‎בחיים אחרים, רחוקים מאוד, כשנפלטנו ממערכת החיים התקינה בגלל מחלה, היינו נלקחים על-ידי המטפלת למרפאה, שם הייתה האחות מודדת לנו חום ואם השכלנו לשמור אותו גבוה (למשל? הגנבת לגימה מכוס תה לוהטת שתשכנע את הכספית במדחום לזנק אל הקצה) היו מבטה חמור הסבר וטון נמוך של שיחה מפנים את המטפלת ואותנו אל האיזולטור הנכסף.

ההליכה לשם הייתה קצרה אבל היו אלו דקות של אושר גדול (דמיינו משמר של כבוד עם חצוצרות). היינו מוכנסים אל המבנה הנקי, הלבן, שם היינו מתקבלים בכבוד הראוי בידי ברטל האגדית. במבטא ייקי כבד היא הייתה מתעניינת בתסמיני המחלה ובידיים קרות מפנה את ראשינו כה וכה, מביטה לעומק גרוננו ומצקצקת בייקית בלשונה החדה.

הכניסה להיכל המחלה הייתה מלווה בהתרגשות גדולה. באיזה חדר נשכב? בכמה ימים נזכה? מי יהיו שכנינו לחדר? האם נזכה בחלון? החיים מתוך המיטה העצומה הצמודה לחלונות גדולים מהם ניבטים החיים הממשיכים לנוע, היו מקבלים מימד אחר, נפלא. כמו צפייה בסרט או כמו התארחות פסיבית בהצגה חיה.

ארבע פעמים ביום היינו שומעים את גלגלי המתכת של עגלת התרופות המבוגרת במסדרון. ברטל הייתה נכנסת אל החדר במדי האחות הלבנים והמעומלנים שלה. חיוך לא היה עולה על פניה ואנו הערכנו אותה על כך מאוד כי היא התייחסה לחוליה הקטנים במלוא הרצינות, שקדה על מחלתם ודאגה להביא אותם לחוף מבטחים. 

‎מד החום בטעם אלכוהול, פנס אימתני הנדחף אל תוככי הגרון ולבסוף ריטואל התרופות הנפלא: כדורי רפאפן, תרחיפים ורודים וכתומים וענני צמר גפן לבנים. החולים המכובדים באמת זכו גם לביקורו של מישל, הרופא האצילי.

לקראת 12 היינו מכינים את עצמנו לרגע הגדול של היום, תבשילי המחלה הנהדרים (אותם בישלה בתשומת לב רבה דבורה, סבתא שלי) כדורי בשר רכים, מרק עוף צלול ורסק תפוחים עדין, כל אלו קיבלו מימד של מעדני מחלה מיתולוגיים.

חולים בשלבי החלמה ועם שפעת קלה היו מתיישבים בחדר האוכל וחולים מכובדים שאסור היה להם לרדת ממיטת חוליים, היו זוכים לעגלת נירוסטה עם מגש אישי. היממה הייתה עוברת לה בנחת, עת היינו שוכבים במיטותינו, חלושים והוזים ומאוד מאוד חשובים, כשאחר הצהריים היינו זוכים לביקורי משפחה שתמיד היו מלווים בממתקים אסורים.

ועכשיו, בכל פעם שאני נתקפת בסימני מחלה, אני לא יכולה שלא להתמסר לרגע לגעגוע, לתקווה שתגיע מטפלת שתיקח את ידי ותוביל אותי בבטחה למיטת איזולטור צוננת, מעומלנת, נקייה, בה תקבל מחלתי הקטנה את הכבוד לו היא ראויה.

שנאתי גיוסים. את הפתק שנתלה על לוח המודעות בחדר האוכל, מתריע על איסוף חברים מהרמפה בארבע, אחרי מנוחת הצהריים.

תמיד היה חם מדי והשמש דקרה לי בעיניים, אבל מי יכול לברוח כשכולם מתייצבים. קבוצה. נסיעה קצרה לשדות, חלוקת מעדרים, הליכה איטית בגב שפוף, מחפשים עשבים שוטים. מנכשים. תמיד חיפשתי את הנחש שאולי יגאל אותי מייסורי. (שמעתי גם על עקרבים שנצפו בשדות). 

אבל בתוך זה, בזמן הגיוס, קרו גם דברים טובים. הטבע האינסופי של שדות מחולקים, שורות שורות בחומים וירוקים והצרצורים המהפנטים של כל החרקים הנעלמים שליוו אותנו, מאתגרים והטרקטור עם העגלה ממנה התפזרו שירים בישראלית.

היה בזה משהו כל כך מרגיע. אחרי שפסעתי לבדי לאורך השורה הארוכה, העיניים באדמה החומה, תמיד הגיעה ההרגשה הזו, הפתיחה השקטה, המרגיעה של הקשרים הכבדים שבראשי.

המחשבות המעגליות של מה שעכשיו ומה שמחר ומה שהיה הבוקר, פינו את מקומן לאחרות, רחבות יותר ואני התמסרתי אליהן. הראש הפנוי הגה ציורים, שירים, סיפורים והתמלא באפשרויות אחרות ובאותם רגעים אני הייתי אחרת. והיה את רגע הנהדר בו השמש התתחילה לשקוע והאוויר הפך צונן, חברי, רוח קלה זלגה מן הים, כל משב כזה מפיח פריחה של אושר בחזה.

בסוף היו תמיד העגלה עם מיץ הפטל הקר והקרטיבים שקיבלנו אחרי שהכל נגמר.

והעלייה לעגלה והנסיעה חזרה וההקלה. 

והידיעה הפרטית שלי, שכל כך לא רציתי ובכל זאת עשיתי. הייתי "בסדר". כמו כולם. למרות הכל. והפעם הבאה נראית רחוקה כל כך, אף אחד לא יגיד עלי שאני אחרת, מתבטלת, עצלנית, מוותרת. סוציומטית.

למרות שידעתי שפשוט הייתי רוצה להיות באלף מקומות אחרים, לעשות דברים שונים, לבד.

ובכל זאת הצלחתי למצוא לבדי, הייתי לבד. למרות שהייתי מוקפת באינספור מילים וצלילים ותנועה. היכולת לנצח את זה, את עצמי, כאילו למדתי איזו ידיעה נשגבת על נתינה גם כשאין בי כח. 

כשהתחלתי ליצור לעצמי נרטיב סביבו בניתי את האמנות שלי, בחרתי לנבור בעבר הקיבוצי שלי, בילדות שהחלה והסתיימה בבתי הילדים והלינה המשותפת על השלכותיה.

במשך עשרים שנים (שהחלו והמשיכו במשך שמונה שנים בסטודיו הנפלא של ידיד רובין ז״ל) עברתי על כל כך הרבה חוויות משמעותיות, כתבתי וציירתי אותן. מה שהחל בדמעות וביקורת גדולה על השיטה, אורח החיים, המטפלות וחברת הילדים, הלך והתעדן עם השנים, גם כי הבגרות והמרחק מקנים זווית ראייה רחבה יותר והנוסטלגיה מאירה את העבר באור רך, פחות בוטה מהשחור והלבן.

בשנת 2016 גיליתי גרמושקות (שרטוטים הנדרשים לקבלת היתר בנייה) ישנות משנות השישים, מגולגלות בתוך חבית בסטודיו בו למדתי תחריט בדרום תל אביב. לא יכולתי לוותר עליהן, הן היו יפהפיות ורובן סיפרו את סיפורי הביובים ותת-הקרקע של העיר. עבדתי עליהן ויצרתי סדרה שבאופן טבעי התייחסה לימי הקיבוץ שלי ולמרות שנשענה על פיגומים אחרים. איכשהו, זה עבד היטב. העבודה על גרמושקות ישנות מתרחשת על סיפור קיים. כל דבר שאצייר אל תוכו הוא תוספת למשהו שכבר קרה מזמן. אבל אני חיפשתי משהו שקרוב אל ליבי ולכן פניתי לארכיון של גבעת חיים איחוד, בבקשה לקבל תכניות עבודה ישנות של מבנים בקיבוץ, שבאופן טבעי מדברות על שלדים שבתוכם גדלתי וכך, היידי עפרון הנהדרת ואשר ישראל דואגים לי עוד משנת 2018 למלאי קבוע של גרמושקות עליהן אני עובדת.

כשמיציתי את מלאי הרעיונות, עזבתי את העבודה עליהן לתקופה עד לאוקטובר 2023. אחרי אסון 7 באוקטובר התמוטט ונשבר משהו במדד הערכים שלי ומאז אני בונה אותו מחדש.

פרופורציות וכמיהה אל מה שהיה מהווים את אבני היסוד שלי כיום וכך גם הקיבוץ, כקהילה על ערכיה שגם אם השתנו לאורך השנים, עדיין מהווים במובנים רבים משהו לשאוף אליו תמיד.

ערכים כמו ציונות וערבות הדדית, שפעם התייחסתי אליהם בשוויון נפש מסוים, כיוון שתמיד היו ברקע וברורים כאור השמש, מקבלים היום משמעות נשגבת כמעט כאשר הם מוטלים בספק מדי יום. כבר 647 ימים.

בעקבות זאת נקראו הגרמושקות מגבעת חיים איחוד אל הדגל, אבל הפעם כל קו שאני רושמת מתמלא בכמיהה אל מה שהיה, כל מה שהיה. גם אם יש לי ביקורת, היא בטלה עכשיו, כי כל מה שאני מבקשת וכל מה שאנו צריכים זו ארץ ישראל שהכרתי ושהייתה ברורה לי מאליה – אבל נמצאת עכשיו בסימן שאלה.

תקציר הפרקים הקודמים: בשנת 1988 העלו בני מחזור ל"ב (כתת "דגן") את הצגת המחזור שלהם "יונתן סע הביתה". ההצגה, אשר הייתה נבואית ופורצת דרך לזמנה, ניבאה בין השאר כי בני המחזור הקטן יפוצו על פני ארצות תבל ויתרחקו אחד מן השני גיאוגרפית ורגשית, לפני שישובו ויפגשו שנים רבות לאחר מכן.

בחלקים הקודמים של סדרה זו הוצגו סיפוריהם של ירון ברון, אשר לאחר קריירה בינלאומית מגוונת כרקדן בלט, נהג אורחות גמלים ומנהל לוגיסטי, קבע את מקום מושבו בבדפורד, אנגליה, של איציק נחמני, איש עסקים מוכשר שהתגורר שנים רבות באיים המשווניים, של מיכל שגיא, מעצבת פנים, ומדריכת הורים בשיטת אדלר המתגוררת במלבורן, אוסטרליה, של טל בירן, אשר לאחר נדודים רבים באירופה, בארה"ב ובצפון הודו, הקימה בית-ספר אנתרופוסופי בעמק וקבעה את ביתה בגבעת חיים, של שי חן שעבר בין כל קיבוצי עמק יזרעאל והשתקע בגניגר ושל מאור כהן, אשר התגוררה 21 שנים באלסקה ובצפון מדינת וושינגטון לפני ששבה הביתה לגח"א.

סיפורנו הנוכחי מתמקד בבת המחזור שלנו, רותם רשבם. לאלו מכם שלא מכירים: רותם היא נכדתם של דב ודבורה רשבם מדור המייסדים, בת לעמוס ורינה רשבם ואחות לשרון ואסף (אף אחד מבני המשפחה לא מתגורר כיום בקיבוץ). היא אמא לירדן (21) ויונתן (19). בעלה, אפי ז"ל, נפטר לפני כעשר שנים מסרטן ועל כך עוד בהמשך. היא גם שיאנית חו"ל שלנו וסוגרת כעת 27 שנים בארה"ב, 19 האחרונות מהן בעיירה פייר לון (Fair Lawn) בניו ג'רזי (20 דקות מערבה מגשר ג'ורג' וושינגטון ה מחבר בין ניו יורק לניו ג'רזי).

הריאיון עם רותם נערך ביום ראשון, שהוא יום חופש בארה"ב, אבל בתשע בבוקר היא כבר לבושה בסרבל מכונאים ממותג של Abba Towing (www.abbatowing.com), חברת הגרירה ותיקוני הדרך אותה הקימה לפני כ-15 שנים ובכל כמה דקות מתקבלת קריאה לעזרה, אותה מעבירה רותם בנונשלנטיות לאנשי הצוות שלה (כאשר היא לא מתראיינת היא יוצאת בעצמה לחילוץ וגם על כך בהמשך).

אנחנו מנסים לסכם 35 שנים בהן בקושי התראינו או דיברנו, אז אני מבקש ממנה להתחיל כמו כולם, בזמן הזה אחרי י"ב, כאשר כל אחד מאיתנו נפרד מקבוצת "דגן" והפליג לחייו הפרטיים.

לאמריקה

"התגייסתי לגף לוחמה אלקטרונית בחיל-האוויר, בבח"א 27, שהיה בסיס פתוח, מה שאומר שהייתי הרבה בבית. השירות לא הותיר בי רושם מיוחד ורוב הזמן רציתי להשתחרר ולצאת לחיים ולעולם הרחב. אחרי השחרור הלכתי להיות במב"חית ("בת משק בשנת חופש") בעין גדי ואז בקיבוץ צובה, שם עבדתי בפינת החי והייתה לי שם תקופה מדהימה (תמיד היה לי חיבור טוב לחיות) ורצו שנהל את פינת החי, אבל ידעתי שאם אסכים, לא אצא משם לעולם. בתקופה הזו הכרתי את יפתח איתו טסתי לטייל ולעבוד בארה"ב.

הגענו ללאס ווגאס ונשארנו לעבוד שם ברשת חנויות תכשיטים של קרובי משפחתו, שהייתה מהראשונות שישראלים לשעבר הקימו בארה"ב. הבעלים, מרדכי ירושלמי, היה דמות צבעונית מאוד ומוכרת שהיה מיודד עם סלבריטאים רבים והוא נתן לנו דירה, מכונית ועבודה נוצצת, כך במעבר חד מילדת אורווה ובמב"חית בת 20 וקצת, פתאום מצאתי את עצמי מסתובבת ב'סטריפ' של ווגאס ומתחככת על בסיס יומיומי במייק טייסון, דון קינג, צ'אק נוריס, ורבים אחרים שהיו לקוחות נאמנים של רשת התכשיטים. עבדנו שם יחד במשך שלוש שנים מרתקות, במהלכן נחשפתי לקרביים של עולם הסחר בתכשיטים ואפילו נכחתי בשוד אמיתי, עם נשק והכל כמו בסרטים. אחרי שלוש שנים נפרדנו ואני עברתי לניו יורק.

בניו יורק המשכתי לעבוד בתעשיית התכשיטים במשך חמש שנים נוספות, באזור "רובע היהלומים" במנהטן. שם גם הכרתי בשנת 2000 את אפי (ז"ל) שהיה בעלים של בית קפה. עברנו לגור יחד והתחתנו ובהמשך נולדו לנו ירדן (כיום בן 21 סטודנט בקולג') ויונתן (כיום בן 19, בונה מנועים ומשפץ מכוניות וינטאג'). בשנת 2008 אפי ואני הקמנו עסק חדש – חברה לגרירת מכוניות. התחלנו עם משאית ישנה והעסק אמנם פרנס אותנו אבל לא צמח. לימים הבנתי שהיו לנו השקפות שונות לגבי צורת ניהולו ובדיעבד, נראה שהגישה שלי הצליחה יותר".

לבד

"בינואר 2011 גילו לאפי גידול סרטני בלבלב ולמרבה האירוניה, הרופאים שהיו לפני כן לקוחות קבועים שלו בבית הקפה שליד בית החולים היו כעת אלו שטיפלו בו. הוא קיבל את הטיפול הטוב ביותר וחי עוד שנתיים נוספות. בכל התקופה בה היה חולה ועבר טיפולים קשים מאוד, הוא לא עבד ומאחר שגרנו רחוק מהארץ ומהמשפחות, נותרתי לטפל בילדים ולפרנס את המשפחה. על ההוצאות הרגילות הכרוכות באחזקת משפחה, חינוך וכו', נוספו גם הטיפולים והתרופות היקרים. אי אפשר לתאר את רמות הקושי והסטרס, של אחזקת משפחה, לדאוג ולטפל בבעל חולה קשה ולתחזק עסק הדורש זמינות 24/7 ויציאה לשטח, לעבודה פיזית קשה ומסוכנת בכל שעות היום והלילה.

בכל הזמן הזה אפי נשאר בבית ואני הבנתי שתפקידי בעולם ללוות אותו ולאפשר לו להיות קרוב לבית ולילדים בדרכו האחרונה. אבא שלי הגיע וסייע לי רבות במשך מספר חודשים וכמוהו גם אח של אפי. הייתה מסביבנו קהילה מלוכדת של ישראלים לשעבר שליוו אותנו לאורך כל התקופה וסייעו לנו רבות.

בינואר 2013, בדיוק שנתיים לאחר שהתגלתה המחלה, אפי נפטר. 13 שנים היינו ביחד ופתאום נותרתי לבדי. הילדים היו אז בני 10 ו-8. זו הייתה ללא ספק התקופה הקשה ביותר בחיי וגם השנה שבאה לאחר מכן לא הייתה פשוטה ואני מגדירה אותה "תקופת ההתאוששות". הייתי קמה בכל בוקר ובוכה בכאב. אבל אחר כך תופסת את עצמי, נזכרת שיש לי שני ילדים ועסק ושאם לא אאסוף את עצמי, אז אין מישהו אחר שיעשה את כל זה במקומי. לאט לאט קמתי מהקרשים, הילדים גדלו, הקמתי את החברה מחדש, קניתי משאיות חדשות, שכרתי עובדים והעסק החל לצמוח ולשגשג ואני הבנתי שאם שרדתי את התקופה הנוראה הזו, כנראה שיש בי כוחות שלא שיערתי לפני כן את קיומם. והנה, חלפו מאז יותר מעשר שנים, And I’m still alive".

בעשר אצבעות

"אני עובדת קשה מאוד. זו עבודה פיזית קשה ומסוכנת ואני בכוננות לקריאה 24/7, אבל אני גם אוהבת מאוד את מה שאני עושה ונראה שההשקעה הזו נושאת פרי. יש לי היום שלושה עובדים במשרה מלאה וצי של ארבע משאיות גרר גדולות וחדשות. צריך לזכור שהמרחקים בארה"ב גדולים מאוד וכדי להיות זמין ולתת שירות טוב, צריך להשקיע במשאיות חדשות וחזקות. אני עצמי יוצאת לקריאות כמו כל אחד מהעובדים שלי, פותרת בעיות מכניות ועושה כל מה שנדרש. יש לי הבנה במכונאות וברכבים שעשויה לבייש לא מעט מומחים וכמובן שהעובדה שאני אשה וגם בעלת העסק, מעוררת תגובות מכל מיני סוגים. לא פעם, כאשר הלקוח הוא גבר שנתקע ולפתע יוצאת אשה ממשאית הגרר ופותרת לו את הבעיה, זה מעורר מצבים של אגו. זו גם עבודה מסוכנת, בכל שבוע נהרג גרריסט בדרכים, כך שאנו בסכנת חיים יומיומית.

כיום אנו אחת מחברות הגרירה המובילות במדינה ומקבלים הכרה בפרסומים, בביקורות חיוביות ובפרסים על שירות יוצא דופן. למרות שאנו חברה קטנה מאוד, הרי שמבחינת הדירוג אנחנו באחוזון העליון (Top Tier) ומתמודדים עם החברות הגדולות ביותר מבחינת הצלחה ומוניטין. בין לקוחותינו הקבועים יש חברות ענק כגון גייקו, טסלה ואחרות ובשל ההכרה באיכות השירות שלנו, פונים אלינו שנעביר רכבי יוקרה ורכבי ספורט נדירים. כך למשל העברנו עבור Top Gear את רכב המירוץ של מיכאל שומאכר למירוץ 'פורמולה 1'. הרכב הזה שווה 2.5 מיליון דולר (בתמונה)".

לחזור?

"בשנים האחרונות יש לי בן זוג בשם רועי מקיבוץ כפר עזה. הוא האחיין של נירה פרינץ (חן, בת דודתו ובת מחזור שלנו, הכירה לי אותו). הוא מתגורר יחד עם ילדיו בכפר עזה ומנהל את המוסך של קיבוץ עין גדי, אז אנחנו הרבה על הקו כשבעיקר הוא מגיע אלי. הוא תמך בי מאוד בשנים האלו ותמיכתו והאמון שלו נתנו לי את הכח להמשיך ולהתפתח. הוא והבן שלו היו אצלי עד 4 באוקטובר וחזרו לכפר עזה ממש יומיים לפני פרוץ המלחמה. הם בילו 18 שעות בממ"ד ולמזלנו לא נפגעו וכעת הם שוב כאן, מתאוששים מהטראומה שעברו.

האם אני חושבת לחזור? יש בי תמיד את הזרע הזה שרוצה לחזור לאדמה שלו וביתר שאת מאז שאני עם רועי ואנחנו מנהלים מערכת יחסים טראנס-אטלנטית. מצד שני הילדים שלי נולדו וגדלו בארה"ב ואני לא רואה מצב שהם יעברו לישראל. למרות זאת, אני מאמינה שעוד יבוא יום בו אחזור ואגור, לפחות חלק מהזמן בישראל, אולי בכפר עזה (אבל קודם צריך שיהיה שם בטוח).

ומה לגבי גבעת חיים? הקיבוץ מקום אמביוולנטי מאוד עבורי. מצד אחד הייתה לי ילדות טובה מאוד אך מצד שני, הרגשתי תמיד שהנפש שלי לא שלמה שם והיה לי חשוב מאוד לצאת מהקיבוץ ולהבין מה יש שם בחוץ.

הקיבוץ היה מעין בועה מגוננת מאוד אבל גם מסרסת והייתי חייבת לנסות ולבנות את עצמי ואת האמונה שאני יכולה לעשות זאת בזכות עצמי בחוץ. עברתי דרך לא פשוטה ולא קלה, אבל זה שכיום אני עושה משהו שאני אוהבת ומצליחה בכך, נתן לי המון כח וגאווה.

לקיבוץ אני מאחלת שימשיך ויתפתח וימשיך להיות מקום בטוח ומגונן, אבל שגם ימצא בתוכו את המקום לאפשר לכל אחד להתפתח באופן אישי, להאמין בעצמו ולהצליח בזכות עצמו. לסיום ובנימה אישית: אני רוצה לאחל ליפתח ולכל צוות האורווה שימשיכו במפעל הנפלא הזה שקיים כבר יותר מ-50 שנים. עבורי, האורווה הייתה תמיד ותמיד תישאר הבית. מקום אליו יכולות להגיע ילדות שבורות וחסרות בטחון כמו שהייתי ולהרגיש בו הכי רצויות והכי אהובות והכי בטוחות בעולם. יפתח היה האבא השני שלי והסוסים היו החברים הכי טובים שלי. מאחלת לכם מעבר חלק ומוצלח לאורווה החדשה".

מועצה מחזורים מטפלים/ות מפגש מחזור עיצוב הבית

מועצה מחזורים מטפלים/ות מפגש מחזור עיצוב הבית

אורן עזב.

כן, ככה, הכי פשוט והכי ישיר – אורן עזב את ישראל.

"המהפכה המשפטית" זרעה, זורעת ותזרע הרס בתחומים רבים עליהם שומעים חדשות לבקרים, אבל לא תמיד אנחנו מכירים את השמות והפנים הספציפיים של אלו המושפעים מהתהליך הזה.

אבל כאן יש שם ספציפי, חבר אהוב, שפשוט נקעה נפשו והוא עשה מעשה: אורן זיו ואבישג אשתו, לקחו את הילדים ועזבו לפורטוגל.

"המדינה הזו הולכת למקום לא טוב", הוא אומר לי כשאנחנו מדסקסים, מוקפים ב-100,000 אנשים באחת מהשבתות בקפלן. "אז אנחנו הולכים למקום אחר".

אפרופו קפלן – אורן הוא מלח הארץ, לוחם וותיק למען הדמוקרטיה ועתיר קילומטראז' הפגנות, עוד מהלילות החשוכים של בלפור, כך שאם יש מישהו עליו ניתן לומר שעשה כל מה שיכול היה – זה הוא.

קאט

בלילה נעים של תחילת יוני, מסבים מוזמנות ומוזמנים למסיבת הפרידה מאורן בחצר משק בית-הספר (ראו תמונה). בתוכנית: מדורה, שירה בציבור בליווי גיטרות, בדיוק בחצות נושא דני הרמן נאום וכמובן שהאלכוהול זורם בנתיבו ומסייע לאווירה לעוף אל-על.

בזמן שכולם שרים, מזייפים וצורחים אל שמי הלילה, אני מנצל את ההזדמנות כדי להודיע לאורן שתהיה עליו כתבת פרידה בעלון והוא מקבל את הבשורה יפה יותר משציפיתי.

המסיבה נמשכת ומתגלגלת לה עד סביבות 02:00 לפנות בוקר ובמהלך השעות הללו ועם ירידת מפלס האלכוהול בבקבוקים ועלייתו במחזור הדם, אני בודק עם אורן כמה נקודות מההיסטוריה שלו פה בגבעת חיים איחוד.

קאט

אביב 1982. בתדרוך חשאי בקריה חושף הרמטכ"ל, רפאל איתן, בפני מפקדי האוגדות המתמרנות של צה"ל את המשימות שיוטלו עליהם במלחמה שתפרוץ בקרוב בלבנון.

בדיוק באותן שעות חושף אלכס קראוס בפני אורן זיו ובפניי משימה כבדה לא פחות שתוטל עלינו – לייצר גבינת עיזים עבור חברי הקיבוץ.

שנינו עובדים בדיר העיזים במשק בית-הספר ואלכס החליט כי עודפי החלב של העיזים יהפכו לגבינה שתהיה חלק מתפריט ארוחת הבוקר בחדר האוכל.

לא הייתה ברירה – צללנו אל תהליך הכנת הגבינה אשר כלל שעות רבות של עבודה משותפת של אורן ושלי מתחת לעצי הפקאן ליד הדיר.

באותן שעות צחקנו הרבה, סחבנו הרבה ודיברנו הרבה, בעיקר על שני נושאים חשובים מאין כמותם: כדורגל ושדיים (אורן מדגיש ומזכיר: "לפחות פעם אחת דיברנו גם על כח צביק'ה"). ארבעה עשורים לפני "המחלבה הקטנה" טרפו פה חברי הקיבוץ בארוחות הבוקר גבינה מעולה מייצור עצמי. מהגבינה לא נותר זכר, אבל לאורן ולי נותרו הזכרונות.

קאט

"אני לא יודע", עונה אורן לשאלתי אם הם מתכוונים לחזור מתישהו לישראל, כשאנחנו מדסקסים בקפלן מוקפים ב-100,000 אנשים. "הכל פתוח והכל תלוי איך נרגיש שם ומה יהיה המצב פה". אני מהרהר בכך – על היכולת לעשות סוויץ' באמצע החיים שכולנו מנהלים (משפחה, עבודה, בית, חברים) ופשוט לעזוב הכל כדי להתחיל מחדש בחלק אחר של העולם.

קאט

אביב 1985. שבת בבוקר, באיצטדיון נערך משחק צמרת סוער בליגת הנוער צפון-ב' – המובילה הפועל טייבה מול הדולקת אחריה, הפועל גבעת חיים. אני החלוץ המרכזי (המוכשר, יש לציין) של המקומיים, אבל המאמן (שגר פה גם היום) הדביק את התחת שלי לספסל בשבת הזו, כעונש על כך שהשתתפתי במסיבה בלילה שעבר, מסיבה שהסתיימה רק שעתיים לפני המשחק. המשחק מתחיל, אני מתוסכל וממורמר, אבל לפתע נפצע מי שמשחק בתפקיד שלי ולמאמן הזועף אין ברירה אלא להכניסני.

אורן זיו (שני מימין) במדי הפועל גבעת חיים, 1981.

20 מטרים ממני מחייך אלי הקיצוני הימני האגדי, מסמן לי לא לדאוג ושתכף יהיה בסדר. זה אורן זיו. התחבולנות והממזריות שלו באגף הימני סידרו לי לא מעט גולים באותה עונה וכך, אחרי שש דקות, הוא מסחרר שני מגינים ומדביק לי מסירת סרגל לרגל ואני מחמיל זונדה בחצי גובה מ-16 מטרים ליד הקורה עמוק אל תוך הרשת. כמה דקות אחר כך הוא מרים באומנות כדור שפוגש את הראש שלי ומשם לרשת. ניצחנו 2:5 ועלינו למקום הראשון. את החיבוק הראשון אני עושה עם אורן. אחר כך אני רץ למאמן (שגר פה גם היום) לחגוג מולו בהפגנתיות מתפרצת

קאט

"אני לומד פורטוגזית במרץ ומתכוון לפתוח שם את הקליניקה שלי בה אני מטפל במחטים ובלייזר", הוא מספר לי בלילה מול המדורה במשק בית-ספר. "אבישג תעשה שם את האומנות שלה ואני מאמין שהילדים גם יהיו בסדר". הם יגורו במקום שקט, עם חוף גולשים, כך שעל פניו זה באמת נהדר.

קאט

חורף, סוף 1987. אחת מהמשימות הראשונות שלנו בצוות הסמלים בסיירת הצנחנים, הייתה ביקור לילי חשאי ומתוח על אדמת הממלכה ההאשמית. לפנות בוקר, בדרך חזרה לבסיס הסיירת, אנחנו עוצרים לתדלק בסנור, בסיס הטירונים של הצנחנים והיחידות המיוחדות.

עד שימצאו ויעירו את הג'ינג'י עם המפתחות למיכלי הדלק, אנחנו קופצים לסיבוב דווארה בביתן טירוני "שלדג". כשאנו מתקרבים בחושך, אני רואה את צלליתו של השומר מ-50 מטרים וכבר מזהה את אורן זיו.

מתחבקים מתחת השמיים זרועי הכוכבים של עמק דותן, צוחקים ומדברים (מה זת'ומרת על מה? כדורגל ושדיים כמובן, הפעם בלי כח צביק'ה) ואז כבר יש מפתח לדלק וצריך ללכת. עוד זכרון לאוסף המשותף.

קאט

השעה כמעט 02:00 במסיבת הפרידה מאורן במשק בית-הספר, בקבוקי האלכוהול התרוקנו לחלוטין, נגני הגיטרה פורטים עדיין על המיתרים ובאוויר נישאות המילים של השירים האחרונים. במהלך הערב הזה נאלץ אורן לשמוע הרבה שבחים, אחד הדברים שמאז ומעולם גורמים לו לזוז בעצבנות. "זה כמעט כמו לשמוע הספדים על עצמך", הוא מציין בחיוך כשאנחנו מתחילים לקפל את האירוע.

הוא גם מבקש יפה שאת הזכרונות המשותפים הבאמת מעניינים של שנינו בנושא כדורגל ושדיים – אצנזר.

כך עשיתי.

ואז מגיעה גם השבת האחרונה של אורן בקפלן. אני בודק את מצב הפורטוגזית שלו (בהחלט יש התקדמות) וגם בודק בפעם האחרונה את השלמות שלו עם הצעד שהוא עושה. כפי שכבר כתבתי כאן למעלה, הוא מאמין שהם יהיו בסדר.

סע לשלום חבר יקר. שתהיה לכם התאקלמות מהירה וקלה, שתחיו את החיים שם ומי יודע? אולי נגיע יום אחד להתארח על החוף שלכם. שמור על כולם – וגם על הזכרונות.

גלעד גשן עבד כמאמן בחדר כושר בבריכה שלנו ובעברו היה שוער קבוצת הנוער בכדור-מים. ציפור קטנה לחשה לי שהוא מעורב בפעילות חינוכית חברתית מיוחדת. ביקשתי ממנו לספר על משפחתו ועל פעילותו

נטע וגלעד גשן (בשנות ה-40 המוקדמות) מתגוררים בעשור האחרון בכוכב יאיר יחד עם התאומים עידו ומיכאל בני ה-10. נטע עובדת בעיקר מעבר לים ועוסקת באנרגיה חלופית בחברת "אוניון" הפועלת בדרום-אפריקה ובפולין וגם בקו הגז התת-ימי לאירופה דרך קפריסין.

גלעד ושותפו עמית שירן (במקור מקיבוץ שפיים) הקימו בשנת 2019 את ארגון "תאוצה", במגמה לשפר, להעשיר ולהעמיק את היחס לתלמידי מערכות החינוך מחוץ לכיתת הלימוד.

בשנת 2020 עם פרוץ מגפת הקורונה וההבנה של גלעד כי בדידות התלמידים מסוכנת לא פחות מהמגפה עצמה, הפכה שיטת הלימוד שלהם רלוונטית מתמיד והם זכו בפרס יזמות בחינוך. כאשר יצאו לדרך לפני כארבע שנים הם עבדו עם 12 מדריכים והיום יש כמעט 130 מדריכים פעילים בחברה שלהם.

"חברת תאוצה היא חברה יזמית בתחום החינוך. לפני שאסביר מה זה, חשוב להבין את המהות ומאיפה אנו מגיעים", מספר גלעד. "החינוך במדינת ישראל מתחלק למערכת הפורמלית בבוקר בבתי-הספר והמערכת הבלתי פורמלית אחה"צ ובערב. לקחנו על עצמנו את המשימה לשלב את המערכת הבלתי פורמלית בפורמלית וכך אנו מקווים לשנות ולשפר את שיטת הלימוד בישראל.

להערכתנו, הילדים נמצאים מעט מדי זמן בחוץ ויותר מדי מול המסכים, רבים מהם אוכלים לא נכון וממעטים בפעילות גופנית ולכן רוב הפעילויות שלנו מתקיימות בחוץ ומקדמות אורח חיים בריא. מעבר לכך, רבים מהם חשופים בבתי-הספר לחרמות ולסכנות ברשתות החברתיות ולכן אנו מבססים את הפעילויות שלנו על שיח פתוח, משתף, תומך ובריא".

להעניק את הכלים

כיום פוגשים מדריכי תאוצה מעל 55,000 תלמידים בכל שבוע. "בבתי-הספר היסודיים אנו מפעילים במסגרת תל"ן ( תוכנית לימודים נוספת) סדנאות בחירה על בסיס שבועי בהן כל ילד בוחר את מקצוע הלימוד בו הוא יתעמק בשיטה הבנויה על שלושה עקרונות: בחירה, מגוון והעצמה. אנו מציעים מקצועות משישה תחומי עניין שונים: אומנויות הבמה, אומנות פלסטית, סביבה (חקלאות, נגרות) חשיבה (חדרי בריחה, שח-מט, טיסנאות) ספורט ואורח חיים בריא, בישול ואפייה. ברגע שהתלמיד בוחר מקצוע שמעניין אותו הוא יחווה למידה אפקטיבית יותר ובכך יעצים את עצמו".
בחטיבות הביניים הם מפעילים, יחד עם ביטוח לאומי, תוכנית שנקראת ״תוך כדי תנועה״ שמטרתה העיקרית למנוע נשירה ממערכת החינוך בגילאי 14-16. התוכנית מתמקדת בשיח מעצים, פעילות גופנית יומיומית ופעילויות למען הקהילה. המחשבה היא לראות את התלמיד, לשוחח איתו על מה שמטריד אותו, לתת לו כלים לחיים בריאים יותר ומטרה מוגדרת לעזור לקהילה ובכך לעודדו להישאר במערכת (התומכת).

להטמיע ערכי קיבוץ

הם גם מפעילים את קייטנות הקיץ והחגים לילדי ״הקרן לנפגעי פעולות איבה של הסוכנות היהודית״ וחוגגים פעם בחודש לילדי הקרן ימי הולדת ומקיימים פעילויות גיבוש.

"אנו עובדים עם ילדים בגילאי 6-18 מעשר רשויות שונות (אשכול, ב"ש, רהט, שער הנגב, שדרות, נתיבות, אשקלון, אשדוד, קרית מלאכי וקרית גת) שחוו פגיעה מאירוע טרור. הפעילויות הללו מאתגרות כי מדובר בילדים מעיירות פיתוח וקיבוצים, דתיים וחילונים, עולים חדשים וצברים, יהודים ובני מיעוטים, בגילאים שונים ובעיקר ילדים שנחשפו באופן ישיר או עקיף לאירוע ששינה את חייהם וכל ההשלכות הנובעות מכך".

"תאוצה" מפעילה תוכניות גיבוש והעצמה בישובים שונים. "לעיריית הוד השרון הכנו מאות 'קופסאות בריחה' המבוססות על סכנות ברשת וזהירות בדרכים, שחולקו לילדי העיר במהלך תקופות הבידוד בקורונה, בדרום השרון קיימנו בכל הישובים פעילות דרך ערך (המרוץ למיליון) בסימן חידות הקשורות לישובים וכך, תוך כדי משחק משפחתי, למדו ההורים והילדים על הישוב בו הם חיים. במועצה אזורית חוף אשקלון עשינו סדנה, עם כל בני ובנות המצווה של המועצה, שנועדה להוציאם מהסטיגמה בה הם חווים את חייו של בעל מוגבלות ומתמודדים עם משימות מאתגרות של חיי היומיום. אנו מאמינים שכאשר נצליח להכניס יותר ערכים המבוססים על שיטת הלמידה בקיבוצים למערכת החינוך, נוכל לשפר את חווית הלמידה של ילדינו, להקנות להם כלים טובים יותר לעתיד ובכך לשמור על הבריאות והמוגנות שלהם".

תודה של ילד

שאלתי את גלעד על האתגרים העיקריים. "האתגר הקשה ביותר הוא להצליח לשמור על האיכות והייחודיות שלנו בזמן שהחברה גדלה בכל שנה", הוא אומר. "המטרה העיקרית שלנו היא להעצים כל ילד שמגיע אלינו ולתת מענה ואוזן קשבת לצרכים שלו/ה. כאשר אנחנו פוגשים מעל 55,000 תלמידים בכל שבוע זה הופך לאתגר לא פשוט ומצריך בניית מערך איכותי".

אני שואל על משוב. "הפידבק שמגיע מהילדים ומהמשפחות הוא המנוע העיקרי בעבודתנו. אני מרגיש שהמערכת הייתה זקוקה לסוג השירות שאנו מעניקים לילדים. הסיפוק שלי בעבודה עם ילדים הוא עצום. ילדים יודעים להגיד כשהם מאושרים וכשהם מאוכזבים ואין דבר מספק יותר מתודה של ילד שאתה יודע שעזרת לו והאמנת בו. ילד שבטח בך והענקת לו הזדמנות אמיתית להצליח יהיה אדם טוב יותר".

חשבתי לעצמי שלמרות שהחינוך הקיבוצי הוא המודל של גלעד ועמית, אנחנו, כקיבוץ ומערכת חינוך בה רובנו גאים, עדיין יכולים ללמוד לא מעט מ"תאוצה" ומגלעד ועמית שהקימו ומנהלים אותה בהצלחה גדולה.

היא נשואה לאלעד מורג, בן עין החורש (שם הם גרים) שפיתח פטנט ייחודי והקים חברה מצליחה בשם "אמטרין טכנולוג'יס", הפועלת בתחום הסוואה צבאית והוא עוסק במחקר, פיתוח ושיווק. יש להם ארבעה בנים: עופרי (17) תלמיד י"א ב"מעיין", אנליסט כדורגל של קבוצת הנערים במכבי חיפה אותה מאמן עודד ברנע. התאומים (13 וחצי) ענבר, הלומד ב"מעיין" ומשחק כדורגל במכבי נתניה וגל, הלומד בחינוך מיוחד ברופין, ג'ודוקא הישגי בינ"ל וסהר (9) תלמיד כיתה ג' ב"יובלים" ושחקן כדורגל.

ירח מלא בירושלים

חגית הייתה דיילת במשך כמה שנים והחלה ללמוד נטורופתיה. במהלך השנה השנייה ולאחר שעברה קורס קצר של תמיכת לידה בעזרת רפלקסולוגיה, פנתה אליה חברה מהלימודים וביקשה שתתלווה אליה ללידתה השנייה.

היא הייתה רק בת 24 ומקצוע הדולה עדיין לא היה קיים, כשבחדרי לידה בבתי-החולים לא אפשרו למלווה להיכנס בנוסף לבעל, למיילדת ולרופא/ה.

"לפני הלידה חלמתי איך תיראה הלידה ומתי תתחיל ואכן כך בדיוק קרה. בשתיים בלילה מצלצל הטלפון ממצפה-שלם מעל ים-המלח (שם גרה החברה). קבענו להיפגש בבית היולדות בהדסה בירושלים, היה לילה של ירח מלא ונפגשנו שם. הייתה חוויה אדירה לה ולי והיה ברור לי מה היא צריכה ואיך לעזור, למרות שמעולם לא חוויתי לידה. הוקצה לנו חדר הלידה האולטימטיבי בהדסה עין-כרם, עם נוף על כל העיר כשהלידה מתרחשת עם הזריחה המדהימה ביופייה".

אותה חברה סיפרה על החוויה לחברותיה בקמפוס והן סיפרו לחברותיהן, המחמאות היו רבות וכשהמידע זורם מפה לאוזן, ליוותה חגית עוד כ-40 יולדות שפנו אליה.

"לא הייתה עדיין הסמכה למקצוע דולה, אך צברתי נסיון שלא יסולא בפז מאותן לידות", היא משחזרת. "למדתי להיעזר במומחים מתחום הרפואה האלטרנטיבית והקונבנציונלית וצברתי ידע עצום. השלמתי את לימודי הנטורופתיה בהצלחה אך בעידוד אלעד, בן-זוגי, עברתי להתמקדות בתפקיד הדולה ואני זוקפת זאת לזכותו".

התפקיד חייב אותה לזמינות 24/7 ולכן היה קשה לשלבו עם עבודה אחרת בקליניקה. "יצרתי לעצמי את התפקיד ובמקביל קמה עמותה הנקראת 'נשים-קוראות- ללדת' (זו לא טעות כתיב) שבהקמתה הייתי מעורבת, על רקע חוסר שביעות רצונן של נשים מיחסה של מערכת הבריאות ליולדות ולילודים, מטרת התנועה הייתה לאפשר לדולות לקחת חלק בתהליך הלידה בלי 'להתגנב' לחדר הלידה וללא עימותים עם המיילדות וצוות ביה"ח. המיילדות התקשו לקבל את העובדה שעם היולדת מגיעה הדולה, אליה קשורה היולדת הרבה יותר והיא ממוקדת רק באותה יולדת (שלא כמו המיילדת המלווה עוד יולדות בו-זמנית). האווירה המתוחה שנוצרה בחדרי הלידה בין המיילדת לבין הדולות היוותה גורם שלילי נוסף בתהליך".

מאז שהתקבלה במערכת הבריאות התקנה המאפשרת לדולות להשתתף בלידה, מהווה שיתוף הפעולה ברכה ליולדת, לתינוק/ת, למיילדת, לרופא ולבעל.

24/7

"החוויה של להיות במקום בו משפחה עוברת את תהליך הלידה שהוא ההתנסות המאושרת בחייהם, היא נפלאה כל פעם מחדש. המטרה בליווי שלי היא לתת ליולדת את הבטחון וההגנה כדי שתוכל ללדת נכון לפי מה שמתאים לה. לתת לבעל לחוות את הלידה ללא חשש ממה שהאישה שהוא אוהב עוברת, גם אם כואב. לעזור להם להתחיל את התהליך בבית ולא לצאת מוקדם מדי לבית היולדות, שם עדיין לא יקבלו אותה לחדר הלידה. לנסוע איתם ולסיים בחדר הלידה באופן זורם ומוגן כמה שניתן. לפעמים היו לידות בבית או אפילו ברכב, עם כל הסיוע הנדרש. עוד לפני שילדתי את עופרי, הייתי ב-100 לידות בערך".

התפקיד מאתגר בצורה בלתי רגילה. "ליוויתי יולדות בהלל-יפה, טבריה ותל-אביב בתוך כ-24 שעות. היו חודשים שליוויתי 14 לידות בחודש וזה היה לגמרי לא פשוט לי ולמשפחתי. יש לי רשת גיבוי המאפשרת לי לפנות לדולה שאני סומכת עליה ב-100 אחוזים כשהגיבוי הוא גם ברמה המשפחתית אצלנו במשפחה הרחבה בעין-החורש ובגבעת חיים. הטלפון צמוד אלי 24/7, נסיעות לחו"ל כמעט בלתי אפשריות וקשה לקבוע ולתכנן ימי הולדת לילדים, חייבת להיות זמינה ת מ י ד".

תפנית בעלילה

"כשהילדים גדלו הם התחילו להתעניין בכדורגל והבנתי שאם לא אלמד, אהיה מחוץ לעניינים, כי בכל זאת – ארבעה בנים. בקבוצת הכדורגל של ענבר במכבי נתניה ביקשו שאעזור ברישום הילדים המשחקים, בהכנת טופס שיפוט ומדי קבוצה והגעה לאימונים ולמשחקים. עודד ברנע, שאימן שם נערים, אמר שאין לו מנהל קבוצה והסכמתי בשמחה לנהל את קבוצתו. במועדון לא כל-כך אהבו את הרעיון כי לא רצו מישהו 'שילטף ויחבק אותם יותר מדי במקום בו מכשירים אותם לתפקד כגברים'".

היא התחילה בקטן והכירה אט-אט את הנערים. "חלקם עם רקע לא פשוט, החולמים לצאת מהמעגל בו הם נמצאים ואחרים המוכנים לוותר על המסכים והבילויים עם חברים כדי להגשים חלום ולהיות כדורגלנים. הכדורגל הוא מה שמגדיר אותם; זו החברה שלהם וזו הפעילות שלהם בשעות הפנאי. למדתי להכיר כל-אחד מהם ולחלקם גם הייתי דמות אם שיכולה לעזור".

"נער מהפנימייה ביקש עזרה בלימודים ושמחתי לסייע לו. ילד מוכשר אחר, שלא חזר לאימונים אחרי הקורונה ולא ענה לפניותינו, הסכים שאבוא לביתו בשכונת עוני בכפר-יונה, שם סיפר לי שאינו יכול לעמוד בדרישות התזונה של תזונאי הקבוצה, כי פשוט אין לו בבית מזון כזה. קשה לו להגיע לאימונים בתחבורה ציבורית ולכן לא יכול היה להמשיך במסגרת. פתאום הבנתי שאף אחד לא שם לב לנער כזה מעבר 'לתפוקה שלו' במגרש, כי מבחינת המועדון, מספיק שיגיע וישחק כפי שמצפים ממנו. אמרתי לו שאני כאן לעזור, אם רק ירצה. הוא פנה אלי ובאתי לאסוף אותו לאימון, דאגתי לו למזון בריא ולהסעות והוא פשוט פרח שם".

מנהלת שמבינה

כעת היא מלווה הרבה פחות לידות ומנהלת קבוצות נערים בגילאי 15-17. "המכונית שלי היא כמו משרד ואיתה אני מלווה אותם, במיוחד אלה הנמצאים בפנימיות. הם פונים אלי בבעיות אישיות שלא קשורות בכדורגל, כשהם יודעים שיקבלו יחס מכיל והבנה אותה אין הם מוצאים בפנימייה או בקבוצת הכדורגל. אני גם מלווה אותם בפרוצדורות רפואיות. לאחדים מהם אני משמשת כאשת הקשר בביה"ס ומוודאת שהם לא רק משחקים, אלא לומדים כמו שצריך. אני עושה זאת גם מתוך ידיעה שמעטים, אם בכלל, יגיעו להיות שחקני כדורגל המתפרנסים מהספורט. כך שצריך להשלים בגרויות ולהיות מסוגלים להתפרנס ממקצוע שאינו כדורגל. זה משהו שחלק מההורים עצמם אינם מבינים ומיישמים ואני מעורבת עם המשפחות ומסייעת להם להתמודד עם כל מה שקשור בנער".

בין השאר, משחקים אצלה בני עובדים זרים, ילדים המגיעים מרחוק ולא מעט ילדים שהוצאו מהבית לפנימיות שונות.

"בארוחות ערב-שבת אנחנו מארחים במשפחה, באופן קבוע, ילדים שאין להם מקום אחר. הילדים שלי וכל המשפחה מקבלים אותם בחום וכשמישהו מאותם נערים זקוק למקום לישון בו, הילדים יפנו להם מקום וילכו לישון אצל הסבים הסמוכים אלינו".

בימים אלה עלו שתי קבוצות הנערים אותן מנהלת חגית לגמר גביע ארצי. אחת הקבוצות כבר זכתה בגביע והשנייה תשחק בקרוב.

"זה מרגש מאוד. זכות גדולה עבורי להיות חלק ברגעים כה מרגשים בלידות ולהיות חלק משמעותי בחיי נערים המנסים להגשים חלום, לעזור להם לעצב את האופי שלהם לכיוון הכי טוב שאפשר. לסיום, אני רוצה להגיד שהייתי מאושרת אילו סבא שמואל היה רואה אותי בתפקיד הזה, למרות שזו לא הפועל תל אביב. חבל שהוא לא כאן איתנו כדי לחוות את העיסוק של הנינים שלו בכדורגל שכל כך אהב".

תקציר הפרקים הקודמים: בשנת 1988 העלו בני מחזור ל"ב (כתת "דגן") את הצגת המחזור שלהם "יונתן סע הביתה". ההצגה, אשר הייתה פורצת דרך לזמנה, ניבאה בין השאר כי בני המחזור הקטן יפוצו על פני ארצות תבל ויתרחקו אחד מן השני גיאוגרפית ורגשית, לפני שישובו ויפגשו שנים רבות לאחר מכן.

בחלקים הקודמים של סדרה זו הוצגו סיפוריהם של ירון ברון, אשר לאחר קריירה בינלאומית מגוונת כרקדן, נהג גמלים ומנהל לוגיסטי קבע את מקום מושבו בבדפורד, אנגליה, איציק נחמני, איש עסקים מוכשר המתגורר באיי בהאמה, מיכל שגיא, מעצבת פנים, ומדריכת הורים בשיטת אדלר המתגוררת במלבורן, אוסטרליה וטל בירן, אשר לאחר נדודים רבים באירופה, ארה"ב וצפון הודו, הקימה בית-ספר אנתרופוסופי בעמק חפר וקבעה את ביתה בגבעת חיים.

סיפורנו היום מתמקד בבן כיתתנו שי חן – זה שלא נסע לחו"ל (אבל חרש את כל קיבוצי העמק).

שי, או "שי-חן", כפי שקראנו לו תמיד, הוא בנם של אסף (ז"ל) ורבקה'לה (ז"ל) ואחיהן הבכור של גליה וענת. הוא נשוי לאתי ואבא לגאיה (22) וגוני (17) והם מתגוררים בהרחבה של קיבוץ גניגר (הם אינם חברי קיבוץ ויש לכך חשיבות, כפי שתראו בהמשך). אנחנו נפגשים בבית קפה בעפולה, בירת העמק (האמיתי, לא זה שלנו) וכשאנחנו מתחבקים הכרסים שלנו נפגשות – אנשים מבוגרים.

שי-חן הצטרף אלינו בתחילת כתה א'. כולנו הגענו מגן רימון והוא הגיע מגן דולב ולא רק שהיה היחיד מגן אחר, הוא גם היה צעיר מאיתנו בשנה ועלה לכתה א' מוקדם מאוד, בגיל חמש.

אז איך קוראים לך בגניגר, "שי" או "שי-חן"?

(צוחק) "נראה לי שרק בגח"א קוראים לי 'שי-חן'. בגניגר ובכל שאר המקומות קוראים לי פשוט "שי". אלא אם כן צריך להבדיל ביני לבין שי אחר שנמצא בסביבה".

הוא פורץ בסיפור על איזה "שי כהן" שעובד יחד עמו ובמיילים תמיד מבלבלים ביניהם (Shai Chen / Shai Cohen) ומייד ממלא את השיחה בהמון פרטים, כפי שיעשה בהמשך שיחתנו כמעט בכל תשובה ("מקרה חמור של OCD" כפי שהוא מעיד על עצמו).

אוקי, תמלא לי את החסר: מה עשית אחרי שסיימנו י"ב, אחרי ההצגה ההיא?

"כשסיימנו י"ב הייתי בסה"כ בן 17. חוץ מזה, זה לא מדויק להגיד שסיימתי י"ב. מעשית אמנם לא למדתי כבר מאז כתה ד', אבל פורמלית בכתה י"א פרשתי והתחלתי לעבוד פול-טיים ברפת. במקום להמתין לגיוס (להזכירך הייתי רק בן 17) דבורה'לה לשם ז"ל ארגנה לי מעין שנת שירות לא פורמלית בקלי"ה, עבדתי שם חצי שנה וחזרתי הביתה לעבוד באקונומיה תחת רענן.

היה לי פרופיל נמוך, בלי 12 שנות לימוד וללא תעודת בגרות, אז גייסו אותי לחיל תחזוקה ורוב השירות שלי שימשתי כמש"ק תחזוקה בבסיס רמת דוד ובמקביל עבדתי ברפת – שבוע בצבא, שבוע ברפת.

לאחר השחרור הייתי שנה וחצי בקיבוץ, אח"כ עברתי לתקופה קצרה לת"א וניסיתי ליזום איזה עסק, אבל זה נגמר די מהר והחלטתי לעבוד כבמב"ח ("בן משק בשנת חופש", היה פעם דבר כזה) שולחים כולבויניק מקיבוץ אחד לעבוד בקיבוץ אחר, אבל בשכר – סוג של כלכלה סגורה ובלתי יעילה, שאיפשר לבני משק להגשים את חלומם ולטייל במזרח או בדרום אמריקה. בהתחלה הייתי בסאסא ועבדתי במפעל 'פלסן' ומשם עברתי לגניגר, שם הכרתי את אתי, אשתי וקצת אחר כך התחתנו".

וואו, אני זוכר שהיית הראשון מהכתה שהתחתן, הרבה לפני כולם. לא רצית קודם לטייל בעולם, ללמוד, לעשות דברים אחרים?

"בוודאי שרציתי לטייל וללמוד, אבל המפגש עם אתי הפך לי את החיים. היא לא הייתה בעניין של לטייל, אז במקום לנדוד בארצות שונות, התחלנו לנדוד בקיבוצי עמק יזרעאל בעקבות העבודה של אתי בחינוך – בתחילה בגניגר, אחר כך במגידו, משם עברנו לבית השיטה וחזרנו לגניגר בשנת 2002. על ההסכם בהרחבה חתמנו רק ב-2006 והאכלוס היה ב-2009, כך שחיינו בגניגר שבע שנים כתושבים לפני המעבר להרחבה, אבל לא כחברים. שם זה עובד אחרת מאשר בגבעת חיים – יש לי חוזה ישיר מול רמ"י. הייתי תקופות ארוכות בהנהלה ואחד מאלו שהובילו שם שינויים גדולים.

בסופו של דבר למדתי הנדסאות תעשייה וניהול ואני עובד שנים רבות בחברות המובילות בתעשיית הפלסטיק – בתחילה בחברת 'תוסף' ובהמשך בפולירם', שם שימשתי כמנהל תפ"י עד לפני שנה, אז מוניתי למנהל שרשרת אספקה".

מה אתה זוכר מהילדות בקיבוץ?

"כמו שאתה יודע, הייתי צעיר מכולכם בשנה ואחרי שצירפו אותנו לכתה מעלינו, הייתי צעיר מרוב בני השכבה בשנתיים (בגילאים ההם זה הפרש גדול מאוד) היינו בלינה משותפת וזה היה לא פשוט ואין ספק שגדלתי בסביבה לא מותאמת. אני יודע כי בהחלטה 'להקפיץ' אותי לכתה א' בגיל חמש היו מעורבים אנשים רבים ואני מניח שהייתי 'בשל' פדגוגית, אך לא רגשית. אין לי ספק שזה הותיר בי צלקות, אבל אני מניח שאני לא היחיד שסוחב טראומות מהעת ההיא. מצד שני, כחוויה כללית של לגדול בקיבוץ של אז (וגם היום) כשאתה חופשי להסתובב במרחב העצום הזה ומרגיש שהוא כולו 'שלך', זו חוויה מדהימה ויש לי זכרונות טובים רבים.

השנה שאחרי השחרור מצה"ל שינתה לחלוטין את מה שחשבתי על החיים. הבנתי כי מבחינה אישית, לא נכון עבורי להיות חבר ב'קומונה'. יצאתי מהצבא המאושר באדם והרגשתי שאני יוצא מהחפירות ישר לגן עדן, אבל במהלך השנה הזו הבנתי שזה לא בשבילי.

בקיבוץ השיתופי, הישן, המרחב שבין 'פרזיט' שחי על חשבון אחרים, לבין 'פראייר' הסוחב את האחרים על כתפיו מבלי לקבל על כך תמורה הולמת היה צר מאוד והיה לי קשה עם זה. לכן, למרות שגרתי בקיבוצים כל חיי ולמרות שכל הקיבוצים השתנו הרבה, מעולם לא חזרתי להיות 'חבר' קיבוץ".

ממה היית מאחל לגבעת חיים לרגל שנת השבעים?

"זה קל – אני מאחל לגח"א להיות חברה מכילה, מגוונת ופלורליסטית. בדרך כלל אנשים מתחברים לאנשים הדומים להם. אני חושב שצריך לעבוד בלעשות ההיפך".

בפרק הראשון פגשנו את ירון ברון, אשר חרש ימים וארצות כרקדן בינלאומי, מדריך גמלים, דוגמן עירום, פועל במחסן לוגיסטי, רץ מרתון וכותב ספרים, המתגורר בבדפורד, אנגליה, מזה 20 שנים.

בפרק השני הצגנו את איציק נחמני, שחקן במה, טרובדור ונגן גיטרה מחונן, גולש גלים ואיש עסקים בינלאומי, שעזב את ישראל ועבד כמנהל בחברה בינלאומית למכירת יהלומים ומזה 20 שנים האחרונות מתגורר בחופים הקסומים של מקסיקו, האיים המשווניים ואיי הבהאמה.

הפרק הנוכחי יעסוק בבת כיתתנו, מיכל שגיא-שילדקראוט, בתם של דן ונחמה שגיא, אחות לעופר ותמר ואמא למאיה (18 וחצי, סיימה י"ב ומתחילה בגרויות) נעמי (כמעט 15) ועמרי (12 וחצי). ב-14 השנים האחרונות, היא מתגוררת עם משפחתה במלבורן, אוסטרליה. כמו ירון, גם היא גדלה איתי מהפעוטון (אסתר הרץ), דרך גן רימון (ברכה הישראלי) כתת דגן (מירה'לה, שלומית, מירה'לה) עד שנפרדו דרכינו לאחר הצבא, כאשר יצאנו לחיים.

“Do you come from a land down under, where women glow and men plunder?” (Down Under / Men at Work)

מיכל גרה במלבורן, עיר גדולה בקצה אוסטרליה (קצת מעל טסמניה) אשכרה בקצה השני של העולם. השעון מקדים אותנו בשבע שעות וכשאנו נפגשים בזום, אצלי היום ואצלה מחר. אם היינו עושים שיחת ועידה כיתתית עם איציק (איי הבהאמה – שבע שעות אחרינו) יתכן שהיינו צריכים מכונת זמן רק כדי לגשר על הפרשי השעות, שלא לדבר על השנים שחלפו.

עמרי, הבן החמוד שלה, נכנס לפריים של מצלמת הרשת, אז אנחנו מתחילים לדבר על הילדים. היא מסבירה כי שלושתם לומדים בבית-ספר יהודי פרטי "הכי ציוני ופלורליסטי שמצאנו. הם מקבלים טעימות של יהדות, תפילות ומסורת אבל גם לומדים על ישראל והכי חשוב, הם מדברים עברית שוטפת. אם אתה רוצה לשמר את החיבור לישראל, אז צריך להתאמץ".

אני תוהה האם ישראל ועברית באמת חשובים. "עד לפני כמה שנים הייתי בטוחה שכשיגיע הזמן, נחזור לישראל והילדים יתגייסו לצבא. אבל בשנים האחרונות, בעיקר תחת שלטון ביבי וטירוף המערכות שגרם, הוציאו את המחשבה הזו מראשנו. שכשהם בישראל, או כשאנחנו מתקשרים למשפחה, הם מדברים עברית שוטפת עם סבא וסבתא או עם בני הדודים".

כן, ישראל עדיין במחשבותיה. "עד לפני כמה שנים הייתי קוראת את כל העיתונים, אבל האמת שזה עושה דכאון וייאוש. אני מקבלת את הכותרות ברשתות החברתיות, אשר מהדהדות לי בעיקר את העמדות שלי, כך שזה לא נותן הרבה תקווה".

היומיום שלה מלא. "במשך שנים הייתי אמא במשרה מלאה. לפני כחמש שנים, כשהילדים קצת גדלו, הקמתי עסק לעיצוב פנים, המקצוע שלמדתי ועבדתי בישראל. הלך לי טוב, צברתי מוניטין ולקוחות ואז הגיעה הקורונה וסגרה אותנו לשנתיים. הסגרים כאן היו הרבה יותר ממושכים ונאכפו בקפדנות חמורה יותר מאשר בישראל. ראיתי אתכם בפייסבוק, שמים מטפחת אדומה על הפנים והולכים להפגין בבלפור בשיא הסגר. כאן אנשים ששברו סגר חטפו מכות רצח מהשוטרים וקנסות של אלפי דולרים. בקיצור, ראיתי שאני מובטלת אז עברתי קורס הכשרה של מכון אדלר להדרכת הורים וכעת אני מתחילה מחדש בעיצוב פנים והדרכת הורים".

אז בואי נחזור לסוף י"ב, אני מבקש.

"לפני הצבא עשיתי קורס מש"קיות ת"ש ושירתתי שנה במחווה-אלון ושנה נוספת בשריון בצוקי עובדה. חזרתי לקיבוץ ועבדתי בפעוטון של אלעד ברניב, רון גרינשפן, שקד צביון, רונה בן חיים, דניאל סטיוארט, סתיו סיטון ונופר פלבר ואז לשנת חופש בתל אביב, עבדתי בנקיון בתים (זה מה שקיבוצניקיות עשו פעם כדי להתפרנס) ובלילות שרפתי את הכסף על בילויים. אחרי שנה של מכינה בבאר שבע, התקבלתי ללימודי עיצוב פנים במחזור הראשון של המכללה למנהל והשלמתי תואר בעיצוב פנים".

ואז?

"כשנגמרו הלימודים נמאס מתל אביב וחזרתי לקיבוץ, היה לי משרד לעיצוב פנים עם לקוחות ובמקביל עבדתי בענף הבניין".

עם ישראל כץ וג'ורג' וברוך? אני תוהה. "לא (צוחקת) יוסי ברוך היה אז מרכז הענף, ואני הייתי אחת העובדות".

ואיפה אוסטרליה משתלבת? "בשנת 2003 התחתנתי עם יובל מטבעון ועברתי לגור איתו שם. אחרי ארבע שנים נוספות, עם ילדה קטנה ותינוקת בת חודשים ספורים, החלטנו לעבור למלבורן בעקבות העסקים של יובל. זה היה מעבר משמעותי, כי יחד איתנו עברה כל משפחתו – אמו ושני אחיו על בנות זוגם וילדיהם – ממש יציאת מצרים, רק הפוך".

“I met a strange lady, she made me real nervous. She took me in and gave me breakfast”. (Down Under / Men at Work)

אז עם מי את מסתובבת במלבורן? "הרבה שנים התרחקתי מהקהילה הישראלית, כי כל מה שלא אהבתי בישראל פתאום בלט כאן – את עלולה למצוא עצמך עם אנשים שלא הייתי בוחרת להסתובב עמם בישראל, רק כי כולנו ישראלים. לא אהבתי את זה ורציתי להיטמע יותר באוכלוסייה המקומית. יש לי מספר חברות טובות, מקומיות בלי קשר לישראל וחוץ מזה רוכשים חברים ומכרים דרך הגן והילדים אבל זה מוזר, כי כאן הכל כל כך מתוכנן ומסודר".

יש גם דוגמאות. "למשל, אמהות בגן קובעות "פליי-דייט" לילדים שבועיים קדימה. הסברתי להן שאני ישראלית וזה לא עובד. לקח זמן והן התרגלו ולמדו שיש יתרונות בספונטניות ואני למדתי שזה בסדר גמור ואפילו מועיל לתכנן מראש וגם להעריך את תרבות הסדר, התורים המאורגנים, הנימוס וכו'. יש משהו נוח מאוד בסדר הזה וקל לאמץ אותו. הייתי באירועי חב"ד ושם כאילו חזרת לישראל ולחלקים הכי גרועים שלה: כולם דוחפים, צועקים ומעמיסים מזון כאילו אין מחר. אותם אנשים מתנהגים למופת כשהם בחברת האוסטרלים".

היא לא הפכה לאוסטרלית. "האמת שלא כל כך יצא לי לטייל כאן, כי את כל ימי החופש היינו מוציאים על הביקור השנתי בישראל. אני לא מתעניינת בכלל בפוליטיקה מקומית ויש משהו בריא מאוד בשקט הזה".

“Can't you hear, can't you hear the thunder? You better run, you better take cover”. (Down Under / Men at Work)

אני שואל על שינויי מזג-האוויר שם. "מעבר לבעיית האקלים העולמית, יש באוסטרליה בעיות ייחודיות: אין מעלינו כמעט שכבת אוזון, אז ביום עם 24 מעלות אתה מרגיש שאתה נצלה כאן. זו מדינה ענקית ורבים חיים במרחק רב מריכוזי אוכלוסייה, אז יש בעיה של תשתיות בסיסיות כגון כבישים, ניקוז, חשמל וברגע שהשפעות מזג-האוויר מקצינות, חשים זאת ביתר שאת".

כן, הלב עדיין במזה"ת. "להבדיל מהילדים שלי שגדלו כאן, חלק גדול מהלב שלי עדיין בישראל. לראות את הכרמל או חוף בית ינאי, עדיין מרגש אותי הרבה יותר מאשר כל הר או חוף משגע פה. כרגע אני לא רואה את עצמי חוזרת, אבל אולי כשהילדים יתבגרו ויהיו יותר בענייניהם, יתכן שאהיה יותר בישראל.  משמח לשמוע שבני כתתי ואחרים חוזרים לקיבוץ ומגדלים שם את ילדיהם. אני שומעת שהקיבוץ גדל ומתחדש ומחזיר מסורות ישנות של תרבות שהיו פעם ונראה שבקהילה יש הרבה חיות – זה נשמע קסום ואני מאחלת לכם שזה יימשך. מקווה להגיע בדצמבר ולראות את כולם".

תקציר הפרקים הקודמים: בשנת 1988 אנו, בני מחזור ל"ב (כתת "דגן") העלינו את הצגת המחזור "יונתן סע הביתה". ההצגה, אשר היתה פורצת דרך לזמנה, ניבאה בין השאר כי בני המחזור הקטן יפוצו על פני ארצות תבל ויתרחקו אחד מן השני גיאוגרפית ורגשית, לפני שישובו ויפגשו שנים רבות לאחר מכן.

בחלק הראשון של סדרה זו הוצג סיפורו של ירון ברון, אשר חרש ימים וארצות כרקדן בינלאומי, מדריך גמלים, דוגמן עירום, פועל במחסן לוגיסטי, רץ מרתון וסופר אשר קבע את מקום מושבו בבדפורד, אנגליה, בה הוא מתגורר ב-20 השנים האחרונות והפעם: איציק נחמני.

למי שאינו מכיר, איציק הוא בנם הבכור של מאיר נחמני ז"ל ורותי, אח לעומרי, שני ורם. הוא נשוי לרוני (שחם, מהמאוחד) ולהם שלושה ילדים: נעמה (21) הלומדת באוניברסיטת מקגיל בקנדה, מיכל (18) סיימה תיכון ויונתן (11) לומד בבי"ס יובלים במאוחד. ב-20 השנים האחרונות הם מתגוררים במקסיקו ובאיי הבהאמס (ולאחרונה קצת בגבעת חיים איחוד).

"זה שיודע את המילים"

אי שם בחופש הגדול בין כתות ד'-ה', הצטרף אלינו ילד חדש. הוא הגיע עם אביו מנצרת, ידע על העולם דברים שאנחנו לא יכולנו אפילו לנחש ובמשחקי "הקפות" תפס את הכדור באותה קלות ביד שמאל וביד ימין, עד שנאלצנו לשנות את חוקי המשחק בגללו. באותו חופש גדול הוא ישב בבית הילדים, תופף על שני פחים הפוכים ושר את כל הרפרטואר של שימי תבורי ודיוויד ברוזה. הוא בעל כשרון משחק נדיר, זריז מחשבה ולשון ובערבי השירה בציבור שלנו (כן, עדיין יש כאלו) הוא מוביל עם גיטרה ונודע בתור זה ש"יודע את כל המילים".

אני מנצל את ההזדמנות שאיציק בארץ למספר שבועות, על-מנת לשמוע ממנו איפה היה ומה עשה בשלושים וקצת השנים האחרונות.

"את ישראל עזבתי באוקטובר, 2003", הוא פותח. היינו כבר נשואים עם ילדה קטנה (נעמה) ורוני היתה בהריון עם מיכל, אבל טסתי לבדי בעקבות הזדמנות עסקית שהוצעה לי בקוזומל, אי טרופי לחופי "ריביירה מאיה" במפרץ מקסיקו. אחרי כמה חודשים, חזרתי ללידה של מיכל ואז טסתי שוב, לנהל את הפעילות בקוסטה מאיה, אי אחר במפרץ מקסיקו. אחרי חודשיים, הן הצטרפו אלי".

רגע, צריך לחזור אחורה, לזמן בו עזב את הקיבוץ.

"כשסיימתי צבא כבר ידעתי שאני רוצה לנסוע, לעבוד ולגור במקומות אחרים בעולם. היה פופולרי מאוד לעבוד אז ביפן במכירת תמונות והאחים אביזמר שכבר היו מבוססים שם, הציעו לי להצטרף אליהם. זה היה מפתה, אבל הרגשתי מחויב לתת שנה בקיבוץ, כפי שהיה מקובל אז".

בתל אביב

באותה שנה (1992) חגג הקיבוץ 40 בהעלאת הפקה גדולה בבימויו של סיני פתר, שהיה שחקן ובמאי מפורסם וגם מורה במגמת התיאטרון בסמינר הקיבוצים. "מאחר שתמיד קינן בי 'חיידק במה' הצטרפתי להפקה", מספר איציק. "מצאתי עצמי מככב ומבלי שידעתי זאת, מתברר שההצגה הייתה גם האודישן שלי למגמת תיאטרון בסמינר הקיבוצים. לאחר ההצגה הכיר לי סיני את ראש מגמת התיאטרון אשר טפח על כתפי בחגיגיות והודיע לי 'התקבלת'. לא הבנתי על מה הוא מדבר, אז טפחתי על כתפו בחזרה ואמרתי לו 'גם אתה חביבי'. על אף שמעולם לא התכוונתי ללמוד באוניברסיטה, הבנתי שזו הזדמנות של פעם בחיים. התלבטתי מאוד, שנת הלימודים עמדה להתחיל והייתי צריך להחזיר תשובה. אבא שלי התעקש להביא את יציאתי ללימודים להצבעה באסיפה ועל אף מספר מתנגדים, התקבלה החלטה כמעט פה אחד וזה הכריע את ההתלבטות שלי. עברתי לתל אביב והתחלתי ללמוד. בביה"ס נחשבתי 'כוכב מוצנח', אבל סבלתי מכל רגע. היה לי קשה עם שיעורי המשחק וראיתי איך אנשים מחרטטים, כך שבתום השנה הראשונה החלטתי לעזוב.  לקיבוץ כבר לא חזרתי".

הוא גר ברחוב הירקון מעל חנות גלישה. "התחלתי לעבוד שם ולימים הפכתי לבעלים של החנות. תחת ניהולי, התפתחה החנות ממכירת אביזרים מקצועיים למכירת ביגוד אופנתי ואקססוריז, לימים העסק גדל משמעותית ופתחנו חנות נוספת בקניון רמת אביב. בשנת 2000 מכרתי את חלקי בעסק לשותפי וחיפשתי את הדבר הבא. באותה תקופה התפתח הקשר עם רוני. בשנת 1999' התחתנו ועברנו לגור בחיבת ציון. שנה אחר כך נולדה לנו נעמה".

למצוא יהלום

בתקופה הזו הוא חיפש את עצמו ואז מישהו הציע לו לעבוד ביהלומים. "חשבתי שהכוונה לבורסה ליהלומים ברמת גן, זה נראה לי מעניין ונסעתי לראיון עם הבעלים של חברת 'דיאמונד אינטרנשיונל'. הוא הפתיע אותי והציע לשלוח אותי לנהל את החנות שלהם בקוזומל".

בדיעבד, הראיון הזה היה אירוע משנה חיים עבור איציק, אבל אז זה נראה לו תלוש ורחוק מאוד מהיכן שרצה (או חשב שרוצה) להיות. "הייתי אז נשוי טרי, עם ילדה קטנה ולא הבנתי למה הוא מעוניין דווקא בי, שכן הוא לא הכיר אותי, וגם לא הייתי מוכר יהלומים מנוסה. כנראה שהוא ראה בי משהו שאני עוד לא הבנתי, כי בחודשים הבאים הם המשיכו ללחוץ עלי עד שהשתכנעתי והבנתי כי למרות הקשיים, זו עשויה להיות הזדמנות של פעם בחיים.

בתחילת 2003 נסעתי לשם ואחר כך הצטרפו רוני, נעמה ומיכל. זה לא היה פשוט כי היינו זרים, לא דיברנו ספרדית, גרנו בקוזומל אבל אני עבדתי בקוסטה מאיה, אז היו תקופות שלא הייתי מגיע כל יום הביתה. העבודה היא בעיקר מול תיירים שמגיעים למפרץ מקסיקו בטיסות ובעיקר בקרוזים של ספינות התענוגות".

כאן אני עוצר את איציק ונזכר בערגה שכאשר הטמפרטורות בניו יורק היו צונחות מתחת לאפס, הייתי מזמין לעצמי טיסה של שלוש שעות, ממריא מניו יורק עם מעיל, כובע צמר וכפפות ויורד בקנקון עם בגד ים וכפכפים. אנחנו מעלים יחד זכרונות מטולום, פלאיה דל כארמן, איסלה-מוחרס, צ'יצ'ניצה, קוזומל ומקומות קסומים נוספים בחצי האי יוקטן ובמפרץ מקסיקו.

"עבדתי כמוכר בחנות, אבל לא אהבתי את זה ורציתי לעזוב", ממשיך איציק. "התקשר אלי הבעלים של החברה ואמר לי שהוא רוצה להציע לי תפקיד חדש וגדול יותר: דירקטור מחוזי של הצד הפסיפי במקסיקו (קאבו, מזטלן ופוארטו וויירטה). בעקבות זאת עברנו לגור בקאבו סאן-לוקס".

למי שאינו מכיר את המפה: קוזומל ומפרץ מקסיקו נמצאים בצד המזרחי של מקסיקו (האוקיינוס האטלנטי) ואילו קאבו נמצאת בצד המערבי (האוקיינוס השקט) בקצה לשון יבשה ארוכה הנקראת באחה-דה-קליפורניה.

"עברנו כולנו לקאבו (איציק מראה לי בגוגל-מפות את המיקום המדוייק של הבית שלהם) וגרנו שם עד 2012. בקאבו הייתי למשך זמן גם ראש הקהילה היהודית ופיתחתי את העסק בצורה משמעותית מאוד, מה שגרם לבעלים להציע לי לעבור לבהאמס ולפתח שם את מערך החנויות שלהם. אחרי כמה שנים הגדלתי משמעותית את מספר החנויות והמכירות באיזור הבהאמס.

דיאמונדס אינטרנשיונל בה עבדתי, היא אחת החברות הגדולות בתחום. היא צמחה בקצב מרשים מאוד ואני חושב שחלק מהעניין הוא היכולת של הבעלים לבחור אנשים מתאימים, אותם הוא יכול לשלוח להתגורר במקומות אקזוטיים, אבל מרוחקים ולא תמיד פשוטים ולסמוך על היכולת שלהם לפתח את העסק. קצת לפני הקורונה החלטתי לפרוש ולעשות דברים בעצמי. על אף שהיה להם קשה עם זה, הם נהגו איתי בהגינות ונפרדנו כידידים טובים".

אני שואל למה הוא מתגעגע בארץ ובקיבוץ.

"אני אוהב מאוד את האנשים בקיבוץ באופן כללי". (זה הדדי – כשאנחנו יושבים בקפה, כל כמה דקות ניגש אלינו מישהו, מחבק את איציק באהבה גדולה ומפליג עמו בשיחה קצרה).

"אולי ישמע לך מוזר", הוא מוסיף. "אבל אני מתגעגע לדברים נוסטלגיים, שאולי כבר לא קיימים חוץ מאשר בזכרוני. אני מתגעגע לאווירה בשישי אחה"צ, כשאתה כבר מקולח, ברדיו מתנגנת המנגינה הזו של חוזה פליסיאנו (לידיעת הצעירים: זו נעימת הפתיחה של התכנית "כאן, שם ובכל מקום") לפניך תשבץ היגיון ממוסף השבת, קפה שחור ועוגת שמרים של שושנה. אני גם מתגעגע לניחוח של חילופי העונות (אין את זה בארצות קו המשווה) וכמובן למשפחה ולחברים, אם כי אנחנו מדברים הרבה וכשאני כאן אני פוגש את כולם".

ויש גם דברים אליהם אתה לא מתגעגע?

"אחרי 20 שנים בתרבות שונה, אתה רואה דברים שאולי לא שמים אליהם לב כשחיים כאן. אני טיפוס חברי ולבבי מאוד, אבל גם פרטי מאוד ביחס לחיים שלי, אז קשה לי מאוד עם החדירה לפרטיות שבישראל היא כמעט הנורמה. אני לא מתגעגע לאווירה התחרותית, להשוואות הבלתי פוסקות ולמירוץ הזה אחרי הצלחה וכסף. אין לי שום דבר נגד הצלחה וכסף, נהפוכהו, אבל כאן התחושה היא שהצלחת, רק אם מישהו אחר הצליח פחות ממך והוא יודע את זה. לרגל שנת ה-70 בגח"א, אני מקווה שחברי ותושבי הקיבוץ יידעו להתכנס ולדבר בפתיחות לא רק על מאיפה באנו, אלא גם לאן הולכים.

כשיודעים לאן הולכים, אפשר לקבל ביותר אהבה את השינויים המתרחשים ממילא ואין לנו שליטה עליהם. לא צריך לעצור את השינויים, הם יקרו ממילא, צריך לקבל אותם באהבה ולנסות לנווט בתוכם ליעד שלנו וכמובן – מזל טוב.