ראוי לציין שכל מה שכתבתי היה מראות עיני. ניסיתי לשלב כותבים נוספים מהמחזור ולא עלה בידי.

אנחנו מחזור ה׳. כולנו נולדנו ב-1939. נולדנו יחד במאוחד לאותו השנתון, קיבלנו את זה כנתון לעולם ויחד המשכנו לגן. בנעליים גבוהות הסתובבנו בשבילים זרועי קליפות תפוזים המחייכים להולכים. בלילות יללו התנים בעיניים בורקות, בחורפים הארוכים קטפנו נרקיסים. הבוץ של כפר חוגלה נדבק לגרביים והגיע לברכיים, המשכנו לשייך מוחמד לקטוף כלניות אדומות. בחולות אתא שקענו בחול, חיפשנו רקפות מתחת שיחי האלה.

לבית הלוי מיהרנו לעלייה על הקרקע, משם חיש קל לחרב לאת – חיילי הבריגדה חזרו ממלחמת העולם השנייה לבנות מולדת.

כל יום קפצנו לרפת לראות המלטה ואחר כך למדגרה של גילה אגמון להביט איך מקורי האפרוחים הצהבהבים מנקרים קליפת ביצה לראות עולם. בלילות התגנבנו למאפיה של הונזו, זה שלימים טס בכבישים לא כבישים עם גדי גיל ואורה שיפמן להציג את "הבובה זיוה". הונזו היה האופה של הקיבוץ. אנחנו עמדנו, לוהטים מאש התנור מסתכלים בנס – הונזו שולה את כיכרות הלחם שניחמו את ילדותנו הרעבה תמיד.

הארוחות שלנו היו רזות: חצי ביצה, שבעה זיתים וצנונית עליזה שגדלה בגן הירק של דבורה כפרי. בצהרים אכלנו מלפפון חמוץ, קציצה (רובה מלחם) ומרק פירות מחבושים. מי שלא גמר – קיבל את הצלחת לארוחה הבאה ואחר כך למחרת. אין לי מושג מה היה לי נגד מלפפון חמוץ. לימים גת החמיצה כרוב, גם הוא חיכה לנו מארוחה לארוחה.

הקיבוץ היה מוקף גדר כמו באיורים של פניה ברנשטיין בספרה "בוא אלי פרפר נחמד". ליד הגדר הייתה עמדה גדולה בנויה מגלילי פח שחיזקו את האדמה שנערמה ביניהם. אנחנו שיחקנו בעמדה, מציצים אל מעבר לגדר ושם בחוץ היה ברז מים. הערביות מכפר מנשייה הגיעו עטורות כדים על ראשיהן למלא מים. גלעד כרמי היה קופץ מעבר לגדר, לומד ערבית מהנערים שהסתובבו שם ולימים הערבית שלו עזרה לו להגיע לישובים מרוחקים, זרועים בים של ערביי המקום.

ב-1945 הגיע המצור. הושיבו אותנו ואת ילדי כתה ד', כולל עודד הפנר (בן אור) על רצפת חדר האוכל של הגן. הצצתי באחד האשנבים שהיו מפוזרים בקירות בית הילדים ובעיגול ארלוזורוב עמדו חברים שנהרו מכל הקיבוצים הסמוכים ובמעגל באמצע, עמדו הבריטים מכים את ראשיהם באלות. כשהצצתי הצידה לשדה שבינינו לחוגלה, ראיתי את הבריטים מחפשים מתחת לעצי התפוז היבשים. חשבתי שמחפשים נשק, כי אימא שלי הייתה אחראית על מקלט הנשק עם אלכס קשטן. בערב ציירתי אווירונים משליכים כיכרות לחם. למחרת הודיעו לנו על נפילתו של יוסף רוזנברג וששה חברים מהמשקים הקרובים.

אחרי הקיץ התחלנו ללמוד בבית-הספר בפרדס. בהפסקות שיחקנו בחמש אבנים וכל מי שהתחיל ניצח, שיחקנו גם קלאס וקפצנו על חבל. הבנים שיחקו בדודס ובסכין הנזרק למעגל שצוייר על האדמה וחותך אותו עוד ועוד. יתר הזמן בילינו בבריכה וקפצנו מהמקפצה שהייתה בגובה חמישה מטרים.

ביום שישי הייתה מיכל אפרת שעלתה עם פטר לנג מאושוויץ ועברה איתו את מצעד המוות, חופפת לנו את הראש במים ונפט ואנחנו עמדנו אחד אחד מתכופפים לגיגית. בתוך השורה עשינו בלגן (שמאי המארגן) מיכל הזדקפה וצרחה: "אני רק בשר ודם" ועוזי יערי הזדרז להשלים: "ועצמות" וחטף סטירה שעדיין מצלצלת לי מרוחק הימים.

בראש השנה ובפסח קיבלנו מתנה. הבנות זוג תחתונים לבנים הבנים זוג גרביים. לא היו בולים ולא קופסאות גפרורים, זה היה האוסף שלנו. ניסים ברסקו מהעלייה הסורית, קיבל גרביים ישנות ואני תחבתי את עיניי עמוק עמוק באדמה מרוב בושה. לא אגלה לכם מי הייתה המחסנאית. ניסים הביט בי בעיניים מלאות.

והיה מות ילדים. ההלוויות עברו ליד בית הורי. כשליוו ארון קטן מיהרתי להסתיר את הגר ודגנית אחיותיי.

בלילות ארגנו הבנים גניבות בייחוד מהעץ של אייקו-אייקו כשהמארגן, המנהל והמבצע היה שמאי (מדיני) זריז וחייכן כדרכו. בכיתה היו מעט בנים, רובם ילכו אחר כך לאיחוד. חנוך (בן אור) תמיד אמר שזה לא יפה, עמד בצד חנוק דמעות. שמאי חייך, עוזי (יערי) הסביר פילוסופית מה זה אומר, רבקה'לה (ארז-חן) תמיד הייתה נגד וחגית (רפאלי) ואני סרגנו חצאיות לבובות.

באיזה רגע עברה עלינו מלחמת השחרור. זה כלל את כיבוש קקון ואיזו פצצה קטנטונת שריחפה מעל חוגלה. אני חיפשתי בעיתון "דבר" את ההודעות על נפילת הנערים. כל פעם שהיו שתי מודעות על אותו נופל חישבנתי –  אחד פחות. דניאלה וולטש הגיעה מירושלים וסיפרה שאימא שלה תרה אחר עשבים כדי לבשל מרק. בהצבעה של האו"ם על הכרזת העצמאות ישבנו על החלונות צופים במתרחש בחדר האוכל עם הרדיו היחידי של הקיבוץ. היינו אנשים קטנים מעורבים בכל. ב-1950 כיסה שלג לבן את מדשאות הקיבוץ. שמאי, אמנון (כפרי) וניסים בנו בובה משלג והטיחו גושי שלג זה בזה. אני הסתכלתי מהמרפסת, קפואה מקור כי לא היו מעילים, רק סוודרים שהאימהות סרגו לנו.

ואז החל הפילוג.

עלינו בסתר על גג בית א', עסקנו בפעילות של המפא"יניקים, אוספים זרעים לקרן הקיימת. בהמשך צעדנו לאיחוד הלוך ושוב, הלוך ושוב, לנקודה שהחלה לצמוח זרועת צבעונים זורי הוד.

עכשיו כבר התגבשנו, היינו לקבוצה הגדולה שעוזבת את המאוחד ונוספת לחברת הילדים באיחוד – 11 ילדים! גאולה (לב) אמנון, שמאי, דניאלה, ניסים, חגית, עוזי, רבקה, שמעון (הישראלי) חנוך ואני ואז הגיעו הכפר-סאלדים – יענקל'ה (הורוביץ) אורי (מירון) ומרים ויקטור. הכפר-סאלדים היו נורא עניים אבל היו יקים אינטליגנטים, מלומדים, ישרי-דרך ותרבותיים. הם השתלטו על מוסדות הקיבוץ החדש, חיסלו את השטיקים והטריקים שהבאנו מהמאוחד וקיבלו לחיקם את אהרון מדיני, אפרים פרנק ואת אבא שלי – מרדכי שקדי. את מערכת החינוך השאירו בידיהם של ראובן ומרים הישראלי וטוני וברוך אזניה שהגיעו מגבעת חיים מאוחד.

אהרון היה זריז מאוד ומיד הכניס מושג חדש למילון הקיבוצי: "גיוסים", כלומר הפך אותנו לעבדים. עישבנו סלק סוכר בשדותיו והעשבים המריאו עד קצה שמיים. אספנו תפוחי אדמה שורות שורות אחרי הטרקטור שהוציא אותם מהאדמה. לקראת הסתיו רצנו אחרי הכותנה שהלבינה שדותינו ואחרי, דיללנו תפוחי עץ. לפעמים היינו גם בכיתה.

פה באיחוד, האוכל השתפר. אכלנו לחם עם בננה, פלצ'ינקות שרודה (שחר) ואורה הרמן הביאו ממעוז חיים והיקר מכל, מיץ תפוזים צהוב ורענן זרם לו בגאווה מכל ברז בחדר האוכל.

הפרות בחצר הרפת געו מרעב ואבא שלי פחד לחזור הביתה, לא היה לו כסף לקנות תערובת – אמבר עוד לא היה. שולמן ניהל את הקרן של כל האיחוד בתל אביב ועזר בשקט להקים את הקיבוץ על רגליו. כך נולד הטריאומווירט: יוסף הורוביץ, הנס פיינברג ומרדכי שקדי. לימים מחזור ה' – יענקל'ה, שמאי ואורי מירון – יגזלו לו את הכיסאות.

בימי הקיץ הארוכים אחר הצהרים, נסענו על טרקטור עם גדי גיל לאסוף ריג'לה ליונים של משק החי המתחדש ובלילות גנבו שמאי, ניסים ועוזי את היונים וטיגנו אותם על האש. רבקה התפוצצה וחנוך הרגיש אבוד.

כשהיינו בכיתה ח' התרבו פיגועי המסתננים באזור. כשנרצחה אישה בכפר הס, הוציאו אותנו שוב מבית-ספר והפעם לסדרה בנושא הגנה על הקיבוץ. אבי ברוך היה האחראי. למדנו להכיר את השדות, את הנשק שלא נתנו לנו להשתמש בו והלכנו זוגות זוגות בחושך להתמצא באדמות שמסביב לקיבוץ. אחרי שבועיים יצאנו לשמירה, תמיד ילד ומבוגר, ילד ומבוגר. אני עם רפאל דרייפוס. מעולם לא חזרנו להיות ילדים. השבועיים הללו שינו אותנו לעולם ואכן זוגות ראשונים נולדו למחזור ה׳.

בכיתה ח' הגיעו אלינו גם החבר׳ה מראשון (לציון) ברוך (גרינברג-גשן) נורית (רסינסקי) וגילה (ניסתר). תכף אחריהם אורי אסטליין לכיתה מעלינו וביזל (ילד חוץ).

בסוף השנה, כשמחזור א' התפזר לצבא ולתנועה, כבש יענק'לה את שולחן האסיפות, אני את העלון, רחל שניר עזרה לי בציוריה שובי הלב. רבקהל'ה איבקה את האבק מהספרייה הענקית של אביה יהודה ארז שהייתה הספרייה היחידית בקיבוץ.

בלילות עסקו הבנים בפריצת מקרר המטבח. אורי שמר מפני עוברי אורח שהזדמנו במקרה וחנוך התחנן שזה לא יפה.

בימים הרגזנו את כל המורים, בנות משמר השרון החכמות שהצטרפו לכיתה לא הצליחו לשנות את מזג האוויר וגם לא בני נצר סירני שהגיעו, אבל כולנו התאהבנו בתמר גולדשמיט. יענק'לה הכי הכי. לא שכחנו אותה לעולם ועד היום היא כותבת לי. בכיתה, הבנות היו התלמידות הטובות, אורי תמיד עסק בניתוח המצב: המורים עושים פרוטקציה לבנות. ראובן הישראלי השתלט על שיעורי הבית בהיסטוריה ובגאוגרפיה שלו, בין השעות שמונה לשתים עשרה בלילה, הבנים וויתרו על הרעיון ולא עשו שיעורי בית כלל. על הזמן שנותר התלבש ברוך אזניה – תנ"ך. רק אורי למד אנגלית ומתמטיקה. בכיתה י' אמנון כפרי נדד ללימודים במקווה ישראל בעקבות אמנון קרול וגלעד כרמי ושמאי הצפין לכדורי. שני ילדים קיבלו סטיפנדיה (מלגה) ללימודים – תנסו לנחש מי. עוד לא היה חוק חינוך חובה והקיבוץ היה עני מרוד. בנימין שפריר שלימד אותנו שנה, חזה שיענק'לה יגיע לגדולות.

אחרי המקובצת הלכנו לתנועה ולצבא ואמנון שלנו נהרג.

בשובנו, עברנו לצריפים שליד הכביש (581) כל אחד בחדר משלו. בחוץ בנו לנו ברז עם ג'ורה, רחצנו כלים בגשם ואני נשבעתי שאם יהיה לי פעם מטבחון, לא אשאיר אף כלי לא רחוץ בכיור. הייתי השכנה של יענק'לה. התרחצנו במקלחת הציבורית שנעזרה בשירותים ופיפי עשינו מאחורי הצריף, יענק'לה הודיע לי מתי הוא ואני לו.

בלילות רבקה'לה ואני עשינו בגרויות כדי לצאת לאוניברסיטה. גם עמרם הישראלי ורחל נחמני עשו, אף אחד לא יותר. אולי פקששתי אחד. כן – שמאי הביא תעודה מוכרת מכדורי. אורי עזר לי במתימטיקה והתברר שגם הבנים חכמים, מה שאף מורה לא היה חותם. יענקל'ה הלך לעבוד ברפת, שמאי בגידולי שדה, אורי בפרדס, חנוך בהודיה, ברוך בגת, שמעון במספוא ועוזי באמריקה הגדולה.

רבקהל'ה, מרים ואני פנינו לאוניברסיטה. רבקהל'ה חזרה לחינוך לכל ימיה. מורה בבית-הספר, אחר כך המנהלת ותמיד במערכת החינוך. מרים חזרה למרפאה עד לנישואיה בנחל עוז ואני לפיזיותרפיה.

בלי ששמתי לב, יענק'לה התחבר לשמאי ולאורי ויחד העמיסו על כתפם את החבילה הכבדה של אחריות הובלת הקיבוץ לעתיד: יענקלה בתחום החברתי, שמאי בתחום הכלכלי, רבקהל'ה בתחום החינוך, חנוך בפיתוח ההודיה, אורי במג"ח, ברוך בגת והופ – החליפו את דור המייסדים. מחזור ה' החליט לרתום עצמו לעגלה, לסחוב אותה כל הימים ולכל הימים, בלי תירוצים, בלי להתאונן, בלי להצטער על החלטתם ובלי להשתחוות לעגל הזהב. תסתכלו טוב – צנועים נשארו כל ימיהם.

עכשיו שמאי הלך, אז אני עושה החזרת ציוד – הציוד של מחזור ה׳. אבל בעצם של הדור השני בקיבוץ ודמעה נושרת מעיני.

בין דפי "ספר החיים" ניתן למצוא לא מעט התלבטויות לגבי אופיו והתנהלותו של המועדון השקט / המועדון לחבר / המועדון של אדית לאורך השנים. לקראת שיפוצו של המועדון, אנו מביאים כמה מהתלבטויות והרהורים אלו

"לא הייתה לנו כוונה פתוח את בית-התרבות בט"ו בשבט דווקא. מקרה הוא שיום הפתיחה חל בראש-השנה לאילנות, ביום הנטיעה. אך יהא לנו הדבר לסמל. תהא לנו פתיחת בית-התרבות משום נטיעת עץ-דעת בתוכנו ויהיה הבית הזה בית-נטע לשתילי ערכים יהודיים-אנושיים שהביאונו לבניית ביתנו הקיבוצי וכשם שהעץ ששתלנו מאז עלינו על הגבעה הזאת שינה את הנוף סביבנו וייפה אותו, כך ייפה הבית הזה שהקמנו לתפארת את נוף רוחנו ויניב פרי כאשר הניבו העצים שנטענו". יהודה ארז (3.2.56).

"תערוכת כיסאות וכורסאות התקיימה בשעת ישיבתה של ועדת המועדון. חברי הוועדה אספו הצעות ועצות מכל פינות המחנה, במטרה להחליט ולקבוע מהי דוגמת הכיסאות בה יבחרו כדי לתת לחברים את הנוחיות המכסימלית בשעה שיימצאו במועדון החדש. כדי להוכיח לחברים מה קשה היה מצבם של בוחני הכיסאות, נציין את הבחינות לפיהן נאלצו לבחור את הדוגמה:

1. ישיבה נוחה בשעת קריאה.

2. ישיבה נוחה בשעת שתייה וגם כאשר היושב צמוד לשולחן.

 3. "הרגשה חמה" בחורף (כביטוי הנוגעים בדבר).

 4. "הרגשה קרירה" בקיץ.

 5. ניקוי קל ומהיר של הכיסאות.

 6. קלות הזזה והרמה בשעת שטיפת המועדון.

 7. צורה חיצונית יפה.

 8. הוצאה בגדר תקציב.

הוועדה ישבה בכובד ראש על המדוכה ואחרי שהחברים עברו פעמים מספר מכיסא לכיסא, הוחלט להזמין "מומחי ישיבה" נוספים (בחורי ישיבה?) ולהמשיך בישיבות, כדי למצוא את התשובה הסופית לשאלה – מהי צורת ההתיישבות האידאלית לחבר המשק בעתיד הקרוב? א.ש. (18.11.58).

"כרגיל, נמשכים הקונצרטים השבועיים – מדי יום ה' בערב "בביצועו" של דימיטרוף. חוג חובבי מוסיקה, קבוע פחות או יותר, בא, מאזין ונהנה. כמובן, לקונצרטים מיוחדים מופיעים רבים. השמעת האופרה "פורגי ובס" בקונצרט ליל-שבת (נדחה במקרה) משכה קהל של 150 חברים.

וכאן המקום להעיר: לפני שבועיים, בשעת קונצרט שהוקדש למוסיקה קלאסית, הייתה הפרעה רצינית של חברים צעירים. יש להזכיר כי קונצרט מיועד למעוניינים לשמוע ובשום אופן אין הוא "ליווי" לבילוי במועדון. בשעת קונצרט אין מקום למשחקים, שעשועים ופטפוטים. יש לקוות כי להבא יובן הדבר, שאם לא כן, נצטרך לחפש ולמצוא דרך למניעת ההפרעות". לינה רובין (16.9.62)

"השמעת הקונצרטים השבועיים נמשכת זה כשש שנים והנה, לאחר שערכתי קרוב ל-300 קונצרטים, אני מוצא עצמי כיום אובד עצות במידה מסויימת. במשך השנים השתדלתי כמיטב יכולתי לבוא לקראת הציבור ולמלא את משאלות החברים, אך לצערי אני נתקל בכל קונצרט במידה מסויימת של חוסר התעניינות, דבר המונע ממני – למרות בקשות רבים – להשמיע מוסיקה קאמרית. השלמתי עם ההפרעות הנגרמות ע"י דפדוף בעיתונות, הפעלת מציתים (הנדלקים רק אחרי 10-12 דפיקות) כל זמן שמושמעים קטעי מוזיקה ידועה, שאינה מחייבת העמקה מיוחדת. אבל אינני יכול ואינני מוכן בשום אופן לקלקל את טעמי וטעם אחרים במוזיקה קאמרית על ידי כך שאשלים עם המצב ואתן יד להפרעות.

עובדה היא, שיש חברים הרוצים לשמוע מוזיקה ומעוניינים גם להקשיב למוזיקה רצינית יותר, אך הם מופרעים על ידי תופעות של חוסר התחשבות בזולת. לפני זמן לא רב הפסקתי לתקופת-מה – מטעמים אלה – את השמעת הקונצרטים. רק לאחר דרישות חוזרות ונשנות של חברים מעוניינים, הסכמתי לחדש, לנסיון, את השמעתם". דימיטרוף וולף (28.1.65).

"במועדון יש כיום כ-60 מקומות ישיבה. בערב רגיל מבקרים בו 120 עד 150 חברים (בקיץ עד 200, אך בקיץ יש לנו "תוספת" מקום בגינה, שהוא מאוד ארעי – ללא רצפה, ללא ריהוט שאפשר לשבת עליו בנוח. יתרון יחידי: קצת רומנטיות).

אנחנו חברה גדולה, ערה, שאינה מסתגרת יותר מדי בחדרים, ששילוב הדורות בה טבעי ומוצלח – האמנם יכולים אנחנו לוותר על מועדון גדול, מרווח, שיענה על צרכינו? ואכן, הבעיה היא בעיקרה הרחבת השטח, המקום כי מלבד זאת – כמעט ולא חסר דבר. הציוד עשיר למדי, הריהוט נוח ופשוט וקל לתזוזה והאווירה – כך חושבני – נעימה.

לא נותר לנו, לכל אלה הרואים ומכירים חשיבותו החברתית של המועדון, אלא לעזור ולדאוג להרחבת המועדון, כדי שכולנו נרגיש בו טוב ושבעוד מועד נכין מקום גם לבנינו, שישובו בשעה טובה הביתה". לוטה אהרון (24.4.66).

בעמק חפר, בין פרדסים ושדות, שכנה לה חנות "מולהלול"* מלאה בחפצים ובאגדות (וגם הגדות).

מדי שישי ושבת נהרו אנשים מכל הקצוות, חיפשו מציאות ושאלו שאלות:

"למה יש שני קיבוצים גח"א וגח"מ?", "מה זה פילוג?", "אתם מופרטים?", "אני מחפש אלבומי נצחון, אלבומי בולים ואלבומי אמנות". "יש לכם חד"א?", "את מהקיבוץ? נולדת בקיבוץ? את חברה בקיבוץ?", "יש לכם בתים להשכרה? כל אחד יכול לבוא ולגור פה?", "קצת יקר פה, יש הנחה?".

עם השאלות באו גם הזכרונות: "אני הייתי פעם בקיבוץ בהכשרה ואני עוד זוכר את 'השבת השחורה'. בן-אהרון מכאן או מהקיבוץ השני?" ובאותה נשימה – "אני מחפש פומפיות ישנות ומטחנות", "אני מעונין בפמוטים, חנוכיות עתיקות, מנורות ונורות", "ואני מעוניינת בכלי אמייל ובפריטי 'בצלאל' ו'לפיד', כדאי לכן לנסוע לשוק הפשפשים – יש שם דברים מעניינים".

וגם – "למה מכרתם את פריגת לקוקה-קולה?" ומיד בהמשך "פעם הייתה כאן חנות בגדים למה היא נסגרה?" או "אני מעוניינת בתכשיטי כסף וזהב" ו"אני מחפש ספר, לא זוכר את שמו, אולי את יכולה לעזור לי?" וגם: "אני אספן של מסמכים, כרזות ישנות וסמלים מפעם, יש לכם ניירות מהארכיון שלכם?" ו"הייתי עם יענקל'ה בצנחנים, אולי את יודעת מה איתו?", "וואוו, המקום הזה מזכיר לי את הבית של סבתא שלי, כמה עולה השטיח?" ועוד ועוד.

והיו גם שאלות, כמו למשל : "תגידי, באים אנשים"? או: "זה מכניס לכן כסף?".

לפני שנים רבות היינו חנוש ואנוכי (כותבת שורות אלו) כחולמות. חלמנו לפתוח חנות קטנה של דברי אספנות, חפצי וינטג', בעלת אופי חברתי ובעיצוב של פעם.

חיפשנו ורחרחנו אחרי חללים מתאימים ברחבי הקיבוץ ומצאנו צריף ישן אשר שימש בעבר לול אפרוחים ולאחר מכן מחסן של ההודיה.

שיפצנו אותו, או יותר נכון – מורדי ויוני המוכשרים תיקנו, התקינו וצבעו וכך הפך החלום למציאות והיינו לחלוצות של רעיון היזמות בקיבוץ.

המקום משך אליו טיפוסים שונים מהקיבוץ וגם מחוצה לו ונוצרו אינספור של מפגשים נחמדים שיכולים לקרות רק במקום כזה. היו גם סיפורים שרק אנחנו שמרנו לעצמנו, כמו למשל סבתא שהביאה מהבית שלה חפצים שונים ונכדתה  שבאה לחנות בחרה אחד מאלו לעצמה. או סבתא אחרת שבאה כל בוקר שבת לבחור מתנה לנכדתה האהובה ותמיד תמיד מצאה משהו קטן ויפה ששימח את נכדתה.

והנה גם אנחנו הגענו לגיל ועכשיו, הגיע רגע של סיום.

וכל השאלות שנשאלו – "שירתתי בשבטה עם יוני, אם תראי אותו תמסרי לו ד"ש" וגם "הנוי בקיבוץ נורא יפה", "יש לכם רפת?" ובהמשך: "אני מעוניינת במפות, מפיות, כפות, כפיות וצלוחיות" וגם –  "מה זה בית טרזין ולמה לאולם קוראים 'בית וינה'?", או "אולי את מכירה את גרשון שפע? שחיתי אצלו" וגם "למדתי עם נירה בסמינר הקיבוצים, היא בחיים?", וגם השאלות שעדיין לא נשאלו – והן עדיין רבות – יישארו כנראה ללא תשובה.

בעמק חפר, בין פרדסים ושדות, שכנה לה חנות !!!

*מולהלול" – כי פעם היו פה לולי תרנגולות.

כשהתחלתי ליצור לעצמי נרטיב סביבו בניתי את האמנות שלי, בחרתי לנבור בעבר הקיבוצי שלי, בילדות שהחלה והסתיימה בבתי הילדים והלינה המשותפת על השלכותיה.

במשך עשרים שנים (שהחלו והמשיכו במשך שמונה שנים בסטודיו הנפלא של ידיד רובין ז״ל) עברתי על כל כך הרבה חוויות משמעותיות, כתבתי וציירתי אותן. מה שהחל בדמעות וביקורת גדולה על השיטה, אורח החיים, המטפלות וחברת הילדים, הלך והתעדן עם השנים, גם כי הבגרות והמרחק מקנים זווית ראייה רחבה יותר והנוסטלגיה מאירה את העבר באור רך, פחות בוטה מהשחור והלבן.

בשנת 2016 גיליתי גרמושקות (שרטוטים הנדרשים לקבלת היתר בנייה) ישנות משנות השישים, מגולגלות בתוך חבית בסטודיו בו למדתי תחריט בדרום תל אביב. לא יכולתי לוותר עליהן, הן היו יפהפיות ורובן סיפרו את סיפורי הביובים ותת-הקרקע של העיר. עבדתי עליהן ויצרתי סדרה שבאופן טבעי התייחסה לימי הקיבוץ שלי ולמרות שנשענה על פיגומים אחרים. איכשהו, זה עבד היטב. העבודה על גרמושקות ישנות מתרחשת על סיפור קיים. כל דבר שאצייר אל תוכו הוא תוספת למשהו שכבר קרה מזמן. אבל אני חיפשתי משהו שקרוב אל ליבי ולכן פניתי לארכיון של גבעת חיים איחוד, בבקשה לקבל תכניות עבודה ישנות של מבנים בקיבוץ, שבאופן טבעי מדברות על שלדים שבתוכם גדלתי וכך, היידי עפרון הנהדרת ואשר ישראל דואגים לי עוד משנת 2018 למלאי קבוע של גרמושקות עליהן אני עובדת.

כשמיציתי את מלאי הרעיונות, עזבתי את העבודה עליהן לתקופה עד לאוקטובר 2023. אחרי אסון 7 באוקטובר התמוטט ונשבר משהו במדד הערכים שלי ומאז אני בונה אותו מחדש.

פרופורציות וכמיהה אל מה שהיה מהווים את אבני היסוד שלי כיום וכך גם הקיבוץ, כקהילה על ערכיה שגם אם השתנו לאורך השנים, עדיין מהווים במובנים רבים משהו לשאוף אליו תמיד.

ערכים כמו ציונות וערבות הדדית, שפעם התייחסתי אליהם בשוויון נפש מסוים, כיוון שתמיד היו ברקע וברורים כאור השמש, מקבלים היום משמעות נשגבת כמעט כאשר הם מוטלים בספק מדי יום. כבר 647 ימים.

בעקבות זאת נקראו הגרמושקות מגבעת חיים איחוד אל הדגל, אבל הפעם כל קו שאני רושמת מתמלא בכמיהה אל מה שהיה, כל מה שהיה. גם אם יש לי ביקורת, היא בטלה עכשיו, כי כל מה שאני מבקשת וכל מה שאנו צריכים זו ארץ ישראל שהכרתי ושהייתה ברורה לי מאליה – אבל נמצאת עכשיו בסימן שאלה.

המבוגרים בינינו עוד זוכרים את הגיוסים להובלות חבילות החציר מהשדה למתבן. היו מגויסים שיצאו לשדה עם המשאיות ועגלות רתומות לטרקטורים כדי להעמיס את החבילות והיו שחיכו כדי לפרוק את החבילות ולסדרן, לעיתים בשבע קומות, עד לגג המתבן. מה קרה שהחבילות נעלמו? היום חבילת חציר או קש שוקלת טון ומי שמשנע אותה הוא מי שמפעיל ציוד הרמה ייעודי.

מתי התרחש השינוי? ובכן, זה קרה לפני 45 שנים (1980). הייתי אז חבר מזכירות עובדי הפלחה, רכז מדור המספוא. (היו בארגון מדורי כותנה, פלחה, מיכון ומספוא).

שמתי לב שיש לנו בעיה. החקלאים שגידלו מספוא ופלחה (חציר וקש חיטה) חתמו חוזה עם הרפתנים, למשל משקי עמק החולה שגידלו אספסת או הפלחים במשקי הנגב שגידלו חיטה, שמכרו לרפתנים בגרנות, אבל המחיר השתנה בדרך, כי מי שהוביל את החבילות היו סוחרים עם משאיות ועם סבלים שהעמיסו בשדה וסידרו במתבן והם קבעו את המחיר.

שוחחתי על כך עם עמיתי ממדור המיכון (אלי גוזאני מגניגר ודן מאיר מנחשון) והם סיפרו לי שבאמריקה יש ציוד הפותר את הבעיה. יש מכבשים מתוצרת "הסטון" הכובשים חבילות של טון והשינוע מתבצע ע"י מלגזות.

פניתי למדור המיכון במשביר שהיה הסוכן של "הסטון" ושם אמר לי המנהל, דוד תדמור מאלונים: "מה אתה מדבר ? זה טוב לאמריקאים המובילים מנבאדה ואריזונה אלפי ק"מ. בישראל הקטנה זה לא יהיה כלכלי".

לאחר בדיקות נוספות החלטנו לשלוח משלחת לראות במה מדובר. במשלחת היו שני אנשי מיכון מהמוסך של משקי גרנות. שבתאי הרלינג משדות ים שהיה מנהל המוסך וגם עמד בראש ועדת המיכון האזורית ועובד רגב משפיים שהיה אחראי על הציוד של ההתארגנות האזורית לקציר התחמיץ במשקי גרנות. הצטרף יוסי בלנדר מגבת, מספואיניק ותיק.

טסנו מנתב"ג לניו יורק, שכרנו רכב ויצאנו לסיור במפעלים לציוד ובחוות ברחבי ארה"ב כדי ללמוד מהאמריקאים.

זה היה סיור מאלף ובעקבותיו יושמו בארץ מספר לקחים. שיא הסיור היה ביקור בחברת "הסטון", כשבכניסה לעיירה הסטון התנוסס שלט "הבית של הסטון" עם הלוגו של המפעל שנשא את שם העיירה ובכניסה למפעל הונף דגל ישראל עם שמות חברי המשלחת. הוצמד לנו אחראי על האירוח, שהראה לנו כל דבר שרצינו לראות ומאוחר יותר הוא בא לישראל ואירחנו אותו כאן. אגב, הוא אכל ארוחת צהרים בשפיים והדבר שהכי הרשים אותו בישראל היה חדר האוכל הקיבוצי ומדובר באדם שמסתובב בכל העולם כנציג של חברה גדולה. בהמשך ביקרנו בחברת "ג'ון דיר" וגם שם ראינו דברים מדהימים. כשחזרנו לארץ, הוזמנו לארץ שני מכבשים: אחד שעבד בעמק החולה וכבש בעיקר חבילות אספסת נקנה ע"י קבלן בשם זאב יער בשיתוף קיבוץ שניר והשני נרכש ע"י "משקי תלמי הנגב" שם מאיר יאורי היה רכז המוסך.

ליוו את קליטת המכבשים אורי פייפר וספי כץ, אנשי המכון לציוד חקלאי של מכון וולקני ויאיר צוק, נציג המחלקה למיכון בשירות ההדרכה והמקצוע של המשרד. בעלון "גן שדה ומשק" מהחודשים אפריל מאי ויוני של 1980 הופיעו כתבות המבשרות לרפתנים ולפלחים על השינוי המחייב לרכוש ציוד לשינוע החבילות.

עברו 45 שנים ונראה לי שאנשים צעירים הנוסעים בכביש או מבקרים ברפת ורואים חבילות גדולות, כבר לא שואלים – האם מאז ומתמיד היו החבילות גדולות כל כך?

יערה בן אור הקלידה את "ספר החיים" שפורסם במלאת 40 לגח"א וכולל קטעים שכתבו חברות וחברים במגוון נושאים לאורך השנים. רחל נחמני עושה הגהה לספר ושלחה לנו קטע מ-18 בינואר, 1974, קטע שנראה ונקרא כאילו נכתב לאחרונה. אחד לאחד

בעלי מגוייס ונמצא באפריקה כבר קרוב לחודשיים. בעצם כבר נכנסתי לשגרה מסויימת. כל יום בשעה 10 אני דוחפת לפניי את עגלת בתי בכיוון למזכירות, לראות אם יש גלויה. ההקשבה לחדשות נעשית כבר באופן אוטומטי, כחלק אורגני ממני. יש כמה חברות, חברות לגורל, שאיתן מחליפים חוויות על "מה הם כותבים", מבררים אצל כל אחת "מתי שלך מגיע?" יושבים יחד בסרט, בטלוויזיה, במועדון, אופים יחד עוגיות, אורזים חבילות. בערב החדר הריק. בלילה המיטה הריקה. שגרה – מתרגלים.

בעצם, זהו סתם שקר. לא התרגלתי לרגע. אני רק מנסה להעמיד פנים שהתרגלתי. משהו בתוכי מתוח כמו קפיץ, מתוח וכואב. אני מוכרחה להודות, לפעמים הקפיץ הזה משתחרר ואז יש לי רגעים לא כל-כך יפים. כמו שקרה לי אתמול, כשהטחתי בפניה של חברה מסוימת: "מה את מדברת, בעלך כאן, אז מה יש לך להתלונן?"

ברגע שאמרתי זאת, הצטערתי. ראיתי את הכאב בפניה אבל, אצלי לרגע הקפיץ השתחרר, אתם מבינים? אני יודעת שזה לא יפה אבל אני לא תמיד יפה. אני בהחלט לא יפה כשאני צריכה ללכת בגשם ולסחוב ג'ריקן מלא וכבד של נפט, או כשאני צריכה להרגיע מצד אחד את התינוקת ומצד שני לספר סיפור לגדולה, מצד שלישי לשחק דומינו עם הבן ואני לא יפה (בעיקר בעיני עצמי) כשרוצים שאעבוד בהקמה, או בהשכבה או כאן או שם, ואני עייפה ומתוחה ואין לי עצבים.

יש לי גם המון רגעים טובים ויפים אבל, על זה כותבים בכל העיתונים ומדברים על זה ברדיו ומראים בטלוויזיה ועכשיו כשאני לבד, רק עם עצמי, אני חושבת על הדברים הקטנים האלה, המרגיזים האלה. אני יודעת שזה "קיטור" ואני באמת משתדלת לא להשמיע דברים אלה באוזני איש. אבל, כשאני מדברת אל עצמי, אני יודעת שאין לי גבורה ואני סתם אישה שמתגעגעת אל בעלה. זה משונה. אף פעם לא הרגשתי עצמי כל-כך קרובה אליו, או זקוקה לו יותר. זה קצת מצחיק כי אחרי 10 שנות נישואין, כשהאהבה כבר באמת לא כל-כך בוערת ולפעמים רבים ועוד איך והמון פעמים מרוגזים אחד על השני ובכלל. ופתאום אני מתרגשת כמו גימנזיסטית מכל מכתב או קריאת טלפון ובלילה אני מסתכלת לצד הריק ומתגעגעת לחיבוק חם ששוכחים בתוכו הכול, ואפילו לנחירות שלו אני מתגעגעת, כי בלעדיהן החדר כל-כך ריק וקר ונמאס לי כבר לשכב לבד במיטה הגדולה.

די, אלוהים, עשה שזה ייגמר. אני יודעת שאיני היחידה, ויש עוד המון נשים כמוני ויש שקשה להן יותר אבל, בחייך! אני רוצה את הבעל שלי. כאן, על-ידי, לצחוק אתו, לכעוס עליו, פשוט אתו.

בעלון האחרון הופיע מאמר דעה מעורר מחשבה הבוחן, או שמא מבכה, את אובדן הזהות הקהילתית. בעוד שאני מעריכה את הכותב עד מאוד, אני חייבת לחלוק על דעתו, גם ברמה הבסיסית ביותר של העובדות ומה הן מראות וגם ברמה מופשטת יותר של שאלות כמו "מה הופך קהילה לכזו?". אשתדל לחפור בקצרה.

לפני הכל, אני חייבת להודות שלעיתים רחוקות מאשימים קיבוצים שאין בהם מספיק "מכנה משותף". להיפך, רבים יגידו שהקיבוץ הוא אחיד ומאוחד מדי, ושיהיה טוב לראות בו מגוון רחב יותר של אנשים ודעות. בכל מקרה, החשש שאין מספיק דבק מחבר הוא זה שעלה בכתבה ואליו אתייחס.

אז נתחיל בעובדות. מאמר הדעה מביא שלושה מקרים שלטענתו משקפים מגמה כללית יותר של חוסר עניין או אכפתיות. האירועים הם: כמות האנשים שהגיעו לטקס נטיעות ט"ו בשבט שהתקיים בשעה 16:15 באמצע השבוע (כ-70 לפי הכותב, אני לא יודעת כי לא הייתי, בדיוק הסעתי את הילדה לחוג).

האירוע השני הוא דיון במועדון על השאלה האם ראוי או לא ראוי לשלב הקראת "קדיש" בטקס זכרון בקיבוץ, אירוע שבו נכחו כ-30 איש (שוב, גם בזה לא הייתי. הפעם דווקא יכולתי להגיע, אבל לא הרגשתי שיש לי מה לתרום לדיון). האירוע השלישי הוא "אותה תופעה של חוסר כרוני במתנדבים להכנת חגים שכבר הביא לביטול אירוע מרכזי בשנה שחלפה."

מעניינת בעיני ההנחה שאם אין מתנדבים לחגים הדבר מצביע על בעיה באנשים ולא על צורך לרענן, לחדש או לשנות את האופן בו אנו מציינים חגים בקהילה. חשוב לי להבהיר שמור וצוות התרבות וכל וועדות החגים עושים עבודה מדהימה ואין חג שאני לא יוצאת ממנו נפעמת וגאה להיות שייכת לכאן. אבל ספציפית סוג החגיגה הזה שדורש עשרות רבות של מתנדבים לתפעול תחנות שונות מניח מידה של פנאי או מרץ שלצערי להרבה מאיתנו כבר אין, בניגוד לקיבוץ של פעם.

הנקודה הראשונה שלי, אם כן, היא שהראיות שמציע הכותב פשוט לא מבססות את האישום או החשש שמשהו כאן שבור, שכבר לא אכפת לנו. לראייה ואפילו אם כך אזכה בכינוי המפוקפק "טהרנית", ישנם אינספור מקרים של אכפתיות רבה מאוד וכן, אני מדברת על שבועות ועל העובדה שמעל 25 אנשים הגישו מועמדות לוועד ההנהלה, ועל דיוני מועצה סוערים, על פרוייקט "הסיר החם" ושאר המפעלים מעוררי ההתפעלות, על הצבעות קלפי של קבלה לחברות ועל אינספור מקרים אחרים בהם אנחנו פוגשים את עצמנו כדי לעצב ביחד את הקהילה שלנו. וכן, גם זה ש-70 אנשים שלמים הגיעו לחגוג יחד את ט"ו בשבט.

אז לא רק שאני לא מסכימה שהמקרים שצויינו מבססים את החשש, אני חושבת שהם עושים את ההפך: אלו הן דוגמאות יפות למפגשים קהילתיים חשובים. זה לא תמיד הגודל שקובע, סך הכל.

אם הכותב מתכוון שאנחנו כבר כמעט ולא פוגשים את כולנו בבת-אחת, אני מסכימה. אבל מה הערך של זה? למה חשוב שההתכנסות הזו תהיה של כולם, כולם, כולם? אנשים בוחרים מתוך המגוון הקהילתי העשיר שלנו איפה הכי מתאים להם להשתתף, לתרום ולהשפיע. בעיני זה יפה.

אני עוברת לשאלה הכללית יותר של מה הופך קהילה לקהילה. התשובה, לדעתי, היא לא שבכל אירוע מגיעים לפחות 50-60-70 אחוז מהחברים. מה שהופך אותנו לקהילה זו הבחירה שלנו להיות כזו. להזמין את כולנו לחגים, ולשמוח לראות אותנו. לקבל החלטות דרך תקנונים, הצבעות ודיונים. לעזור זה לזה כשצריך. זוכרים שלפני מספר שנים הלך ילד לאיבוד בקיבוץ, ומייד מכל עבר יצאו משלחות חיפוש לאתר אותו? מכירים את קבוצת הוואטסאפ שבה אנשים פשוט מוסרים בנדיבות חפצים למי שרוצה או צריך אותם? זה אולי נשמע קטן, אבל בסוף זה רק עוד פן של הבחירה שלנו להיות קודם כל שייכים זה לזה ושייכים למקום הזה ביחד.

והסיבה שהחלטתי לנסח תשובה לדפוס ולא רק להתמרמר את כל המחשבות האלה באוזני עוברי אורח תמימים היא שמסוכנת בעיני האמירה "לאף אחד לא אכפת". אפילו אם הייתה נכונה וכפי שכתבתי לדעתי היא לא, היא מסוכנת. היא מציירת ומייצרת מציאות שבה אנשים מבינים זה את זה כלא-אכפתיים ומי שתורם ומשתתף הוא או מנותק או פראייר. כתבות כאלו, במילים אחרות, דווקא הן אלו שעלולות להחליש את הקהילה שלנו. אבל אל חשש, אנחנו נצליח להפוך גם את זה לרגע להתכנס בו לשיחה מעניינת, יחד.

רצה גורלי ולאחרונה נפל לידי (בעקבות עבודתי עם הארכיון) חיבור של נערה צעירה בת 16 משנות הארבעים, שיכול לדבר ישר לאנשים שמשהו נשבר בהם ביחס למדינה.

בתקופה בה נכתב החיבור, לקחו הבריטים על עצמם והכריזו על חלקים מהארץ שיילקחו מהיהודים והיו נאומים והפגנות אבל שום דבר מעשי לא נבע מהם.

הנערה בת ה-16 היא זאבה לבני ז"ל, אימם המנוחה של איילה (שגרה כאן) אלון ודקלה. זאבה, אז עדיין נערה בשכונת בורוכוב, יוצאת לטיול בחופשת פסח עם קבוצתה מתנועת הנוער העובד וכולם מתוסכלים מכל הדיבורים הבומבסטיים שלא יצא מהם כלום.

כמה אקטואלי להיום.

זאבה משתפת אותנו בדעותיה וחווייתה. תוך כדי קריאה עלו בי כל אותם נערי הפלמ"ח ו"ההגנה" שלקחו על עצמם את הקמת מדינת ישראל והאמינו בכל ליבם עד כמה הכרחי הדבר להקים את המדינה ולשמור עליה. גם זאבה התגייסה לפלמ"ח בעצמה, כשסיימה את בית-הספר. בחרתי קטע שנגע בליבי מתוך החיבור:

נושא חופשי 9.5.1940

מעלות גדולות להם, לטיולים, בכל זמן. הם מחשלים את האדם, מגבירים בו את אמונו בעצמו, מחזקים אותו, מפתחים את אומץ רוחו ומרחיבים את אופקיו. הם יוצרים יחסים יפים בין אדם לחברו. הרבה מעלות להם, לטיולים.

בימים אלה, גדולה חשיבותם: הנה גזרו עלינו את גזרת הקרקעות ואנחנו ישבנו בעיר ושמענו נאומים וקראנו כרוזים והפגנו – "לא נכנע"! ולאט, לאט נעשו הדברים משעממים: היינו מוכנים לפעילות בהשפעת הדיבורים ומשלא נעשו – נעשה חלק גדול מאיתנו, הנוער, אדיש לכל זה. הנה, דיברו, נאמו, קראו תגר ולבסוף – מה עשו?

והנה, כשמטיילים בהרים שלנו ויודעים – את אלה לוקחים ממך, כאן אוסרים עליך לשבת, אז אין צורך בנאומים. אז אתה יודע ונשבע כלפי עצמך וכלפי האדמה הזאת: "לא יקום"! ואינך דורש גם מעשים נועזים ואינך רואה צורך בהפגנות ובכל זאת אתה מוכן לכל אשר יידרש ממך.

ואתה יודע בכל ליבך: שלך היא האדמה הזאת, כי נדבקת בהרים האלה – מולדתך. כי לומדים בהם לאהוב את הארץ, לאהוב פשוט בלי פרזות ובלי מלים מיותרות, כל רגב מרגביה, כל סלע ועץ, כך. וזו היא הרגשה שממלאת כל אחד בטיול. כי ללכת בהרים ולראות את העושר הרב ואת הצמחייה, על שלל צבעיה וגווניה, הנך מתפעל ומלא הערצה לטבע, לסלעים, להרים, לכל גבעול ונזהר שלא לרמוס פרח, שלא לדרוך על רמש ויש הרגשה שהנך, המטייל, חלק בלתי נפרד מכל ההוד והיצירה הנפלאה הזו והנך מלא אך טוב.

קצת על זאבה

זאבה לבני (1924-1981) גדלה בשכונת בורוכוב והייתה אישה פורצת דרך שחייה שיקפו את התפתחות המדינה. כנערה הפכה לתלמידה ראשונה בבית-הספר החקלאי "מקווה ישראל" בו למדו עד אז רק בנים.

במהלך שנות ה-40 שירתה בפלמ"ח בתפקידים מגוונים – ממפקדת כיתה ועד לפעילות במטה כמקשרת בין ארגון "ההגנה" לפלמ"ח. היא אף השתתפה במבצעים להברחת ילדי עולים מסוריה.

לאחר נישואיה ליוסי לבני עברה המשפחה בין מספר קיבוצים – בית השיטה, מפלסים ולבסוף גבעת חיים איחוד. בכל מקום הטביעה חותם משמעותי בפעילות תרבותית וציבורית, כעורכת עלונים וכחברה פעילה במוסדות תנועת הקיבוץ ובארגוני נשים. בשנת 1973 הקימה את הארכיון המקומי בגבעת חיים איחוד, תפקיד בו המשיכה עד סמוך לפטירתה בגיל 56. המשפחה הנציחה את מורשתה בספר אותו אני מקלידה עכשיו – "חייתי חיים מלאים" – כותרת המשקפת היטב את דרכה.

אי שם, בשום מקום, לפני מאה שנה, הוקם ישוב.

גבריאל גרסיה מרקס כתב את אחד הסיפורים הכי טובים שקראתי בצעירותי:

"מאה שנים של בדידות" הוא ספר שקשה בתחילה אך אי אפשר לעוזבו עד סופו. סיפורי רכילות, סקס, חושניות והמון אידאולוגיות ואמונות תפלות.

סיפור הקיבוצים שהוקמו בשנות המאה ה-20 לפי מאה שנים, בפלסטינה/ ארץ ישראל הוא אותו סיפור שנכתב על מקונדו בקולומביה: סקס, סמים, אלכימיה, אידיאולוגיה ואמונות תפלות. הצבעים והריחות נוטפים לכל עבר.

אחד מחברי, שאפרו  פוזר על קברי אבותיו, סיפר שהקיבוצים הוקפו בגדרות תיל, אין יוצא ואין בא, עד  אחרי מלחמת ששת הימים כשהגיעו ילדי וילדות הפרחים. אז נפתחו השערים והגדרות נפרצו. הנערות השילו חזיות וחגגו עם בני המקום. הדלתות נפתחו לנו רק כשיצאנו עם "תרמיל, סנדל ובלי מקל". המאה שנים של בדידות תמו, מקונדו הפכה לארץ זבת חלב ודבש, סקס, סמים ורוקנרול. הקיבוצניקים גיבורי ששת הימים ויום הכיפורים היו סחורה מבוקשת בכל היקום.

בעת ההיא היו הקיבוצים חיים כמשפחה אחת גדולה, הילדים שנולדו לא ידעו מי הוריהם האמיתיים ומפני כך, היו אח ואחות מבאים ילדים שהיו פגומים, לא אפויים, רק האמהות ידעו מי אח ואחות מאבות שונים. חוקי הממזרות לא עברו את הגדרות, השוויון היה מוחלט.

מי שלא קרא את הספר, יכול לצפות בסדרה בנטפליקס.