כמה עובדות על פיהן גיבשתי את דעתי: המדינה צריכה להגביר את הספק החשמל כי המדינה נמצאת בקצה הגבול של ייצור החשמל. התצרוכת עולה בקצב גבוה מהייצור.

ולפיכך, המדינה החליטה להקים תחנות כוח המופעלות בגז במרכז הארץ, כי במרכז קיים ביקוש גבוה ושינוע החשמל ממרחקים (מהנגב, למשל) כרוך בקשיים טכניים, אסטרטגיים ואקולוגיים מגוונים.

המדינה אוטונומית להחליט איפה להקים את תחנות הכוח שלה ללא צורך להצדיק או לקבל רשות מהתושבים ולכן, יש למדינה זכות להשיב אדמות המוחכרות לישובים, למען פרויקטים אסטרטגיים עליהם היא מחליטה.

בשוק יש יזמים פרטיים המציעים את שירותם לבנית תחנות כוח עליהן החליטה המדינה ויזם כזה (OPC) פנה לגבעות חיים ביקש את הסכמתן להקצות שטח של 60 דונם למימוש הפרויקט הזה. הנהלת הקיבוץ וקברניטיה הכלכליים ביקשו לבחון את הבקשה ולשם כך שכרה מגוון יועצים.

אבי מושל, היועץ שלנו לענייני איכות האוויר, הוא מומחה רב מוניטין שעבד שנים רבות במשרד לאיכות הסביבה. הוא ביצע סקר מקיף מאוד כשהשאלה העיקרית שנשאלה היא: באיזה אחוז תעלה תחנה בהספק של 850 מגה-ואט את זיהום האוויר שקיים כבר עכשיו? הוא בדק את ההשפעה על זיהום האוויר על כל יישובי העמק והדוח הופץ לחברי שני הקיבוצים.

באופן כללי, תוספת הזיהום לכל אחד מיישובי עמק חפר היא בשברי אחוזים. הזיהום הצפוי הוא של תחמוצות חנקן, שאינן מסרטנות אלא עלולות לגרום לגירוי של מערכת הנשימה. על פי אותו דוח, העלייה באחוז תחמוצות חנקן בעקבות הכנסת התחנה לעבודה, לא תעלה על 0.3%  ועל פי בדיקה שעשיתי, העלייה בתחלואת מערכת הנשימה הצפויה בעקבות כך, היא זניחה.

יש תקווה שההכנסות הגבוהות הצפויות יאפשרו לתמוך בהכנסת רכבים חשמליים, בעיקר תחבורה ציבורית שכיום גורמת לזיהום מסוכן בעשרות מונים מהזיהום של התחנה המתוכננת. כמו כן, תוספת תחנות כוח באיזור תאפשר לוותר על תחנת הכוח בחדרה הפועלת על פחם ומהווה סכנה בריאותית חמורה.

שכרנו מומחה נוסף שאמור לתת לנו תסקיר על עלייה בתחלואה בעקבות הקמת התחנה.הדוח קצת מתעכב כי הכותב הוא רופא וכמובן שחוות דעתו תילקח בחשבון.

יועץ נוסף ששכרנו הוא אלוף (מיל') אייל אייזנברג, מפקד פיקוד העורף לשעבר. הוא בדק את הסיכון של התחנה להוות יעד לטילים או צרות אחרות. גם הוא נתן תסקיר מפורט    שעיקריו יפורסמו לציבור בהמשך, אבל ממנו השתכנעתי שאין מקום לדאגה בהקשר זה.

שכרנו את עו"ד חן שחרור, מומחה לכתיבת הסכמים עם חברות ענק כמו OPC. בניגוד   ליועצים האחרים, הוא נשכר לייצג את האינטרסים שלנו ולסגור את כל הפינות עם OPC, כולל דרישות שלנו לגבי ניטור ופרטים טכניים רבים אחרים שמטרתם לשמור על

האינטרסים של גח"א. מבלי להיכנס לפרטים, ההסכם עם OPC אמור להניב לגבעת חייםסכום של לפחות שמונה מיליון שקלים בשנה. אנחנו, גבעת חיים, נוכל להחליט במה

להשקיע את הכסף, חלקו או כולו.

ההבנה שהקמת תחנת כוח בשטחי עמק חפר פוגעת בצורה מקומית בנוף הירוק ומוסיפה מידה קטנה של זיהום אוויר ומצד שני ההבנה שהחיים המודרניים מצריכים עלייה בתצרוכת חשמל (הרי לא נוותר על מזגנים, תאורה, תעשייה וגם לא נחזור להתנייע באמצעות חמורים וסוסים) המצריכה עלייה בייצור חשמל. בנוסף, ישראל היא מדינה קטנה וכל תחנה שיקימו תהיה קרובה לישובים שהבריאות שלהם חשובה כמו הבריאות שלנו כאן.

אי אפשר להתעלם מההזדמנות הכלכלית שעומדת לפתחנו. לא כי אני בעד למכור את הבריאות בעבור נזיד עדשים אלא כי אני מקווה לא להחמיץ הזדמנויות כלכליות עבור גבעת חיים שמקורות ההכנסה שלו מצטמצמים והולכים והציפיות שלנו לרמת חיים בתחומי חינוך, תרבות, נוי ובטחון סוציאלי, הולכות ועולות. עם כל הנתונים הללו, גיבשתי החלטה לתמוך בהתקדמות בבדיקת ההיתכנות לחתימה על חוזה עם היזם.

חברות וחבריי היקרים בגבעת חיים. קשה להישאר אדישים מול המציאות מולה אנו ניצבים: האפשרות להקים מפגע סביבתי מזהם בלב עמק חפר בסמוך לקיבוץ שכן.

למיטב הבנתי, יזמי תחנת הכוח הגיעו אלינו לאחר שפנו תחילה לקיבוץ המאוחד. הנהלת המאוחד פנתה לאחר מכן להנהלה שלנו כדי לקדם יחד את הפרויקט. נדמה כי המהלך הזה נועד כדי ליצור חזית משותפת וחזקה שתסייע להתמודד עם הביקורת הציבורית שצפו הנהלת המאוחד והיזמים. נראה שקיוו כי "החתונה" עם האיחוד, תעזור לעמוד ביחד עם תחושת הסטייה מהנורמות הערכיות – מהאחריות לסביבה, מהמחויבות לאמת הפשוטה ומההגיון הבריא.

אך דווקא משום כך, חשוב שלא ניתן לשקט המדומה הזה לגבור על החובה לשאול שאלות קשות, לבחון את העובדות וההבטחות המפתות לעומקן ולהגן על המקום בו אנו חיים.

זכינו לאורך דורות לגור באזור שהוא ריאה ירוקה וייחודית במדינת ישראל. כולנו אוהבים את המקום הזה ורוצים לשמור עליו. לכן, אך טבעי שההצעה להקמת תחנת כח מזהמת מעוררת דאגה רבה, אכזבה עמוקה ותמיהה רבה, בעיקר מיישובים הסמוכים לאזור המפגע.

במקביל, אנו שומעים גם את הפליאה (חייב לציין שהיא צינית ומאכזבת) מצד הנהגות הקיבוצים ופרנסי היישוב, הפונים באופן שנשמע כזעקת "הקוזאק הנגזל" – מדוע היישובים הסובבים יוצאים נגד המהלך? חשוב לומר להם בכנות, כן – אנא היו קשובים, אנא הסתכלו רגע סביבכם, רגע חזרו אל האמת, אל פסיפס החיים העדין: עבור רבים מתושבי העמק התחושה היא של פגיעה, כאב ואכזבה רבה לאור החלטה חד-צדדית מצד הקיבוצים. נשאלת שאלה בכאב ותמיהה – לאן פנינו מועדות? האם לפגיעה בסביבה שלנו ובבריאות שלנו ושל שכנינו ?

לפני מספר חודשים, כשלא ידענו עדיין (חברי הקיבוץ) על כוונת ההנהלה להוביל מהלך שהוא עסקי אגרסיבי ויש לו השלכות רבות על מרקם ויחסי הקהילה, היו מי שהתנגדו, אף מתוך ההנהלה ויצאו נגד מנהל הקהילה שנבחר מכיוון שתואר כאדם שרגיש לנושאים קהילתיים ופחות עם נסיון עסקי.

לדעתי דווקא הצד החברתי זו מעלתו וזו חוזקתו של מנהל קהילה. הם טענו שצריך אדם עם רקע עסקי חזק. ההתנגדות הייתה מפתיעה ואף מוזרה מאוד (הרי יש כבר מנהל עסקי – שזה תפקידו העיקרי וטוב שכך) ואנחנו כקיבוץ ניגשנו שוב לקלפי והצבענו ברב קולות מובהק – כן, עבור שקד! כן עבור מנהל קהילה שייצג אותנו כחברה וקהילה.

מכאן, אני רוצה לחזק את מנהל הקהילה שלנו וקורא לו להמשיך ולמצוא את האיזון הנכון בין הצד העסקי לצד הקהילתי – אלו ימים שיש לשמור על קהילתנו, זו דרכנו וכך הצבענו.

במפגש הסברה שהתקיים בקיבוץ, שמעתי את האמירה של היועצת הארגונית, שלפיה הקהילה צריכה עתה "להסתכל פנימה". פנייתה אלינו החברים, נשמעה לי כמעין נסיון לאלחש אותנו, אל מול הקולות מבחוץ, המוצדקים לתפיסתי, הבאים מאלו הנפגעים מהמהלך, מיישובים שכנים הסמוכים למפגע, מפגיעה במרקם החיים בעמק חפר – מסביבתנו. בעיניי, דווקא מבט פנימה מזכיר לנו מי אנחנו ומה הם הערכים שהנחו אותנו לאורך השנים. 

מקרה דומה היה בעמק שלנו, כאשר בשנת 2017 הייתה התנגדות של כלל היישובים להקמת תחנת כוח באזור אחיטוב על שטחים של חיבת ציון. באותה שנה הוביל רני אידן, ראש המועצה, התנגדות ואמר כי לא יתכן שיישוב אחד יציב מפגע בסמוך ליישוב אחר וקבע נחרצות שזה לא יקרה במשמרת שלו.

אנחנו, אותה קהילה שלחמה לפני כעשור נגד הקמת מתקן לטיהור גז בשטחי העמק בשטח מרצ, אנחנו אותה קהילה שפעלה יחד עם המועצה האזורית ועם יישובי האזור, בהתנגדות להקמת שדה-תעופה בשטח המועצה, בסמוך לעין החורש ולקיבוץ המעפיל. בכל אותם מאבקים עמדנו יחד כחומה בצורה מתוך דאגה לבריאות, לסביבה ולשמירה על העמק הירוק שלנו אל מול יוזמות נלוזות של המדינה לפגוע באזור הירוק שלנו.

ראוי גם לזכור את ההיסטוריה המשותפת והעמוקה בין גבעת חיים ליישובי האזור – בשנת 1945 הגיעו מכל קצוות העמק והיישובים הסובבים כדי לסייע לגבעת חיים בשעת "המצור על גבעת חיים". זו הייתה דוגמה מובהקת, שעתה היפה ביותר של הערבות הדדית – ערך יסודי שעליו נבנו הקהילות כאן בעמק, זו הברית בינינו, ברית עתיקת יומין בין ההורים של חברי הקיבוץ כיום לבין שכנינו.

דווקא מתוך אותה רוח עולה השאלה: מה השתנה מאז? האם ייתכן שכיום, לנוכח שיקולים שונים ופיתויים כלכליים, אנו עלולים להתרחק מערכי השותפות? מהערכים המעניקים לנו חוסן – האחריות ההדדית, השמירה המשותפת על הבית והסביבה, ערכים של "לא תעשה לרעך מה ששנוא עליך?".

לכן, במקום להאשים, לזעוק ולתמוה כביכול, מדוע ישנה התנגדות בקרב היישובים השכנים אל מול פעולה חד-צדדית, דווקא עכשיו חשוב לקיים שיח מכבד, קשוב ואמיתי בין הקהילות – שיח המבוסס על הערכים המחברים בינינו, על ההיסטוריה המשותפת שלנו ועל שיתוף הפעולה עם המועצה האזורית והיישובים השכנים לנו.

שיח כזה יכול לאחד אותנו שוב סביב מטרה משותפת: לשמור על העמק שלנו ירוק, כמקום בריא שטוב לחיות בו, לכבד את כלל היישובים, לכבד את קהילת עמק חפר שהייתה לצידנו בימים קשים. עמק חפר הוא קהילה של קהילות.

אני וחבריי המתנגדים להקמת תחנה, פונים אל הנהלות גבעות חיים בבקשה לבחון מחדש את המהלך ולפעול מתוך אותה רוח של אחריות משותפת וערבות הדדית. בידיכם חבריי, האפשרות להוביל החלטה שתשקף את הערכים שעליהם גדלנו כולנו.

חשוב לי לציין שאני חבר הקיבוץ כבר 16 שנים ואשאר חבר הקיבוץ לשנים רבות הלאה. אני פועל ופעלתי רבות למען הקהילה בעשייה בתוך הקהילה ובמאבקים רבים שבהם צלחה דרכנו – גם בנושא כיכר גבעות חיים והבטיחות על כביש 581, פתרונות ופרוייקטים של שיפור תשתיות ואיכות חיים, תרומה לקהילה בעמק ובקיבוץ ותמיד מתוך ראיית טובת הקיבוץ וחבריו, גם כחבר המועצה האזורית וחבר הנהלת המועצה האזורית כנבחר ציבור של הקיבוץ עצמו.

מאחל לנו, חבריי, שנדע לשמור על הקהילה שלנו בגבעת חיים איחוד. שלא ניגרר אחר החלטות של הנהלה ביישוב שכן, שנישאר חזקים ואיתנים כחלק מכלל הקהילות בעמק. לפעול מתוך אחריות למקום שבו אנו חיים, לקהילה שלנו ולעמק כולו.

המערכה הזו גדולה בהרבה מהקיבוץ שלנו ומהמועצה האזורית. מדובר במגה-אירוע של אינטרסים: בעלי הון, בנקים ומוקדי שלטון. דווקא אנחנו, שזעקנו לאורך השנים נגד יחסי הון-שלטון, מוצאים את עצמנו כעת בתוך סערה מורכבת ובסערה כידוע – מחזיקים חזק ושומרים על הצפון. אני מאמין שבכוחנו לבחור שלא להיות קלפים במשחק הזה. עלינו להיות ערניים, מפוקחים ולא להתבלבל, להישאר נאמנים לערכים שתמיד הובילו אותנו בדיוק כפי שעשו יישובים וקיבוצים רבים אחרים במדינה, כשהסערה הגיעה לפתחם. הם הבינו כי ערכים, אחריות לקהילה ושמירה על המקום בו אנו חיים, קודמים לכל הבטחה פיננסית מפתה.

ובדיוק, כשם שאנו רוצים שמדינתנו לא תהיה מנודה בין העמים בשל כשל ערכי וליקוי מאורות, זה המקום להדגיש כי כוחנו בכך שנמשיך להיות קהילה פורחת ואהודה בתוך קהילת עמק חפר- שמא נמצא עצמינו "עִם לְבָדָד יִשְׁכֹּן". בתודה ותקווה לימים טובים יותר לכולנו.

באחד האמשים וליתר דיוק באחד מימי שישי לפני כמה שבועות, נכנסנו לחדרוכל בשעת צהריים לאכול עוד בולונז כימים ימימה ואז התברר לנו שבין אם נרצה אם לאו, אנו לוקחים חלק במעמד היסטורי – לא פחות מאשר יום שישי האחרון בו אוכלים בישיבה ארוחת צהריים בחדרוכל של "הקהילה" המתגוררת בגח"א שהוא כידוע "קיבוץ מתחדש".

כבר אז התגבשה התובנה שצריך ראיון עם אלה זיו מירון, מנהלת הענף, תובנה שהתחזקה בבוקר יום שישי בשבוע לאחר מכן, כאשר מראה עשרות רבות של לקוחות מרוצים פזורים במרחב המעדנייה והדשא, הבהיר כי הדברים אכן זזים ומתפתחים.

יאללה, קבענו בין אזעקה ליירוט וכאשר התייצבתי, התברר לי שאצל אלה העבודה לא נפסקת לכבוד הראיון – אני יושב בכסא ושואל שאלות והיא ממול, אורזת, שוקלת וסוגרת קרקרים באריזותיהם.

"כן, אנחנו בתהליך של שינוי גדול שנוגע בתחומים מגוונים", היא אומרת. "בראש ובראשונה, התחלנו בתהליך שנבע מתלונות רבות שקיבלנו. בארוחות צהריים אנשים אמרו שאינם יודעים כמה ישלמו עד לרגע החשבון בקופה וכך נוצרות לעיתים הפתעות לא נעימות. מכיוון שקשה מאוד לכמת צלחת, החלטנו ליצור שקיפות שתאפשר לדעת כמה תשלם עוד לפני שהגעת לקופה ובנינו שלושה מדדים לפי סוגי מזון, כולל האפשרות לקחת חצי מנה וכמובן שכל הזמן יש פה את הצוות שלנו שיסייע למי שצריך". היא מסבירה כי הכוונה ליצור ידיעה ברורה איך לתמחר כל כמות של כל מוצר. "זה נובע מרצון שלנו לתת שירות טוב יותר באמצעות אמות מידה מדוייקות".

אבל כאמור, יש עוד תהליכים שקורים. "עד לאחרונה לא היה לנו מחסנאי במשרה מלאה ולא מערכת ממוחשבת לפיקוח על כניסת ויציאת מוצרים. לכן הכנסנו מחסנאי במשרה מלאה – מאור פחימה, בן הזוג של מיקה הרטמן. הוא אחראי על המלאי ועל התיעוד הממוחשב של השימוש בו. כך נוכל להבין בדיוק במה ובכמה השתמשנו, כמה קנינו וכמה מכרנו. להבין למשל מה פופולרי ומה פחות ובאופן כללי ליצור שליטה מרכזית טובה יותר".

אני שואל על ימי שישי בצהריים – האמנם כלה הדור אשר בולונז בשישי היה נשמת אפו? "זה חלק משינוי כללי שאנחנו עושים בימי שישי", היא עונה. "המעדנייה ובית הקפה בקפיצה ותאוצה והם תופסים חלק גדל והולך בנפח הפעילות בשישי ולכן יש צורך לנווט את כח האדם לכיוון הזה. גם כך ביום שישי היינו פה במתכונת של שירות עצמי ויש מעט אנשים שבאים לשבת ולאכול, לכן החלטנו לסגור את אפשרות הישיבה כדי לצמצם עלויות. כמובן שעדיין ניתן לקחת אוכל בחוץ ומהמעדנייה, מה שאנחנו רואים שאנשים בהחלט עושים".

חשוב לה להבהיר שתהיה עגלה של בולונז חם ותירס וספגטי במעדנייה, כך שמי שמכור או סתם אוהב יכול לבוא ולקחת ואפילו לנסות לשבת בחוץ ולאכול.

אכן שינויים, אני אומר לה – גם האידיאולוגיה משתנה?

"ממש לא", היא מדגישה. "האידיאולוגיה נותרה על כנה: להשאיר את חדרוכל אפשרי לכל כיס וחשוב מאוד שכל המתלוננים למיניהם, מכל קצוות הקשת והסיבות יזכרו זאת – אלו שמתלוננים על הגרעון של חדרוכל, אלה שמתלוננים על המחיר ואלה שמתלוננים רק כי זה עוזר להם לנשום. מי כאן יודע שחדרוכל משלם שכירות של 70,000 ₪ בשנה לקופת הקיבוץ? אבל זה בסדר, גם למתלוננות/ים התרגלתי".

יופי, אני אוהב אותה במוד הזה – ואז גם אפשר לחלץ ממנה סקופים. "אני גם מתכננת מאפייה", היא מודיעה ולא מוסיפה, כן, אולי אפשר יהיה למלא את פיות המתלוננים בלחמניות חמות ומתוקות?

בעוד אני מחפש סקופים נוספים, היא כבר עוברת הלאה. "תכתוב שאין עוד צוותים כמו שיש כאן בשום מקום", היא מודיעה ומספרת שלאחרונה עברה קורס ניהול באוניברסיטת תל אביב. "ניהול משברים, שילוב AI בעבודה וניהול באמצעותו ולא במקום העובדים. זה מעניק פרספקטיבה שונה על 'רעשים' במקום העבודה ולהבין תהליכים מורכבים".

טוב הזמן שלה קצר, כי צריך להאכיל מי יודע כמה פיות רעבים, אז אני אומר יפה תודה ויוצא. בשמש הנהדרת על הדשא ממול מכרסמים כולם ונראים מרוצים למדי.

מדי חודש אנו מקבלים את דו"ח התקציב האישי. יש בדו"ח שתי בעיות: יש בו מידע מיותר בעוד המידע החשוב לנו חסר. בדו"ח חמישה טורים, שלושה מהם מיותרים. הם מופיעים בדו"ח מכיוון שהדוח נכתב במקור למישהו אחר, שצריך את המידע הזה אבל אנחנו לא זקוקים לטורים האלה.

הסבר: הטורים הם תאריך, מס. תנועת יומן ויתרה מצטברת. מי שזקוק למידע הם ספקים ולקוחות של הנה"ח להם חשוב תאריך בו נרשמו החשבונית או הצ'ק והיתרה המצטברת (לדעת כמה כסף סה"כ שולם עד כה או מה יש לשלם). לחבר לא משנה באיזה יום נרשמה אגרת השמירה למשל, מה עוד שרוב הענפים כגון המרכולית או חדר האוכל, מעבירים את החיובים ביום האחרון של החודש. גם היתרה המצטברת ממש לא מעניינת (למשל סכום המס הקבוע פלוס אגרת שמירה פלוס הקרן לעזרה הדדית). בקיצור מעניין אותנו רק שם הסעיף והסכום.

וכעת לנושא השני: מה חסר בדו"ח? חסרים הסכומים שחויבנו עליהם בחודשים הקודמים. למה? כי אחרי כמה חודשים נגלה שיש סעיפים בהם הסכום קבוע ואין צורך לבדוק את הסכום כל חודש: קרן לעזרה הדדית, אגרת שמירה, בריכת שחיה, ביטוח בריאות, תקשורת, אגרת שיוך. לעומתם יש סעיפים המשתנים מדי חודש: כלבולית, חדר אוכל, חשמל, מים ומעדניה ומענין לבדוק כמה שילמנו בחודשים הקודמים. יש סעיפים המזדמנים מדי פעם כמו חשמליה, מרפאת שינים, טיול פנסיונרים, תרבות (ליל הסדר) וכיו"ב. לאחרונה התחילו לעבוד בהנהלת חשבונות על דו"ח חדש.

דוגמה מצורפת.

אני נכנס למשרד של שקד אביב, מנהל הקהילה, בדקה לארבע. הוא בקושי מתנתק ממסך המחשב שלו, אין אפילו דקה לנוח לפני הראיון. "הכל פה על סטרואידים", הוא אומר בחיוך כשאנו מתיישבים. "כמו מרק על סף רתיחה".

"תגיד", אני שואל אותו. "עוד אפשר בכלל לנהל את גח"א? כי את מדינת ישראל כבר אי אפשר, לפי מה שרואים כל לילה וכל יום. את ישראל וגח"א הקימו בערך באותו זמן עבור מעט אנשים שרובם האמינו באותו חזון. היום בישראל ובגח"א יש כמויות אדירות של אנשים והחזון? לא בטוח".

הוא עונה לי תשובה מתחום ההתמחות שלו – סיורי שואה. "ארגון 'הבונד' האנטי-ציוני טען כי אין סיכוי להקים מדינה יהודית, משום שנסיון העבר מלמד כי שנאת חינם מפילה בכל פעם מחדש כל מדינה כזו. אם נגיע למסקנה שלא ניתן לנהל – לא יהיה מה לנהל. אני חייב להיות אופטימי וכך לייצר מציאות".

אפרופו ניהול – אנחנו עוברים לדבר על כך שלא נרשמת התלהבות גדולה (האנדרסטייטמנט של השנה) מצד חברות וחברי הקיבוץ להיכנס לתפקידים בגח"א. "אני מבין את זה. זה מפחיד להתמודד בקהילה שלך. אני מסתובב בכלבולית ובבריכה ופוגש אנשים שניהלתי איתם שיחה לא נעימה רק שעתיים קודם. זה בהחלט משהו שעלול להרתיע. מבחינתי  – אני משתדל לטפל במה שמפחיד ומרתיע אותי במיידי ולא לדחות אותו".

אנחנו חוזרים לעניין בו פתחנו ונזכרים כי בעוד כמה חודשים יציין גח"א 74. כמעט הכל השתנה במהלך שבעה עשורים וחצי – אבל שיטת הניהול נותרה פחות או יותר על כנה.

"הנקודה החשובה היא שעולם הערכים נותר כפי שהיה", הוא מציין. "כבוד האדם, השאיפה לשוויון (שלא תמיד מתקיים) ובעיקר ערך הקהילה. נכון שהטכנולוגיה ודרכי התקשורת השתנו, אבל האנשים לא השתנו. אני חושב שגם לפני 74 שנים קיבלו החלטות לגבי אנשים שאתגרו את המערכת ואני מאמין בדרך הזו, גם אם אחרים כבר לא".

למתבונן מבחוץ נראה שהתפקיד ממש חשוב לו. הוא מדגיש שהוא נהנה, מדבר מתוך שכנוע עמוק ומפוקס בטיפול בעניינים שחלקם בהחלט דורש נשימה עמוקה. אולי בגלל זה הוא מדליק כעת מזגן.

טוב, גם מזגן עובד על גז אז עברנו באופן טבעי לנושא הגז. "כן, הנושא היה בדיונים בדרגים כאלה ואחרים בקיבוץ לפני הפרסום, אני מאמין שבעלי תפקיד נבחרו לתפקידם כדי לדון בעניינים כאלה לפני הבאת העניין לציבור, בשביל זה יש הנהלה. אמרה לי פה חברת קיבוץ משפט נהדר כשדיברנו על תחנת הכח – 'יש כאן תהליך שחשוב יותר מהתוצאה'. ההנהלה ובעלי התפקידים עובדים על תוכנית עבודה שקופה ומשתפת שתופץ לכלל הציבור. אני מאמין כי שלוש המטרות המרכזיות שלנו הן: להבהיר לקיבוץ שיש לנו חובה ניהולית להביא את ההצעה הזו, לוודא שהתהליך יהיה ראוי ומשתף ולהזמין את הציבור לקחת אחריות, ללמוד ובסוף להכריע בקלפי".

מה על שולחנך מעבר לענני הגז? אני תוהה. "אני עוסק רבות בנושא שחשוב לי אישית וחשוב בכלל – מערכת החינוך. היה פה שבוע חינוך מעולה בהובלת ערה, אנטה ויעל והייתה השתתפות ציבורית גדולה. אם בעבר היו פה מנהלי קהילה שבאו מתחומי בניין ותשתיות, כעת זה אני שבא מעולם החינוך וכאמור זה נושא שחשוב לי מאוד לקדם, כך שאני מעורב ועובד צמוד למנהלות. מצד אחד מערכת החינוך פה במצב טוב מאוד ומצד שני נכונו לנו אתגרים, משום שמחוץ לבועה הקיבוצית לא מעט דברים שקשורים לחינוך משתנים ולאו דווקא לטובה".

ואיך אתה רואה את המצב החברתי בקיבוץ? "אני חושב שבסך הכל הוא טוב ואנחנו מצליחים לקיים מערכת המנסה להתאים עצמה למכנה המשותף הרחב, תוך שהיא מנסה שלא לוותר על עקרונות. אני חושב שנקודה חשובה היא שהמערכת בגח"א נמדדת ביחס לשתי קהילות מובחנות – מערכת החינוך (ילדים ונוער) ופנסיונרים. אנו נמדדים ביכולתנו לתקצב, לעטוף ולקדם את שתי הקהילות הללו ושמים זאת כערך, בטח כשניתן לראות שהמדינה כושלת בתחומים אלה".

ומה יהיה בשיוך, שלא לומר אחריו? "השיוך יהיה אתגר גדול. זה תהליך קיבוצי שתלוי בחברים ועסקה הדורשת התגייסות של כולם, כי אני מזכיר שהקיבוץ הצביע באופן דמוקרטי בעד השיוך. הקיבוץ יסייע בהכוונה פיננסית ובהבאה של גורמים שיעזרו בהתאמת התשלומים – אבל אני מזכיר שסביר שלא יוכל לסייע באופן פיננסי ישיר לחברים. מה שחשוב בעיניי, זה להיות לצד האדם בלי קשר לכסף ואת זה נעשה. בלי קשר לשיוך, הנושא של קשר עם האנשים פה – מגיעות לפתחי סוגיות אנושיות ואני בעל אחריות כלפי האדם, גם אם אני לא מסוגל לעזור לו או לפתור את בעיותיו. אני רואה שאנשים מעריכים את היחס הזה, גם אם לא הצלחתי לפתור את הבעיה או הקושי".

הוא חושב להקים צוות שיעסוק בגח"א של אחרי השיוך. "מה שומר קהילה אחרי תהליך כזה, במסגרתו הופך כל אחד לבעל הנכס שלו? אני משוכנע שיש פה לא מעט אנשים שעבורם גח"א אינה רק פיסת נדל"ן אלא מחפשים יותר משמעות לחיים פה".

אני שואל על אתגרים קיימים. "יש פה לעיתים בעייה שנוצרה מאז ההפרטה בין הציבורי לפרטי – לא תמיד החבר יודע איפה הגבול בינו לבין הקיבוץ, על מה הקיבוץ אחראי ועל מה אני. יש גם לא פעם מצב שאנשים חושבים שהקיבוץ חייב להם. זה לא תמיד נובע מכוונה רעה – אנשים נותנים מעצמם ואז לעיתים נוצר מצב שהם מחכים לקבל חזרה. חשוב להדגיש שאנשים רבים נותנים מעצמם ללא תמורה – באים לישיבות מועצה, מתנדבים באירועים ומבקשים להיות אחראים למה שקורה פה. זה מתקשר לנושא עליו דיברנו בהתחלה – זה משהו שלדעתי נשאר כבר 74 שנים: התחושה שהפרט לא לבד פה ואנחנו עדיין נאבקים על ערכים כמו אז. אני שמח שבחרתי להתמודד על התפקיד ונבחרתי ומברך על כל יום במשרד הזה, גם אם הוא קשה ומאתגר".

טוב, מחוץ למשרדו מחכים צעירים שבאו לדיון על הזולה שבנו (רמז – בגח"א של המאה ה-21 זולות לא באות טוב בעין) אז אני אומר לו תודה ונפרדים עד הפעם הבאה.

אחר צהריים טובים.

למי שלא מכיר, קוראים לי יאיר אסטליין, אני חבר ובן הקיבוץ. אני חושב שלא אגזים אם אגיד שרוב בני המשק עברו בשלב זה או אחר של ילדותם באורווה, מי יותר ומי פחות. אבל אני מניח שרק מעטים יוכלו להגיד באותה רמה של בטחון כמוני, שהזכרון הראשון שלהם, זה שצרוב בבסיס האישיות וזה שאליו חותרים על ספת הפסיכולוג, נוצר באורווה. שלי כן ויש לי הוכחות חרוטות בבשרי.

זה היה לפני 52 שנים, הייתי בן שלוש ובגבולות השתוללה אז מלחמת יום כיפור. אבא שלי, אורי, שכבר לא איתנו אבל משקיף עלינו מקצה הגבעה שמצפון, הגיע הביתה לחופשה ראשונה מהמלחמה. הייתה שבת חורפית ורווית שמש כמו היום וכמובן שהלכנו לבקר באורווה. ליאור אחי הגדול ליטף סוס פוני וגם אני הקטן רציתי, כנראה שנכנסתי לשם בזמן לא טוב וזה הסתיים בנשיכה עסיסית בלחי. אבא הניף אותי על ידיו ורץ איתי לבית של ג'ני נחמני. שם, על המרפסת שלה היא עצרה את הדם וחבשה אותי לפני שפוניתי לבית חולים. אני זוכר כל רגע. 

כמו רוב הילדים בקיבוץ, כשגדלתי קצת נרשמתי לחוג רכיבה ולמדתי לרכב, בהתחלה בזהירות על מעיינה ואחר כך על שבת. למדתי לאכף, לרתום, להבריש, לרכב טרוט, קאנטר וקצת דהירה. סגירת המעגל שלי הייתה כשחזרנו לקיבוץ והבת הבכורה שלי, אלונה, החלה לרכב ובילתה את כל שנות ילדותה ונעוריה באורווה. בשבילי אלו זכרונות ילדות אבל יפתח, שהיה אז רק בן 23, כבר ניהל את האורווה. מאז ועד היום הוא בתפקיד הזה.

יפתח הוא יפתח, אחד ויחיד ומיוחד. אפשר לאהוב אותו מאוד (כמוני וכמו רבים אחרים) ואפשר להשתגע ממנו ולומר שהוא קשה ובלתי אפשרי אבל אין אחד שיישאר אליו אדיש ואין חולק שבלעדיו האורווה שלנו לא היתה מקום כל כך קסום ומיוחד.

בשנתיים האחרונות ראיינתי לא מעט "ילדי אורווה". חלקם כבר אנשים בוגרים ובעלי ילדים משל עצמם, עם נסיון חיים שונה ומגוון אבל כולם עד אחד, אמרו שהאורווה היתה ביתם השני וחלקם הוסיפו, "הראשון" ושיפתח היה להם כמו הורה נוסף או אח גדול, או לכל הפחות מדריך לחיים.

זאת אולי הנקודה החשובה מכל.

יש אורוות שמגדלים בהן סוסי מירוץ משובחים ואחרות שלומדים בהן את מקצועות הרכיבה בצורה מקצועית ומדוקדקת. יש אורוות שמעבירים בהן שיעורי רכיבה טיפולית (אצלנו יפתח קורא לזה "רכיבה חינוכית"). באורווה שלנו הכל קצת יותר צנוע, מקומי וביתי, באורווה שלנו לומדים להיות בני אדם.

במשך יותר מ-50 שנים פעלה האורווה במקום בו הוקמה, בסמוך ל"משק בית-הספר", לימים "פינת החי", לימים "לגעת בחיות". אבל בשנים האחרונות קמו אתגרים רבים, בין השאר הפיתוח המואץ מסביב לקיבוץ, אשר הגביל את האפשרות לצאת לטיולים רכובים,

הכביש המערבי והתב"ע החדשה, אשר למעשה חרצו את גורל האורווה במקום הישן, הבהירו שזה לעבור או לחדול. 

כאשר התברר לנו לפני כמה שנים שחייבים לפנות את האורווה מטעמים תכנוניים (תב"ע למגורים) התגייסתי למאמץ למצוא פתרון. הלול בו אנו נמצאים סומן כבר לפני שנים רבות כמקום אליו תעבור האורווה, אבל כרגיל בתהליכים כאלו, היו עיכובים רבים שברובם לא היו תלויים בנו ורק לפני קצת יותר משנתיים, כאשר חרב הפינוי כבר החלה לקצוץ בבשר החי, הבנו שחייבים לבצע את המעבר.

לאחר שהכנו תוכנית והבנו שיהיה צורך לגייס כסף רב, החלטנו לצאת בקמפיין "מימון המונים". הכנו הכל: אירוע פתיחה חגיגי, אתר אינטרנט ודפי נחיתה ועלינו לאוויר ב- 6 באוקטובר, 2023….

המלחמה עיכבה אותנו קצת אבל לאחר כמה שבועות הבנו שצריך לגייס כסף בצורה שונה והחלנו בפניות אישיות, על בסיס היכרות וחברות. לשמחתנו ולמזלנו הרב, עשרות רבות של משפחות מהקיבוץ פתחו את ליבן ותקציבן והעבירו תרומות לטובת העניין. לאלו הצטרפו מספר תורמים חיצוניים שהעבירו סכומים משמעותיים וביניהם אי אפשר שלא לציין את מיקי פדרמן, אודי מרום, דניה ויריב בן סירה, ירון מיכלזון, יפתח ואור בתו ואחרים.

זה הזמן גם להודות לאלדד גוטלון, מנכ"ל קרן עמק חפר, שהעמיד לרשותנו את פלטפורמת הגיוס של הקרן וסייע רבות בייעוץ ועזרה אחרת. לאחר שגייסנו סכום של 650,000 ש"ח בתרומות פנינו לקיבוץ, אשר לאחר אישור הנושא במוסדותיו, השלים את הסכום, שקל כנגד שקל ואיפשר לנו להגיע לתקציב הנדרש לצורך היציאה לדרך.

חשוב לציין שפרוייקט התכנון והבנייה לא היה מתאפשר ללא תרומתם המקצועית בזמן ובידע של רבים וטובים וביניהם: נדב יגודה, אשר בנוסף ל-500+ ימי מילואים שעשה בזמן המלחמה, עשה כאן לילות כימים בפרוייקט ההקמה, יעקב סיזל, המנהל העסקי של הקיבוץ שנתן רוח גבית חזקה ויציבה ושמוליק לשם שתמיד היה שם עם השקט שלו והעצה הטובה.

לבסוף, אני רוצה לאחל מזל טוב ליפתח שאגב חוגג השנה 75, על המעבר ולהודות לאור בתו וממשיכת דרכו על כך שהם מאפשרים למקום הקסום הזה להמשיך ולהתקיים כבועה של שפיות מתמשכת בתוך הכאוס בו אנו חיים.

לסיום אוסיף כי הפרוייקט טרם הסתיים ואנו עדיין מגייסים תרומות. לצורך זה הקמנו עמותה חדשה, "עמותת נאמני הסוס הערבי (ע"א)" שהינה עמותה רשומה, אשר תאסוף תרומות ותשקיע אותן בהמשך הפיתוח של האורווה. תרגישו חופשי לפתוח את הלב והכיס.

מדי שנה מתבצעת הערכת מצב לגבי התפקיד של אחזקה ונגרות, בעיקר תיקונים, בגנים ובפעוטונים, בדירות החברים ומדי פעם גם בדירות המושכרות כאן. ההערכה מתבצעת ע"י מנהלי הקהילה לדורותיהם, תוך מחשבה שאולי כדאי להתקשר על בסיס תפעולי ועסקי עם אחד הקבלנים מהקיבוץ או מחוץ לקיבוץ שיבצעו את העבודות הרבות הנדרשות ע"י ענפי הקיבוץ השונים, ציבור החברים והתושבים ועוד.

העברת האחריות לתחזוקה שוטפת לקבלן כזה, עלולה לעלות הרבה כסף בהשוואה למה שמשלמים כעת על אותה עבודה המתבצעת ע"י חבר קיבוץ. במקרה של גבעת-חיים איחוד, כולל התפקיד גם הבאת המזון מהמטבח של חדר האוכל לפעוטונים ולגנים.

לקראת ההערכה הבאה בנושא, פניתי לרוברט קולייר (76) המבצע את התפקיד והאחד והיחיד המזוהה עם התפקיד על-ידי ילדי הגנים כבר עשרות שנים, כמי שמביא להם אוכל עם חיוך חמישה ימים בשבוע, בגשם, רוח ובסערה, לצד עבודת הנגרות והאחזקה שהוא מבצע בקיבוץ.

בשלב זה הוא מתמקד במנעולי דלתות פשוטים ותיקוני נגרות (חלונות, רשתות, דלתות ורהיטים) בענפי השירות, חדרוכל, כולבולית, בעסקים כגון התחנה הפסיכולוגית, בחלק מהדירות להשכרה, דירות החברים והרבה בחינוך, גנים ובפעוטונים.

איך ומה הביא אותו לישראל ולקיבוץ? "בחיי הקודמים עבדתי במערכות מידע ותקשורת החל מתכנות מחשבים, ניתוח מערכות והתמקצעתי במציאת כח אדם מומחה למעבדות פיתוח מחשוב לחברות מחשבים גדולות באירופה. החלטתי לקחת שבתון ובסתיו 1984 נסעתי ליוון, קפריסין, עם כוונה להמשיך למזרח. בעת טיולי במצרים חטפתי דיזנטריה לרוע המזל. היה בידי כבר כרטיס טיסה לכלכותה, הודו. אך המחלה החלישה אותי, ירדתי מאד במשקל והיה ברור שכלכותה אינה המקום המתאים בשבילי באותו זמן. לאחר טיפול תרופתי בסואץ ירדתי לשארם-אל-שייך להתאושש, שם פגשתי חבר'ה מאוסטרליה וניו-זילנד שסיפרו לי על טיולם במזרח התיכון, כולל ישראל.

לפני כן לא ידעתי דבר על הארץ הזו וביקור פה לא היה כלל בתכנית. הם המליצו לי לבלות את החורף בקיבוץ וזה מה שעשיתי. הגעתי לקיבוץ משמרות, שם החלמתי וחזרתי לאנגליה להסדיר עניינים ביורוקרטים שנשארו פתוחים, עם תוכנית לעבוד כמה חודשים ולטוס להודו. באנגליה נסעתי ברכבת בשעת העומס, כולי שזוף מהשמש המזרח-תיכונית ומלא חיים. הסתכלתי על האנשים בחליפות האפורות, עם הפרצופים הכבויים והחיוורים, חבויים מאחורי העיתונים שלהם. אמרתי לעצמי שאני לא יכול לחזור לחיים האלה, למרות שמצבי הכלכלי היה בהחלט טוב באותה תקופה וחייתי את החיים הטובים והמעסיק שלי הבטיח לקבל אותי בחזרה לעבודה, אם הדבר יתאפשר.

קיבלתי החלטה: תוך זמן קצר פניתי למשרד המתנדבים לקיבוצים. הגעתי לגח"א וכאן פגשתי את אביגיל. החברות שלנו לקחה אותנו למסע ארוך, מרתק ומגוון ברחבי העולם".

אז איך הגעת לנגרות? "אני אוהב את העבודה עם הידיים ועשיתי כמה פרויקטים בתחום בעת מגורי באנגליה, כגון רכישת נכס מט ליפול ושיפוצו. אלו הגבירו את הרצון להפוך את הנגרות למקצוע אך בנוסף לעבודה, מצאו חן בעיני החיים הקהילתיים והרגועים בקיבוץ. התחברתי לזה בקלות ומצאתי את עצמי ממש חלק מהקהילה הקיבוצית. התובנה 'כסף זה לא הכול' התממשה כאן באותה תקופה, לאחר שנים בהן נהניתי מהרבה כסף וממה שהוא מאפשר".

רוברט השתלב בנגריה עוד בימי גרשון, מישה, בוב קארי ולאחר מכן דודי שמש. עם כולם הסתדר ממש טוב. "הספקתי גם לעבוד עם אברהם יהושוע ועם איציק השכיר".

כבר 20 שנים שהוא מתפקד כענף שירות בעצמו ומעוניין להמשיך בכך כל עוד זה אפשרי מבחינתו ומבחינת הקיבוץ. זה כה חשוב לו, עד כדי-כך שרכש קלאב-קר על חשבונו כדי להמשיך לעבוד וגם להביא אוכל לפעוטונים ולגנים, לאחר שבקשתו לרכב מתאים לא נענתה.

מבחינה כלכלית הוא חייב לכסות את הוצאות הענף ע"י חיובים כספיים על כל עבודה שהוא עושה, לפי קריאות של חברים ורכזי ענפים. הוא מחייב על השירות בהתאם להוצאות חומרים ועבודה. השירות מהיר ויחסית זול לציבור והענף שלו מאוזן מבחינה כספית.

שאלתי את רוברט על העבודה המשותפת עם הנגרייה השכירה לצידה הוא עובד. לדבריו, שיתוף הפעולה איתם הוא מושלם: הוא יכול להשתמש בציוד ונהנה מעזרה הדדית במשך השנים הרבות שהוא עובד בפינה שהוקמה לו במבנה הנגרייה. בביקורי ראיתי בביתו יחידות ריהוט קטנות הנראות מעשה אומן.

לסיכום, ביקשתי מרוברט שיתייחס לפתרון שיענה על צרכי הקיבוץ, לצד עבודה אותה הוא אוהב.

"אני מרגיש שקיים צורך אמיתי בעבודות התיקונים אותן אני עושה. רוב עבודת תיקוני הנגרות, החלפת מנעולים והאחזקה שאני מבצע כעת הן בחינוך, בפעוטונים ובגנים אבל גם עסקים, תושבים וחברים נהנים מהשרות".

ניתן לקוות שהוא יוכל להמשיך בשירות החשוב שהוא מספק להנאת המערכת, החברים, ילדי הגנים ולהנאתו.

הערת שוליים – רוברט תוהה לעיתים קרובות איך אביו שהיה כומר פרוטסטנטי, היה מרגיש לגבי בנו שהגיע לארץ הקודש ונעשה נגר? הדבר הבא שילמד הוא ללכת על המים !

על הכתפיים של נעה לברון והצוות שאיתה מונח התיק הכי כבד, מורכב ומאתגר בגח"א – תיק השיוך. היא מביטה למורכבות העצומה של התיק הזה בלבן שבעיניים ורוצה לעדכן אתכם: תתכוננו, הוא מגיע

ביום הכי קר בשנה בערך אני נכנס למשרד הצנוע של נעה לברון וכשהיא מתיישבת בכסא היא אומרת משפט ראשון: "לפעמים זה נראה לי הרבה אחריות".

אני לא אומר על זה כלום ורק חושב שזו לשון המעטה לגבי תהליך המתנהל כאן כבר יותר משני עשורים. עכשיו נעה (שמדגישה שהיא לא לבד) לוקחת אותו אל קו הסיום – ויהי מה.

אני מבקש ממנה לפרט קצת על התחושה שלה. "זה הרבה אחריות כי תהליך השיוך מלא בתחומים מורכבים ומאתגרים שיש להם השלכות כבדות משקל על אנשים ועל המקום". שנינו מסכימים מאוד שלמעט משפחה, סביר שרוב בני האדם מעסיקים עצמם לא מעט בשני תחומים מרכזיים – בית וכסף. בדיוק התחומים הנמצאים בלב תהליך השיוך.

אחרי הפתיחה עם האחריות, נעה רוצה להשחיל גם מוטיבציה. "כל קיבוץ שרצה שיוך והגיש תיק שיוך – ביצע שיוך", היא מדגישה. "אין מקרה שתהליך שיוך הגיע לסיומו ולא בוצע. נכון שבאזור המרכז, במקומות שהקרקע יקרה מאוד, האתגר גדול והרבה פחות קיבוצים השלימו את התהליך ובכל זאת, עד כה, קיבוץ שהגיש תיק שיוך מלא וקיבל שומה גם ביצע את העסקה. גח"א נמצא במצב בו חייבים להצליח בתהליך, משום שבפועל ביומיום מתנהגים כאן כאילו השיוך כבר קיים, שלא לדבר על כך שהסדר הביניים בו גח"א נמצא הוא בעצם התחייבות לשיוך".

אז הבנתם/ן? אין ברירה וחייבים.

"דובי גניש שעובד איתנו בצוות השיוך, אמר לי כשנכנסתי לתפקיד לפני כמה שנים, שלא מדובר במרתון – אלא באיירון מן, כלומר הכי ארוך והכי קשה. הוא צדק, כי שיוך קנייני מול רמ"י זה קשה בכל מקום וגח"א קיבוץ מורכב מאוד, גדול ויש בו הסדרים פנימיים רבים ומצב קיים נתון, כך שלא ניתן לעשות מהפכות. אפשר לטייב ולשפר אבל חייבים להגיע לתשתית הסדרית של שיוך וקליטה על בסיס הקיים וכאמור, חייבים לעשות הכל כדי שנצליח".

על-מנת לעשות את העלילה מעניינת יותר, הרי שמעבר לאתגרים הפנימיים הרבים – קר שם בחוץ והסביבה לא אוהדת שלא לומר מנוכרת.

"גלגלי הבירוקרטיה מסתובבים לאט ולא פעם העבודה במרחב הזה היא סיזיפית ומתסכלת", מספרת נעה. "למזלנו הגדול יש לנו את סיזל, 'שר החוץ' שלנו ובעל נסיון רב בעבודה מול רמ"י ודמות מוכרת ברמ"י, המצליח לא פעם להוציא מים מהסלע בביקוריו התכופים שם. כמו כן, יש את היועצים החיצוניים, דורון מנהל הכספים וכמובן ליאורה לה יש חלק רב בתהליך והיא תמיד שם, עם החזון הברור שלה שחייבים להצליח לבצע את השיוך. עבור זה הם משקיעים משאבים ומאמצים וכמובן יוני קודם ושקד עכשיו שעובדים על התהליך מהפן של הקהילה וכולנו הולכים על זה בפול גז".

כן, כבר אמרנו שהתהליך נמשך, שלא לומר נמרח, על פני יותר משני עשורים שחלפו מאז ההחלטה. נעה מודעת לכך. "תהליך שיוך הוא תהליך מורכב ביותר ואין פלא שהוא נמשך זמן רב. בשנה האחרונה התמקדנו בעיקר בתהליכים פנים-קיבוציים שהחשובים ביניהם הם הסדרת השימושים החורגים והשלמת תהליך תב"ע-פרצלציה (הסדרת גבולות המגרשים בקיבוץ הוותיק). בלי תהליך הסדרת השימושים, אין ולא יהיה שיוך מבחינת רמ"י ולכן הושקעו בו מאמצים כבירים כי מדובר בתכולה אדירה ששנים לא נגעו בה והגיע הזמן לסדר אותה".

זו אכן הייתה עבודה אינטנסיבית. "הייתה עבודה מקדימה רבה ולא פשוטה של סיזל וקובי אבן שושן, בכל הנושא של סיומי השכרה לעסקים שחלקם ממש נכנסו למרקם וללב של אנשים בגח"א והיו גם כאלה שכעסו פה, אבל זה היה חלק מהכורח של התהליך לקראת השיוך כי חייבים להתיישר לפי הכללים. היה גם צורך לחלק מחדש חללים רבים ל-25 מטרים ועסקים צריכים כעת להיות בבעלות חברי הקיבוץ ולמזלנו וכפי שאמרתי כבר, יש לנו צוות מעולה שעוסק בכך וצלחנו גם את זה".

אז לאן הגענו? "הגשנו את כל הסדרת השימושים החורגים. בהגשה כללנו את כל הפרטים והמידע על כל האזורים והמבנים השונים כולל מפות, מדידות, ייעוד השטח ומיקומו, סוגי השימושים בכל אזור ובכל מבנה, תקופות הזמן הרלוונטיות, גדלים של המבנים והחצרות ואיך הן הוסדרו או יוסדרו בעתיד. המכלול של כל 'המפלצת' הזו מסתכם בהגשה גדולה מאוד המאורגנת בצורה הכי מדויקת, מקצועית וברורה".

התעייפתם? יש עוד. "כאמור, תהליך נוסף שאנחנו צריכים להשלים הוא אישור תב"ע-פרצלציה בקיבוץ הוותיק שכן זה יאפשר לנו הגדרת גבולות מגרשים מוסדרים שעל בסיסם ניתן לבצע עסקת שיוך לכל בית אב. רק כאשר תכנית זו תאושר בוועדה המקומית לתכנון ובנייה במועצה האזורית עמק חפר, נוכל להגיש את תיק השיוך של קיבוץ גבעת חיים איחוד (אשר יכלול עוד מסמכים רבים לפי דרישות ההגשה) לרשות מקרקעי ישראל".

מתי נצטרך לשלם? שואלים חברים רבים. "לצערנו גם כאן יש הרבה חוסר ודאות. לא פעם אנו חושבים ששלב מסויים בתהליך יקח פרק זמן מסוים אבל במציאות אותו שלב נתקע או מתעכב ובסוף זה לוקח פי שלוש או ארבע יותר זמן ממה שצפינו".

מסתבר שעד כה, העבודה והמאמץ השתלמו. "לאחר ההגשה של השימושים החורגים, קיבלנו פידבק ממש טוב מרמ"י וזה היה משמח מאוד כי דברים יוסדרו למעשה לטווח הרחוק וגם את הפיקוח של רמ"י עברנו בהצטיינות ועכשיו מחכים למאני-טיים תרתי משמע – לקביעת השומה של השימושים החורגים שתגיע כנראה בחצי השנה הקרובה. אנחנו מקווים מאוד להגיש את תיק השיוך בעוד כשנה לכל היותר (לאחר אישור התב"ע פרצלציה) וכשנה לאחר מכן לקבל את השומה מרמ"י אשר תקבע את שווי הקרקע של מגרשי המגורים. בהמשך לכך, תתחיל להתבצע עסקת השיוך בפועל".

אה – השומה. אותו ענן ההופך כבד יותר ויותר עם כל יום שעובר, אותו ענן המטיל צל גדל והולך על מורדות גבעת חיים איחוד. כן, אותו ענן.

"אני מקווה מאוד שאנשים מבינים כי היום הזה מתקרב ומתארגנים לקראתו, כי הוא יבוא", אומרת נעה כשאנחנו מדסקסים את נושא הכסף. מתברר כי בקיבוץ לא רחוק מכאן נקבע בעת האחרונה שווי של כמליון שקלים עבור 33 אחוזים מערך הקרקע, כך שסביר להעריך שהשומה שתהיה כאן יכולה בהחלט להיות סביב ערכים כאלה – ואף יותר.

אבל רגע, אל תתעלפו, יש עם מה ועם מי לעבוד. "ברמה הקיבוצית יש נסיון מצטבר והולך בעבודה עם הבנקים הגדולים שמכירים כבר את נושא השיוך בקיבוצים ופיתחו כלי מימון לצורך זה. חייבים להדגיש פה – אין קסמים. מדובר בהלוואה שצריך לקחת ולהחזיר. יש פה אנשים שאומרים לי 'רק שלא יגיע היום הזה' או "אולי ערך הנדל"ן בעמק חפר יירד ואז השומה לא תהיה גבוהה', אבל צריכים להיות מחוברים למציאות. לפחות כעת, הזמן לא לטובתנו, משום שהיסטורית בישראל המגמה ברורה: ככל שחולף הזמן, עולים מחירי הקרקע. מצידנו אנו עושים את הכל הכי מהר שאפשר והכי טוב שאפשר, אבל כפי שכבר הבנתם, מדובר בתהליך כל כך מורכב שחלקו הגדול לא תלוי בנו. כשיתקרב מועד השיוך יהיו פה יועצי משכנתאות, כי סביר שחברים רבים יצטרכו ייעוץ אישי בנוגע לאפשרויות המימון המתאימות להם בהתאם לנתונים אישיים פרטניים כגון גיל, מצב משפחתי, הון עצמי, יכולות החזר חודשי ועוד. חשוב לציין, כי ישנן גם משכנתאות המתאימות לגיל השלישי שמטרתן לאפשר לחברים מבוגרים קבלת מימון לצורך ביצוע עסקת השיוך שלהם מבלי להכביד על התזרים השוטף. העמקה בנושא המימון תתבצע לאחר הגשת תיק השיוך לרמ"י, ובסמוך יותר לביצוע העסקה".

נעה אומרת כי בראייתה, השיוך הוא נושא קהילתי. "יבואו עוד אתגרים, אבל אסור להיבהל וצריך לצלוח אותם. הקיבוץ יצטרך להתאמץ כדי שכולם יעברו את הנהר וצריך לדעת שגם הקיבוץ בעצמו ישלם עשרות מיליונים, למשל על שיוך שכונת החיילים שעל המבנים שם משלמים 91 אחוזים. מדובר בדירות שגודלן לא יעלה על 55 מטרים שאינן משוייכות לחברים אלא נשארות בשימוש הקיבוץ ונועדו להשכרה לצמיתות. זו הסתכלות פרופר חברתית, על-מנת לשמור לקיבוץ יחידות מעבר, או יחידות למשפחות קטנות/צעירות. יכולנו לוותר ולחסוך כסף רב, אבל יש פה ראייה קהילתית. צריך לזכור גם שהקיבוץ לא יוכל להלוות לחברים סכומים גדולים לצורך השיוך ולכן אני שוב מדגישה את הצורך בהיערכות של כל משפחה בנושא הכסף".

היא אומרת כי חלק מכובד מהאחריות על כתפיה נובעת מקבלת החלטות בתנאי אי-וודאות. "לא פעם רמ"י משנה מדיניות או דרישות ואנו נאלצים לקדם תהליכים בחוסר וודאות וכמובן, כפי שכבר אמרנו, יש גם חוסר ודאות לגבי המחיר ולכן אני לא תמיד יודעת מה לענות לחברים. אני מבטיחה שכל מה שאני יודעת, אני אומרת".

זו נקודה מעניינת ואני שואל אותה איך זה לעבוד בקיבוץ, מול חברות וחברי הקיבוץ. "יש הרבה דברים טובים ומשמחים", היא מדגישה. "עזרה, עשיית טוב ותחושה שיש ערך מוסף לזה שאני מפה כי אני מכירה את האנשים ומבינה את ההקשרים והרגישויות. לעיתים זה ההיפך – מישהו כועס או לעומתי ואז בדיוק בגלל שאני מפה, זה מורכב וקשה יותר. אני טיפוס שלוקח ללב ולשני הצדדים זה מתבטא כאן. בקיבוצים אחרים בהם אני עובדת בנושא שיוך/צמיחה דמוגרפית/תהליך אחר, אני באה לעבוד וחוזרת הביתה וקל לי יותר להפריד כי אני לא משם".

באותו נושא – מי שזוכר, לפני כמה שנים היא רצתה להיות מנהלת קהילה פה. כן, גם לגביה יצא מכתב של "אזרחים מודאגים" והיא החליטה להסיר את מועמדותה. אני שואל אם תרצה בעתיד למלא פה תפקיד ניהולי. "כרגע אני לא יודעת", היא מחייכת בדיפלומטיות. "היום אני מפוכחת הרבה יותר לגבי השלכות אישיות ולגבי חוסן רגשי שלי. מי יודע? אם ארגיש שיש לי מה לתרום פה, אבדוק את האפשרות. בתפקידי מנהל קהילה או יו"ר יש מגע גדול מאוד עם האוכלוסייה כאן. זה מביא עימו מורכבות גדולה שצריך לחשוב טוב בפנים אם היא מתאימה".

טוב, הפגישה הבאה שלה כבר דופקת בדלת ואני יוצא החוצה ומייד פוגש את מזג-האוויר הקפוא שיחד עם נושא השיוך, עושה לי אסוציאציה מיידית לפזמון הידוע – "כל כך קר / קר שם בחוץ / מתי תתפסי / שהחיים / זה לא קיבוץ".

חברות וחברי קיבוץ יקרים,

אני מבקש לפתוח בתודה גדולה לכל אחת ואחד מכם. תודה על ההזדמנות שניתנה לי לנהל את הקהילה בגבעת חיים בארבע השנים האחרונות.
תודה על האמון, על השותפות ועל האפשרות להוביל תהליכים משמעותיים שחיזקו את גבעת חיים איחוד והכינו אותנו לעתיד שנמצא כבר מעבר לפינה.

שמחתי וראיתי בזכות לקחת חלק בעשייה עמוקה שנגעה כמעט בכל תחום בקיבוץ. תהליכים שלפעמים היו מורכבים, אבל תמיד היו מכוונים לטובתכם ולטובת הדורות הבאים. הקדנציה הזו הייתה אינטנסיבית, מאתגרת ומלאת אחריות, אך גם מתגמלת, מחזקת ומלמדת. אני מסכם אותה בתחושת גאווה גדולה ובתחושה אמיתית של שליחות שהתגשמה.

ההישגים המרכזיים בארבע השנים האחרונות

במהלך ארבע השנים האחרונות הובלתי שורה ארוכה של תהליכים משמעותיים שיחד יצרו שינוי מהותי באיכות החיים, בתפקוד המערכות וביכולת הניהולית של הקיבוץ.

אחד ההישגים הבולטים היה ייצוב תקציב הקהילה. לאחר שנים של גרעון, הצלחנו להפוך את המגמה וליצור מסגרת תקציבית יציבה ומאוזנת. ניהול תקציב של כ־45 מיליון ש"ח בשנה דרש עבודה מקצועית, בקרה הדוקה ותכנון ארוך טווח וכל אלה אפשרו לנו להשקיע במהלך הקדנציה כשישה מיליון ש"ח בשורה של פרויקטים קהילתיים – משיקום מבנים בשכונת החיילים והסטת קווי תשתית, דרך הוספת ממ"דים במערכת החינוך ושיקום חצרות הגנים ועד בניית תוכנית תנועה כוללת.

בתחום החינוך שמרנו על הרוח הקיבוצית ועל צוותים איכותיים, בתקופה בה יישובים רבים מתקשים בכך. בגיל הרך שמרנו על יציבות מקצועית ותקציבית ובחינוך החברתי הצלחנו לייצב את מערך ההדרכה, כך שמדריכים נשארים שנתיים ויותר, שינוי משמעותי לעומת העבר.

בתחום הדיור יצרתי סטנדרט ברור ואחיד לשכירות, סידרתי חוזים, הנהגתי סדר תור שקוף והבאתי לכך שכל פנייה של חבר או תושב מקבלת מענה ברור, הוגן ומסודר. בנוסף, שינוי מדיניות דירות החיילים יצר הכנסה שנתית של כ־450,000 ₪ לקיבוץ. לצד זאת, בניתי יחד עם מנהלי הענף, מנגנון מעקב שיפוצים המבטיח תחזוקה שוטפת ומעבר מסודר בין דיירים.

גם ענף המזון עבר שינוי משמעותי. נכנסתי למשבר שיפוץ המטבח והובלתי אותו עד לסיום מלא של הפרויקט. יחד עם אלה, פתחנו את המעדנייה, בנינו תוכנית עסקית שייצבה את הענף ושמתי דגש על שיפור איכות האוכל ויציבות כוח האדם. לאורך כל הדרך שמרתי על האיזון העדין בין חדר אוכל כמרכז קהילתי לבין אחריות תקציבית.

בכולבולית, יחד עם תניה, יצרתי מהפך אמיתי. שיפרנו את איכות ומגוון המוצרים על בסיס פידבק מהחברים, טיפחנו צוות מקצועי ומסור, שיפרנו את הנראות והגדלנו משמעותית את המחזור ואת ההכנסות, תוך שמירה על ערך קהילתי ולא רק עסקי.

את הבריכה, שהופעלה שנים רבות באופן פרטי, החזרתי לניהול הקיבוץ. עשיתי זאת ברגישות רבה ותוך שמירה על האינטרסים של החברים ועל רווחיות תפעולית. התוצאה היא נכס קהילתי מתפקד היטב.

בענף הבינוי ביצעתי שינוי מבני משמעותי: פירקתי את הקונספט הישן ובניתי מודל חדש המפריד בין תחזוקה שוטפת של היישוב וניהול ופיקוח על פרויקטים ציבוריים. בענף הנוי התמודדתי עם אחד הוויכוחים העמוקים ביותר בקיבוץ, בין גינון בר-קיימא לבין גינון מסורתי. יזמתי תהליך שקוף ומבוסס שיתוף ציבור, שאותו יש להמשיך ולדייק גם בהיבט החברתי וגם בהיבט התקציב גם לאחר סיום תפקידי.

בתחום התקשורת ביצענו קפיצת מדרגה טכנולוגית. לאחר שתשתיות המתגים לא הוחלפו 12 שנים, הובלתי יחד עם ועדת תקשורת שדרוג כולל של כל מערך התקשורת, מה שמאפשר היום לכל החברים ליהנות מחיבור אינטרנט יציב, מהיר ומתאים לעולם הדיגיטלי המתפתח.

בתחום התרבות המשכתי לתמוך במסורות קהילתיות ובאירועים המחזקים את החיבורים בין החברים. הארכיון עבר דיגיטציה מקיפה לשימור ההיסטוריה המקומית ובמקביל קמו יוזמות חדשות כמו חנות יד שנייה והמועדון הסגול לצעירים, יוזמות שהפכו לחלק מהמרקם החברתי.

בפרויקטים הגדולים ובראשם שכונה ג’, ניהלתי תהליך מורכב בין עשרות גורמים: בונים, מנהלת, קבלנים, חברה מנהלת ומפקחים. הובלתי את העבודה התקציבית, התכנונית והקהילתית, שמרתי על שקיפות מלאה מול הציבור והיום, כשהבתים הראשונים מתחילים להתאכלס, ניתן לראות את התוצאה הברורה של עבודה מתמשכת ועקבית.

בתחום השיוך הובלתי את עדכון המפות לכלל החברים, סגרתי הסכמים מורכבים עם בעלי חובות וטיפלתי בעשרות מקרים של יורשים, חופשות ארוכות ובנים תלויים. כל זאת ברגישות רבה מתוך איזון בין נהלי הקיבוץ לבין הערכים הקיבוציים.

בתקופות חירום נדרשנו לעמוד במבחן אמיתי. הובלתי את ניהול החירום יחד עם צח"י וכיתת הכוננות, הסתמכתי על נסיוני מפיקוד העורף ויחד הצלחנו לייצר תפקוד יציב, רגוע ואחראי. בתקופות מורכבות נקלטו כאן כ־40 משפחות בזמן אמת והקהילה הפגינה חוזק יוצא דופן.

במבט רחב, ארבע השנים הללו היו שנים של בנייה, של יסודות, של תהליכים, של מסגרות ניהוליות ושל קהילה שמתחזקת ומתעצבת.

לסיום

עם סיום הקדנציה, אני מביט על ארבע השנים האחרונות בתחושת גאווה עמוקה. עשינו דרך ארוכה, ביססנו יסודות חזקים ויצרנו תהליכים אשר ילוו את הקיבוץ לשנים קדימה.

אני רוצה לברך את שקד אביב בכניסתו לתפקיד מנהל הקהילה. אני משוכנע שהוא יוביל את הקיבוץ ברגישות, בשיקול דעת ובאחריות. אני עומד לצידו באופן מלא בתקופת החפיפה ואמשיך לסייע בכל צורך גם לאחר מכן, מתוך מחויבות עמוקה לגבעת חיים איחוד ולחברים. תודה על הזכות להוביל אתכם. uתודה לכל מי שלקח חלק בעשייה, בעבודה היומיומית ובעיצוב דרכה של הקהילה שלנו.

בתאריך 12.12.2002 החלטנו על "היום הקובע" אצלנו בקיבוץ ומאותו היום הפכנו מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש. להחלטה זו היו היבטים רבים: אחריות החבר על פרנסתו, שינויים מבניים ושינויי תקנון ועוד. באותה ההזדמנות החלטנו גם על תהליך שיוך הדירות – מהקיבוץ לחברים.

בשונה מקיבוצים אחרים בהם הוחלט על שיוך דירות ולא הוחלט איזה בית שייך למי, אצלנו התברר מהר מאוד שכל משפחה מקבלת את הבית בו היא גרה ואכן – לאחר 10 שנים, נכנס אחרון החברים לדירה משלו.

ומה לגבי משפחות חברים שהלכו לעולמם? היו משפחות בהן אחד מבני המשפחה נכנס לגור בבית ולעומתן משפחות שהחליטו למכור את הבית לבן קיבוץ בתהליך שעליו החליט הקיבוץ.

בתקופת הקיבוץ השיתופי הייתה ועדת דירות קובעת מי יגור היכן ומעגל החיים "העביר אותך" משכונה לשכונה: מהנעורים, לחיילים, לקוטג'ים (ולפני כן בשיכון "מהעיר אל הכפר" ושכונת הצריפים) ובהמשך לדירות המשפחתיות. ההגיון של שיוך הדירות היה שונה, מכיוון שהיה נוצר צורך להשוות את התנאים ולתת לכל משפחה דירה בגודל ובסטנדרט פחות או יותר דומה.

איך עשו זאת? השיטה המרכזית הייתה לשפץ ולהגדיל דירות, כך חוברו להן יחדיו דירות בשכונת הרכבות (ליד החיילים) בקוטג'ים ועוד. את כל זאת היה צריך להחליט ולנהל ובתהליך קהילתי שכלל שיחות, קבוצות ואפילו סוף שבוע בגליל, התקבלו החלטות חדשות בכל תחומי החיים וגם בנושא הדיור והשיוך.

לאחר 23 שנים החלטתי לבדוק מה היו תוצאות התהליך. בדקתי את דירות דור המייסדים כדי לבחון מה איתן כיום. היו 61 דירות לשיוך, מהן 55 אחוזים עברו ליורשים מהמשפחה, 26 אחוזים נמכרו לבני קיבוץ ועוד 19 אחוזים ממתינות לשיוך.

ומה אתם חושבים? האם התהליך הצליח? מה יעלה בגורל הדירות שטרם שוייכו או נמכרו? האם זה בכלל עניינו של הקיבוץ? או של כל משפחה ומשפחה? לדעתי זו משימה שהקיבוץ לקח על עצמו ביום הקובע וצריך להשלים אותה. אנחנו עדיין בתוך התהליך הזה.