת בעד עצמה.

היא זוכרת את ההתחלה. "כמי שמכירה את הקיבוץ ואנשיו, נכנסתי לתפקיד חלקי בשנת 2008 לבקשת יזהר ודודי רוזן, על-מנת לסייע בקליטה של אייל ניסן כאן. החלפתי את יהודית ששוני שסיימה לעבוד כמזכירה ובמשך הזמן עברתי למשרה מלאה עד 2020".

אני תוהה על היכולת שלה להסתגל לסגנונות ניהול שונים של היו"רים ומנהלי הקהילה השונים עימם עבדה במהלך השנים.

"המזכיר איתו עבדתי מרבית השנים היה אייל ניסן ובשנה האחרונה גם עם שרון אולמן. היו"רים היו חגי בר אילן, שמוליק לשם, ברוך גשן וצביקה בן נח והמנהלים העסקיים היו יונתן לביא, יזהר לנדאו, איציק מור וערד סלוצקי. לפני שהסתגלתי לסגנונות השונים, הייתי צריכה ללמוד לעבוד על מחשב ואת רוב הפונקציות שלו, כי למעט כתיבה על מכונת כתיבה בצבא, לא היה לי כל מושג בתחום. לאט לאט, עם הרבה סבלנות של כל מי שהיה סביבי, נכנסתי לעולם המחשב. למי שלא עשה זאת בגילי, קשה להבין כמה מורכב זה היה ועדיין, יש לי מה ללמוד. לעניין הסגנונות השונים, ניתן לומר כי התרגלתי אליהם והם אלי. משנה לשנה הרגשתי שנותנים בי יותר ויותר אמון ואז גם גדל היקף המטלות בעבודה וכך גם המורכבות שלהן. אהבתי כל רגע בעבודתי במזכירות".

כאשתו של מי שהיה כאן מזכיר בשתי קדנציות – האם שירת אותה הנסיון שצברה? "קיבלתי מיענקל'ה את הגישה שבתפקיד ציבורי, צריך להיות פנוי לבקשות הציבור 24/7, ניסיתי להיות סבלנית תמיד ולשרת את הציבור והמנהלים. מודה שלא תמיד עמדתי בזה, אבל השתדלתי".

אחת הסוגיות שעולה כאן חדשות לבקרים, היא סוגיית העסקת מנהלים מבחוץ. כמי שעבדה שנים רבות לצידם, יש לה דעה בנושא.

"בעבר, כשהיו מזכירים מהקיבוץ, הם ביצעו עבודה שוחקת ולא מתגמלת, גם מבחינה כספית וממלאי התפקידים נדרשו להשקיע כוחות רבים מאוד. לעומת זאת, למנהלים חיצוניים יש ראייה אחרת מאשר למנהל החי בקיבוץ (קירבה, חברות, מסגרות חינוכיות, אירועים) וזה נותן פרספקטיבה רחבה ואובייקטיבית יותר בדרך כלל. המנהל החיצוני אכפתי מאוד וחשובים לו הקיבוץ וחבריו, אך בסופו של יום הוא נוסע לחייו האישיים ויש ניתוק מהיומיום שלנו. היום לא הייתי מציעה לאף חבר קיבוץ להיכנס לתפקיד שוחק שכזה".

אני שואל האם התפקיד המתבצע במוקד העשייה, השפיע עליה במהלך השנים. "נמצאתי במוקד של דברים רבים ונדרשתי לאחריות רבה, אכפתיות ודיסקרטיות. אתה לומד על מגוון גדול של עניינים המגיעים לטיפול המזכיר הנוגעים הן למדינה והן לתנועה הקיבוצית והקיבוץ שלנו ועל אתגרים מורכבים העומדים לפתחם של גופים אלו. למדתי על הקושי למלא תפקיד ציבורי בקיבוץ שלך ואת המחירים הנלווים.

צילום: ליונל מייקלס

השתדלתי לקדם ולארגן את מזכירות ולנסות לייעל את תהליכי העבודה. השתדלתי להכניס את ההיסטוריה וההווי של גח"א בעזרת הארכיון, על-ידי בחירת ותליית תמונות ופלקטים ישנים במזכירות. אני רוצה להזכיר את יהודית אשד ז"ל שהייתה ממונה על הארגון ואיסוף החומרים הכתובים והייתה שותפה בהתלבטויות, החלטות והעיגון שלהן יחד. יהודית עשתה עבודה חשובה מאוד שתישאר לכל מי שיחפש מסמכים בין השנים 1999-2007".

סוגייה נוספת שעולה לאחרונה, היא קציבת תקופת כהונה בתפקיד. "אני חושבת שבשום אופן זה לא תפקיד שצריך להיות מוגבל לקדנציות, התפקיד אינו ניהולי ציבורי והמגוון רחב, כך שעד שלומדים אותו לוקח זמן רב".

אני שואל אותה על התובנות העיקריות. "הגעתי לעבודה בסביבות 50 ++ והייתי פנויה יותר, כך שהתובנה העיקרית היא שבתפקיד כזה צריך אדם שאכפת לו מהמקום והוא נכון להשקיע מעצמו זמן ואנרגיות כדי לבצע אותו טוב. המקום הזה עובד לאורך השנים באווירה נעימה, מכבדת אחד את השני וכדאי מאוד לשמור על זה. אני מאחלת לליאורה ולדפנה בהצלחה".

לעבוד אצל תמי / אייל ניסן

התבקשתי לכתוב כמה מילים על עבודתי עם תמי ולברך אותה על יציאתה לפנסיה (חלקית).

כשהגעתי לגבעת חיים איחוד בשנת 2008 , הייתה תמי מזכירה טכנית מחליפה, עובדת זמנית ופקק לעת מצוא, אבל כשנפגשנו – הבנתי מיד כי לא בפקק עסקינן ולא בשום דבר דומה לזה. זיהיתי מיד את הפוטנציאל הגלום בה, הבנתי שיש לי עסק עם "שחקנית נשמה", איכפתניקית, שחיה ונושמת את הקיבוץ מיום היוולדה. היה ברור לי שתמי תכנס לתפקידה החדש כרל"שית הקהילה ובנין המשרדים במהירות ולאט לאט תגביר וכך בדיוק היה.

תמי היא אוטודידקטית שלמדה לעומק את עולם המחשב: מעבד תמלילים, דואר אלקטרוני, ניהול יומנים ועוד. בתחום אחד היא הפכה לעילוי: תפעול תקלות של מכונת הצילום. כשכולנו

היינו בוהים במכשיר הענק גונח, שולח הודעות מצוקה ומסרב לספק את הסחורה, היא הייתה מגיעה, מדברת עם המכונה וקצת עם עצמה ומפיחה בה חיים.

בחלוף הזמן פיתחנו הרמוניה מופלאה ויעילה, שיתוף הפעולה ואמון. כמו בפאזל, תמי הייתה יד ימיני ותמיד הוסיפה את החתיכות החסרות, את ריחות העבר, היסטוריה, ידע כללי ובעיקר את הנשמה. הוויכוחים האינסופיים נגמרו בדרך כלל בנצחון מוחץ של תמי.

רוית (זוגתי) תמיד אמרה באהבה שתמי היא אשתי השנייה. הקשר שלי עם תמי קרוב גם היום ומבחינתי כך יהיה תמיד. אני יודע שאצל תמי השמים הם הגבול, אחרי המשפחה ומאחל לה בריאות ואת כל הטוב שבעולם.

בנימה אישית יותר: תמי – צאי לדרך החדשה. תיהני מכל רגע. תאספי סיפורים וחוויות כדי שנצחק כמו תמיד. אני מאחל לכם גם להבא, צוות הרמוני ומנצח כפי שתמי ואני היינו.