הרצון לגור ולחיות בעוטף נולד אצלי לפני ארבע שנים בערך, כשנסעתי לבקר את אור רוזנברג, חברי שעשה שנת שירות בקיבוץ ניר עוז. כבר מהדרך היה ברור לי שהאזור הוא משהו מיוחד – שדות חקלאיים שלא נגמרים, שקט שקשה למצוא כמוהו במרכז ושקיעות מדהימות. אחרי שהסתובבנו קצת בקיבוץ ובאיזור, אמרתי לעצמי בדרך חזור שמתישהו בחיים אני חייב לחיות ולחוות את האזור הזה יותר. 

אחרי שסיימתי שירות צבאי כתומך לחימה בשלדג וחודש של ניקוי ראש בתאילנד, החלטתי שזה הזמן הנכון להעביר את החיים שלי לעוטף. במיוחד אחרי 7 באוקטובר הרגיש לי שלא יהיה זמן נכון ומדוייק יותר. 

חיפשתי עבודה בקיבוצים שונים ובסוף הגעתי לקיבוץ כיסופים (חלקכם אולי תכירו אותו גם כקיבוץ עסיסים). בבוקר 7 באוקטובר חדרו לכיסופים כ-200 מחבלים, רצחו 13 מחברי הקיבוץ ושישה עובדים תאילנדים וחטפו את גופתו של שלמה מנצור לרצועת עזה.

המרחק בין כיסופים לרצועה הוא כשני קילומטרים והמחבלים הגיעו בגלים וניהלו קרב עם לוחמים, בעיקר מגדוד 51 של גולני, שאיישו את המוצב הצבאי הצמוד לקיבוץ ובכך מנעו אסון גדול יותר. ב-9 באוקטובר, כאשר אנשי הקיבוץ פונו למלון בים המלח, החליטו ראובן הייניק ז"ל, מנהל הרפת ועובד נוסף, לחזור לקיבוץ כדי לחלוב את הפרות שנשארו בקיבוץ. מחבל שהסתתר במכון החליבה פתח עליהם באש וראובן נהרג. טנק שהגיע למקום פוצץ את מכון החליבה בו הסתתר המחבל. 

רוב חברי הקיבוץ עדיין מפונים ומתגוררים בשכונה זמנית בעומר כשהתכנון לחזרה לקיבוץ מיועד לקיץ הקרוב. כיום גרים בקיבוץ חלק קטן של תושבים שהחליטו לחזור, עובדי הענפים במשק וגדוד מילואים "משק-נשק", שתפקידם לשמור בקיבוץ ולעבוד בענפים. 

בחודשיים מאז שהגעתי לכיסופים, אני עובד בנוי של הקיבוץ. איתי בצוות עובדת נוספת שהגיעה כמוני לעבוד פה ואנחנו מקבלים גם עזרה מהמילואימניקים מגרעין "משק-נשק". אחראי עלינו מנהל הענף שהוא חבר קיבוץ ותיק הנמצא על הקו בין עומר לכיסופים (וחשוב לא פחות לציין שגילו לי שבצעירותו הוא היה חלק מההשראה עבור דרור שאול לדמותו של קרמבו בסרט הידוע).

בנוסף לעבודת נוי שוטפת, מוקדש חלק גדול מהעבודה שלנו לשיקום וחידוש המבנים הציבוריים והשטחים הפתוחים בקיבוץ, כדי לעשות מה שאפשר שהקהילה תוכל לחזור הביתה כמה שיותר מהר. כמעט כל מבני הציבור בקיבוץ עוברים שיפוץ ורבים מהבתים שנהרסו נבנים מחדש.
כשירדתי לכיסופים להתרשם ולהחליט אם זה מתאים לי, הצטרפתי לצוות הנוי ולמשפחתו של שלמה מנצור ביום לפני הריסת ביתו כדי להעביר את גינת הקקטוסים המפורסמת של שלמה למיקום זמני עד לסיום שיפוץ הבית. זה היה יום משמעותי וכבר מהרגע הראשון פה, הבנתי שזו הולכת להיות שליחות משמעותית עבורי.
כשהגעתי לפה במוצאי סוכות עם בני המשפחה שבאו לסייע לנקות את הדירה שלי, גיליתי בחורשה הסמוכה חמישה שלטים שנתלו על גזעי העצים להנצחתם של חמישה חיילי "צוות פרץ" מגדוד 101 של הצנחנים, שהיו הצוות הצבאי הראשון שהגיע לקיבוץ ונהרגו בקרב על הגנת הקיבוץ.

סמ"ר עומרי פרץ ז"ל מאליכין היה בן גילי ולמד איתי בכיתה ביסודי במשגב. כבר אז ידעתי שאני רוצה לעשות משהו סביב העץ שלו בחורשה, שייתן כבוד וינציח את סיפור הגבורה שלו ושל הצוות. לפני שבועיים הגיעו ההורים של עומרי מאליכין ועשינו פרוייקט משותף של סידור השקיה ושתילת פרחים ופקעות סביב העץ. זה היה יום משמעותי ומרגש מאוד. 

אני מרגיש תחושת שליחות לתת ולתרום למקום שחווה את האירועים הקשים בבוקר 7 באוקטובר, בתקווה שהקהילה תחזור ולראות את העוטף חוזר לחיים.

בדיוק בגלל זה אני יושב פה עם עדי פלדי, על הבלקון שלו במדרון הגבעה מתחת למגדל המים. כאמור, קפוא ומאוחר מאוד בלילה האפל, תנור זקוף וכוסות ויסקי מסייעים לנו להילחם בצינה, גשם שוטף מכה לפרקים בגג הפרגולה וממול מתנועעים באפלה אותם אורנים אדירים.

לפני מספר חודשים הוא קיבל לידיו ועליו את העמדה הטעונה הזו – אחריות על הנוי בבית הקברות. "הקיבוץ מקצה 8 שעות בשבוע לנושא זה ואני מבצע שם את העבודה בהדרכת המנטור אריק סיון ובסיוע צמוד של אילה ליבני האחראית על חלקת חללי צה"ל", הוא מספר בשיחה המקדימה שנערכה אחרי חצות לפני שבועיים. עכשיו הוא מספר על אותן 8 שעות בשבוע.

"זו עבודה סיזיפית ומונוטונית ביותר. המאבק העיקרי הוא עם מחטי האורן הנושרים בקביעות וללא הפסקה. מדובר בעצים אשר ניטעו עוד לפני קום הקיבוץ וחלקם סוגרים יותר מ-80 שנים". כידוע, צעירי גח"מ היו יוצאים צפונה מקיבוצם בשנות הארבעים, אל הגבעה הגבוהה עליה ניצב כיום מגדל המים ואל סביבותיה ונוטעים עצים, בעיקר אקליפטוסים ואורנים, על-מנת לתבוע ולקבוע בעלות על הקרקע, למשל מול ערביי מנשיה וזלפי.

וכעת – סקופ ! "כתוצאה מגילם המופלג של האורנים וההבנה כי תוחלת חייהם תגיע בקרוב לסיומה, מתחיל תהליך של החלפת הצמחייה בבית הקברות", מספר עדי. "תתרחש חזרה למרכיבי החורש הים-תיכוני שהם בני המקום במקום האורנים האירופאים שעומדים לגווע. הפרויקט מתנהל בליווי רכז הנוי ניב יגר והאילנאי דורון לנג".

כן, אותן צמרות שקטות שראו כל כך הרבה דמעות, צער ואבל, עומדות להיעלם והתמונה הכה מוכרת של בית הקברות, עומדת להשתנות.

אבל העבודה בבית הקברות היא הרבה מעבר לעבודה המחזורית של איסוף, עישוב, ניכוש, ריסוס, גירוף, קיצוץ וגיזום. "יש משהו באוויר הנקי, בנוף המעלף, בשרידי זלפי הציוריים, באתר ג' גבעה הנשקף מרחוק, באקליפטוסי הענק בפרדסים ואפילו בשדירת הקזוארינות שרואים משם", הוא מתאר וכשאני מתעניין אם הוא לא הביא את הקזוארינות משיר אחר, הוא קובע כי הן נמצאות "בדרך לפומלות".

כן, זה הרגע בשיחה בו הוא מזכיר את המשפט של בארי צימרמן המופיע בכותרת. "אבל אני חושב שבארי דווקא התכוון לקיבוץ", הוא אומר אל אוויר הלילה האפל ואני לוקח עוד לגימה ארוכה מהוויסקי וחושב על זה שיש אורגניזמים שמתים הרבה לפני שעצם ההכרה בכך מכה בתודעתם.

אנחנו מדסקסים את הנושא של עבודה בין קברים, מצבות ובעיקר בעיקר שמות, פנים וזהויות – נשים ואנשים שחיו, אהבו, לחמו, עשו ומתו פה.

"לעיתים אני שקוע בעבודה ואז פתאום נכנס לוורטיגו, מרים רגע את הראש ולא מבין איזו מצבה נמצאת מולי וצריך לקחת כמה שניות להתאפס. אט אט אני מתחיל למפות לעצמי את המקום ולא פעם, תוך כדי עבודה כשאני רואה למשל תאריך לידה של 1897, אני חושב מייד על כך שהאדם הזה נולד בשנת הקונגרס הציוני הראשון ואיזה תהליך החל אז שהביא לכך שאנחנו פה היום, או למשל תאריך של מאי 1948, של אנשים שנולדו עם המדינה, כך שרדיוס ההרהורים משתרע על פני שטח עצום".

אבל מעבר לתולדות העם היהודי, יש שם כל כך הרבה אנשים המרכיבים את מאגר הזכרונות הפרטי שלו. "למשל, כשהגענו לקיבוץ בשנת 1982, אז הבית הראשון אליו הלכנו לבקר, היה הבית של אלזה ופרי ברונר, לא בגלל התקליטייה אלא בגלל שבארי היה חבר טוב של אילן ברונר ומאז זה נשאר אצלי ועולה בכל פעם שאני חולף על פני קבריהם".

בשלב זה מצטרף לבלקון אורח מכובד – נמרוד זיו, הבכור של יהושע ומירל'ה שאינו מתגורר בקיבוץ כבר שנים רבות ומשום כך, מספק כמה אבחנות חותכות מייד לאחר שהוא לוקח לגימת וויסקי ראשונה.

"אני חושב שנפשו של פלדי נקעה קצת מהעיסוק באנשים החיים ולכן הוא עבר לעסוק במהלך היום באלו שאינם עוד כאן", הוא מאבחן ואני, שישבתי עם פלדי בלילות אחרים בהם היה עסוק עד מעל ראשו ונפשו במאבקים כאן, לא יכול להגיד שזו קביעה רחוקה מהמציאות. גם פלדי לא מכחיש. "אני נסוג לעבר לא פעם, במגוון תחומים", הוא אומר ושלושתנו עוברים לדסקס את המשפט המופלא של עמוס עוז – "אל תחפש במרחב את מה שאבד עם הזמן" ובודקים באמצעותו כמה דברים כאן בקיבוץ אך בדיוק אז, מתברר כי זה הזמן לישון משום שעוד מעט צריך לקחת את הילדים לבית-הספר.

במקום להיפגש לקפה, התכנסנו ביום שישי של אמצע ספטמבר לגיוס מיוחד לטיפוח הנוי בבית העלמין. אין ספק כי זה הוא המקום היפה ביותר בקיבוץ שלנו (והשכונה השקטה ביותר בקיבוץ).

ההתכנסות המגוונת כללה קבוצה לא גדולה של חברי קיבוץ מכל גיל: היו שם פנסיונרים נמרצים לצד אלה כמונו הנמצאים בערך במחצית המאה או קצת פחות ואפילו ייצוג לדור הצעיר (כבוד מיוחד למשפחת ימין). 

בין פעולות הגריפה והאיסוף (הגב כבר לא מה שהיה פעם) נשמעו מכל עבר שיחות – השמות החרוטים על המצבות עוררו זכרונות וסיפורים על האנשים שחיו כאן לפנינו (בקרוב החידון). דובר על גיוסים קהילתיים בעבר שהיו חובה וגם, רחמנא ליצלן, עלה נושא הערבות ההדדית.

בעלונים האחרונים של "בתוכנו" קראנו בחלק מהכתבות, בין השורות ומעליהן, על הדואליות שבין הגעגוע והנוסטלגיה לקיבוץ של פעם, לבין האמירה שהקיבוץ הולך ונהפך ליישוב קהילתי דוגמת שוהם או גן יבנה בואכה בית אליעזר.

אכן, הקיבוץ כיום שונה מאוד מזה שהיה בעבר. יש המתאבלים על השינוי הזה ויש המברכים עליו כשהאבולוציה של הקיבוץ המתחדש עדיין בעיצומה. בין השאלות שעולות: מה מקומה של הערבות ההדדית? כיצד ייראה החינוך הקיבוצי? איך נשמר על התרבות והמסורת הקיבוצית בחגים ובאירועים קהילתיים? יש נושאים מורכבים כמו השיוך והסוגיות הנדל"ניות, יחס המדינה לקיבוצים ועוד שאלות שהן ביטוי לאתגרים עימם אנו מתמודדים.

אך לא התכנסנו היום כדי לערוך מחקר מעמיק על מקורות השינוי או להגדיר את גבולותיו.

כזכור, באותן כתבות של "בתוכנו" עלו סוגיות כמו הבקשה לעזרה בכיסוי קברים בעת הלוויות או הקריאה למתנדבים לצוותי החגים המארגנים אירועי תרבות. זה אכן לא פשוט להתנדב בימים אלה, כאשר יש היוצאים למחאות באדיקות ויש כאלה שחלק מבני משפחתם במילואים או מגוייסים וההישרדות היומיומית אינה קלה.

ועם כל שנאמר ואם נבטל לרגע את הנימה הצינית השוררת במחוזותינו – דווקא הגיוס לנוי בבית העלמין מייצג יותר מאשר פעולת נקיון ותחזוקה פשוטה. בית העלמין הוא עדות לשורשים שלנו כאן ולדורות שבנו את הקיבוץ.

הגיוס הוא ביטוי לערבות ההדדית שעדיין קיימת בקרבנו. ההתנדבות הזו מזכירה לנו את תחושת השייכות, את הנכונות להתנדב למען הכלל, את החיבור למקום ולאנשים שחיו בו. האם נשכיל לשמור על זה?

זה תלוי רק בנו.

זה סיפור על מקום קטן, סיפור על קשר, סיפור על קהילה (להבדיל מ"קהילה") ובעצם, כמו כל הסיפורים הטובים – זה סיפור אהבה.

המקום הקטן הוא הגינה הקהילתית, הקשר הוא הקשר בין האדם לצמח, הקהילה מורכבת מכמה פרטים השותפים לחזון ולעשייה והאהבה – קשורה לכל אלו גם יחד.

"לדעתי זה היה בשנת 2012", מספר אורי לין. "גבעת חיים איחוד החליטה על הקמת גינת ירק קהילתית הנמצאת בפינה הדרום מערבית של הקיבוץ (מאחורי החיילים, נא לא להתבלבל עם גן הירק הנמצא ליד הרפת)".

הם היו ארבעה בהתחלה ולהבדיל מארבעת פרשי האפוקליפסה, הם נפרדו. "מי שהיו בצוות הראשוני היו כריסטופר סלייבי, ניב יגר, דודו לנג ואני, אך בהמשך נותרתי רק אני. הייתי קצת אחרי היציאה לפנסיה ונושא הגינה הקהילתית עניין אותי כבר לפני כן". כך הפך החלום למציאות. "היה ברור לי שצריך מערכת מסודרת מול הקיבוץ ולכן בסיועם של אריק סיון ואייל ניסן, ניסחנו את אמנת הגינה הקהילתית מול הקיבוץ".

כמו אמנת ליסבון מכוחה פועל האיחוד האירופאי, גם האמנה הזו היא פשוטה וברורה.

"סעיף ראשון אומר שהגינה היא למען החברים והסעיף השני קובע שהיא לא למטרת רווח", מציין אורי. "כמובן שהגינה היא אורגנית לחלוטין וכל מי שיש לו ערוגה, משתתף בהוצאות".

מטבע הדברים, הוחלט כי ענף הנוי יהיה הגוף הקיבוצי אליו תשתייך הגינה בכל הקשור לציוד כגון צינורות מים או זיבול השטח. "מי שעשתה לנו את הנהלת החשבונות הייתה ליביה בר און, חברה חשובה בקהילת הגינה עם השלווה שלה. בכל פרק זמן מסויים, אנו דואגים לאזן את החשבונות בינינו".

אורי עובד עם בעלי חיים, עם צמחים ועם אנשים כבר כמעט ארבעה עשורים. "בראש מעייני, הייתה גינה לאנשים מבוגרים", הוא נזכר. "ולכן בנינו את הגינה כך שתאפשר זאת – למשל עם ערוגות שהיו עשויות מארגזי פירות וכך היו מוגבהות ונוחות יותר לעבודה".

כאן מצטרפת לשיחה שלנו בוגרת "כדורי", בית-הספר החקלאי המפורסם. "המקום הזה הוא פנינה לנפש", מספרת בלהה זיו. "זה היה כך מאז ומעולם, אבל ניתן היה לחוש זאת בעיקר בתקופת הקורונה. לאנשים היה לאן לצאת, להתחבר לטבע במקום להיות סגורים בבתיהם וזה היה מקום שאין לו תחליף. היינו שם, דודי שמש, אני, אורי, ליביה ואז נוספו גם אורי מירון ומורדי מורג וכמו כן, גם נציגות הדור הצעיר כמו דבי בר אילן ושני לברון".

שניהם מספרים חוויות מכל השנים בגינה ועל הדברים שמתרחשים שם. "כשאנשים ליד צמחים – הלב נפתח", קובע אורי. "אני מופתע לא פעם, מכך שאנשים פותחים את סגור לבם, כולל העניינים האישיים והכואבים ביותר, כאשר הם נמצאים שם". שניהם מקבילים את הצמח ודרכו, לנפש האדם ודרכה. "גם אנשים שבחיים לא התחברו לצמחים, הופכים כאן למשוגעים לדבר".

כיום מגיעות לגינה משפחות צעירות עם ילדיהן, להסביר, להראות ובעיקר להמחיש לדור הנוכחי שפירות וירקות לא צומחים על המדף בכולבולית. "זה מפגש שכמעט ובלתי אפשרי בכל רמה אחרת – איפה עוד בקיבוץ ניתן למצוא צעירים ומבוגרים יחד?".

בלהה אומרת שזה הרבה מעבר לצמחים. "זה לא סתם צמח שאתה שותל ומחכה שיגדל, זה קשר נפשי וליווי צמוד ויומיומי ואפשר לראות שכולם מאושרים שם, זה עושה לך טוב לנפש ולנשמה". אורי, מצידו, מדבר על העניין הזה שכל כך הרבה אנשים מדברים עליו כאן, אבל לא בטוח שיודעים להסביר אותו.

"עניין נוסף באמנה שלנו הוא העזרה ההדדית, אנחנו מכינים אוכל זה לזה, כי הנתינה היא חלק מהותי מהעניין וזו קבוצה של אנשים שיש לה משהו במשותף – זו קהילה. זו אחת מהמערכות הקטנות בתוך המערכת הגדולה, זה קשר נפשי של יחידה חברתית מיוחדת בתוך מה שנקרא הקהילה של גבעת חיים איחוד".

וכאן אנו מגיעים לנושא שבגללו הם קראו לי. "בזמן האחרון מישהו לוקח (הערת מערכת – גונב) את היבול שאנו מגדלים", מספרת בלהה. "אי אפשר לתאר את עוצמת הפגיעה כאשר לאחר כל התקופה הממושכת של עמל הגידול, הטיפוח וההשקעה, אתה מגיע בוקר אחד ומגלה שמישהו לקח את מה שגידלת זו אכזריות ואני ממש חשה פגיעה פיזית, כשאני רואה משהו כזה, אני חושבת שפשוט בא לי לעזוב הכל וללכת".

הם מציינים כי במקום יש שלטים המבקשים שלא לגעת ביבול הגינה. "כנראה שלא תהיה ברירה ונתקין פה מצלמות וכך נוכל לאתר את מי שלוקח (הערת מערכת – גונב) את היבולים ללא רשות", אומר אורי.

כמובן שבמהלך השעה בה אנו יושבים ומדברים, אנו טועמים (וטועמים שוב ואז שוב) ממעשי ידיה של בלהה, שאין צורך להזכיר שהיא האחראית על מדור האוכל בעלון. כשאני כבר צריך ללכת, אני לוקח איתי בקופסה את הדברים הטעימים שנשארו, אבל בעיקר אני לוקח את סיפור האהבה הזה, שקראתם פה, סיפור אהבה שנקרא הגינה הקהילתית.

יצאתי לראיין את אור בשטח, ישבנו על הספסל בין שורות הירקות הבוהקים מקרני השמש ופרחי הנוי הצבעוניים המבצבצים בין הירקות. באווירה הפסטורלית הזו, שמעתי מאור את סיפורו של גן הירק ואת חלקו בפרויקט.

אור נלקנבאום נשוי לסיוון ארזי ואבא של כרמי. בשנת 2019 הוא חלם להקים גן ירק בשיתוף הקהילה. ניב יגר, מנהל הנוי ומספר משפחות מהקיבוץ, התחברו לרעיון ובמהלך הסגר הראשון של הקורונה (מרץ 2020) התגייסו יחד להכשיר שטח שהיה שדה בור והפכו אותו לגן ירק משגשג. החלום קרם עור וגידים והפך למציאות.

לאור יש שני תארים בביולוגיה אבל אין רקע חקלאי. הוא נרתם לפרויקט במלוא המרץ וקיבל על עצמו את ניהול גן הירק, בליווי, תמיכה והכוונה של עמותת "החוות הירוקות" וכבר שלוש שנים שהגן מניב ירקות חורף: כרוב, ברוקולי, כרובית, קולרבי, חסות, פטרוזיליה וירקות ופירות קיץ: דלועים, מלפפונים, עגבניות, פלפלים, אבטיחים, מלונים, תירס, קישואים וחצילים. יש גם ירקות מוכרים פחות: סלקים צבעוניים, גזרים צבעוניים, בטטה סגולה, רוברב וגם צמחי תבלין המזמינים חרקים מועילים.

בגן הירק אין ריסוס ואין דישון והוא מושתת על מערכת אקולוגית. בכל ערוגה אפשר למצוא גם פרחי נוי, המשמשים נגד מזיקים וגם מושכים אליהם חרקים להאבקה.

בתקופת הקורונה הגיעו ילדי הקיבוץ לגן הירק ונוצר חיבור מרתק אשר פסק כאשר שככה הקורונה. עכשיו עובדים על חידושו.

תוצרת גן הירק נמכרת לחברי הקיבוץ. פעם בשבוע נפתח דוכן הכולל את כל ירקות העונה וכ-70 משפחות צורכות מדי שבוע ירקות טריים ישירות מן האדמה. מחירי הירקות מוצגים בדוכן והתשלום מבוסס על אמון, איש לא עומד בדוכן וכל קונה רושם את מספרו האישי בתקציב ומחויב על פי פירוט הקניה שרשם.

אור עובד בגן הירק שלושה ימים בשבוע ובמקביל לומד לתואר שני באוניברסיטת חיפה, התמחות בפסיכותרפיה אינטגרטיבית גוף- נפש-רוח. במסגרת זו הוא עוסק בטיפול בבריאות הנפש למקבלי סל שיקום של משרד הבריאות. בימים בהם הוא נמצא בלימודים אין פעילות בגן הירק, אבל הוא מדגיש כי המקום פתוח למבקרים בכל עת.

ככל שהתקדמנו בראיון, הרגשתי שגן הירק בנשמתו של אור ובעורקיו וניב מעיד עליו שהוא חקלאי בכל רמ"ח אבריו. הוא בחור יצירתי, עם חשיבה מחוץ לקופסה ויש לו חזון של תמיכה במארג חיים שלם שיבוא לידי ביטוי גם מחוץ ליישובים חקלאיים, על-מנת שגם בערים תתממש קונספציה של צריכה מקומית.

אני מודה לאור שהתפנה תוך כדי עבודה לחשוף בפני את גלגולו של גן הירק, בשקט ובשלווה האופייניים לו ועם ניצוץ בעיניים. הוא נתן את הסכמתו לצלמו מוציא כרוב טרי ישר מהאדמה בדרכו לדוכן, צילום ששלחתי לתחרות, עם גאווה מקומית.

במשך שנים רבות הייתה תעלה שהפכה למזבלה לאורך הדרך מהכניסה לשכונת הנעורים ועד ביה"ס "משגב". ילדים ואחרים השליכו לשם מכל הבא ליד: בקבוקים, עטיפות חטיפים, אריזות פלסטיק וזבל אחר – והמקום נראה נורא.

ידידיה כהן ממושב חופית הוא מהבנים הראשונים של כפר ויתקין ולוחם לשעבר ביחידה 101 (עבר כבר את גיל 90) והוא גם פרדסן עם 100 דונמים של פרדס. "מצפה רמי" שליד בית הראשונים, נקרא על שם בנו שנפל במלחמת לבנון הראשונה. ידידיה עוסק בתחום ההשקיה כבר עשרות שנים, כך שעבד עם זיגי, עמי רטר, בועז שקדי ואחרים בגח"א והוא גם חברו של רענן הרמן.

בשנת 2015 הוא הציע למסור לרענן שתילי עצי הדר בודדים לשתילה ליד הבית ורענן סיפר לו על הוואדי המלוכלך בדרך אל "משגב" וביקש ממנו את המגוון הרחב ביותר של זני ההדרים הזמינים בארץ, כדי לשתול אותם שם במקום ליד ביתו.

כך, בזכותו של ידידיה בין השאר, נטועה שדרת עצי הדר המטופחת אותם נטע רענן בהדרגה ובה הוא מטפל במסירות כבר שבע שנים. המים להשקיה מסופקים על-ידי הנוי וכולנו נהנים מהמראה, הנקיון והסדר המתלווים לירוק של העצים, לפרי הכתום והצהוב ולפריחות ההדרים והחוטמיות בעונתן. רענן, שמעולם לא עבד בחקלאות, מצא בהתקרבו אז לגיל 70, דרך מיוחדת להיכנס לתחום וגם לתרום לקהילה.

"התחלתי לאסוף אבנים ואבני-שפה בפרט ובעזרתו של גדי ורד והשופל של הקיבוץ, להביא כמות גדולה של אדמה זמינה משטח הקיבוץ ולמלא את הוואדי הקטן עם תוספת של קרוב לשני מטרים, לאורך ראשוני של כ-50 מטרים מבלי לפגוע בניקוז"

ידידיה אמר לרענן כי קיימים כ-40 זני הדרים וככל שהתקדמו הנטיעות, כך רבו מספר העצים שהביא ידידיה והעשירו את השדרה. מקור העצים הוא משתלת מולצ'ן בעין-ורד וכעת יש כ-35 עצים בבוסתן.

"היה חשוב לי שהעצים יהיו מזוהים בשמות הזנים, כך שאריק סיוון הפנה אותי למישהי מקיבוץ מענית המייצרת שלטים כאלה וכיום מזוהים רוב העצים בשלטים מאירי עיניים לטובת ילדינו והציבור בכלל".

לפי ידידיה, עדיין מפתחים זנים חדשים שאחד מהם בשם "עליזה" אולי ימצא את דרכו לכאן ויעשיר את הגן.

"הרעיון המקורי שלי, בנוסף לצד האסתטי של הפיכת המזבלה לגן פורח, היה שהילדים יעברו דרך הבוסתן בדרך לבית-הספר, יקטפו מפרי ההדר, ישימו בתיק ויאכלו בהפסקות בבית-הספר ואכן, הם קוטפים. טלי סופר המטפלת ומדריכה אותם, מספרת שהם נהנים מאוד להסתובב בין העצים ולקטוף את הפרי בדרך אל בית-הספר וממנו. גם חברים עוברים כאן וקוטפים להנאתם ולשמחתי, דבר שאני מעודד אותם לעשות".

בסופי שבוע רענן משקיע רבות בעבודה בטיפוח הבוסתן, בגיזומים ועישוב אינסופי ומעיד שהוא נהנה מזה מאוד והתוצאה היא שהילדים יכולים להסתובב בשטח בהנאה ובבטחה, ללא קוצים ועשבייה פרועה.

בנוסף לעצים יש כאן גם פרחי חוטמיות למיניהן, הזורעות את עצמן ומוסיפות צבע לשדרה. בוסתן נוסף עם עצים נשירים (משמש המבשיל מאוחר בעונה, תפוחי-עץ, אגסים, אנונה שאינו מניב, אבוקדו, רימונים ושקדים) נמצא כאן ליד המשרד של דני הרמן, כאשר מקור העצים הוא נוטע ותיק ממטולה.

"בין השאר יש כאן עץ בודהה, שהוא סוג של אתרוג עם פרי ציורי ומיוחד (ראו תמונה) שלדברי מאיה, בתי, פרי מסוג זה נמכר בחנויות מזון בניו-יורק בכ-16 דולרים ליחידה. אנשים עוברים ומחמיאים וגם מזה אני רווה נחת. עברתי מעישוב בטורייה לחרמש מכני וכך אני ממלא את בקרי יום השישי, בעבודה לא קלה אך מרתקת ומהנה. כמו-כן קיבלתי מהפרדס עץ אשכולית-אדומה שאני ממליץ לבוא ולקטוף את פירותיו".

"העצים לא מרוססים ויש לי אפילו הצעות לעזרה מקצועית בגיזום מאורי מירון, אך עד כה הסתדרתי וכפי שניתן לראות, העצים נראים ממש טוב. גם גיורא ידיד עזר בהתחלה. גם נירי רטר, מהדור הצעיר, עזר לי היכן שיכול היה לעשות זאת".

בהזדמנות זו שאני מדבר איתו, שאלתי את רענן על עבודתו כאקונום של קיבוץ עין-שמר. לדבריו, זה קיבוץ חברתי מאוד וצנוע, עם חברים ידידותיים מאוד בדרך כלל שכייף לשרת אותם, היות והם מפרגנים ויודעים להעריך את המאמץ והנסיון שהוא מביא לתפקיד.

ממקורות שלנו בעין-שמר, אנחנו יודעים שהחברים שם באמת מרוצים מאוד מרענן כאקונום ובכלל ואין פלא, גם בהתחשב בעובדה שבכל ערב שישי רענן ויאיר, בנו, מגישים את ארוחת הערב לציבור של כ-300 סועדים מדי שבוע.

צילום: אלדד ורדי

קבעתי לדבר עם ניב יגר, כשהגעתי כבר כמעט יורד ערב על הפעוטון שהוסב לבית בו הם גרים כעת.

בפנים, בין הקירות האוצרים בתוכם בדממה זעקות, מלמולים, בכי וחלומות אינספור של תינוקות מדורות רבים, יש אור נעים ואווירה חמימה וזה המקום היחידי עליו אני יודע בו אתה מקבל תה שעשוי מזוטה לבנה, אזוב מצוי, נפית כפופה וציטרה (שיש הקוראים לה צתרה).

עם התה הרותח, אנחנו פותחים בנושא הרותח. "כן, יש הקבלה בין האנוש לצומח. עם האנשים כאן בקיבוץ, גם העצים מתבגרים וגם הם נופלים בבוא יומם", מתאר ניב. "אורנים שייכים לקבוצה שחיה, כמו אנשים, כמאה שנים. קשה מאוד לחזות מתי ייפול עץ שכזה, בעיקר משום שאורנים זקנים מפתחים מפרש גבוה למעלה שתופס הרבה רוח ולכן חשוב להתמיד בגיזום, אוורור והורדת משקלים של צמרת העץ. למרות שאין עדות ישירה, ייתכן והעץ פשוט חטף מכת רוח ואט אט נשכב. בנוסף, כמויות גדולות של גשם הפכו את האדמה בה היה נטוע לבוצית וכך אחיזת השורש בקרקע התרופפה.

מתברר שאם עץ נופל באמצע קיבוץ ואין איש שרואה, עדיין יש רעש. "רבים באים ואומרים לי 'תוריד את העץ הזה, או את ההוא'. אני מתייחס ברצינות לכל פנייה כזו ועדיין מזכיר: כמה שפחות להסתובב ליד אורנים בסופות רוח קשות. הייתי רוצה גם להזכיר שלפני כשנתיים עשינו גיזומים של רוב עצי האורן בדיוק מהסיבות האלו וכן, בשנים הקרובות ייתכן וניפרד מכמה מהאורנים הזקנים שנמצאים פה עשרות שנים".

ניב מזכיר למי ששכח, כי אורן או כל עץ אחר שנמצא בתוך חצר בית, הוא באחריות המשפחה לה שייך הבית. "אנחנו מטפלים בשטחים הציבוריים ועכשיו, למשל, יש מי ששוקל להוריד את העץ הגבוה בחצר ביתו ועניין כזה יכול להגיע גם אל עלות של לא מעט אלפי שקלים, כך שצריך לקחת זאת בחשבון".

וזה מוביל אותנו ישירות גם לנושאים אחרים. "כמו בשאר התחומים, גם עבודות נוי עולות כסף בקיבוץ מופרט", מזכיר ניב. "חלף העידן שקוראים לצוות הנוי ליישר לי את הגדר החיה, או לגזום לי את השושנים. אנחנו עובדים במרחב הציבורי וכל עבודה אצל החברים, עולה כסף".

ענף הנוי עמד ביעדים שלו, כולל הכספיים, בשנה שחלפה. "הרגעתי קצת והורדתי את הרגל מהגז. קיבלתי החלטה להתחיל ולהשפיע מלמטה וזה אומר שאנחנו נכנסים לכל גן ילדים והקמנו בכל אחד מהם גינת ירק ובכל עונה נשתול את ירקות העונה שם, העברנו אלונים ונטענו אותם ליד גנון זית וכולם יכולים לראות את הבורות בדשא בין הגנים, שם ניטע עצים בט"ו בשבט".

שקדיה מול גן הירק. צילום: עדנה ארזי

הבייבי שלו, גן הירק, עולה וצומח. "גן הירק שלנו ממשיך להתפתח והפך לאחד מגני הירק היפים ביותר בישראל", הוא קובע. "וכמו תמיד, אין שם ריסוסים או דישון, הכל אקולוגי וטבעי, מזמין את כולם לטעום אותו על בסיס שבועי, ליד הסביום".

הקו המנחה אותו מאז כניסתו לתפקיד, נשאר בתוקף. "אנחנו ממשיכים בגינון אקולוגי, כזה שלא מפלה עשבים לרעה. מה רע בחוביזה וסרפד? מקווה שרוב האנשים כאן מרוצים מזה. אני מאמין מאוד שצריכים מגוון צמחים בכל מרחב אקולוגי וכאן אני רוצה לאתגר קצת את שלטון הדשא שקיים מאז הקמת הקיבוץ".

רגע, אני חושב שאתה מסתובב כאן סביב נקודה רגישה, אני אומר לו. הדשא הוא בנפשם של רבות ורבים כאן.

ניב לא נרתע. "אני רוצה לצמצם במידת מה את המדשאות הציבוריות", הוא אומר ומצביע על ניסוי שהוא עורך על עצמו. "אפשר לראות שבחצר שלנו אין דשא. אמנם לעיתים יש לי ויכוחים על כך עם נטע, אבל אני רואה כי טוב בלי הדשא. הדשא הוא יצור קפיטליסטי, צריך לעבוד אותו ולהוציא עליו מים רבים וכסף רב. אני, כאמור, מאמין בגיוון צמחי ויש לי בחצר מעל 30 מיני צמחים. בחזוני אני רואה אחו שבחורף הוא ירוק ופורח ובקיץ, כשהוא מתייבש, אז מקצצים ומכינים אותו כך לחורף הבא ובמקביל יש בו גם צמחים שהם ירוקים כל השנה".

את כל מי שמתחיל לחשוש שבחג הבא יתקעו לו קוצים בישבן במדרון עליו עומד כיום הדשא של בית וינה, ניב מרגיע. "אני לא מתכוון לדשא של בית וינה או של חדר אוכל. יש בקיבוץ לא מעט משטחי דשא עצומים שניתן להצמיח במקומם חורשות קטנות או שטחים מגוונים מבחינה צמחית, זה נכון הן אקולוגית והן פיננסית וזה הכל עניין של להרגיל את העיניים למשהו אחר".

שותים עוד קצת תה נהדר, מדסקסים אקולוגיה קיבוצית ועולמית ואז כבר הגיע הזמן לסיים. בדרך חזרה הביתה, אני חומק מתחת האורנים הגבוהים ותוהה מה יקרה איתם בסערה הבאה.

לא, הבטן של ניב יגר לא מלאה בירקות שהוא מגדל בגן הירק, אלא דווקא בתהיות, מחשבות וגם כמה ספקות. בערב סתיו על המרפסת האחורית שלו, על בירה "מכבי", דיברנו על גן ירק וקהילה, על המשכיות מול חדלון ושאר ירקות.

תחילתו של הסיפור ידועה. "לפני יותר משנתיים הייתה סדנת מנהלי ענפים כאשר התוצר הסופי אמור היה להיות פרוייקט של יוזמה חדשה בכל ענף", הוא משחזר. "הפרוייקט שהצגתי, בליווי של ציון נואמה ועופר נווה, היה פרוייקט עסקי וקהילתי גם יחד".

הפרוייקט היה "גן ירק תומך קהילה", כאשר הרעיון והאידיאולוגיה מאחוריו קבעו גידול ירקות לא מדושנים ולא מרוססים שימכרו ישירות לצרכנים תוך יישום ערכים כמו חינוך, קהילתיות, שילוב הגיל השלישי ומקום מפגש של בני כל הדורות.

"עלותו של הפרוייקט הוערכה בסכום של 100,000 ₪", אומר ניב. "אלא שאז פרצה הקורונה וכל התוכניות נכנסו להקפאה. מצד שני, היו הרבה נערים חופשיים מלימודים, כמו גם מתנדבים, היה את אור נלקנבאום (כיום מנהל גן הירק) עם הידע האדיר שלו והבנתי שנוצרו פתח והזדמנות להרים את הפרוייקט בעלויות נמוכות מאוד".

הוא התקשר לשרון, מנהלת הקהילה וביקש קצת כסף כדי להתחיל את הפרוייקט והיא אמרה "לא".

"לא קיבלתי את התשובה השלילית וניסיתי להבין איך ניתן להקים את הגן כמעט בלי עלויות ובמקביל, באו החבר'ה מהגד"ש ועשו את הערוגות, קיבלנו זבל מהרפת ויצאנו לדרך. אני חושב שמעבר לתשובה הזו, יש כאן בגח"א הססנות מובנית בכל הקשור ליזמות", מוסיף ניב.

אני אומר לו שזה נראה כמו אחד מסיפורי "חומה ומגדל" של ראשית ההתיישבות הקיבוצית והוא מאשר. "בדיוק ככה – הלכנו צעד אחרי צעד. סידרנו השקייה, אחר כך שתלנו עוד לפני הסגר והכל לפי חזון המשק האוטרקי המספק צרכים מקומיים".

כעת אנחנו גולשים לשיחה החורגת מתחומי גן הירק ונוגעת לשאלה "מה נשאר מהקיבוץ?".

לניב יש תשובה. "מה שנשאר מהקיבוץ והרעיון שלו אחרי ההפרטה, הם השטחים הירוקים והפתוחים. זה משהו שהיה ייחודי בצורת החיים הזו ואחרי שהיא השתנתה, השטחים האלו המשיכו לשמר את הרעיון – ולא לחינם. הנה, כאשר כל המדינה והעולם היו בסגר פיזי, ממש תחת איסור להסתובב ברחוב, אצלנו זה היה אפשרי. רעיון גן הירק, הוא המשך הגישה והראייה הזו ואפילו הדרך בה הקמנו אותו, משתלבת בתפיסה".

ואכן, כמו ביישובי "חומה ומגדל" – המציאות הכירה במה שהוקם בתחילה ללא אישור. "בסוף השנה שחלפה קיבלנו אישור להעסיק את אור כמנהל גן הירק ב-60 אחוזי משרה", מספר ניב. "במקביל גם מתבצע מעקב כלכלי של הקיבוץ אחר ההוצאות. אנחנו לא ברווח, כי עסק חקלאי הוא לא רווחי בשנים הראשונות שלו ולאחר מכן זה משתנה".

רגע, אני אומר, מה עם דוכן המכירות שנפתח כל שבוע במתחם הסביום? "ממוצע הקונים בכל שבוע עומד פחות או יותר על 40", הוא עונה. "יש הרבה מבני הדור השלישי שבאים לסביום וגם אחרים, שבאים להינות מירקות וצמחי תבלין טבעיים, טעימים ומזינים ועדיין – אנחנו נמצאים כיום בהפסד של כ-15,000 ₪ בשנה".

אני שואל אותו על הרווח העצום שבין פלוס-מינוס 1300 אנשים שחיים פה, לבין 40 שקונים בדוכן והוא אכן מכה על חטא. "ייתכן בהחלט שלא מצאנו את ערוצי החיבור הנכונים אל הקהילה, משהו שיכול היה לחפות על ההפסד הכספי".

הוא מספר שאחד מחברי ההנהלה זרק באוויר שהקיבוץ מממן ל-40 הקונים את הירקות "ואני אומר ההיפך! הם עוזרים לנו להמשיך ולממן חלקה ציבורית פתוחה ויפה כמו זאת וכן ירבו האנשים שיבינו את הערך ויקנו מקומי".

"אני יכול לספר שמי שמגיע לגן הירק, נהנה שם ואני מזמין את כל מי שרק רוצה – להגיע. זו חוויה אחרת וייחודית בתוך הקיבוץ וזו פריבילגיה שיש לנו את זה כאן: זה כמו פארק יפיפה, מרחב בטוח לחלוטין – בלי מכוניות, בלי קלנועיות. מקום שאפשר לעשות בו פיקניק או מדורה, להסתובב עם הילדים להסביר ולהראות להם מהיכן מגיע האוכל שהם אוכלים, אפילו לטעום עלה או שניים ובכלל, מעבר לשטח ירוק ייחודי (לא כמו הדשאים הגדולים שעלותם אינה פחותה וקיימים כמעט בכל יישוב) המטרה בהמשך היא לשלב גם את הקהילה מכיוונים נוספים – התנדבויות גיל שלישי ונוער, חינוך ילדי הגן ועוד".

לצורך הקוריוז, הוא מספר: "בשבוע שעבר אפילו באו לצלם פרסומת לחברת אשראי 'משק קארד' בגן הירק. כן, גם הפרסומאים הבחינו כמה מיוחד וקסום הלוקיישן".

נכון, יש גם תגובות אחרות. "היו לאחרונה דיונים במועצה בה אנשים דיברו נגד גן הירק ושאלו – למה צריך את זה כאן? יש את גן הירק של אורי לין שאפשר לגדל בו ירקות, יש את השדות מסביב ומי צריך גן ירק קהילתי? אני חושב שאנחנו צריכים להטמיע יותר את הצורך הזה, לקבל גב חזק יותר מהמערכת הקהילתית כי זה משהו שאין לו תחליף".

אז מה אתם אומרים? האם "הקיבוץ המתחדש" צריך כאן משהו כזה? האם גן הירק, הרעיונות והאידיאולוגיה העומדים מאחוריו, שייכים אל "הקהילה" של המאה ה-21 ומה שעומד מאחוריה? לניב יש תשובה ברורה – אבל לא כל כך ברורה לו התשובה שלכם.

לאחרונה נערכו מספר לוויות בשעות הצהריים החמות ובהשתתפות אנשים רבים.

מזה שנים אני חושבת שחשוב לנו, בתור קהילה, שיהיה מקום מכובד בו נתכנס בבית העלמין, עם מקומות ישיבה. כמובן שנחוץ גג גדול שיהיה מתאים גם לימים חמים וגם לימי חורף גשומים.

צילום: יובל נקר

ישנם מלווים רבים המתקרבים לגיל 80 וזה לא מכובד שהחברים מצטופפים בין הקברים וכשמתעייפים גם מתיישבים עליהם. הייתי במספר הלוויות בקיבוצים, שם נושאים את ההספדים כשהחברים יושבים מתחת לגג ורק אחר כך נערכת הקבורה, לפעמים רק למשפחה הקרובה ולעיתים לכל מי שמרגיש קרוב.

ערכתי בירור בארכיון ומסתבר שכבר לפני שנים, בתכנית האב של 1985, מתוכנן בברור שטח התכנסות ליד בית העלמין. אולי מישהו מוועדת התכנון או ועדת האבלות, יחד עם אנשי הכספים, ירימו את הכפפה? אני רוצה לסיים במילים חמות לאריק סיוון שמחזיר את בית העלמין ליופיו מפעם.

 

בשנים האחרונות למדתי להפוך שאריות של אוכל לזהב אדמה משובח. ואם "עירניקית" כמוני יכולה להפיק זהב מהקרקע, גם אתן/ם יכולות/ים.

אנחנו יכולים לדבר ולדבר על איכות הסביבה, אבל רק מודעות ועשייה של רבים יובילו (אולי) לשינוי וכך נשאיר לצאצאינו כדור ארץ שלא יתכלה במהרה, אמן.

מה הוא קומפוסט?

בעברית קומפוסט היא "דשונת", שם חמוד ונעים אבל לקומפוסט שלי קוראים בּובּי (כך אני קוראת גם לבתי רות, בתור כינוי חיבה). מאחר ויש לי שני בורות לתהליך, יש לי שני בּובּי. נסו לתרגם לאנגלית ותבינו למה בת דודי מארה"ב התפקעה מצחוק.

קומפוסט הוא דשן עשיר הנוצר מזבל אורגני שהתפרק ואפשר להחזירו לקרקע ולטייב אותה. בטבע מתרחש תהליך תמידי ויעיל מאוד של מחזור אורגני, כאשר פסולת של אורגניזם אחד (למשל עלים שנשרו מעץ או פירות שנרקבו) משמשת כמשאב עבור אורגניזמים אחרים (למשל חיידקים וחרקים הניזונים מהעלים ומפרקים אותם חזרה לאדמה). כל הפירות, הירקות והצמחים יירקבו בסופו של דבר, אך כדי להחיש את התהליך ולמנוע ריקבון בלתי מבוקר, מפורקת הפסולת האורגנית על-ידי חרקים וחיידקים בנוכחות אוויר בתהליך שנקרא פירוק אירובי. (הסבר באדיבות ויקיפדיה).

כשאנחנו מכינים קומפוסט, אנחנו מחקים את התהליך הטבעי, רק בצורה מרוכזת ומבוקרת, על-מנת לקבל תוצרים מהירים יותר ובכמות גדולה יותר.

יש דרכים שונות לייצר קומפוסט – לרכוש מתקן ייעודי או לבנות אותו לבד (יש סוגים שונים) או בערימה (כמו שניב עושה) או עם תולעים אדומות. מן הסתם יש עוד שיטות. אני מייצרת קומפוסט בבורות וכראוי לארכיאולוגית, אני גם חופרת בבורות (הילדים שלי וחלק ממערכת העלון, אומרים שאני חופרת באופן כללי).

מתכון קומפוסט בבורות

1. חפירת שני בורות בגודל של כמטר על מטר זה לצד זה. בור ראשון – נועד לזריקה אקטיבית של חומרים אורגנים. בור שני נועד ל"מנוחה" של החומר ולמעשה מדובר בעבודה פעילה של החומר ללא הוספה של חומרים.
2. לצד הבורות מומלץ להכין ערימת חומרים יבשים כגון עלים, דשא גרוס וצמחים שהלכו לעולמם. אני לא שמה עשב שוטה שעקרתי.
3. בבור הראשון יש לשים חומרים כגון: שאריות פירות וירקות, שאריות קפה, מים שהצטברו בבישול או בכיור (ללא סבון) קליפות ביצים (כדאי למעוך) תבניות ביצים חתוכות, ניירות מגבת משומשים, טישו משומש, מעט פחמים, לפעמים קצת שמן משומש. אני לא שמה שאריות אוכל מבושל כדי שלא יבואו בעלי חיים גדולים לחטט בבור ולהוציא ממנו מעדנים.
4. חשוב ! אחרי כל פעם ששמים חומר רטוב מהמטבח, יש לפזר עליו חומר מהערימה היבשה. כך שנוצרת מעין עוגת קומפוסט בשכבות (קצת דומה לעוגת הביסקוויטים של שרה וכנראה טעימה יותר).
5. פעם בכמה ימים מומלץ לערבב את הערימה ואם היא יבשה מדי, שופכים עליה מים. יש קסם בתהליך הזה. ככל שמוסיפים חומרים לערימה, היא תלך ותקטן, אבל בשלב מסוים נגיע לשלב בו הבור מלא.
6. כשהבור הראשון מלא, מעבירים את תוכנו לבור השני ולא נוגעים בו, למעט אם חם מדי ואז נשקה אותו קצת באהבה. פעם בחודש אפשר לערבב כדי לראות מה המצב.

שימו לב, בערימה יהיו תמיד חיות קטנות שעובדות – תסמכו עליהן ותשמחו איתן, יש להן אוכל והן נותנות עבודה. אני מעדיפה קומפוסט ללא רימות הזבוב השחור וללא ג'וקים ולכן הערימה אצלי לא תמיד רטובה מאוד. אני קשובה לערימת הקומפוסט שלי ולמצב רוחה כשכמו כל דבר בחיים, זה ניסיון ותעייה. אם מסריח אפשר להוסיף חומר יבש (נסו את זה גם בעוד תחומים בחיים – אם מסריח תוסיפו חומר יבש:).

מתי הקומפוסט מוכן? אחרי כחודשיים עד ארבעה, כשהבור הראשון נראה כמו אדמה אוורירית ומתפוררת, בארומה נהדרת של אדמת יער לחה. יש מצב שיהיו בקומפוסט דברים שלא "התקמפסטו". אין בעיה, סננו את החומר וזרקו בנון שלנטיות לבור הראשון את מה שלא קומפסט. ועכשיו – פזרו סביב העצים והצמחים או ערבבו עם האדמה הקיימת. זה יעזור לצמחים וישפר את איכות הקרקע שלכם וכך תמשיכו ללא הפסקה ותתמכרו בוודאות.

*השם "היידי דה קומופסטלה" – באדיבות רם עפרון