בפעם השלישית, בתוך כשנתיים וחצי, אני מוצאת עצמי מנהלת מלון אורחים לילדי ולנכדיי בזכות הממ"ד בו התברכתי. תקופה זו מזמנת מחשבות ובחרתי, תחת מעוף טילים ורעש אזעקות, לשתף בחוויה טיפולית.

בימים אלו, כהמשך לימים הקודמים, אני פוקדת בביתם שני גברים שחצו את קו ה-80 החולים במחלות קשות, סופניות. לשניהם נשים ומשפחה ענפה. בדיאלוג הטיפולי איננו עוסקים ביחסי איראן – ישראל, בחזבאללה או בתחנת הגז. שניהם מצפים לי מדי שבוע בדריכות לשוחח על מה שאנשים לא מרבים לדבר עליו – על המוות.

ויותר מכך – על משמעות החיים.

יותר מכל אני חשה שאנשים אלו זקוקים להקשבה ללא שיפוטיות, לליטוף כף היד הגרומה שאצבעותיה כבר אינן רכות כשהיו ולמישהו שלא יירתע מלהיות שם איתם. על הסף.

אנחנו עוסקים בשאלות כמו – על מה אני מתחרט? מה יכולתי לעשות אחרת? מה חשוב לי להשאיר אחריי? אל מי אני מתגעגע? ומה הייתי רוצה לומר ליקירים שלי? לעיתים אנחנו שומעים יחד מוזיקת ג'אז אהובה ואז כפות הרגליים, שאינן בתפקוד, מתחילות "לרקוד" בקצב 80 פלוס. או שומעים בפעם האלף את הנכד הבכור שיצא לאוויר עם שיר ראשון. בשני המקרים הפרידה בינינו מתרחשת בלחיצת יד אמיצה הנושאת שרידים של מה שהיה פעם. רגעי המיקרוקוסמוס האינטימיים האלו מעניקים לי פרספקטיבה עמוקה ורחבה על חיי שלי.

אז למה אני משתפת בחוויה הזו?

בימים אלו, כשאפשרות הסוף מרחפת מסביבנו וזורה אימה ופחד בתוכנו ובסובב אותנו, אולי נוצרת לנו הזדמנות מיוחדת להינתק מהמסכים ולעסוק באופנים מגוונים, אפילו זעירים, של אחזקה ומשמעות – שאלה לשלומו של אדם, גם כזה שלא דיברנו איתו מעולם, אפייה למישהו שזקוק, עקירת עשבים ושתילה, פעילות גופנית, קריאה ועוד ועוד.

והעיקר – מפגש אנושי. דיבור. שיתוף.  

כָּל לַיְלָה אֲנִי מִתְכַּסָּה בִּשְׂמִיכַת הַשֶּׁקֶט                                            

אוֹסֶפֶת כְּבָשִׂים אֲבוּדוֹת אֶל הָעֵדֶר

תּוֹהָה מָתַי יִשָּׁמַע הָאוֹת

לִמְנוּסָה טְרוּפַת מְצִיאוּת

בֵּין בֶּטוֹן וְקִירוֹת

מַבִּיטָה לְאָחוֹר

לוֹכֶדֶת בְּגוּפִי אַזְעָקוֹת

צוֹפָרִים חוֹרְכֵי אָזְנַיִם מְעַרְעְרִים

אֱמוּנוֹת וְשָׂדוֹת

כֹּל בֹּקֶר אֲנִי מַשְׁכִּימָה

כְּשֶׁחֲרָכֵּי הַתְּרִיסִים מִתְבַּהֲרִים

מְלַטֶּפֶת כְּבָשִׂים שֶׁקָצָה שְׁנָתָן

מִתְכָּוֶנֶֶת לִפְצִיעַת הַחַמָּה

מַתְּקִינָה הֶבֶל יוֹם בַּתַּנּוּר

מַנִּיחָה עַל כִּירַיִם חֲלוֹמוֹת בִּקְדֵרָה

כָּל יוֹם שֶׁעוֹבֵר

חַלְלֵי הַבֶּטוֹן מִתְמַלְּאִים בַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים

הַקְּדוּמִים

תָּאֵי עֶצֶב חֲשׂוּפִים בְּחֶשְׁכַת הַיְּלָדִים

תָּאִים רְדוּמִים נֵעוֹרִים בְּאִיבֵּי הַמְּבֻגָּרִים

הַבְטָחוֹת יְתוֹמוֹת

אֲרוּגוֹת בִּצְפִיפוּת מִשְׁפָּחָה

בְּתֶּלֶם אָרוֹךְ, בֶּחָרִישׁ עָמוֹק

בְּחֶלְקַת אוֹתָהּ

אֲדָמָה

ראוי לציין שכל מה שכתבתי היה מראות עיני. ניסיתי לשלב כותבים נוספים מהמחזור ולא עלה בידי.

אנחנו מחזור ה׳. כולנו נולדנו ב-1939. נולדנו יחד במאוחד לאותו השנתון, קיבלנו את זה כנתון לעולם ויחד המשכנו לגן. בנעליים גבוהות הסתובבנו בשבילים זרועי קליפות תפוזים המחייכים להולכים. בלילות יללו התנים בעיניים בורקות, בחורפים הארוכים קטפנו נרקיסים. הבוץ של כפר חוגלה נדבק לגרביים והגיע לברכיים, המשכנו לשייך מוחמד לקטוף כלניות אדומות. בחולות אתא שקענו בחול, חיפשנו רקפות מתחת שיחי האלה.

לבית הלוי מיהרנו לעלייה על הקרקע, משם חיש קל לחרב לאת – חיילי הבריגדה חזרו ממלחמת העולם השנייה לבנות מולדת.

כל יום קפצנו לרפת לראות המלטה ואחר כך למדגרה של גילה אגמון להביט איך מקורי האפרוחים הצהבהבים מנקרים קליפת ביצה לראות עולם. בלילות התגנבנו למאפיה של הונזו, זה שלימים טס בכבישים לא כבישים עם גדי גיל ואורה שיפמן להציג את "הבובה זיוה". הונזו היה האופה של הקיבוץ. אנחנו עמדנו, לוהטים מאש התנור מסתכלים בנס – הונזו שולה את כיכרות הלחם שניחמו את ילדותנו הרעבה תמיד.

הארוחות שלנו היו רזות: חצי ביצה, שבעה זיתים וצנונית עליזה שגדלה בגן הירק של דבורה כפרי. בצהרים אכלנו מלפפון חמוץ, קציצה (רובה מלחם) ומרק פירות מחבושים. מי שלא גמר – קיבל את הצלחת לארוחה הבאה ואחר כך למחרת. אין לי מושג מה היה לי נגד מלפפון חמוץ. לימים גת החמיצה כרוב, גם הוא חיכה לנו מארוחה לארוחה.

הקיבוץ היה מוקף גדר כמו באיורים של פניה ברנשטיין בספרה "בוא אלי פרפר נחמד". ליד הגדר הייתה עמדה גדולה בנויה מגלילי פח שחיזקו את האדמה שנערמה ביניהם. אנחנו שיחקנו בעמדה, מציצים אל מעבר לגדר ושם בחוץ היה ברז מים. הערביות מכפר מנשייה הגיעו עטורות כדים על ראשיהן למלא מים. גלעד כרמי היה קופץ מעבר לגדר, לומד ערבית מהנערים שהסתובבו שם ולימים הערבית שלו עזרה לו להגיע לישובים מרוחקים, זרועים בים של ערביי המקום.

ב-1945 הגיע המצור. הושיבו אותנו ואת ילדי כתה ד', כולל עודד הפנר (בן אור) על רצפת חדר האוכל של הגן. הצצתי באחד האשנבים שהיו מפוזרים בקירות בית הילדים ובעיגול ארלוזורוב עמדו חברים שנהרו מכל הקיבוצים הסמוכים ובמעגל באמצע, עמדו הבריטים מכים את ראשיהם באלות. כשהצצתי הצידה לשדה שבינינו לחוגלה, ראיתי את הבריטים מחפשים מתחת לעצי התפוז היבשים. חשבתי שמחפשים נשק, כי אימא שלי הייתה אחראית על מקלט הנשק עם אלכס קשטן. בערב ציירתי אווירונים משליכים כיכרות לחם. למחרת הודיעו לנו על נפילתו של יוסף רוזנברג וששה חברים מהמשקים הקרובים.

אחרי הקיץ התחלנו ללמוד בבית-הספר בפרדס. בהפסקות שיחקנו בחמש אבנים וכל מי שהתחיל ניצח, שיחקנו גם קלאס וקפצנו על חבל. הבנים שיחקו בדודס ובסכין הנזרק למעגל שצוייר על האדמה וחותך אותו עוד ועוד. יתר הזמן בילינו בבריכה וקפצנו מהמקפצה שהייתה בגובה חמישה מטרים.

ביום שישי הייתה מיכל אפרת שעלתה עם פטר לנג מאושוויץ ועברה איתו את מצעד המוות, חופפת לנו את הראש במים ונפט ואנחנו עמדנו אחד אחד מתכופפים לגיגית. בתוך השורה עשינו בלגן (שמאי המארגן) מיכל הזדקפה וצרחה: "אני רק בשר ודם" ועוזי יערי הזדרז להשלים: "ועצמות" וחטף סטירה שעדיין מצלצלת לי מרוחק הימים.

בראש השנה ובפסח קיבלנו מתנה. הבנות זוג תחתונים לבנים הבנים זוג גרביים. לא היו בולים ולא קופסאות גפרורים, זה היה האוסף שלנו. ניסים ברסקו מהעלייה הסורית, קיבל גרביים ישנות ואני תחבתי את עיניי עמוק עמוק באדמה מרוב בושה. לא אגלה לכם מי הייתה המחסנאית. ניסים הביט בי בעיניים מלאות.

והיה מות ילדים. ההלוויות עברו ליד בית הורי. כשליוו ארון קטן מיהרתי להסתיר את הגר ודגנית אחיותיי.

בלילות ארגנו הבנים גניבות בייחוד מהעץ של אייקו-אייקו כשהמארגן, המנהל והמבצע היה שמאי (מדיני) זריז וחייכן כדרכו. בכיתה היו מעט בנים, רובם ילכו אחר כך לאיחוד. חנוך (בן אור) תמיד אמר שזה לא יפה, עמד בצד חנוק דמעות. שמאי חייך, עוזי (יערי) הסביר פילוסופית מה זה אומר, רבקה'לה (ארז-חן) תמיד הייתה נגד וחגית (רפאלי) ואני סרגנו חצאיות לבובות.

באיזה רגע עברה עלינו מלחמת השחרור. זה כלל את כיבוש קקון ואיזו פצצה קטנטונת שריחפה מעל חוגלה. אני חיפשתי בעיתון "דבר" את ההודעות על נפילת הנערים. כל פעם שהיו שתי מודעות על אותו נופל חישבנתי –  אחד פחות. דניאלה וולטש הגיעה מירושלים וסיפרה שאימא שלה תרה אחר עשבים כדי לבשל מרק. בהצבעה של האו"ם על הכרזת העצמאות ישבנו על החלונות צופים במתרחש בחדר האוכל עם הרדיו היחידי של הקיבוץ. היינו אנשים קטנים מעורבים בכל. ב-1950 כיסה שלג לבן את מדשאות הקיבוץ. שמאי, אמנון (כפרי) וניסים בנו בובה משלג והטיחו גושי שלג זה בזה. אני הסתכלתי מהמרפסת, קפואה מקור כי לא היו מעילים, רק סוודרים שהאימהות סרגו לנו.

ואז החל הפילוג.

עלינו בסתר על גג בית א', עסקנו בפעילות של המפא"יניקים, אוספים זרעים לקרן הקיימת. בהמשך צעדנו לאיחוד הלוך ושוב, הלוך ושוב, לנקודה שהחלה לצמוח זרועת צבעונים זורי הוד.

עכשיו כבר התגבשנו, היינו לקבוצה הגדולה שעוזבת את המאוחד ונוספת לחברת הילדים באיחוד – 11 ילדים! גאולה (לב) אמנון, שמאי, דניאלה, ניסים, חגית, עוזי, רבקה, שמעון (הישראלי) חנוך ואני ואז הגיעו הכפר-סאלדים – יענקל'ה (הורוביץ) אורי (מירון) ומרים ויקטור. הכפר-סאלדים היו נורא עניים אבל היו יקים אינטליגנטים, מלומדים, ישרי-דרך ותרבותיים. הם השתלטו על מוסדות הקיבוץ החדש, חיסלו את השטיקים והטריקים שהבאנו מהמאוחד וקיבלו לחיקם את אהרון מדיני, אפרים פרנק ואת אבא שלי – מרדכי שקדי. את מערכת החינוך השאירו בידיהם של ראובן ומרים הישראלי וטוני וברוך אזניה שהגיעו מגבעת חיים מאוחד.

אהרון היה זריז מאוד ומיד הכניס מושג חדש למילון הקיבוצי: "גיוסים", כלומר הפך אותנו לעבדים. עישבנו סלק סוכר בשדותיו והעשבים המריאו עד קצה שמיים. אספנו תפוחי אדמה שורות שורות אחרי הטרקטור שהוציא אותם מהאדמה. לקראת הסתיו רצנו אחרי הכותנה שהלבינה שדותינו ואחרי, דיללנו תפוחי עץ. לפעמים היינו גם בכיתה.

פה באיחוד, האוכל השתפר. אכלנו לחם עם בננה, פלצ'ינקות שרודה (שחר) ואורה הרמן הביאו ממעוז חיים והיקר מכל, מיץ תפוזים צהוב ורענן זרם לו בגאווה מכל ברז בחדר האוכל.

הפרות בחצר הרפת געו מרעב ואבא שלי פחד לחזור הביתה, לא היה לו כסף לקנות תערובת – אמבר עוד לא היה. שולמן ניהל את הקרן של כל האיחוד בתל אביב ועזר בשקט להקים את הקיבוץ על רגליו. כך נולד הטריאומווירט: יוסף הורוביץ, הנס פיינברג ומרדכי שקדי. לימים מחזור ה' – יענקל'ה, שמאי ואורי מירון – יגזלו לו את הכיסאות.

בימי הקיץ הארוכים אחר הצהרים, נסענו על טרקטור עם גדי גיל לאסוף ריג'לה ליונים של משק החי המתחדש ובלילות גנבו שמאי, ניסים ועוזי את היונים וטיגנו אותם על האש. רבקה התפוצצה וחנוך הרגיש אבוד.

כשהיינו בכיתה ח' התרבו פיגועי המסתננים באזור. כשנרצחה אישה בכפר הס, הוציאו אותנו שוב מבית-ספר והפעם לסדרה בנושא הגנה על הקיבוץ. אבי ברוך היה האחראי. למדנו להכיר את השדות, את הנשק שלא נתנו לנו להשתמש בו והלכנו זוגות זוגות בחושך להתמצא באדמות שמסביב לקיבוץ. אחרי שבועיים יצאנו לשמירה, תמיד ילד ומבוגר, ילד ומבוגר. אני עם רפאל דרייפוס. מעולם לא חזרנו להיות ילדים. השבועיים הללו שינו אותנו לעולם ואכן זוגות ראשונים נולדו למחזור ה׳.

בכיתה ח' הגיעו אלינו גם החבר׳ה מראשון (לציון) ברוך (גרינברג-גשן) נורית (רסינסקי) וגילה (ניסתר). תכף אחריהם אורי אסטליין לכיתה מעלינו וביזל (ילד חוץ).

בסוף השנה, כשמחזור א' התפזר לצבא ולתנועה, כבש יענק'לה את שולחן האסיפות, אני את העלון, רחל שניר עזרה לי בציוריה שובי הלב. רבקהל'ה איבקה את האבק מהספרייה הענקית של אביה יהודה ארז שהייתה הספרייה היחידית בקיבוץ.

בלילות עסקו הבנים בפריצת מקרר המטבח. אורי שמר מפני עוברי אורח שהזדמנו במקרה וחנוך התחנן שזה לא יפה.

בימים הרגזנו את כל המורים, בנות משמר השרון החכמות שהצטרפו לכיתה לא הצליחו לשנות את מזג האוויר וגם לא בני נצר סירני שהגיעו, אבל כולנו התאהבנו בתמר גולדשמיט. יענק'לה הכי הכי. לא שכחנו אותה לעולם ועד היום היא כותבת לי. בכיתה, הבנות היו התלמידות הטובות, אורי תמיד עסק בניתוח המצב: המורים עושים פרוטקציה לבנות. ראובן הישראלי השתלט על שיעורי הבית בהיסטוריה ובגאוגרפיה שלו, בין השעות שמונה לשתים עשרה בלילה, הבנים וויתרו על הרעיון ולא עשו שיעורי בית כלל. על הזמן שנותר התלבש ברוך אזניה – תנ"ך. רק אורי למד אנגלית ומתמטיקה. בכיתה י' אמנון כפרי נדד ללימודים במקווה ישראל בעקבות אמנון קרול וגלעד כרמי ושמאי הצפין לכדורי. שני ילדים קיבלו סטיפנדיה (מלגה) ללימודים – תנסו לנחש מי. עוד לא היה חוק חינוך חובה והקיבוץ היה עני מרוד. בנימין שפריר שלימד אותנו שנה, חזה שיענק'לה יגיע לגדולות.

אחרי המקובצת הלכנו לתנועה ולצבא ואמנון שלנו נהרג.

בשובנו, עברנו לצריפים שליד הכביש (581) כל אחד בחדר משלו. בחוץ בנו לנו ברז עם ג'ורה, רחצנו כלים בגשם ואני נשבעתי שאם יהיה לי פעם מטבחון, לא אשאיר אף כלי לא רחוץ בכיור. הייתי השכנה של יענק'לה. התרחצנו במקלחת הציבורית שנעזרה בשירותים ופיפי עשינו מאחורי הצריף, יענק'לה הודיע לי מתי הוא ואני לו.

בלילות רבקה'לה ואני עשינו בגרויות כדי לצאת לאוניברסיטה. גם עמרם הישראלי ורחל נחמני עשו, אף אחד לא יותר. אולי פקששתי אחד. כן – שמאי הביא תעודה מוכרת מכדורי. אורי עזר לי במתימטיקה והתברר שגם הבנים חכמים, מה שאף מורה לא היה חותם. יענקל'ה הלך לעבוד ברפת, שמאי בגידולי שדה, אורי בפרדס, חנוך בהודיה, ברוך בגת, שמעון במספוא ועוזי באמריקה הגדולה.

רבקהל'ה, מרים ואני פנינו לאוניברסיטה. רבקהל'ה חזרה לחינוך לכל ימיה. מורה בבית-הספר, אחר כך המנהלת ותמיד במערכת החינוך. מרים חזרה למרפאה עד לנישואיה בנחל עוז ואני לפיזיותרפיה.

בלי ששמתי לב, יענק'לה התחבר לשמאי ולאורי ויחד העמיסו על כתפם את החבילה הכבדה של אחריות הובלת הקיבוץ לעתיד: יענקלה בתחום החברתי, שמאי בתחום הכלכלי, רבקהל'ה בתחום החינוך, חנוך בפיתוח ההודיה, אורי במג"ח, ברוך בגת והופ – החליפו את דור המייסדים. מחזור ה' החליט לרתום עצמו לעגלה, לסחוב אותה כל הימים ולכל הימים, בלי תירוצים, בלי להתאונן, בלי להצטער על החלטתם ובלי להשתחוות לעגל הזהב. תסתכלו טוב – צנועים נשארו כל ימיהם.

עכשיו שמאי הלך, אז אני עושה החזרת ציוד – הציוד של מחזור ה׳. אבל בעצם של הדור השני בקיבוץ ודמעה נושרת מעיני.

בגבעת חיים ישנה קבוצה גדולה של נשים פעילות במסגרת "נשים עושות שלום". הן ביקשו להשתלב במיזם אומנותי גדול ביוזמת הגלריה לאומנות בגבעת חביבה, במסגרת פסטיבל "מתחת לפנס" במהלך סוכות 2024.

כותרת הפסטיבל הייתה "מכאב לתקווה" והוא אמור היה לציין שנה לאסון 7 באוקטובר כשבאותם ימים ישנם חטופים רבים במנהרות וסיום המלחמה עדיין לא נראה באופק.

קבוצות נשים רבות מכל הארץ, יהודיות וערביות הפועלות למען השלום, חברו להעמדת אוהל המאגד בתוכו עבודות המסמלות את התקווה ומקבלות השראה מעבודתה של האומנית סיגלית לנדאו, גם היא פעילת שלום.

נשות הקבוצה של "נשים עושות שלום" פנו לקבוצת הסריגה המקומית אשר הסכימה להשתתף במיזם, אבל הרגישה שהיא צריכה יד מכוונת ופנתה למיטל סיון שני שתוביל את הפרויקט.

כ-20 נשים מגבעת חיים והסביבה, נפגשו פעם בשבוע ועבדו במרץ על העבודה שכללה סריגה ואריגה. המפגש השבועי הקל עלינו את הימים הקשים של הדאגה והפחד במלחמה הבלתי נגמרת.

הרעיון לעבודה התחיל מיצירת כדורים סרוגים העשויים מרצועות בד שנגזרו מחולצות טריקו ישנות בצבעוניות של אדום, חום ושחור המתקשרת לכאב ולבן המסמל את התקווה.

משם זה התפתח ליצירת יריעה מרכזית ארוגה המחברת בין האדמה למטה והאוויר למעלה וחובקת קוביית בטון, עליו היא מונחת. כדי ליצור את הנול הגדול לעבודה, קיבלנו קרשים מפינת עץ.

ואז, עקב המצב הבטחוני בארץ וביטול הפסטיבל בגבעת חביבה, נארזו הכדורים והשטיח הארוג בקרטונים והעבודה חיכתה להזדמנות להצגתה.

פנינו לחנוש מורג בתקווה שתסכים להציג את העבודה בגלריה לאמנות בגח"א.

וכך, לפני כשלושה חודשים בכוחות מחודשים, התחלנו ליצור עבודה שנייה המתכתבת עם העבודה הראשונה, שוב עם חומרי טקסטיל רכים.

בגלריה מוצגות שתי העבודות הגדולות בתוספת צילומים המתעדים את התהליך. אתם מוזמנים להגיע ולהתרשם. התערוכה תוצג עד 23 באוגוסט.

בעמק חפר, בין פרדסים ושדות, שכנה לה חנות "מולהלול"* מלאה בחפצים ובאגדות (וגם הגדות).

מדי שישי ושבת נהרו אנשים מכל הקצוות, חיפשו מציאות ושאלו שאלות:

"למה יש שני קיבוצים גח"א וגח"מ?", "מה זה פילוג?", "אתם מופרטים?", "אני מחפש אלבומי נצחון, אלבומי בולים ואלבומי אמנות". "יש לכם חד"א?", "את מהקיבוץ? נולדת בקיבוץ? את חברה בקיבוץ?", "יש לכם בתים להשכרה? כל אחד יכול לבוא ולגור פה?", "קצת יקר פה, יש הנחה?".

עם השאלות באו גם הזכרונות: "אני הייתי פעם בקיבוץ בהכשרה ואני עוד זוכר את 'השבת השחורה'. בן-אהרון מכאן או מהקיבוץ השני?" ובאותה נשימה – "אני מחפש פומפיות ישנות ומטחנות", "אני מעונין בפמוטים, חנוכיות עתיקות, מנורות ונורות", "ואני מעוניינת בכלי אמייל ובפריטי 'בצלאל' ו'לפיד', כדאי לכן לנסוע לשוק הפשפשים – יש שם דברים מעניינים".

וגם – "למה מכרתם את פריגת לקוקה-קולה?" ומיד בהמשך "פעם הייתה כאן חנות בגדים למה היא נסגרה?" או "אני מעוניינת בתכשיטי כסף וזהב" ו"אני מחפש ספר, לא זוכר את שמו, אולי את יכולה לעזור לי?" וגם: "אני אספן של מסמכים, כרזות ישנות וסמלים מפעם, יש לכם ניירות מהארכיון שלכם?" ו"הייתי עם יענקל'ה בצנחנים, אולי את יודעת מה איתו?", "וואוו, המקום הזה מזכיר לי את הבית של סבתא שלי, כמה עולה השטיח?" ועוד ועוד.

והיו גם שאלות, כמו למשל : "תגידי, באים אנשים"? או: "זה מכניס לכן כסף?".

לפני שנים רבות היינו חנוש ואנוכי (כותבת שורות אלו) כחולמות. חלמנו לפתוח חנות קטנה של דברי אספנות, חפצי וינטג', בעלת אופי חברתי ובעיצוב של פעם.

חיפשנו ורחרחנו אחרי חללים מתאימים ברחבי הקיבוץ ומצאנו צריף ישן אשר שימש בעבר לול אפרוחים ולאחר מכן מחסן של ההודיה.

שיפצנו אותו, או יותר נכון – מורדי ויוני המוכשרים תיקנו, התקינו וצבעו וכך הפך החלום למציאות והיינו לחלוצות של רעיון היזמות בקיבוץ.

המקום משך אליו טיפוסים שונים מהקיבוץ וגם מחוצה לו ונוצרו אינספור של מפגשים נחמדים שיכולים לקרות רק במקום כזה. היו גם סיפורים שרק אנחנו שמרנו לעצמנו, כמו למשל סבתא שהביאה מהבית שלה חפצים שונים ונכדתה  שבאה לחנות בחרה אחד מאלו לעצמה. או סבתא אחרת שבאה כל בוקר שבת לבחור מתנה לנכדתה האהובה ותמיד תמיד מצאה משהו קטן ויפה ששימח את נכדתה.

והנה גם אנחנו הגענו לגיל ועכשיו, הגיע רגע של סיום.

וכל השאלות שנשאלו – "שירתתי בשבטה עם יוני, אם תראי אותו תמסרי לו ד"ש" וגם "הנוי בקיבוץ נורא יפה", "יש לכם רפת?" ובהמשך: "אני מעוניינת במפות, מפיות, כפות, כפיות וצלוחיות" וגם –  "מה זה בית טרזין ולמה לאולם קוראים 'בית וינה'?", או "אולי את מכירה את גרשון שפע? שחיתי אצלו" וגם "למדתי עם נירה בסמינר הקיבוצים, היא בחיים?", וגם השאלות שעדיין לא נשאלו – והן עדיין רבות – יישארו כנראה ללא תשובה.

בעמק חפר, בין פרדסים ושדות, שכנה לה חנות !!!

*מולהלול" – כי פעם היו פה לולי תרנגולות.

מתוך מחשבה שניתן לעזור למערכת החינוך, עם השקעה כספית מינימלית וטיפוח ההתנדבות של פנסיונרים ברחבי המדינה, קמה בשנת 2007 עמותת "ידיד לחינוך" בשיתוף פעולה עם משרד החינוך. הרעיון המכונן של העמותה הוא לעזור לתלמידים שלא מצליחים למצות את הפוטנציאל הלימודי שלהם, כבודדים בכיתה של כ-30 תלמידות ותלמידים, כאשר המורה לא יכולה להעניק להם את תשומת הלב האישית וההשקעה הנדרשים. לא פעם גורמת ההתנסות הזו לתסכול ואיבוד בטחון עצמי ומוטיבציה של תלמידים מסוימים בכיתה ולעיתים, חוסר היכולת להקדיש תשומת-לב לתלמידים מתבטאת בהפרעות בכיתה, פגיעה בלמידה של אחרים ותסכול מתמשך לתלמיד/ה ולמורה.

המרכיבים הנוספים של היוזמה הם הפנסיונרים היכולים ומעוניינים לסייע בתחום כה חשוב זה, בנוסף למוטיב ההתנדבות המהווה את המרכיב השלישי של הנוסחה המנצחת של WIN-WIN.

גם כאן, בביה"ס "משגב", יש קבוצה של מתנדבות ומתנדבים, בעיקר מגח"א, שנרתמו לעניין ומגיעים לעזור לתלמידים ולמורות על בסיס שבועי. ברוב המקרים זה רק יום בשבוע, אך הוא משמעותי לתלמידים ולמורות. הראשונה להתנדב במסגרת זו הייתה נירה פרינץ, שעשתה זאת תחילה ב"יובלים" בגח"מ והמשיכה ב"משגב", כשהיא מצרפת אליה את תמר שפע, המתנדבת ומגייסת אחרים כבר לא מעט שנים.

כמי שמתנדב כאן בעצמי כבר מספר שנים, שאלתי את שותפיי להתנדבות על הסיבה לפעילותם והתועלת שהם רואים בכך לתלמידים, למורות, למערכת ולעצמם.

תרצה מדיני, ציינה כי נענתה לפניה של תמר שפע, כשהיציאה לפנסיה הותירה בידיה זמן לכך, על רקע מחויבותה לחינוך ולמידה. "אני עוזרת לילדים באופן פרטני בעיקר בחשבון ושפה. הלימוד הפרטני מחזק את הידע והבטחון שלהם ואילו למורות – זו עזרה גדולה. הן לא יכולות להגיע לכל התלמידים בכיתות הגדולות".

הפעילות מעניקה גם לה. "נתינה לאחר והתנדבות נותנות תחושה טובה לנותן וממלאת באנרגיה חיובית. הקשר עם הילדים הצעירים והמורות שומר על חיוניות ויכולות מנטליות. בזמן שנמצאים בביה"ס שוכחים לכמה שעות את המציאות של המלחמה הנוראה בה אנו מצויים".

גל רסיס: "לאחר 38 שנות הוראה וחינוך בשפרירים, יצאתי לגמלאות כשאני חש ומרגיש כוחות ורצון להמשיך ולהעניק מיכולותיי וכישוריי". לאחר שהתנדב ב"שפרירים" הוא הוסיף שלושה ימים בתמיכה לימודית פרטנית וקבוצות בכיתות ג'–ו' ב"משגב". "אני תומך בילדים המתקשים בתחומים שונים מצד אחד ומהצד האחר – מקדם תלמידים מצטיינים בחשבון".

יורם תירוש מספר: "התוודעתי לנושא ההתנדבות ב'משגב' כשקיבלתי המלצות מתמר שפע לאחר שיצאתי לפנסיה. התחברתי ואני עובד עם תלמידים/ות מכתות ד' בחשבון. נראה לי שהתלמידים באים לשיעורים ברצון רב והם יוצאים מרוצים. אני מרגיש שתרמתי להם משהו וזה עושה לי טוב".

לדברי דבורה חילי הפועלת בתחום מחוץ לקיבוץ: "אני מתנדבת בשני בתי-ספר: 'שבילי העמק' (שפרירים א' לשעבר הנמצא כיום ביכון) שם אני נפגשת עם חמש בנות באופן פרטני ובבית-ספר בבאקה אל-גרבייה, בו תפקידי לדבר עברית עם תלמידי כתה י"א (בכל קבוצה ארבעה-חמישה תלמידים) על-מנת לחזק את שפת הדיבור שלהם לפני יציאתם לעבודה או כניסה לאקדמיה. אני מוצאת משמעות בנתינה בה אני מאמינה ומהרווח שאני מקבלת מהעשייה.
התרומה היא לא לבית-הספר ומערכת החינוך אלא לפרטים איתם אני נפגשת ואיתם אני מבלה את הזמן, שהוא זמן איכות להם ולי. התרומה הגדולה עבורי היא הקשר הבלתי אמצעי עם הנערים, כפרטים שאני זוכה להכיר במהלך העשייה ההתנדבותית. אני רואה בסיפוק את התקדמותם בסוף תקופת ההתנדבות שנה או שנתיים וכך גם הם. את ההצלחה אני חווה בקבלת הפנים כשהם פוגשים אותי בהגיעי לבית-הספר. עם אחדים נמשך הקשר גם בוואטסאפ מחוץ לבית-הספר. חשובה לי המשמעות שאני סופגת ומקבלת מהיחס ההדדי, המעורר בי מוטיבציה להמשיך בהתנדבות".

שלמה כהן: "אני רוצה להביא סיפור על ילד שנפלט מלימודי החשבון בכיתה ד' וסירב להשקיע מאמצים. קיבלתי אותו למשך שנתיים והוא שיתף פעולה ולקח את עצמו בידיים, כשבעזרתי הוא יישר קו עם הכיתה והגיע לחטיבת ביניים ברמה שאפשרה לו ללמוד באופן סביר עם שאר הכיתה. גם אני מוצא את התלמידים עם מוטיבציה ללמוד וגאווה בהישגיהם כתוצאה מהעזרה ותשומת הלב האישית שהם מקבלים מאיתנו. יתכן שחלקם אפילו מעריך את העובדה שמישהו מוכן לנדב את זמנו הפנוי לטובתם. מה שבטוח הוא שבאופן אישי, אני מרגיש מתוגמל, רצוי ושותף, למרות שאיננו מקבלים שקל עבור פעילותנו. אני רוצה לציין שתמר שפע ממשיכה בעזרה לתלמידי כיתות א'-ב' ואיילה לבני עובדת עם ילדי כיתות ד'–ה' על כישורי למידה".

שאלתי את עדי גזית, מנהלת ביה"ס "משגב", אם יש תמורה חינוכית לפעילות המתנדבים כאן.

"העבודה של המתנדבים מתרחשת בקשת רחבה של פעילויות – מסיוע לימודי פרטני או קבוצתי, דרך העשרה ועד לימודי סריגה", היא מספרת. "הילדה או הילד הפוגשים את המתנדב – אדם הבא מבחוץ, לא כחלק מהמנגנון הבית-ספרי, לא כמחנכת או איש צוות, חווים משהו אחר. הם פוגשים אדם הבא לביה"ס רק עבורם עם סבלנות, סקרנות, עם עיניים טובות המביטות בהם ורואות אותם בדיוק כפי שהם. החוויה הזו יוצרת אדוות, לא רק בלבו של אותו ילד, אלא גם באקלים בית-הספר כולו. הנוכחות של המתנדבים לא נמדדת רק בשעות הלימוד שהושלמו או במספר הילדים שפגשו. מעבר לכל אלו, מדובר ברגע נדיר ומשמעותי של קשר אנושי. שעה אחת של חסד. שעה הנמדדת בשינוי הדק אך העמוק שחל באווירה, בהרגשה ובתחושת השייכות והערך העצמי של הילדים. לכן, אנחנו מודות מכל הלב לכל אחת ואחד ממתנדבי 'ידיד-לחינוך' על נוכחות קבועה, על נתינה נדיבה, על הקשבה ועל מילה טובה. תודה שאתם בוחרים לפסוע איתנו בדרך ולגעת – ממש כך – בלבבות התלמידים שלנו".

גם תרצה הרמלין, המרכזת את העמותה כאן בעמק, מדגישה כי לצד התרומה לילדים המצפים למתנדבים מדי שבוע "גם המתנדב זוכה לתחושת שייכות קהילתית, עיסוק בעשיה משמעותית במגוון תחומים במסגרת בית-הספר, התורמת לתחושתו הטובה".

באתר "ידיד לחינוך" מצאתי כי בדו"ח של חברת  BDOמשנת 2019 בשיתוף חברת "מגדל" נמצא כי "כל 1 ₪ המושקע בפעילות 'ידיד לחינוך' מניב תרומה של 9.6 ₪ למשק הישראלי". במסגרת העמותה פועלים אלפי מתנדבים מקרית-שמונה בצפון ועד הדרום הרחוק. תרומת העמותה למערכת החינוך, לציבור הגמלאים ולקהילה, מספקת מענים לצרכים הבוערים עמם מתמודדת החברה הישראלית".

מי שמעוניינ.ת להצטרף לפעילות "ידיד לחינוך" בכל תחום: ניתן לפנות אלינו, המתנדבים, או לתרצה הרמלין, בהמשך למודעה המצורפת לכתבה.

היא הגיעה אלינו מקיבוץ משמרות, הצעירים מגדירים אותה כבעלת "דם כחול" אבל היא מגדירה את עצמה כפורצת (למקררים, סיגריות או צלחות). היא הקימה שני פרויקטים ייחודיים בקיבוץ ובמועצה.

יותר ממחצית חייה היא חיה בקיבוץ גבעת חיים איחוד, אבל שורשיה נמצאים במשמרות, קיבוץ קטן מאוד, משפחתי ומחבק. אילנה, אחותה הגדולה, עבדה בגח"א אבל החיבור עם יהושע רשום לזכותה של חנהל'ה פרנקל ז"ל, אשתו של אבי פרנקל.

מירהל'ה הייתה בת 29 כשפגשה את יהושע והחיבור היה ברור ומהיר. לאחר זמן קצר הייתה בהריון עם נמרוד וכבר ידעה כי הם צריכים לעבור לגח"א, אבל רק אחרי הלידה כי רצתה להיות במקום בטוח ומוכר באותו הזמן. היא מספרת שהיה ברור מאוד לשניהם כי יגורו בגבעת חיים איחוד, משום שיהושע לא היה מוותר על גח"א וגם משום שהוא לא התאים לאופי של משמרות וכך, בשנת 1976, כשהיא בת 30 עם בכור בן חצי שנה ובן שני בבטן, נחתה מירהל'ה על הגבעה.

להרגיש בבית? זה לקח לה ארבע שנים. היה עליה לעשות מעבר מנטלי מקיבוץ קטן, אינטימי ואוהב לקיבוץ יקי, גדול ובעיקר ביקורתי. בהתחלה עוד הייתה נוסעת בחגים למשמרות, אבל אט אט מצאה את מקומה פה. תרמה לכך המשפחה המאמצת – משפחת קסטן ובעיקר יהודית קסטן (פרנק) ונועה קסטן (לוי) וגם אופייה, התכונה להרגיש בנוח בכל חברה וקרדיט שקיבלה בזכות אחותה הגדולה אילנה שכזכור עבדה בגח"א טרם הגעתה.

חצי שנה אחרי המעבר לגח"א היא ילדה את בנה השני ביחד עם רוני קסטן (קליין) וכבר אז היה חשוב לה שנשים אחרי לידה יבלו יחד. היא ביקרה את רוני אחרי הלידה, מה שהפתיע וגם שימח את רוני עד מאוד.

היא עדיין זוכרת את השינוי הראשון שעשתה בקיבוץ, כאשר דאגה שיחברו ארגז על סבל האופניים של ילדי כיתה א' כדי שלא יסחבו את התיק על גבם. בהמשך, הביאה לשינויים דרך תפקידיה השונים בקיבוץ, החל מוועדת חברים דרך ניהול ועדת רווחה וכלה בתפקידי עורכת העלון ומזכירת הקיבוץ ועבודתה במערכת החינוך בגח"א.

הביטוי האישי שלה בא לידי מימוש מושלם בשנת 2005 כאשר הקימה את "פינה חמה" – מרכז לאימהות בחופשת לידה שפעל שלוש פעמים בשבוע וכלל ארוחת בוקר, ליווי התפתחותי וחוגים שונים.

את הפרויקט הזה הקימה מירהל'ה לגמרי בעצמה, בגיבוי חזק של המזכירות ואנטה והזינה אותו בחום ואהבה במשך יותר מעשור. עדות חיה להצלחה קיבלתי בזמן הריאיון איתה, כאשר ניגשה אלינו אמא נרגשת וסיפרה שעברו 14 שנים מאז הגיעה אל "פינה חמה" והיא עדין זוכרת את עוגיות הקוואקר שהוגשו, את הערסלים המיוחדים שהיו תלויים במרפסת ואת האווירה החמה שמילאה את המקום. האור בעיניה סיפר מעבר למילים על מה שהעניקה "פינה חמה" לאימהות בחופשת לידה.

בזמן לימודיה במכללת אורנים נחשפה מירהל'ה לרעיון חברתי של תמיכה באימהות צעירות בחופשת לידה. היא החליטה להטמיעו בעמק-חפר והקימה במועצה האזורית את פרויקט "אם לאם בקהילה". הפרויקט רותם אימהות ותיקות לטובת אימהות צעירות הזקוקות לעזרה וליווי, כאשר הוותיקות מבקרות את הצעירות במשך כמה שעות בשבוע במהלך שנה ומסייעות להן בכל הדרוש.

החיבור האישי שיצרה עם אימהות בקיבוץ, הקמת "פינה חמה" ופרויקט "אם לאם בקהילה" חושפים מוטיב מרכזי בחייה של מירהל'ה: רגישות לאימהות בתקופה הכל-כך רגישה לאחר הלידה.

שאלתי על כך והיא ענתה שמאז ומתמיד אהבה מאוד תינוקות, אבל יתכן כי המניע העמוק יותר נעוץ בעובדה שאמא שלה עזבה אותה בגיל שנה למשך שנה שלמה, לטובת שליחות בגרמניה. אביה ואחותה גידלו אותה לבד בזמן היעדרות האם.

גח"א הוא הבית שלה ובמבט רחב על חייה, היא שלמה עם ההחלטה לעבור לכאן משום שלאורך השנים איבד קיבוץ משמרות את הייחוד הישן שלו והפך לגדול ועמוס כמו גבעת חיים איחוד, מה שתורם לתחושה כי החליטה נכון.

בשל התפקידים שמילאה, העבודה בחינוך לאורך השנים ובזכות אופייה, יש לה קשר כמעט עם כל חבר בקיבוץ, אבל עם זאת, תמיד הרגישה קצת "ילדת חוץ" מאחר והיא לא שייכת לאף מחזור או כיתה.

ולגבי החלומות שלה?  מירהל'ה חולמת כי "פינה חמה" תישאר פתוחה ופועלת גם אחרי מותה, שתשאיר צבע בקיבוץ שלנו, שילדיה, נכדיה ובעלה ישארו בריאים ושמחים, שהשבויים יחזרו ושיש חיים אחרי המוות. אמן!

זה קרה בקיבוץ גבעת חיים בשנת 1951. אני מניח שכיום קשה להבין זאת.

איך ייתכן שבתקופה ההיא, קבוצות של משפחות בשנות ה-40 לחייהן, עזבו בתים שנבנו בעמל של 20-30 שנה, בגלל מחלוקת אידיאולוגית על עתידה של המדינה? אבל כך היה.

המחלוקת פילגה קיבוצים רבים: עין חרוד, אשדות יעקב, גבעת השלושה, גבת, יפעת וגבעת חיים. מתוך הפילוג נולדו חמישה קיבוצים חדשים ותנועה קיבוצית חדשה – "איחוד הקבוצות והקיבוצים".

הייתי בן 15 כאשר 42 אחוזים מחברי גבעת חיים החליטו לעזוב את הקיבוץ ולהקים קיבוץ חדש מעבר לכביש. הם התעקשו לשמור על השם "גבעת חיים" ולכן קראו לו "גבעת חיים איחוד" או בקיצור גח"א וזה הקיבוץ בו אני חי גם היום, בסוף שנות ה-80 לחיי. בסיפור זה, אני משתף את מקומי באירוע המטלטל ההוא ואולי דרך הסיפורים שלי, תבינו כיצד הפילוג הזה השפיע על שנות נעוריי.

איפה מקומי?

ישבנו בכיתה ט' בשיעור, כשלפתע נכנסו חצי מבני כיתתי, לקחו את שולחנותיהם, העמיסו את הכיסאות עליהם ויצאו מהכיתה בלי לומר מילה. הייתי בשוק. עד אותו רגע עוד התלבטתי לאיזה צד להשתייך, אבל נראה היה כאילו הם כבר החליטו בשבילי.

למרות "ההצגה", עדיין לא גיבשתי את החלטתי. רעיונית, היה לי ברור שאנשי הקיבוץ המאוחד טועים, אבל להחליט כילד בן 15 לעבור לצד בו לא הייתה לי משפחה – זו לא הייתה החלטה פשוטה.

משפחות אבי ואמי השתייכו למאוחד. למה, אם כן, החלטתי לעבור לאיחוד?

בדיעבד, קשה להסביר. אף אחד מאנשי האיחוד לא פנה אליי ישירות ולעומת זאת, אנשי המאוחד לא הפסיקו ללחוץ עליי להישאר. אני זוכר במיוחד את הפגישה עם יצחק בן אהרון, אחד ממנהיגי המאוחד ומזכ"ל ההסתדרות שהיה גם חבר קרוב של משפחתי. הוא ניסה לשכנע אותי להישאר במאוחד ועניתי לו תשובה פשוטה: "אתה רוצה את 'האינטרנציונל' כהמנון ורק אחר כך את 'התקווה'. אני רוצה שאת 'התקווה' ואת 'האינטרנציונל' נשיר יחד".

אבל להגיד היום שזה מה שגרם להחלטתי יהיה הגזמה פרועה. אני חושב שהחלטתי נבעה משילוב של מרד נעורים, תחושת ערך שמחזרים אחריי, רצון להתרחק משתי משפחותיי וגם קשרים חברתיים קרובים יותר בצד השני. כך הפכתי לנער היחיד שעבר לצד האיחוד ללא משפחתו. ההחלטה שלי הכתה את כולם בהלם – במיוחד את משפחותיי.

במשפחתו של אבי ואסתר היו אחיי אבירם, אורי ואלדד ובמשפחתה של אמי ויהושע היו עמי ותמנע התאומים ויאיר.

החיים אחרי ההחלטה

אחרי הפילוג התנהלו בקיבוץ שתי קהילות נפרדות והכול חולק והופרד: חדרי מגורים, אמצעי ייצור וחדרי אוכל, כשהילדים עברו לחדרים בהתאם לשיוך הקיבוצי שלהם. אני עברתי לחדרי האיחוד ושם מצאתי מפלט. העובדה שהחיים בקיבוץ התנהלו בלינה משותפת הקלה עליי, במיוחד כמי שלא היה לו מקום אמיתי באף אחת משתי משפחותיו.

בסופו של דבר הצטרפה אמי לאיחוד, מה שהגדיל עוד יותר את הפיצול במשפחתנו. התאומים עמי ותמנע עברו איתה ואילו יהושע ויאיר נשארו במאוחד. שנים לאחר מכן ואחרי מותו של יהושע, הצטרף אלינו יאיר.

כל אדם עומד בצמתים בחייו, חלקם שוליים וחלקם משמעותיים. המעבר שלי לאיחוד היה אחת ההחלטות החשובות בחיי ואני יודע שקיבלתי את ההחלטה הנכונה.

ארגון המאסטרס העולמי בשחייה הוקם לפני כ-60 שנים ע"י שחייני העבר באוניברסיטת דרום קליפורניה שהצטיינה מאז ומתמיד בשחייה וכדורמים (שם גם למדו ושיחקו שנים אחר-כך האחים עוזי וגדי הדר מכאן). זה התחיל עם שני שחיינים אולימפיים בוגרי האוניברסיטה ואז התפשט לשאר העולם וגם לישראל. 

בשנות ה-80 התקיימה אליפות העולם למאסטרס בבריסביין באוסטרליה. גרשון אימן באותה תקופה את אגודת השחייה של גבעת-חיים (גש"מ) לאחר שאימן את נבחרת ישראל בתקופה בה לא התאמן ולא התחרה. לאחר מספר שנים "דגדג" לו לחזור לשחייה תחרותית והוא חיפש מאמן שיחליף אותו ובחר בריק פאוארס האמריקאי.

"למרות כל הקשיים חזרתי בגיל 47 לשחות כפי שקיוויתי. ברם, ריק לא הסכים להתפשר על שכר ועזב. חזרתי לאמן את הקבוצה למשך שבע שנים נוספות, עד שבחרתי במירי עומרי, מאמנת מצוינת מאבן-יהודה". 

באותה תקופה הגיע ארצה, לפי בקשת הועד האולימפי, ד"ר למפרט הגרמני שהמליץ להעדיף את פעילות הספורט בפריפריה.

"נפגשתי עם חברי ועדה בראשותו שהתרשמו מאוד מהמערכת שלנו. בעקבות הביקור קיבלנו מסלולים, שעונים דיגיטליים ועוד שעזרו לקדם את השחייה כאן באופן משמעותי. באותה עת הצטרפו להפועל גש"מ המיתולוגית, שחיינים מבית-קמה, בית-ניר, ירושלים, עין-דור ואיילת-השחר. הם למדו כאן, מצאו משפחות מאמצות, התאמנו והשתלבו בחיי הקיבוץ".

אבל גרשון המשיך להתעדכן בתוצאות המאסטרס העולמי והתברר לו שגם ללא אימונים במשך 22 שנים הוא יכול להתחרות במסגרת זו. באביב 1990 הוא החל להתאמן ובקיץ השתתף עם קבוצת שחיינים ושחייניות באליפות מאסטרס עולמית פתוחה בקייב, שהייתה חוויה יוצאת דופן עם ניצני הפרסטרויקה וכארבע שנים לאחר אסון צ'רנוביל. גרשון זכה בתחרות בכמה מקצועות. לאליפות העולם בריו-דה-ז'נירו בברזיל  1990, הוא הגיע בתמיכה כספית צנועה של הקיבוץ והתגורר אצל ד"ר איציק קפלן ומשפחתו שחזרו לעיר חודש לפני-כן מהקיבוץ. "להפתעתי הרבה זכיתי שם במדליית זהב ב-200 חזה, עם שיא עולם למאסטרס וניצחתי גם ב-100 חזה".  

ברם, עדיין לא הייתה שחיית מאסטרס בישראל. "התחלתי לארגן שחיינים ששחו כאן או התחרו בעבר. התחלנו עם שבעה חבר'ה שרצו לשחות במסגרת. קראתי לקבוצה 'אקוותיקים' (AKVATIKIM) גבעת חיים".

גרשון חש שליחות להפיץ את המאסטרס הבינלאומי / עולמי גם בארץ. "במסגרת ההפצה לשחיינים בגילאים מתקדמים, בימים שלפני האינטרנט, הפייסבוק והוואטסאפ, כתבתי מכתבים עם הקדשה אישית לכל המועמדים הפוטנציאלים בישראל והתברר כי יש רעב למסגרת כזו. הוקם ועד  שניהל אותנו וסופח לאגודות הארציות ובסיוע עו"ד הקמנו עמותה רשמית ורשומה" ("איגוד שחייני המאסטרס בישראל"). 

לאחר מספר שנים נרשמו כ-500 שחיינים מכל רחבי המדינה. "הבנו שעכשיו צריך תחרויות מוכרות ורשמיות, חילקנו תגי-שחיין, קיימנו הגרלות, הימורים ואירועים שמומנו ע"י קרן המתקנים, שחיינים בעלי-אמצעים ומקורות נוספים. ב-1992 נערכה התחרות הרשמית הראשונה בגח"א המשמשת עד היום 'בריכת הבית של המאסטרס'. השתלבנו בליגה למקומות עבודה, אבל מנהלי קבוצות הליגה לא אהבו את שחייני המאסטרס, כאילו באנו לגנוב את ההצגה ולאחר כמה שנים סיימו את ההתקשרות איתנו. גם הרעיון שלי להפוך את האירוע לתחרות בינלאומית – נכשל".  

הצעד הבא -הכללת שחיית המאסטרס במכביה 1993. "התנדבתי להפיץ פלאיירים לשחייני מאסטרס בכל 'גלילות המכבי' בעולם. הגיעו שחיינים יהודים מארה"ב, קנדה, אוסטרליה, אירופה ודרום-אמריקה/אפריקה וכמובן ישראלים רבים. הייתה מכביה מוצלחת לכל הדעות".  

במכביה 1997 התחרות התקיימה בשעות הלילה המאוחרות עד אחר חצות ומאז משתלבים שחייני המאסטרס בכל המכביות אבל רק הישראלים, משום שמטה המכביה העולמי אינו מממן את הוצאות הטיסה והאירוח שמגיעים למחירים אסטרונומיים. "בעבר, בזכות המוניטין שהיה לי (ואולי עדיין יש לי) והיכרותי עם מנהלי המשלחות – היינו מארחים בקיבוץ קבוצות של שחיינים יהודיים מחו"ל, בעיקר מארה"ב ודרום-אפריקה". 

כיום, אימץ איגוד השחייה הארצי את שחייני המאסטרס. "איגוד השחייה רצה שהמאסטרס יישארו במסגרתם. הצבנו דרישות בתחום האדמיניסטרטיבי והניהולי של התחרויות, אותן קיבל האיגוד". 

כך נוצרה הפלטפורמה אותה חיפש גרשון כל השנים. "כיום יש ועדה מיוחדת למאסטרס באיגוד השחייה, יש תקציבים ואדמיניסטרציה מסודרים. מתקיימות אליפויות מאסטרס שנתיות רבות משתתפים ברמה גבוהה מאוד. קבוצתנו מהווה מודל ומופת לניהול, הן בגודלה והן באיכות שחייניה, המביאים כבוד גדול עם זכיות רבות בניקוד הקבוצתי הכללי. בבריכה שלנו אני מתאמן ומאמן שתי קבוצות מאסטרס המשתלבות בפעילות השגרתית בבריכה. ראוי להזכיר כאן כי לאורך השנים השתתפו בקבוצה בין השאר: מייק, נירי, שרון, שוקי בר ניב, ענבל לבבי, אסף שרי, טל סנונית, סהר אלוני, תום שפע, זהר גלילי, אלה בר-נוף ואחרים. אני שמח לציין שאנחנו זוכים לשיתוף פעולה מוצלח מהנהלת הבריכה".

"קצה כל אצבע / קרן אור / כשהוא פורט על המיתר / הזמן זורם לו / לאחור". (א.בנאי).

80 שנים אחרי שלמד בכתה א', יוסי כפרי עדיין זוכר אותה היטב.

אבל הוא לא מביט אחורה, אלא רק קדימה. שנה אחר שנה הוא מהווה חלק אינטגרלי וחשוב ביותר בקבלת השבת שעורך מוטי זעירא לתלמידי כתה א' החדשים בתחילת כל שנת לימודים.

מגולח למשעי, אפטר-שייב "אולד ספייס", חולצה בתוך המכנסיים וברור לגמרי שהוא מגיע חצי שעה לפני כל הילדים והוריהם.

יושב, מוציא את הגיטרה, מכוון ומתכונן.

אחת מהאגדות האורבניות המוצקות ביותר בעמק חפר, גורסת כי מי שלימד את יוסי לנגן בגיטרה הוא רוברט צימרמן AKA בוב דילן.

"Hey / Mr. Tambourine Man / play a song for me". (B. Dylan)

אבל האמת היא שמה שחשוב לו הם הצלילים שמלווים את הילדים, כל שנה מחדש.

זהו, השמש שקעה. כולם קמים, מקפלים ורצים הביתה לטרוף שניצל וצ'יפס. גם כפרי מכניס חזרה את הגיטרה, בשנה הבאה הוא יהיה כאן שוב, חצי שעה לפני כולם.

לואיז גבע, בת-זוגו של מונטי יגר, החלה להפגין בבלפור (ירושלים) נגד ההפיכה המשפטית מיד עם תחילתה אך כיום, כבר שנה שלמה מדי ערב, היא מפגינה בגשם, רוח חמסין או סערה בצומת העוגן עם כמה שותפות מעמק-חפר למען החזרת החטופים. מה שהחל כמאמץ של בודדות, הפך להפגנות המוניות גם בזכותה.

"עליתי מאוטווה בקנדה בשנת 1974", היא מספרת. "אבי הגיע לשם בגיל 12 מאוקראינה ואמי נולדה בקנדה להורים מליטא. אחי הבכור (כעת בפנסיה) היה מורה בתיכון ואחותי שהיא טייסת, הייתה היהודייה הראשונה שעבדה כקברניטה באייר-קנדה. סיימתי תואר ראשון בספרות אנגלית ותואר שני בספרנות ומרכזי מידע. בגיל 50 למדתי עבודה סוציאלית בבר-אילן וזה הוא עיסוקי".

היא אמא לשירה (46) המתגוררת עם שלוש בנותיה ומשפחתה באנגליה, נטלי שגרה בגעש עם בעלה ושני ילדיה ובתה האמצעית היא הדר, צעירה עם צרכים מיוחדים המתגוררת בכפר האנתרופוסופי "בית אורי" בעפולה.

לואיז ובן-זוגה לשעבר הגיעו לחיפה ולאחר מספר שנים עברו לעין-החורש, שם חיו כ-15 שנים ולאחר מעבר בכמה ישובים בעמק-חפר וגירושין, עברה בשנת 2006 לגבעת-חיים איחוד, לאחר שטובה וליונל עשו שידוך מוצלח בינה לבין מונטי.

לפעילות חברתית הגיעה לואיז לאחר לידת הדר, שאובחנה עם צרכים מיוחדים. "הייתי אמא אקטיבית מאוד, כשבין השאר הייתי ממקימי 'אהדה', ארגון להורים לילדים עם צרכים מיוחדים בקיבוצים".

היא כיהנה כיו"ר הארגון במשך כחמש שנים ויצרה שילוב עם הורים אחרים לקידום פעילות מתאימה לילדים עם צרכים מיוחדים באיזור. בסוף שנות ה-80 ובשנות ה-90, היא הייתה בוועדת הרווחה של עמק-חפר והשתלבה בפיתוח פעילות לילדים בעלי צרכים מיוחדים בכפר-יונה דרך "עזרא", הארגון לדוברי אנגלית. רוב שנותיה עבדה במרכז מידע ותמיכה להורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים והמשיכה ללימודי עבודה סוציאלית ולעבודה ממושכת כעובדת סוציאלית בארגון יוצאי דרום-אפריקה בישראל. לבקשתם, חזרה מפנסיה לעבודה לאחר שמחליפתה בתפקיד קרסה מעוצמת הבעיות שהתעוררו בפרוץ המלחמה.

נושא זכויות אדם בוער בעצמותיה. במסגרת ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית, היא השתתפה בקבוצה שקראה "להסתכל לכיבוש בעיניים", החל בינואר 2023. היא לקחה חלק בעזרה למסיק זיתים במסגרת סיוע לפלסטינאים שסבלו מנערי הגבעות ותושבי התנחלויות שהתנכלו להם. לדבריה היא חשה צורך להביא את המחאה גם לאיזור שלנו והחלה למכור חולצות "מסתכלים לכיבוש בעיניים" בצומת העוגן בהפגנות בשבתות.

פעילות זו שינתה כיוון ב-7 באוקטובר בפרוץ המלחמה. מאז היא נושאת את דגל שחרור החטופים עם שותפותיה מהקיבוץ ב"נשים עושות שלום" ועוד רבים אחרים באותו מקום. התחושה שלה הייתה שאם לא נפגין, הממשלה תשאיר את החטופים בעזה וזה המוטו שלה מאז. יחד איתה היו בגרעין המייסד של אותן הפגנות תמנע, תרצה, שלומית, נירה, רחל, רותי שגמון ובודדים אחרים (7-10 אנשים בסך הכל).

ענת קבילי, עו"ד מבית-הלוי, הצטרפה אליה בהובלת הנושא כבעלת שליטה ברשתות החברתיות ועם מודעות גבוהה, כך שבזכותה ועזרה מאחרות, גדל מספר המשתתפות והמשתתפים בהפגנות צומת העוגן.

"חשבתי שאהיה שם חודש – חודש וחצי ולאחר מכן ישתחררו החטופים ואוכל לחזור הביתה. כמו שאתה יודע זה לא קרה. אני רוצה להדגיש שהקיבוץ שלנו מיוצג יותר מכל ישוב אחר בעמק-חפר בהפגנות בצומת העוגן. אני לא יודעת להסביר את זה, אך רמת המודעות והמחויבות לנושאים פוליטיים וחברתיים בקיבוץ שלנו ממש מצטיינת ובולטת. אני מקבלת רוח גבית מאנשים כאן וכל הכבוד לקיבוץ שלנו. יש משהו מיוחד בגבעת-חיים איחוד".

גם מהאיזור יש סיוע רב. לואיז ארגנה מישהי שעושה את הגרפיקה לשלטים, מישהי אחרת מכינה את השלטים עם תמונות החטופים, מישהי אחרת אחראית על מכירת הפריטים של מטה החטופים כגון דסקיות, חולצות עם מסרים, דגלים, כובעים, סמלים צהובים ועוד. כל ההכנסות עוברות למטה החטופים.

"אנחנו מבצעות את המכירות גם לפי הזמנה בישובים שונים בעמק-חפר. הקבוצה המצומצמת שמתמידה בהפגנות הפכה לקהילה וקבוצה מגובשת המציינת ימי-הולדת, לידות של נכדים ואירועים שמחים או עצובים שחברותיה חוות. גם המועצה האזורית עזרת לנו, בפסטיבל 'גשרים בעמק', ביריד החודשי הנערך בעמק ובפתיחת דלתות כשצריך עזרה. אני פוגשת שם א.נשים מדהימים, שכבוד הוא לי לפעול לצידם".

שאלתי את לואיז את השאלה מטעם שופרות הממשלה המופנית אלינו, המפגינים: למה אתם משחקים לידיו של החמאס? הוא מעוניין שתפגינו כדי לשפר את עמדתו במשא-ומתן על שחרור החטופים.

"אנחנו רוצות שהמשפחות החטופים ירגישו שהן לא לבד במאמץ הכה חשוב לשחרר את בנות ובני משפחותיהן. אנו מפגינות כי זה מה שהמשפחות מבקשות. ללא התמיכה מהציבור, תהיה להן תחושה של הפקרה מוחלטת. המטרה שלהן ושלנו היא שהציבור לא ישכח את החטופים. כשאנחנו שם, בצומת, אז כל מי שעובר שם רואה ושומע שהחטופים עדיין נמקים במנהרות בעזה ואנו לוחמות ולוחמים להשבתם".

"הקשר עם מטה החטופים הוא של סיוע הדדי והם מפנים אלינו את הדוברים, הציוד, הדגלים והשלטים. עשינו גיוס להכנת שלטים משלנו לטובת המאבק. יש חיבור בין מטה המאבק להפלת הממשלה ומטה החטופים באיזור ואנחנו מארגנות אירוע עם אחת ממשפחות החטופים. נפרסם כשנסגור את הפרטים".

לראשונה בחייה נאמה לואיז בפני ציבור. זה קרה באחד ממוצאי השבת כשדיברה בפני המפגינים, כמו גם לנהגות ולנהגים העוצרים בצומת. "מישהו היה מוכן להשלים עם היות בתו, בנו, אביו או סבו בשבי החמאס?", אמרה. "אז למה הם כן? ואני מבקשת מהחטופים ומשפחותיהם סליחה על כך שממשלתנו מפקירה אותם בעזה. מי ששומע אותנו בדרך כלל תומך, אך יש גם כאלה המנסים לדרוס אותנו, מפנים אלינו אצבע משולשת ועוד תנועות מגונות".