בפעם השלישית, בתוך כשנתיים וחצי, אני מוצאת עצמי מנהלת מלון אורחים לילדי ולנכדיי בזכות הממ"ד בו התברכתי. תקופה זו מזמנת מחשבות ובחרתי, תחת מעוף טילים ורעש אזעקות, לשתף בחוויה טיפולית.

בימים אלו, כהמשך לימים הקודמים, אני פוקדת בביתם שני גברים שחצו את קו ה-80 החולים במחלות קשות, סופניות. לשניהם נשים ומשפחה ענפה. בדיאלוג הטיפולי איננו עוסקים ביחסי איראן – ישראל, בחזבאללה או בתחנת הגז. שניהם מצפים לי מדי שבוע בדריכות לשוחח על מה שאנשים לא מרבים לדבר עליו – על המוות.

ויותר מכך – על משמעות החיים.

יותר מכל אני חשה שאנשים אלו זקוקים להקשבה ללא שיפוטיות, לליטוף כף היד הגרומה שאצבעותיה כבר אינן רכות כשהיו ולמישהו שלא יירתע מלהיות שם איתם. על הסף.

אנחנו עוסקים בשאלות כמו – על מה אני מתחרט? מה יכולתי לעשות אחרת? מה חשוב לי להשאיר אחריי? אל מי אני מתגעגע? ומה הייתי רוצה לומר ליקירים שלי? לעיתים אנחנו שומעים יחד מוזיקת ג'אז אהובה ואז כפות הרגליים, שאינן בתפקוד, מתחילות "לרקוד" בקצב 80 פלוס. או שומעים בפעם האלף את הנכד הבכור שיצא לאוויר עם שיר ראשון. בשני המקרים הפרידה בינינו מתרחשת בלחיצת יד אמיצה הנושאת שרידים של מה שהיה פעם. רגעי המיקרוקוסמוס האינטימיים האלו מעניקים לי פרספקטיבה עמוקה ורחבה על חיי שלי.

אז למה אני משתפת בחוויה הזו?

בימים אלו, כשאפשרות הסוף מרחפת מסביבנו וזורה אימה ופחד בתוכנו ובסובב אותנו, אולי נוצרת לנו הזדמנות מיוחדת להינתק מהמסכים ולעסוק באופנים מגוונים, אפילו זעירים, של אחזקה ומשמעות – שאלה לשלומו של אדם, גם כזה שלא דיברנו איתו מעולם, אפייה למישהו שזקוק, עקירת עשבים ושתילה, פעילות גופנית, קריאה ועוד ועוד.

והעיקר – מפגש אנושי. דיבור. שיתוף.  

כָּל לַיְלָה אֲנִי מִתְכַּסָּה בִּשְׂמִיכַת הַשֶּׁקֶט                                            

אוֹסֶפֶת כְּבָשִׂים אֲבוּדוֹת אֶל הָעֵדֶר

תּוֹהָה מָתַי יִשָּׁמַע הָאוֹת

לִמְנוּסָה טְרוּפַת מְצִיאוּת

בֵּין בֶּטוֹן וְקִירוֹת

מַבִּיטָה לְאָחוֹר

לוֹכֶדֶת בְּגוּפִי אַזְעָקוֹת

צוֹפָרִים חוֹרְכֵי אָזְנַיִם מְעַרְעְרִים

אֱמוּנוֹת וְשָׂדוֹת

כֹּל בֹּקֶר אֲנִי מַשְׁכִּימָה

כְּשֶׁחֲרָכֵּי הַתְּרִיסִים מִתְבַּהֲרִים

מְלַטֶּפֶת כְּבָשִׂים שֶׁקָצָה שְׁנָתָן

מִתְכָּוֶנֶֶת לִפְצִיעַת הַחַמָּה

מַתְּקִינָה הֶבֶל יוֹם בַּתַּנּוּר

מַנִּיחָה עַל כִּירַיִם חֲלוֹמוֹת בִּקְדֵרָה

כָּל יוֹם שֶׁעוֹבֵר

חַלְלֵי הַבֶּטוֹן מִתְמַלְּאִים בַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים

הַקְּדוּמִים

תָּאֵי עֶצֶב חֲשׂוּפִים בְּחֶשְׁכַת הַיְּלָדִים

תָּאִים רְדוּמִים נֵעוֹרִים בְּאִיבֵּי הַמְּבֻגָּרִים

הַבְטָחוֹת יְתוֹמוֹת

אֲרוּגוֹת בִּצְפִיפוּת מִשְׁפָּחָה

בְּתֶּלֶם אָרוֹךְ, בֶּחָרִישׁ עָמוֹק

בְּחֶלְקַת אוֹתָהּ

אֲדָמָה

עודד אריאל (רסיס) בנם של ענת ועומר ועידן נבון (של תמר וערן) יצאו לשנת שירות בכישורית, כממשיכי מסורת ארוכת שנים של חבר'ה מגח"א, בין השאר מסורות משפחתיות (הבנים של תמר ועידן שינדלר) וקשרים דרך מיודעתנו יעל שילה שהייתה ממקימי המקום ומנהלת אותו עד היום עם שוקי לוינגר.

שאלתי אותו למה בחר במסלול זה, בהתחשב בעובדה שקשה מאוד להתקבל כיום לשנת שירות.

"זה כמעט נורמה כאן שיוצאים לשנת-שירות לפני הצבא", הוא אומר. "מערכת החינוך כאן ממש מכוונת אותנו לשנת שירות וכל מי שניסה מהחבר'ה שלנו בקיבוץ – הצליח בכך. המקום היחידי אליו פניתי היה כישורית, כי רציתי להתנדב ולעשות למען מי שזקוק לעזרתי. זה מדהים להתנדב וכך לעזור לאנשים עם צרכים מיוחדים, אוכלוסיה שלא הכרתי עד כה".

כישורית הוקם בשנת 1997 ונמצא בין ישובים דרוזים וערביים ובו אוכלוסייה בת כ-200 חברים בוגרים ומבוגרים (מגיל 21 ועד בכלל כולל אנשים בשנות +60  לחייהם) עם צרכים מיוחדים. במקום יש גם דיור מוגן, אך המטרה של המערכת היא תפקוד עצמאי עד כמה שניתן. 

אז מה אתם עושים שם? "כל יום בין 8-15 אנחנו עובדים עם תושבי המקום בענפים השונים, הכוללים בין השאר לולים, מכבסה, יקב, סדנאות ליצור סבונים ומוצרי פלסטיק ואורווה. אחרי העבודה נפגש כל ש.ש אחד-על-אחד עם חבר כשכל פעם זה עם חבר אחר מתוך כחמישה שהוא חונך. אני עושה איתם פעילויות או מפגיש אותם עם חברים אחרים ואיתם עושים משהו ביחד. אנחנו מעבירים להם חוגים ואפילו מלווים אותם ביציאה לכרמיאל הנמצאת בקרבת הישוב. לפעמים אנחנו מלווים אותם לחוגים חיצוניים או לשחייה בבריכה המקומית, כך שיש לנו יום של כ-12 שעות עבודה ופעילות".

עודד עובד בלול ומלווה שם חברים הזקוקים לו כדי לתפקד בעבודה. "יש כאן אנשים ברמות עצמאות שונה, מכאלה הזקוקים לליווי 24/7 ועד אנשים שהם בעלי צרכים מיוחדים, כולל בעלי רישיון נהיגה הנוהגים ברכבי הישוב". עודד מציין שרוב החברים למדו בעבר בשפרירים. "התגלה לי בדרך אגב כי סבא שלי, גל רסיס, היה המורה של כולם בשפרירים".

"אני נהנה מאוד מהעבודה שלי כאן למרות או אולי בגלל האתגרים הממוקדים בהגעה לאוכלוסייה שונה מאוד ממה שהורגלתי. למדתי עליהם שרבים מהם אנשים מדהימים, השמחים מאוד על נוכחותנו, משום שאנחנו מתנדבים לעזור להם וגורמים להם לשמחה ונחת גדולות. אני גם לומד מהם דברים שלא ידעתי או התנסיתי בהם בבועה הקיבוצית של גח"א ומקבל מהם הרבה הערכה ויחס חם ויש כאלה שהקשר איתם הוא עמוק ואיכותי. העובדה שאני מצליח להתחבר אליהם באה עם הרבה סיפוק מהאמון שהם נותנים בי ובחברי לקומונה".

איך מכינים אתכם לתפקיד? "יש כאן צוות מקצועי של עובדים סוציאליים ובעלי תפקידים אחרים הנותנים לנו גב בעבודה השוטפת שלנו בכישורית. אז אמנם בהתחלה 'זרקו אותנו למים' שנתמודד ונתחיל להכיר את חברי הישוב והבעיות עמן הם מתמודדים. לאחר מכן קיבלנו ואנחנו ממשיכים לקבל הדרכות מהצוות הקבוע שם שהוא מיומן, מנוסה ומקצועי מאוד".

אנחנו 15 ש"שנים כאן שגרים באיזור המוקצה רק לנו. אנחנו עושים פעילות כולל יציאות, בישול לעצמנו ותחזוקת המגורים. אחרי שהיה לי חדר פרטי בדירה של אמא, החיים מחוץ לבית הם לא פשוטים עם אנשים בעלי הרגלים שונים משלי, למשל בענייני סדר ונקיון, התחשבות באחר מבחינת רעש ופרטיות (אנחנו שלושה בחדר). אבל התרגלתי מהר והתחברתי לחבר'ה בקומונה, כשההכנה בקיבוץ לקראת שנת-השירות ממש סייעה לי בהסתגלות. אני בהחלט רואה את עצמי שומר על קשר עם החברים בכישורית, היות וזו אוכלוסייה קבועה שאינה מתחלפת כמו שפוגשים חבר'ה אחרים בשנת-שירות במקומות אחרים. אני בהחלט ממליץ לחבר'ה המתלבטים בבחירת מקום לשנת-שירות להגיע לכישורית. זה מקום מדהים בו אני מפתח מיומנויות רבות שיהיו איתי בהמשך דרכי".

נוי (בתם של יער ודני שרון) נוסעת דרך ארוכה בתחבורה ציבורית עד נאות הכיכר, מדרום לים-המלח כדי להגיע לקומונה בה היא נמצאת בחודשים האחרונים במסגרת שנת השירות בגרעין שהוא חלק מחייה כעת.

שאלתי אותה על הסיבה ליציאה למקום כה רחוק ולמשימה שאף אחד לא דרש ממנה.

"רציתי מאוד לתרום אחרי שנים בהן זכיתי להנות ממערכת החינוך בקיבוץ. יש כאן מסורת של הליכה לשנת שירות ושמעתי רק דברים טובים מחבר'ה שעשו את זה בשנים האחרונות. הייתה בגבעת-חיים 'גרעינרית' שגם היא השפיעה עלי לפנות למסלול הזה וראיתי שכייף לה וטוב לה, אז ממש נדלקתי על הרעיון. זה לא רק שאת באה ותורמת אלא גם מקבלת כל-כך הרבה דברים טובים שבונים את האישיות שלך, שמעתי ואני חווה חוויות שלא הייתי מתנסה בהן בשום מקום אחר".

היה חשוב לה להיות בתפקיד ומקום משמעותי לבני נוער. "רציתי להגיע לנוער בסיכון, אך הגעתי לנאות הכיכר לקומונה של 'האיחוד החקלאי': קומונה שחבריה פעילים החל מהר-עמשא ועד עין-גדי ואנחנו גרעין של 80 חבר'ה המפוזרים בכ-15 קומונות בכל הארץ, כשאני אחראית בשותפות על הפעלת תנועת הנוער בעין-גדי. אנחנו מייצגים את תנועת הנוער ופעילים רק בקיבוצים ובמושבים כשבעין-גדי משתתפים במידה קטנה גם ילדי הפנימיה שם".

לשאלתי על אתגרים בתפקיד, מציינת נוי שקיימת אווירת אנטי-תנועה בחלק מהמקומות בהם פעילים חברי הקומונה והם מקווים לשנות את המצב הזה. החניכים משתתפים ומחויבים לתנועה ולמדריכים והיא אפילו משמשת כמנטורית לחניכה המתכוונת לצאת לשנת שירות.

אז מה עושים בתפקידי ההדרכה? "בכל שבוע אנחנו מעבירים פעולות לחניכים בנוסף לפעילות שבועית של הדרכת המד"צים ויום אנחנו מגיעים לבתי-הספר ללוות את החניכים והמד"צים".

הם מקבלים תכנים, ליווי והדרכה ממדריכים ומלווים בוגרים במקומות שונים בארץ, כולל בעמק-חפר. נוי משתתפת בפעילויות לגנים מצד אחד ופעילויות למבוגרים בקהילה מצד שני גם בהר-עמשא. בסך הכל הם פעילים מבוקר עד ערב שישה ימים בשבוע, נהנים מטיולים במסגרת הגרעין ואפילו עבדו בחקלאות במו"פ האיזורי. נוי מספרת שבמסגרת התנועה הם עומדים לצאת לפולין וזה יהיה מעניין ומגבש.

באשר להכנה לצה"ל במסגרת שנת השירות, אומרת נוי כי ההסתגלות לחיים מחוץ והרחק מהבית, תורמים לכך באופן משמעותי. היא מבשלת לקומונה ועושה בזה יותר ממה שעשתה בבית "אבל מצד שני יש יותר הליכה לקראתנו מאשר ניתן לצפות בצבא".

מה את יכולה להגיד על החבר'ה שאיתך בקומונה?

"הרקע של הקומונרים דומה (יש קיבוצניקים ומושבניקים) אך החשיפה של אחדים מאיתנו לפעילות תנועתית שונה מאוד. יש כאלה שהדריכו ואני – לא". חיי החברה בקומונה מהווים אתגר אחר והיא מתחלקת עם עוד שתי בנות בחדר עם מעט מאוד פרטיות.

לסיכום, מה את יכולה לומר על הבחירה שלך והאם את ממליצה לאחרים לעשות שנת-שירות לפני הגיוס?

"זו הזדמנות של פעם בחיים ורציתי למצות אותה. לבוגרי י"ב אני ממליצה בחום לעשות שנת-שירות אך לא לצפות שזה יהיה תמיד קל, זה מתאים למי שמחפש אתגר. לעיתים נמצאים במצבים לא-פשוטים, למשל עימותים בין ילדים או בינך לבין ילדים מסויימים והפעילות מגוונת מאוד כשכל אחד חווה את זה אחרת. יש מעגל גדול של הגרעין (כ-80 חבר'ה) ובו קיימת קרבה עד כדי כך שאני מזמינה את כולם לכאן לחגוג איתי יום הולדת. הם חברים טובים ובמובן החיובי, את אף פעם לא לבד. החבר'ה עוזרים אחד לשני ואת תמיד יכולה לסמוך עליהם וכמובן שרכזת הסניף עומדת לרשותך בנוסף לרכזת החינוך בישוב. אז כאמור החוויה היא חיובית מאוד ומומלצת בחום".

הרצון לגור ולחיות בעוטף נולד אצלי לפני ארבע שנים בערך, כשנסעתי לבקר את אור רוזנברג, חברי שעשה שנת שירות בקיבוץ ניר עוז. כבר מהדרך היה ברור לי שהאזור הוא משהו מיוחד – שדות חקלאיים שלא נגמרים, שקט שקשה למצוא כמוהו במרכז ושקיעות מדהימות. אחרי שהסתובבנו קצת בקיבוץ ובאיזור, אמרתי לעצמי בדרך חזור שמתישהו בחיים אני חייב לחיות ולחוות את האזור הזה יותר. 

אחרי שסיימתי שירות צבאי כתומך לחימה בשלדג וחודש של ניקוי ראש בתאילנד, החלטתי שזה הזמן הנכון להעביר את החיים שלי לעוטף. במיוחד אחרי 7 באוקטובר הרגיש לי שלא יהיה זמן נכון ומדוייק יותר. 

חיפשתי עבודה בקיבוצים שונים ובסוף הגעתי לקיבוץ כיסופים (חלקכם אולי תכירו אותו גם כקיבוץ עסיסים). בבוקר 7 באוקטובר חדרו לכיסופים כ-200 מחבלים, רצחו 13 מחברי הקיבוץ ושישה עובדים תאילנדים וחטפו את גופתו של שלמה מנצור לרצועת עזה.

המרחק בין כיסופים לרצועה הוא כשני קילומטרים והמחבלים הגיעו בגלים וניהלו קרב עם לוחמים, בעיקר מגדוד 51 של גולני, שאיישו את המוצב הצבאי הצמוד לקיבוץ ובכך מנעו אסון גדול יותר. ב-9 באוקטובר, כאשר אנשי הקיבוץ פונו למלון בים המלח, החליטו ראובן הייניק ז"ל, מנהל הרפת ועובד נוסף, לחזור לקיבוץ כדי לחלוב את הפרות שנשארו בקיבוץ. מחבל שהסתתר במכון החליבה פתח עליהם באש וראובן נהרג. טנק שהגיע למקום פוצץ את מכון החליבה בו הסתתר המחבל. 

רוב חברי הקיבוץ עדיין מפונים ומתגוררים בשכונה זמנית בעומר כשהתכנון לחזרה לקיבוץ מיועד לקיץ הקרוב. כיום גרים בקיבוץ חלק קטן של תושבים שהחליטו לחזור, עובדי הענפים במשק וגדוד מילואים "משק-נשק", שתפקידם לשמור בקיבוץ ולעבוד בענפים. 

בחודשיים מאז שהגעתי לכיסופים, אני עובד בנוי של הקיבוץ. איתי בצוות עובדת נוספת שהגיעה כמוני לעבוד פה ואנחנו מקבלים גם עזרה מהמילואימניקים מגרעין "משק-נשק". אחראי עלינו מנהל הענף שהוא חבר קיבוץ ותיק הנמצא על הקו בין עומר לכיסופים (וחשוב לא פחות לציין שגילו לי שבצעירותו הוא היה חלק מההשראה עבור דרור שאול לדמותו של קרמבו בסרט הידוע).

בנוסף לעבודת נוי שוטפת, מוקדש חלק גדול מהעבודה שלנו לשיקום וחידוש המבנים הציבוריים והשטחים הפתוחים בקיבוץ, כדי לעשות מה שאפשר שהקהילה תוכל לחזור הביתה כמה שיותר מהר. כמעט כל מבני הציבור בקיבוץ עוברים שיפוץ ורבים מהבתים שנהרסו נבנים מחדש.
כשירדתי לכיסופים להתרשם ולהחליט אם זה מתאים לי, הצטרפתי לצוות הנוי ולמשפחתו של שלמה מנצור ביום לפני הריסת ביתו כדי להעביר את גינת הקקטוסים המפורסמת של שלמה למיקום זמני עד לסיום שיפוץ הבית. זה היה יום משמעותי וכבר מהרגע הראשון פה, הבנתי שזו הולכת להיות שליחות משמעותית עבורי.
כשהגעתי לפה במוצאי סוכות עם בני המשפחה שבאו לסייע לנקות את הדירה שלי, גיליתי בחורשה הסמוכה חמישה שלטים שנתלו על גזעי העצים להנצחתם של חמישה חיילי "צוות פרץ" מגדוד 101 של הצנחנים, שהיו הצוות הצבאי הראשון שהגיע לקיבוץ ונהרגו בקרב על הגנת הקיבוץ.

סמ"ר עומרי פרץ ז"ל מאליכין היה בן גילי ולמד איתי בכיתה ביסודי במשגב. כבר אז ידעתי שאני רוצה לעשות משהו סביב העץ שלו בחורשה, שייתן כבוד וינציח את סיפור הגבורה שלו ושל הצוות. לפני שבועיים הגיעו ההורים של עומרי מאליכין ועשינו פרוייקט משותף של סידור השקיה ושתילת פרחים ופקעות סביב העץ. זה היה יום משמעותי ומרגש מאוד. 

אני מרגיש תחושת שליחות לתת ולתרום למקום שחווה את האירועים הקשים בבוקר 7 באוקטובר, בתקווה שהקהילה תחזור ולראות את העוטף חוזר לחיים.

כבר בסוף פברואר הודיעה מור נואמה כי תסיים את תפקידה כרכזת תרבות בסוף יולי, אבל היא משכה ומשכה ומשכה. גם כי לא נמצא מחליף/ה אבל בעיקר כי לא יכולה הייתה לעזוב את התרבות כך סתם וללכת, להשאיר את הכל באוויר. במקביל, היא הדפה בנחישות את כל הנסיונות של מערכת העלון להוציא ממנה ראיון סיכום. כן, היו לא מעט נסיונות.

אבל יום אחד, משהו נשבר.

בעצם כמה דברים נשברו – נתחיל מהרגל שלה.

"ירדתי מהקלאב-קאר וכנראה פספסתי את המקום בו הייתי צריכה לדרוך. אני זוכרת את עצמי שוכבת ליד הקלאב-קאר ויודעת בתוכי שמשהו קרה לרגל", היא משחזרת.

כרכזת תרבות לדוגמה היא לקחה פיקוד על האירוע, אמרה לכולם מה לעשות ואיך להתקשר למד"א ואת התוצאות אני רואה מול העיניים כשאני מגיע לראיין אותה בביתה – מור יושבת עם גבס מכובד מאוד על הרגל ומספרת על השבר המורכב ועל זמן ההחלמה הממושך שלפניה.

אבל התכנסנו כאן כדי לדבר על שבר אחר, כזה שלא בטוח שיש גבס שיצליח לרפא אותו. כן, כולם יודעים שלמרות הנסיונות, המאמצים, השכנועים, הרצון הטוב והעתיד המעונן – לא נמצאו למור מחליף/ה בתפקיד רכזת תרבות.

בתחילת השיחה, היא מטילה את האחריות על המוניטין של התפקיד. "לעבודה בתור רכזת תרבות יצא שם רע", היא מאבחנת. "אומרים שזו עבודה קשה מאוד, שהיא לא מתגמלת ושצריך כל הזמן לרדוף אחרי אנשים, שלא לומר אחרי מתנדבים". למותר לציין שעבורה זה היה בדיוק ההיפך – ולא סתם היא עשתה כבר קדנציה אחת של ארבע שנים וכעת היא מסיימת קדנציה שנייה של שלוש שנים וחצי.

"אני אוהבת מאוד את העבודה הזו. זה בטח ובטח עדיף על עבודה משרדית ויש כאן המון יצירתיות, יש פה ניהול זמנים ואני מתנהלת בקצב שאני קובעת לעצמי והכי חשוב – יש כאן עבודה עם אנשים, עם האנשים שגרים פה ואני אהבתי מאוד את המחוייבות של האנשים האלה, את רוח ההתנדבות שלהם ואת רוח היצירה שלהם בהתנדבות. בכל חג קיבלתי אנרגיה מחודשת, לפניו בעת ההכנות וכמובן שאחריו, עם התוצאות הנהדרות בכל פעם מחדש".

אז למה את מפסיקה? אני תוהה.

"התחלתי להרגיש שקשה לי", היא אומרת. "האנרגיה נגמרה וכך גם המוזה והיצירתיות ולא סתם אמרתי בכל מקום שזה צריך להיות תפקיד של קדנציה, כי הוא שוחק".

אני אומר לה שלדעתי, לא סתם אין ולו מועמד אחד בתור מחליף/ה. כמו דברים אחרים שנותרו (בקושי) מהקיבוץ שעמד פה פעם, כך גם נושא התרבות הובא הנה מהמאה שחלפה. היום, כאשר "הקהילה" המתגוררת באותו "קיבוץ מתחדש" דוהרת לכיוון 1,300 נפשות, פשוט כבר קשה עד בלתי אפשרי ליצור, לעבד ובעיקר לרכז תרבות.

אני רואה שקשה לה להסכים, אבל בסופו של דבר, עם חלק הארי היא מסכימה.

"אני רואה שבגילאי 40 ומטה – אין הרבה היענות, כמעט ואין התנדבות ואני לא יודעת למה לייחס את זה, אולי בגלל שמדובר במשפחות עם ילדים צעירים אבל אז אני מזכירה לעצמי שבקדנציה הראשונה שלי כרכזת תרבות, היו לי ילדים קטנים בבית וציון היה בצבא, אז זאת אומרת שזה אפשרי".

אז בואי רגע, אני מזמין אותה, נציץ רגע בכדור הבדולח של ענף התרבות בגח"א וננסה לראות את החגים והאירועים בעוד שנים בודדות.

"כמובן שהייתי רוצה שמישהו מכאן יקח זאת על עצמו", היא אומרת. "אם לא, אז אולי בחגים תהיה זמרת עם הגברה וקצת מתנפחים לילדים – כי למי שלא יודע, זה מה שקורה בקיבוצים אחרים בארץ. רכזי התרבות לא מאמינים כשאני מספרת להם שהיום החגים אצלנו מוקמים, מבוצעים ומפורקים בידי אנשי גח"א, הלוואי שאתבדה, אבל לפחות כרגע נראה שזה הכיוון".

אני אומר לה שלדעתי, כיום רבים מאוד מתושבי גח"א לא נולדו פה ואילו רבים נוספים נולדו פה ב-30 השנים האחרונות אל תוך המציאות של ההפרטה ומכאן שרוב האנשים פה לא הכירו את מקומו המרכזי של ענף התרבות בקיבוץ ההוא ומכאן שאינם מחוברים לצורך בהמשכיות.

שוב – קשה לה, אבל היא מסכימה. "יכול מאוד להיות שיהיה שלב, אולי אפילו של כמה שנים ואז, מתוך החוסר, יקום מישהו שיחשוב שצריך יותר מזה. יש כאן הרבה כוחות ויש כאן אהבה ויש כאן רצון".

באמת? אני שואל. אז איך זה מסתדר שאף אחת ואף אחד לא רוצים להחליפך?

אין לה באמת תשובה לשאלה הזו. אנחנו מדסקסים קצת את מה שקורה במדינה והיא רואה קורולציה עם מה שקורה בקיבוץ.

אני שואל אותה אם יש לה מסר אל "קהילת הקיבוץ המתחדש"?

כן, יש לה.

"תתעוררו".

האוכלוסייה שהתאספה במקלט כללה פעוטים מגיל חודש וחצי עד גילאי 80 פלוס. המקלט היה מאובזר בכיסאות רבים, ספה, מיטת קומותיים, מזרונים, מרבד, מאווררים, טלוויזיה, Wi-Fi ממתקים ומשחקים לילדים ובאמצע שלחן קטן. במהלך השבועיים הפתאומיים הללו, נאספה אוכלוסייה פחות או יותר קבועה ומיד גם התקבעו מקומות הישיבה.

על קיר המזרח ישבו משפחות פולק עם הכלב צופקי. אליהם נוסף אורח מגרמניה דומה להם במידותיו ועל כפות רגליו כפכפי אדידס אדומות. הביקור הקודם שלו נערך ב-7 באוקטובר ( הם חייבים להפסיק להיפגש כך).

בקיר הצפוני על הספה, ישבו בדרך כלל אמהות עם תינוקות שלא מזמן הגיחו לאוויר העולם. על  מזרונים לרגליהן השתרעו בנות משפחת גילה (איתי) והמשיכו את שנתן מהבית. בהמשך הקיר על מיטת הקומות, התמקמו משפחת עופרי (דה בורס) ושלושת ילדיהם הקטנים. הם הגיעו תמיד ראשונים, מתוקתקים ומאובזרים עם תרמיל מקלטים ובו סיר מצופה ניילון למקרה שאחד הקטנים ירצה להטיל את מימיו.

בקיר המערבי התמקמו משפחת שמיר, תמיד תינוקות על זרועותיהם, אנוכי, יוסי חי ומנחמים שבאו לשבעה של דרורה ז"ל.

על פתח הדלת בקיר הדרומי נעמדו גברים מסוקסים, גמלאי יחידות מובחרות, מנסים לאתר היכן נפלו הטילים ומה טיבם. בעיקר הם סתמו את האוויר המועט שחדר למקלט דרך הדלת. 

בתווך על המרבד היו המוני ילדים שצפו בסרטים מצוירים בטלוויזיה ולעיתים הזדמנו עוברי אורח עם כלביהם ופסיכולוגים מהתחנה עם מטופליהם.

בחלל האוויר היה ניחוח של מאפים שנאפו זה מכבר ע"י צחית וחולקו ליושבים. במהלך השבועיים נוסף גם מעקה בצד השני של המדרגות לנוחיות כל העולים ויורדים בהם.  

כולנו כמובן היינו מצוידים בטלפונים וכשניתן האות לצאת, ספר אותנו טל כעדר כבשים השב מן המרעה והכריז "הפעם היו 50 נפשות במקלט".

בכל פעם שהוזעקנו למקלט, הוא היה נקי מסודר וערוך לקראתנו ועל כך תודה גדולה וישר כוח לזוג הזה.    

אתחיל מהסוף. תעסוקה היא העוגן שלי, עשייה היא השפיות שלי כי תעסוקה היא לא רק פרנסה, היא זהות, היא סיבה לקום בבוקר, היא הדרך שלי להגשים את עצמי ולהאמין שיהיה פה טוב. את האמת הזו אני מחזיקה מעל 13 שנים, זו התאוריה מאחורי המודלים, זה הרציונל שעומד מאחורי הארגון בו אני עובדת, אבל זו לא סיסמה, זה היומיום שלי.

אודי הקוקר-ספניאל הגיע ב-6 באוקטובר, ירון יצא ב-7 באוקטובר ונשארנו לבד פה בקיבוץ, המומים ומפוחדים, בנסיון לעבור את הימים בשפיות ובחתיכה אחת עם קקי ופיפי של גור בן שלושה חודשים.

ביום בו התקשרה אלי נירה המנכ"לית ואמרה לי לקחת את האנשים הטובים ביותר, להקים יחידת גרילה בשם "צוות טקילה" ולעשות מה שצריך, קרו שני דברים: עשיתי גוגל וגיליתי שיש דבר כזה "צוות טקילה" ונירה הצילה אותי.

אני טובה בליצור יש מאין ואני טובה בלתכנן ולהוציא לפועל. כל יצירה היא אירוע שצריך להקים, אני מציירת לי תמונה בראש, זה קל.

לא קל לי להיות עם שני ילדים בבית ולא קל לי להיות לבד. ירון עושה הכל ואני בעיקר עובדת, מתכללת ומבשלת בשישי שבת. אלו היו ימים בלתי נסבלים אבל נירה נתנה לי משימה ואני מסתערת: תוך שעתיים יש סקיצה בראש, תוך יומיים צוות וב-21 בנובמבר 2023 אנחנו במלונות בירושלים ופוגשים מפונים מהצפון. 

פגשתי אנשים שנתלשו מביתם, מסתובבים עם פיג'מה בבית מלון, עוברים מהחדר לחדר אוכל ובחזרה ובדרך יוצאים למכולת לקנות סיגריות עם הפיג'מה.

הסיפור של העשייה שלנו בימי מלחמה הוא עקרון הרציפות התעסוקתית – סיבה לקום בבוקר, להיות בעשיה, בבחירה, להרגיש באונים ובשליטה, לצאת מהפיג'מה, להיות בתנועה, ללמוד, לשכלל מיומנויות, אולי להניע את העסק מחדש במקום אחר, אולי ללכת ולמצוא עבודה, רק להיות בתנועה.

דמיינו את עצמכם נמצאים חודש בחדר במלון בעיר רחוקה מהבית, תחשבו מה זה להיות 17 חודשים במפונות מתמשכת ומה ההשלכות שלה?

דצמבר 2023 וירון נכנס לעזה. ניתק הקשר ואני מחפשת לברוח, עובדת בלי סוף מזום לזום, מתורמת לשותף, כותבת תכניות, מגייסת כספים. בפברואר אנחנו נכנסים ללוות את תושבי ניר יצחק בחבל איילות, באפריל את תושבי כפר עזה בשפיים ובשלב הזה גייסנו מעל ארבעה מיליון ש"ח ואנחנו מלווים את תושבי הצפון במרחבי הפינוי מטבריה ועד אילת.

ירון משתחרר אחרי 117 ימי מילואים ואנחנו מתחילים בשיקום. ברגעים שעצרתי ושאלתי את עצמי מה עזר לי לעבור את התקופה הזו, ידעתי לומר שזה העוגן שנירה שלחה לי: היא נתנה לי משימה והאמינה בי, שלחה לי חבל הצלה שהכריח אותי להיות בעשייה בימי מלחמה, לבנות תכניות חוסן תעסוקתי למפונים, לקהילות שנפגעו, למשפחות השכולות ולשורדי המסיבות.

בין סבב ראשון לסבב שני מתחילים לעכל, לטפל, לעבד, להתמודד ואני מבינה שההצלחה שלי הייתה בהישרדות שלי. לא היה פנאי לשאול, להתלבט, הסתערתי, טרפתי, לא דרכתי על ביצים, הבאתי את הלב שלי ואת הכאב שלי לצלחת, לפגישה, לזום, באותנטיות עם בטחון והרבה תקווה וזה עבד. מתארגנים לעוד סבב ובין לבין מגבירים. אני מסתובבת בכל הארץ, עוברת מקהילה למרחב פינוי, מהפגנה להפגנה ואז נכנסים ללבנון. את חושבת שהכנת את עצמך, למדת, התרגלת והגוף מסרב לקבל ונדרך. אני כועסת ומתעלת את כל הכוחות לעבודה: בונה תכנית למשרתי מילואים. מגייסת מאות אלפי שקלים והעשייה היא זו שמצילה אותי, אני מתישה את עצמי עד שקורסת בלילה, עוד יום ועוד יום עד שירון חוזר.

במרץ המדינה מחזירה את תושבי הצפון, מתחילה שגרה משפחתית, חוזרים לשיקום והעננה של הסבב השלישי מכתיבה את החיים ואת התכניות כשאני כמובן בורחת לעבודה.

3 ביולי, 2025 "לילה לבן" בקיבוץ ודיווח ערבי בחדשות: "חמאס מסר תשובה חיובית". הייתי היום בעוטף, עברתי מאזור צבאי סגור אחד לשני, מהחץ השחור לנחל עוז ולחממות של נתיב העשרה, פגשתי מעסיקים בחבל תקומה, ישבתי בשטח, באבק בלתי נגמר של כלים שנכנסים ויוצאים מעזה, ההפצצות לא מפסיקות, אני קופצת.

בדצמבר 2023 לא ראיתי כזו כמות של כוחות כמו היום, כמויות של כלים, חיילים שאמא שלהם לא ישנה בלילה והרים, הרים של אבק מלחמה בריח אבק שריפה. שני קילומטרים משם שקט, חיים ללא מלחמה ויש שגרה, פקקים, לחץ יום חמישי טיפוסי לחזור הביתה.

אני יושבת מול תושבים מהעוטף, בעלי עסקים שפשוט רוצים לחיות, להתקיים, לקום בבוקר לעשייה, אבל 636 ימים אחרי, קשה לקום בבוקר ולהניע את עצמך, לצאת לחממה ולעבוד. 636 ימים של חיים בהמתנה, באבל, בהישרדות, אמירות כמו: "אני לא רואה את האור", "פעם הייתה התגייסות, היום פועלים על אדים של דלק", "אין יכולת להכיל יותר" ושחיקת האמפתיה.

אלו הכוחות המניעים אותי לצאת עוד יום מהבית, להיות חמש שעות בפקקים, לכתוב עד 23:30 בלילה תכניות והצעות לתורמים, כי אני יודעת שתעסוקה היא סיבה לקום בבוקר ולהיות בתנועה. תעסוקה היא זהות, משמעות, תעסוקה מבנה מחדש מבנים שהתפרקו, היא עוגן, היא הצילה אותי בימי מלחמה והיא תהיה שם בשבילי בסבב הבא עלינו בחגים. השבוע עצרתי להרים שלוש כוסיות לכבוד שלוש תוכניות שזכינו לקבל: תכנית גדולה למשרתי מילואים ובנות זוג, תכנית למעגל השני והשלישי לנרצחי ה-7 באוקטובר, משפחות השבים והחטופים ותכנית גדולה לעסקים קטנים בצפון.

הלילה "לילה לבן" בקיבוץ, ירון עם הילדים בבריכה או בא"ש לילה ואני מתפללת שבזמן שהעלון יצא – ישובו אלינו כולם הביתה ונוכל להתחיל בשיקום האמיתי.

ולמה צניעות? כי באמת ובתמים אנחנו לא יודעים כלום ויפה השעה שנהיה בענווה כשאנחנו פוגשים את האנשים וכאבי היומיום שלהם. בזמן הזה למדתי שלעולם לא אדע או אבין מי יושב מולי ומה הוא עבר ולצד היררכיית השכול, האבל והטראומה יש מרחב חדש בו אנו צריכים ללמוד לחיות בהכרה, בעדות, בנוכחות, לתת למה שיש להיות ותמיד, בכל מצב, להחזיק את התקווה גם אם לא לנו, אז לזה שהפקיד בידינו את היכולת להראות את האור בקצה המנהרה.

בסוף ינואר התפתח דיון ער בקבוצת הווטסאפ של ההורים בגן דקל, הגן של עדן הבן הקטן שלנו. ניסינו להשיג כרטיסים להופעות החדשות שנוספו לסיבוב הקאמבק של אלבום הילדים המופתי מהסבנטיז "הַכֶּבֶשׂ הַ-16". קפצנו על ההזדמנות, לחצנו על הקישור לרכישה במהירות שיא אבל יצאנו מתוסכלים – לא נותרו עוד כרטיסים.

אז עלה רעיון על-ידי אחד ההורים בגיבויה של גלי הגננת: לא נזכה להיות במופע? לא נורא! נרים הופעה משלנו בגן עם השירים האהובים והמוכרים של חבורת המוכשרים: יהודית רביץ, גידי גוב, דיוויד ברוזה, יוני רכטר ויהונתן גפן המנוח, שהיה המוח מאחורי יצירת האלבום. 

התחלתי להתכתב עם גלי לגבי רשימת השירים איתם נופיע, לגבש את הנגנים והזמרות ולהניע את היוזמה. ככל שצללתי לשירים גיליתי כמה הם מורכבים ואיזה גאון מוזיקלי הוא יוני רכטר שהלחין את רובם הגדול. עם הזמן וההכנות גילינו עוד ועוד הורים כשרוניים המעוניינים לקחת חלק בשירה, נגינה והפקה של המופיע המתגבש.

על פריטת הלחנים התחלתי להתאמן במהלך סבב המילואים האחרון שביצעתי (הרביעי מתחילת המלחמה) בחודשים מרץ-מאי השנה. 

בערבי חזרות מהנים שנתנו לנו קצת אוויר מהשגרה, שלף כל אחד מאיתנו מהאוב את הכשרון המוזיקלי שלו שהיה רדום במשך שנים. מפה לשם יצא לנו מופע עם סטנדרטים לא נמוכים בכלל, עם ציוד הגברה אותו שאלתי מהקיבוץ (הודות לרכזת התרבות מור נואמה ורותם גרינשפן) ואפילו תפאורה מושקעת שציירה יעל דייג, בת כיתתי וחברתי המוכשרת, גם היא אמא בגן. התפאורה כללה ציור של עטיפת התקליט ועוד כל מיני כבשים שהתפזרו להן ברחבי הגן. אמנם מאז נפתחו עוד הרבה הופעות של הכבש וכולנו השגנו כרטיסים, אבל למי איכפת?! אנחנו את שלנו עשינו.

מאז המופע הקצר בגן דקל, אשר כלל חמישה שירים, שני דקלומים וברכה אחת שנונה מאת יותם רפאלי, הציעו לנו להופיע איתו גם בפני כל הקיבוץ ובדשא שמתחת יד-2 הקהילתית.

יש סיכוי לא רע שניענה בחיוב להצעות ומן הסתם, אני מאמין שנרצה לעבות את רשימת השירים ואולי גם להוסיף ריקודים ונאמברים נוספים מתוך "הכבש". גלי אף הציעה שנרים מופע משירי להקת כוורת בגן דקל ומהצצה קצרה הם עלולים להיות אף מסובכים יותר (יוני רכטר, כבר אמרתי?).

אי-אפשר לסיים מבלי לומר תודה ענקית לגלי בלו, הגננת האדירה והחד-פעמית מקיבוץ מגל, חובבת מוזיקה מושבעת וגם זמרת מחוננת. היא עובדת בקיבוץ 22 שנים, מתוכן 10 שנים שהיא מנחילה לילדי גן דקל חינוך מוזיקלי הכי איכותי שאפשר לבקש כבר מגיל צעיר. בכל שישי משמיעים בגן את שירי הלהקות הצבאיות, אריק איינשטיין, שלום חנוך, כוורת ושלל נכסי צאן ברזל של המוזיקה העברית מכל מיני ז'אנרים ותקופות, בעיקר מפעם. 

השורות הללו נכתבו בימים מתוחים, זמן קצר לאחר שהחלה המלחמה עם איראן, או בשמה המליצי "עם כלביא", בין אזעקה לאזעקה ותחושה של חוסר וודאות כלפי העתיד. עדי ואני ושני הבנים שלנו היינו אמורים לטוס בעוד כמה ימים לשליחות במחנה קיץ בקנדה למשך חודשיים והלוואי שהיא תתממש. נכון לרגע זה השמיים של ישראל סגורים הרמטית. בתקווה לימים שקטים ובטוחים יותר לכולנו.

משתתפי המופע

שירה: סמדר ארבל, עדי שוהם, גלי בלו, ילדות וילדי גן דקל

ניהול מוזיקלי, גיטרה, שירה והגברה: עמית תירוש

קלידים, חליל, גיטרה ושירה: שוהם אחירם

הגשה ודקלום: עפרי דה בורס

כתיבה, הגשה ודקלום: יותם רפאלי

גיטרה: אלכס גורביץ'

חצוצרה: אורן כחילה

תפאורה: יעל דייג

צילום ועריכה: שני הלוי כחילה

הנחיה וגננות לתפארת: גלי בלו

שאר צוות הגן המקסים: אלה וורונין, עמית שרקת, עדי אוליאל, ירוס אייל

לצפייה בסרטון המופע מתוך ערוץ היוטיוב של גח"א>>

https://www.youtube.com/watch?v=3sCtFkqlNaY 

עמותת ״אנפה״ הוקמה בשנה האחרונה פה בגבעת חיים איחוד והפעילות הולכת וצוברת תנופה. לאחרונה נפתח במסגרת העמותה קורס מנטורים / מלווים המורכב מוותיקי מלחמות יום הכיפורים ולבנון הראשונה. בוגרי הקורס ילוו את נפגעי הגוף והנפש של מלחמת "חרבות ברזל".

הזמנתי את עצמי לביתם הנעים תמיד של עינת גורה ודני הרמן, מייסדי העמותה ומוביליה, כדי לשמוע על ההתקדמות.

"סיימנו עד כה שישה מפגשים בקורס שזו מחצית הדרך", הם מספרים. "המשתתפים הם כולם מעל גיל 65, חקלאים, קצינים בכירים במיל' ומנהלים הבאים מכל חלקי הארץ, המשובים לאחר כל פעילות גבוהים מאוד והמשתתפים מציינים את רמת הקבוצה והמרצים".

כאמור, המשתתפים בקורס הם לוחמים ותיקים של 73/82 אשר ילוו לוחמים צעירים מהמלחמה הנוכחית. "מי שמלווים אותו לא בהכרח חייב להיות פגוע, הליווי יכול להיות בענייני תעסוקה, לימודים או בעיות שעולות בחיים", מתאר דני. הקורס מתקיים פעם בשבוע, ארבע שעות אקדמיות בכל יום שכזה. לאחר סיומו אמורים המלווה והחניך להיפגש פעם בשבועיים בערך ולתכנן את המטרות אליהן רוצים להגיע.

אני שואל איך מוצאים את מי שזקוק לליווי ועינת אומרת שזו שאלה טובה. "זה לא פשוט. יש לנו קשר עם עמותות צבאיות, יש גם קשרים נוספים ויש מפה לאוזן. הקושי הוא בעיקר בהתנעת התהליך והבאת המשתתפים הראשונים".

הם מספרים כי המשתתפים בקורס המנטורים באים כי הם מרגישים שצריך לעשות משהו. "מדובר באנשים שרובם ככולם מתנדבים בארגונים כמו 'אחים לנשק', בעוטף עזה והם בעלי דחף עז לתת, לתרום ויש להם צורך ורצון לעשות משהו".

לא רק זה – "המשתתפים משלמים על הקורס. יש לנו מימון אבל הוא נמוך ומבוסס על תרומות. לכן אנו מתמקדים במספר פעולות ראשוניות, המבוססות בעיקר על התנדבות והוצאות מינימליות, כשעיקר ההוצאות עד כה היו על שיפוץ המקום שלנו. שיפוץ שנע בסביבות 100,000 ₪ מתרומות ומאנשים שתרמו מזמנם. התוצאה היא מקום צנוע וחם הנותן מענה לפעילות כמו טיולי הפצועים, ליווי נשות מילואימניקים ואחזקה שוטפת".

עינת מסתכלת קדימה. "יש לי תחושה פנימית שתוך שנה-שנתיים יתנפץ פה צונאמי של צרכים טיפוליים הנובעים מהמלחמה הארוכה ואנו חשים בעליית הצורך בטיפול נפשי ולא רק אצל פצועים פיזית. במהלך השנה האחרונה אנו בתהליך קבלת הכרה על ידי משרד הבטחון, מה שיאפשר הרחבת הפעילות ומימון. הכוונה ליצור מקום פעיל ארבעה ימים בשבוע, מקום חם ומכיל, שיגיעו לכאן אנשים שיפגשו אנשי מקצוע ויקבלו כלים לחיים טובים יותר במגוון תחומים".

במלחמה המתמשכת כבר בואכה שנתיים, יציבות היא מושג חמקמק. "יש אנשים שחוזרים מחודשיים מילואים ומייד מקבלים צו נוסף, כך שמצטברים להם מאות ימי מילואים. במצב כזה, קשה מאוד לשמור על יציבות במשפחה, בעבודה ובכלל. הכל הופך למצב מתמשך של ארעיות ונוצרים כעסים, תסכולים ומצוקות. לכן, אנו פועלים כדי ליצור מצב של מניעת פוסט-טראומה".

דני מספר על עוד פרוייקט מעניין במסגרת העמותה. ״המצב יצר קשיים בתחום התעסוקה, אנשים איבדו עניין או את מקום העבודה כך שנוצר צורך לתת מענה. אנו מקיימים מגעים עם חברה שקיבלה זיכיון של משרד הבטחון להכשרות בתחום הסייבר. מטרתנו לאפשר לאנשים לקבל הכשרות בתחום וגם ליצור מעטפת רגשית מעמותת 'אנפה'. בסיום ההכשרה תהיה השמה למקום עבודה, שתשפר גם את מצבם הכלכלי בצורה משמעותית״.

"הריפוי לא יגיע מהממסד", אומרת עינת נחרצות. "לקהילה יש תפקיד חשוב".

ב-3 ביולי יתקיים ערב פתוח לקיבוץ ב״בית אנפה". אנשי העמותה יציגו את פעילותה ואת צרכיה, כך שכולנו נוכל להתרשם מהמטרה החשובה למענה הם פועלים. בין השאר, הם ישמחו מאוד על כל תרומה שתתקבל בערב זה או אחריו. צפו לעדכונים.

מתוך מחשבה שניתן לעזור למערכת החינוך, עם השקעה כספית מינימלית וטיפוח ההתנדבות של פנסיונרים ברחבי המדינה, קמה בשנת 2007 עמותת "ידיד לחינוך" בשיתוף פעולה עם משרד החינוך. הרעיון המכונן של העמותה הוא לעזור לתלמידים שלא מצליחים למצות את הפוטנציאל הלימודי שלהם, כבודדים בכיתה של כ-30 תלמידות ותלמידים, כאשר המורה לא יכולה להעניק להם את תשומת הלב האישית וההשקעה הנדרשים. לא פעם גורמת ההתנסות הזו לתסכול ואיבוד בטחון עצמי ומוטיבציה של תלמידים מסוימים בכיתה ולעיתים, חוסר היכולת להקדיש תשומת-לב לתלמידים מתבטאת בהפרעות בכיתה, פגיעה בלמידה של אחרים ותסכול מתמשך לתלמיד/ה ולמורה.

המרכיבים הנוספים של היוזמה הם הפנסיונרים היכולים ומעוניינים לסייע בתחום כה חשוב זה, בנוסף למוטיב ההתנדבות המהווה את המרכיב השלישי של הנוסחה המנצחת של WIN-WIN.

גם כאן, בביה"ס "משגב", יש קבוצה של מתנדבות ומתנדבים, בעיקר מגח"א, שנרתמו לעניין ומגיעים לעזור לתלמידים ולמורות על בסיס שבועי. ברוב המקרים זה רק יום בשבוע, אך הוא משמעותי לתלמידים ולמורות. הראשונה להתנדב במסגרת זו הייתה נירה פרינץ, שעשתה זאת תחילה ב"יובלים" בגח"מ והמשיכה ב"משגב", כשהיא מצרפת אליה את תמר שפע, המתנדבת ומגייסת אחרים כבר לא מעט שנים.

כמי שמתנדב כאן בעצמי כבר מספר שנים, שאלתי את שותפיי להתנדבות על הסיבה לפעילותם והתועלת שהם רואים בכך לתלמידים, למורות, למערכת ולעצמם.

תרצה מדיני, ציינה כי נענתה לפניה של תמר שפע, כשהיציאה לפנסיה הותירה בידיה זמן לכך, על רקע מחויבותה לחינוך ולמידה. "אני עוזרת לילדים באופן פרטני בעיקר בחשבון ושפה. הלימוד הפרטני מחזק את הידע והבטחון שלהם ואילו למורות – זו עזרה גדולה. הן לא יכולות להגיע לכל התלמידים בכיתות הגדולות".

הפעילות מעניקה גם לה. "נתינה לאחר והתנדבות נותנות תחושה טובה לנותן וממלאת באנרגיה חיובית. הקשר עם הילדים הצעירים והמורות שומר על חיוניות ויכולות מנטליות. בזמן שנמצאים בביה"ס שוכחים לכמה שעות את המציאות של המלחמה הנוראה בה אנו מצויים".

גל רסיס: "לאחר 38 שנות הוראה וחינוך בשפרירים, יצאתי לגמלאות כשאני חש ומרגיש כוחות ורצון להמשיך ולהעניק מיכולותיי וכישוריי". לאחר שהתנדב ב"שפרירים" הוא הוסיף שלושה ימים בתמיכה לימודית פרטנית וקבוצות בכיתות ג'–ו' ב"משגב". "אני תומך בילדים המתקשים בתחומים שונים מצד אחד ומהצד האחר – מקדם תלמידים מצטיינים בחשבון".

יורם תירוש מספר: "התוודעתי לנושא ההתנדבות ב'משגב' כשקיבלתי המלצות מתמר שפע לאחר שיצאתי לפנסיה. התחברתי ואני עובד עם תלמידים/ות מכתות ד' בחשבון. נראה לי שהתלמידים באים לשיעורים ברצון רב והם יוצאים מרוצים. אני מרגיש שתרמתי להם משהו וזה עושה לי טוב".

לדברי דבורה חילי הפועלת בתחום מחוץ לקיבוץ: "אני מתנדבת בשני בתי-ספר: 'שבילי העמק' (שפרירים א' לשעבר הנמצא כיום ביכון) שם אני נפגשת עם חמש בנות באופן פרטני ובבית-ספר בבאקה אל-גרבייה, בו תפקידי לדבר עברית עם תלמידי כתה י"א (בכל קבוצה ארבעה-חמישה תלמידים) על-מנת לחזק את שפת הדיבור שלהם לפני יציאתם לעבודה או כניסה לאקדמיה. אני מוצאת משמעות בנתינה בה אני מאמינה ומהרווח שאני מקבלת מהעשייה.
התרומה היא לא לבית-הספר ומערכת החינוך אלא לפרטים איתם אני נפגשת ואיתם אני מבלה את הזמן, שהוא זמן איכות להם ולי. התרומה הגדולה עבורי היא הקשר הבלתי אמצעי עם הנערים, כפרטים שאני זוכה להכיר במהלך העשייה ההתנדבותית. אני רואה בסיפוק את התקדמותם בסוף תקופת ההתנדבות שנה או שנתיים וכך גם הם. את ההצלחה אני חווה בקבלת הפנים כשהם פוגשים אותי בהגיעי לבית-הספר. עם אחדים נמשך הקשר גם בוואטסאפ מחוץ לבית-הספר. חשובה לי המשמעות שאני סופגת ומקבלת מהיחס ההדדי, המעורר בי מוטיבציה להמשיך בהתנדבות".

שלמה כהן: "אני רוצה להביא סיפור על ילד שנפלט מלימודי החשבון בכיתה ד' וסירב להשקיע מאמצים. קיבלתי אותו למשך שנתיים והוא שיתף פעולה ולקח את עצמו בידיים, כשבעזרתי הוא יישר קו עם הכיתה והגיע לחטיבת ביניים ברמה שאפשרה לו ללמוד באופן סביר עם שאר הכיתה. גם אני מוצא את התלמידים עם מוטיבציה ללמוד וגאווה בהישגיהם כתוצאה מהעזרה ותשומת הלב האישית שהם מקבלים מאיתנו. יתכן שחלקם אפילו מעריך את העובדה שמישהו מוכן לנדב את זמנו הפנוי לטובתם. מה שבטוח הוא שבאופן אישי, אני מרגיש מתוגמל, רצוי ושותף, למרות שאיננו מקבלים שקל עבור פעילותנו. אני רוצה לציין שתמר שפע ממשיכה בעזרה לתלמידי כיתות א'-ב' ואיילה לבני עובדת עם ילדי כיתות ד'–ה' על כישורי למידה".

שאלתי את עדי גזית, מנהלת ביה"ס "משגב", אם יש תמורה חינוכית לפעילות המתנדבים כאן.

"העבודה של המתנדבים מתרחשת בקשת רחבה של פעילויות – מסיוע לימודי פרטני או קבוצתי, דרך העשרה ועד לימודי סריגה", היא מספרת. "הילדה או הילד הפוגשים את המתנדב – אדם הבא מבחוץ, לא כחלק מהמנגנון הבית-ספרי, לא כמחנכת או איש צוות, חווים משהו אחר. הם פוגשים אדם הבא לביה"ס רק עבורם עם סבלנות, סקרנות, עם עיניים טובות המביטות בהם ורואות אותם בדיוק כפי שהם. החוויה הזו יוצרת אדוות, לא רק בלבו של אותו ילד, אלא גם באקלים בית-הספר כולו. הנוכחות של המתנדבים לא נמדדת רק בשעות הלימוד שהושלמו או במספר הילדים שפגשו. מעבר לכל אלו, מדובר ברגע נדיר ומשמעותי של קשר אנושי. שעה אחת של חסד. שעה הנמדדת בשינוי הדק אך העמוק שחל באווירה, בהרגשה ובתחושת השייכות והערך העצמי של הילדים. לכן, אנחנו מודות מכל הלב לכל אחת ואחד ממתנדבי 'ידיד-לחינוך' על נוכחות קבועה, על נתינה נדיבה, על הקשבה ועל מילה טובה. תודה שאתם בוחרים לפסוע איתנו בדרך ולגעת – ממש כך – בלבבות התלמידים שלנו".

גם תרצה הרמלין, המרכזת את העמותה כאן בעמק, מדגישה כי לצד התרומה לילדים המצפים למתנדבים מדי שבוע "גם המתנדב זוכה לתחושת שייכות קהילתית, עיסוק בעשיה משמעותית במגוון תחומים במסגרת בית-הספר, התורמת לתחושתו הטובה".

באתר "ידיד לחינוך" מצאתי כי בדו"ח של חברת  BDOמשנת 2019 בשיתוף חברת "מגדל" נמצא כי "כל 1 ₪ המושקע בפעילות 'ידיד לחינוך' מניב תרומה של 9.6 ₪ למשק הישראלי". במסגרת העמותה פועלים אלפי מתנדבים מקרית-שמונה בצפון ועד הדרום הרחוק. תרומת העמותה למערכת החינוך, לציבור הגמלאים ולקהילה, מספקת מענים לצרכים הבוערים עמם מתמודדת החברה הישראלית".

מי שמעוניינ.ת להצטרף לפעילות "ידיד לחינוך" בכל תחום: ניתן לפנות אלינו, המתנדבים, או לתרצה הרמלין, בהמשך למודעה המצורפת לכתבה.