נכתב בעקבות ראיון עם ניב יגר ("ויקום הגנן")  אודות ענף הנוי בעלון מספר 1065 אשר התפרסם בחודש אפריל.

"איתמר, אח שלי, סיפר לי שבמחסן הנוי היה כתוב על הקיר: 'אדם, שתי מעות בכיסו, באחת יקנה לחם שיהיה לו ממה לחיות ובשנייה יקנה פרח כדי שיהיה לו בשביל מה לחיות'.

חלפו שנים רבות, היום כל אחד בקיבוץ דואג שתהיה לו מטבע בכיס כדי לקנות לחם לו ולמשפחתו – אבל הפרחים עדיין באחריות הקיבוץ. במשך עשרות שנים הייתה הגבעה שלנו פורחת וזו הייתה בהחלט עוד סיבה לחיות: מדשאות מוריקות ומכוסחות, שדרות גזומות ומטופחות, ערוגות פרחים שנשתלו במחשבה וטופחו כך שיפרחו בשלל צבעים לאורך כל השנה. השטחים הפתוחים, החורשות וצידי הדרכים עובדו, רוססו, עושבו והשלימו מראה שאמר כולו השקעה, אסתטיקה, מחשבה לעתיד ואחריות לקהילה כולה. הנוי בקיבוץ לא היה רק צמחייה. הוא היה חלק מהזהות המקומית, מהתרבות ומהתחושה שיש כאן בית שמכבדים אותו ושומרים עליו. המצב היום שונה לחלוטין וזה באמת כואב.

מה לעשות? אני בא מבית יקה. המשמעות העיקרית היא שהכל צריך להיות מסודר וכך היה פה גם בתחום הנוי מאז ומעולם. דורות על דורות גדלו פה ככה, עד שהגיעה התפיסה שנקראת 'בר-קיימא'. זה הפוך מכל מה שהקיבוץ הזה גדל עליו וזו, לדעתי, הזנחה.

אני חושב ששינוי הוא בדרך כלל מבורך, אבל בטח לא בקיצוניות, לא באגרסיביות ובלי הקשבה. שלא יבינו אותי לא נכון, אני אוהב מאוד פרחי בר: את החצב המופיע ומסמל את בוא הסתיו והשנה החדשה. את מרבדי הפרגים בסוף החורף ואת החרציות המבשרות את פסח והאביב. אני אוהב דרדרים כחולים וורודים, את סיפן התבואה המרשים ואת החוטמיות המתנשאות לגובה ושלל פרחי הבר הנוספים שבהם התברכה ארצנו

אני גם אוהב מאוד דגנים, בעיקר כשהם מופיעים בשדות ירוקים או קצורים של חיטה ושיבולת שועל. פחות כשהם מכסים איי תנועה וצידי דרכים, נשארים יבשים כל הקיץ, מפיצים זרעים ללא שליטה, משמשים מסתור לנחשים ומהווים סכנת שריפה.

השיטה גורמת לכך, שבין היתר, שבילים ומדרכות מכוסים בידי שיחים וצמחייה המתפשטת עליהם ללא מגע גינון וכך נאלצים הולכי רגל, גם ילדים וזקנים, לרדת לכביש כי מדרכות רבות פשוט בחצי מהרוחב שלהן. תמרורים באזורי סיכון מוסתרים בידי הצמחייה שאינה מרוססת ואינה מטופלת ויש כבר מקומות בקיבוץ שהפכו ללא נגישים, בגלל הזנחה וחוסר טיפול בצמחיית הפרא.

אפשר לראות כי חלקים גדולים של מדשאות בנעורים, בגנים, בחיילים וברחבי הקיבוץ פשוט מתייבשים כתוצאה מהחלטה, זו כבר לא מדשאה, זה שטח של דשא יבש ועשבים שלא טיפלו בהם שהופך למוזנח.

ענף הנוי אינו עסק פרטי ואינו גינה פרטית של אדם זה או אחר – הוא אמור לתת שירות לכלל הקהילה על גווניה ועל דעותיה. מתקבל הרושם שהקו נקבע בידי אדם אחד לפי תפיסתו האישית ללא נכונות אמיתית להתחשב בדעת חלק גדול מהציבור שחי פה ומשלם עבור השירות הזה.

צריך להזכיר כי כל זה עולה לקיבוץ ולנו כסף רב וענף הנוי נמצא בגרעונות כבר שנים. חלק גדול מזה נובע מגן הירק שהוקם, לפי מיטב ידיעתי, ללא דיון ציבורי וללא אישור רשמי מהנהלת הקיבוץ והוקם כעובדה בשטח שהוא אזור תפעולי. יש שם עובד במשרה מלאה ולמקום מוקדשים משאבים אדירים שלדעתי באים על חשבון הנוי והגינון של הקיבוץ. חשוב לי להדגיש כי אינני מתנגד לגן הירק, אבל חשוב להפרידו מענף הנוי הן בתקציבים והן בכח האדם.

הסטנדרט צריך להיות של גינון, לא של הזנחה אלא של ניצול נכון של המשאבים כולל עיבוד השטחים הפתוחים עם כלים חקלאיים וריסוסים סלקטיביים המאפשרים לשלוט בעשביה, השקייה וכיסוח הדשאים תוך צמצום גודל המדשאות לחסכון במים הם רק דוגמאות שראוי לדון עליהם ולא לפסול על הסף. התוצר שהחברים מקבלים פה מענף הנוי הוא לא טוב.

באזורים לא מעטים יש כאן עשבייה פולשת כי לא מרססים ואיפה שלא משקים ולא מרססים, כבר התבססה עשביית פרא שקשה מאוד יהיה לטפל בה. עצם המילה ריסוס הפכה כמעט לשם נרדף לשטן בלי קשר למינון, לאופן השימוש או להבדל בין ריסוס חקלאי אינטנסיבי לבין תחזוקת נוי מבוקרת. הפחד האוטומטי מכל שימוש בקוטלי עשבים הפך אצל חלק מהאנשים לעמדה אידיאולוגית, גם כאשר מדובר בשימוש מבוקר, נקודתי ומקצועי בחומרים המאושרים לשימוש ובעלי שארתיות נמוכה.

כיכר הטרקטור הצהוב שאבא שלי, זיגו ואריק סיון הקימו וטיפחו, מלאה בעשבים שוטים והדי-5 המיתולוגי מחליד ומתפורר. גם ערוגות רבות אחרות ברחבי הקיבוץ, שפעם שגשגו ופרחו, מלאות היום ביבלית, סיידא ושאר עשבים פולשים. אבל האחריות אינה רק על מנהל הנוי אלא גם על מי שממונה עליו – הנהלת הקיבוץ אמורה לקבוע מדיניות, להציב גבולות ולוודא כי המרחב הציבורי משקף את רצון הקהילה כולה ולא את תפיסתו של אדם אחד. במקום זאת יש תחושה של היעדר פיקוח והיעדר בקרה.

הגיע הזמן לעצור, להקשיב לציבור ולזכור שענף הנוי קיים כדי לשרת את הקהילה ולא כדי לחנך אותה או לכפות עליה תפיסת עולם אחת. אני בעד דו־שיח, ראש פתוח ושיתוף פעולה. אפשר וצריך לנהל גינון בר־קיימא בלי להזניח את הסביבה. ניצול נכון של משאבים יכול לכלול עיבוד שטחים פתוחים בכלים חקלאיים, ריסוסים סלקטיביים ומבוקרים לצורך שליטה בעשבייה, השקיה וכיסוח תוך צמצום שטחי המדשאות לחסכון במים, לצד ערוגות ייעודיות לפרחי בר ושטחים פתוחים שנותנים תחושת טבע ומרחב. אני חושב שהנהלת הקהילה צריכה ליזום פתיחת דיון ושיח שיביא לשינוי שייתן מענה לצרכים ולרצונות של כלל האוכלוסייה בגבעת חיים ולא רק לחלק קטן ממנה".

כמה נקודות בשביל קונטקסט: אני לא חבר של ניב יגר (בחור נחמד סה"כ) ואף פעם לא אכלתי אצלו ארוחת ערב, אפילו לא כוס קפה. לא גדלתי בגבעת חיים איחוד. אני גר פה 13 שנים ומכיר את גח"א כ־24 שנים (מאז שהכרתי את מאיה) אני לא "מחבק עצים", לא מאמין בפיית היער, אני לא אוכל אורגני, אין לי אג'נדה סביבתית נוקשה ואני לא מתנגד באופן עקרוני לריסוסים באשר הם (אפילו עבדתי בחיפה כימיקלים).

אני מבין שיש אנשים עם טעם שונה לחלוטין משלי ושאולי אני בדעת מיעוט. בחרתי לכתוב כאן לא בשביל להתווכח עם אף אחד, כי אין מה להתווכח על ענייני טעם ריח וכו' אלא להביע את דעתי. אני יודע שיש עוד שותפים לה.  

לכל אחד מאיתנו יש טעם חזותי שונה וכל אחד מעצב את הבית שלו אחרת. מספיק לראות את הניסוי החברתי שנקרא שכונה ג', בו כל משפחה קיבלה את אותה מסגרת והתקבלו עשרות תוצאות שונות לחלוטין, כדי להבין עד כמה הטעם האישי מגוון אפילו בתוך אוכלוסייה הומוגנית למדי.

יש בגבעת חיים איחוד נוי מרשים. ניכר שבמשך עשרות שנים השקיעו אנשים טובים מחשבה ועבודה קשה כדי שיהיה פה יפה: עצי הענק, המדשאות, גני המשחקים ושיחי הנוי הפורחים הם עדות לכך. גבעת חיים איחוד – מקום יפה.

כשעברתי לכאן לפני שנים לא הצלחתי להתאהב במקום. משהו כמעט אנרגטי (!אזהרת ניו אייג'!) הרגיש לי זר. הכול ירוק מסביב, הגינון מטופח ונעים והכול מוקף פרדסים ומטעים ושדות גד"ש. אבל משהו היה חסר לי. היום ברור לי שהמרכיב שהיה חסר לי הוא טבע. בר.

מוזר לגור בלב אזור כל כך ירוק ולהתגעגע לטבע אבל בעמק חפר כמעט שאין טבע. הכול סביבנו הוא מעשה ידי אדם (להוציא אולי את גבעת הדורבנים). גם בתוך הקיבוץ הכול היה מוקפד מאוד, מתוכנן ומעוצב. יש מי שרואה בכך יופי. יש מי שרואה בסדר ללא פשרות ובהתערבות קפדנית בכל חלקה איכות אסתטית ואני מבין את זה אבל אני לא מרגיש את זה.

לטעמי, בשנים האחרונות קורה לקיבוץ שינוי חיובי בהיבט החזותי. הוא התחיל להרגיש יותר כמו כפר. כפר כזה שאפשר לראות לפעמים בגליל או ביוון — כפר אליו אתה נכנס והוא מרגיש טבעי אבל מטופח, נינוח, רענן ומותאם למקום. זה לא אומר שקודם לא היה פה יפה. אבל ברור שהיה פה שונה, ושהגישה האסתטית השתנתה. קצת כמו גבר שגידל זקן או אישה שהפסיקה לצבוע את השיער. האם זה חייב להיתפס כפעולה של הזנחה? או רק כשינוי בתפיסה אסתטית?

הקיבוץ שלנו לא הפך למוזנח. מטפחים אותו באהבה, במחשבה ובהרבה עבודה קשה. פשוט מטפחים אותו בצורה אחרת ולכן הוא גם קיבל אופי חזותי מעט שונה מזה שהיה לו בעבר. יש בו יותר שונות ביולוגית, יותר צמחיה מקומית, פרחי בר, יותר פרפרים, ציפורים ודבורים. הוא התקרב לטבע יותר ועדיין יש סדר בדברים. אין כאוס.

אני אוהב לחלוף בכביש הגישה ולהתפעל מהחרובים והאלונים, מהשקדיות הפורחות בעונה ומהכיכרות בהן יש חן טבעי של חורש ים־תיכוני. בעיניי, העשבייה המכוסחת בגסות ופרחי הבר יפים יותר מערוגות של עונתיים צבעוניים. התוצאה – אני מרגיש כאן טוב יותר.

לגבי גן הירק, נושא נוכח מאוד בביקורת על התנהלות ענף הנוי. חייב לציין שאני קונה מעט מהתוצרת של גן הירק. רק מדי פעם. הנושא האורגני לא כל כך חשוב לי ואני גר 20 מטרים מהכלבולית, כך שבסוף אני בדרך כלל בוחר בנוחות (עצלות) אבל בכל פעם שאני רואה את גן הירק שלנו אני מתמלא גאווה ושמחה.

איזה פרויקט מדהים. צריך רק להיזכר במגרש הנטוש שהיה שם קודם וכמה חיים יש במקום עכשיו. יש לנו גן ירק בו כל אחד יכול לבוא ולראות איך גדלים ירקות, לעבוד קצת, לנוח בצל, לעשות מדורה, לבשל, ומי שרוצה יכול גם ליהנות מהתוצרת בכל שבוע במחיר נוח  — תוצרת שנמכרת במעדנייה המעולה של חדר האוכל. איזו סינרגיה. הכפר שלנו במלוא תפארתו.

גן הירק הזה הוא התפרצות של אסתטיקה ושל יצירה. כשאני מספר (משוויץ) עליו לאורחים ולחברים אני גאה בכפר שלנו. למי שעוד לא עשה את זה — קחו לעצמכם חצי שעה ובקרו שם ובאותה הזדמנות, בקרו גם בגן ליאור הסמוך, שהוא יצירת מופת בפני עצמה. אני לא יודע אם יש קשר לענף הנוי אבל זה באמת מקום יפה, מרגש ומיוחד במינו.

האם גן הירק הוא לא פרויקט שכולו נוי? האם זה פרויקט שצריך למדוד במונחים כלכליים, כאילו היה עסק מסחרי? בעיניי, ענף הנוי וגן הירק בתוכו דומים לענף התרבות. אין בהם תועלת כלכלית ישירה. הם קיימים בשביל הנפש ואיכות החיים והם נתונים לטעם אישי.

האם הכול מושלם? בוודאי שלא. האם אין פינות בקיבוץ שדורשות עוד תשומת לב וטיפוח? ברור שיש. האם לצורת הטיפוח הזו יש גם מחירים? כנראה שכן. האם ענף הנוי צריך להתייעל ולהשתפר מבחינה כלכלית? אולי – אני באמת לא יודע. אני לא בקיא במספרים ואין לי כלים לקבוע אבל במבחן האסתטי, במבחן התחושה והאנרגיה שהמקום משרה — אני אוהב את התוצאה.

גרים כאן הרבה מאד אנשים. לא נוכל להסכים כולנו על מה יפה ומה לא. צריכים להיות קשובים, להתפשר ולהתחשב. זה נדרש ממנהלי הענפים המשפיעים על החיים של כולם והם עובדי ציבור. ברור שקשה במיוחד למי שגדל כאן להתרגל לשינויים ואני, שהגעתי לפה מבחוץ, פחות קשור רגשית לתמונה הקודמת.

אני רואה את שתי התמונות ממוזגות לתמונה אחת יפה: את הבסיס המדהים שהניחו פה אנשי הנוי במשך עשרות שנים ואת הנגיעה המשוחררת והטבעית יותר שמיישמים אנשי הנוי של היום. הדברים עוד יכולים להשתנות בעתיד וה"מדיניות" יכולה לזוז גם לכיוון אחר, אבל בלי לשפוט אנשים (את ניב או אנשי הנוי בכלל) אלא רק את התוצאה ולגופו של עניין, אני חושב שהתוצאה נהדרת.

יום ראשון, תחילת השבוע, שעה 15:56. בבניין המזכירות אותו ציפיתי למצוא ריק למדי, הפעילות רוחשת – בחדר אחד מעיינים חברי קיבוץ בהסכם המוצע עם חברת הגז, בחדר אחר יו"ר הקהילה ומנהל הקהילה בשיחה צפופה, גם אחותי מפתיעה ומגיחה מחדרה, בקיצור – עובדים.

שקד אביב, מנהל הקהילה, מסיים את השיחה שלו, ממהר למטבח ואני מאפשר לו בדיוק 20 שניות של לגימת מים, לפני שאנחנו מתיישבים לשיחה.

כמה חודשים לאחר שנכנס בסערה (לא באשמתו) לתפקידו, אני שואל מה שלומו.

"רוב הזמן טוב", הוא אומר. "רוב הדברים בשליטה ויש גם כאלה שפחות. זה נובע מכך שהתפקיד הזה של מנהל הקהילה דורש החלטות כל הזמן. חלקן מבוססות ידע ובחלק שאין לי ידע, אני משתדל מאוד שלא להחליט מהבטן. לא פעם פשוט אין זמן וחייבים להחליט וכן, לעיתים גם מתרחשות טעויות בגלל זה".

מה למשל?, אני תוהה. יש לו דוגמה. "נושא גדול שמעסיק אותי מאוד, הוא מצוקת הדיור בקיבוץ. לקח לי מעל חודש להבין את גודל העניין ובחודש הזה קיבלתי כמה החלטות, שיתכן כי חלק מהן היו שגויות", יאללה אם התחלנו עם טעויות, אולי נצלול קצת עמוק יותר – אני שואל אם גם "כביש מקורות" שייך לנושא הטעויות.

"הנושא הזה דווקא לא חונה אצלי", הוא אומר ואני שואל – אז אצל מי כן? "מי שטיפל בזה היה יוני, קודמי בתפקיד ומכיוון שמדובר בפרוייקט תשתית בסדר גודל כזה ואני לא שוחה בענייני תשתית, הוחלט כי סיזל יטפל בו. אני מסכים כי מדובר בפרוייקט כשלוני, אבל כשלון שהוא לא רק שלנו".

יש משהו שהוא "לא שלנו" בקיבוץ? אני תוהה. כאן כבר מגיע הסבר ארוך יותר. "הכל שלנו ואנו אמורים להיות מסוגלים להרים כל פרויקט בצורה טובה. עם זאת, מקורות שכרו קבלן לפרויקט והוא שכר קבלן משנה שגם הוא לקח קבלן משנה ומה שאף אחד מהם לא לקח זו האחריות. תוך כדי התהליך התחלף מנהל קהילה ובמקביל כמו תמיד היו בעיות כגון ימי גשם, חגים ועיכובים אחרים וכך נוצר עיכוב גדול בפרויקט שאמור היה כבר להסתיים. גם דברים שבוצעו, כמו הנחת צינור של מקורות, התבררו כטעות במיקום והם נאלצו לחפור שוב על-מנת להניח את הצינור במקום הנכון".

מהדוגמה של "כביש מקורות" אנחנו חוזרים לדבר קצת על אחד הנושאים המרכזיים מהראיון הקודם שעשיתי איתו – האם ניתן עדיין לנהל את גח"א?

"מלווה אותי בעבודה יובל שגיא, המייעץ לבעלי תפקידים בקיבוצים. הוא ואני דיברנו על כך שבקיבוץ אתה מנהל תהליכים לפי כללי הקיבוץ המתחדשים מעת לעת. אני שמח מאוד שכאן בגח"א אנחנו לא קופאים על השמרים, מערערים ומהרהרים על גבולות הגזרה ועל התהליכים המתנהלים בתוכם. לתפיסתי, זה תפקיד מנהל הקהילה – לנהל ולהוביל את התהליכים הללו".

טוב נו, איך אפשר "תהליכים" בלי קצת גז? ההצבעה בגבעת חיים מאוחד מתקיימת בשבוע בו אנו מנהלים את הראיון הזה, כך שסביר כי בעת קריאת שורות אלו, אתם כבר יודעים מה הוחלט שם. אבל עזבו אתכם מהמאוחד – מה קורה ובעיקר מה יקרה באיחוד אחרי ההצבעה ותוצאותיה?

"קשה לדעת ואני לא מתיימר לדעת מה יהיה כאן בעקבות ההצבעה", אומר שקד. "אני מזכיר לך בשלוף שהיו פה סערות כגון המעילה ובחירת מנהל הקהילה והנה, עבר פרק זמן והסערות שככו. מצד שני, נושא פרוייקט הגז הוא שונה מהותית, בעיקר בשל העובדה שהוא נוגע גם לרבים אחרים בעמק חפר מחוץ לגבעת חיים איחוד. יש קיבוצים שכנים שלנו שמתנגדים מאוד ויש את המועצה שמתנגדת. אני גם רוצה להזכיר כי גם בפרשת המעילה וגם בנושא בחירת מנהל קהילה, הרי שלאחר החלטה, הושג רוב לקיום דיון נוסף ואכן התקיים דיון נוסף, כך שייתכן שכל החלטה שתתקבל כאן בנושא הגז אינה סוף פסוק".

אנחנו מדברים על כך שאכן מדובר בנושא בעל השלכות נרחבות בכל הרמות ובכל הכיוונים וכל החלטה שלא תתקבל, תהווה אתגר פנימי וחיצוני. אז הוא מזכיר שוב אתגר שעומד וניצב על שולחנו ומול עיניו.

"מצוקת הדיור כאן גדולה. אנחנו נמצאים כל העת בחוסר ולכן צריכים להקפיד על הכללים בתחום הזה. אחוז גדול מאוד מסדר היום שלי מוקדש למציאת פתרונות דיור וכך, למשל, עסקנו בשבועות האחרונים במשפחות שלא מאכלסות את ביתן בשכונה ג' ומשכירות אותו וההנהלה אישרה להן חופשה מיוחדת. הגבלנו את שכר הדירה שניתן לגבות בשכונה זו לסכומים של בתים עם קומה אחת וכאלו עם שתי קומות. ההשכרה תתבצע לפי סדר התור בגח"א. כמו כן, הגבלנו את זמן ההשכרה לשלוש שנים, מתוך כוונה אמיתית שאותן משפחות יחזרו להתגורר בבית שבנו בקיבוץ. במקביל יש כוונה להאיץ את תהליך התב"ע של הקיבוץ במטרה להגיע ל-550 יחידות דיור. אני מזכיר לכולם שתהליך כזה יביא לשינוי התפיסה של תכנון הדיור בקיבוץ, במובן של בנייה רוויה יותר ובנייה לגובה ואין לי ספק שזכות הקיום של גח"א תלויה בבנייה והתפתחות שיתנו מענה לרצון הגובר לגור פה".

בין כל הנושאים הללו, אני שומע ממנו על הרגעים הקטנים בעבודה שלו, שגורמים לי לחשוב בפעם האלף – מי נכנס בעיניים פקוחות לג'וב כזה?

"כן, יש רגעים שנשרפים הפיוזים", הוא מודה בחיוך. "אבל יש ביומיום פתאום רגעים שאני מצליח לעשות פה משהו ומקבל פידבק חיובי או תודות מחברי קיבוץ ורק בשביל המילים הטובות האלה המעידות כי עשיתי משהו חיובי עבור מישהו – רק בשביל זה הכל שווה. לא הרבה זמן אחרי שנכנסתי לתפקיד כבר הגיעה מלחמה שמצאה פה גם ראש צח"י חדש ואני רוצה להגיד כל הכבוד לגיא קריאו שניהל יחד עם סיזל ואיתי את מצב החירום, בכל מקום והזדמנות בדקנו איך אנחנו אומרים כן במקום לא, החל במערכת החינוך וכלה בתוספת ממ"דים וצריך לומר כל הכבוד לקודמינו שהשקיעו בבניית ממ"דים במבני החינוך. המשמעת של תושבי וחברי הקיבוץ אפשרה פתיחה של חדרוכל, כלבולית ובריכה וזה לא מובן מאליו".

עוד מילים טובות לסיום? בטח. "חשוב לי לציין את מנהלי הענפים. הם מסורים, מחפשים כל הזמן איך לשפר מהכי גדול ועד לעניינים הקטנים. הם מאפשרים למנהל קהילה חצי-חדש לישון בשקט בידיעה כי הדברים מוחזקים היטב. ברור שתמיד יש מה לשפר, אבל אלה החיים האמיתיים והם טובים כאן".

אולי הדבר הכי מעניין בתהליך שעובר על הקיבוץ שלנו בשבועות האחרונים סביב שאלת תחנת הכוח, הוא שהתהליך כבר מזמן אינו רק על תחנת כוח.

כן, יש כאן שאלה גדולה, מורכבת ורגישה עם היבטים של כלכלה, בריאות, בטחון, סביבה, תכנון ועתיד הקיבוץ.

מטבע הדברים היא גם מעוררת חששות, מחלוקות, תקוות ולעיתים גם מתח. נדמה שכמעט כל אחד מאיתנו מסתכל על הנושא מזווית מעט אחרת, עם סדר עדיפויות אחר ועם שאלות אחרות שמעסיקות אותו ובתוך כל זה, מתרחש כאן בעיניי משהו נוסף, חשוב לא פחות: ניסיון קהילתי אמיתי להשתהות רגע לפני הכרעה — וללמוד.

כחבר בצוות הלמידה אני מוצא את עצמי לא פעם מתרשם מעצם הנסיון. לא משום שהכול פשוט או מושלם – להפך. זה תהליך מורכב, לעיתים עמוס, עם הרבה מידע, הרבה קולות ולעיתים גם תחושה של הצפה. אבל דווקא בגלל זה, יש ערך גדול לנסיון לייצר מרחב מסודר, שקוף ומשותף בו אפשר לשמוע, לשאול, לבדוק ולהתלבט יחד.

מלכתחילה הוגדר ייעוד הצוות כהובלת "תהליך למידה קהילתי, מקצועי ושקוף" שיאפשר לחברים לגבש עמדה מבוססת ידע ונתונים. בהמשך גובש מתווה המבוסס על כמה עקרונות פשוטים אך לא מובנים מאליהם: שקיפות, הנגשת מידע, שיח פתוח ומכבד, וחשיפה לקשת רחבה של עמדות ומומחים.

אני מודה שכבר בתחילת הדרך העסיקה אותי שאלה נוספת: איך קורה שבנושא כה מורכב, שרובנו לא באמת מגיעים אליו עם מומחיות מוקדמת, רבים מאיתנו גיבשו עמדה מהר מאוד מהר ולעיתים נחרצת מאוד.

גם אני שואל את עצמי את השאלה הזו, לא רק אחרים. עד כמה אנחנו באמת מוכנים ללמוד? עד כמה אנחנו מוכנים לשמוע נתון, עמדה או טיעון שיאתגרו את מה שכבר החלטנו? מה נדרש כדי להשהות לרגע את השיפוט האוטומטי שלנו?

כשאני מסתכל על המפגשים שהתקיימו, אני רואה מאמץ אמיתי לא "לסמן וי" אלא לאפשר למידה רצינית: אנשי כלכלה ומשפט, מומחי בריאות וסביבה, אנשי בטחון, נציגי מועצה, יישובים אחרים שהתמודדו עם דילמות דומות וגם קולות ביקורתיים.
ולא פחות חשוב מזה – נעשה נסיון לאפשר לחברים להגיב, לשאול, להעיר, להשתתף בסקרים, לצפות בהקלטות ולהמשיך את הדיון גם מחוץ למפגשים עצמם  בקבוצת הוואטסאפ, באתר, בעלון ועוד.

חשוב לי לומר גם משהו על האווירה שהתפתחה לאורך הדרך. בתחילת התהליך הטונים היו לעיתים גבוהים מאוד וצורמים. מעבר לוויכוח הענייני על תחנת הכוח, היה לא פעם גם סב-טקסט של חשדנות – רמיזות על חוסר יושרה, על אינטרסים נסתרים או על התנהלות לא נקייה של ההנהלה ושל גורמים שונים בתהליך.

בעיניי, זה היה אחד החלקים הקשים והמדאיגים ביותר ולכן אני מוצא מקום גם לאופטימיות זהירה. לא משום שהמחלוקות נעלמו – הן ממש לא – אלא משום שנדמה לי שלאורך השבועות האחרונים משהו בשיח השתנה. הרמיזות הללו הלכו ופחתו ובמקומן נשאר יותר ויותר הדיון עצמו: הנתונים, ההשלכות, הסיכונים, היתרונות והדילמות האמיתיות סביב התחנה.

מבחינתי, זה שינוי חשוב מאוד. לא כי כולם מסכימים אלא כי יש יותר נסיון להתמודד עם הנושא עצמו ופחות עם חשדות הדדיים.

ויש עוד דבר שראוי לציין. לאורך התהליך הגיעו אלינו אורחים ודוברים רבים מהקיבוצים השכנים, מהמועצה האזורית, מיישובים שהתמודדו עם דילמות דומות וגם גורמים שמחזיקים בעמדות שונות מאוד זו מזו, כולל נציגי היזם עצמו.

פעם אחר פעם שמענו מהם הערכה גדולה לעומק, לרצינות ולרמת המעורבות של הקהילה בתהליך. נדמה לי שלא תמיד אנחנו עוצרים לראות את זה מבחוץ, אבל בעיניי זו נקודת גאווה קהילתית אמיתית: היכולת לקיים למידה ציבורית יסודית, פתוחה ומעמיקה סביב סוגיה כל כך מורכבת ורגישה.

ובתוך כל זה, אני מרגיש צורך אישי לומר תודה גדולה לחברי לצוות הלמידה – שקד אביב, מיכל בן נח, יעל דייג, שלמה כהן והיידי עפרון, על השקעה עצומה בתקופה אינטנסיבית מאוד. מאחורי כל מפגש עומדות שעות ארוכות של תיאומים, שיחות, קריאת חומרים, התלבטויות וניסיון אמיתי לבנות תהליך מאוזן, ענייני ומכבד. תודה נוספת לחברים שהתנדבו להנחות את מעגלי השיח שהתקיימו בסיום התהליך: עדי תירוש, רועי אסטליין, גליה חן, שקד וממי לברון.

ותודה מיוחדת גם לד"ר חבצלת אריאל המלווה אותנו במסירות, ברגישות ובמקצועיות לאורך כל הדרך. בתוך העומס, המתח והמורכבות, סייע הליווי שלה שוב ושוב להחזיק את התהליך ממוקד במטרה לשמה יצאנו לדרך: לאפשר לקהילה ללמוד באמת.

תהליך למידה לא מעלים מחלוקות וגם בסוף הדרך כנראה לא נחשוב אותו דבר. ייתכן מאוד שגם אחרי שנשמע את כל הנתונים — אנשים שונים יגיעו למסקנות שונות וזה בסדר. אולי אפילו טבעי.

אבל בעיניי, קהילה לא נמדדת רק בהחלטה אליה היא מגיעה אלא גם בדרך בה היא מגיעה אליה.

האם ידענו לייצר מקום שבו אפשר לשמוע גם עמדות שלא נוחות לנו? האם הצלחנו להפריד בין ביקורת עניינית לבין חשדנות או הקשבה חלקית? האם אנשים הרגישו שיש להם מקום אמיתי לשאול, לערער ולהשפיע? והאם הצלחנו, גם בתוך ויכוח משמעותי, לזכור שאנחנו בסופו של דבר קהילה אחת?

נדמה לי שאלה שאלות חשובות לא פחות מהשאלה עצמה שעל הפרק.

אני חושב שיש כאן הזדמנות קהילתית נדירה. אם הצלחנו לקיים תהליך למידה יסודי, שקוף ומכבד סביב נושא כל כך טעון, נוכל לקחת איתנו משהו חשוב גם להמשך הדרך. לא רק לגבי תחנת כוח, אלא לגבי האופן בו אנחנו כחברה מקבלים החלטות מורכבות בעתיד.

בהצלחה לכולנו!

כמה עובדות על פיהן גיבשתי את דעתי: המדינה צריכה להגביר את הספק החשמל כי המדינה נמצאת בקצה הגבול של ייצור החשמל. התצרוכת עולה בקצב גבוה מהייצור.

ולפיכך, המדינה החליטה להקים תחנות כוח המופעלות בגז במרכז הארץ, כי במרכז קיים ביקוש גבוה ושינוע החשמל ממרחקים (מהנגב, למשל) כרוך בקשיים טכניים, אסטרטגיים ואקולוגיים מגוונים.

המדינה אוטונומית להחליט איפה להקים את תחנות הכוח שלה ללא צורך להצדיק או לקבל רשות מהתושבים ולכן, יש למדינה זכות להשיב אדמות המוחכרות לישובים, למען פרויקטים אסטרטגיים עליהם היא מחליטה.

בשוק יש יזמים פרטיים המציעים את שירותם לבנית תחנות כוח עליהן החליטה המדינה ויזם כזה (OPC) פנה לגבעות חיים ביקש את הסכמתן להקצות שטח של 60 דונם למימוש הפרויקט הזה. הנהלת הקיבוץ וקברניטיה הכלכליים ביקשו לבחון את הבקשה ולשם כך שכרה מגוון יועצים.

אבי מושל, היועץ שלנו לענייני איכות האוויר, הוא מומחה רב מוניטין שעבד שנים רבות במשרד לאיכות הסביבה. הוא ביצע סקר מקיף מאוד כשהשאלה העיקרית שנשאלה היא: באיזה אחוז תעלה תחנה בהספק של 850 מגה-ואט את זיהום האוויר שקיים כבר עכשיו? הוא בדק את ההשפעה על זיהום האוויר על כל יישובי העמק והדוח הופץ לחברי שני הקיבוצים.

באופן כללי, תוספת הזיהום לכל אחד מיישובי עמק חפר היא בשברי אחוזים. הזיהום הצפוי הוא של תחמוצות חנקן, שאינן מסרטנות אלא עלולות לגרום לגירוי של מערכת הנשימה. על פי אותו דוח, העלייה באחוז תחמוצות חנקן בעקבות הכנסת התחנה לעבודה, לא תעלה על 0.3%  ועל פי בדיקה שעשיתי, העלייה בתחלואת מערכת הנשימה הצפויה בעקבות כך, היא זניחה.

יש תקווה שההכנסות הגבוהות הצפויות יאפשרו לתמוך בהכנסת רכבים חשמליים, בעיקר תחבורה ציבורית שכיום גורמת לזיהום מסוכן בעשרות מונים מהזיהום של התחנה המתוכננת. כמו כן, תוספת תחנות כוח באיזור תאפשר לוותר על תחנת הכוח בחדרה הפועלת על פחם ומהווה סכנה בריאותית חמורה.

שכרנו מומחה נוסף שאמור לתת לנו תסקיר על עלייה בתחלואה בעקבות הקמת התחנה.הדוח קצת מתעכב כי הכותב הוא רופא וכמובן שחוות דעתו תילקח בחשבון.

יועץ נוסף ששכרנו הוא אלוף (מיל') אייל אייזנברג, מפקד פיקוד העורף לשעבר. הוא בדק את הסיכון של התחנה להוות יעד לטילים או צרות אחרות. גם הוא נתן תסקיר מפורט    שעיקריו יפורסמו לציבור בהמשך, אבל ממנו השתכנעתי שאין מקום לדאגה בהקשר זה.

שכרנו את עו"ד חן שחרור, מומחה לכתיבת הסכמים עם חברות ענק כמו OPC. בניגוד   ליועצים האחרים, הוא נשכר לייצג את האינטרסים שלנו ולסגור את כל הפינות עם OPC, כולל דרישות שלנו לגבי ניטור ופרטים טכניים רבים אחרים שמטרתם לשמור על

האינטרסים של גח"א. מבלי להיכנס לפרטים, ההסכם עם OPC אמור להניב לגבעת חייםסכום של לפחות שמונה מיליון שקלים בשנה. אנחנו, גבעת חיים, נוכל להחליט במה

להשקיע את הכסף, חלקו או כולו.

ההבנה שהקמת תחנת כוח בשטחי עמק חפר פוגעת בצורה מקומית בנוף הירוק ומוסיפה מידה קטנה של זיהום אוויר ומצד שני ההבנה שהחיים המודרניים מצריכים עלייה בתצרוכת חשמל (הרי לא נוותר על מזגנים, תאורה, תעשייה וגם לא נחזור להתנייע באמצעות חמורים וסוסים) המצריכה עלייה בייצור חשמל. בנוסף, ישראל היא מדינה קטנה וכל תחנה שיקימו תהיה קרובה לישובים שהבריאות שלהם חשובה כמו הבריאות שלנו כאן.

אי אפשר להתעלם מההזדמנות הכלכלית שעומדת לפתחנו. לא כי אני בעד למכור את הבריאות בעבור נזיד עדשים אלא כי אני מקווה לא להחמיץ הזדמנויות כלכליות עבור גבעת חיים שמקורות ההכנסה שלו מצטמצמים והולכים והציפיות שלנו לרמת חיים בתחומי חינוך, תרבות, נוי ובטחון סוציאלי, הולכות ועולות. עם כל הנתונים הללו, גיבשתי החלטה לתמוך בהתקדמות בבדיקת ההיתכנות לחתימה על חוזה עם היזם.

חברות וחבריי היקרים בגבעת חיים. קשה להישאר אדישים מול המציאות מולה אנו ניצבים: האפשרות להקים מפגע סביבתי מזהם בלב עמק חפר בסמוך לקיבוץ שכן.

למיטב הבנתי, יזמי תחנת הכוח הגיעו אלינו לאחר שפנו תחילה לקיבוץ המאוחד. הנהלת המאוחד פנתה לאחר מכן להנהלה שלנו כדי לקדם יחד את הפרויקט. נדמה כי המהלך הזה נועד כדי ליצור חזית משותפת וחזקה שתסייע להתמודד עם הביקורת הציבורית שצפו הנהלת המאוחד והיזמים. נראה שקיוו כי "החתונה" עם האיחוד, תעזור לעמוד ביחד עם תחושת הסטייה מהנורמות הערכיות – מהאחריות לסביבה, מהמחויבות לאמת הפשוטה ומההגיון הבריא.

אך דווקא משום כך, חשוב שלא ניתן לשקט המדומה הזה לגבור על החובה לשאול שאלות קשות, לבחון את העובדות וההבטחות המפתות לעומקן ולהגן על המקום בו אנו חיים.

זכינו לאורך דורות לגור באזור שהוא ריאה ירוקה וייחודית במדינת ישראל. כולנו אוהבים את המקום הזה ורוצים לשמור עליו. לכן, אך טבעי שההצעה להקמת תחנת כח מזהמת מעוררת דאגה רבה, אכזבה עמוקה ותמיהה רבה, בעיקר מיישובים הסמוכים לאזור המפגע.

במקביל, אנו שומעים גם את הפליאה (חייב לציין שהיא צינית ומאכזבת) מצד הנהגות הקיבוצים ופרנסי היישוב, הפונים באופן שנשמע כזעקת "הקוזאק הנגזל" – מדוע היישובים הסובבים יוצאים נגד המהלך? חשוב לומר להם בכנות, כן – אנא היו קשובים, אנא הסתכלו רגע סביבכם, רגע חזרו אל האמת, אל פסיפס החיים העדין: עבור רבים מתושבי העמק התחושה היא של פגיעה, כאב ואכזבה רבה לאור החלטה חד-צדדית מצד הקיבוצים. נשאלת שאלה בכאב ותמיהה – לאן פנינו מועדות? האם לפגיעה בסביבה שלנו ובבריאות שלנו ושל שכנינו ?

לפני מספר חודשים, כשלא ידענו עדיין (חברי הקיבוץ) על כוונת ההנהלה להוביל מהלך שהוא עסקי אגרסיבי ויש לו השלכות רבות על מרקם ויחסי הקהילה, היו מי שהתנגדו, אף מתוך ההנהלה ויצאו נגד מנהל הקהילה שנבחר מכיוון שתואר כאדם שרגיש לנושאים קהילתיים ופחות עם נסיון עסקי.

לדעתי דווקא הצד החברתי זו מעלתו וזו חוזקתו של מנהל קהילה. הם טענו שצריך אדם עם רקע עסקי חזק. ההתנגדות הייתה מפתיעה ואף מוזרה מאוד (הרי יש כבר מנהל עסקי – שזה תפקידו העיקרי וטוב שכך) ואנחנו כקיבוץ ניגשנו שוב לקלפי והצבענו ברב קולות מובהק – כן, עבור שקד! כן עבור מנהל קהילה שייצג אותנו כחברה וקהילה.

מכאן, אני רוצה לחזק את מנהל הקהילה שלנו וקורא לו להמשיך ולמצוא את האיזון הנכון בין הצד העסקי לצד הקהילתי – אלו ימים שיש לשמור על קהילתנו, זו דרכנו וכך הצבענו.

במפגש הסברה שהתקיים בקיבוץ, שמעתי את האמירה של היועצת הארגונית, שלפיה הקהילה צריכה עתה "להסתכל פנימה". פנייתה אלינו החברים, נשמעה לי כמעין נסיון לאלחש אותנו, אל מול הקולות מבחוץ, המוצדקים לתפיסתי, הבאים מאלו הנפגעים מהמהלך, מיישובים שכנים הסמוכים למפגע, מפגיעה במרקם החיים בעמק חפר – מסביבתנו. בעיניי, דווקא מבט פנימה מזכיר לנו מי אנחנו ומה הם הערכים שהנחו אותנו לאורך השנים. 

מקרה דומה היה בעמק שלנו, כאשר בשנת 2017 הייתה התנגדות של כלל היישובים להקמת תחנת כוח באזור אחיטוב על שטחים של חיבת ציון. באותה שנה הוביל רני אידן, ראש המועצה, התנגדות ואמר כי לא יתכן שיישוב אחד יציב מפגע בסמוך ליישוב אחר וקבע נחרצות שזה לא יקרה במשמרת שלו.

אנחנו, אותה קהילה שלחמה לפני כעשור נגד הקמת מתקן לטיהור גז בשטחי העמק בשטח מרצ, אנחנו אותה קהילה שפעלה יחד עם המועצה האזורית ועם יישובי האזור, בהתנגדות להקמת שדה-תעופה בשטח המועצה, בסמוך לעין החורש ולקיבוץ המעפיל. בכל אותם מאבקים עמדנו יחד כחומה בצורה מתוך דאגה לבריאות, לסביבה ולשמירה על העמק הירוק שלנו אל מול יוזמות נלוזות של המדינה לפגוע באזור הירוק שלנו.

ראוי גם לזכור את ההיסטוריה המשותפת והעמוקה בין גבעת חיים ליישובי האזור – בשנת 1945 הגיעו מכל קצוות העמק והיישובים הסובבים כדי לסייע לגבעת חיים בשעת "המצור על גבעת חיים". זו הייתה דוגמה מובהקת, שעתה היפה ביותר של הערבות הדדית – ערך יסודי שעליו נבנו הקהילות כאן בעמק, זו הברית בינינו, ברית עתיקת יומין בין ההורים של חברי הקיבוץ כיום לבין שכנינו.

דווקא מתוך אותה רוח עולה השאלה: מה השתנה מאז? האם ייתכן שכיום, לנוכח שיקולים שונים ופיתויים כלכליים, אנו עלולים להתרחק מערכי השותפות? מהערכים המעניקים לנו חוסן – האחריות ההדדית, השמירה המשותפת על הבית והסביבה, ערכים של "לא תעשה לרעך מה ששנוא עליך?".

לכן, במקום להאשים, לזעוק ולתמוה כביכול, מדוע ישנה התנגדות בקרב היישובים השכנים אל מול פעולה חד-צדדית, דווקא עכשיו חשוב לקיים שיח מכבד, קשוב ואמיתי בין הקהילות – שיח המבוסס על הערכים המחברים בינינו, על ההיסטוריה המשותפת שלנו ועל שיתוף הפעולה עם המועצה האזורית והיישובים השכנים לנו.

שיח כזה יכול לאחד אותנו שוב סביב מטרה משותפת: לשמור על העמק שלנו ירוק, כמקום בריא שטוב לחיות בו, לכבד את כלל היישובים, לכבד את קהילת עמק חפר שהייתה לצידנו בימים קשים. עמק חפר הוא קהילה של קהילות.

אני וחבריי המתנגדים להקמת תחנה, פונים אל הנהלות גבעות חיים בבקשה לבחון מחדש את המהלך ולפעול מתוך אותה רוח של אחריות משותפת וערבות הדדית. בידיכם חבריי, האפשרות להוביל החלטה שתשקף את הערכים שעליהם גדלנו כולנו.

חשוב לי לציין שאני חבר הקיבוץ כבר 16 שנים ואשאר חבר הקיבוץ לשנים רבות הלאה. אני פועל ופעלתי רבות למען הקהילה בעשייה בתוך הקהילה ובמאבקים רבים שבהם צלחה דרכנו – גם בנושא כיכר גבעות חיים והבטיחות על כביש 581, פתרונות ופרוייקטים של שיפור תשתיות ואיכות חיים, תרומה לקהילה בעמק ובקיבוץ ותמיד מתוך ראיית טובת הקיבוץ וחבריו, גם כחבר המועצה האזורית וחבר הנהלת המועצה האזורית כנבחר ציבור של הקיבוץ עצמו.

מאחל לנו, חבריי, שנדע לשמור על הקהילה שלנו בגבעת חיים איחוד. שלא ניגרר אחר החלטות של הנהלה ביישוב שכן, שנישאר חזקים ואיתנים כחלק מכלל הקהילות בעמק. לפעול מתוך אחריות למקום שבו אנו חיים, לקהילה שלנו ולעמק כולו.

המערכה הזו גדולה בהרבה מהקיבוץ שלנו ומהמועצה האזורית. מדובר במגה-אירוע של אינטרסים: בעלי הון, בנקים ומוקדי שלטון. דווקא אנחנו, שזעקנו לאורך השנים נגד יחסי הון-שלטון, מוצאים את עצמנו כעת בתוך סערה מורכבת ובסערה כידוע – מחזיקים חזק ושומרים על הצפון. אני מאמין שבכוחנו לבחור שלא להיות קלפים במשחק הזה. עלינו להיות ערניים, מפוקחים ולא להתבלבל, להישאר נאמנים לערכים שתמיד הובילו אותנו בדיוק כפי שעשו יישובים וקיבוצים רבים אחרים במדינה, כשהסערה הגיעה לפתחם. הם הבינו כי ערכים, אחריות לקהילה ושמירה על המקום בו אנו חיים, קודמים לכל הבטחה פיננסית מפתה.

ובדיוק, כשם שאנו רוצים שמדינתנו לא תהיה מנודה בין העמים בשל כשל ערכי וליקוי מאורות, זה המקום להדגיש כי כוחנו בכך שנמשיך להיות קהילה פורחת ואהודה בתוך קהילת עמק חפר- שמא נמצא עצמינו "עִם לְבָדָד יִשְׁכֹּן". בתודה ותקווה לימים טובים יותר לכולנו.

באחד האמשים וליתר דיוק באחד מימי שישי לפני כמה שבועות, נכנסנו לחדרוכל בשעת צהריים לאכול עוד בולונז כימים ימימה ואז התברר לנו שבין אם נרצה אם לאו, אנו לוקחים חלק במעמד היסטורי – לא פחות מאשר יום שישי האחרון בו אוכלים בישיבה ארוחת צהריים בחדרוכל של "הקהילה" המתגוררת בגח"א שהוא כידוע "קיבוץ מתחדש".

כבר אז התגבשה התובנה שצריך ראיון עם אלה זיו מירון, מנהלת הענף, תובנה שהתחזקה בבוקר יום שישי בשבוע לאחר מכן, כאשר מראה עשרות רבות של לקוחות מרוצים פזורים במרחב המעדנייה והדשא, הבהיר כי הדברים אכן זזים ומתפתחים.

יאללה, קבענו בין אזעקה ליירוט וכאשר התייצבתי, התברר לי שאצל אלה העבודה לא נפסקת לכבוד הראיון – אני יושב בכסא ושואל שאלות והיא ממול, אורזת, שוקלת וסוגרת קרקרים באריזותיהם.

"כן, אנחנו בתהליך של שינוי גדול שנוגע בתחומים מגוונים", היא אומרת. "בראש ובראשונה, התחלנו בתהליך שנבע מתלונות רבות שקיבלנו. בארוחות צהריים אנשים אמרו שאינם יודעים כמה ישלמו עד לרגע החשבון בקופה וכך נוצרות לעיתים הפתעות לא נעימות. מכיוון שקשה מאוד לכמת צלחת, החלטנו ליצור שקיפות שתאפשר לדעת כמה תשלם עוד לפני שהגעת לקופה ובנינו שלושה מדדים לפי סוגי מזון, כולל האפשרות לקחת חצי מנה וכמובן שכל הזמן יש פה את הצוות שלנו שיסייע למי שצריך". היא מסבירה כי הכוונה ליצור ידיעה ברורה איך לתמחר כל כמות של כל מוצר. "זה נובע מרצון שלנו לתת שירות טוב יותר באמצעות אמות מידה מדוייקות".

אבל כאמור, יש עוד תהליכים שקורים. "עד לאחרונה לא היה לנו מחסנאי במשרה מלאה ולא מערכת ממוחשבת לפיקוח על כניסת ויציאת מוצרים. לכן הכנסנו מחסנאי במשרה מלאה – מאור פחימה, בן הזוג של מיקה הרטמן. הוא אחראי על המלאי ועל התיעוד הממוחשב של השימוש בו. כך נוכל להבין בדיוק במה ובכמה השתמשנו, כמה קנינו וכמה מכרנו. להבין למשל מה פופולרי ומה פחות ובאופן כללי ליצור שליטה מרכזית טובה יותר".

אני שואל על ימי שישי בצהריים – האמנם כלה הדור אשר בולונז בשישי היה נשמת אפו? "זה חלק משינוי כללי שאנחנו עושים בימי שישי", היא עונה. "המעדנייה ובית הקפה בקפיצה ותאוצה והם תופסים חלק גדל והולך בנפח הפעילות בשישי ולכן יש צורך לנווט את כח האדם לכיוון הזה. גם כך ביום שישי היינו פה במתכונת של שירות עצמי ויש מעט אנשים שבאים לשבת ולאכול, לכן החלטנו לסגור את אפשרות הישיבה כדי לצמצם עלויות. כמובן שעדיין ניתן לקחת אוכל בחוץ ומהמעדנייה, מה שאנחנו רואים שאנשים בהחלט עושים".

חשוב לה להבהיר שתהיה עגלה של בולונז חם ותירס וספגטי במעדנייה, כך שמי שמכור או סתם אוהב יכול לבוא ולקחת ואפילו לנסות לשבת בחוץ ולאכול.

אכן שינויים, אני אומר לה – גם האידיאולוגיה משתנה?

"ממש לא", היא מדגישה. "האידיאולוגיה נותרה על כנה: להשאיר את חדרוכל אפשרי לכל כיס וחשוב מאוד שכל המתלוננים למיניהם, מכל קצוות הקשת והסיבות יזכרו זאת – אלו שמתלוננים על הגרעון של חדרוכל, אלה שמתלוננים על המחיר ואלה שמתלוננים רק כי זה עוזר להם לנשום. מי כאן יודע שחדרוכל משלם שכירות של 70,000 ₪ בשנה לקופת הקיבוץ? אבל זה בסדר, גם למתלוננות/ים התרגלתי".

יופי, אני אוהב אותה במוד הזה – ואז גם אפשר לחלץ ממנה סקופים. "אני גם מתכננת מאפייה", היא מודיעה ולא מוסיפה, כן, אולי אפשר יהיה למלא את פיות המתלוננים בלחמניות חמות ומתוקות?

בעוד אני מחפש סקופים נוספים, היא כבר עוברת הלאה. "תכתוב שאין עוד צוותים כמו שיש כאן בשום מקום", היא מודיעה ומספרת שלאחרונה עברה קורס ניהול באוניברסיטת תל אביב. "ניהול משברים, שילוב AI בעבודה וניהול באמצעותו ולא במקום העובדים. זה מעניק פרספקטיבה שונה על 'רעשים' במקום העבודה ולהבין תהליכים מורכבים".

טוב הזמן שלה קצר, כי צריך להאכיל מי יודע כמה פיות רעבים, אז אני אומר יפה תודה ויוצא. בשמש הנהדרת על הדשא ממול מכרסמים כולם ונראים מרוצים למדי.

מדי חודש אנו מקבלים את דו"ח התקציב האישי. יש בדו"ח שתי בעיות: יש בו מידע מיותר בעוד המידע החשוב לנו חסר. בדו"ח חמישה טורים, שלושה מהם מיותרים. הם מופיעים בדו"ח מכיוון שהדוח נכתב במקור למישהו אחר, שצריך את המידע הזה אבל אנחנו לא זקוקים לטורים האלה.

הסבר: הטורים הם תאריך, מס. תנועת יומן ויתרה מצטברת. מי שזקוק למידע הם ספקים ולקוחות של הנה"ח להם חשוב תאריך בו נרשמו החשבונית או הצ'ק והיתרה המצטברת (לדעת כמה כסף סה"כ שולם עד כה או מה יש לשלם). לחבר לא משנה באיזה יום נרשמה אגרת השמירה למשל, מה עוד שרוב הענפים כגון המרכולית או חדר האוכל, מעבירים את החיובים ביום האחרון של החודש. גם היתרה המצטברת ממש לא מעניינת (למשל סכום המס הקבוע פלוס אגרת שמירה פלוס הקרן לעזרה הדדית). בקיצור מעניין אותנו רק שם הסעיף והסכום.

וכעת לנושא השני: מה חסר בדו"ח? חסרים הסכומים שחויבנו עליהם בחודשים הקודמים. למה? כי אחרי כמה חודשים נגלה שיש סעיפים בהם הסכום קבוע ואין צורך לבדוק את הסכום כל חודש: קרן לעזרה הדדית, אגרת שמירה, בריכת שחיה, ביטוח בריאות, תקשורת, אגרת שיוך. לעומתם יש סעיפים המשתנים מדי חודש: כלבולית, חדר אוכל, חשמל, מים ומעדניה ומענין לבדוק כמה שילמנו בחודשים הקודמים. יש סעיפים המזדמנים מדי פעם כמו חשמליה, מרפאת שינים, טיול פנסיונרים, תרבות (ליל הסדר) וכיו"ב. לאחרונה התחילו לעבוד בהנהלת חשבונות על דו"ח חדש.

דוגמה מצורפת.

אני נכנס למשרד של שקד אביב, מנהל הקהילה, בדקה לארבע. הוא בקושי מתנתק ממסך המחשב שלו, אין אפילו דקה לנוח לפני הראיון. "הכל פה על סטרואידים", הוא אומר בחיוך כשאנו מתיישבים. "כמו מרק על סף רתיחה".

"תגיד", אני שואל אותו. "עוד אפשר בכלל לנהל את גח"א? כי את מדינת ישראל כבר אי אפשר, לפי מה שרואים כל לילה וכל יום. את ישראל וגח"א הקימו בערך באותו זמן עבור מעט אנשים שרובם האמינו באותו חזון. היום בישראל ובגח"א יש כמויות אדירות של אנשים והחזון? לא בטוח".

הוא עונה לי תשובה מתחום ההתמחות שלו – סיורי שואה. "ארגון 'הבונד' האנטי-ציוני טען כי אין סיכוי להקים מדינה יהודית, משום שנסיון העבר מלמד כי שנאת חינם מפילה בכל פעם מחדש כל מדינה כזו. אם נגיע למסקנה שלא ניתן לנהל – לא יהיה מה לנהל. אני חייב להיות אופטימי וכך לייצר מציאות".

אפרופו ניהול – אנחנו עוברים לדבר על כך שלא נרשמת התלהבות גדולה (האנדרסטייטמנט של השנה) מצד חברות וחברי הקיבוץ להיכנס לתפקידים בגח"א. "אני מבין את זה. זה מפחיד להתמודד בקהילה שלך. אני מסתובב בכלבולית ובבריכה ופוגש אנשים שניהלתי איתם שיחה לא נעימה רק שעתיים קודם. זה בהחלט משהו שעלול להרתיע. מבחינתי  – אני משתדל לטפל במה שמפחיד ומרתיע אותי במיידי ולא לדחות אותו".

אנחנו חוזרים לעניין בו פתחנו ונזכרים כי בעוד כמה חודשים יציין גח"א 74. כמעט הכל השתנה במהלך שבעה עשורים וחצי – אבל שיטת הניהול נותרה פחות או יותר על כנה.

"הנקודה החשובה היא שעולם הערכים נותר כפי שהיה", הוא מציין. "כבוד האדם, השאיפה לשוויון (שלא תמיד מתקיים) ובעיקר ערך הקהילה. נכון שהטכנולוגיה ודרכי התקשורת השתנו, אבל האנשים לא השתנו. אני חושב שגם לפני 74 שנים קיבלו החלטות לגבי אנשים שאתגרו את המערכת ואני מאמין בדרך הזו, גם אם אחרים כבר לא".

למתבונן מבחוץ נראה שהתפקיד ממש חשוב לו. הוא מדגיש שהוא נהנה, מדבר מתוך שכנוע עמוק ומפוקס בטיפול בעניינים שחלקם בהחלט דורש נשימה עמוקה. אולי בגלל זה הוא מדליק כעת מזגן.

טוב, גם מזגן עובד על גז אז עברנו באופן טבעי לנושא הגז. "כן, הנושא היה בדיונים בדרגים כאלה ואחרים בקיבוץ לפני הפרסום, אני מאמין שבעלי תפקיד נבחרו לתפקידם כדי לדון בעניינים כאלה לפני הבאת העניין לציבור, בשביל זה יש הנהלה. אמרה לי פה חברת קיבוץ משפט נהדר כשדיברנו על תחנת הכח – 'יש כאן תהליך שחשוב יותר מהתוצאה'. ההנהלה ובעלי התפקידים עובדים על תוכנית עבודה שקופה ומשתפת שתופץ לכלל הציבור. אני מאמין כי שלוש המטרות המרכזיות שלנו הן: להבהיר לקיבוץ שיש לנו חובה ניהולית להביא את ההצעה הזו, לוודא שהתהליך יהיה ראוי ומשתף ולהזמין את הציבור לקחת אחריות, ללמוד ובסוף להכריע בקלפי".

מה על שולחנך מעבר לענני הגז? אני תוהה. "אני עוסק רבות בנושא שחשוב לי אישית וחשוב בכלל – מערכת החינוך. היה פה שבוע חינוך מעולה בהובלת ערה, אנטה ויעל והייתה השתתפות ציבורית גדולה. אם בעבר היו פה מנהלי קהילה שבאו מתחומי בניין ותשתיות, כעת זה אני שבא מעולם החינוך וכאמור זה נושא שחשוב לי מאוד לקדם, כך שאני מעורב ועובד צמוד למנהלות. מצד אחד מערכת החינוך פה במצב טוב מאוד ומצד שני נכונו לנו אתגרים, משום שמחוץ לבועה הקיבוצית לא מעט דברים שקשורים לחינוך משתנים ולאו דווקא לטובה".

ואיך אתה רואה את המצב החברתי בקיבוץ? "אני חושב שבסך הכל הוא טוב ואנחנו מצליחים לקיים מערכת המנסה להתאים עצמה למכנה המשותף הרחב, תוך שהיא מנסה שלא לוותר על עקרונות. אני חושב שנקודה חשובה היא שהמערכת בגח"א נמדדת ביחס לשתי קהילות מובחנות – מערכת החינוך (ילדים ונוער) ופנסיונרים. אנו נמדדים ביכולתנו לתקצב, לעטוף ולקדם את שתי הקהילות הללו ושמים זאת כערך, בטח כשניתן לראות שהמדינה כושלת בתחומים אלה".

ומה יהיה בשיוך, שלא לומר אחריו? "השיוך יהיה אתגר גדול. זה תהליך קיבוצי שתלוי בחברים ועסקה הדורשת התגייסות של כולם, כי אני מזכיר שהקיבוץ הצביע באופן דמוקרטי בעד השיוך. הקיבוץ יסייע בהכוונה פיננסית ובהבאה של גורמים שיעזרו בהתאמת התשלומים – אבל אני מזכיר שסביר שלא יוכל לסייע באופן פיננסי ישיר לחברים. מה שחשוב בעיניי, זה להיות לצד האדם בלי קשר לכסף ואת זה נעשה. בלי קשר לשיוך, הנושא של קשר עם האנשים פה – מגיעות לפתחי סוגיות אנושיות ואני בעל אחריות כלפי האדם, גם אם אני לא מסוגל לעזור לו או לפתור את בעיותיו. אני רואה שאנשים מעריכים את היחס הזה, גם אם לא הצלחתי לפתור את הבעיה או הקושי".

הוא חושב להקים צוות שיעסוק בגח"א של אחרי השיוך. "מה שומר קהילה אחרי תהליך כזה, במסגרתו הופך כל אחד לבעל הנכס שלו? אני משוכנע שיש פה לא מעט אנשים שעבורם גח"א אינה רק פיסת נדל"ן אלא מחפשים יותר משמעות לחיים פה".

אני שואל על אתגרים קיימים. "יש פה לעיתים בעייה שנוצרה מאז ההפרטה בין הציבורי לפרטי – לא תמיד החבר יודע איפה הגבול בינו לבין הקיבוץ, על מה הקיבוץ אחראי ועל מה אני. יש גם לא פעם מצב שאנשים חושבים שהקיבוץ חייב להם. זה לא תמיד נובע מכוונה רעה – אנשים נותנים מעצמם ואז לעיתים נוצר מצב שהם מחכים לקבל חזרה. חשוב להדגיש שאנשים רבים נותנים מעצמם ללא תמורה – באים לישיבות מועצה, מתנדבים באירועים ומבקשים להיות אחראים למה שקורה פה. זה מתקשר לנושא עליו דיברנו בהתחלה – זה משהו שלדעתי נשאר כבר 74 שנים: התחושה שהפרט לא לבד פה ואנחנו עדיין נאבקים על ערכים כמו אז. אני שמח שבחרתי להתמודד על התפקיד ונבחרתי ומברך על כל יום במשרד הזה, גם אם הוא קשה ומאתגר".

טוב, מחוץ למשרדו מחכים צעירים שבאו לדיון על הזולה שבנו (רמז – בגח"א של המאה ה-21 זולות לא באות טוב בעין) אז אני אומר לו תודה ונפרדים עד הפעם הבאה.

אחר צהריים טובים.

למי שלא מכיר, קוראים לי יאיר אסטליין, אני חבר ובן הקיבוץ. אני חושב שלא אגזים אם אגיד שרוב בני המשק עברו בשלב זה או אחר של ילדותם באורווה, מי יותר ומי פחות. אבל אני מניח שרק מעטים יוכלו להגיד באותה רמה של בטחון כמוני, שהזכרון הראשון שלהם, זה שצרוב בבסיס האישיות וזה שאליו חותרים על ספת הפסיכולוג, נוצר באורווה. שלי כן ויש לי הוכחות חרוטות בבשרי.

זה היה לפני 52 שנים, הייתי בן שלוש ובגבולות השתוללה אז מלחמת יום כיפור. אבא שלי, אורי, שכבר לא איתנו אבל משקיף עלינו מקצה הגבעה שמצפון, הגיע הביתה לחופשה ראשונה מהמלחמה. הייתה שבת חורפית ורווית שמש כמו היום וכמובן שהלכנו לבקר באורווה. ליאור אחי הגדול ליטף סוס פוני וגם אני הקטן רציתי, כנראה שנכנסתי לשם בזמן לא טוב וזה הסתיים בנשיכה עסיסית בלחי. אבא הניף אותי על ידיו ורץ איתי לבית של ג'ני נחמני. שם, על המרפסת שלה היא עצרה את הדם וחבשה אותי לפני שפוניתי לבית חולים. אני זוכר כל רגע. 

כמו רוב הילדים בקיבוץ, כשגדלתי קצת נרשמתי לחוג רכיבה ולמדתי לרכב, בהתחלה בזהירות על מעיינה ואחר כך על שבת. למדתי לאכף, לרתום, להבריש, לרכב טרוט, קאנטר וקצת דהירה. סגירת המעגל שלי הייתה כשחזרנו לקיבוץ והבת הבכורה שלי, אלונה, החלה לרכב ובילתה את כל שנות ילדותה ונעוריה באורווה. בשבילי אלו זכרונות ילדות אבל יפתח, שהיה אז רק בן 23, כבר ניהל את האורווה. מאז ועד היום הוא בתפקיד הזה.

יפתח הוא יפתח, אחד ויחיד ומיוחד. אפשר לאהוב אותו מאוד (כמוני וכמו רבים אחרים) ואפשר להשתגע ממנו ולומר שהוא קשה ובלתי אפשרי אבל אין אחד שיישאר אליו אדיש ואין חולק שבלעדיו האורווה שלנו לא היתה מקום כל כך קסום ומיוחד.

בשנתיים האחרונות ראיינתי לא מעט "ילדי אורווה". חלקם כבר אנשים בוגרים ובעלי ילדים משל עצמם, עם נסיון חיים שונה ומגוון אבל כולם עד אחד, אמרו שהאורווה היתה ביתם השני וחלקם הוסיפו, "הראשון" ושיפתח היה להם כמו הורה נוסף או אח גדול, או לכל הפחות מדריך לחיים.

זאת אולי הנקודה החשובה מכל.

יש אורוות שמגדלים בהן סוסי מירוץ משובחים ואחרות שלומדים בהן את מקצועות הרכיבה בצורה מקצועית ומדוקדקת. יש אורוות שמעבירים בהן שיעורי רכיבה טיפולית (אצלנו יפתח קורא לזה "רכיבה חינוכית"). באורווה שלנו הכל קצת יותר צנוע, מקומי וביתי, באורווה שלנו לומדים להיות בני אדם.

במשך יותר מ-50 שנים פעלה האורווה במקום בו הוקמה, בסמוך ל"משק בית-הספר", לימים "פינת החי", לימים "לגעת בחיות". אבל בשנים האחרונות קמו אתגרים רבים, בין השאר הפיתוח המואץ מסביב לקיבוץ, אשר הגביל את האפשרות לצאת לטיולים רכובים,

הכביש המערבי והתב"ע החדשה, אשר למעשה חרצו את גורל האורווה במקום הישן, הבהירו שזה לעבור או לחדול. 

כאשר התברר לנו לפני כמה שנים שחייבים לפנות את האורווה מטעמים תכנוניים (תב"ע למגורים) התגייסתי למאמץ למצוא פתרון. הלול בו אנו נמצאים סומן כבר לפני שנים רבות כמקום אליו תעבור האורווה, אבל כרגיל בתהליכים כאלו, היו עיכובים רבים שברובם לא היו תלויים בנו ורק לפני קצת יותר משנתיים, כאשר חרב הפינוי כבר החלה לקצוץ בבשר החי, הבנו שחייבים לבצע את המעבר.

לאחר שהכנו תוכנית והבנו שיהיה צורך לגייס כסף רב, החלטנו לצאת בקמפיין "מימון המונים". הכנו הכל: אירוע פתיחה חגיגי, אתר אינטרנט ודפי נחיתה ועלינו לאוויר ב- 6 באוקטובר, 2023….

המלחמה עיכבה אותנו קצת אבל לאחר כמה שבועות הבנו שצריך לגייס כסף בצורה שונה והחלנו בפניות אישיות, על בסיס היכרות וחברות. לשמחתנו ולמזלנו הרב, עשרות רבות של משפחות מהקיבוץ פתחו את ליבן ותקציבן והעבירו תרומות לטובת העניין. לאלו הצטרפו מספר תורמים חיצוניים שהעבירו סכומים משמעותיים וביניהם אי אפשר שלא לציין את מיקי פדרמן, אודי מרום, דניה ויריב בן סירה, ירון מיכלזון, יפתח ואור בתו ואחרים.

זה הזמן גם להודות לאלדד גוטלון, מנכ"ל קרן עמק חפר, שהעמיד לרשותנו את פלטפורמת הגיוס של הקרן וסייע רבות בייעוץ ועזרה אחרת. לאחר שגייסנו סכום של 650,000 ש"ח בתרומות פנינו לקיבוץ, אשר לאחר אישור הנושא במוסדותיו, השלים את הסכום, שקל כנגד שקל ואיפשר לנו להגיע לתקציב הנדרש לצורך היציאה לדרך.

חשוב לציין שפרוייקט התכנון והבנייה לא היה מתאפשר ללא תרומתם המקצועית בזמן ובידע של רבים וטובים וביניהם: נדב יגודה, אשר בנוסף ל-500+ ימי מילואים שעשה בזמן המלחמה, עשה כאן לילות כימים בפרוייקט ההקמה, יעקב סיזל, המנהל העסקי של הקיבוץ שנתן רוח גבית חזקה ויציבה ושמוליק לשם שתמיד היה שם עם השקט שלו והעצה הטובה.

לבסוף, אני רוצה לאחל מזל טוב ליפתח שאגב חוגג השנה 75, על המעבר ולהודות לאור בתו וממשיכת דרכו על כך שהם מאפשרים למקום הקסום הזה להמשיך ולהתקיים כבועה של שפיות מתמשכת בתוך הכאוס בו אנו חיים.

לסיום אוסיף כי הפרוייקט טרם הסתיים ואנו עדיין מגייסים תרומות. לצורך זה הקמנו עמותה חדשה, "עמותת נאמני הסוס הערבי (ע"א)" שהינה עמותה רשומה, אשר תאסוף תרומות ותשקיע אותן בהמשך הפיתוח של האורווה. תרגישו חופשי לפתוח את הלב והכיס.