נכתב בעקבות ראיון עם ניב יגר ("ויקום הגנן")  אודות ענף הנוי בעלון מספר 1065 אשר התפרסם בחודש אפריל.

"איתמר, אח שלי, סיפר לי שבמחסן הנוי היה כתוב על הקיר: 'אדם, שתי מעות בכיסו, באחת יקנה לחם שיהיה לו ממה לחיות ובשנייה יקנה פרח כדי שיהיה לו בשביל מה לחיות'.

חלפו שנים רבות, היום כל אחד בקיבוץ דואג שתהיה לו מטבע בכיס כדי לקנות לחם לו ולמשפחתו – אבל הפרחים עדיין באחריות הקיבוץ. במשך עשרות שנים הייתה הגבעה שלנו פורחת וזו הייתה בהחלט עוד סיבה לחיות: מדשאות מוריקות ומכוסחות, שדרות גזומות ומטופחות, ערוגות פרחים שנשתלו במחשבה וטופחו כך שיפרחו בשלל צבעים לאורך כל השנה. השטחים הפתוחים, החורשות וצידי הדרכים עובדו, רוססו, עושבו והשלימו מראה שאמר כולו השקעה, אסתטיקה, מחשבה לעתיד ואחריות לקהילה כולה. הנוי בקיבוץ לא היה רק צמחייה. הוא היה חלק מהזהות המקומית, מהתרבות ומהתחושה שיש כאן בית שמכבדים אותו ושומרים עליו. המצב היום שונה לחלוטין וזה באמת כואב.

מה לעשות? אני בא מבית יקה. המשמעות העיקרית היא שהכל צריך להיות מסודר וכך היה פה גם בתחום הנוי מאז ומעולם. דורות על דורות גדלו פה ככה, עד שהגיעה התפיסה שנקראת 'בר-קיימא'. זה הפוך מכל מה שהקיבוץ הזה גדל עליו וזו, לדעתי, הזנחה.

אני חושב ששינוי הוא בדרך כלל מבורך, אבל בטח לא בקיצוניות, לא באגרסיביות ובלי הקשבה. שלא יבינו אותי לא נכון, אני אוהב מאוד פרחי בר: את החצב המופיע ומסמל את בוא הסתיו והשנה החדשה. את מרבדי הפרגים בסוף החורף ואת החרציות המבשרות את פסח והאביב. אני אוהב דרדרים כחולים וורודים, את סיפן התבואה המרשים ואת החוטמיות המתנשאות לגובה ושלל פרחי הבר הנוספים שבהם התברכה ארצנו

אני גם אוהב מאוד דגנים, בעיקר כשהם מופיעים בשדות ירוקים או קצורים של חיטה ושיבולת שועל. פחות כשהם מכסים איי תנועה וצידי דרכים, נשארים יבשים כל הקיץ, מפיצים זרעים ללא שליטה, משמשים מסתור לנחשים ומהווים סכנת שריפה.

השיטה גורמת לכך, שבין היתר, שבילים ומדרכות מכוסים בידי שיחים וצמחייה המתפשטת עליהם ללא מגע גינון וכך נאלצים הולכי רגל, גם ילדים וזקנים, לרדת לכביש כי מדרכות רבות פשוט בחצי מהרוחב שלהן. תמרורים באזורי סיכון מוסתרים בידי הצמחייה שאינה מרוססת ואינה מטופלת ויש כבר מקומות בקיבוץ שהפכו ללא נגישים, בגלל הזנחה וחוסר טיפול בצמחיית הפרא.

אפשר לראות כי חלקים גדולים של מדשאות בנעורים, בגנים, בחיילים וברחבי הקיבוץ פשוט מתייבשים כתוצאה מהחלטה, זו כבר לא מדשאה, זה שטח של דשא יבש ועשבים שלא טיפלו בהם שהופך למוזנח.

ענף הנוי אינו עסק פרטי ואינו גינה פרטית של אדם זה או אחר – הוא אמור לתת שירות לכלל הקהילה על גווניה ועל דעותיה. מתקבל הרושם שהקו נקבע בידי אדם אחד לפי תפיסתו האישית ללא נכונות אמיתית להתחשב בדעת חלק גדול מהציבור שחי פה ומשלם עבור השירות הזה.

צריך להזכיר כי כל זה עולה לקיבוץ ולנו כסף רב וענף הנוי נמצא בגרעונות כבר שנים. חלק גדול מזה נובע מגן הירק שהוקם, לפי מיטב ידיעתי, ללא דיון ציבורי וללא אישור רשמי מהנהלת הקיבוץ והוקם כעובדה בשטח שהוא אזור תפעולי. יש שם עובד במשרה מלאה ולמקום מוקדשים משאבים אדירים שלדעתי באים על חשבון הנוי והגינון של הקיבוץ. חשוב לי להדגיש כי אינני מתנגד לגן הירק, אבל חשוב להפרידו מענף הנוי הן בתקציבים והן בכח האדם.

הסטנדרט צריך להיות של גינון, לא של הזנחה אלא של ניצול נכון של המשאבים כולל עיבוד השטחים הפתוחים עם כלים חקלאיים וריסוסים סלקטיביים המאפשרים לשלוט בעשביה, השקייה וכיסוח הדשאים תוך צמצום גודל המדשאות לחסכון במים הם רק דוגמאות שראוי לדון עליהם ולא לפסול על הסף. התוצר שהחברים מקבלים פה מענף הנוי הוא לא טוב.

באזורים לא מעטים יש כאן עשבייה פולשת כי לא מרססים ואיפה שלא משקים ולא מרססים, כבר התבססה עשביית פרא שקשה מאוד יהיה לטפל בה. עצם המילה ריסוס הפכה כמעט לשם נרדף לשטן בלי קשר למינון, לאופן השימוש או להבדל בין ריסוס חקלאי אינטנסיבי לבין תחזוקת נוי מבוקרת. הפחד האוטומטי מכל שימוש בקוטלי עשבים הפך אצל חלק מהאנשים לעמדה אידיאולוגית, גם כאשר מדובר בשימוש מבוקר, נקודתי ומקצועי בחומרים המאושרים לשימוש ובעלי שארתיות נמוכה.

כיכר הטרקטור הצהוב שאבא שלי, זיגו ואריק סיון הקימו וטיפחו, מלאה בעשבים שוטים והדי-5 המיתולוגי מחליד ומתפורר. גם ערוגות רבות אחרות ברחבי הקיבוץ, שפעם שגשגו ופרחו, מלאות היום ביבלית, סיידא ושאר עשבים פולשים. אבל האחריות אינה רק על מנהל הנוי אלא גם על מי שממונה עליו – הנהלת הקיבוץ אמורה לקבוע מדיניות, להציב גבולות ולוודא כי המרחב הציבורי משקף את רצון הקהילה כולה ולא את תפיסתו של אדם אחד. במקום זאת יש תחושה של היעדר פיקוח והיעדר בקרה.

הגיע הזמן לעצור, להקשיב לציבור ולזכור שענף הנוי קיים כדי לשרת את הקהילה ולא כדי לחנך אותה או לכפות עליה תפיסת עולם אחת. אני בעד דו־שיח, ראש פתוח ושיתוף פעולה. אפשר וצריך לנהל גינון בר־קיימא בלי להזניח את הסביבה. ניצול נכון של משאבים יכול לכלול עיבוד שטחים פתוחים בכלים חקלאיים, ריסוסים סלקטיביים ומבוקרים לצורך שליטה בעשבייה, השקיה וכיסוח תוך צמצום שטחי המדשאות לחסכון במים, לצד ערוגות ייעודיות לפרחי בר ושטחים פתוחים שנותנים תחושת טבע ומרחב. אני חושב שהנהלת הקהילה צריכה ליזום פתיחת דיון ושיח שיביא לשינוי שייתן מענה לצרכים ולרצונות של כלל האוכלוסייה בגבעת חיים ולא רק לחלק קטן ממנה".

כמה נקודות בשביל קונטקסט: אני לא חבר של ניב יגר (בחור נחמד סה"כ) ואף פעם לא אכלתי אצלו ארוחת ערב, אפילו לא כוס קפה. לא גדלתי בגבעת חיים איחוד. אני גר פה 13 שנים ומכיר את גח"א כ־24 שנים (מאז שהכרתי את מאיה) אני לא "מחבק עצים", לא מאמין בפיית היער, אני לא אוכל אורגני, אין לי אג'נדה סביבתית נוקשה ואני לא מתנגד באופן עקרוני לריסוסים באשר הם (אפילו עבדתי בחיפה כימיקלים).

אני מבין שיש אנשים עם טעם שונה לחלוטין משלי ושאולי אני בדעת מיעוט. בחרתי לכתוב כאן לא בשביל להתווכח עם אף אחד, כי אין מה להתווכח על ענייני טעם ריח וכו' אלא להביע את דעתי. אני יודע שיש עוד שותפים לה.  

לכל אחד מאיתנו יש טעם חזותי שונה וכל אחד מעצב את הבית שלו אחרת. מספיק לראות את הניסוי החברתי שנקרא שכונה ג', בו כל משפחה קיבלה את אותה מסגרת והתקבלו עשרות תוצאות שונות לחלוטין, כדי להבין עד כמה הטעם האישי מגוון אפילו בתוך אוכלוסייה הומוגנית למדי.

יש בגבעת חיים איחוד נוי מרשים. ניכר שבמשך עשרות שנים השקיעו אנשים טובים מחשבה ועבודה קשה כדי שיהיה פה יפה: עצי הענק, המדשאות, גני המשחקים ושיחי הנוי הפורחים הם עדות לכך. גבעת חיים איחוד – מקום יפה.

כשעברתי לכאן לפני שנים לא הצלחתי להתאהב במקום. משהו כמעט אנרגטי (!אזהרת ניו אייג'!) הרגיש לי זר. הכול ירוק מסביב, הגינון מטופח ונעים והכול מוקף פרדסים ומטעים ושדות גד"ש. אבל משהו היה חסר לי. היום ברור לי שהמרכיב שהיה חסר לי הוא טבע. בר.

מוזר לגור בלב אזור כל כך ירוק ולהתגעגע לטבע אבל בעמק חפר כמעט שאין טבע. הכול סביבנו הוא מעשה ידי אדם (להוציא אולי את גבעת הדורבנים). גם בתוך הקיבוץ הכול היה מוקפד מאוד, מתוכנן ומעוצב. יש מי שרואה בכך יופי. יש מי שרואה בסדר ללא פשרות ובהתערבות קפדנית בכל חלקה איכות אסתטית ואני מבין את זה אבל אני לא מרגיש את זה.

לטעמי, בשנים האחרונות קורה לקיבוץ שינוי חיובי בהיבט החזותי. הוא התחיל להרגיש יותר כמו כפר. כפר כזה שאפשר לראות לפעמים בגליל או ביוון — כפר אליו אתה נכנס והוא מרגיש טבעי אבל מטופח, נינוח, רענן ומותאם למקום. זה לא אומר שקודם לא היה פה יפה. אבל ברור שהיה פה שונה, ושהגישה האסתטית השתנתה. קצת כמו גבר שגידל זקן או אישה שהפסיקה לצבוע את השיער. האם זה חייב להיתפס כפעולה של הזנחה? או רק כשינוי בתפיסה אסתטית?

הקיבוץ שלנו לא הפך למוזנח. מטפחים אותו באהבה, במחשבה ובהרבה עבודה קשה. פשוט מטפחים אותו בצורה אחרת ולכן הוא גם קיבל אופי חזותי מעט שונה מזה שהיה לו בעבר. יש בו יותר שונות ביולוגית, יותר צמחיה מקומית, פרחי בר, יותר פרפרים, ציפורים ודבורים. הוא התקרב לטבע יותר ועדיין יש סדר בדברים. אין כאוס.

אני אוהב לחלוף בכביש הגישה ולהתפעל מהחרובים והאלונים, מהשקדיות הפורחות בעונה ומהכיכרות בהן יש חן טבעי של חורש ים־תיכוני. בעיניי, העשבייה המכוסחת בגסות ופרחי הבר יפים יותר מערוגות של עונתיים צבעוניים. התוצאה – אני מרגיש כאן טוב יותר.

לגבי גן הירק, נושא נוכח מאוד בביקורת על התנהלות ענף הנוי. חייב לציין שאני קונה מעט מהתוצרת של גן הירק. רק מדי פעם. הנושא האורגני לא כל כך חשוב לי ואני גר 20 מטרים מהכלבולית, כך שבסוף אני בדרך כלל בוחר בנוחות (עצלות) אבל בכל פעם שאני רואה את גן הירק שלנו אני מתמלא גאווה ושמחה.

איזה פרויקט מדהים. צריך רק להיזכר במגרש הנטוש שהיה שם קודם וכמה חיים יש במקום עכשיו. יש לנו גן ירק בו כל אחד יכול לבוא ולראות איך גדלים ירקות, לעבוד קצת, לנוח בצל, לעשות מדורה, לבשל, ומי שרוצה יכול גם ליהנות מהתוצרת בכל שבוע במחיר נוח  — תוצרת שנמכרת במעדנייה המעולה של חדר האוכל. איזו סינרגיה. הכפר שלנו במלוא תפארתו.

גן הירק הזה הוא התפרצות של אסתטיקה ושל יצירה. כשאני מספר (משוויץ) עליו לאורחים ולחברים אני גאה בכפר שלנו. למי שעוד לא עשה את זה — קחו לעצמכם חצי שעה ובקרו שם ובאותה הזדמנות, בקרו גם בגן ליאור הסמוך, שהוא יצירת מופת בפני עצמה. אני לא יודע אם יש קשר לענף הנוי אבל זה באמת מקום יפה, מרגש ומיוחד במינו.

האם גן הירק הוא לא פרויקט שכולו נוי? האם זה פרויקט שצריך למדוד במונחים כלכליים, כאילו היה עסק מסחרי? בעיניי, ענף הנוי וגן הירק בתוכו דומים לענף התרבות. אין בהם תועלת כלכלית ישירה. הם קיימים בשביל הנפש ואיכות החיים והם נתונים לטעם אישי.

האם הכול מושלם? בוודאי שלא. האם אין פינות בקיבוץ שדורשות עוד תשומת לב וטיפוח? ברור שיש. האם לצורת הטיפוח הזו יש גם מחירים? כנראה שכן. האם ענף הנוי צריך להתייעל ולהשתפר מבחינה כלכלית? אולי – אני באמת לא יודע. אני לא בקיא במספרים ואין לי כלים לקבוע אבל במבחן האסתטי, במבחן התחושה והאנרגיה שהמקום משרה — אני אוהב את התוצאה.

גרים כאן הרבה מאד אנשים. לא נוכל להסכים כולנו על מה יפה ומה לא. צריכים להיות קשובים, להתפשר ולהתחשב. זה נדרש ממנהלי הענפים המשפיעים על החיים של כולם והם עובדי ציבור. ברור שקשה במיוחד למי שגדל כאן להתרגל לשינויים ואני, שהגעתי לפה מבחוץ, פחות קשור רגשית לתמונה הקודמת.

אני רואה את שתי התמונות ממוזגות לתמונה אחת יפה: את הבסיס המדהים שהניחו פה אנשי הנוי במשך עשרות שנים ואת הנגיעה המשוחררת והטבעית יותר שמיישמים אנשי הנוי של היום. הדברים עוד יכולים להשתנות בעתיד וה"מדיניות" יכולה לזוז גם לכיוון אחר, אבל בלי לשפוט אנשים (את ניב או אנשי הנוי בכלל) אלא רק את התוצאה ולגופו של עניין, אני חושב שהתוצאה נהדרת.

אחרי שהוא סוגר עשור בתפקיד מנהל הנוי של "הקהילה", אני קובע עם ניב יגר ביום כזה בו מריחים שמתקרב אביב: עדיין קריר מספיק כדי שהפריחה תפיק את המיטב מעצמה אבל כבר מרגישים שהולך להיות חם יותר. אני מפריע לו לקראת סופו של יום גיזומים עמוס ועבודה על עץ שקרס מאחורי המזכירות, אז באופן טבעי אנחנו מתיישבים בפרגולה הריקה של המעדנייה.

בתור אחד מאחרוני הפועלים העוסקים בעבודת כפיים בגבעת חיים איחוד, הבאתי לו מה שמגיע לו – בירה קרה. זה בטח גם לא יזיק לגילוי לב בהמשך הראיון.

במקרה יוצא שאנו נפגשים אחרי הצהריים של יום השואה. אני מנצל את המועד ואנחנו מדברים על השורשים היקיים / מרכז אירופאיים של הנוי וקווי המתאר שלו בגבעת חיים איחוד וכמובן שאני שואל אותו על הקו אותו הוא מוביל כבר עשור, קו שלא פעם נתפס ככזה העומד בסתירה לקו אותו הובילו האבות המייסדים.

הוא לא מכחיש. "כן, יש יותר חופש ומרחב גם לצמחיית בר. אני חושב שאני מכניס יותר ישראליות ופריחת החורף הצבעונית שיש כעת מסביבנו היא משהו שרבים אוהבים".

הוא אומר כי התפיסה הקובעת "עשב זה רע" אינה נכונה. "עד שהגעתי, אמרו שאם יש פה משהו שלא אנחנו שתלנו – הוא מפריע. מתוך כך עשו פה שימוש נרחב בריסוסים והקפידו על קווים ישרים שאסור לסטות מהם, מנטלית ופיזית. אני שמח לראות כי התפיסה שלי הולכת ותופסת מקום נרחב בקיבוצים רבים ובכלל, ביטול השימוש בריסוסים טוב לקרקע, לבעלי החיים ולסביבה בכללותה. אני חושב שזה הכי יפה והכי בריא".

כן, גם אחרי עשור בתפקיד, הוא ממשיך לשמוע את הטענות על הזנחה, על חוסר מקצועיות ועל סטייה מערכי הנוי של גח"א.

"אני לא מתווכח אף פעם על טעם ועל ריח", הוא אומר אחרי לגימה מהבירה. "רוב האנשים שמדברים על כך, הם מהשכבה המבוגרת יותר של האוכלוסייה, אנשים שנולדו וגדלו על ברכי התפיסה המסורתית של הנוי כאן שגרסה קווים ישרים. אני חושב שעם הזמן, העין מתרגלת ואחריה הנפש. צריך להגיד שיש לא מעט אנשים שמעריכים את העשייה ושאחרי עשור, אני גם עובר יותר בקלות לאלו שהתנגדו מאוד בהתחלה ואני מקבל לא מעט פידבקים מאנשים שמבקרים פה בקיבוץ ואומרים שהנוי ברמה גבוהה".  

טוב, עבר עשור, היו סערות, התנגדויות – ומה עכשיו ומה הלאה? "תמיד סוער פה, גם כשלא", הוא מחייך ולוקח עוד לגימה. "אני לא חושב הרבה קדימה ובמקביל אני כבר בן 42 והגוף לפעמים מתחיל להתעייף מעבודה פיזית בכל יום, אבל אני רוצה להרגיע את מי שקופץ עכשיו – אין לי מחשבות על פרישה אלא על איך לייפות עוד פינה ולשפר עוד מקום".

ובכל זאת, יש כמה תוכניות. "כבר זמן רב שאני מעוניין לקבל את השדה מאחורי האיצטדיון, כדי להביא לשם את הגישה מגן הירק – לגדל כאן ירקות מקומיים לצריכה עצמית ולמכירה, בהיקף גדול הרבה יותר. כולם יודעים כי מדובר בתוצרת מצויינת וצריך להעביר אותה לקנה מידה אחר. זו חדשנות חקלאית שתוכל לספק את צרכי הקיבוץ, בחדר האוכל ובכולבולית וצריכים לעשות שינוי מחשבתי מהדפוס הקבוע של הדרים ואבוקדו. אני מדבר על חקלאות מקומית כערך וכהזדמנות עסקית להרוויח כסף. אני יודע, למשל, שיש לגח"א הקצאה של מים מתוקים בלתי מנוצלת והמים הללו יכולים להיות פתרון מושלם לפרוייקט כזה".

הוא חוזה עתיד למיזם שכזה. "אפשר למכור את תוצרת הירקות יחד עם גבינות של 'המחלבה הקטנה' כי לאחרונה מכרנו ירקות שלנו למסעדות שף בתל אביב עם תגובות מצויינות, כך שצריך להתחיל להשקיע בזה. עד היום, ענף הנוי תמיד מפסיד וזו דרך מעולה להתחיל להכניס כסף כדי להפוך את הענף לרווחי, הכל תלוי בראייה חדשה וחשיבה חדשנית. התחלנו השנה להכניס יום בשבוע של תלמידי 'משגב' בגן הירק, מה שמכניס כסף לענף ובשנה הבאה כנראה שנכניס גם את ביה"ס 'יובלים' של המאוחד. את ההדרכה מעבירה שרית שניהלה את חוות הנוי ועשינו תכנית עסקית ותכנית תיירותית של אוכל מקומי יחד עם המחלבה הקטנה. אני צופה כי תוך שנה-שנתיים נעבור לרווח, כשכבר השנה נפסיד פחות וזה היעד".

הוא מספר כי הם שוב עושים קומפוסט מהגזם המקומי. "זה מיועד לצריכה פנימית, לשכונה ג', לגן ירק וגם בגד"ש בטח ישמחו להשתמש ואני רואה בזה סגירת מעגל מקומית – מה שצומח פה, חוזר לדשן את הקרקע".

אם כבר הזכרנו את שכונה ג'. "יש שם לא מעט עניינים בין הנוי הציבורי לנוי הפרטי וצריך למצוא את האיזון ולהקפיד על מקומו וחשיבותו של המרחב הציבורי למען הסדר וההנאה של כולם".

מדברים קצת על ייבוש דשאים, פעולה שעוררה קצת רעש בשנים האחרונות. "זה לא קורה בהרבה מקומות וזה נועד כדי לחסוך במים. איפה שלא חייבים דשא, אפשר לייצר חלופות כגון חורשה מוצלת עם ספסל וליפיה זוחלת (ראו צילום) משתרעת שאינה דורשת כיסוח מה שיוצר שטח ירוק גם בלי דשא".

כאמור, לראיון הוא הגיע מאחורי המזכירות שם נפל עוד עץ. "בשנה שחלפה הורדנו הרבה אורנים ואני דואג שהעיניים שלי יעברו על כל עץ על פניו אני חולף, כדי לזהות סימנים המעידים על מצבו".

עוד מעט כבר צריכים ללכת לאסוף את הילדים. "הצוות המעולה שדואג לכל מה שאתם רואים סביבכם הם דן אורדובר, אביב מייקלס וכמובן גילי צנגן הבלתי נלאה. חנן הגנן בגן הירק וגם רון ועמית יחד איתי וכעת כולנו בפול-גז, כמו תמיד בימים הללו שלפני יום הזכרון ויום העצמאות. יש לי משהו חשוב להזכיר לכולם, משהו שלעיתים נשכח ביומיום – אנחנו חיים בגן עדן. מאחל לכולנו להמשיך ולצמוח, לא צריך מהר אלא צעד צעד".  

הרצון לגור ולחיות בעוטף נולד אצלי לפני ארבע שנים בערך, כשנסעתי לבקר את אור רוזנברג, חברי שעשה שנת שירות בקיבוץ ניר עוז. כבר מהדרך היה ברור לי שהאזור הוא משהו מיוחד – שדות חקלאיים שלא נגמרים, שקט שקשה למצוא כמוהו במרכז ושקיעות מדהימות. אחרי שהסתובבנו קצת בקיבוץ ובאיזור, אמרתי לעצמי בדרך חזור שמתישהו בחיים אני חייב לחיות ולחוות את האזור הזה יותר. 

אחרי שסיימתי שירות צבאי כתומך לחימה בשלדג וחודש של ניקוי ראש בתאילנד, החלטתי שזה הזמן הנכון להעביר את החיים שלי לעוטף. במיוחד אחרי 7 באוקטובר הרגיש לי שלא יהיה זמן נכון ומדוייק יותר. 

חיפשתי עבודה בקיבוצים שונים ובסוף הגעתי לקיבוץ כיסופים (חלקכם אולי תכירו אותו גם כקיבוץ עסיסים). בבוקר 7 באוקטובר חדרו לכיסופים כ-200 מחבלים, רצחו 13 מחברי הקיבוץ ושישה עובדים תאילנדים וחטפו את גופתו של שלמה מנצור לרצועת עזה.

המרחק בין כיסופים לרצועה הוא כשני קילומטרים והמחבלים הגיעו בגלים וניהלו קרב עם לוחמים, בעיקר מגדוד 51 של גולני, שאיישו את המוצב הצבאי הצמוד לקיבוץ ובכך מנעו אסון גדול יותר. ב-9 באוקטובר, כאשר אנשי הקיבוץ פונו למלון בים המלח, החליטו ראובן הייניק ז"ל, מנהל הרפת ועובד נוסף, לחזור לקיבוץ כדי לחלוב את הפרות שנשארו בקיבוץ. מחבל שהסתתר במכון החליבה פתח עליהם באש וראובן נהרג. טנק שהגיע למקום פוצץ את מכון החליבה בו הסתתר המחבל. 

רוב חברי הקיבוץ עדיין מפונים ומתגוררים בשכונה זמנית בעומר כשהתכנון לחזרה לקיבוץ מיועד לקיץ הקרוב. כיום גרים בקיבוץ חלק קטן של תושבים שהחליטו לחזור, עובדי הענפים במשק וגדוד מילואים "משק-נשק", שתפקידם לשמור בקיבוץ ולעבוד בענפים. 

בחודשיים מאז שהגעתי לכיסופים, אני עובד בנוי של הקיבוץ. איתי בצוות עובדת נוספת שהגיעה כמוני לעבוד פה ואנחנו מקבלים גם עזרה מהמילואימניקים מגרעין "משק-נשק". אחראי עלינו מנהל הענף שהוא חבר קיבוץ ותיק הנמצא על הקו בין עומר לכיסופים (וחשוב לא פחות לציין שגילו לי שבצעירותו הוא היה חלק מההשראה עבור דרור שאול לדמותו של קרמבו בסרט הידוע).

בנוסף לעבודת נוי שוטפת, מוקדש חלק גדול מהעבודה שלנו לשיקום וחידוש המבנים הציבוריים והשטחים הפתוחים בקיבוץ, כדי לעשות מה שאפשר שהקהילה תוכל לחזור הביתה כמה שיותר מהר. כמעט כל מבני הציבור בקיבוץ עוברים שיפוץ ורבים מהבתים שנהרסו נבנים מחדש.
כשירדתי לכיסופים להתרשם ולהחליט אם זה מתאים לי, הצטרפתי לצוות הנוי ולמשפחתו של שלמה מנצור ביום לפני הריסת ביתו כדי להעביר את גינת הקקטוסים המפורסמת של שלמה למיקום זמני עד לסיום שיפוץ הבית. זה היה יום משמעותי וכבר מהרגע הראשון פה, הבנתי שזו הולכת להיות שליחות משמעותית עבורי.
כשהגעתי לפה במוצאי סוכות עם בני המשפחה שבאו לסייע לנקות את הדירה שלי, גיליתי בחורשה הסמוכה חמישה שלטים שנתלו על גזעי העצים להנצחתם של חמישה חיילי "צוות פרץ" מגדוד 101 של הצנחנים, שהיו הצוות הצבאי הראשון שהגיע לקיבוץ ונהרגו בקרב על הגנת הקיבוץ.

סמ"ר עומרי פרץ ז"ל מאליכין היה בן גילי ולמד איתי בכיתה ביסודי במשגב. כבר אז ידעתי שאני רוצה לעשות משהו סביב העץ שלו בחורשה, שייתן כבוד וינציח את סיפור הגבורה שלו ושל הצוות. לפני שבועיים הגיעו ההורים של עומרי מאליכין ועשינו פרוייקט משותף של סידור השקיה ושתילת פרחים ופקעות סביב העץ. זה היה יום משמעותי ומרגש מאוד. 

אני מרגיש תחושת שליחות לתת ולתרום למקום שחווה את האירועים הקשים בבוקר 7 באוקטובר, בתקווה שהקהילה תחזור ולראות את העוטף חוזר לחיים.

בדיוק בגלל זה אני יושב פה עם עדי פלדי, על הבלקון שלו במדרון הגבעה מתחת למגדל המים. כאמור, קפוא ומאוחר מאוד בלילה האפל, תנור זקוף וכוסות ויסקי מסייעים לנו להילחם בצינה, גשם שוטף מכה לפרקים בגג הפרגולה וממול מתנועעים באפלה אותם אורנים אדירים.

לפני מספר חודשים הוא קיבל לידיו ועליו את העמדה הטעונה הזו – אחריות על הנוי בבית הקברות. "הקיבוץ מקצה 8 שעות בשבוע לנושא זה ואני מבצע שם את העבודה בהדרכת המנטור אריק סיון ובסיוע צמוד של אילה ליבני האחראית על חלקת חללי צה"ל", הוא מספר בשיחה המקדימה שנערכה אחרי חצות לפני שבועיים. עכשיו הוא מספר על אותן 8 שעות בשבוע.

"זו עבודה סיזיפית ומונוטונית ביותר. המאבק העיקרי הוא עם מחטי האורן הנושרים בקביעות וללא הפסקה. מדובר בעצים אשר ניטעו עוד לפני קום הקיבוץ וחלקם סוגרים יותר מ-80 שנים". כידוע, צעירי גח"מ היו יוצאים צפונה מקיבוצם בשנות הארבעים, אל הגבעה הגבוהה עליה ניצב כיום מגדל המים ואל סביבותיה ונוטעים עצים, בעיקר אקליפטוסים ואורנים, על-מנת לתבוע ולקבוע בעלות על הקרקע, למשל מול ערביי מנשיה וזלפי.

וכעת – סקופ ! "כתוצאה מגילם המופלג של האורנים וההבנה כי תוחלת חייהם תגיע בקרוב לסיומה, מתחיל תהליך של החלפת הצמחייה בבית הקברות", מספר עדי. "תתרחש חזרה למרכיבי החורש הים-תיכוני שהם בני המקום במקום האורנים האירופאים שעומדים לגווע. הפרויקט מתנהל בליווי רכז הנוי ניב יגר והאילנאי דורון לנג".

כן, אותן צמרות שקטות שראו כל כך הרבה דמעות, צער ואבל, עומדות להיעלם והתמונה הכה מוכרת של בית הקברות, עומדת להשתנות.

אבל העבודה בבית הקברות היא הרבה מעבר לעבודה המחזורית של איסוף, עישוב, ניכוש, ריסוס, גירוף, קיצוץ וגיזום. "יש משהו באוויר הנקי, בנוף המעלף, בשרידי זלפי הציוריים, באתר ג' גבעה הנשקף מרחוק, באקליפטוסי הענק בפרדסים ואפילו בשדירת הקזוארינות שרואים משם", הוא מתאר וכשאני מתעניין אם הוא לא הביא את הקזוארינות משיר אחר, הוא קובע כי הן נמצאות "בדרך לפומלות".

כן, זה הרגע בשיחה בו הוא מזכיר את המשפט של בארי צימרמן המופיע בכותרת. "אבל אני חושב שבארי דווקא התכוון לקיבוץ", הוא אומר אל אוויר הלילה האפל ואני לוקח עוד לגימה ארוכה מהוויסקי וחושב על זה שיש אורגניזמים שמתים הרבה לפני שעצם ההכרה בכך מכה בתודעתם.

אנחנו מדסקסים את הנושא של עבודה בין קברים, מצבות ובעיקר בעיקר שמות, פנים וזהויות – נשים ואנשים שחיו, אהבו, לחמו, עשו ומתו פה.

"לעיתים אני שקוע בעבודה ואז פתאום נכנס לוורטיגו, מרים רגע את הראש ולא מבין איזו מצבה נמצאת מולי וצריך לקחת כמה שניות להתאפס. אט אט אני מתחיל למפות לעצמי את המקום ולא פעם, תוך כדי עבודה כשאני רואה למשל תאריך לידה של 1897, אני חושב מייד על כך שהאדם הזה נולד בשנת הקונגרס הציוני הראשון ואיזה תהליך החל אז שהביא לכך שאנחנו פה היום, או למשל תאריך של מאי 1948, של אנשים שנולדו עם המדינה, כך שרדיוס ההרהורים משתרע על פני שטח עצום".

אבל מעבר לתולדות העם היהודי, יש שם כל כך הרבה אנשים המרכיבים את מאגר הזכרונות הפרטי שלו. "למשל, כשהגענו לקיבוץ בשנת 1982, אז הבית הראשון אליו הלכנו לבקר, היה הבית של אלזה ופרי ברונר, לא בגלל התקליטייה אלא בגלל שבארי היה חבר טוב של אילן ברונר ומאז זה נשאר אצלי ועולה בכל פעם שאני חולף על פני קבריהם".

בשלב זה מצטרף לבלקון אורח מכובד – נמרוד זיו, הבכור של יהושע ומירל'ה שאינו מתגורר בקיבוץ כבר שנים רבות ומשום כך, מספק כמה אבחנות חותכות מייד לאחר שהוא לוקח לגימת וויסקי ראשונה.

"אני חושב שנפשו של פלדי נקעה קצת מהעיסוק באנשים החיים ולכן הוא עבר לעסוק במהלך היום באלו שאינם עוד כאן", הוא מאבחן ואני, שישבתי עם פלדי בלילות אחרים בהם היה עסוק עד מעל ראשו ונפשו במאבקים כאן, לא יכול להגיד שזו קביעה רחוקה מהמציאות. גם פלדי לא מכחיש. "אני נסוג לעבר לא פעם, במגוון תחומים", הוא אומר ושלושתנו עוברים לדסקס את המשפט המופלא של עמוס עוז – "אל תחפש במרחב את מה שאבד עם הזמן" ובודקים באמצעותו כמה דברים כאן בקיבוץ אך בדיוק אז, מתברר כי זה הזמן לישון משום שעוד מעט צריך לקחת את הילדים לבית-הספר.

במקום להיפגש לקפה, התכנסנו ביום שישי של אמצע ספטמבר לגיוס מיוחד לטיפוח הנוי בבית העלמין. אין ספק כי זה הוא המקום היפה ביותר בקיבוץ שלנו (והשכונה השקטה ביותר בקיבוץ).

ההתכנסות המגוונת כללה קבוצה לא גדולה של חברי קיבוץ מכל גיל: היו שם פנסיונרים נמרצים לצד אלה כמונו הנמצאים בערך במחצית המאה או קצת פחות ואפילו ייצוג לדור הצעיר (כבוד מיוחד למשפחת ימין). 

בין פעולות הגריפה והאיסוף (הגב כבר לא מה שהיה פעם) נשמעו מכל עבר שיחות – השמות החרוטים על המצבות עוררו זכרונות וסיפורים על האנשים שחיו כאן לפנינו (בקרוב החידון). דובר על גיוסים קהילתיים בעבר שהיו חובה וגם, רחמנא ליצלן, עלה נושא הערבות ההדדית.

בעלונים האחרונים של "בתוכנו" קראנו בחלק מהכתבות, בין השורות ומעליהן, על הדואליות שבין הגעגוע והנוסטלגיה לקיבוץ של פעם, לבין האמירה שהקיבוץ הולך ונהפך ליישוב קהילתי דוגמת שוהם או גן יבנה בואכה בית אליעזר.

אכן, הקיבוץ כיום שונה מאוד מזה שהיה בעבר. יש המתאבלים על השינוי הזה ויש המברכים עליו כשהאבולוציה של הקיבוץ המתחדש עדיין בעיצומה. בין השאלות שעולות: מה מקומה של הערבות ההדדית? כיצד ייראה החינוך הקיבוצי? איך נשמר על התרבות והמסורת הקיבוצית בחגים ובאירועים קהילתיים? יש נושאים מורכבים כמו השיוך והסוגיות הנדל"ניות, יחס המדינה לקיבוצים ועוד שאלות שהן ביטוי לאתגרים עימם אנו מתמודדים.

אך לא התכנסנו היום כדי לערוך מחקר מעמיק על מקורות השינוי או להגדיר את גבולותיו.

כזכור, באותן כתבות של "בתוכנו" עלו סוגיות כמו הבקשה לעזרה בכיסוי קברים בעת הלוויות או הקריאה למתנדבים לצוותי החגים המארגנים אירועי תרבות. זה אכן לא פשוט להתנדב בימים אלה, כאשר יש היוצאים למחאות באדיקות ויש כאלה שחלק מבני משפחתם במילואים או מגוייסים וההישרדות היומיומית אינה קלה.

ועם כל שנאמר ואם נבטל לרגע את הנימה הצינית השוררת במחוזותינו – דווקא הגיוס לנוי בבית העלמין מייצג יותר מאשר פעולת נקיון ותחזוקה פשוטה. בית העלמין הוא עדות לשורשים שלנו כאן ולדורות שבנו את הקיבוץ.

הגיוס הוא ביטוי לערבות ההדדית שעדיין קיימת בקרבנו. ההתנדבות הזו מזכירה לנו את תחושת השייכות, את הנכונות להתנדב למען הכלל, את החיבור למקום ולאנשים שחיו בו. האם נשכיל לשמור על זה?

זה תלוי רק בנו.

זה סיפור על מקום קטן, סיפור על קשר, סיפור על קהילה (להבדיל מ"קהילה") ובעצם, כמו כל הסיפורים הטובים – זה סיפור אהבה.

המקום הקטן הוא הגינה הקהילתית, הקשר הוא הקשר בין האדם לצמח, הקהילה מורכבת מכמה פרטים השותפים לחזון ולעשייה והאהבה – קשורה לכל אלו גם יחד.

"לדעתי זה היה בשנת 2012", מספר אורי לין. "גבעת חיים איחוד החליטה על הקמת גינת ירק קהילתית הנמצאת בפינה הדרום מערבית של הקיבוץ (מאחורי החיילים, נא לא להתבלבל עם גן הירק הנמצא ליד הרפת)".

הם היו ארבעה בהתחלה ולהבדיל מארבעת פרשי האפוקליפסה, הם נפרדו. "מי שהיו בצוות הראשוני היו כריסטופר סלייבי, ניב יגר, דודו לנג ואני, אך בהמשך נותרתי רק אני. הייתי קצת אחרי היציאה לפנסיה ונושא הגינה הקהילתית עניין אותי כבר לפני כן". כך הפך החלום למציאות. "היה ברור לי שצריך מערכת מסודרת מול הקיבוץ ולכן בסיועם של אריק סיון ואייל ניסן, ניסחנו את אמנת הגינה הקהילתית מול הקיבוץ".

כמו אמנת ליסבון מכוחה פועל האיחוד האירופאי, גם האמנה הזו היא פשוטה וברורה.

"סעיף ראשון אומר שהגינה היא למען החברים והסעיף השני קובע שהיא לא למטרת רווח", מציין אורי. "כמובן שהגינה היא אורגנית לחלוטין וכל מי שיש לו ערוגה, משתתף בהוצאות".

מטבע הדברים, הוחלט כי ענף הנוי יהיה הגוף הקיבוצי אליו תשתייך הגינה בכל הקשור לציוד כגון צינורות מים או זיבול השטח. "מי שעשתה לנו את הנהלת החשבונות הייתה ליביה בר און, חברה חשובה בקהילת הגינה עם השלווה שלה. בכל פרק זמן מסויים, אנו דואגים לאזן את החשבונות בינינו".

אורי עובד עם בעלי חיים, עם צמחים ועם אנשים כבר כמעט ארבעה עשורים. "בראש מעייני, הייתה גינה לאנשים מבוגרים", הוא נזכר. "ולכן בנינו את הגינה כך שתאפשר זאת – למשל עם ערוגות שהיו עשויות מארגזי פירות וכך היו מוגבהות ונוחות יותר לעבודה".

כאן מצטרפת לשיחה שלנו בוגרת "כדורי", בית-הספר החקלאי המפורסם. "המקום הזה הוא פנינה לנפש", מספרת בלהה זיו. "זה היה כך מאז ומעולם, אבל ניתן היה לחוש זאת בעיקר בתקופת הקורונה. לאנשים היה לאן לצאת, להתחבר לטבע במקום להיות סגורים בבתיהם וזה היה מקום שאין לו תחליף. היינו שם, דודי שמש, אני, אורי, ליביה ואז נוספו גם אורי מירון ומורדי מורג וכמו כן, גם נציגות הדור הצעיר כמו דבי בר אילן ושני לברון".

שניהם מספרים חוויות מכל השנים בגינה ועל הדברים שמתרחשים שם. "כשאנשים ליד צמחים – הלב נפתח", קובע אורי. "אני מופתע לא פעם, מכך שאנשים פותחים את סגור לבם, כולל העניינים האישיים והכואבים ביותר, כאשר הם נמצאים שם". שניהם מקבילים את הצמח ודרכו, לנפש האדם ודרכה. "גם אנשים שבחיים לא התחברו לצמחים, הופכים כאן למשוגעים לדבר".

כיום מגיעות לגינה משפחות צעירות עם ילדיהן, להסביר, להראות ובעיקר להמחיש לדור הנוכחי שפירות וירקות לא צומחים על המדף בכולבולית. "זה מפגש שכמעט ובלתי אפשרי בכל רמה אחרת – איפה עוד בקיבוץ ניתן למצוא צעירים ומבוגרים יחד?".

בלהה אומרת שזה הרבה מעבר לצמחים. "זה לא סתם צמח שאתה שותל ומחכה שיגדל, זה קשר נפשי וליווי צמוד ויומיומי ואפשר לראות שכולם מאושרים שם, זה עושה לך טוב לנפש ולנשמה". אורי, מצידו, מדבר על העניין הזה שכל כך הרבה אנשים מדברים עליו כאן, אבל לא בטוח שיודעים להסביר אותו.

"עניין נוסף באמנה שלנו הוא העזרה ההדדית, אנחנו מכינים אוכל זה לזה, כי הנתינה היא חלק מהותי מהעניין וזו קבוצה של אנשים שיש לה משהו במשותף – זו קהילה. זו אחת מהמערכות הקטנות בתוך המערכת הגדולה, זה קשר נפשי של יחידה חברתית מיוחדת בתוך מה שנקרא הקהילה של גבעת חיים איחוד".

וכאן אנו מגיעים לנושא שבגללו הם קראו לי. "בזמן האחרון מישהו לוקח (הערת מערכת – גונב) את היבול שאנו מגדלים", מספרת בלהה. "אי אפשר לתאר את עוצמת הפגיעה כאשר לאחר כל התקופה הממושכת של עמל הגידול, הטיפוח וההשקעה, אתה מגיע בוקר אחד ומגלה שמישהו לקח את מה שגידלת זו אכזריות ואני ממש חשה פגיעה פיזית, כשאני רואה משהו כזה, אני חושבת שפשוט בא לי לעזוב הכל וללכת".

הם מציינים כי במקום יש שלטים המבקשים שלא לגעת ביבול הגינה. "כנראה שלא תהיה ברירה ונתקין פה מצלמות וכך נוכל לאתר את מי שלוקח (הערת מערכת – גונב) את היבולים ללא רשות", אומר אורי.

כמובן שבמהלך השעה בה אנו יושבים ומדברים, אנו טועמים (וטועמים שוב ואז שוב) ממעשי ידיה של בלהה, שאין צורך להזכיר שהיא האחראית על מדור האוכל בעלון. כשאני כבר צריך ללכת, אני לוקח איתי בקופסה את הדברים הטעימים שנשארו, אבל בעיקר אני לוקח את סיפור האהבה הזה, שקראתם פה, סיפור אהבה שנקרא הגינה הקהילתית.

יצאתי לראיין את אור בשטח, ישבנו על הספסל בין שורות הירקות הבוהקים מקרני השמש ופרחי הנוי הצבעוניים המבצבצים בין הירקות. באווירה הפסטורלית הזו, שמעתי מאור את סיפורו של גן הירק ואת חלקו בפרויקט.

אור נלקנבאום נשוי לסיוון ארזי ואבא של כרמי. בשנת 2019 הוא חלם להקים גן ירק בשיתוף הקהילה. ניב יגר, מנהל הנוי ומספר משפחות מהקיבוץ, התחברו לרעיון ובמהלך הסגר הראשון של הקורונה (מרץ 2020) התגייסו יחד להכשיר שטח שהיה שדה בור והפכו אותו לגן ירק משגשג. החלום קרם עור וגידים והפך למציאות.

לאור יש שני תארים בביולוגיה אבל אין רקע חקלאי. הוא נרתם לפרויקט במלוא המרץ וקיבל על עצמו את ניהול גן הירק, בליווי, תמיכה והכוונה של עמותת "החוות הירוקות" וכבר שלוש שנים שהגן מניב ירקות חורף: כרוב, ברוקולי, כרובית, קולרבי, חסות, פטרוזיליה וירקות ופירות קיץ: דלועים, מלפפונים, עגבניות, פלפלים, אבטיחים, מלונים, תירס, קישואים וחצילים. יש גם ירקות מוכרים פחות: סלקים צבעוניים, גזרים צבעוניים, בטטה סגולה, רוברב וגם צמחי תבלין המזמינים חרקים מועילים.

בגן הירק אין ריסוס ואין דישון והוא מושתת על מערכת אקולוגית. בכל ערוגה אפשר למצוא גם פרחי נוי, המשמשים נגד מזיקים וגם מושכים אליהם חרקים להאבקה.

בתקופת הקורונה הגיעו ילדי הקיבוץ לגן הירק ונוצר חיבור מרתק אשר פסק כאשר שככה הקורונה. עכשיו עובדים על חידושו.

תוצרת גן הירק נמכרת לחברי הקיבוץ. פעם בשבוע נפתח דוכן הכולל את כל ירקות העונה וכ-70 משפחות צורכות מדי שבוע ירקות טריים ישירות מן האדמה. מחירי הירקות מוצגים בדוכן והתשלום מבוסס על אמון, איש לא עומד בדוכן וכל קונה רושם את מספרו האישי בתקציב ומחויב על פי פירוט הקניה שרשם.

אור עובד בגן הירק שלושה ימים בשבוע ובמקביל לומד לתואר שני באוניברסיטת חיפה, התמחות בפסיכותרפיה אינטגרטיבית גוף- נפש-רוח. במסגרת זו הוא עוסק בטיפול בבריאות הנפש למקבלי סל שיקום של משרד הבריאות. בימים בהם הוא נמצא בלימודים אין פעילות בגן הירק, אבל הוא מדגיש כי המקום פתוח למבקרים בכל עת.

ככל שהתקדמנו בראיון, הרגשתי שגן הירק בנשמתו של אור ובעורקיו וניב מעיד עליו שהוא חקלאי בכל רמ"ח אבריו. הוא בחור יצירתי, עם חשיבה מחוץ לקופסה ויש לו חזון של תמיכה במארג חיים שלם שיבוא לידי ביטוי גם מחוץ ליישובים חקלאיים, על-מנת שגם בערים תתממש קונספציה של צריכה מקומית.

אני מודה לאור שהתפנה תוך כדי עבודה לחשוף בפני את גלגולו של גן הירק, בשקט ובשלווה האופייניים לו ועם ניצוץ בעיניים. הוא נתן את הסכמתו לצלמו מוציא כרוב טרי ישר מהאדמה בדרכו לדוכן, צילום ששלחתי לתחרות, עם גאווה מקומית.

במשך שנים רבות הייתה תעלה שהפכה למזבלה לאורך הדרך מהכניסה לשכונת הנעורים ועד ביה"ס "משגב". ילדים ואחרים השליכו לשם מכל הבא ליד: בקבוקים, עטיפות חטיפים, אריזות פלסטיק וזבל אחר – והמקום נראה נורא.

ידידיה כהן ממושב חופית הוא מהבנים הראשונים של כפר ויתקין ולוחם לשעבר ביחידה 101 (עבר כבר את גיל 90) והוא גם פרדסן עם 100 דונמים של פרדס. "מצפה רמי" שליד בית הראשונים, נקרא על שם בנו שנפל במלחמת לבנון הראשונה. ידידיה עוסק בתחום ההשקיה כבר עשרות שנים, כך שעבד עם זיגי, עמי רטר, בועז שקדי ואחרים בגח"א והוא גם חברו של רענן הרמן.

בשנת 2015 הוא הציע למסור לרענן שתילי עצי הדר בודדים לשתילה ליד הבית ורענן סיפר לו על הוואדי המלוכלך בדרך אל "משגב" וביקש ממנו את המגוון הרחב ביותר של זני ההדרים הזמינים בארץ, כדי לשתול אותם שם במקום ליד ביתו.

כך, בזכותו של ידידיה בין השאר, נטועה שדרת עצי הדר המטופחת אותם נטע רענן בהדרגה ובה הוא מטפל במסירות כבר שבע שנים. המים להשקיה מסופקים על-ידי הנוי וכולנו נהנים מהמראה, הנקיון והסדר המתלווים לירוק של העצים, לפרי הכתום והצהוב ולפריחות ההדרים והחוטמיות בעונתן. רענן, שמעולם לא עבד בחקלאות, מצא בהתקרבו אז לגיל 70, דרך מיוחדת להיכנס לתחום וגם לתרום לקהילה.

"התחלתי לאסוף אבנים ואבני-שפה בפרט ובעזרתו של גדי ורד והשופל של הקיבוץ, להביא כמות גדולה של אדמה זמינה משטח הקיבוץ ולמלא את הוואדי הקטן עם תוספת של קרוב לשני מטרים, לאורך ראשוני של כ-50 מטרים מבלי לפגוע בניקוז"

ידידיה אמר לרענן כי קיימים כ-40 זני הדרים וככל שהתקדמו הנטיעות, כך רבו מספר העצים שהביא ידידיה והעשירו את השדרה. מקור העצים הוא משתלת מולצ'ן בעין-ורד וכעת יש כ-35 עצים בבוסתן.

"היה חשוב לי שהעצים יהיו מזוהים בשמות הזנים, כך שאריק סיוון הפנה אותי למישהי מקיבוץ מענית המייצרת שלטים כאלה וכיום מזוהים רוב העצים בשלטים מאירי עיניים לטובת ילדינו והציבור בכלל".

לפי ידידיה, עדיין מפתחים זנים חדשים שאחד מהם בשם "עליזה" אולי ימצא את דרכו לכאן ויעשיר את הגן.

"הרעיון המקורי שלי, בנוסף לצד האסתטי של הפיכת המזבלה לגן פורח, היה שהילדים יעברו דרך הבוסתן בדרך לבית-הספר, יקטפו מפרי ההדר, ישימו בתיק ויאכלו בהפסקות בבית-הספר ואכן, הם קוטפים. טלי סופר המטפלת ומדריכה אותם, מספרת שהם נהנים מאוד להסתובב בין העצים ולקטוף את הפרי בדרך אל בית-הספר וממנו. גם חברים עוברים כאן וקוטפים להנאתם ולשמחתי, דבר שאני מעודד אותם לעשות".

בסופי שבוע רענן משקיע רבות בעבודה בטיפוח הבוסתן, בגיזומים ועישוב אינסופי ומעיד שהוא נהנה מזה מאוד והתוצאה היא שהילדים יכולים להסתובב בשטח בהנאה ובבטחה, ללא קוצים ועשבייה פרועה.

בנוסף לעצים יש כאן גם פרחי חוטמיות למיניהן, הזורעות את עצמן ומוסיפות צבע לשדרה. בוסתן נוסף עם עצים נשירים (משמש המבשיל מאוחר בעונה, תפוחי-עץ, אגסים, אנונה שאינו מניב, אבוקדו, רימונים ושקדים) נמצא כאן ליד המשרד של דני הרמן, כאשר מקור העצים הוא נוטע ותיק ממטולה.

"בין השאר יש כאן עץ בודהה, שהוא סוג של אתרוג עם פרי ציורי ומיוחד (ראו תמונה) שלדברי מאיה, בתי, פרי מסוג זה נמכר בחנויות מזון בניו-יורק בכ-16 דולרים ליחידה. אנשים עוברים ומחמיאים וגם מזה אני רווה נחת. עברתי מעישוב בטורייה לחרמש מכני וכך אני ממלא את בקרי יום השישי, בעבודה לא קלה אך מרתקת ומהנה. כמו-כן קיבלתי מהפרדס עץ אשכולית-אדומה שאני ממליץ לבוא ולקטוף את פירותיו".

"העצים לא מרוססים ויש לי אפילו הצעות לעזרה מקצועית בגיזום מאורי מירון, אך עד כה הסתדרתי וכפי שניתן לראות, העצים נראים ממש טוב. גם גיורא ידיד עזר בהתחלה. גם נירי רטר, מהדור הצעיר, עזר לי היכן שיכול היה לעשות זאת".

בהזדמנות זו שאני מדבר איתו, שאלתי את רענן על עבודתו כאקונום של קיבוץ עין-שמר. לדבריו, זה קיבוץ חברתי מאוד וצנוע, עם חברים ידידותיים מאוד בדרך כלל שכייף לשרת אותם, היות והם מפרגנים ויודעים להעריך את המאמץ והנסיון שהוא מביא לתפקיד.

ממקורות שלנו בעין-שמר, אנחנו יודעים שהחברים שם באמת מרוצים מאוד מרענן כאקונום ובכלל ואין פלא, גם בהתחשב בעובדה שבכל ערב שישי רענן ויאיר, בנו, מגישים את ארוחת הערב לציבור של כ-300 סועדים מדי שבוע.

צילום: אלדד ורדי

קבעתי לדבר עם ניב יגר, כשהגעתי כבר כמעט יורד ערב על הפעוטון שהוסב לבית בו הם גרים כעת.

בפנים, בין הקירות האוצרים בתוכם בדממה זעקות, מלמולים, בכי וחלומות אינספור של תינוקות מדורות רבים, יש אור נעים ואווירה חמימה וזה המקום היחידי עליו אני יודע בו אתה מקבל תה שעשוי מזוטה לבנה, אזוב מצוי, נפית כפופה וציטרה (שיש הקוראים לה צתרה).

עם התה הרותח, אנחנו פותחים בנושא הרותח. "כן, יש הקבלה בין האנוש לצומח. עם האנשים כאן בקיבוץ, גם העצים מתבגרים וגם הם נופלים בבוא יומם", מתאר ניב. "אורנים שייכים לקבוצה שחיה, כמו אנשים, כמאה שנים. קשה מאוד לחזות מתי ייפול עץ שכזה, בעיקר משום שאורנים זקנים מפתחים מפרש גבוה למעלה שתופס הרבה רוח ולכן חשוב להתמיד בגיזום, אוורור והורדת משקלים של צמרת העץ. למרות שאין עדות ישירה, ייתכן והעץ פשוט חטף מכת רוח ואט אט נשכב. בנוסף, כמויות גדולות של גשם הפכו את האדמה בה היה נטוע לבוצית וכך אחיזת השורש בקרקע התרופפה.

מתברר שאם עץ נופל באמצע קיבוץ ואין איש שרואה, עדיין יש רעש. "רבים באים ואומרים לי 'תוריד את העץ הזה, או את ההוא'. אני מתייחס ברצינות לכל פנייה כזו ועדיין מזכיר: כמה שפחות להסתובב ליד אורנים בסופות רוח קשות. הייתי רוצה גם להזכיר שלפני כשנתיים עשינו גיזומים של רוב עצי האורן בדיוק מהסיבות האלו וכן, בשנים הקרובות ייתכן וניפרד מכמה מהאורנים הזקנים שנמצאים פה עשרות שנים".

ניב מזכיר למי ששכח, כי אורן או כל עץ אחר שנמצא בתוך חצר בית, הוא באחריות המשפחה לה שייך הבית. "אנחנו מטפלים בשטחים הציבוריים ועכשיו, למשל, יש מי ששוקל להוריד את העץ הגבוה בחצר ביתו ועניין כזה יכול להגיע גם אל עלות של לא מעט אלפי שקלים, כך שצריך לקחת זאת בחשבון".

וזה מוביל אותנו ישירות גם לנושאים אחרים. "כמו בשאר התחומים, גם עבודות נוי עולות כסף בקיבוץ מופרט", מזכיר ניב. "חלף העידן שקוראים לצוות הנוי ליישר לי את הגדר החיה, או לגזום לי את השושנים. אנחנו עובדים במרחב הציבורי וכל עבודה אצל החברים, עולה כסף".

ענף הנוי עמד ביעדים שלו, כולל הכספיים, בשנה שחלפה. "הרגעתי קצת והורדתי את הרגל מהגז. קיבלתי החלטה להתחיל ולהשפיע מלמטה וזה אומר שאנחנו נכנסים לכל גן ילדים והקמנו בכל אחד מהם גינת ירק ובכל עונה נשתול את ירקות העונה שם, העברנו אלונים ונטענו אותם ליד גנון זית וכולם יכולים לראות את הבורות בדשא בין הגנים, שם ניטע עצים בט"ו בשבט".

שקדיה מול גן הירק. צילום: עדנה ארזי

הבייבי שלו, גן הירק, עולה וצומח. "גן הירק שלנו ממשיך להתפתח והפך לאחד מגני הירק היפים ביותר בישראל", הוא קובע. "וכמו תמיד, אין שם ריסוסים או דישון, הכל אקולוגי וטבעי, מזמין את כולם לטעום אותו על בסיס שבועי, ליד הסביום".

הקו המנחה אותו מאז כניסתו לתפקיד, נשאר בתוקף. "אנחנו ממשיכים בגינון אקולוגי, כזה שלא מפלה עשבים לרעה. מה רע בחוביזה וסרפד? מקווה שרוב האנשים כאן מרוצים מזה. אני מאמין מאוד שצריכים מגוון צמחים בכל מרחב אקולוגי וכאן אני רוצה לאתגר קצת את שלטון הדשא שקיים מאז הקמת הקיבוץ".

רגע, אני חושב שאתה מסתובב כאן סביב נקודה רגישה, אני אומר לו. הדשא הוא בנפשם של רבות ורבים כאן.

ניב לא נרתע. "אני רוצה לצמצם במידת מה את המדשאות הציבוריות", הוא אומר ומצביע על ניסוי שהוא עורך על עצמו. "אפשר לראות שבחצר שלנו אין דשא. אמנם לעיתים יש לי ויכוחים על כך עם נטע, אבל אני רואה כי טוב בלי הדשא. הדשא הוא יצור קפיטליסטי, צריך לעבוד אותו ולהוציא עליו מים רבים וכסף רב. אני, כאמור, מאמין בגיוון צמחי ויש לי בחצר מעל 30 מיני צמחים. בחזוני אני רואה אחו שבחורף הוא ירוק ופורח ובקיץ, כשהוא מתייבש, אז מקצצים ומכינים אותו כך לחורף הבא ובמקביל יש בו גם צמחים שהם ירוקים כל השנה".

את כל מי שמתחיל לחשוש שבחג הבא יתקעו לו קוצים בישבן במדרון עליו עומד כיום הדשא של בית וינה, ניב מרגיע. "אני לא מתכוון לדשא של בית וינה או של חדר אוכל. יש בקיבוץ לא מעט משטחי דשא עצומים שניתן להצמיח במקומם חורשות קטנות או שטחים מגוונים מבחינה צמחית, זה נכון הן אקולוגית והן פיננסית וזה הכל עניין של להרגיל את העיניים למשהו אחר".

שותים עוד קצת תה נהדר, מדסקסים אקולוגיה קיבוצית ועולמית ואז כבר הגיע הזמן לסיים. בדרך חזרה הביתה, אני חומק מתחת האורנים הגבוהים ותוהה מה יקרה איתם בסערה הבאה.